בצומת דרכים בחינוך ביתי

בסופו של דבר מה שנחוץ לילדינו יותר מכל הוא אמא שלמה עם דרכה.
שגית אני חושבת שבראש ובראשונה צרכי הילד נלקחים בחשבון. אני חושבת שאם האמא נטולת כוחות, או חסרת אמונה בדרך, זה זיוף . כי את מחזקת את האמונה שקודם כל הילדים ואחר"כ האמא. אמונה שחייתי לפייה המון שנים (ועדיין לא השתחררתי לגמריי) זונחת אותנו האמהות ומכלה אותנו. אני לא אומרת שטובת הילד שלי היא לא הכי חשובה. אני פשוט אומרת שאני גם חשובה. וגם עליי צריך להסתכל כי אני קורסת. ואם אמא קורסת הילד שלי יהיה אומלל מאוד גם אם הוא יהיה בחינוך ביתי. אז כן הפתרונות הן בשבילי לא בשביל הילד. הילד יסתדר בכל מצב, כל עוד יש לו אהבה, אמא מתפקדת שזה נותן לו תחושת ביטחון שהיא הכי חשובה לילדים.

בצומת, אני בגדול מסכימה. אני רק קצת מזהירה מקיצוניות, מדוגמטיות. יכולה להעיד שהאמונות שלי בחינוך בייתי היו מאד חזקות. עד עכשיו, אגב. אבל גם הייתה לי הרבה דמוניזציה לגבי בית ספר. כל עוד היו לי כוחות המשכתי לנסות ולנסות לההסתכל על הילד שלי, לנסות למצוא לו פתרונות נקודתיים, להכיל את הקושי שלו וכו'. תקופה די ארוכה. אבל האופציה של בית ספר לא באה בחשבון מבחינתי. ואז היה משבר כלשהו שהוביל, בחשש גדול, להבנה שמשהו אחר יכול להיטיב איתו. ופתאם ראיתי את האופציה הזאת שלא ראיתי לפני כן. ונכון לעכשיו, אני רואה שטוב לו. ממש. הוא הגיע בשל ופשוט מצא את מקומו, בעיקר החברתי. וזה כל כך ממלא אותו. אני מבינה כמה הוא חיפש את זה.
אני ממש ממש לא מנסה לשכנע כאן לטובת בית ספר או משהו רק קצת מזהירה מעיוורון.
ולגבי מה שכתבת - הילד אכן יסתר בכל מצב, אבל אולי יכול להיות לו יותר טוב.

תודה שגית על השיתוף. אני מאמינה שזה תהליך ממש לא קל נפשית. אני חווה עכשיו משבר גדול שפתאום אני לראשונה רואה את המסגרת באור אחר. אז אני יכולה להזדהות איתך.

שגית מסכימה עם מה שאמרת לגבי קיצוניות ואמונות חזקות שמפריעות לראות. בגלל זה באמת חשוב שתיהיה גמישות מחשבתית.בחינה מחדש של האמונות והמחשבות שלנו (ביירון קייטי מאד עוזרת לי בעניין הזה).
בצומת מחבקת אותך ומחזקת אותך על המשבר שחווה. את נמצאת בתקופה מאד טובה מהבחינה הזו שיש לך הזדמנות להמציא את עצמך מחדש בתוך החינוך הבייתי.
וכמו שאמרו קודמותי, אין דבר אחד שהוא נכון או לא נכון.הבחינה היא מה נכון לך ולילדייך עכשיו.
אצלי בתקופות כאלה, שכל האמונות שלי מוטלות בספק, דבר ראשון חווה פחד וחוסר אונים.אבל,זוכרת (כמו שכתבתי קודם) שזה חולף, שאחרי המשבר אתחיל להבין איפה להניח את כל חלקי הפזל.

אני חושבת שאני עוברת תהליך דומה, של לשחרר את אמונותיי החזקות, להקשיב יותר לילדים ולנסות גם לראות מה עומד מאחורי המילים שלהם, וגם - להתחיל לקחת בחשבון את בן זוגי ואת דעותיו בנושא. אבל אני לא חווה את התהליך הזה כמשבר אלא כשחרור.
באמת משהו מרגיש לי קל יותר בלי נטל האמונה החזקה על כתפי. משהו הרבה יותר ענייני ופתוח ומאפשר.
זה עושה לי ולכולנו טוב, ולכן אני מציעה אולי לנסות שחרר את תחושת האשמה והכישלון שמתלווה לתהליך הזה, ולהבין שבכל שלב נתון אנחנו מנסים לעשות את הכי טוב בשביל כולנו, ומה שעשינו היה מן הסתם הכי טוב עד עכשיו, אבל הדבר הזה כל הזמן משתנה והדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בעצם הוא לא להיצמד למה שהיה אלא להתבונן במציאות כפי שהיא ולמצוא פתרונות יצירתיים יותר או פחות שייתנו מענה לצרכים הנוכחיים שהשתנו.

אני חושבת שאני עוברת תהליך דומה, של לשחרר את אמונותיי החזקות,
אני מזדהה.
במעגל בפארק הירדן אורנה הבחינה בין טיפוסים 'דתיים' ל'לא דתיים' במהותם, כשהדת יכולה להיות בעצם כל דבר, כל אמונה שהיא, מערכת ערכים והתנהגויות. אורנה, תקני אותי אם אני טועה, את הצגת את עצמך כ'דתייה' בחינוך הביתי.
אז אני מסתובבת עם ההגדרה הזאת, ומאבחנת את עצמי כאדם בלתי-דתי. מה זה אומר מבחינתי? שאני נוהגת להטיל ספק באמונותיי, ולחפש את דרכי בין כל הקולות והאמונות שאני פוגשת מבפנים ומבחוץ.
זה מבלבל, מסחרר לפעמים.
כרגע אנחנו בסחרור שכזה, מנסים לזהות מה הצרכים, מה הרצונות האמיתיים של כל אחד מהאיתנו. האם לי מתאים להיות עם הילדים בבית? האם אני חושבת שזו האופציה הטובה ביותר עבורם? האם השעמום הוא קרקע פורייה לצמיחתם? פתוח, אנתרופוסופי - כל הקולות מנהלים אצלי דיאלוג בראש ואני מנסה להקשיב בלי דעות קדומות.
זהו בינתיים.

ראשית, תודה על הדיון ועל השיתוף הם מאד עוזרים לי.

עניין נוסף שרלבנטי לי בנוגע להתלבטות חנ"ב לעומת בי"ס הוא מה שאני קוראת לו "שיוך" או "סטטוס". עזיבת החנה"ב ושליחת ילד לבי"ס קשה לי, בין היתר, מכיוון שאני מוותרת במעשה זה, על הסטטוס של מי שמפנה "אצבע משולשת" לממסד. הפוזיציה הזו של אאוטסיידרית, פקפקנית, אנרכיסטית (בשקל) מאד נעימה לי ואני מרוויחה ממנה לא מעט. לקח לי לא מעט שנים להודות בזה, אבל ברגע שהודיתי בפני עצמי בחשיבות הרבה שאני מייחסת לשיוך שלי בכך שאני לא שולחת את ילדיי לבי"ס, השתנו אצלי כל מיני דברים.

(ממשיכה את פלונית מעלי בלי לצטט)
זו לא רק הפוזיציה האנרכיסטית החביבה, זו בעצם הגדרה עצמית. זה מי שאני; אני אמא בחינוך ביתי. זה לא רק מה שאני עושה (מגדלת את הילדים בבית).
ועל זה קשה הרבה יותר לוותר ואת זה קשה הרבה יותר לשחרר. כי אחרת מי אני?
אני בדיוק שם, בניסיון להגדיר את עצמי מחדש, וזה ממש לא קל.

לילה, צודקת כמובן, אבל אני דיברתי על משהו אחר. במקרה שלי היה קשה לי לוותר על איזשהו סטטוס חברתי, שנתפס בעיני כ"יוקרתי". הקושי לוותר על הסטטוס החברתי שלי, ויותר מכך הקושי להודות בפני עצמי שהבחירה בחנה"ב קשורה גם היא לסטטוס חברתי, גרמו לי לפסול את ביה"ס, גם מסיבות לא ענייניות ולא רלבנטיות, לטעמי.

חייבת להדגיש, שעניין השיוך החברתי, אף פעם לא היה הסיבה הבלעדית או העיקרית להשאר בחנה"ב, אבל הוא בהחלט היה שם. וזה די הפתיע אותי לגלות את זה, וגם די הפתיע אותי הקושי הגדול לוותר עליו.

דף מומלץ

דף מומלץ
בהחלט!

מחשבה על מטרות:
מאד מקובל אצלנו בחברה שתהיה מטרה. יעוד לפעמים. והמטרה של להיות ילד היא להתפתח. מדד ההתפתחות הוא זה שבו שופטים את היות חיי הילד מוצלחים.
זו נקודת קושי אצלי, כי קשה לי להשתחרר מהחשיבה הזו של מדדים, וגם אני רואה צורך באיזו עשייה שמשתקפת באיזו תוצאה ערטילאית (שאין לי מושג אמיתי מה היא או איך לכמת אותה).
כשאני מצליחה לראות את היופי שבחיים כחיים, ולהנות מהחיים בלי מטרות ויעדים, אז אני מרגישה שזה המקום הנכון עבורי ועבור הילדים. מתוך הבנה שקורים בחיים דברים אבל המהות היא החיים עצמם.
מעבר לזה אני מסכימה עם רסיסים, שאמרה בהקשר של מפגשים ש:
הרגשתי שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר בבית וליצור לעצמנו לאט לאט חברים וחברויות קרובים יותר.
אני ממש מרגישה איך להסתמך רק על קהילת החינוך הביתי כחברה זה דבר בעייתי. הייתי מאד שמחה לגור ביישוב שבו יש גם חברה נורמלית שאינה בחנ"ב. אחרי שקראתי את שירי ג קצת התנפצה לי הבועה האידיאלית שתפרתי לעצמי, אבל קראתי גם דברים הפוכים באתר, כמו למשל בסוף הדף על סיומה של הקומונה הקטנה שלנו .
אני רואה מסביבי כמה אנשים שקשה להם לוותר על הסטטוס של חנ"ב (כמו גם על סטטוס של אוכלים רק בריא, מפשפשים ומניקים לטווח ארוך), וגם כאלה שקשה להם להתנתק מהקהילה. מצד שני, הקהילה הזו כל כך דינמית ומשתנה תדיר, וההבנה הזו מאפשרת לי לוותר עליה.

אני בדיוק שם, בניסיון להגדיר את עצמי מחדש, וזה ממש לא קל.
מזדהה עם זה מאוד. ואני באמת רוצה למצא דרך להשתחרר מ תחושת האשמה והכישלון שמתלווה לתהליך הזה
אני ממש נהנת לקרא אתכן. @}

במעגל בפארק הירדן אורנה הבחינה בין טיפוסים 'דתיים' ל'לא דתיים' במהותם, כשהדת יכולה להיות בעצם כל דבר, כל אמונה שהיא, מערכת ערכים והתנהגויות. אורנה, תקני אותי אם אני טועה, את הצגת את עצמך כ'דתייה' בחינוך הביתי.

יש מצב שבהגדרה הזו קבור הכלב. מי ש"דתי" ביחס לחנ"ב חווה את הקשיים, מפרש אותם ופותר אותם בדרך מסויימת, כזו שלא מזמנת את המערכת כפיתרון. כביכול קל לו יותר, אבל רק עד הרגע של השבר באמונה. להמיר את דתך הוא תהליך קשה הרבה יותר מלשנות את דעתך.
אני מעידה על עצמנו שאנחנו שייכים ל"לא דתיים". אני חושבת שזה מקשה עלי מאוד את ההתמודדות עם הקשיים. הפיתוי לבחור בנוח ולא בנכון ובטוב מאוד גדול לעיתים, כי פעמים רבות הם לא חופפים. מאחלת לנו שלעולם נבחר נכון וטוב.

כשנולדה בכורתי לפני 6 שנים, אבא שלי אמר לי משפט שהולך איתי וילך איתי לאורך כל ההורות, הוא אמר לי שכשמטוס מתרסק, קודם כל ההורה צריך לשים את מסיכת החמצן ורק אחר כך לשים לילד שלו, כי אם הוא לא ישים קודם על עצמו, אז לא לו ולא לילד יהיה חמצן.
קראתי רק את ההתחלה של הדף, ולפי מה שאת כותבת שם, מסכת החמצן לא על הפנים שלך.
העצה שלי אליך, זה לזכור את עצמך, לדאוג לעצמך, לאהוב את עצמך ולהקל על עצמך, to give yourself a break!
שעות שינה, תזונה נכונה ומחזקת, תרגול של יוגה או איזשהי פעילות גופנית אחרת.
את אומרת שאתם 8 שנים בחינוך ביתי, זאת אומרת שיש לך ילדים גדולים שיכולים לדאוג לעצמם ולהעסיק את עצמם.
שלי בני 6 ו 3 וחצי, אנחנו אמנם רק 4-5 פעמים בשבוע בחינוך ביתי ( 2-3 הם במסגרות מקסימות), אבל בימים שאנחנו ביחד, אני כמעט לא מעסיקה אותם, בטח לא משעשעת אותם.
העצמאות מאוד חשובה, הם רוצים לאכול- הם מכינים, אם צריך עזרה אני שם.
הם משחקים, יוצרים, מציירים, מבלגנים ואחר כך מסדרים.
חייבים חוקים ברורים.
ובתוך זה יש להם הרבה הרבה חופש.
ואני עובדת תוך כדיי על המחשב ומקיימת אורח חיים עצמאי משלי.
זה לא היה כך מההתחלה, גם לי היו כאלה רגעי שבירה והבנתי שצריך לשנות משהו- לשים כללים שיהיה טוב לכולנו, לארגן את סדר היום ושלכל אחד יהיה תפקיד.
אין מציאות כזו שהכל נופל עליי, וזה משהו שאני יצרתי ועשיתי כדיי שלא תהיה מציאות כזו.
מציעה לך להאציל סמכויות, ולחזור לעצמך, לדברים שאת אוהבת לעשות, שלא קשורים להיותך אמא.
מה את אוהבת?
מה את רוצה?
איך את רוצה שיראו הימים שלך? שלכם?
ולכי על זה. כי רק את יכולה להביא את השמחה לחיים שלך!

בצומת, תודה על הדף.

התחלתי לחשוב על מסגרות לילדים רק כדי שתהיה לי עזרה. שמישהו יעזור לי בנטל. מגיע לי לנוח לא? גם אם זה לא תואם את השקפת עולמי. אני מאמינה בחינוך ביתי בכל ליבי והולכת בדרך מתחילת ההורות שלי. אבל אני כבר לא יכולה לעשות את זה לבד.
בעלי אמר לי פעם:
"את לא שולחת את הילד שלנו לגן כדי לעבוד, או אפילו לא כדי לחפש עבודה.
את שולחת אותו לשם כי אין לנו פה סבתות"
אני בחיים לא אשכח את המשפט הזה.

אני לא יודעת אם ומתי אמצא את עצמי בחינוך ביתי.
הרעיון מדבר אלי מאוד, בהמון רמות.
אבל קשה לי להאמין שלהיות בבית רק עם ילדים הוא מצב מאוזן מבחינתי.
ואני לא יודעת עד כמה אוכל לשמור על מעורבות שחיונית לי בדברים האחרים שמעניינים אותי. נקרא לזה "המקצוע שלי" למרות שבתכלס אני מדברת על משהו הרבה יותר רחב.
הצורך שלי להיות בקשר דורש עם אנשים אחרים ולסייע להם.
הצורך שלי ללמוד ולגדול כתוצאה מהדרישות של תפקיד התרפיסטית (בהגדרה הכי רחבה שלו. זה לא חייב להיות תפקיד בשכר. אבל זה חייב להיות משהו)

אחרי כ"כ הרבה שנים בבית ללא עשייה מעשית בשביל עצמי. אני לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות. במה אני טובה. הגעתי לחצי החיים שלי ואני מתביישת במה שאני רואה. איך אני יכולה לשמש לילדים שלי דוגמה?
אולי בכך שלא תהיי קשה כל כך אל עצמך

. בחרת בדרך מסוימת במשך כמה וכמה שנים. בחירה שדרשה ממך מחיר מסוים (ולאיזו בחירה אין מחיר?), שהיה כנראה בלתי נמנע. ואולי עכשיו הזמן שלך לעצור ולחשוב מחדש על הבחירות ועל האפשרויות העומדות בפנייך כיום. בלי ביקורת. הרי לא יכולת רק לקחת את החלקים הטובים ביותר מכל אפשרות ולמזג אותם ביחד, נכון? עשית מה שיכולת.

אני אשת קריירה. זה מגוחך בעיני להגיד דבר כזה על עצמי (זה פשוט לא נכון, מילולית) ובכל זאת זה כן נכון. כי יש דברים שחשובים לי עד אימה שלא נוגעים ישירות בבעל ובילדים שלי. אני רוצה לקחת על עצמי אחריות שמעבר למעגל המשפחתי שלי. זו "הקריירה" שלי.
אם אני רוצה להיכנס לחינוך ביתי, זה יהיה חייב להיות באופן שיאפשר לי את המעורבות והאחריות הזאת.
בלעדיה אני אנבול ואקמול.
אז אפשר להיות שטאנציים ולהגיד: אני מרפאה בעיסוק, אז אני צריכה לעבוד במקצוע. אז אין מצב לחינוך ביתי.
אפשר להיות קצת פחות שטאנציים ולהגיד: אני מרפאה בעיסוק ואני חייבת לעבוד, אבל לא בהכרח במשרה מלאה. ואז לחשוב על חינוך ביתי משותף עם בעלי, שהוא יעבוד במשרה חלקית ואני במשרה חלקית.
ואפשר להיות עוד יותר גמישים ולצאת מהמחשבה שמקצוע=עבודה קבועה בשכר.
אז נרשמתי לקורס של מדריכות הנקה מתנדבות מטעם האגודה האוטסרלית להנקה. משהו שיאפשר לי לעבוד - מהבית, בהתנדבות, בקצב ובעוצמה המתאימים לי. מתוך הבנה של "המעסיקים" שלי ושל עצמי לכך שאני אמא ובבית.
וייתן לי את המגע החיוני-לי הזה עם אנשים.
שיהיה. נראה איך זה יתפתח, ומה יתאפשר. כרגע זה משמח אותי.

ועכשיו פתאום אני אומרת לעצמי: הממ, יש לי רעיון למחקר. שווה לי לגלות אילו מלגות מחקר יש מטעם משרד החינוך, שיאפשרו לי להיות בבית, אבל לארגן בייביסיטר לילדים שלי יום או יום וחצי בשבוע, שבהם אעבוד על המחקר הזה (יותר קשה לעשות דבר כזה בישראל, כי יש פחות מלגות ומימון, אני חושבת. אבל אפילו בישראל יש).
זו עוד אופציה.
אם הייתי בישראל - מן הסתם הייתי גם כן מחפשת כל הזמן את האופציות האלה, מהסוג הזה. דברים שיאפשרו לי לפתח את "הקריירה" שלי - באופן גמיש ועם הרבה נקודות כניסה ויציאה.
אולי הייתי מוצאת דברים שונים לחלוטין, אבל המניע אותו מניע והכיוון אותו כיוון.

היכולת להיכנס לעיסוקים שמעבר ליומיום הכי חיוני היא ערמומית: צריך אנרגיה ראשונית כדי להיכנס אליהם (בתור התחלה, צריך לדעת לאן להיכנס). אבל אחר כך הם מזינים אותך ונותנים לך בעצמם את האנרגיה להמשיך. ואז את מוצאת את עצמך עושה עוד ועוד, וכל עשייה מובילה אותך לעשייה נוספת, ונותנת לך את האנרגיה לעשייה הנוספת.

ואז במוקדם או במאוחר נוצר איכשהו מצב - שזה כבר לא עובד בכיוון הזה, שהעשייה מתחילה לעלות לך יותר משהיא מכניסה לך, ואת נהיית יותר ויותר עייפה. וזה הזמן לעצור ולהגיד: רגע. מה קרה כאן בעצם? האם זו רק שאלה של מינון, שעשיתי והתעייפתי יותר מדי? או שאלה של מהות, שאני עושה דבר לא לגמרי נכון, או שאני במקום הלא-נכון, וזה מקיז ממני כוחות באופן לא פרופורציונלי? ואולי אני עושה את הדבר הנכון, אבל מתוך עמדה רגשית שמקיזה ממני כוחות?
ואולי, כמו שנאמר למעלה, אני עושה הרבה דברים נכונים, אבל שוכחת לעשות עוד כמה דברים נכונים וחיוניים שיתחזקו אותי?

אני מעדיפה לחשוב על כל הדבר הזה כעל משהו גלי, עם גאות ושפל. אנחנו עולות ויורדות. הכוחות שלנו עולים ויורדים. עולים במקום אחד ויורדים בשני, ואחר כך להיפך. חלק מהגלים מאוד מושפעים מעונות השנה, מלוח השנה, מהמחזור החודשי, וחלק יותר מורכבים או פחות צפויים. וחלק פנימיים ובעלי קצב משל עצמם, אבל קצב די חזוי. וחלק מהם פשוט באים בהפתעה.

ולקבל באהבה את התנודות האלה בכוחות ובכיוונים, לא לצפות להיות כל הזמן "על הגובה". לא לצפות מעצמך לתפקוד "סטנדרטי". אין חיה כזאת. כולנו עולים ויורדים ואז עולים. שלא לדבר על כך שלכל אדם יש את רמת הפעילות שמתאימה לו. ואת הקצב שלו. אני למשל - זזה לאט. אז כמובן שאני יכולה להגיע זמן למקום חשוב, אבל אין מצב שאני אמהר כשגרה - זה פשוט לא יחזיק מעמד. חייבת את האופציה לזוז לאט, ולאחר איחורים קטנים.
ואז - אחרי שקיבלנו את עצמנו בהבנה ואהבה, גם לנסות לנווט את סירת המפרש הקטנה שלנו בהתאם. בהתאם למה שנחוץ אבל גם בהתאם למה שאפשר.

וזה בלי שבכלל התחלתי להתייחס לצד של הילדים בעניין

(כי באמת אין לי, כלומר, ילדים בגיל הזה, אז אני לא מרגישה שאני יכולה להגיד על זה משהו)
הכי הייתי רוצה לתת לילד שלי הזדמנות להיות אתי "בעבודה".
לתת לו אפילו להשתתף, אם וכשאפשר.
כמו שההורים שלי לקחו אותי אתם לעבודה ופשוט נתנו לי להיות שם.
ואז... זה כבר משהו בפני עצמו. יאפשר גם לו להיות מעורב בדברים שונים ומשונים. וללמוד מזה.
אבל אולי אלה חלומות באספמיה. אולי בכלל לא יעניין אותו מה שאני עושה?
ואולי זה בלתי אפשרי?
ואולי זה לא מתאים?
ורק יוביל לתסכול של שנינו?

@}

הרי לא יכולת רק לקחת את החלקים הטובים ביותר מכל אפשרות ולמזג אותם ביחד, נכון? עשית מה שיכולת.
כן את צודקת. אני צריכה להזכיר לעצמי להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אני מעדיפה לחשוב על כל הדבר הזה כעל משהו גלי, עם גאות ושפל. אנחנו עולות ויורדות. הכוחות שלנו עולים ויורדים.
כן זה באמת קשה יותר המחזוריות הזו שהעובדות לא משתנות. עדיין יש לך 3 ילדים 24 שעות לדאוג להם. בלי רגע שאפשר לומר רגע תנו לי שקט אני רוצה להתחבר לעצמי לצבור כוחות. הכל זה תוך כדי הכל.

מציעה לך להאציל סמכויות, ולחזור לעצמך, לדברים שאת אוהבת לעשות, שלא קשורים להיותך אמא
את יודעת להאציל סמכויות זה משהו שאני מנסה ללמוד לאחרונה. יש לי את הנטייה לעשות הכל לבד.

_מה את אוהבת?

מה את רוצה?
איך את רוצה שיראו הימים שלך? שלכם?_
אני כ"כ במצב הישרדות כרגע שאני לא מצליחה לחשוב על זה. אבל אולי אני אנסה...

בני כמה הילדים שלך?
הבכור 8, אבל לא ציינת בני כמה היתר

עדיין יש לך 3 ילדים 24 שעות לדאוג להם. בלי רגע שאפשר לומר רגע תנו לי שקט אני רוצה להתחבר לעצמי לצבור כוחות.
לא תוכלי לצבור כוחות כל עוד את לא מאפשרת לעצמך ללכת מהם לשעתיים וליהנות מזה.
אני זוכרת שאני הייתי באותו מצב, כשדניאל היה קטן. או.קיי, תינוק וזה. אבל לחיות ככה שמונה שנים??

יש לי את הנטייה לעשות הכל לבד.
מתכון לכישלון

תאצילי, תאצילי סמכויות. זה חיוני.
(ועוד לא אמרנו כמה זה טוב לילדים שמאצילים עליהם סמכויות ותחומי אחריות)

נועה אני מעדיפה לא לספר את הפרטים המדוייקים עליי. כי אני רוצה להשאר באנונימיות.

תמרוש רוש
תאצילי, תאצילי סמכויות. זה חיוני.
בדיוק אתמול האמצעית אמרה שהיא רוצה להיות עצמאית. ולהכין לעצמה אוכל. והיום בבוקר היא הכינה לבדה חביתה וניקתה אחריה

.מדהים כמה הילדים האלה מחוברים...

תאצילי, תאצילי סמכויות. זה חיוני.
זה טוב לילדים שמאצילים עליהם סמכויות ותחומי אחריות

לגמרי! אי אפשר שאמא אחת תעשה הכל לבד, ותשרת את כל הבית מכף רגל ועד ראש. זה לא ישים, וזה גם לא בריא לאף אחד מהצדדים. כשאני שומעת סיפורים מחברות שלי על זה ש"הבעל שלי התרגל מאמא שלו שהוא לא עושה כלום", זה מעלה בי חום קל...

ושמעי סיפור ממש חדש דנדש מאצלנו: לפני שבוע בעלי נסע לחו"ל לחודש וחצי, ומיותר לציין שזה לא פשוט לאף אחד מאתנו. אתמול בבוקר מצאתי את עצמי עם 4 ילדים שאף אחד לא מזיז את ישבנו הענוג לעשות שום דבר, ארוחות בוקר לארגן, כלים לנקות ולסדר, הררים של כביסה לקפל, וקניות וסידורים שמחכים שיעשו אותם. הגעתי למצב שממש צעקתי על הילדים, ואח"כ כמובן נשברתי, התנצלתי, ובכיתי. הסברתי לבנות הגדולות שלי ( 9 וחצי ו-7 וחצי) שאני ממש חייבת את עזרתן, שאני לא יכולה לבד, ושזה לא אני נגדן או הן נגדי אלא אנחנו יחידה משפחתית אחת. אח"כ הלכתי להתארגן ליציאה לסידורים... בעודי מתארגנת אני קולטת את הבת השניה גוררת את כל סלי הכביסה לסלון. לפני שיצאתי הן הודיעו לי שהן תקפלנה הכל... וכך עשו!! כשחזרתי הכל היה מקופל ומסודר בארונות. אוקי, אז זה לא כמו שאני הייתי מקפלת... אבל את לא מאמינה כמה כביסה היתה שם! והיום בבוקר היא פינתה את כל מדיח הכלים בלי להניד עפעף. כשרציתי לעזור לה, היא הזיזה אותי משם ואמרה לי שלא! היא מסדרת לבד.

הרבה יותר קל ככה

רוני,איזו השראה !

רוני,איזו השראה !
חן חן

רק שאולי כדאי להגיד את זה למאיה

נועה אני מעדיפה לא לספר את הפרטים המדוייקים עליי. כי אני רוצה להשאר באנונימיות
לא התכוונתי לחשוף אותך.
גם לי ילד בן 8 ותינוקת ועוד אחת באמצע. ולאחרונה קשה מאוד. הכל אינטנסיבי, הזמן עובר מהר, הימים רצים ואני מרגישה שאני שורדת ולא יותר מזה.
אני כמעט לא נמצאת עם הילדים או יותר נכון אני נמצאת אבל לא נוכחת.
אני חושבת שמכיוון שזו אינה תקופה רגילה, לא כדאי לי לקחת החלטות כמו לשלוח לבי"ס כן/לא, אלא לחכות עד שהדברים ירגעו יותר.
ואז ממקום טוב, לא עייף ושחוק, ההחלטה תהיה נכונה יותר. החלטה ממקום רגוע.

רוני. באמת איזו השראה.
נועה, כן זה באמת לא הזמן להחלטות. בגלל זה אני באמת לא עושה שום דבר קיצוני עדיין. אלא רק חושבת על זה. בודקת.

אני חושבת שאין זה מקרה שבסביבות גיל 8 של הילד הבכור, מתחילות לנשוב רוחות חדשות בבית ובמשפחה.
אצלנו ברור לי שהוא צריך יותר מרחב, יותר אנשים, יותר תנועה, יותר אקשן, פחות אימא.
בבית אנחנו מגיעים לעתים קרובות לג'ננה רבתי של אמא+בכור ובמיוחד של אמצעית שחוטפת מכל הכיוונים. לא נעים. אנחנו לא במיטבנו במצב הזה, תאמינו לי.
לצאת לסיורים ומפגשים בלי סוף - שעבוד לא נורמלי, וגם לא נכון. בשביל שילד ישחק עם חברים צריך לנסוע למוזיאון? ולגרור לשם עוד שתי אחיות קטנות? לא הגיוני לי.
אז מה?
לאיזו מציאות אידילית אנחנו מתגעגעות?
שילדים יצאו וימצאו את חבריהם בחוץ בכל שעה ויצאו למסעותיהם בחצר העולם ויחזרו רק כשהם צריכים? איפה זה קורה היום, הדבר הזה? יכולה להבטיח לכם שלא בבית דירות באמצע העיר.
אחרי שניסינו כל מיני פתרונות בשנה-שנתיים האחרונות למצוא איזון נכון שיענה על הצרכים של כל בני הבית, הבנו שמספיק. צריך לפתוח את גבולות הבית יותר, להכניס עוד אפשרויות, עוד מרחבים נפרדים, עוד אנשים טובים.
אם אני מסתכלת על המציאות בעיניים, מבינה שהערכים שלי צריכים לזוז קצת הצידה, במחילה מכבודם, ולפנות מקום להקשבה מפוכחת יותר.
בהצלחה לכולנו.

בלי התנשאות/ביקרותיות
קצת מבט של מישהי שהיתה שם ועכשיו במקום אחר (ארה"ב)
קהילת חינוך ביתי עצומה, תומכתך ומפרגנת לאמהות
אפשר להיות בחינוך ביתי בכיף גם עם ילדים גדולים
כן זה אומר המון יצירתיות, גמישות, הסעות וכו אבל גם חוויה מדהימה לאמא ולילדים!
חשובה התמיכה וההעצמה לאמא
יציאות אמהות, מסיבות לכל המשפחה
והכי חשוב קבלה ואהבה של כל אם כפי שהיא לפי יכולותיה וצרכיה
בהצלחה!
המרגיעון:
" הציפיות רק לכריות"

בשביל שילד ישחק עם חברים צריך לנסוע למוזיאון? ולגרור לשם עוד שתי אחיות קטנות? לא הגיוני לי.
גם לי זה נשמע לא הגיוני. אבל מה עם להזמין חברים אליכם ושיצאו לשוטט ביחד? או לקחת אותו לחבר ושיסתדרו שם?

בשביל שילד ישחק עם חברים צריך לנסוע למוזיאון?
ממש לא... בשביל שילד ירחיב את אופקיו אפשר לנסוע למוזיאון, או לסדנא זו או אחרת, ואח"כ אם הוא רוצה גם לשחק עם שאר הילדים זה נחמד מאוד, ואין ספק שאם מדובר בקבוצה קבועה אז גם נבנית סביב הסיור איזושהיא קהילה קטנה.אבל כן, אם את מתייחסת לסיורים/טיולים משותפים בצורה כזאת, אז ודאי שאין מה להצטרף אליהם.... ואם זה משהו שאת או הילדים סובלים ממנו, אז למה לעשות את זה? לא חסר מה כן לעשות, בד"כ

ולגרור לשם עוד שתי אחיות קטנות?
וואו, את ממש מציגה את כל העניין כעונש

קחי בחשבון שיש אנשים שזה לא עונש עבורם. האחים הקטנים ה"נגררים" אצלנו במשפחה, למשל, מאוד נהנים להצטרף למקומות שהגדולות הולכות אליהם, וכלל אינם "נגררים" בעצם... כי גם הם מרגישים שזו יציאה שמהנה אותם. וכמובן שזה גם מהנה אותי, אחרת לא היינו עושים את זה

ול אחרת מרחוק - כל מה שאת כותבת נכון מאוד, לא רק לארה"ב אלא גם לארץ. גם פה יש אפשרויות בלתי נגמרות... רק שהן לא מביאות את עצמן לחצר האחורית שלי, ולכן זה אומר המון יצירתיות, גמישות, הסעות וכו_ . אם הייתי מחכה שהמשיח על חמורו הלבן יביא את עצמו אל פתח דלתי, ובזמן הזה הייתי מתחפרת במיטה ומחכה שהילדים שלי יעסיקו את עצמם אחד עם השני, סביר להניח שגם אני הייתי משתגעת... אני יודעת שיש אנשים שיכולים להשאר בבית יום יום, שבוע אחרי שבוע, חודשים ושנים... אנחנו לא. ולכן, מה שנראה לאחרים כ _שעבוד לא נורמלי, וגם לא נכון , עבורנו הוא הנאה לא נורמלית ומאוד נכון

בקיצור, אין אמת אחת. לכל משפחה האמת שלה.

כשאני נזכרת בילדות שלי, נראה שלהורים שלי היה בה חלק מאד שולי יחסית (ואני אומרת את זה לטובה). אני זוכרת המון דברים שעשיתי עם אחותי ועם עצמי ועם חברות. ההורים תמיד היו ברקע, כמו שהמון פעמים רואים בספרים של גלילה רון פדר וכאלה. נראה לי (אבל תמיד יכול להיות שהזיכרון שלי מתעתע בי) שחיינו לנו חיים שלמים ועצמאיים, וההורים סיפקו בעיקר מזון, לינה ולבוש, וכמובן תמכו במקרים שבהם היה צריך עזרה. אבל לא תלות קבועה. זה נראה לי מאד מקסים ונכון, ואני מנסה לדחוף את הילדים שלי כמה שיותר לכיוון כזה. אבל נראה לי שהילדים בתקופה הנוכחית הרבה יותר תלויים בהורים. גם אם היו רוצים לצאת לרחוב לשחק עם ילדים, הרחוב שומם. אין עם מי לדבר. אין לי מושג איפה כל שאר הילדים מתחבאים. מי היה מסיע פעם לחוגים או לביה"ס? זוכרת את עצמי הולכת לכל החוגים והחברות ברגל לבד, כבר מגיל גן חובה לפחות. ולטרום חובה הייתי בכלל נוסעת לבד בהסעות. היום זה נשמע מוזר ולא רצוי ומסוכן, אבל אז לא הייתה עם זה שום בעיה. זה היה נכון וטבעי, והייתי מספיק אחראית. אני מנסה כמה שיותר ליצור מצב בו הילדים שלי עצמאיים וחופשיים וחיים חיים מלאים בלעדיי (אנחנו בחינוך ביתי). כיום צריך ליצור את זה באופן קצת מלאכותי, כי זה לא מה שמקובל. ככל שאני מצליחה בכך יותר, אני עצמי גם יותר שמחה, וחיה את החיים העצמאיים שלי בלי שיהיה מישהו שכל הזמן דורש תעסוקה. (אני לא כל הזמן מצליחה, אבל מנסה כמה שאפשר) דוחפת כמה שיותר שיכינו לעצמם את האוכל, שילכו למכולת, שילכו לחברים לבד ברגל. אפילו אם זה על חשבון פחות חוגים ופחות פעילויות מעשירות, זה שווה לי, כי זה נראה לי יותר נכון (לפחות לי...).

אני מאוד מתחברת למה שכתבת ענת.
גם בשבילי זה הפך להיות נטל לצאת וללכת אחרי הפעילויות של הילדים.אז עכשו בכורתי
פעמיים בשבוע הולכת (בלעדי) למקום מקסים ומאפשר, בית חוגים מקסים עם אנשים טובים
ונהנת מאוד מאוד מאוד...
וזהו. חוצמזה חברים מגיעים אלינו או נפגשים בגן שעשועים ליד הבית לשעתיים (זה משך הזמן שמתאים
לי להיות בחוץ...אחרי שעתיים אני תמיד רוצה הביתה)
ויש גם שומרי הגן - בקיצור, החיים לא חייבים להיות בשחור ולבן. זה מה שיפה בהם.
מבחינתי הפעמיים בשבוע האלו הם אויר לנשימה בשבילה ולפעמים גם בשבילי...
כשאני נזכרת בתקופות שבהם עשיתי דברים שממש לא רציתי לעשות, למשל אחרי הלידה השניה שלי,
כשמה שהתאים לי זה לא לצאת מהבית ובכל זאת יצאתי כי היתה דרישה לחברה - אני ממש מזדעזעת.
אז בכלל לא היה ספק.
אם משהו עושה טוב לילדה שלי - אוטומטית זה התאים לי. אולי כי היא היתה קטנה, אולי כי שבע שנים
זה התאים והיום כבר לא, אולי כי היום אני משתדלת להיות יותר מדוייקת עם הפעימה הפנימית שלי
ואם משהו לא מתאים לי אז הוא לא מתאים לי.
והמרגיעון - "הספק מבורך"

רוצה רגע לחזק את דבריה של זאת מרחוק.
כשרוב האמהות, גם אלה שלא ממשיכות לחנ"ב נשארות עם הילדים בבית עד גיל שלוש בערך, אז הן מהוות נתח שוק. עצום. אז נוצרת תשתית שלמה של אפשרויות בלתי מוגבלות. חלקן בתשלום, חלקו ממשלתיות (למשל פארקים, פארקי מים, אגמים עירוניים, סיפריות ילדים חינמיות מושקעות על כל שעל וכו') יותר מזה, זה נגיש. מאד מאד. לא צריך לחפש מתחת לאבנים, זה ישר מול הפנים. יש פסטיבלים וארועים מיוחדים שמארגנות העיריות (ברור ברור שיש גם פה. זה לא העניין, העניין הוא שפה צריך לחפש ולהיות מקושר, ושם בלתי אפשרי לפספס את זה.) ההרגשה היא שנמצאים בתוך התרחשות, בתוך אוירה תומכת שמכירה בקיומן של אמהות בבית, ומהווה תשתית שלמה של היצע כביר בשבילן.
זה לא שפה אין. זה זה שיש שני עסקים בערך מכוונים לקהילה הזאת, שהמפגשים הם לחלוטין התהוויות ראשוניות ולא דברים מושרשים ומקורקעים כבר 2-3 עשורים עם הווי ומסורות שנתיות. שקמפינג קהילתי ויום עיון עם לא דברים שנעשים ברמת המדינה, אלא ברמת הקהילה (ויש כמה כאלה בכל איזור במרחק של 20-30 דקות נסיעה)
וזה לא ששם יש בכל פינה (אני בכתיבה מגננתית. FUN. NOT.) אבל בהרבה מקומות יש, כי יש הרבה אנשים, כי זו בחירה מובנית תרבותית, להיות עם הילד עד גיל 3 בבית.
_{ולא מסתכלים על זה כל כך משונה ועקום אם אמא מחליטה לגדל את הילדים שלה. אבל עכשיו אני סתם מאווררת.}

בקיצור, זה שיש גם פה זה נכון, אבל האמת היא שממש צריך לעבוד קשה כדי למצוא (משהו שבאמת מתאים, לא משהו שיושב עקום) ואת רוב הדברים הקהילה צריכה לייצר בעצמה, כי היא לא מהווה שוק ולא מהווה מסה מספיקה של אנשים כדי שהרשויות ישקיעו בה. וממילא אמהות בחנ"ב יש להן כל כך הרבה על הראש, גם לנקות ולבשל ולסדר ולהיות צוות הווי ובידור לפעמים, וגם להיות מינקת, נהגת, מורה ומחנכת, וגם למצוא זמן לעצמי כי זה הכי חשוב (:-P באממממא שלכן? איזה זמן לעצמי עכשיו? אני אין לי זמן לישון. "זמן לעצמי". פחח.) וגם לישון, וגם להמציא מתחת לאדמה פעילויות ומפגשים בעצמי, זה לא אנושי ולא טבעי. אני חושבת שאם המגמה תגדל, אז יש סיכוי שזה יהיה יותר קל. אבל בינתיים זה דור המדבר, וזה לא פעם קשה וכואב ומתיש. אז אם מישהו מחליט לרדת מהרכבת, אני יכולה להבין אותו, למרות שזה כביכול פוגע במטרה. אבל נראה לי גם שהמגמה בגדול לטובה. ושאפשר יהיה לחזור לעגלה בהמשך.

אביבה - זה נכון מה שאת אומרת, ברמה העקרונית, אם כי יש לי כמה השגות (באופן אישי) על כך:

קודם כל, אני לא מבינה למה הקניית עצמאות ובטחון עצמי לילדים צריכים לבוא על חשבון פחות חוגים ופחות פעילויות מעשירות_ - אני יכולה להבין אם את מרגישה שאין בהם צורך, הרי כל משפחה בוחרת לה את המינון שלה בסופו של דבר. אבל אפשר למצוא את דרך האמצע, וגם לאפשר לילדים פעילויות וחוגים ש אינם דורשים את נוכחותנו . כמו שכתבה הקוסמת מארץ עוץ על היומיים בשבוע שבתה הולכת ל _בית חוגים מקסים (גילוי נאות - גם בנותיי הגדולות הולכות לאותו בית חוגים נפלא, אם כי רק פעם בשבוע), ואפילו לחוג פשוט של המתנ"ס הילדים יכולים ללכת בלי שאמא שלהם תשב בפינה כדי לשמוע כל מה שהמדריכה אומרת, או כדי לא לנטוש את אפרוחיה. ואני לא מרגישה שזה הופך את החינוך לפחות "ביתי". החיים הם דינמיים, לפעמים מתאים יותר ולפעמים פחות, לפעמים ככה ולפעמים ככה. לפעמים מתאים לחלק מהילדים שתהיה יותר נוכחות הורית, ולפעמים פחות. שזה סבבה, ככה זה בחיים.

חוץ מזה, יש לי קצת בעיה עם העניין הזה ש"פעם היינו עושים ככה והנה יצאנו כל כך בסדר"... אפשר להגיד את זה על כל דבר. פעם היו נוסעים בלי כסאות בטיחות וחגורות ברכב, ויצאנו בסדר (חוץ מאלה שלא...) ופעם היו מאכילים תינוקות בחלב פרה מדולל במים עם כף קורנפלור ויצאנו בסדר (חוץ מאלה שפיתחו אלרגיות מזעזעות ובעיות בריאותיות אחרות), ולמרות שגם אני הייתי הולכת לגן ולביה"ס לבד ברגל וחוצה כבישים, היום יודעים דבר מה או שניים נוספים על היכולת של ילדים לחצות כביש בגילאים האלה, על ראייה מרחבית, על איך המוח שלהם מעבד את המרחקים... ולפי זה, לא הייתי שולחת היום ילדה בת 6 לבי"ס מרוחק עם ילדה בת 4 שצריך להוריד אותה בגן, עם חציית כבישים בדרך, כמו שהיו שולחים אותי עם אחותי. היום יש הרבה יותר מכוניות בכבישים, ויש הרבה יותר מודעות למה שיכול לקרות איתן. בנוסף למודעות שיש לנו בנוגע לדברים אחרים שיכולים לפגוש את הילדים שלנו ברחוב, כמו פדופילים או ערסים אלימים

אנחנו לא חיים באותו עולם כפי שחיינו פעם, אנחנו לא אותם הורים שהורינו היו. וזאת באמת מלאכה מאוד עדינה ושברירית, למצוא את האיזון בין לאפשר לילדים שלנו להיות עצמאיים ולעשות דברים לבד, ובין להגן עליהם ולשמור על בטחונם. מעבר לכך, שיש מקומות בהם לא כל כך פשוט לשלוח את הילדים לבד לחוג או לחבר... אם את גרה במקום בלי תחבורה ציבורית, שאינו מושב שאפשר לרוץ בו ברגל לכל מרחק, זו קצת בעיה לשלוח ילד לחבר שגר במרחק שיקח לילד שעה ללכת ברגל לכל כיוון. במיוחד אם החבר הזה רק מתפנה מבי"ס ושעורי הבית בשעה 4, ובשעה 7 כבר צריך ללכת הביתה...

כשאני נזכרת בילדות שלי
אני זוכרת את עצמי הולכת עצובה לגן ולביה"ס, חוזרת לבד הביתה ומחממת לעצמי אוכל.
הייתי מאוד עצמאית וגם מאוד עצובה כשאף אחד מההורים אינו בבית.

בשביל שילד ישחק עם חברים צריך לנסוע למוזיאון? ולגרור לשם עוד שתי אחיות קטנות? לא הגיוני לי.
גם לי זה הרבה פעמים לא הגיוני. בפרט כאשר הולכים לפעילות עבור אחד והשני לא מעוניין באותה הפעילות. גם אני מרגישה שאני "גוררת" את הלא מעוניין.
מצד שני, אחד מוותר למען השני. לפעמים הולכים לפעילות עבור הבכור והאמצעית "נגררת" ולפעמים הפוך.
בכל דרך שנבחר יש מחיר. בחנ"ב זה המחיר - הסעות, "גרירת אחים", .....בכל משפחה משהו אחר.

אפרופו מחירים... בנותיי הגדולות (9 וחצי ו-7 וחצי) הולכות השנה ליום אחד בשבוע בבית החוגים ההוא שהקוסמת סיפרה עליו. באמת מקום מדהים ומעורר השראה. מכיוון שאנחנו נהנים בסה"כ בחינוך הביתי, ומאוד מאמינים בדרך הזו, ההחלטה היא שיום אחד בשבוע מספיק לנו ולהן, ואנחנו מתייחסים ליום הזה כאל עוד פעילות שנותנת מענה לצרכים מסויימים של הילדות (חברה, תחומי עניין, ובעיקר - להיות כמה שעות במקום שאמא שלהן לא נמצאת בו כדי להפריע

). כמובן שמדובר על חצי יום - הן נאספות אחר כבוד בשעה 1:30. אממה? הן אוהבות להגיע לשם מוקדם, כדי להספיק לאכול א. בוקר עם כולם, וכדי להספיק ולהספיק ולהספיק מה שהן רוצות ביום האחד הזה עם כל החברים והפעילויות. ומה עוד? אה, כן... המקום נמצא במרחק של בין 20-30 דק' נסיעה מהבית שלנו... אז אני מכירה כמה אנשים ששולחים את ילדיהם למסגרות חינוכיות אלטרנטיביות שלא בדיוק נמצאות נקסט-דור... וצריכים לעשות את הנסיעות האלה כל יום, ושואלת את עצמי איך אפשר?? איך אפשר כל יום לקום מוקדם בבוקר עם שעון, לדאוג שכל הילדים יהיו לבושים ומאורגנים, לצאת מהבית בזמן, תיקים לבנות הגדולות וגם לקטנים שרוצים משלהם עם אוכל ושתיה, לדחוף את כולם לאוטו, לנסוע, לחזור, ובצהריים לעשות את כללל זה שוב

ממש מעייף! זה וואחד מחיר עבורי כדי לשלוח למסגרת... ואני בסה"כ עושה את זה פעם אחת בשבוע. לעשות את זה יום יום הייתי מתעלפת. אז זה מסוג המחירים שיהיה לי מאוד קשה לשלם בלשלוח למסגרת (מעבר לשאר המחירים שהילדים יצטרכו לשלם, שכבר לא קשורים לדברים הפרקטיים האלה...)

בנותיי הגדולות (9 וחצי ו-7 וחצי) הולכות השנה ליום אחד בשבוע בבית החוגים

פעמיים בשבוע הולכת (בלעדי) למקום מקסים ומאפשר, בית חוגים מקסים עם אנשים טובים

מה זה הבית חוגים הזה?

בדיוק אתמול האמצעית אמרה שהיא רוצה להיות עצמאית. ולהכין לעצמה אוכל. והיום בבוקר היא הכינה לבדה חביתה וניקתה אחריה. מדהים כמה הילדים האלה מחוברים...

:-D
זה לא מחוברים, זה נורמליים...

תשמעי, מדהים מה ילדים ופעוטות יכולים לעשות, אם רק נותנים להם.
אני חושבת שאנחנו באיזה הרגל תרבותי של לא לתת להם.
הזאתי מעקרון הרצף התייחסה לילדים בני ארבע כאל "כוח עבודה" משפחתי? בחיי שהיא לא הגזימה.

אני מורעלת על עצמאות של ילדים.
פעם כתבתי בפורום אחר, בדיון על עצמאות:
כמובן שאני לא מצפה מהבן שלי שייקח עליו את העול והאחריות על עבודות בית מסוימות, בטח שלא באופן עקבי או קבוע, אבל בכל הזדמנות שיש לי לחלוק אתו דברים - אני עושה את זה.
לרחוץ כלים. לערוך את השולחן. להכניס כביסה למכונה. להכניס אבקה ומרכך. להוציא אותה מהמכונה. להושיט לי בגדים שאתלה על החבל. להשקות עציצים. לתבל את הסלט. לחתוך בננה. לשים ירקות חתוכים בקערה, וקליפות של תפוחי אדמה בפח. למזוג לסיר את השיבולת שועל, המים והחלב בשביל דייסה. וגם את התבלינים, כמובן (הוא מת על תבלינים). לכבס ולסחוט חיתולי בד (זו היתה יוזמה שלו, היוזמה הראשונה בענייני משק בית, בערך בגיל שנה וחצי). לנקות שטיחים / חלונות / ארונות עם שפריצר ומטלית. לפתוח את הדלת של המכונית. לפתוח את מנעול הדלת של הבית. לשים את הקורקינט שלו בתא המטען של המכונית. להעביר כרטיס ברכבת. לתת כסף למוכרות בחנויות ולקבל עודף. להעביר מצרכים מהעגלה של הסופר אל הדלפק. לקבל שקית ולבחור 8 תפוחים (בשוק). לערוך רשימת קניות (הוא מקבל פיסת נייר ומקשקש עליה בזמן שאני עורכת את הרשימה שלי), לשלם בכרטיס בנק אוסטרלי - מזל שאני יכולה להגיד לו את הקוד הסודי בעברית, ואפחד לא מבין - וכמובן לעמוד על הגדר של הגן ולפתוח את הדלת עם הקוד הסודי. את הקוד הזה הוא כבר מכיר מזמן בעל פה).

בזמן האחרון הוא גם הראה יוזמה מדי פעם להכין לעצמו בעצמו את השתייה שלו - תערובת של מים וחלב. ואל ייקל הדבר בעינייך! זה דורש לקחת את הכסא אל הארון, לטפס עליו, לקחת כוס, לטפס למטה, להזיז את הכסא לכיור, לפתוח את הברז, למלא את הכוס מים, לטפס למטה, לקחת את החלב מהמקרר, ו (כאן אני כבר עוזרת לו למזוג).

וכל זה, כמשחק וכיף, בלי לחץ, בא והולך לפי הגיל ותחומי העניין אבל העיקרון של להשתתף תמיד שם, תמיד חלק מהחיים, בין גיל שנה וחצי לשלוש.

אני כבר רואה אותו בגיל שש הולך לסופר עם רשימת קניות... כשאני הולכת בלי להפריע שלושה מטרים מאחוריו.
_{(מי אמר שהיא חייבת להיות כתובה? אפשר גם ציורים וסמלים)}

עכשיו, ברור שכל זה לוקח זמן. בתכלס, המעורבות שלו הופכת את כל התהליך ליעיל פחות ואיטי יותר. אבל זה רק לטווח הקצר... בטווח הארוך, ואפילו הבינוני, זה כל כך משתלם.
וכבר עכשיו התהליך יעיל יותר ממה שהיה בהתחלה, וזורם.
וכיף. בעיקר בעיקר כיף.

אם את גרה במקום בלי תחבורה ציבורית, שאינו מושב שאפשר לרוץ בו ברגל לכל מרחק, זו קצת בעיה לשלוח ילד לחבר שגר במרחק שיקח לילד שעה ללכת ברגל לכל כיוון. במיוחד אם החבר הזה רק מתפנה מבי"ס ושעורי הבית בשעה 4, ובשעה 7 כבר צריך ללכת הביתה...
אופניים?

אופניים?
כבישים? נהגים מטורפים? עליות וירידות נורא תלולות בכל המושבה? אלו דברים שמבחינתי, במקום שבו אנחנו גרים, לא מאפשרים. אחת הבעסות היותר גדולות במקום מגוריי היא שאין איפה לרכב כאן על אופניים בצורה נורמלית

וחלילה שלא ישתמע מדבריי שאני לא בעד ילדים עצמאיים - אני כן, מאוד, אבל בהתאם למתאפשר. אני חייבת לשמור על בטחונם. אם היה אפשר, הן היו הולכות ברגל למקומות. אצלנו זה לא מתאפשר כמעט בכלל (אולי חוץ מלאיזה גן שעשועים אחד שלפעמים הן הולכות אליו לבד). אבל בדברים אחרים כולן מאוד עצמאיות - תמיד אומרים לי "וואו איזה קשה זה לבד עם כל ה-4" (נגיד בתקופות כמו עכשיו, כשאבא שלהם בחו"ל להמול המון זמן ברציפות) ולי דווקא לא כל כך קשה, ובטח לא בקטעים שכולם חושבים שכן (מקלחות, ארוחות, התארגנויות) כי 3 הבנות מתארגנות פחות או יותר לבד. אף אחת מהן כבר לא צריכה עזרה ברחצה או בהתלבשות או באכילה, הן יודעות להכין לעצמן ולסדר אחריהן ולהתקלח ולצחצח ולארגן להן דברים ומה שלא יהיה. והן עושות איתי דברים בבית, ועוזרות לי לסחוב לאוטו ולהחזיר מהאוטו, ומתעסקות בשלהן הרבה

באמת שאין על מה להתלונן. אז להסיע לחברה או לחוג - יאללה, קטן עליי

ושכחתי - תמרוש רוש , התיאורים שלך את מעשיו של בנך כל כך חמודים! אני מסכימה מאוד עם שיתוף הילדים בכל מעשינו בחיים, כולל מה שאנחנו קוראים "מטלות". יש לי חברות שמתפלצות מזה שהילדים שלי "עוזרים בבית", בין אם זה מקנאה, ובין אם מאמונה עזה שאמא צריכה לעשות הכל בשביל ילדיה ועל הילדים לשבת רגל על רגל ולצפות ביובל המבולבל עד כלות הנשמה (והמוח).

תמרוש רוש באמת כיף לקרא מה שכתבת.

פעם שמעתי דיעה שלא צריך להכריח ילד לסדר אחריו. כי הבלאגן לא באמת מפריע לו. זה מפריע לאם לכן היא צריכה לסדר. זה משהו ששמעתי די הרבה בין אמהות בחינוך ביתי.
התחבטתי בזה הרבה. מצד אחד אני לא רוצה ליצור אצל הילד אטגוניזם לעבודות הבית. מצד שני אני לא רוצה לצור מצב שאמא צריכה לעשות הכל בשביל ילדיה ועל הילדים לשבת רגל על רגל ולצפות ביובל המבולבל עד כלות הנשמה (והמוח).
הדרך שמצאתי לי היא לבקש מהם. והם הרבה פעמים עוזרים. לפעמים הם לא רוצים. אז אני עוזבת. איך זה אצלכן?

_אני חושבת שאין זה מקרה שבסביבות גיל 8 של הילד הבכור, מתחילות לנשוב רוחות חדשות בבית ובמשפחה.
אצלנו ברור לי שהוא צריך יותר מרחב, יותר אנשים, יותר תנועה, יותר אקשן, פחות אימא._

רוצה להמליץ בחום עצום לכל מי שיכולה ומזדמן לה (אולי מתישהו נוכל להעלות את זה לאתר ???) לקרוא את המאמר של אורנה שפרון על בר מצוה, כיוון שיש בו תיאור מרשים ומעודד ומרחיב את הדעת לכל האמהות שילדם מגיע לגילאים האלה, לגבי דברים שהיא הצליחה לראות ולהתבונן בהם לפחות מנסיונה עם ארבעה מילדיה. אני חוזרת למאמר הזה אחת לכל כמה זמן כדי לקבל עוד קצת אמונה ובטחון ולראות את הילדים האישיים שלי בעיניים קצת יותר מקבלות.

איפה אפשר לקרא את המאמר הזה?

פעם שמעתי דיעה שלא צריך להכריח ילד לסדר אחריו. כי הבלאגן לא באמת מפריע לו. זה מפריע לאם לכן היא צריכה לסדר
כן, גם אני שמעתי את זה לא מעט. וסידרתי וסידרתי וסידרתי עד שהתחרפנתי והבנתי, שאין סיכוי שהבכור שלי יזיז משהו.
לכן היום אני יותר דורשת ממנו. לא הרבה ובכל זאת אומרת לא מפורשות שמחובתו לעזור. זו אינה זכות בבית זו חובה.
עם האמצעית העניין שונה. היא הרבה יותר מסדרת ועוזרת מתוך עצמה. מפריעה לה בלגן. לבן שלי ממש לא מפריע בלגן.
הוא אומר שכשהוא יהיה גדול ויהיה לו בית משלו הכל יהיה מבולגן!

כן, גם אני שמעתי את זה לא מעט. וסידרתי וסידרתי וסידרתי עד שהתחרפנתי והבנתי, שאין סיכוי שהבכור שלי יזיז משהו.
גם אני התחלתי לדרוש שיקחו חלק במטלות. אני מזכירה לעצמי שלזה לא קוראים "עזרה" כי לעזור זה משהו שלא דורשים אלא מקבלים וככה אחרי שהסדרתי עם עצמי את המינוחים אני דורשת חופשי... שירימו תאום צורח, שיפנו את השולחן וכו' וכו'...

וככה אחרי שהסדרתי עם עצמי את המינוחים אני דורשת חופשי..

אז כחלק מהסדרת המינוחים אני מציעה את המינוח שבו משתמשים אצלנו בבית - משימות ולא מטלות. פשוט מילה חיובית יותר - משהו שצריך לעשות אבל לא נטל. אגב, די מהר גם הסידור אצלנו הפך למשהו די כיפי. הוא מלווה בהמון משחק (קליעה לסל, המצאת חרוזים לחפצים שאוספים, משחקי מיון למיניהם וכיו"ב...). אמנם לוקח יותר זמן אבל שווה את ההעדר המוחלט של עוגמת הנפש.

פעם שמעתי דיעה שלא צריך להכריח ילד לסדר אחריו. כי הבלאגן לא באמת מפריע לו. זה מפריע לאם לכן היא צריכה לסדר.
קודם כל, מה ששירי אמרה

יש הבדל תהומי בין להכריח ילד לסדר אחריו (=מטלה לא נעימה, חובה, עונש, מעיק, סמכותנות, הוראה מגבוה, שרירותיות, וכיוצא בזה) לבין לפתות ילד לסדר יחד אתך (=זמן עם אמא, פעילות משותפת, שעשוע, אתגר, סיפוק)

כמובן, הרבה יותר קל כשלילד יש באופן טבעי תחושה פנימית של סדר, כמו לילד שלי... ובאמת לילדים שונים יש רמת הזדקקות שונה לסדר.
ובכל זאת. אפשר להפוך את ה"סדר" למשהו יותר "אכיל" מבחינת הילד. למשל: כשאנחנו אוספים את הפטריות שלו מהשטיח, והוא לא ממש רוצה, אז אני אומרת לו: תביא לי שלוש פטריות צהובות. ואז הוא מתפתה להביא, כי הוא מאוד אוהב לספור, ואז אני אומרת לו: תביא לי עכשיו שתיים ירוקות ואחת כחולה. ואחר כך: נראה כמה פטריות אתה יכול להחזיק ביד אחת? וכן הלאה....

אמנם לוקח יותר זמן אבל שווה את ההעדר המוחלט של עוגמת הנפש.
כו!!!

אני מזכירה לעצמי שלזה לא קוראים "עזרה"
נכון. לא "עזרה", בדיוק כמו שבן זוגי לא "עוזר" לי בבית, אלא אנו שותפים למה שצריך לעשות. אני חושבת שגם הילדים צריכים להיות שותפים למה שקורה בבית. לפעמים אני פשוט אומרת "עכשיו עורכים שולחן" באופן כללי, והן מתגייסות למאמץ המשפחתי. לפעמים אני נותנת משימות נקודתיות: "מאיה, צריך למלא מים בבקבוקים לפני שיוצאים. יובל, צריך להגיף את התריסים". ולפעמים לא צריך להגיד כלום כי הן עושות לבד...

לגבי סידור החדר, אני ממש לא מרגישה שאני צריכה לסדר אחריהם. גם הם לא מסדרים אחריי. אם יש צעצועים או חפצים שלהם שהם השתמשו בהם, במיוחד אם זה בחדר המשחקים שלהם, אני בהחלט חושבת שמתפקידם לדאוג שיהיו מסודרים אח"כ. היו תקופות ששיחקנו משחקי סידור, עכשיו זה כבר לא כל כך נדרש יותר משום מה... הן פשוט מסדרות וזהו (עכשיו כשכתבתי את זה, אני בטח אמצא את החדר הפוך יום יום למשך שבוע). לא לכל ילד יש תחושת סדר פנימי, ולא אצל כל אחד זה בא בגילאים האלה. אני הייתי ילדה הפוכה לגמרי, והיום כאשה הרבה יותר נעים לי כשמסודר סביבי. אצלי הילדים משחקות שהן מסדרות כמו מרי פופינס... הן די מתוקות כשהן עושות את זה

נוקשות באצבעות ושרות... (ובטח מקוות שהכל יסתדר מאליו כמו בסרט

)

כל הכבוד למי שמצליחה לגרום לילדים לקחת חלק בסידור ועדיין נשאר לה כח לעניינים אחרים

אצלנו הילדות מפריעות לסדר. נוברות לנו בערימות שאנחנו אוספים (מכירות את שיטת שרהלה? גורפים את תכולת כל החדר לערימה אחת ומתישבים למיין) ושולפות לנו מיני זבלה מהפח.
הכי קל לנו לסדר כשהילדות ישנות.

בלי קשר לזה שהן משחקות כל הזמן בסלון ולנו נעים יותר בסלון נקי ומסודר (כל שלהניח להן לטבוע בבלגן שהן מיצרות זאת לא אפשרות),
אני רואה שגם להן יותר טוב בסביבה מסודרת. כשהשולחן נקי יש פתאום פרץ חדש של יצירה (‎אחרת הן עוברות ליצור על הרצפה).
הן כאילו במקום אחר מבחינת ההתמודדות עם בלגן. הן מסוגלות ליצר אותו בקלות רבה אבל חיות בעולם שהולך בקווים ישרים קדימה ולא במעגלים כמו שלנו. וממש לא בראש שלי למשוך אותן מתוך הענן שלהן ולהכריח אותן להתמודד עם המציאות (בין אם בשיר, בתמרון או באיום).

איך הדף הזה הפך לדף איך מנקים בחינוך הביתי ?

_בלי קשר לזה שהן משחקות כל הזמן בסלון ולנו נעים יותר בסלון נקי ומסודר (כל שלהניח להן לטבוע בבלגן שהן מיצרות זאת לא אפשרות),
אני רואה שגם להן יותר טוב בסביבה מסודרת. כשהשולחן נקי יש פתאום פרץ חדש של יצירה (‎אחרת הן עוברות ליצור על הרצפה).
הן כאילו במקום אחר מבחינת ההתמודדות עם בלגן. הן מסוגלות ליצר אותו בקלות רבה אבל חיות בעולם שהולך בקווים ישרים קדימה ולא במעגלים כמו שלנו. וממש לא בראש שלי למשוך אותן מתוך הענן שלהן ולהכריח אותן להתמודד עם המציאות_

אני חושבת שחלק גדול מאיכות חיינו בבית תלוי בהגעה לאיזשהו סטטוס קוו עם הילדים בקשר למה שאנחנו והם מוכנים ומסוגלים לחיות איתו בשלום ובנעימות ומה לא והתאמה של אורח חיינו לזה. כלומר - אני לא יכולה לחיות עם ברדק תמידי בסלון מחד ומאידך - הם אוהבים לשחק במרחב הזה של הסלון-מטבח שבו מתנהלים רוב חיי הבית ונוטים לקפוץ מפעילות לפעילות מבלי לסדר את הקודמת, וגם לא מסוגלים להתמודד עם סידור של עומס גדול - הם פשוט לא יודעים מאיפה להתחיל. לכן בשלב מוקדם מאוד הופסק זרם הצעצועים מרובי החלקים (פאזלים ומשחקי קופסא למיניהם) והדגש בבית הוא על משחקים. יש חומרי יצירה בסיסיים וטובים, יש לגו וקוביות, יש סלסילת בובות, סלסילת מכוניות, ארגז כלי עבודה, ארגז תחפושות, 4 משחקים של פוקס מינד שמשמשים בעיקר בנסיעות ארוכות, טאקי, קלפים וספרים. לגדולה יש קופסת פליימוביל שהיא לא נותנת לקטנים להתקרב אליה. זה נכנס בארון קטן, מספק שפע פעילויות ומשחקי דמיון, קל לאסוף כי מלבד הלגו אין חלקים קטנים שמתפזרים לכל עבר ונוטים להעלם (ואז גם באסה לאסוף וגם המשחק לא שווה). הסבתות חושבות שאין להם מספיק משחקים. הם ואנחנו חיים עם זה מצויין.

לעומת זה אני יכולה בהחלט לחיות עם הטפטים המקוריים של קטנותי על הקירות והבית יסוייד רק בעוד 10 שנים כנראה...פשוט לא נבזבז על זה כסף לפני כן. לא שווה את הכעסים. כנ"ל לגבי הריהוט. בגלל זה הוא יד 3. שיעלו עליו עם הרגליים כמה שרוצים. שיאכלו בסלון ואם לקטנה בורח פיפי זה עובר בניגוב קל. גם הבלאגן והליכלוך על השיש שמנוקה רק בערב שווה לי את זה שהגדולים מכינים לעצמם אוכל לבד ואני לא משועבדת למטבח כל היום. כן חשוב לי שיאכלו מעל צלחת ושהכלים המלוכלכים יגיעו לכיור כשהשימוש בהם נגמר.

פשוט כדאי להגיע לאיזון הזה שבו לכולם נוח מספיק. כשהאיזון הזה מופר אנחנו מנסים לקיים שיחה משפחתית שבה מגיעים להסכמות שיחזירו אותו על כנו.

פשוט כדאי להגיע לאיזון הזה שבו לכולם נוח מספיק. כשהאיזון הזה מופר אנחנו מנסים לקיים שיחה משפחתית שבה מגיעים להסכמות שיחזירו אותו על כנו.

אוקיי. אני אחזור לנושא המקורי.

אתמול דיברתי עם בעלי. ניסינו למצא דרך להקל עליי. הוא אמר שהוא כ"כ מותש כשהוא חוזר מהעבודה. ומאוד מוטרד מעניין הפרנסה שנופלת רק עליו. כך שהוא לא ממש יכול/מסוגל לעשות הרבה עם הילדים כשהוא מגיע הביתה.
אז חשבתי על זה שאיך שהחברה בנוייה היום, זו העזרה של הקהילה/חברה כיום למשפחות הצעירות. אין את הקהילה המיידית יותר. אז זו המערכת שהתפתחה. ואילו אנחנו מנסים לחיות כמו שחיו פעם, שהקהילה המיידית תמכה במשפחה. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו לבד, עם המון המון על הכתפיים של (במקרה הטוב) שני הורים.
יש כאלה שבונים קהילות קטנות, אך כולן בנויות ממשפחות צעירות שאין להן ממש את היכולת לעזור כי כל אחת יש לה את התיק שלה. כי קהילה אמיתית בנוייה מכל מיני אנשים. מבוגרים, זקנים, נערים וכו'. כך שיש רשת תמיכה הדדית.
אז חשבתי לעצמי, רק אנשים חזקים מאוד יכולים לעשות חינוך ביתי? רק אנשים שיש להם גב כלכלי? כי הדרך הזו היא נורא נורא קשה.

נכון. גם אני מרגישה שהדרך מאתגרת אותנו תמידית, המחיר הכלכלי קשה ומורגש בדברים הכי קטנים ובסיסיים אבל אני מוכנה לשלם אותו. גם לי לפעמים נורא קשה.
גם אני משתוקקת במחשבותיי לשבט רב-גילי נוכח ותומך...
בינתיים יש לי אותי.

אז חשבתי לעצמי רק אנשים חזקים מאוד יכולים לעשות חינוך ביתי? רק אנשים שיש להם גב כלכלי? כי הדרך הזו היא נורא נורא קשה.
אפשר להגיד את אותו הדבר על אנשים שהולכים לעבודה כל יום. קמים מוקדם מתארגנים בלחץ, עובדים כל היום, אוספים את הילדים מהגנים בי"ס ואז מגיעים הביתה או לחוגים.
מכינים שעורים, מסדרים, מנקים, ארוחת ערב, מקלחות.....גם להם אין רשת תמיכה, וגם להם נראה לי שקשה מאוד.
יש ביניהם חזקים עם גב כלכלי ויש כאלו שממש לא. יש כאלו שטוב להם בדרך ויש כאלו שממש לא.
בעיניי מי שיכול לעשות חינוך ביתי הוא בעיקר מי שרוצה את הדרך על יתרונותיה וחסרונותיה.

בינתיים יש לי אותי.
אני השבט. וזה לא מספיק.

_אפשר להגיד את אותו הדבר על אנשים שהולכים לעבודה כל יום. קמים מוקדם מתארגנים בלחץ, עובדים כל היום, אוספים את הילדים מהגנים בי"ס ואז מגיעים הביתה או לחוגים.
מכינים שעורים, מסדרים, מנקים, ארוחת ערב, מקלחות.....גם להם אין רשת תמיכה, וגם להם נראה לי שקשה מאוד._
מבלי להמעיט בקושי, הייתי שם 15 שנים. הכל בנוי סביב האמונה שככה כולם חיים. אז נכון שזה לא טוב מהרבה בחינות. אבל בונים עבור זה כבישים, גני משחקים, גני ילדים, חניונים, חוגים, בניני משרדים, ואפשר להמשיך עד מחר. כל המערכות בנויות כדי לתמוך באורח החיים הזה. יש מי שחי חיים אחרים, ויכול להנות במידה כזו או אחרת מחלק מהדברים האלה, אבל הם לא תפורים למידותיו ומתוך מחשבה על צרכיו.

הכל בנוי סביב האמונה שככה כולם חיים.
זה נכון, אבל אני (כמי שגם היתה שם הרבה מאוד שנים) דווקא מרגישה שהקלות היחסית של החיים בקונצנזוס המיינסטרימי לא מגיעה מתשתיות נוחות או מערכות תומכות... אלא פשוט מזה שכל מי שסביבך גם כל חי ככה, ואף אחד לא מסתכל עלייך עקום. שאם תגידי להורים האחרים בחוג של בתך שאולי יתחילו בחמש במקום בארבע כי קשה לך לצאת מוקדם מהעבודה, כולם יבינו ויהנהנו במרץ. ואם תתלונני שאת מתגעגעת לתינוק בן ה-3 חודשים שנמצא כל יום 10 שעות במעון כי את חזרת לעבודה, סביר להניח שתקבלי חיבוקי תמיכה ועידודים נוסח "את עושה נכון, הוא צריך חברה, את חייבת לקדם את הקריירה שלך" שנועדו לחזקך בדרכך הקונבנציונלית. ובהפוכה, אם תבקשי להקדים את החוג כי אתם בחינוך ביתי וזה יותר נוח לך שהחוגים נגמרים מוקדם, מיד יעוטו עלייך בהאשמות שאת לא מתחשבת באלה שקורעים את התחת ועובדים (כן, כי את יושבת רגל על רגל כל היום, זה מה שאת עושה), ואם תעזי להגיד שמשהו קשה לך בהתמודדות עם הילדים או הבית אז הפתרון הראשון שיהיה לכולם להציע, אינו חיזוק בדרכך וחיבוק אוהב, אלא הצעה לשלוח תיכף ומיד את הילדים למסגרת כי זה מה שיפתור את כל הבעיות.

ואם תעזי להגיד שמשהו קשה לך בהתמודדות עם הילדים או הבית אז הפתרון הראשון שיהיה לכולם להציע, אינו חיזוק בדרכך וחיבוק אוהב, אלא הצעה לשלוח תיכף ומיד את הילדים למסגרת כי זה מה שיפתור את כל הבעיות.
ואגב, זה אחד הדברים שגורמים לי לעולם לא להציע לאנשים בחינוך ביתי להכניס את הילדים שלהם למסגרת... לא בגלל שאני מאמינה באמת ובתמים בדרך הזאת עבורנו (ואני כן, לגמרי), אלא כי זה מוציא אותי מדעתי כשמישהו מציע את זה לנו וחושב שהנה הוא גילה לנו את האור... אף אחד לא חושב להציע להורים שהילדים שלהם בבי"ס ונתקלים בקשיים להוציא אותם הביתה. מוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עם הבעיות בתוך המסגרת שנמצאים בה, בתוך אורח החיים המסויים שהם בחרו להם. אז למה הפוך זה כן בסדר? אני עשיתי את המעבר הזה פעם אחת, ממסגרות לבית. זה שינוי עצום בכל אורחות החיים של כל בני הבית, זה לא פשוט "ילדים בבית במקום בבי"ס". זה הרבה מעבר לזה, אלה חיים שונים לחלוטין מכל הבחינות ובכל תחומי החיים שלנו. ואני יודעת שלעזוב את זה עכשיו ולחזור למסגרות, מעבר לכך שאני לא מאמינה בזה זו תהיה טלטלה עצומה לכולנו ושינוי ענקי מחדש... איך אפשר להציע את זה לאנשים? זה משהו שצריך לבוא מבפנים, מהחלטה שלהם ושינוי של אמונות ורצונות, ולא בתור פתרון פלאים לבעיות חברתיות או התנהלותיות. לכן אני בוחרת באופן אישי לגלות את לבי אל מול אנשים שאני יודעת שיקשיבו, יתנו כתף, וידעו לעזור לי בתוך מה שאני נמצאת בו, ולא ינסו להוציא אותי ממנו. אני לא בטוחה שזה מה שפותחת הדף רוצה... אולי היא כן רוצה שמישהו יחזק אותה לגבי נטישת חלום החינוך הביתי, ואולי היא צריכה חיזוק בכיוון ההפוך. אני בכל אופן, בגישה מס' 2, וזו הסיבה שאני לא יכולה לתמוך בפתרון ההוצאה למסגרות כפתרון הפלא היחיד לכל בעיה בחינוך הביתי.

תודה על הדף

אני לא בטוחה שזה מה שפותחת הדף רוצה... אולי היא כן רוצה שמישהו יחזק אותה לגבי נטישת חלום החינוך הביתי, ואולי היא צריכה חיזוק בכיוון ההפוך. אני בכל אופן, בגישה מס' 2, וזו הסיבה שאני לא יכולה לתמוך בפתרון ההוצאה למסגרות כפתרון הפלא היחיד לכל בעיה בחינוך הביתי.

ואם תעזי להגיד שמשהו קשה לך בהתמודדות עם הילדים או הבית אז הפתרון הראשון שיהיה לכולם להציע, אינו חיזוק בדרכך וחיבוק אוהב, אלא הצעה לשלוח תיכף ומיד את הילדים למסגרת כי זה מה שיפתור את כל הבעיות.
לי זה מזכיר איך כשאמא מיניקה מתלוננת על הקשיים שלה (לא יכולה לצאת בערב, הילד מתעורר הרבה בלילה, בעלה מקנא בתינוק על הגישה החופשית לשד, you name it), ישר יש מי שקופץ ומציע לגמול את הילד. הרי משייגמל, האו יישן מיד לילות שלמים, והוא מייד ישחרר את אימו ולא יבכה בנוכחות הבייביסיטר שלא מתחבר אליה, הילד כמובן גם יתחיל מיד לאכול טוב, יעלה במשקל, יפסיק לריב עם אחיו הגדול, וגם מערכות היחסים עם הבעל, החמות, והקופאית בסופר, ישתפרו.

ומאותו מקום, אני מעדיפה (אני. זה לא רלבנטי לאחרים, כן?) לחפש את הפתרונות לקשיים בתוך אורח החיים שלי (וזה כבר, כמו שנאמר למעלה, ענין של אמונה).

הכל בנוי סביב האמונה שככה כולם חיים. אז נכון שזה לא טוב מהרבה בחינות. אבל בונים עבור זה כבישים, גני משחקים, גני ילדים, חניונים, חוגים, בניני משרדים, ואפשר להמשיך עד מחר. כל המערכות בנויות כדי לתמוך באורח החיים הזה. יש מי שחי חיים אחרים, ויכול להנות במידה כזו או אחרת מחלק מהדברים האלה, אבל הם לא תפורים למידותיו ומתוך מחשבה על צרכיו.
ניצן אמ ניסחת את מה שהתכוונתי יותר טוב ממני.

אני לא זקוקה לתמיכה לכאן או לכאן. אני רוצה להסתכל על הפרות הקדושות שאנחנו מאמינים בהן. אם זה במסגרת שזה כולנו כבר יודעים עליהן ומנפצים את המיתוסים כאן באתר בלי סוף. וגם על אלו שבחינוך הביתי שהתחלתי להתבונן בהן. אנחנו לא מסתכלים עליהם כאן כי יש את האמונה הדתית הזאת כאן. בדיוק באותה מידה שיש את האמונה הדתית של אנשים שהולכים בתלם. לא מתאימה לי אמונה עיוורת יותר. כן אני מאמינה בדרך. אבל אני לא דתייה כמו ש ענת גיגר כתבה על עצמה. אני רוצה לבדוק את הדרך. ואולי הדרך שלנו תהיה שונה.
זה כל כך קל להיות דתיים בכל תחום. לא להטיל ספק, לקבל את מה שאלו שלפניך אומרים לך שזה הכי טוב.
אני לא מנסה לאתגר רק אתכן. אני מנסה לאתגר כאן את עצמי. אני רוצה שתעזרו לי.

הי בצומת,
אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת. נדמה לי שהדת היחידה שלי היא הטלת הספק והניסיון הכן לבדוק מה הכי טוב לכולנו במצב נתון (לא כל הזמן כי זה די משגע, אבל בהחלט כשצצים קשיים וכשיש איזה טריגר).
החוויה שלי בחינוך הביתי דווקא היתה שונה משלך. היינו מוקפים בתמיכה גם קהילתית, בקבוצה שלנו לא כולן אמהות לתינוקות וכך יש כן תמיכה מאמהות לילדים בוגרים יותר, שפנויות יותר וכן מציעות איזשהו אופק בהיר למי שנמצאת בשלב התחלתי או קשה.
כמו כן עברנו במתכוון לגור קרוב יחסית למשפחה רחבה, סבא סבתא בעיקר, וזה הפך להיות משהו חשוב ותומך, וגם יש לי כאן פוטנציאל שאני לא כל כך מנצלת של ישוב שיש בו קהילה מתגבשת עם המון יוזמות וכוונות טובות.
אז נכון שבשלבים שהילדים היו מאוד צעירים העומס היה גדול, אבל מרגע שלא היה יותר אף תינוק בבית, בהחלט פיניתי זמן לעצמי, לחוגים ולעיסוקים שלי, וגם להרבה פעילות בתוך הקהילה, שסיפקה לי את ההרגשה של עשייה מחוץ לבית והביאה לי הרבה סיפוק.
אני חייבת לציין שאנחנו לא עשירים במיוחד וכמו שתיארתי, אין לנו תמיכה מעבר למקובל, ובכל זאת רוב הזמן החוויה לא היתה של קושי אלא טובה.
וגם אנחנו בילינו ומבלים הרבה זמן באוטו (carschoooling).

אבל באישזהו שלב זה הפסיק להתאים. בהתחלה לגדולה שלי, שבילתה שנה שלמה בקיטורים ובלשבת לידי במפגשים כאילו חזרה לגיל שנתיים, מה שגם הצעירה שלי עשתה בשלב הזה. המרכזית דוקא השתלבה מאוד יפה אבל לא הפסיקה לרצות להשתלב בעולם החיצון מה שבהתחלה לא היה לי מובן בכלל ואחר כך התחלתי פשוט לקבל.
ועכשיו, כשמצאנו פתרון בינתיים יצירתי שתכף אספר עליו, הבנתי שבעצם גם לי זה כבר לא מתאים, וכמו שקורה הרבה, הקולות שלהן דיברו את הרצונות הסמויים שלי.
התקבלנו לבית ספר דמוקרטי, אבל לא היה שם מקום. הפתרון שלנו היה לשלב את הגדולות במרח"ב, שזה צהרונים לגדולים בקיבוץ שבו נולדנו וגדלנו. הבנות מגיעות בצהריים, אוכלות בחדר אוכל (-:, הולכות עם שאר הילדים (בסביבות 20-30 בכל קבוצת גיל) למרכז הזה, שהוא מעין מועדון מותאם לכל גיל, ולרוב הפעילות היא חופשית ומדי פעם יש פעילות יזומה של יצירה או תנועה או ספרייה או משהו אחר, בחופשים יש ימים שלמים עם טיולים, בריכה וכו'.
אני והצעירה עדיין מחפשות את דרכנו, עד כה עבדנו בצהרון, הפעלנו צהרון חלקי, עם ילדים בני גילה שהיא השתלבה ביניהם בצורה מדהימה, ועכשיו אנחנו מתחילות לעבוד בבית פרטי, בשמירה בצהריים על ילדי הבית.
אני עובדת ומרוויחה כסף ומכסה את הצהרונים של הבנות, לבנות יש פעילות יומיומית קבועה ומפגש חברתי קבוע עם ילדים. אחה"צ הן הולכות לחוגים או לחברות מהצהרון ולפעמים נפגשות עם חברות מהחנ"ב. בשעות הבוקר, בעיקר הצעירה, נפגשת עם ילדי חינוך ביתי כאן במושב (יש כאן שתי משפחות). אנחנו ממשיכים ללכת גם לשניים מהמפגשים של החינוך הביתי, וזה בהחלט מספיק לנו, ובקיצור, אנחנו די נהנים מכל העולמות.
יש לנו זמן ביחד וזמן לבד, יש לנו מסגרת ויש לנו בית, יש לנו את השינוי שהתבקש ויש לנו הרבה אוויר לנשימה. הגענו לאיזון (אחרי תקופת הסתגלות כמובן) שעושה טוב לכולנו.

מה השורה התחתונה? אני בעד ללכת עם מה שמרגישים ולא להיתקע עם העקרונות. לנסות למצוא פתרונות יצירתיים כדי שלכולם יהיה יותר טוב.
זה בסדר לעבור דירה בשביל זה, זה בסדר לבדוק מסגרות חלקיות ואלטרנטיביות למיניהן, זה בסדר לנסות להיעזר במישהו כדי שתוכלי לצאת ולהתאוורר או ללמוד או לעבוד או לעשות משהו שיטעין אותך (אני עושה יוגה ומעגלי נשים).
זה בסדר גם לבדוק פתרונות שונים לילדים שונים במשפחה.
הילדים האלה יודעים שלא יכפו עליהם, אני מניחה, להישאר בשום מסגרת שלא תמצא חן בעיניהם, ולכן כל היחס למסגרות האלה הוא שונה לדעתי.
בקיצור, גמישות, יצירתיות, הקשבה לעצמך ולילדים, והרבה הצלחה!

ואם תעזי להגיד שמשהו קשה לך בהתמודדות עם הילדים או הבית אז הפתרון הראשון שיהיה לכולם להציע, אינו חיזוק בדרכך וחיבוק אוהב, אלא הצעה לשלוח תיכף ומיד את הילדים למסגרת כי זה מה שיפתור את כל הבעיות.
לי אומרים "טוב, זו הבחירה שלך." וזה כל כך מקומם בעיניי! בכל בחירה יש קשיים, אבל מכיוון שהקשיים האלה הם לכאורה שונים מהקשיים הסטנדרטיים ויותר קל לבודד אותם לכדי "קשיים שנובעים מזה שאת בוחרת לחיות אחרת" אז במקום לעזור או לתת כתף או סתם לתת סימפטיה, מטיחים לך את זה בפנים. לי זה נשמע קצת כמו "זו בעיה שלך, כי את הבאת את זה על עצמך." לא רואה שאומרים את זה למי ש"בחרה" לשלוח לגן ו"קשה לה" עם הנסיעות.

לילה טוב ממש נתת לי השראה עם הסיפור שלך. נשמע נפלא! מצאת את הדרך שמתאימה בדיוק בדיוק בשבילכם. דרך שאתם בחרתם.

ניצן אמ. אני נוטה לא לדבר על הקשיים שלי מול אנשים שבוחרים אחרת ממני כי הם לא ממש יכולים להבין, ולא מכוונה רעה. כמו שאני לא מבינה אותם, למשל כשאומרים לי שהילד סובל במסגרת אבל מחפשים פתרונות בתוך המסגרת ולא חושבים את מה שאני חושבת שזה לקחת אותו הביתה. שזה מה שאני הייתי אומרת אם היו שואלים אותי, כי זה העולם שאני מכירה וכנראה בגלל זה אני לא מבינה אותם.

כל המערכות בנויות כדי לתמוך באורח החיים הזה.
אני ממש לא מרגישה כך.
הכל בנוי סביב האמונה שככה כולם חיים. זה לא הופך את הדברים לקלים יותר, אלא לנוחים יותר (נוח הוא לא בהכרח טוב)
<לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך>

לי אומרים "טוב, זו הבחירה שלך."
גרררררררר!!!! איזו אמירה מתנשאת ומעצבנת! אני יכולה לשמוע את אמא שלי אומרת את זה בטון פולני במיוחד... בעצם, האמת היא, שכבר לא. היתה יכולה להגיד את זה לפני שנה, שנה וחצי. עכשיו היא כבר ממש מפרגנת לנו, בגדול אפילו, וזה נורא כיף

בטח שזו בחירה שלי.
היא לא נוחה, היא לא קלה.
היא דורשת המון עבודה וזאת למען איזה רעיונות על שלמות רוחנית של הילדים שלי ואני לא מתבישת להודות- בעיקר שלי.

את השיעורים שלי באמהות קיבלתי הרבה לפני שהיו לי ילדים: פשוט הייתי מאזינה לקורותיהן של אמהות אחרות בשעות ארוכות של משמרות .
כמה זה קשה להוציא מהמערכת משהו עבור הילד שלך וגם אם הוא אובחן והכל ברור , ואת דווקא יודעת מה את רוצה- זה רחוק ממך ומהילד שלך.ואת בעבודה מוציאה את נשמתך עבור מישהו זר לך לחלוטין, רחוקה מהילד הזה שכרגע אמרת לו להוציא משהו מהמקפיא ולחמם.וכמה אמא יכולה להיות עם הילד שלה אחר הצהרים כשהיא בעצם צריכה לישון לפני משמרת לילה , אולי זה בעצם לא ילד , אלא רעשן שרק מפריע לך?

וזאת הבחירה שלי , נכון שהיא לא עוזרת לאף אחד כי אני ממש לא יצרנית.לפחות לא בשלב זה של חיי.
אני לא משרתת את בעלי ההון לעשות על הגב שלי מיליונים.
אני קשובה לרצונות מאוד פרטיים.

אם בשלב שהם היו תינוקות הייתי פונה לאג'נדת המעונות/מטפלות/וכ' הייתי מקבלת הרבה יותר עזרה.הייתי פותחת את השער להרבה יותר עזרה.
באותן שנים לא חשבתי שזה יעזור לי.אף אחד מבני המשפחה המורחבת לא הביעו עינין בעקרונות שלי לאיך הדברים אמורים להיות, היתה רק ביבי סיטר אחת שכן ,לצערי, זה לא נמשך זמן רב.
ועשיתי דברים לבד ועם לב שלם- ומבחינתי זה היה הרבה יותר קל.
ועם תחושות טובות בלב ועם יד ביד עם ילדים גדולים ונבונים, בן זוג שותף לכל עינין ועוד חברות וחברים לדרך ,אני רוצה להמשיך.

אילה - ברור שזו הבחירה שלך, של כולנו... הבעיה היא לא עם זה שככה בחרנו. הקטע המכעיס הוא ההטחה הזאת בפרצוף - ככה בחרת, עכשיו תתמודדי. אסור לך להתלונן כי ככה בחרת. אסור לך להשבר כי ככה בחרת. כי מי שבוחר אחרת מהנורמה המקובלת, חייב כל הזמן להוכיח שהוא חזק ואיתן, ולא להראות לאף אחד שגם לו לפעמים לא קל. וזה מה שמעצבן, הקלות הזאת שבאמירה "טוב, זו הבחירה שלך." שבחיים לא תשמעי אותה נאמרת כלפי מי שבחירתו כן נמצאת בתוך המיינסטרים, כי עם בחירה מיינסטרימית יש יותר הזדהות, ואולי תחושה שהבוחר המיינסטרימי הוא יותר אנושי כי "הוא יותר דומה לי" והבוחר בשונה הוא מעין דמות בלתי ניתנת להשגה או לערעור, ואיתו לא מזדהים בקלות אז גם לא מגלים אליו אמפתיה כשקשה לו.

לי אומרים "טוב, זו הבחירה שלך."
אחרי שהבת שלי אכלה ג'חנון, בורקס ועוגה ובאה אלי "אמא, כואבת לי הבטן", אני אומרת לה - זו היתה בחירה שלך. יכולת לבחור לאכול גם ירקות ואולי רק קצת ג'חנון.
מעצבן, אבל נכון.
אני הולכת נגד הזרם, ברור שיהיו לי קשיים שונים ושהסביבה לא יודעת איך להתמודד עם זה.

הקטע המכעיס הוא ההטחה הזאת בפרצוף - ככה בחרת, עכשיו תתמודדי. אסור לך להתלונן כי ככה בחרת. אסור לך להשבר כי ככה בחרת. כי מי שבוחר אחרת מהנורמה המקובלת, חייב כל הזמן להוכיח שהוא חזק ואיתן, ולא להראות לאף אחד שגם לו לפעמים לא קל. וזה מה שמעצבן, הקלות הזאת שבאמירה "טוב, זו הבחירה שלך." שבחיים לא תשמעי אותה נאמרת כלפי מי שבחירתו כן נמצאת בתוך המיינסטרים, כי עם בחירה מיינסטרימית יש יותר הזדהות, ואולי תחושה שהבוחר המיינסטרימי הוא יותר אנושי כי "הוא יותר דומה לי" והבוחר בשונה הוא מעין דמות בלתי ניתנת להשגה או לערעור, ואיתו לא מזדהים בקלות אז גם לא מגלים אליו אמפתיה כשקשה לו.
כל מילה.

_{בצומת, גם אני לא נוטה מי-יודע-כמה. פשוט אם שואלים אותי מה שלומי, ואני אומרת שאני עייפה היום כי לא ישנתי הלילה כי יוצאות לילד שיניים (או משהו פרוזאי כזה) אז אני מקבלת "טוב זו הבחירה שלך." <וואלה באממממממאשלך?>}

נועה, מעניין אם הבת לומדת מזה להפסיק לאכול ג'חנון, או להפסיק לספר לך כשכואב לה?

שלא תהיה אי הבנה, זה אכן מעצבן כשאומרים לך "זו הבחירה שלך", עם זאת אני רואה בזה עובדה יבשה. נכון זה מה שבחרתי, עדיין מה שבחרתי יכול להיות קשה/מעיק/....

נועה, מעניין אם הבת לומדת מזה להפסיק לאכול ג'חנון, או להפסיק לספר לך כשכואב לה?
למזלי בג'חנון לא נתקלים רבות.
אין ספק שהיא לא לומדת להפסיק לאכול ג'אנק כשהוא בנמצא, מצד שני, היא גם לא מפסיקה להתלונן על הבטן, מצד שלישי, אני לא בטוחה שיש קשר בין האוכל לכאב הבטן, מצד רביעי, זה כנראה קשור לדף אחר

למה לבת שלי יש כאבי בטן

אני חושבת שלא ירדת לסוף דעתי. ברור שיש הרבה דרכים להגיד "זו הבחירה שלך" ומאד סביר בעיניי שזו שלך היא לא הדרך הפולנית הפאסיבית-אגרסיבית שעליה דיברנו פה (באורח פלא זה אפילו נאמן עדיין לנושא הדף

) אז קחי בחשבון שאנחנו מדברות על משהו אחר. משהו שהמקבילה שלו בעולם הג'חנון וכאבי הבטן היא "כואבת לך הבטן? מה את רוצה? אכלת זבל, עכשיו תשלמי את המחיר. ממני לא תקבלי לא עזרה ולא חמלה, כי אני בחרתי בדרך שאין בה כאבי בטן, רק כאבי שיניים. כמו כולם. אז מה אם אני אמא שלך? בחרת? תסבלי בשקט." יותר ברור?

אחרי שהבת שלי אכלה ג'חנון, בורקס ועוגה ובאה אלי "אמא, כואבת לי הבטן", אני אומרת לה - זו היתה בחירה שלך.
אני לא. אני לא חושבת שאני צריכה להגיד לה. היא יודעת בעצמה ויכולה לקשר, ואין מעצבן מאמירה כזאת. זו אמירה נכונה, אין ספק, אבל בעיני היא מעצבנת ומלאת תוכחה. וכמו שלא הייתי רוצה שיגידו לי את זה (לא כי זה לא נכון, אלא כי זה מעצבן וסופר לא תומך), אני גם משתדלת לא להגיד את זה לילדים. לא שלפעמים לא מתפלק לי.... זה לא שאני איזו דוגמה מהלכת ל"איך לדבר" וגו'... אבל אם אני במקום מודע באותו הרגע אני אשתדל למצוא משהו אחר קצת יותר נעים להגיד לבת, שיביע איזושהיא אמפתיה לכאב הבטן שלה. בד"כ זה מוביל לזה שהילדה בעצמה תבוא אליי ותגיד לי - לא הייתי צריכה לאכול גם את העוגה וגם את הג'חנון וגם וגם וגם... הם יכולים להסיק את המסקנות שלהם בעצמם, אני לא צריכה לעשות את זה בשבילם

אני הולכת נגד הזרם, ברור שיהיו לי קשיים שונים ושהסביבה לא יודעת איך להתמודד עם זה.
נכון. זאת הבעיה. בגלל זה אני נמנעת מלהתלונן מול הסביבה הלא תומכת, ובוחרת להוציא את זה מול אנשים שהבחירות שלהם יותר דומות לשלי, או שאני יודעת שלא יחפשו להוכיח אותי על הבחירות שלי. מול שאר העולם אני לרוב שומרת על פאסון, מחייכת, וכשאומרים לי "וואו, עם 4 ילדים בבית?? לבד?? ועוד כשבעלך בחו"ל לחודש וחצי???? כל הכבוד! אני בחיים לא הייתי יכולה...." (עם מבט פולני מתחסד) אני בד"כ עושה פרצוף של קדושה ומבטלת במחי יד את הקושי, ואומרת שהכל סבבה לנו וככה טוב לנו ואנחנו מאושרים. ואז באה לבאופן ומוציאה

סליחה רוני, כן, גם אני מרגישה שלא הייתי יכולה לעבור חודש וחצי בלי בן זוגי. ויכולתי בקלות לפלוט איזה "אני בחיים לא הייתי יכולה" כזה, עם מלוא האמפתיה, ועם הכרה של הקשיים.
_{(מתחלחלת לחשוב שאפשר לפרש אמירה כזו שלי בתור "בחרת? תחנקי!").}

טוב תבשיל, זו לא בהכרח האמירה עצמה, את יודעת.. כל דבר יכול להיאמר עם אמפתיה ורצון לעזור, או עם טון מתנצח של "אמרתי לך שלא תצליחי!". אני משערת שאת לא היית מוסיפה את המשפט הבא: "אם הם היו במסגרות היה לך יותר קל" או "את בטוחה שאת לא רוצה להכניס לפחות את הקטנה לגן?"

חוצמיזה, שברור לך שיש סוג של אנשים שאני בחיים לא אביע בפניהם קושי ואחרים שכן, כי אני יודעת שהם יבינו ולא יוכיחו. נחשי לאיזה מהם אני מסווגת אותך?

ומאד סביר בעיניי שזו שלך היא לא הדרך הפולנית הפאסיבית-אגרסיבית שעליה דיברנו פה.
ברור (אעפ"י שגם אני לעיתים "נופלת").

מתפרצת לדף של בצומת דרכים, ומקוה שזה בסדר...
הבת שלי בת חמש. בזמן האחרון מאוד קשה לי/לה להיות בבית. כחד הורית עם ילדה אחת זה הופך את החינוך הביתי שלנו לשהות "צפופה" מאוד, שהיתה נהדרת בקטנותה, אבל הופכת קשה יותר עבורי ולדעתי גם עבורה. זה מתבטא בעצבנות, אלימות, וש"היא לא מוצאת את עצמה". כלומר- לא בוחרת לעשות דבר מהמשחקים/יצירה וכיו"ב שיש. כמו כן אני מרגישה שהיא "נדבקת אלי", מטפסת, נצמדת, קוראת לי כל רגע לבוא, ואני מודה שזה מוציא אותי מדעתי. פעמים רבות בערב היא פתאום נזכרת בכל מיני דברים שרצתה לעשות, אבל כשאני מציעה אותם במהלך היום- היא לא מעוניינת.
בעבר מפגשים של חינוך בייתי מס' פעמים בשבוע היו די והותר, והיום אני חשה שצריך יותר, אבל מרבית חברינו מרוחקים מעט. לא הרבה, אבל צריך לארגן את קופסאות הפלסטיק המפורסמות, לעלות על אוטובוס, לנסוע, לחזור. כל כיוון לוקח בטוטאל כשעה. לפעמים יש לנו "חלון" של 3 שעות, שלמלא אותו רק בבית, אחרי שכבר היינו כמה שעות בבית- זה קשה- אבל להתחיל לנסוע כדי תיכף לחזור זה לא ריאלי.
הילדה גם, ובצדק, לא רוצה לנסוע כל יום. מחד קשה להוציא אותה מהבית- מה שגם מקשה מאוד על סידורים שחייבים להיעשות, ובזמן האחרון יוצאות לסידורים אחרי ויכוח וכעס (נושא בפני עצמו); מאידך- נראה שלא מוצאת עצמה בבית. היא משחקת רבות, משחקי דימיון, לעיתים יצירה, אבל אני חשה שזה לא מספיק. שהיא "משתעממת" לא במובן החיובי- ממנו יכולה לצאת התנסות, למידה ויצירתיות, אלא במובן שממש חסרה לה חברה. כמובן- לא 7 שעות חברה של 35 ילדים, אבל מס' שעות כל יום, ומישהו/ים שאינם אני, גם אם אני עדיין נוכחת.
אני גם לא נהנית על פי רוב לשחק איתה במשחקי הדימיון, ואמנם אני עושה זאת, אבל לא חושבת שמעבר לנקודה שבה זה מספיק לי אני צריכה לכפות על עצמי דבר שאינני נהנית ממנו. אבל- עם מי היא תשחק???
מיום ליום מצטמצמות שעות השינה - והיום יש קרוב ל-14 שעות שבהן היא "פעילה". מעבר לצורך למלא את היום, שאני מניחה מתמלא מעצמו כשיש עוד ילדים/הורים בבית- אני עצמי צריכה קצת הפוגה, ומכיוון שאין לי אני מגיעה לערב עצבנית, חסרת סבלנות ולא נעימה. פעמים רבות אני גם צריכה זמן לעבודה שאני עושה מהבית. רבע שעה פה, רבע שעה שם- וגם זה הפך קשה. אולי זה הקיץ, אולי זו סתם תקופה. בכל זאת כותבת ומקווה שיצא ברור.
מחכה לשמוע דעות ומחשבות:-)

שליחה על ידי נועה* » 18 יולי 2011, 14:53

פעמים רבות בערב היא פתאום נזכרת בכל מיני דברים שרצתה לעשות, אבל כשאני מציעה אותם במהלך היום - היא לא מעוניינת.
גם אצלנו זה כרגע ככה. ולדעתי החום זה חלק מהעניין.
אנחנו בלי מזגן בת"א ואין הרבה חשק לעשות דברים במשך היום. ובערב פתאום הילדים מתעוררים לחיים ומתחילים כל מיני דברים אחרי שכל היום הם התהלכו בחוסר מעש.

יש לי כמה שאלות -

את כותבת שיש גם אלימות - למה את מתכוונת, איך זה בא לידי ביטוי?
האם אתן נפגשות עם עוד ילדים בחינוך ביתי והאם יש קשר עם ילדים בסביבתכן?
האם יש לך תמיכה של המשפחה שלך?
האם יש תמיכה של האב?
האם בתך נסתה גן בעבר?

לדעתי בכל דרך שבוחרים יש יתרונות וחסרונות - חשוב שתבדקי היטב את השיקולים שלך בחינוך ביתי ומה את יכולה לתת לבתך.

בהצלחה

לא פשוט מה שאת מתארת.
אני חושבת שהענין הוא בחובות וזכויות וסדר יום שיעשה סדר בכל העסק.
ברור שח"ב צורך המון אנרגיה.
ואת כותבת שאתן מגיעות למפגשים באוטובוס. ואת לא קונה איזה חטיף במכולת ושולחת אותה, אלא מכינה אוכל בקופסאות ושיהיה טעים ומזין ולה לה לה..

אולי היא לא יודעת להעריך את זה. אפשר לשאול אותה.

נראה לי שילדה בת 5 יכולה לשתף פעולה הרבה יותר טוב אם תשבו ותדונו בסדר היום שלכן לעיתים קרובות. תתכננו את מחר, תתכננו את השבוע.שבו עם יומן שבועי .
תעשו רשימות של הדברים שאת רוצה ושהיא רוצה.
יש לכן ניסיון- אחרי יום שבו עשיתן סידורים תפרגנו לעצמכן יום עם חברים.
ניקיתן את הבית, לכו אחר כך לים/גן שעשועים/פינת חי.

הרעיון הוא שסדר היום מביא לידי ביטוי ומימוש את הצריכים של שתיכן.
מאוד חשוב לילדים שמתיחסים אל הרצונות שלהם בכבוד.כמו כל אחד.
הרעיון הוא שאת משקיעה מאמץ בכך שלה יהיה טוב והיא גם.
אם היא החליטה לותר על סעיף שכתבתן בסדר יום -תזכירי לה שזו היתה הבחירה שלה.מותר לה לבכות ולקטר על זה , אבל זה חלב שנשפך, בשבוע הבא , שתשתדל לעמוד בלו"ז, אחרת היא תרגיש אותו הדבר.
וגם עם לבכות ולקטר-יש זמנים שאמא יכולה להכיל את הבכיות והקיטורים ויש זמנים שלא.וזו האמת.
אלה הם החיים.
אם היא תשתף פעולה, את את חלקך תעשי. אם לא - את כנראה תחסכי לעצמך כל מני מאמצים שלא נחשבים חיוניים (למשל, לספר סיפור לפני השינה, או לטרוח על סוגי מאכלים מורכבים.)

תבדקי אם יש מצב שאת מארחת ילדים. תבדקי אם יש אמהות שמוכנות להסיע את ילדיהן אליכן או שאת תשאירי את ביתך אצל חברים ותמשיכי לסידוריך.
אם יש הבנה בינך ובין האמא השניה ואתן סומכות אחת על השניה - זה כמו תמיכה של שבט.

את עושה עבודה מהבית. גם כאן הילדה צריכה לקבל הסבר שוב ושוב - העבודה של אמא זה קדוש. כן. זו הפרנסה שלכן וכמו שהיא רוצה שיהיה לה אוכל, בגדים ציוד לתחביבים שלה וגג מעל הראש, שתבין שזה דורש ממנה לאפשר לאמא את הזמן הזה.

איך את עד פה?
אני יודעת שעבר זמן מאז שכתבת.

אילה, אני כאן. קוראת, חושבת...
תודה על ההתייחסויות.
ארחיב בקרוב ואשמח לשמוע עוד דעות, מחשבות, רעיונות...

בשמחה.