תקופה קשה מאוד

[קרם_קרמל*]

(נכתב בכינוי הקודם - נעות המרדות - ושונה לבקשת ותיקי האתר)

אני עוברת תקופה מאוד קשה לאחרונה. אני מנצלת את המקום לאסוף את כל מה שחשבתי וכתבתי על הנושא ואשמח לשמוע מחשבות שעוברות אצלכן ואצלכם עם הקריאה.

שנת 2012 היתה, באופן כללי, קשה. אני אתחיל מהדברים הקלים יותר. זה התחיל בכך שבעלי ואני, שמאוד אוהבים, התחלנו במערכת ריבים קשה, עד כדי כך שכבר עלתה האפשרות להפרד. למזלנו קיבלנו עזרה טובה ויצאנו מהמשבר מחוזקים. אחר כך נכנסנו להיריון... ועברתי הפלה. היה לי מאוד עצוב (למרות שהיתה גם שמחה על חווית ההיריון עצמה, גם אם נגמר בהפלה. ועוד עצוב: שהגוף עדיין לא חזר לתפקוד רגיל, עד עכשיו - חצי שנה אחר כך. המחזור לא סדיר והאנדומטריום לא יוצא כל חודש. אני באי ודאות לגבי היכולת להכנס להיריון שוב במצב כזה - בינתיים היו חודשיים שניסינו מאז ולא נכנסתי. בנוסף, ביום ההפלה הגיע בדואר כתב תביעה מבעל הבית שלנו. אנחנו גרים בחו"ל ולא שולטי מספיק בשפה ובתרבות הדיור ולכן נעזרים לכל דבר ביעוץ חיצוני, התהליך הזה כבר כמעט שנגמר ונראה כאילו שננצח. אך כמובן שזה לא נעים שמתנהל דבר כזה בבית משפט ועוד בארץ זרה.

עד כאן הדברים הקלים.

לפני שנתיים עבר בעלי תאונה בישת מזל וסבל מכמה שברים. הוא עבר תקופת שיקום ארוכה וכואבת, ולפני חודש התעתדה להיות הפרוצודורה האחרונה - ניתוח קטן ואשפוז של יומיים. אבל בעקבות מערכת של טעויות והזנחות, מצאנו את עצמנו פתאום בתוך פגיעה חמורה ביותר, שתשאיר אותו - בתום תהליך שיקום ארוך מאוד, כואב מאוד ובעיקר מיותר, מיותר כל כך - נכה.

המקרה הוא כל כך ברור בחוסר הנורמליות שלו, שהאחיות והרופאים מזועזעים, וכל אחד כאן מביע בשלב כלשהו תהיה איך יכול להיות שבא בחור צעיר, לפרוצדורה כל כך פשוטה ונפוצה, ונפגע כך. מרגע שהתגלתה חומרת העניין העבירו אותנו למחלקה אחרת וכאן מטפלים בנו ביתר התחשבות ורגישות ואפילו יחדו לנו - לי ולו - חדר לבד, ואני מבלה כאן את כל הימים.

כתבתי לחברה עם המעבר למחלקה זו מהטיפול הנמרץ: "אנחנו מתחזקים זה בזה, מה שלמרבה ההפתעה היה קל יותר בחירום, כאשר המצב היה גרוע מאוד וכל שהיה לנו הוא אחד את השני. כעת, כאשר כל מה שדרוש הוא אורך נשימה, קשה יותר לשמור את מצב הרוח גבוה וזה האתגר העיקרי. דווקא להיות בבית החולים זה לא מה שקשה, כי הצוות פה עושה ככל האפשר כדי להקל וזה באמת מוציא את העוקץ. אבל קשה לעמוד בתהליך החלמה כה ארוך, בכעס ובצער על הטיפול הלקוי שקיבלנו בהתחלה, ושהביא לכל כך הרבה כאבים ומכאובים, ובאי הודאות לגבי מה יתפתח, כיצד זה יסתיים ולאן זה יוביל אותנו. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעמוד באתגר ולשמור על מורל גבוה."

כתבתי אז גם על השיעורים שאנחנו מיישמים פה, על כך שבעלי - האינדיבידואליסט העצמאי, הזאב הבודד - עשה עבודה מדהימה בכך שהוא מסכים להיות נתמך, לבקש עזרה ואפילו להתפנק על מה שעושים בשבילו, גם כאשר אין צורך אקוטי. ועל כך שאני גאה בעצמי על כך שאני לא מעצימה את הדרמה, לא מתנהגת כאילו זה סוף העולם או כאילו שהסיפור הזה סובב סביבי, ולוקחת גם זמן ומשאבים לעצמי בהתאם לצורך ולמה שמתאפשר. אני משתדלת לדבוק בדברים הללו על אף שככל שהזמן עובר נופלים לצרכים ולהרגלים הישנים והחוסר הולך וגדל (גם אם המצב הפיזי באופן כללי משתפר. למזלי הרב, למרות שאני חיה בחו"ל יש לי כאן קהילה קטנה ותומכת, ובעיקר זוג חברים טובים שהם כמו משפחה בשבילנו.

מה שהניע אותי לכתוב היום הוא שהיום התגלתה הרעה מסויימת במצב. לפני כמה ימים, אחרי כמעט 3 שבועות בבית החולים, הגיעו - סופסוף - חדשות טובות: דובר על כך שמהלך התפתחות אפשרי ובעייתי מאוד שהיה בגדר אפשרות - נמנע, וכבר ניתן לגבש תכנית טיפול והיה תאריך משוער ליציאה מבית החולים. היום, במהלך פרוצדורה רפואית פשוטה התגלה שהאופטימיות היתה מוקדמת מדי, האפשרות הבעייתית שכבר חשבנו שהיא מאחורינו - קרתה בכל זאת, ויש לעבור ניתוח בעוד יומיים. ההתפתחות היא בעייתית מכיון שהיא מגבירה את הנכות שהוא ישאר איתה.

אני מרגישה עכשיו בתוך מערבולת של ביש מזל שאי אפשר לראות את הקצה שלה. מצד אחד אני יודעת, וזה גם ניחם אותי תקופה ארוכה, שיש לנו הרבה מאוד מזל בדברים החשובים בחיים - אהבה, הגשמה, איכות חיים. אבל מצד שני קשה למצוא עוגן להיאחז בו.
הכינו אותנו לכך שההחלמה תיקח בין שנה לשנתיים.

עוד אני כותבת והגיע הרופא לבשר בשורות רעות. אמשיך אחר כך.

אודה לכם אם תוכלו לעזור לי להפוך את הדף ל דף מוצנע - האם פשוט כך?

[קרם_קרמל*]

הובהרה משמעותו הפיזיולוגית של אותו תסריט אומלל. מזוויע להיחשף לפעולתו של חלק גוף שלא מתפקד.

גם המשמעות לגבי תהליך השיקום: הארכה כללית, הארכה של תקופת אי הידיעה. והמשמעות לגבי התקופה שאחרי השיקום - זו השגרה, שגרת הנכים שתבוא רק בעוד שנה או שנתיים - נכות שניתן להתמודד איתה אך אין עוד תקווה להחלים ממנה.

וגם, שוב ניצב בפנינו אחד הדברים הכי קשים שאדם חולה יכול להתמודד איתם: בחירה בין שתי אפשרויות אומללות. עלינו להחליט בין שתי אופציות, אף אחת מהן לא טובה. כנראה שההבדל ביניהם הוא סוג של משחק מזל. נדע רק בדיעבד איזו אפשרות היתה הטובה יותר והאם בה בחרנו.

כתבתי קודם שקשה למצוא עוגן להיאחז בו. רצינו ילדים. לקח זמן, ועכשיו היינו מוכנים. אני קוראת את חוכמות של ילדים ומתמוגגת ורוצה גם. ועצוב עצוב. אני מרגישה בוגרת מדי, קשה מדי. נתקלתי השנה ביותר מדי רקמות פנימיות. אין אמיתות שמוסתרות ממני תחת העור, בתוך הרחם. טוב להיחשף לאמת אבל יש געגוע לתמימות של אי הידיעה והסכלות.

כל עוד אנחנו כאן אנחנו מנהלים את חיינו בים בדיקה לבדיקה ובין המטלות שאין אפשרות לדחות - קניות וחשבונות. כאשר נצא מפה מחכים לנו הררים של בירוקרטיה, תצטרך להיות תביעה של בית החולים, התביעה של בעל הבית לא נגמרה, הבירוקרטיה הרפואית בענייני הפוריות שלי טרם החלה. אישי פרילאנס, הוא לא עובד בתקופה זו, אנחנו כנראה לא נכנס למצוקה כלכלית כתוצאה מזה - וברוך מי שצריך להיות ברוך, על העודפים - אבל המשמעות היא עוד הרבה בירוקרטיה מול הרשויות בענייני מיסוי שכן הסטטוס משתנה... והכל בארץ זרה, בשפה זרה, ובלי הרבה עזרה מיודעי דבר.

החיים חייבים להיות יותר מאשר שורה של בדיקות רפואיות ובירוקרטויות. חייב להיות משהו לצפות לו. אין לי במה להיאחז - עליצותי הכללית, גישתי הזחוחה לחיים, האופטימיות שיש לי - כל אלה כמהים להזנה.

[אור*]

חיבוק ממני@}

[קרם_קרמל*]

תודה - מתקבל מאוד בברכה!

[עתלי_ה*]

מחבקת אותך. מקשיבה. את נשמעת שקולה וחזקה. האהבה שלך לבעלים נשמעת טוב בין השורות.
בהצלחה לשניכם ואיחול ש 2013 תהיה טובה הרבה יותר לשניכם.

[בשמת_א*]

סליחה, בחרת ניק שכבר קיים באתר .
אנא החליפי גם כאן וגם בדף הבית האישי שלך.

[קרם_קרמל*]

היי בשמת. אנחנו מכירות מהאוניברסיטה.
איך עושים זאת (ולמה האתר נתן לי לעשות זאת? ואולי גם הניק הקודם זו אני? אני משתמשת בניק הזה מדי פעם)

[קרם_קרמל*]

הבנתי את התשובות לכל השאלות שבסוגריים (יש כאן נעוות המרדות בכתיב מלא וזו לא אני) ועכשיו אני זקוקה רק להסבר כיצד לשנות את הניק שלי. תודה

[אמא_אינקובטור*]

נעות - פרט להקשבה שקטה אני לא ממש יודעת מה לומר לך. רק רוצה לספר לך שיש לי לא חברה אחת ולא שתיים עם בעל נכה, וילדים. והם מצאו את ה-new normal, כל משפחה ודרכה. מאחלת גם לך פיסת נדל"ן ב"חוכמות של ילדים". מצטרפת לאיחולי שנה קלה ככל האפשר.

[קרם_קרמל*]

תודה, ההקשבה הפעילה מאוד עוזרת.

זה שהוא יהיה נכה זה באמת לא מה שנורא. ממילא 90% ממה שאני אוהבת בו נמצא בין האזנים.
אבל כואב לו, והוא רוצה הביתה, וודאי שלו זה עצוב. אנו, בני האנוש, נוטים להקשר לגפיים שלנו ולתפקודן

[בשמת_א*]

ואולי גם הניק הקודם זו אני
לא, כי אני יודעת מי זאת.

קודם כל תבחרי ניק חדש, ותתחילי לכתוב בו, והעורכות המתנדבות של האתר יחליפו לך את המקומות האחרים (-:
(אם אנחנו מכירות, קשה לי לזהות אותך מבעד לניק D-: )

[אחת*]

לא פשוט. וכואב.
את נשמעת כמו מישהי שמצליחה לשמור על שפיות יחסית בתוך הקושי הרב הזה וידח עם זה ברור שאת מותשת ורוצה כבר שקט ושלווה. ושמחה.

בשלב הזה ההמלצה שלי - תאפשרי לעצמך שמחות קטנות, קפה עם חברה טובה באמצע היום, בגד אהוב וחדש. תכנון של חופשה משותפת בת כמה ימים רק לך ולו במקום מבודד ומפנק וסתלבטי.
תשתדלי לנסות להיות לא טרודה באותם רגעים של קפה עם חברה או צפייה בסרט טוב או אמבטיה חמה ומרגיעה. כשהראש כל הזמן טרוד גם בקטנות ובטח בגדולות האנרגיות מתמסמסות מכלום וזה עוד לפני המעשים שמצריכים אנרגיות משלהם.
אולי תשקלי - העזרות במנקה או מבשלת בימים האלה.
והודיה על מה שטוב כל הזמן. על זה שהיה סיבוך ואת ההתקוממות והתביעה תמצי אחכ כשהוא יבירא. אבל ברוך השם שהוא חי. זה לא מובן מאליו כשמדברים על סיבוכים. וברוך השם שיש לכם כסף להתמודד עם המצב. ויש אחד את השני. ויש חברים ש הם כמו משפחה ויש שהות במחלקה מחבקת שזה נדיר ולא משנה שמגיע לכם יחס מצוין אבל זה באמת נדיר ורוב המאשופזים הממושכים קובלים על הקטסטרופות ביחס ובטיפול במקומות כאלה. ויש עוד עתיד רחב וגדול.
דוד שלי ז"ל שנפטר לפני שבוע בדיוק בגיל 86, איבד רגל בגיל 20 בשרות הצבאי. הוא התחתן, הביא 3 ילדים, הקים עסקים, בנה בית.
מפרים לי שאיבד את הרגל זה היה נראה אסון - ברבות הזמן זה כבר לא היה אישיו. הוא דאג לרכב מתאים, לא ויתר לעצמו, והמשיך את חייו כפי שרצה בהתאמה למצב החדש. אנחנו דינמים ומה שקורה לנו דינמי ובעיקר איך שאנחנו מתנהלים מולו.
זה לא קל, זה ממש לא קל. זה רחוק מזה. זה מקומם, מכאיב, מתסכל, מתיש - אבל זה לא אסון.
נדמה לי שגם על הריון אפשר לעבוד במקביל אם המצב מאפשר, מקסימום תופתעו לטובה כך שאי אפשר להפסיד מכך.

[ב_שאיפה*]

אין לי מה לומר רק קוראת ומאחלת לכם שתמצאו את האיזון המחודש שלכם

[קרם_קרמל*]

בשמת, הייתי סטודנטית שלך באחד הקורסים. אני בספק אם תזכרי אותי. אבל אני זוכרת אותך ואת השיעורים היפים על ספרות לאומית ועל מבטא גלילי. ובעצם, נדמה לי ששיחה שהיתה לנו אז על חינוך ביתי הביאה אותי לקרוא ב"באופן" בפעם הראשונה, לפני קרוב ל10 שנים. ובזכותך יכלתי להסביר לבעלי הגלילי ולהוריו המבוגרים מה מקור המשפט המוזר שבּעה זבּובּים הסתובּבּו סבּיבּ החלב הלבן...
את דף הבית האישי של נעות המרדות אפשר פשוט למחוק - אין שם כלום.

אחת, תודה על הפוינטרים המעולים. אלו בדיוק הדברים שאני משתדלת לזכור לעשות, ולשמוע את זה מדוייק, מנוסח ומעוד מקור, עוזר מאוד.

ותודה למי שקורא וחושב מחשבות טובות ואיחולים, בגלוי ובנסתר.

[אמא_נמרה*]

חושבת מחשבות טובות.

[מאמינה_בשפע*]

[נכנסתי_לבקר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קוראת אותך מבלי להכיר אותך.
ופשוט גאה בך!!!
את נהדרת. מדהימה. איך את עובדת על עצמך: לתמוך, ולהכיל.
להיות בתא הלחץ של בי"ח ולא להתחרפן ולא להתמסכן.

את כותבת על הטוב שעוד קיים. בו, בך ובמצב.
ואני מוחאת לך כפיים.

האיש היקר שלי דווקא איבד את מה שקיים בין שני האוזניים.
זה אומנם לא נכות לצמיתות, כי הוא צעיר והמוח לא מפסיק להתחדש.
אבל מהנסיון שלי, השיקום הוא יותר ארוך מהזמן המוגדר. הוא תלוי בנפש שצריכה להתרפא. (ואני מתארת לעצמי שיש לכם המון כעסים מול הרשלנות הרפואית)
במסגרת המחלקה בבי"ח שהיינו בו אני מקבלת טיפול, מפסיכולוג רפואי.
אולי זה נשמע לא פשוט בגלל השפה או הסטראוטיפ, אבל זה מה שילווה אתכם גם אחרי שתצאו מהב"יח.
מטפל/ה שמתמחה בתחום (פסיכולוג רפואי או שיקומי) עובד עם אנשים שנפגעו פיזית וצריכים להתמודד עם החיים שאחרי והקשיים הנלווים.
ובכלל מצאתי שהפגישה השבועית היא אויר לנשימה, פסק זמן לחשוב או לבכות או לשתוק בו.
גם אחרי זמן שכבר יש "שיגרה", והכל כאילו "בסדר".

אגב, אם זה יעודד אותך לדעת, בירוקרטיה יש תמיד.
ולפעמים החסרון הוא היתרון.

חיבוק חזק. ותחזיקי מעמד.

[קרם_קרמל*]

נכנסתי לבקר יקרה, מדהים שכתבת לי. אשמח לשמוע עוד על הסיפור שלכם - מתי זה קרה? והאם האובדן נוירולוגי או פסיכולוגי?

שיקום הנפש אפשרי בכלל? נדמה לי שנצא מפה אחרים מאוד מכפי שנכנסנו. בעיקר הוא, שהפחד מזוועות בלתי צפויות שהופכות את חייך וחוסר ההגינות ואי ההחזר של המאמץ השיקומי, נטבעו בו חזק. כבר עברנו שנתיים של שיקום ועכשיו חזרנו לנקודת ההתחלה ואפילו גרוע מכך.

אני באמת די רחוקה מלהתחרפן הכל די בסדר איתי. וזה כי למדתי לחפש עזרה! כמו למשל, לכתוב באתר. זו הקלה עצומה שיש מישהו שמקשיב.
אז באמת כל הכבוד לי. השקעתי הרבה בעצמי כדי להגיע למקום הזה. תודה!

[אמא_אינקובטור*]

מנופפת בפונפונים של נבחרת המעודדות כל הכבוד לך, לגמרי.

האם אתם בצפון-אמריקה?

[קרם_קרמל*]

עכשיו הגזמת (-: מצחיק D-:

לא, אנחנו אי שם באירופה.

[צפרדע_ית]

מקשיבה. ץ

[סאלי_תדמור*]

_אני קוראת אותך מבלי להכיר אותך.
ופשוט גאה בך!!!
את נהדרת. מדהימה. איך את עובדת על עצמך: לתמוך, ולהכיל._

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שולחת לך כוחות עד כמה שאפשר וקוראת פה. לא להאמין, אבל מקבלת השראה ממך ומתפללת עוברכם לרגעים רבים טובים

[קרם_קרמל*]

אני מסתכלת על כל מה שקרה לנו ותוהה למה כל זה הגיע אלינו. אני לא מאמינה באלוהים בדרך שבה דתיים מאמינים, אבל אני כן מאמינה שיש קשרים נסתרים בין דברים שקורים בחיים, שהם מעבר לתפיסתנו. ואני לא מאמינה שיש לנו שליטה בדברים שמזדמנים לנו. ובכל זאת מתגנבות לראש מחשבות שמחלישות אותי:

• אולי זה בגלל שעזבנו את ישראל?
• אולי כי אין לנו מזוזה בבית? כי אנחנו לא מאמינים באלוהים ולא שומרים שום מצוות?
• אולי לא חשבנו מחשבות מספיק טובות? בעלי הזהיר אותי מהיום שנפגשנו שהוא אחד כזה ביש מזל, שהכל קורה לו. הוא תמיד זה שעוצרים אותו במכס ובביקורת גבולות, ותמיד קורות לו כל התאונות הכי לא סבירות, והוא נופל בכל חור בירוקרטי ותמיד צריך לשלם הכי הרבה מסים, כזה אחד שהגשם מתחיל לרדת כשהוא יוצא מהבית ומפסיק כשהוא נכנס... ואני לא האמנתי לו ואמרתי שמחשבות כאלה מביאות תודעת קורבן ומזמנות מקרים בישי מזל. ואילו עכשיו אני נוכחת שאכן הכל קורה לו ומתחילה להאמין... ואולי דווקא בגלל שאני מתחילה להאמין לו, קורים לו הדברים האלה?
• אולי זה בגלל פגיעה כזו או אחרת שפגעתי במישהו, ועכשיו אני סופגת את הקרמה?
• אולי זה מרוב מחשבות שליליות ופקפוקים, כגון הנזכרים לעיל?

קיבלנו חדשות טובות שמבטלות את החדשות הרעות מלפני שלושה ימים. אנחנו חוששים לשמוח מהר מדי. מעדיפים לקחת יום ביומו. אבל כמה נפלא זה יהיה אם באמת עוד שלושה שבועות הוא יוכל כבר לבוא הביתה...

[צוויליך*]

חדשות טובות
עוקב ושמח לשמוע.

אם תוכלי לטאטא את גרגרי האולי שמצטברים במחשבות.... במצבים מאתגרים כאלה עולות השאלות סביב למה זה קרה ולמה לנו, יופי שאת מודעת לזה שהמחשבות ההן מחלישות!!
זה קורה גם לאנשים אופטימיים שלא מאמינים בנבואות שמגשימות את עצמן, ושיש להם מזוזה וששומרים מצוות ושנזהרים מאד לא לפגוע באפאחד....
ואמנם אז קשה להם יותר להעלות "אולי" כאלה להסביר למה דווקא הם... (-:

מקווה להפתעות טובות עבורכם!!

צוויל

[נועה*]

קוראת פה ומצטערת לשמוע על האירועים הקשים שאתם חוווים
מקווה שיבואו ימים טובים וחדשות טובות ותצאו מכל הענין הזה מחוזקים
את נשמעת אשה אוהבת ומפרגנת. מאחלת לכם בריאות, אושר וברכה
לא זוכרת מאיפה מגיעה התפיסה הזאת, אבל אומרים שאף אחד לא מקבל בחיים התמודדויות שהוא לא יכול להם

[מוריה_הר*]

רק אכתוב שלדעתי אלוהים שלך קיים איתך בדיוק ברגעים האלו שאת מאמינה בך ובבן זוגך... בחיים החדשים. באנשים שבעולם הזה , גם אלו שרחוק מעבר למסך.צחשבות רעות ופקפוקים יש לכולנו. לא נראה שהם מובילים אותך. חיבוק וכל טוב. מעכשיו ו...

[קרם_קרמל*]

תודה רבה לכולם. אני מרגישה שכתבתי את אשר היה על לבי. מקווה לעדכן בחדשות טובות בקרוב.

מחכה ליום שאוכל לשתף בהתלבטויות בנושאי הליבה של האתר - לידת בית, הנקה בציבור, חינוך ביתי ועוד
אבל יבוא כשיבוא, אני מה אכפת לי - כל חודש שזה לא מגיע, זה עוד חודש לשתות קפה ולקיים יחסי מין בלי אמצעי מניעה! מסיבה!!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רק אכתוב שלדעתי אלוהים שלך קיים איתך בדיוק ברגעים האלו שאת מאמינה בך ובבן זוגך... בחיים החדשים. באנשים שבעולם הזה
גם אני חושבת כך @}
שוב, שולחת חיזוקיםמהמזרח התיכון הלא פשוט בכלל....

[מוריה_הר*]

אני מה אכפת לי - כל חודש שזה לא מגיע, זה עוד חודש לשתות קפה ולקיים יחסי מין בלי אמצעי מניעה! מסיבה!!

נהדרת! גדולה ! תהני במסיבה!!!

[קרם_קרמל*]

עדכון: שלום לכולם ותודה על התמיכה בתקופה הקשה. אנחנו בבית והחיים התחילו לחייך אלינו. היקר לי בבית, מתפקד, בשיקום אינטנסיבי אמנם אבל הנכות אינה כה קשה כפי שסברנו שתהיה ובסך הכל הפגיעה באיכות החיים בטווח הארוך לא תהיה איומה. בעל הבית ניצח במשפט - ניחא. האביב הגיע, ואני בהריון! אנחנו מבסוטים עד הגג, ואני קוראת פה הרבה בנושאי הריון ולידה ומכינה את עצמי ל-לידה באופן טבעי . ליתר ביטחון תקענו מזוזה.

שוב תודה למי שהקשיב בתקופה הקשה מאוד.