למה עכשיו אני כל הזמן שואלת שאלות? זה לא הגיוני שעם הראשון תרגישי בטוחה ועם השני תהיי מהוססת.
אה, אני לא יודעת...
אני אמא לילד ראשון - ויחיד, בינתיים. ויש לי ביטחון מלא במעשי. רוב הזמן.
אולי גם לי זה יקרה, שעם הילד השני פתאום אני אאבד פוקוס ולא אדע כלום...
אני יודעת שהילד הזה שקיבלתי, מאוד מתאים לי. יצא שהמזג שלו מתאים לסגנון ההורות שלי, הצרכים שלו מתאימים ליכולות שלי וכו'. אז החיים של שנינו קלים ונעימים.
זה לא חייב להיות כך.
אולי בילד השני, אני פתאום אמצא את עצמי מול שוקת שבורה, או סדוקה. עם כל האמהות והמיומנות שפיתחתי תוך כדי גידול הילד הראשון - לא יהיו רלוונטיים לילד השני, השונה ממנו לחלוטין, ואני אצטרך להמציא את עצמי מחדש.
להרחיב את האמהות שלי, שתכיל גם את הילד/ה הזו. שהוא אחרת בכלל: בנתונים הפיזיים, בגוף, בנפש, במזג, בהעדפות, בתפיסת העולם.
אני חושבת שאת לוקחת על עצמך טיפונת יותר מדי. כאילו את באמת הסיבה של הכל. אבל זה לא כך.
האם את באמת מפנימה את השוני בין הילדים? שוני אינהרנטי. בסיסי. מולד, וגם כזה שמתפתח עם השנים.
הם ילדים שונים. הנתונים הפיזיים שלהם שונים. הגנים שונים (גם אם יש מן המשותף), והביטוי הגנטי שונה. הסביבה שלהם שונה, למרות שנולדו לאותה משפחה. הבחירות שלהם יהיו שונות, מהרגע הראשון ועד לסוף חייהם. שלא לדבר על זה, שאם את מאמינה קצת בגלגול נשמות, אז גם העבר שלהם עשוי להיות שונה לחלוטין. וזה משליך על ההווה. המטרות והשיעורים שלקחו על עצמם בגלגול הזה - שונים.
עם כל השוני הזה, בהחלט יכול להיות שאחת מהם נוטה יותר למחלות באופן בסיסי, והשני לא. ולא בגלל שאת מקפחת או מחסירה ממנה משהו. אלא כי פשוט ככה זה.
אחי נוטה לאלרגיה לאבק, אני לא.
אבל מצד שני, אני מפליצה הרבה יותר ממנו
הוא גבוה, אני נמוכה.
הוא מוסיקאי, אני מטפלת.
הוא צועק, אני לוחשת.
אני צריכה משקפיים, הוא לא.
וזה לא בגלל שההורים שלנו עשו בהכרח כך או אחרת. זה פשוט כך.
למה תינוק אחד סובל לילות שלמים עם צרחות כשבוקעות לו השיניים, והשני בקושי מרגיש אותן יוצאות?
למה לתינוק אחד יש דפוסי יניקה של ציצי סביב לשעון, והשני יונק רק מתי שהוא באמת רעב?
למה אחד מקדים ללכת והשני מקדים לזחול, ואז זוחל שנה שלמה בלי לטרוח להיעמד? והשלישי לא זה ולא זה, רק מתיישב ומתחיל לדבר.
האם את יכולה לחיות עם זה שהבת שלך פשוט
שונה מהבן שלך?
האם את יכולה לכבד את השוני שלה? לקבל אותו כמו שהוא?
להגיד: "או.קיי., יש לי פה ילדה שנוטה יותר למחלות. זה הבסיס שלי, מפה אני מתחילה את האמהות איתה". ואז תעשי מה שאת יכולה כדי לעזור לה להתמודד עם המחלות האלה, ואולי גם לחזק את המערכת החיסונית (נניח, על ידי תזונה וכו'), - אבל בלי לקחת על עצמך את האחריות הבסיסית, כאילו את זאת שיצרת את הרגישות הזאת. למה לך? זה נראה לי עונש גדול מדי בשביל אמא. וזה גם משתק. מונע ממך לקחת את האחריות האמיתית, הנכונה. הטובה.
) בהחלט בעלי אחריות בסיפור של מחלות של ילדים.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.