אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה

תודה על החיבוקים, אתן מקסימות (-:

הילד הזה נולד לך כי רק אתה יכול להיות האבא שלו ואתה הכי הכי מתאים לעשות את התפקיד הזה
וואו, משפט מרגש, מאוד. משתדלת להזכיר לעצמי.

נועה, תודה על הלינק והמידע, ועוד שאלה, איך היא בדיוק מאבחנת את המצב שלם למטה, היא ממש בודקת פיזית? מביך משהו...אבל אין ברירה כנראה.

הקטנה ישנה רצוף כבר משעה עשר, שיא של כל הזמנים, כבר 8 שעות!!!!
אני התעוררתי ב4, עשתה קצת קולות וחשבתי שהתעוררה ומאז לא נרדמתי, המחשבות התחילו לרוץ בראש אז קמתי.

אני חושבת שבלי עין הרע, טפו טפו, בשבוע האחרון הרגשתי כבר הרבה הרבה יותר טוב, היו אולי רק פעמיים שבכיתי ולא הרגשתי שבא לי למות.
אתמול הלכתי איתה לבקר במקום העבודה הקודם שלי ולא הייתי בחרדה מה אעשה אם תבכה.
היא היתה די חייכנית, חוץ מ5 דקות של צרחות כשהחלפתי לה והיתה רעבה.
הייתי גאה בעצמי שלא דפקתי חשבון מה יחשבו ושעניתי בלי התנצלויות מיותרות לשאלה אם אני מניקה, שגם וגם.
וכשהיתה רעבה הוצאתי בקבוק, כי לא היו שם תנראים מבחינתי להניק ברוגע ונוחות.
ואף אחת לא שפטה אותי ולא פתחה דיון על זה, הייתי בשוק מעצמי כשיצאתי שזה עבר כל כך בקלות והיא היתה עלי במנשא, רגועה, ישנה קצת והצלחתי הכי בקלות מעד היום לרדת את ה 4 קומות, ולצאת מהבית עם התיק שהכנתי לפני שהתעוררה.

גם כשחזרנו, אחרי שעה יצאנו שוב לפגוש חברים מחו"ל שהגיעו לארץ והיה ממש רגוע וסבבה.

אז נכון, היא עדיין בוכה ולא מרוצה חלק מהזמן אבל זה לא כל הזמן, יש מגמת שיפור, וגם אני יותר רגועה וזה בטוח משפיע עליה.

היום היא בת חודשיים בע"ה, ואני מתחילה לראות גם את הטוב במצב הכאוטי הזה.
היא חמודה בצורה מטורפת וכבר צוחקת ויוצרת קשר עין שזה ממיס את הלב.
מרגישה שאנחנו מתחילות להיקשר ולבנות אמון אחת בשניה.
היא בי וגם אני בה, שהיא מסוגלת להרדם, מסוגלת לינוק ושהיא אוהבת אותי. זה כייף.

בקשר להנקה, זה נורא מסובך, אני חושבת שאני בשלב של ניסוי וטעיה והתמודדות עם הקושי.
זה קשה, זה כואב, זה לא נוח, אבל זה גם לפעמים כן הולך. אתמול היא ינקה ונרדמה לי פעמיים על הציצי, והמשיכה לישון כשניתקתי אותה.
מקוה שגם יגיעו ימים שתתנתק לבד ותהיה מרוצה ושבעה, גם כשהיא ערה.

וההתרחבות וההסתגלות לוקחות זמן ודורשות הסכמה לצאת למסע שיש בו הרבה בלבול, תזכול, יופי, קושי, שמחה, כאב, ייאוש, אהבה ועוד
ממש נכון, היום כשהשוק הראשוני עבר, מתחילה להתמסר לזה.

אז בסיכום ביניים (כי אני גם מאוד אוהבת מספרים, ספירות מלאי וניתוחים, מה לעשות אחת שריטות שלי (-:):
47 הימים הראשונים אחרי הלידה, 6.5 שבועות, היו קשים ומסויטים, עם מצב נפשי מאוד דכאוני וחרדתי.
אתמול בלילה, אחרי 8 שבועות, התחיל לי מחזור, אולי זה גם קשור לכך שההורמונים מתחילים להתאזן בגוף ואז גם הנפש מתייצבת.
ואולי גם הפורמולה של הצמחים הסינים שלוקחת עוזרת.
בימים הקשים האלה קיבלתי המון המון תמיכה, מ 35 אנשים שבאו לבקר אותי או שוחחתי איתם לעומק, שכל אחד עזר ותרם לי בדרכו.

אתמול היתה אצלי בחורה שעושה עבודה על דכאון לאחר לידה בהיבט החברתי לתואר שני והיתה לנו שיחה מאוד מעניינת.
דרכה בעצם הבנתי שאני כבר במצב יותר טוב.
אומנם עדיין זו הישרדות, קשה מאוד פיזית ומתיש, ואין לי מושג איך יראו החיים שלי מכאן הלאה,
אבל זה פחות מלחיץ אותי, כי יש בי ידיעה פנימית, שלא היתה עד לפני כמה ימים, שיהיה בסדר.
שיהיו לי חיים, שהקטנה תהיה מאושרת, שאני מתישהוא ירגיש שיש לי חיים משל עצמי, שהזוגיות תשתקם, שיהיה בסר, אמן.
שמשהו חדש יבנה ואהיה אדם יותר שלם, עמוק, רוחני וחזק.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח ותודה על כל התמיכה שלכן, אין לי ספק שזה מאוד מאוד עזר ועוזר לי להמשיך קדימה. תודה.

איזה יופי לקרוא את כל מה שכתבת, פשוט נהדר!
ואפילו שעדיין קשה, אתם בדרך הנכונה והטבעית...

וחוץ מזה, אני ירוקה מקנאה - 8 שעות שינה? 6 שעות שינה?
(אצלנו מתעוררים כל שעה שעתיים...)

שיהיה יום יפה וטוב ומחזק!

_אומנם עדיין זו הישרדות, קשה מאוד פיזית ומתיש, ואין לי מושג איך יראו החיים שלי מכאן הלאה,
אבל זה פחות מלחיץ אותי, כי יש בי ידיעה פנימית, שלא היתה עד לפני כמה ימים, שיהיה בסדר._
תינוק קטן זה אכן הישרדות, זו דרך מעולה להגדיר את זה. הבעייה היא שכמה שלא מכינים אותך לקראת זה, את לא יכולה להבין עד כמה זה קשה בהתחלה.
איך החיים יראו? אותו הדבר כמו קודם, ושונה בצורה שקשה לתאר. עובדה שיש לכולן זמן לגלוש בבאופן באופן קבוע

(מותר להגיד לך משהו לא כל כך מחזק לגבי ההנקה?)

(())(())(())(())(())
איזה יופי לשמוע. לאט לאט הדברים מסתדרים לכן, וגם אם אחרי שכתבת היתה לכן נסיגת-מרפי (וזה קורה המון!), ושוב בכי ועניינים, עדיין אי אפשר לקחת ממך את השינה שכבר ישנת, את הארוחות הטובות שכבר אכלת, את הרגעים היפים במקום העבודה, ואת העובדה הבסיסית שצעד-אחורה-שניים-קדימה, אתן בדרך הנכונה.

_חוץ מהכאבים האיומים שיש לי ביד ובכתף ובגב התחתון (לא מוצאת תנוחה נוחה להנקה והאכלה מבקבוק על הספה ,הישיבה המזרחית גומרת לי את הגב התחתון), מרגישה יותר טוב, בעיקר נפשית.
הדיקור ליד שלי לא ממש עזר ומתלבטת אם להמשיך עם המדקר הזה. חושבת על אופציות נוספות_
כן, פיזיותרפיה של רצפת האגן. קודם כל וראשית לכל.
נשמע מופרך? רצפת האגן היא הבסיס של הגוף. כשמה כן היא - רצפה! כשהיא חלשה, זה משפיע מיד על כל מה שנבנה עליה: הגב, הכתפיים, הידיים. תחשבי על בית שרצפתו מתערערת - מה יקרה לקירות? ולתקרה?
גם חולשת שרירי הבטן, שהיא נורמלית לגמרי אחרי לידה, מצטרפת למצב הרצפה ומאוד משפיעה על כל השאר.
לי אחרי הלידה היו כאבים איומים בידים מלהחזיק את דידי. ביחוד באגודלים. התחלתי לעשות תרגילי בטן ורצפת אגן והכאבים נעלמו תוך כמה ימים... ולא עשתי שום טיפול מכוון לידיים.

אחרי שתסדרי את עניין הרצפה, תוכלי להתפנות לחשוב על טיפול ישיר בידיים, אם לא יהיה שיפור.
שאלת על בדיקות. אז ככה: אני מניחה שיש כמה גישות עבודה, אבל הפיזיותרפיסטית שלי בכלל לא התקרבה לאזור התחתון שלי עד לפגישה השלישית בינינו, מה שנתן לי קצת זמן להתרגל אליה ולהרגיש יותר נוח עם הפרוצדורה. בפגישות הראשונות היא תשאלה אותי עם הרבה שאלות (מה שנתן לה רושם כללי על מצבי), ועזרה לי להסדיר את הרגלי ההפרשות שלי, שהם בעלי השפעה גדולה על רצפת האגן. כתבתי על זה בפירוט ב מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן:
מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן (2010-09-21T15:21:51)

בפגישה השלישית והרביעית היא באמת בדקה אותי וגינלית, וביקשה ממני לכווץ את השרירים כדי לראות בפועל איך הם עובדים, פעם אחת בשכיבה ואחת בעמידה (שזה כמובן הרבה יותר קשה)
אני ממליצה בחום על המקצוע הזה. Must לכל אשה אחרי לידה.

עוד דבר, נשמע שעדיין יש לכן קצת קשיים עם התנוחה והתפיסה בהנקה. גם לך וגם לה. אני מניחה שאת יכולה לפנות שוב ליועצת ההנקה, אבל בגלל חוק מרפי המפורסם הייתי חושבת דווקט על ללכת למפגשי לה-לצה. ככה תהיה המשכיות, ומתישהו היא תתרגל לסיטואציה ולא תרגיש צורך להוכיח את עצמה

. שלא לדבר על האספקט הכלכלי (יותר זול) ועל האספקט החברתי שאולי חשוב לך גם כן.
בינתיים, מכירה את הנקה אינסטינקטיבית ? עשוי לעזור לך. כרגיל בבאופן, דף ארוך נורא (ומעניין!), אבל הדברים החשובים נמצאים כבר בתחילתו

עובדה שיש לכולן זמן לגלוש בבאופן באופן קבוע
חחחחחחח (-:

אני ירוקה מקנאה - 8 שעות שינה? 6 שעות שינה?
אני מבינה שאין לזה חוקים וזה גם משתנה אז לא מפתחת ציפיות שמעכשיו והלאה כך יהיה, אבל טפו טפו גם הלילה היא ישנה מתשע עד רבע לחמש, ועוד היינו בסדר פסח (מסויט משהו) אצל הוריו של הבן זוג
והעברנו אותה מהעגלה לסלקל באוטו, לידים עד הבית ולמיטה ולמזלי והפתעתי הרבה היא לא התעוררה והמשיכה לישון רצוף, איזה מותק.

(מותר להגיד לך משהו לא כל כך מחזק לגבי ההנקה?)
בטח שמותר, אפילו רצוי, אשמח לשמוע.

וגם אם אחרי שכתבת היתה לכן נסיגת-מרפי (וזה קורה המון!), ושוב בכי ועניינים, עדיין אי אפשר לקחת ממך את השינה שכבר ישנת, את הארוחות הטובות שכבר אכלת, את הרגעים היפים במקום העבודה, ואת העובדה הבסיסית שצעד-אחורה-שניים-קדימה, אתן בדרך הנכונה.
תמרוש, תודה, זו זוית חיובית להסתכל על הדברים וזכרתי את המשפט הזה אתמול במהלך הסדר שעשינו אצל החמה שלי שהיה די מסויט,
הקטנה לא הצליחה להרדם וצרחה וכל המשפחה התחילה עם העצות אחיטופול, אולי היא רעבה? אולי קר לה? אולי לא נוח לה במנשא?...החזקתי את עצמי לא להתפוצץ.
מה שהצליח חלקית, היתה אמירה אחת שלי לחמתי "שחררי" והתעלמות הפגנתית מדבריה לאורך רוב הערב.
הלחץ שלהם מהבכי הכניס אותי ללחץ ואת הבן זוג וזה שהם גם כל הזמן חיכו שנבוא במקום להתקדם עם הארוחה היה מעצבן ומראה כמה שהם לא מבינים שהם רק מפריעים, עם כל הרצון הטוב לעזור. אוף. ואז גם הוא התחיל להתעצבן עלי שאתן לו קרדיט והוא ירגיע אותה ושאני אחזור לשולחן.
לכי תסבירי לו שאת סובלת יותר בשולחן עם כל השאלות המתערבות והמעצבנות של כולם ולא יכולה להתרכז בלהיות נחמדה כשאת שומעת את הבכי שלה ברקע.
מצב מעצבן נורא, אבל מכיון שהיינו במגרש הביתי שלו ולא שלי, ניסיתי לזרום ואיכשהוא בסוף, אחרי שעתיים היא נרדמה.
כשיצאתי משם הייתי ממש עייפה ומרוקנת ועם הרגשה שלא בא לי לראות את חמותי עכשיו שנה לפחות...
היא גם הרגישה לדעתי שאני עצבנית עליה. לא משנה, יעבור, לא מהותי.
איך שהגענו הביתה נכנסתי למיטה ולא רציתי לדבר איתו מילה.
גם הבוקר הוא היה מעצבן לגמרי ושוב אני חושבת לעצמי בראש, מה נהיה מהקשר הזה שלנו.
אבל זה מה יש, הישרדות כבר אמרנו?, אני כרגע עסוקה בלגדל את הקטנה ולהרגיש פיזית ונפשית כמה שיותר טוב.
אם זה דורש גם פחות להתחכך איתו, אז דיינו.
אם זה בתסריט הכי גרוע אומר שהקשר הזה לא ישרוד במבחן הזמן, אז כנראה שזה מה שיצטרך לקרות, לא להיות מוטרדת מזה עכשיו.
מוזר אבל משחרר במקום כלשהוא לחשוב ככה.

רצפת האגן היא הבסיס של הגוף. כשמה כן היא - רצפה! כשהיא חלשה, זה משפיע מיד על כל מה שנבנה עליה: הגב, הכתפיים, הידיים
תמרוש רוש הכאבים ביד ובכתף שמאל הם כרונים כבר שנתיים אצלי, עוד לפני ההריון.
ב 3 שבועות הראשונים אחרי הלידה לא הרגתתי אותם כי כל שאר הגוף כאב לי. אחר כך הם חזרו.
אבל בטוחה שיש קשר גם לרצפת האגן שזה אולי מחריף את זה.
בכל מקרה לקחתי הפניה מרופאת המשפחה ואקבע תור.

בגלל חוק מרפי המפורסם הייתי חושבת דווקט על ללכת למפגשי לה-לצה. ככה תהיה המשכיות, ומתישהו היא תתרגל לסיטואציה ולא תרגיש צורך להוכיח את עצמה
האמת ששבוע שעבר כמעט הלכתי למפגש שלהם, בסוף ויתרתי כי הרגשתי שזה רק יעשה לי יותר רע כי בטח יש שם בעיקר נשים שרק מניקות והכל זורם להם ולא בא לי להרגיש שוב בעמדת נחיתות ולהתחיל להסביר ולהצדיק את עצמי והבחירות שלי בעניין הנקה בשילוב סימילק.
אבל אולי כן כדאי לנסות או לפחות להייעץ שם עם יועצת מוסמכת, למרות שבגלל שמניסיוני זה לא ממש עזר, אני אומרת מה כבר היא תוכל לחדש לי,
שאני צריכה להיות נחושה ולהמשיך לחבר אותה גם כשהיא מתנתקת? לא יודעת.
בינתיים ממשיכה בחודש הקרוב בשעות היום להניק ואם לא נרגעת אחרי זה להשלים עם סימילק.
לפחות חלקית יותר טוב מבכלל לא, לא? אני מנחמת את עצמי.
אתמול ניסיתי גם להניק בשכיבה, הצלחתי חלקית, זה טוב כשאני שפוכה לגמרי ויכולה להמשיך ככה לנמנם תוך כדי.

למרות התקשורת הלא משהו עם הבן זוג, שומרת על אופטימיות ומצברוח יציב,
האביב התחיל, יותר נעים בחוץ,
יש לו חושפ כל השבוע מה שאומר שיהיה לי זמן לעשות קצת דברים בשביל עצמי,
להתכונן למבחן בעוד שבועיים, לקנות בגדים, לסדר ארון קיץ שלי, תור לשעווה, להיפגש עם חברות, אולי ללכת לשיר או להקליט שוב, לחפש לנו דירה.

_אתמול במהלך הסדר שעשינו אצל החמה שלי שהיה די מסויט,
הקטנה לא הצליחה להרדם וצרחה וכל המשפחה התחילה עם העצות אחיטופול, אולי היא רעבה? אולי קר לה? אולי לא נוח לה במנשא?._

מדהים. אנשים שגידלו בעצמם ילדים, מה כל כך קשה להבין שלתינוקת עייפה קשה להירדם באור ורעש והמולה למרות המצווה "והגדת לבנך" ושזה יכול לחכות בינתיים. אפשר לחשוב שהתינוקות שלהם לא צרחו בסדר. גם התינוק שלי צרח קשות הערב והודיע שהסדר נגמר והגיע הזמן לחזור הביתה. לשמחתי היינו בסדר חברים שמבינים, וגם להם תינוקות.

לכי תסבירי לו שאת סובלת יותר בשולחן עם כל השאלות המתערבות והמעצבנות של כולם ולא יכולה להתרכז בלהיות נחמדה כשאת שומעת את הבכי שלה ברקע.

באמת קשה להבין מה לא מובן כאן )-:

בנוגע לבן הזוג, לשמחתי לא עברתי תהליך כזה, אבל מסתבר שמה שאת מתארת מאפיין המון המון המון זוגות שהופכים למשפחה בשנה הראשונה ללידת תינוק ראשון. זה תהליך שלוקח זמן אבל לרוב מסתדר.

_(מותר להגיד לך משהו לא כל כך מחזק לגבי ההנקה?)
בטח שמותר, אפילו רצוי, אשמח לשמוע._
כמובן, תקחי הכל בעירבון מוגבל, כי זו דעתי האישית בנושא, אבל את יכולה לחשוב על זה ולראות אם זה מתאים לך.
אני גם בתחילת ההורות שלי שילבתי תמ"ל עם הנקה, וגם התינוקת שלי צרחה וצרחה, ואז בהמלצת הרופא הורדנו תמ"ל ועברנו להנקה מלאה. עבורי לפחות, ברגע שהורדנו את התמ"ל, נהיתה הקלה מטורפת.
קודם כל, אני הפכתי לאחראית על 100% מהארוחות. בצורה מוזרה זו היתה הקלה, כי גם ככה הייתי אחראית על 99% מהארוחות, אז ככה לפחות השלמתי עם המצב, וציפיתי לעזרה במקומות אחרים.
לא היתה התעסקות עם בקבוקים.
היתה הרבה פחות התעסקות עם הזמנים מבחינתי - פשוט הצעתי לינוק בכל פעם שהיא צייצה, ופתאום נהיה לנו סדר יום בלי שבכלל ניסיתי (לפני זה עוד קראתי את הספר של הלוחשת והושפעתי ממנו).
התינוקת צרחה הרבה פחות.
ההנקה הפכה לקלה יותר (אגב, יכול מאד להיות שחלק מההתנתקויות וכאלה שאת מתארת הם תוצאה של העדפת בקבוק מסוג כלשהו. אז לא הייתי מודעת לזה בכלל, וזה לא היה שיקול, אבל מאז ראיתי הרבה תינוקות שהוקל להם כשנבחר עבורם אמצעי הזנה אחד).
אני לא יודעת למה את משלבת, ולכן זה משהו שרק את יכולה להחליט עבור עצמך, אבל לדעתי אם זה רלוונטי כדאי לך לחשוב על זה, אולי להתיעץ עם היועצת שלך, או באמת ללכת למפגש לה לצ'ה כמו שתמרוש הציעה לך. יש להם גם קו חם ואת יכולה להתקשר, הן מאד נחמדות ועוזרות ותומכות.
האמת ששבוע שעבר כמעט הלכתי למפגש שלהם, בסוף ויתרתי כי הרגשתי שזה רק יעשה לי יותר רע כי בטח יש שם בעיקר נשים שרק מניקות והכל זורם להם ולא בא לי להרגיש שוב בעמדת נחיתות ולהתחיל להסביר ולהצדיק את עצמי והבחירות שלי בעניין הנקה בשילוב סימילק.
מהנסיון שלי זה ממש לא ככה. מקבלים שם את כולן, גם אמהות שרק נותנות בקבוקים. זה יותר מפגש בנושא תמיכה בהורות, הוא שפוט בגישה מאד פרו הנקה, מנשא, לינה משותפת ומה שביניהם, אז יוצא שמגיעות לשם יותר אמהות מניקות, אבל זה ממש לא הכל. ממש לא הכל זורם לכולן שם, אחרת למה להן לבוא למפגשי לה לצ'ה?

עוד דבר לגבי כאבים כרוניים - אוסטיאופתיה זה הדבר בשביל זה.
אני מאד ממליצה על יעל שוראקי - היא גם אוסטיאופתית וגם פיזיותרפיסטית של רצפת אגן, יקרה רצח אבל צריך מעט מאד מפגשים (2-3).

בנוגע לבן הזוג, לשמחתי לא עברתי תהליך כזה, אבל מסתבר שמה שאת מתארת מאפיין המון המון המון זוגות שהופכים למשפחה בשנה הראשונה ללידת תינוק ראשון. זה תהליך שלוקח זמן אבל לרוב מסתדר.
אני כן עברתי, וזה מסתדר. הבעייה היא שזה לוקח בסביבות השנה

סליחה שאני חופרת, זה בא לי בגלים...רציתי להתיחס למשפט שכתבתי כאן, כי נראה לי שהוא לא מובן מאליו.
קודם כל, אני הפכתי לאחראית על 100% מהארוחות. בצורה מוזרה זו היתה הקלה, כי גם ככה הייתי אחראית על 99% מהארוחות, אז ככה לפחות השלמתי עם המצב, וציפיתי לעזרה במקומות אחרים.
אני חושבת שזה היתה אחת מנקודות המפתח עבורי. זה לא היה קל, והיו עליות ומורדות, וזה היה יותר כולל מאשר רק הנקה. מבחינתי היתה כאן שביתת נשק ביני לבין התינוקת. הפסקתי להילחם בה, בשינה שלה, בהנקה שלה, ברצון שיהיה סדר יום. נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי שזה מה יש. לפעמים ישנה, ולפעמים לא. לפעמים רק במנשא, ואז לפחות אפשר לשבת מול המחשב ולשתות קפה קר.
כל זמן שהייתי מחכה שתירדם כבר, שתסיים לינוק כבר, שאולי יבוא אבא שלה ויגאל אותי, לא יכולתי לגאול את עצמי. אז מצאתי את דרכי אל הגאולה: להניק בשכיבה ולקרוא ספר. לצאת עם חברות ולהניק כל הזמן - מהאכפת לי שהיא מחוברת לציצי? זה לא מפריע לי לשוחח, וככה היא שקטה. ללכת לישון איתה במיטה ולהניק תוך כדי, כי עדיף לישון עם תינוקת מחוברת לציצי מאשר לעמוד ולנענע אותה שעתיים כשהיא בוכה.
ככל שיותר הרפיתי מהמלחמה לחזור למה שהיה קודם, ככה החיים חזרו יותר ויותר למסלולם, והצלחתי יותר ויותר לשלב אותה בחיים שלי, כמו שבהריון היה ברור לי שעל אף הקושי היא משתלבת לי בחיים ואני לא אשים אותה בפגיה כי כבד לי. למשל, לצעת לקמפינג בגיל 3 חודשים היה ממש קל, כי לא צריך לקחת כלום חוץ מבגדים חיתולים, מנשא וציצי (היום גם חיתולים אני לא לוקחת לתינוקות, זה שחרור מסוג אחר).
לבסוף, לרגל חג החירות, אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך שלך לצאת מעבדות לחירות. עבורי, להתמסר לעבדות בעצם היווה שחרור, ויצר לי חיים הרבה יותר קלים ונוחים (גם פיסית וגם נפשית).

האמת ששבוע שעבר כמעט הלכתי למפגש שלהם, בסוף ויתרתי כי הרגשתי שזה רק יעשה לי יותר רע כי בטח יש שם בעיקר נשים שרק מניקות והכל זורם להם ולא בא לי להרגיש שוב בעמדת נחיתות ולהתחיל להסביר ולהצדיק את עצמי והבחירות שלי בעניין הנקה בשילוב סימילק.
להיפך!!
תשמעי, אני חייבת להודות שבלה-לצה ישראל אף פעם לא הייתי. אבל במפגשים של אגודת המיניקות האוסטרלית (שאני מכורה להם), כל העניין הוא שאמהות חדשות עם כל הקשיים של תחילת הנקה באות ויושבות עם אמהות אחרות, והדבר הכי דומיננטי שהם שומעות זה "אוי, גם אני עברתי את זה, זו היתה תקופה כל כך קשה... והנה מה שעזר לי..." ואת רואה אותן מיניקות עכשיו בסבבה או שומעת שאחרי התקופה הקשה הן היניקו שנתיים בכיף, ואומרת לעצמך, וואללה, זה משתפר, יש תקווה. כם הן היו שם ותראי אותן היום. את מבינה?

וגם הקטע עם השיפוטיות הוא ממש לא זה. כל מי שהיו לה פטמות כואבות, וגם כל מי ששמעה (כמוני) סיפורים על פטמות כואבות, יודעת טוב מוד שהדבר האחרון שאת צריכה זה שמישהו מבחוץ, שלא עובר את מה שאת עוברת, יגיד לך "אבל את צריכה להניק". או להניק מלא. אין אדם בעולם שיכול להגיד לך שאת "צריכה" להניק, או שאת "לא צריכה" לשלב תמ"ל, כשאת באמצע כל הבלגן והקשיים והייאוש והתקווה וההסתגלות מחדש.
שם המשחק הוא תמיכה. ואלמנט בסיסי בתמיכה זה לכבד את האמא!!

(וזה בלי קשר לכך שהיה לי מאוד מעניין לקרוא את מה שפלונית כלשהי כתבה. דברי טעם).

(וזה בלי קשר לכך שהיה לי מאוד מעניין לקרוא את מה שפלונית כלשהי? כתבה. דברי טעם).
תודה

וזה אכן היה בשלב שהכאבים הפיזיים הפסיקו.

אמא יקרה,
את נשמעת הרבה טוב, טוב לשמוע.
פלונית, הרבה מילים של חוכמה, תודה לך.
חג שמח נשים טובות.

אוי את פשוט נהדרת!!
בין השורות נקרא שאתן ממש עושות עבודה טובה את והקטנה. שאפו.

שתי קטנות בשני נושאים שהם ממש בדמי:
רצפת האגן: כמו שתמרוש כתבה לך, היא הבסיס לכל, לא רק ברמה הפיזית, גם ברמה מנטלית ואנרגטית. חולשה ו/או פגיעה ברצפת האגן משפיעה באופן ישיר ובלתי מתפשר על מצב הרוח שלנו, על היכולת שלנו לייצב את עצמנו בעולם, על תחושת העוצמה או החולשה שאנחנו חשות.
כדאי מאוד להגיע לאבחון, וכן, הוא לרב כולל בדיקה וגינלית וכדאי להתכונן לזה נפשית, אבל זה המקצוע שלהן והן מודעות לכך שמגיעות נשים במצבים רגישים ובטוח שכולן עושות כל מה שהן יכולות כדי לעזור להרגיש בנוח כמה שאפשר.

מפגשי אמהות: אני לא מכירה את מפגשי לה לצ'ה אבל יכולה לספר לך בתור מישהי שעורכת מפגשים לאמהות אחרי לידה עם התינוקות שזה דבר שאני שומעת הרבה פעמים מאמהות שמתלבטות אם להגיע, או שאמרו שיגיעו ובסוף לא באו. אנחנו תמיד חוששות להפגין חולשה מול אמהות אחרות, אנחנו בטוחות שכולן עושות הרבה יותר טוב, מניקות בלי בעיה, ישנות מלא בלילה, אוכלות טוב וגם מספיקות לנקות את הבית. נדמה לנו שנגיע ונפגוש נשים מחוייכות ומאופרות, שעושות שעווה פעם בשבועיים, לובשות את הג'ינס מלפני ההריון ומרוצות כל היום וכל הלילה.
אין תחושה טובה מתחושת החמימות של "כולנו בסירה אחת של בכי, פיפי, קקי ופחדים". עוד לא קרה באף קבוצה שמישהי סיפרה משהו על תחושות קשות שעולות לה באמהות הטרייה או הלא טרייה שלה (תתפלאי, גם אמהות לארבעה חוששות שאין להן מספיק חלב או שהילד שלהן סובל ממשהו) ולא היתה לפחות עוד אמא שסיפרה שהיא מרגישה בדיוק את אותם הדברים.
אני ממליצה לך בחום רב לצאת למפגשים כאלה.

המשיכי כך @}

אני חושבת שזה היתה אחת מנקודות המפתח עבורי. זה לא היה קל, והיו עליות ומורדות, וזה היה יותר כולל מאשר רק הנקה. מבחינתי היתה כאן שביתת נשק ביני לבין התינוקת. הפסקתי להילחם בה, בשינה שלה, בהנקה שלה, ברצון שיהיה סדר יום. נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי שזה מה יש. לפעמים ישנה, ולפעמים לא. לפעמים רק במנשא, ואז לפחות אפשר לשבת מול המחשב ולשתות קפה קר.
ואוו !!!!

_פשוט הצעתי לינוק בכל פעם שהיא צייצה, ופתאום נהיה לנו סדר יום בלי שבכלל ניסיתי (לפני זה עוד קראתי את הספר של הלוחשת והושפעתי ממנו).
התינוקת צרחה הרבה פחות.
יכול מאד להיות שחלק מההתנתקויות וכאלה שאת מתארת הם תוצאה של העדפת בקבוק מסוג כלשהו. אז לא הייתי מודעת לזה בכלל, וזה לא היה שיקול, אבל מאז ראיתי הרבה תינוקות שהוקל להם כשנבחר עבורם אמצעי הזנה אחד).
אני לא יודעת למה את משלבת_

קודם כל תודה על מה שכתבת, זה בהחלט מעורר מחשבה.
יחד עם זאת, חייבת לומר שבהתחלה גם אני ניסיתי לאמץ את הגישה הזו של לזרום ולחבר לציצי מתי שבוכה.
גיליתי שזה לא תמיד עובד, היא לעיתים ממשיכה להתעצבן ולהתנתק. וגם פיזית זה ממש קשה כל רגע לחבר לציצי, זה יכול להיות ככה 24 שעות, לא נראה לי שאעמוד בזה פיזית ונפשית.
כרגע לא כואב לי כמו בהתחלה אבל זה עדיין כואב ולא נעים חלק גדול מהזמן וגם גומר לי את הגב לגמרי.
ההתנתקויות אכן החלו לאחר שהתחלתי לשלב עם בקבוק אחרי שבועיים,
בהחלט יכול להיות שקשה לה להתאמץ ואז היא מתעצבנת.
אני משלבת עם סימלק כי בהתחלה הייתי פצועה לגמרי בפטמות וכאב לי בטירוף וגם היא היתה כל הזמן בוכה גם אחרי הנקות וזה היה מאוד חרדתי בשבילי שאולי היא רעבה או משהו בחלב שלי עושה לה לא טוב.
אז עברתי לשאיבות ולא הצלחתי לשאוב בצורה מסודרת כל 3 שעות ולכן לא היה לי מספיק שאוב לכל הארוחות והתחלתי לשלב עם סימילק.
כשהיתה בת חודש, הפטמות החלימו ומפלס החרדה והסטרס ירד מ9.5 ל 7, חזרתי להניק ואז היה לה קשה והתחילו ההתנתקויות והקושי שלה לינוק.
בשבוע האחרון התחלתי להניק בצורה יותר מסודרת במנהלך היום וכשהיא מסיימת, אם היא עצבנית ולא רגועה אני משלימה לע סימילק.
כמובן שזה טריקי, כי לא באמת ניתן לדעת אם היא בוכה עכשיו כי כואבת לה הבטן או שהיא עוד רעבה.
גם כשהיא ינקה טוב לפי מה שנראה ומרגיש לי, כשמרימה אותה לגרפס היא מתחילה לבכות חלק גדול מהזמן.
אתמול בבוקר, היה לי מלא חלב וכאב לי הציצי, היא ינקה ונחנקה כל רגע, השתעלה איזה 3 פעמים ויצא לה חלב מהאף, התעצבנה ובכתה.
קצת נבהלתי, מה זה אומר?
היה לי ברור שלא חסר לי חלב ועדיין משהו מפריע לה.
אולי היה לי יותר מידי זרם וזה חנק אותה? איך אפשר להמנע מזה?
לרוב החרדה היא הפוכה, שאין לי מספיק חלב.
זה מזכיר לי שבספר "אשת חיל" של ליהי לפיד היא מספרת שהתינוק שלה נחנק בהנקה והפסיק לנשום וזה מה שגרם לה להפסיק להניק אותו בכלל.

מבחינתי היתה כאן שביתת נשק ביני לבין התינוקת. הפסקתי להילחם בה, בשינה שלה, בהנקה שלה, ברצון שיהיה סדר יום. נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי שזה מה יש. לפעמים ישנה, ולפעמים לא
זו בהחלט תובנה חזקה, אני מבינה על מה את מדברת וחושבת שאת צודקת, ברגע שמתמסרת (אבל באמת, כשבטוחה בעצמי ולא נלחצת ולא איכפת לי כמה זמן יקח לה להרדם) לרוב המצב נרגע.
לא תמיד מצליחה להתמסר אבל זה בהחלט העבודה שמנסה לעשות על עצמי, להרגע, לבטוח בה ובי שהכל בסדר ונצליח בסוף (להרגיע, להרדים, להניק...).
אגב, אין יל בעיה שלפעמים היא ישנה ולפעמים לא, הבעיה היא שרוב הזמן שהיא ערה ולא אוכלת היא בוכה ולא מרוצה.
אני לא מצליחה לשבת איתה במנשא מול המחשב או הטלויזיה אם היא ערה, היא רוצה רק בתנועה, ממש מאמנת כושר צמודה הפיצלוחית הזו (-:.

הבעייה היא שזה לוקח בסביבות השנה
משהו בי בפנים אומר לי שזה יסתדר איתו, פשוט קשה לחיות את זה לאורך זמן וכל כך אינטנסיבי במתחים ובדיבורים טכנים סביב הגידול שלה.
מעצבן. אבל יש גם נקודות אור. אנחנו אוהבים ויש גם הפוגות ששנינו צוחקים בטירוף מהקטנה, או סתם קצת יורת רגועים.
זה בודאות הרבה יותר טוב מבחודש הראשון שרוב הזמן היו ריבים. ועדין, מאוד רחוק ממה שהיינו בעבר.

_כל זמן שהייתי מחכה שתירדם כבר, שתסיים לינוק כבר, שאולי יבוא אבא שלה ויגאל אותי, לא יכולתי לגאול את עצמי. אז מצאתי את דרכי אל הגאולה: להניק בשכיבה ולקרוא ספר. לצאת עם חברות ולהניק כל הזמן - מהאכפת לי שהיא מחוברת לציצי? זה לא מפריע לי לשוחח, וככה היא שקטה. ללכת לישון איתה במיטה ולהניק תוך כדי, כי עדיף לישון עם תינוקת מחוברת לציצי מאשר לעמוד ולנענע אותה שעתיים כשהיא בוכה.
ככל שיותר הרפיתי מהמלחמה לחזור למה שהיה קודם, ככה החיים חזרו יותר ויותר למסלולם, והצלחתי יותר ויותר לשלב אותה בחיים שלי_
עצות טובות, אנסה יותר להניק בשכיבה, אולי זה יעזור גם לכאבי גב וגם אוכל לנוח קצת יותר.
יש איפשהוא ברשת הסבר איך מניקים בשכיבה? היא לא יכולה להחנק ככה?
אולי כשהיא תינק בקלות יהיה לי יותר קל לשלב את זה עם יציאות מחוץ לבית. אתמול כשחברים היו אצלנו הנקתי תוך כדי שיחה עם מישהי והיה לי מאוד קשה להתרכז כי כל רגע היא התנתקה והייתי צריכה לחבר אותה וגם לדאוג שהחיתול שמסתיר לי את השד לא יעלה כי היו גברים באיזור. צריכה לקנות סינר הנקה.
אגב, לא תמיד היא נרדמת על הציצי, רק לפעמים, ככה שיתכן שהיא גם בוכה מעייפות ואז בכל מקרה צריכה לנדנד ולעמוד כדי לעזור לה להרדם.
בקיצור, מסכימה איתך שציצי עוזר הרבה פעמים להרגעה, ואכן אני יותר ויותר משמתמשת בזה בשבוע האחרון, אבל לא תמיד.
לפחות אצלי, זה לא פתרון קסם תמידי. אבל שוב, אולי כי עדיין קשה לה לינוק וזה ישתפר בהמשך.

_נדמה לנו שנגיע ונפגוש נשים מחוייכות ומאופרות, שעושות שעווה פעם בשבועיים, לובשות את הג'ינס מלפני ההריון ומרוצות כל היום וכל הלילה.
אין תחושה טובה מתחושת החמימות של "כולנו בסירה אחת של בכי, פיפי, קקי ופחדים_
אום שלום - תודה על המילים החמות והתמיכה, את נותנת לי פרספקטיבה ומזכירה לי שאני לא היחידה שקשה לה כאמא.
עדיין למרות ההגיון בדבריך נראה לי כאילו התינוקת שלי בוכה יותר משל השאר וזה מלחיץ אותי שלא תמיד יודעת איך להרגיע אותה.
אבל בעצם אני כן מצליחה רוב הזמן להרגיע אותה, זה פשוט לוקח זמן.
וכשלא נלחצת מזה, מוצאת דרכים יצירתיות וזה מצליח בסוף.

עוד מעט הולכת לעשות שעווה אחרי 3 חודשי יערות עד...(-:
וניסע לקנות לקטנה צעצועים בחנות בבצרה שהבנתי שהיא טובה וזולה.
שיהיה יום טוב עם כמה שפחות כאבי גוף (ונפש).

_גיליתי שזה לא תמיד עובד, היא לעיתים ממשיכה להתעצבן ולהתנתק. וגם פיזית זה ממש קשה כל רגע לחבר לציצי, זה יכול להיות ככה 24 שעות, לא נראה לי שאעמוד בזה פיזית ונפשית.
כרגע לא כואב לי כמו בהתחלה אבל זה עדיין כואב ולא נעים חלק גדול מהזמן וגם גומר לי את הגב לגמרי.
ההתנתקויות אכן החלו לאחר שהתחלתי לשלב עם בקבוק אחרי שבועיים,_
מהתיאור שלך פה באינטרנט זה נשמע תופעה קלאסית של בלבול פטמות. לא חמור, אבל סתם לא נוח ולא נעים.
אם עוברים להנקה מלאה, אז כן, יש יום-יומיים של "רביצה" על הציצי. זה מה שנקרא בלשון העם קפיצת גדילה, במקרה הזה קפיצת גדילה יזומה, כי האמא היא זו שיוזמת את המצב. אם את מחליטה לעשות את זה, את יכולה ליזום את התזמון של זה, למשל לסופשבוע שבו יש מי שיאכיל אותך מפעם לפעם

לגבי לעמוד ולנדנד - האם יש לך כדור פיזיו? זה מאפשר לשבת ולנדנד, או לשים במנשא ולשבת ולנדנד.....

לא יודעת למה נכנסת לסרטים שאין לך מספיק חלב, אבל ממש לא בטוח שזה המצב אצלכם.
עדיין למרות ההגיון בדבריך נראה לי כאילו התינוקת שלי בוכה יותר משל השאר וזה מלחיץ אותי שלא תמיד יודעת איך להרגיע אותה.
יש אכן תינוקות שבוכים פחות וכאלה שבוכים יותר. זה לא בהכרח קשור למה שאת עושה. יש אמהות שדוחפות את הילד כל היום לסלקל, מאכילות כל 4 שעות ומחליפות חילול כל 8, ועדיין התינוקות שלהן רגועים להפליא. יש כאלו שבוכים אפילו שההורים מאד קשובים ורגועים ועושים הכל כדי שלא יבכו. בעיני הדרך הכי טובה היא לקבל את זה. יש לך תינוקת שבוכה. את עושה הכל כדי לעזור לה. זה אכן מלחיץ, אבל זה לא מעיד על טיבה של ההורות שלך.
תגידי, היא פולטת הרבה?

_אתמול בבוקר, היה לי מלא חלב וכאב לי הציצי, היא ינקה ונחנקה כל רגע, השתעלה איזה 3 פעמים ויצא לה חלב מהאף, התעצבנה ובכתה.
קצת נבהלתי, מה זה אומר?_

לי זה נראה שהיה לך זרם עז של חלב, והיה לה קשה לינוק. במצב כזה הייתי מנסה להניק בתנוחה של הנקה אינסטנקטיבית כי ככה נדמה לי שיוצא פחות חלב ויש לה קצת יותר שליטה. הכוונה בתנוחה היא שאת והתינוקת שתיכן במאונך (במקום שהיא תהיה במאוזן ואת במאונך), היא בעצם שוכבת על הבטן שלך כשהראש שלה למעלה והרגליים למטה.. מקווה שיצא מובן.

עוד תנוחה שלי עזרה בהנקה היתה תנוחת המעבר שבה כשמניקים משד ימין יד ימין מחזיקה את השד ויד שמאל מחזיקה את הראש של התינוקת, זה נותן לך גם יותר קלות בחיבור שלה כשהיא מתנתקת.

אגב יניקה עצבנית יכולה להצביע על אי נוחות שלה, אולי היא רוצה לעשות גרפס או קקי, לפעמים אולי כדאי להרים לגרפס ולראות אח"כ אם היא רוצה להמשיך לינוק..

ש אכן תינוקות שבוכים פחות וכאלה שבוכים יותר. זה לא בהכרח קשור למה שאת עושה. יש אמהות שדוחפות את הילד כל היום לסלקל, מאכילות כל 4 שעות ומחליפות חילול כל 8, ועדיין התינוקות שלהן רגועים להפליא. יש כאלו שבוכים אפילו שההורים מאד קשובים ורגועים ועושים הכל כדי שלא יבכו. בעיני הדרך הכי טובה היא לקבל את זה. יש לך תינוקת שבוכה. את עושה הכל כדי לעזור לה. זה אכן מלחיץ, אבל זה לא מעיד על טיבה של ההורות שלך.

גם אצלנו התינוקות האחרונים, בחודשי החיים הראשוניםפ לא נרדמו על הציצי. כל תינוק מחדש הייתי מנסה להלחם על זה, כי מסביב כולם סיפרו לי איך התינוק שלהם נרדם על הציצי וכו' וגם כי זה בעיניי הדרך הכי קלה והכי נוחה לעזור לתינוק להרדם, אבל מה לעשות, לקח להם כמה חודשים טובים עד שזה תפס ולכן בהתחלה הנקה היתה לצרכי אוכל וכדי להרדם מכניסים למנשא ומתחילים להסתובב בבית ולעשות את כל מה שלא הספקתי לעשות כשישבתי להניק... ובאמת באמת שזה זמני !

עדיין למרות ההגיון בדבריך נראה לי כאילו התינוקת שלי בוכה יותר משל השאר וזה מלחיץ אותי שלא תמיד יודעת איך להרגיע אותה.
בשביל זה את יכוֹלה ללכת למפגשי אמהות: כדי לגלות את 40% התינוקות שכן בוכים יותר מהאחרים, כמו התינוקת שלך, ולקבל תמיכה והבנה מהאמהות שלהם

ל תינוק מחדש הייתי מנסה להלחם על זה, כי מסביב כולם סיפרו לי איך התינוק שלהם נרדם על הציצי אוי כמה רציתי שירדמו לי על הציצי... אצלי זה אפפעם לא עבד:-)
אמא לעתיד ממליצה לך בחום לפנות ליועצת הנקה נוספת. זה כ"כ משפר את החיים שההנקה זורמת ושלא כואב.. ואני בטוחה שיועצת טובה תוכל לעזור לך בזה!
באיזה אזור את? אולי יוכלו כאן להמליץ לך על מישהי טובה. אני יכולה להגיד לך שאחרי הלידה הראשונה הזמנתי הביתה את היועצת שהכרתי בבי"ח והיא ממש לא קלעה לבעיה:-/..
כשהזמנתי יועצת אחרת שעלתה מייד על הבעיה (עודף חלב), התחלתי תוכנית מתאימה לייבוש חלב והכל התחיל לזרום הרבה יותר טוב

לגבי יעל שוראקי- אכן הבדיקה והטיפול הם וגינליים והיא פשוט אלופה תאמיני לי שאחרי דקה או שתיים המבוכה עוברת וזה כ"כ שווה! לצערי אחרי הלידה הראשונה שלי לא הייתי מודעת לנושא ולא טיפלתי ואת "הפירות" קטפתי לצערי אחרי הלידה השנייה

... אגב הנזק העיקרי לרצפת האגן נגרם בד"כ אחרי הלידה הראשונה ולכן חשוב חשוב חשוב לטפל!
בכל מקרה היה ממש כיף לקרוא על השיפור! את רואה שהערפל מתחיל מתבהר:-)..

שוב תקף אותי בכי.
לא של דכאון, לא של חרדה.
של עצב, גדול. על מה? על הריחוק מהבן זוג ועל חוסר האונים שלי כשהקטנה בהיסטרית בכי, כפי שהיה היום אחה"צ.
לפני כחצי שעה היא נרדמה טפו טפו, מקוה שתמשיך לישון כמעט לילה שלם כמו ביחמים האחרונים.
אני פשוט מרגישה כל כך לבד פתאום.
זה בטח קשור לסגת הריב האחרון עם הבן זוג.

אתמול אחר הצהרים הוא התפוצץ עלי שאני כל הזמן מעירה לו ומחליטה הכול לגבי התינוקת.
בגדול זה נכון, קשה לי לסמוך עליו ולשחרר, גם בגלל שיש לנו גישות שונות כלפיה ואני לא מסוגלת לשמוע אותה בוכה, זה מרסק אותי מבפנים.
ונכון שלא תמיד אני מצליחה להרגיע אותה אבל אני עובדת מאוד מאוד קשה רוב הזמן כדי להצליח.
וזה אומר לקרוע את עצמי פיזית בהרמות על הידים, תנועה, מנשא, ריקודים.
והוא יש לו דרך אחרת ולא תמיד מרים אותה ישר או מנסה להרגיע בשכיבה לידה.
הוא ממש התפרץ ועשה לי ברוגז כמו בן 3 ואמר שאם ככה אז שרק אני אטפל בה, הוא לא הולך לעשות כלום השבוע.
לפחות לא נלחצתי. סמכתי על עצמי שאסתדר איתה לבד. ידעתי שיקח לו זמן להרגע ועד אז יכולה להסתדר לבד, למרות הקושי ולמרות שאאלץ לשנות תוכניות.

אז ביטלתי את התור לשעוה ואחרי לבטים פשוט אמרתי לה את האמת, בעלי הבריז לי עם הקטנה ולא אגיע. והיא הבינה.
והצלחתי להרדים אותה לבד לשנת לילה (מה שהוא לרוב עושה), תוך שיא של 45 דקות!!! (כולל ההאכלה) אחרי האמבטיה והיא ישנה עד רבע לחמש.
הוא נרדם בסלון ואני הרצתי מחשבות איך בתסריט הכי גרוע אם הוא ממשיך ככה להתעלם מאיתנו עוד יממה אני אורזת את עצמי והולכת איתה להורים שלי.
ושאני לא אשאר ברחוב, מקסימום אעבור לשם לתקופה ואחיה מהחסכונות שנותרו לי.
וברור שאני אוהבת אותו ולא רוצה שניפרד, אבל רצו לי בצורה הישרדותית תוכניות מגירה למקרה ש, וזה הרגיע אותי.
שידעתי שאסתדר, שיהיה בסדר. שהכי חשוב שהיא תקבל אהבה וטיפול.
וכאב לי שהוא מתעלם גם ממנה ולא רוצה לעשות לה אמבטיה (בסוף הוא הועיל בטובו, רק אם זה בלעדי, ועשה את זה קצר ולא דיבר איתה בכלל וזה כאב לי).
ואני יודעת שאני מציגה אותו באור לא מחמיא כרגע, וזה עושה לי רגשות אשם כי למרות זאת הוא אבא נהדר רוב הזמן וברור לי שהוא היה במצוקה נפשית ולא ידע מה לעשות מרוב תיסכול ולכן פשוט התרחק, ממני וגם ממנה, כדי להוכיח לי שיהיה לי קשה בלעדיו.
ואכן היה קשה אבל לא בלתי אפשרי. וזה ניחם אותי קצת, שיש לי שוב את הבטחון בעצמי, את העוצמות שלי שנעלמו בחודש וחצי שהייתי בדיכאון וחרדה אינסופית.
הוא המשיך עם ההתעלמות והסירוב לדבר איתי גם בבוקר, למרות שניסיתי 3 פעמים לדבר איתו ואמרתי שאני מצטערת.
הוא יצא מהבית בלי להגיד כלום ואני החלטתי שאסדר תיק ואצא איתה עם המנשא.
משום מה לא כעסתי עליו כל כך, יותר הייתי באכזבה גדולה, מהנתק הזה, מהשוני ביננו, מכך שאולי לא נשרוד את זה כזוג.
והבנתי שאני חייבת גם לשחרר ולתת לו תחושה שסומכת עליו.
אני לא יכולה להחליט הכול, כשהוא איתה אני חייבת לשחרר ולתת לו לעשות מה שהוא חושב לנכון.
ועדיין זה קשה לי כשאני בסביבה. קשה לי לשמוע את הבכי ולחשוב שאני יכולה אולי להרגיע אותה יותר מהר ויותר טוב ממנו.
עברה לי מחשבה לראש שממש כדאי בשבילה וגם כדי שלי יהיה יותר קל לתת לה את הכי טוב שלי, שאסתדר איתו, לפחות בשנתיים הראשונות של חייה,
כשהיא כזו גורה קטנה ותלויה בנו כל כך.
אז גם אם הקשר הוא טכני, וגם אם הוא חסר רגישות כלפי ועצבני, עדיף להבליג ולבלוע את הצפרדע ולהעזר בו כמה שאפשר כהורה ומבוגר בגידול הילדה ולפנות אותי לסידורים כשצריכה.
מאוד מקוה שמתישהוא זה יתאזן, אבל גם אם לא, אולי עדיף לחיות קשר בצורה טכנית בינתיים, כדי שלה יהיה יותר טוב ולא תהיה כל היום באוירה של ריבים וצעקות ומתח.

אחרי שעה הוא חזר.
ביקש שאביא לו אותה והסכמתי בשמחה.
אחרי כמה דקות פתח ואמר שלא יודע מה עובר עליו, הוא עצבני ומרגיש רע.
אמרתי לו ששנינו עוברים משבר ושינוי מאוד גדול, שזה קורה להרבה זוגות, וזה קשה.
ביקש שאסמוך עליו ואתן לו לטפל בה בלי להתערב כל שניה כשהיא איתו. הסכמתי.
סוג של השלמנו ועדיין הריחוק קיים.
הוא ראה קודם שאני בוכה בסלון ופשוט התעלם מזה.
הוא בחדר השני עם דלת סגורה על המחשב ואני במרפסת על המחשב השני וזה מוזר לי.
כמו שני זרים.
ואני רוצה אותו קרוב אלי, כמו פעם, עד לא מזמן, לפני הלידה.
ויודעת שהוא בעצמו עובר משבר ולא יכול להיות פה בשבילי כמו שרוצה.
וזה כואב.
מהרגעים האלה שרק צריכה חיבוק גדול גדול וליטוף, שארגיש שיהיה בסדר ושאני לא לבד.

מחבקת אותך חיבוק גדול ומלטפת, שתדעי שכבר בסדר ויהיה יותר בסדר ושאת לגמרי לא לבד !

בזוגיות, יש כל-כך הרבה עליות וירידות. עכשיו שנולדה לכם תינוקת ראשונה, אתם באחת הירידות לצורך עליה. אל תבהלי, כולנו עברנו דברים דומים . יכולה להעיד עלינו, שעם מספר חמש ושש (התאומים) עברנו כזו טלטלה שלא האמנתי בכלל, כי כבר עשינו כזו כברת דרך יחד ועברנו כל-כך הרבה ובכל זאת, העומס והשבר הזה של מציאות חדשה, עמוסה, אינטנסיבית, עם הרבה חוויות של אובדן שליטה, והבכי הזה שהרבה ממנו פשוט שוחק את העצבים עד דוק (הבדיחה אצלנו זה שאנחנו כבר לגמרי עמידים בפני שבי בחמאס אחרי שנתיים של בכי של תאומים...) גורר כל אחד מאתנו לקצה ואת הזוגיות לעוד קצה...

אני קוראת אותך וכבר שומעת איך את גדלה מיום ליום להיות האמא של בתך ובת זוג יותר גדולה לאישך ואדם יותר שלם ומופלא לעצמך ולעולם

קראתי אותך, והתייפחתי.. זה העלה כל מיני נשכחות. קשה, קשה מאוד. אני מקווה שיש לכם בסיס טוב וחזק, שיאפשר לכם לצלוח את תקופת הטלטלות הזו.

לכי תחבקי אותו את!! בטח גם הוא רוצה חיבוק @}

תראי, אני חושבת שבשלב הזה של חייה היא באמת צריכה בעיקר אותך, והאבות באמת צעד אחד מאחורינו בשלב הזה, בעיקר בשביל לתמוך בנו. אנחנו צריכות ומיועדות פיזית לדאוג ולטפל בתינוק בשלב הזה והם לא. זה המצב. אנחנו נשים שגדלנו על ברכי פמיניזם ושוויון, ואולי גם הגבר שלך, אבל הסיטואציה כרגע באופן ברור מאוד מצביעה דווקא על ההבדלים. כן, יש דברים שכרגע הוא לא יכול לעשות. היא רגילה למקצב שלך, לקול שלך, לנשימה שלך. אם הוא מצליח ואם לך טוב עם זה - סבבה. אבל אולי כדאי גם לשים לב לנקודה הזאת ולא להתעקש כרגע על שוויון בטיפול בה.
יש לו עוד המון שנים בשביל לבנות את הקשר אתה, ואני לא אומרת שהחודשים האלה לא חשובים אבל זה תפקיד אחר.
מצד שני - באמת אם את רוצה את עזרתו בטיפול בה ומתאים לך שהוא כן יהיה מאוד מעורב ופעיל - אז לתת לו ולסמוך עליו. מניסיוני - זה באמת קשה, ולא רק בגיל הזה. אבל אין ממש ברירה. הם אנשים אחרים, הם מטפלים אחרת, מתנהגים אחרת, לא עושים את מה שאנחנו היינו עושות ואנחנו יודעות יותר טוב. אבל זה מכשול כל כך גדול בזוגיות וכל שכיח, ומופיע כל כך הרבה, שבאמת שווה לנסות לעבוד על זה. שוב, אולי לא כרגע, אולי לא בגיל הזה, אבל באופן כללי להמשך.

שולחת חיבוק

אני חושבת שזה קורה להמון זוגות, אם לא לכולם
אני יכולה להעיד שבעלי הוא אדם מאוד רגיש ומתחשב באופן כללי, ובכל זאת אחרי הלידות (הראשונות בעיקר) הוא התנהג באופן ממש תמוה (ואני משתדלת להיות עדינה בתיאור, אבל רק לאחרונה התחלתי לסלוח לו על מה שהיה בינינו אז).

וואו בנות אתן מדהימות,

ההכלה והתמיכה שלכן כל כך מחבקת ועוטפת אותי ועושה הבדל משמעותי.
הכתיבה כאן ממש כמו טיפול בשבילי, מן כתיבת יומן בזמן אמת שמאפשרת מקום ומרחב לביטוי.

אחרי הבכי של אתמול והכתיבה כאן משהו קצת נרגע בי.
הוא בא לסלון ושאל אם רוצה לראות סרט.
למרות העייפות אמרתי שכן ופשוט התכרבלנו לנו על הספה וראינו קומדיה, עד שעיני נעצמו...
עכשיו הוא הלך עם הקטנה וחברים שלו לפארק הירקון ואני, שתיכף יוצאת לשעוה, עובדת על לשחרר ולבטוח, ולדעת שהיא מוגנת והיא בסדר איתו.
היה לי קשה להיפרד ממנה, ביחוד שהצלחתי להרדים אותה במנשא.
ברור שהמעבר לסלקל באוטו העיר אותה, אני מקוה שהיא נרדמה שוב ולא בכתה הרבה.

הלילה שוב היא ישנה משמונה וחצי עד שלוש, אכלה ונרדמה ישר שוב עד רבע לשבע.
אבל אני מאוד מתקשה לחזור לישון אחרי שמתעוררת בתחילת הלילה, כל מכאובי הגוף מורגשים וגם נסתם לי האף והיה לי חם.
נראה לי שנרדמתי שוב רק קרוב לחמש.
אבל יחסית ישנתי, לא מאוד עייפה וזה כבר טוב, כי המהלך היום היא לא ישנה הרבה לא עלי (במנשא או ידים), מה שלא משאיר לי הרבה זמן לנוח.
הבוקר היא ינקה בסבבה, השתעלה רק פעם אחת, עשתה גרפס והמשיכה. וכשהתנתקה ברוגע לא בכתה והיתה רגועה כחצי שעה, שיחקנו בטרמפולינה וחיכה אלי עם הפרצופים המתוקים שלה. ואז פיהוק והבנתי שהיא עייפה, ישר הרדמתי אותה במנשא.
הלוואי ואצליח לעשות זאת יותר ויותר, משום מה רק על הבוקר היא רגועה ככה, אחרי שינה טובה כנראה.

אתמול הגעתי גם לאתר של רופאה שמתמחה בבעיות שינה.
הופתעתי לגלות בפורום עשרות הודעות של הורים לתינוקות שבוכים די בדומה לשלי.
התשובה שלה שלפני חצי שנה הכול תקין, לא נחשב בעית שינה, גם אם לא ישנים כמעט בכלל במהלך היום ואין מה לעשות.
גם ההתעוררויות כשמעבירים למיטה או בכלל לא נחשבות בעיה, ככה זה וזהו.
ההמלצה החוזרת שלה היא לזרום עם התינוק, ולעשות כל מה שעובד ולנסות לא לדאוג.
קצת הרגיע אותי וקמה שיהיה בסדר.
בכל מקרה היום הקטנה כבר בת חודשיים ו4 ימים, אוטוטו 9 שבועות הפיצלוחית, והיא גדלה מיום ליום ואני מאמינה שזה הולך ומשתפר.

עכשיו הוא הלך עם הקטנה וחברים שלו לפארק הירקון ואני, שתיכף יוצאת לשעוה, עובדת על לשחרר ולבטוח, ולדעת שהיא מוגנת והיא בסדר איתו.
וואי זה כל-כך קשה, לא רק כשהם קטנים, גם אחרי. ויותר כששנינו ביחד עם הילדים מאשר כשהוא איתם לבד.
אני מנסה להזכיר לעצמי שהכי חשוב לילדים זה קשר טוב בין ההורים וכעסים שלי על מה שהוא עושה או לא עושה איתם רק יקלקלו, אחד הדברים הכי חשובים שאני יכולה לתת להם זו זוגיות טובה. מודה שאני נופלת בזה המון אבל שמחה על כך שיש לי לפחות מודעות לעניין.

בכל מקרה היום הקטנה כבר בת חודשיים ו4 ימים, אוטוטו 9 שבועות הפיצלוחית
מזל טוב (בהתחלה חוגגים כל יום (-: )

מזל טוב (בהתחלה חוגגים כל יום )
חחח כן, כל יום מרגיש כמו הישג מטורף ומרגיש כמו חודש מבחינת האינטנסיביות.

אחד הדברים הכי חשובים שאני יכולה לתת להם זו זוגיות טובה.
אבישג את ממש צודקת וזה אחלה אתגר.
היום החזקתי את עצמי ולא צלצלתי לשאול איך הולך לו איתה עד שהוא התקשר לדווח.
ממש התגעגעתי אליה. חזרה מאוד עייפה, תוך פחות מ 3 דקות הצלחתי להפתעתי (אני עדיין בשוק כל פעם שזה מצליח לי) להרדים אותה במיטה וישנה משלוש עד עשרה לחמש.
ינקה 10 דקות טוב מצד אחד, עוד 5 דקות מצד שני ונרדמה על הציצי. הגלשתי אותה על המיטה לידי ואחרי כמה דקות, לקחה מוצץ, תחמתי עם כריות סביבה והיא ישנה לה. בע"ה.
תיכף הבן זוג הולך לנגן עם חברים ואמא שלי באה לעזור לי בהשכבה, עם האמבטיה, מקוה שיהיה בסדר.

לגבי לעמוד ולנדנד - האם יש לך כדור פיזיו? זה מאפשר לשבת ולנדנד, או לשים במנשא ולשבת ולנדנד.....
יש לי אבל הוא לא מנופח, הוצאנו לו את האויר אחרי הלידה. אני מתלבטת אם כדאי להתמכר לזה כי הבנתי שאחר כך זה מאוד מגביל ובעיתי להרדים בדרך אחרת.
יש לי כסא נדנדה שבעצם עונה על פונקציה דומה נראה לי, כשכבר אין לי כוח לעמוד אני מתנדנדת עליו תוך כדי טפיחה או הק]צה שלה עלי וזה לפעמים עוזר.
זה כזה מוזר שכל פעם עובד משהו אחר ושזה לא עקבי הענין הזה.
לפעמים נרדמת מהר ורוב הזמן זה לוקח מלא זמן ומלווה בבכי. באסה. אי אפשר היה להמציא איזה פטנט שתינוקות יוכלו לדבר איך שנולדו ולספר מה מפריע להם חחחח, זה היה מקל.

יש לך תינוקת שבוכה. את עושה הכל כדי לעזור לה. זה אכן מלחיץ, אבל זה לא מעיד על טיבה של ההורות שלך.
משפט מפתח, לשנן אותו לעצמי, אני עושה את הכי טוב שיודעת והיא גדלה ומתפתחת, בריאה ומאושרת - למרות הבכי.

תגידי, היא פולטת הרבה?
היא לא פולטת הרבה לדעתי, בכל אופן לא שלוליות, רק קצת. לכן הרופאה התלבטה אם זה ריפלוקס, כי לרוב פולטים הרבה אם זה זה.
בינתיים מקוה שהיניקה תשתפר ושבאמת יש לי מספיק חלב.
שאלת למה אני חושבת שאין לי מספיק, כי אני לא מניקה בצורה מסודרת ובהתחלה גם לא שאבתי כל 3 שעות כפי שממליצים כי פשוט לא הגעתי לזה מרוב בלאגן.
וגם זה שהיא מתנתקת אולי אומר שלא יוצא לה מספיק ולכן מתעצבנת. למרות שאולי היא מתקשה להתאמץ כי התרגלה לבקבוק.
אבל בעצם זה התחיל כבר די מהתחלה, היא היתה יונקת וישר בוכה, אבל שוב, אולי אז זה היה כאבי בטן ולא בהכרח שאין לי מספיק חלב כי בשבוע הראשון שרק הנקתי היא עלתה 380 גרם! שזה המון לפי מה שהבנתי. בכל זאת מפלס החרדה מאוד השפיע והקשה עלי לבטוח בעצמי ובשילוב עם הפטמות הפצועות, לא יכלתי לשאת את זה ועברתי לשאיבות.

_עוד תנוחה שלי עזרה בהנקה היתה תנוחת המעבר שבה כשמניקים משד ימין יד ימין מחזיקה את השד ויד שמאל מחזיקה את הראש של התינוקת, זה נותן לך גם יותר קלות בחיבור שלה כשהיא מתנתקת.
אגב יניקה עצבנית יכולה להצביע על אי נוחות שלה, אולי היא רוצה לעשות גרפס או קקי,_
ככה אני מניקה, ועדין היא חזקה, היא דוחפת את הראש אחורה ומתנתקת. לפעמים באמת יש לה גרפס ואז ממשיכה, זה מה שקרה לה בפעם האחרונה ובאמת היא נרדמה תוך כדי ההנקה, כנראה ששבעה. זה לא מעט זמן אבל? היא יונקת בדרך כלל 5 דקות טוב, עוד 5 דקות עם קצת התנתקויות ואז בצד השני 3-5 דקות ומתנתקת. הפעם נרדמה אבל זה לא מעט מידי? לרוב אחרי השלב הזה היא כבר עצבנית אם אני מנסה להתעקש ושוב לחבר.
כמה חלב כבר יכול לצאת לה בעשר דקות?
זה כזה סוריאליסטי בשבילי וקשה נפשית הקטע אין לי שום שליטה וודאות כמה היא אוכלת מיניקה.
אולי זו אחת הסיבות המרכזיות לחרדה שבסופה הוספתי סימילק.

אולי הפתרון הזה הוא הרע במיעוטו מבחינתי, גם מפחית חרדה שהיא לא נשארת רעבה וגם שהיא מקבלת משהו מזין מהחלב שלי עם הנוגדנים והדברים הבריאים.
וגם שזה משחרר אותי לפמים כך שגם הבן זוג יכול להאכיל לפעמים או לצאת איתה ולפנות אותי לסידורים.
יש כאלו שאומרות שזה טוב כי אחר כך יותר קל כי יש תינוקות שלא מוכנים לקחת בקבוק או מוצץ בכלל אחרי כמה חודשים של רק הנקה.
לא יודעת, כנראה שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות.
עדיין בלילה, כשמתעוררת בסביבות 3-4 ואוכלת מתוך שינה וישר נרדמת, אני לא מניקה מהפחד שהיא תתעצבן ותתעורר.
הייתי רוצה להגיע לשלב שאני בוטחת בעצמי שאני יכולה להניק גם בלילה.
חייבת להודות שזה גם נוח לי באיזה מקום ככה כי הנקה יכולה להתעכל תוך שעה וחצי ואז תתעורר יותר פעמים בלילה ואשן פחות, שגם ככה קשה לי עם השינה הקטועה הזו.
כן, יודעת שיכולה לספוג ביקורת גם על זה, אבל זו האמת, אולי אני מעדיפה לא להניק בלילה כדי שהיא תישן יותר ואז גם אני אשן יותר ויהיה לי יותר כוח במהלך היום.

בשביל זה את יכוֹלה ללכת למפגשי אמהות: כדי לגלות את 40% התינוקות שכן בוכים יותר מהאחרים, כמו התינוקת שלך, ולקבל תמיכה והבנה מהאמהות שלהם
(-:

_ממליצה לך בחום לפנות ליועצת הנקה נוספת. זה כ"כ משפר את החיים שההנקה זורמת ושלא כואב.. ואני בטוחה שיועצת טובה תוכל לעזור לך בזה!
באיזה אזור את? אולי יוכלו כאן להמליץ לך על מישהי טובה._
אני מגבעתיים, מישהי מכירה מישהי טובה?

היא לא פולטת הרבה לדעתי, בכל אופן לא שלוליות, רק קצת. לכן הרופאה התלבטה אם זה ריפלוקס, כי לרוב פולטים הרבה אם זה זה.
מהנסיון שלי זה בהחלט יכול להיות ריפלוקס. מהנסיון המועט שלי, יש שני דברים שממש עובדים: להפסיק מוצרי חלב לאמא ותמ"ל לתינוקת, או לתת תרופה. את יכולה ללכת לרופאה ולבקש בכל זאת תרופה, ואז לנסות יומיים ולראות אם יש שיפור. אני חושבת שיש תמ"לים שאמורים לעזור לתינוקות עם ריפלוקס, אבל אצלנו עזר להיפטר מהתמ"ל לגמרי.
לגבי תנוחת המעבר, יש סיכוי שבגלל זה כואבים לך המפרקים. בגיל חודשיים היא לרוב מיותרת, ואת יכולה לעבור ולהניק בתנוחה משוחררת יותר, כמו ערסול.
אני מאד מבינה אותך לגבי החופש היחסי שיש במתן תמ"ל, זה באמת מקל. רק רוצה להגיד לגבי זה
יש כאלו שאומרות שזה טוב כי אחר כך יותר קל כי יש תינוקות שלא מוכנים לקחת בקבוק או מוצץ בכלל אחרי כמה חודשים של רק הנקה.
שיש הרבה תינוקות שמתקבעים על אחד מאמצעי ההאכלה, ופתאום רוצים רק שד או שרוצים רק בקבוק. שתי האפשרויות די שכיחות. .

כמה חלב כבר יכול לצאת לה בעשר דקות?
בסביבות 120 מ"ל, שזה מה שרוב התינוקות יונקים בגיל הזה. תינוק בן חודשיים לעיתים נדירות יונק יותר מ10 דקות, חוץ מאשר בערב או לצרכי הרגעה\מציצה. כשההנקה תקינה יוצא מלא מלא חלב בעשר דקות. לפעמים גם בחמש.

זה כזה סוריאליסטי בשבילי וקשה נפשית הקטע אין לי שום שליטה וודאות כמה היא אוכלת מיניקה.
אין לי מה להגיד מלבד: תנשמי עמוק, ככה זה בהורות. עדיף לשחרר את אשליית השליטה בילדים כמה שיותר מהר. אין לנו שליטה אמיתית, לא בכמה הם אוכלים, לא באיך הם ישנים, ולא בכלום. רוב האנשים נתקלים בזה לראשונה כשהם גומלים את הפעוט מחיתולים, ואז מגלים שאכן אין להם שליטה על הילד. כמו שאמר בוב דילן your sons and your daughters are beyond your command, ואם מנסים להילחם בזה, הופכים לאמא פולנייה

ממש נשמע שיש לך המון חלב ושלפעמים הוא משפריץ לה חזק מידי..
בכל אופן מקסים התיאור של איך היא חזרה מהבילוי עם אבא וישר נרדמה. מדהים איך אפילו תינוקות בגיל כזה קטן זקוקים לעניין וחברה ופעילות...

חזרתי להשאיר לך @}

_כמה חלב כבר יכול לצאת לה בעשר דקות?
בסביבות 120 מ"ל, שזה מה שרוב התינוקות יונקים בגיל הזה. תינוק בן חודשיים לעיתים נדירות יונק יותר מ10 דקות, חוץ מאשר בערב או לצרכי הרגעה\מציצה. כשההנקה תקינה יוצא מלא_
תודה, זה קצת מרגיע אותי, למרות שאני כל הזמן בהרגשה שההנקה לא תקינה, בגלל ההתנתקויות ולכן מפחדת שלא יוצא לה מספיק.
אבל משהו היא לקוחת כי היא גם קצת פפולטת אחרי וגם כשהיא משתעלת אני מבינה שהיא קצת נחנקה כנראה מהזרם.
עדיין, הייתי רוצה שהיא תסיים לינוק בסבבה ולא בבכי או עצבים כמ שקורה ואז לא סגורה אם זה בגלל רעב או משהו אחר.

לגבי תנוחת המעבר, יש סיכוי שבגלל זה כואבים לך המפרקים. בגיל חודשיים היא לרוב מיותרת, ואת יכולה לעבור ולהניק בתנוחה משוחררת יותר, כמו ערסול.
מה זה תנוחת ערסול?
אני מניקה בתנוחת המעבר כדי שתהיה לי שליטה להשאיר לה את הראש מקובע על השד בלי שתתחיל להזיז את הראש ולמשוך לי את הפטמה לצדדים, כי היא לא משחררת ישר.
אני מנסה גם בשכיבה, למרות שלא הבנתי בדיוק איך.

ככה זה בהורות. עדיף לשחרר את אשליית השליטה בילדים כמה שיותר מהר. אין לנו שליטה אמיתית
צודקת, זה שיעור גדול בשבילי. לבטוח ולהיות בודאות שהכל בסדר גם כשאין לי מושג איך ומה בדיוק קורה.
אכן לא רוצה להיות אמא פולניה, יש לי חמה כזו וזה מספיק (-:

ממש נשמע שיש לך המון חלב ושלפעמים הוא משפריץ לה חזק מידי..
זה בעיקר בבוקר שיש לי מלא חלב כי היא לא ינקה בלילה.
החזה קצת גדל אבל אין לי כבר גודש, חוץ מבבוקר, זה רגיל? אין גודש כמו בהתחלה?
אולי בגלל זה חסרת בטחון שיש לי חלב ולפני כל הנקה אני לוחצת על השד ובודקת שיוצא שפריץ.

חזרתי להשאיר לך
תודה אינדיאנדית יקרה (-:

תיכף הולכים איתה לחפש דירות בפתח תקוה, מקוה שנמצא משהו מענין.

החזה קצת גדל אבל אין לי כבר גודש, חוץ מבבוקר, זה רגיל? אין גודש כמו בהתחלה?
זה רגיל. משק החלב מתאזן, והשד מייצר יותר לפי דרישה, ופחות מתמלא מראש. זה אומר שאת מייצרת בדיוק את מה שהיא צורכת.
לגבי השליטה על הראש - יש תינוקות שזה מעצבן אותם. בכלל, לא אמורים להחזיק את הראש אלא את איזור השכמות, כדי שהתינוק יוכל להזיז את הראש ולהתנתק אם הוא חש צורך.
וסליחה שאני חופרת, אבל היא נשמעת די ריפלוקסית ממה שאת מתארת....

ועוד הערה קטנה - להנקה בלילה, לפחות בשלב ראשוני כמו שלכן, יש השפעה וחשיבות מבחינת כמויות החלב, זה קשור, אם אני לא טועה, להפרשה של הורמון האוקסיטוצין או משהו כזה, נסי לקרוא ברשת

להפרשה של הורמון האוקסיטוצין או משהו כזה, נסי לקרוא ברשת
פרולקטין. ואכן זה נכון..

היא נשמעת די ריפלוקסית ממה שאת מתארת....
יכול להיות, השאלה מה ניתן לעשות?
הבן זוג לא ממש רוצה להחליף את התמ"ל לכזה שנחשב פחות גורם לצרבת, מתלבטת כמה לריב איתו על זה וגם היא גם יונקת אז לא בטוח שזה יפתור את הבעיה.

היום בת 9 שבועות, 63 ימים, הזמן ממשיך להתקדם ועדיין כואב לי נורא בגוף, גם בנפש ומן מחכה שיקרה איזה קסם ואהיה בפאזה אחרת.

יש לי כאבים כרונים ביד וכתף שמאל, כבר שנתיים, אקבע לי טיפול אסטואפטי אחרי שהתייאשתי מהדיקור.
אולי בהמשך לנסות את המדקר רן כליף ששמעתי עליו טובות.
אולי לפנות לטיפול צריבת עצב/גלי רדיו, זה ממש פוגם יל באיכות החיים, מתעוררת בלילה מחוסר נוחות ביד ומתקשה לחזור לישון.
ממש סיוט. וזה מתקשר לכל הקושי של להרים ולטפל בקטנה וזה קשה עוד יותר.
מדברת עם בורא עולם שירחם עלי וישחרר אותי מהכאבים האלה - ביד, בצוואר, בגב התחתון, ברצפת האגן, בחזה, בברכיים, בנפש.
אוף, איך חיים בשלום כשכואב בגוף כמעט ללא הפוגה?

יום שישי, תיכף החופש של החג נגמר ושוב נהיה בבית אני והיא לבד ונצטרך למלא את הימים.
במקום מסוים מצפה לזה, כי לפחות יהיו פחות חיכוכים עם הבן זוג שבבית כל השבוע ואוכל להחליט מה שאני חושבת לגבי הגידול שלה.
קמתי בלי חשק היום, מזכירה לעצמי שהזמן עושה את שלו ואני עדיין בהישרדות וצריכה להחזיק מעמד.
בינתיים לגייס את כל כוחותי לטפל בעצמי פיזית ונפשית,

שזה אומר 1.להתחיל טיפול אסטאופתי לכאבים ביד,

להתחיל טיפול פסיכולוגי שבו אוכל לשתף ולפרוק את כל החרדות והקושי, שעדיין מופיעים לפרקים ומקשים עלי.

הבן זוג מוגבל ביכולתו להבין ולהכיל וזה בסדר, משלימה עם זה היום, למרות שאתמול היה לי ממש קשה עם זה.

לעשות מתיחות ותרגילים ליד ולגב ובהמשך לחזור לשחות.

אוטוטו יומהולדת 35 ואויל לראשונה די אדישה לתאריך, נראה לי לא רלוונטי כל כך לכאוס של חיי כרגע.
אולי לשים לעצמי נקודה של יומהולדת 36 שעד אליה המטרה לשרוד ולשפר את המצב.

שלום לך,
אני גרה ברמת גן, ונמצאת בבית עם ביתי, בת השנתיים. להבנתי את גרה בגבעתיים (?), אולי אנחנו שכנות. אשמח מאוד שננסה להפגש, אם זה מתאים לך.
את מוזמנת לתת קריאת כיוון בדף הבית שלי, במידה ותרצי.
לבנתיים, שולחת לך פרח וחיבוק לכל המקומות הדואבים

הייתי רוצה שהיא תסיים לינוק בסבבה ולא בבכי או עצבים
יש לה מוצץ? אני יודעת שזה לא ממש באופני.. אבל אצלנו זה עשה פלאים.. בגלל זרמי החלב האדירים הם לא ממש יכלו להירגע על הציצי ואז המוצץ איפשר להם את היניקה לצרך הרגעות..

יכול להיות, השאלה מה ניתן לעשות?
יש כמה אפשרויות. קודם כל הייתי מתייעצת שוב עם רופאת הילדים ומשתפת אותה, וכמובן חושבת טוב על העצות שהיא תיתן אם בכלל.
אפשר כאמור להחליף לתמ"ל אחר.
אפשר להוריד תמ"ל בכלל, ולהוריד מוצרי חלב ,זה עוזר להרבה תינוקות מרופלקסים.
אפשר לתת תרופה נוגדת צרבת. נותנים כמה ימים, ואם זה עוזר ויש פחות בכי, כנראה שזה אכן ריפלוקס.
יש שיטות לאבחן אצל גסטרו ילדים, אבל ממה שהבנתי השיטות יותר פולשניות ומערבות יתר חומרים כימיים מאשר לתת תרופה.
חוץ מזה, מוצץ עוזר לתינקות ריפלוקס ,וגם החזקה במצב מאוזן אחרי האוכל. רובם נראה לי לא אוהבים ערסול.

כמה תסכול הרגשתי בסיום כל הנקה עם בתי הקטנה. כמעט כל הנקה הסתיימה בבכי שלה , בחוסר נוחות. הרגשתי כל כך לא טוב עם עצמי, לא הבנתי מה אני עושה לא נכון. מניסיון עם ילד ראשון שגם הוא ינק, הכרתי שהוא יונק, ומסיים רגוע ומבסוט. אצלנו כנראה היה שילוב של ריפלוקס וריבוי חלב.שקלתי מאוד ברצינות ללכת לאוסתיאופת, בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, אבל הבנתי שזה יכול מאוד לעזור, גם במצבי ריפלוקס. בשלב מסויים התחלתי להניק בכל הנקה רק משד אחד, במטרה להפחית את כמויות החלב, ואם אני זוכרת נכון בשכיבה, ולעיתים כשהתינוקת הייתה במאונך עלי, היה טוב יותר. כמובן שמומלץ שיעצת הנקה תסכתכל ותלווה את התהליך כדי להיות עם אצבע על הדופק ולא לגרום לחלב להתייבש.

כתובת האימייל שלי שבוע טוב ומבורך.

3 הימים האחרונים היו יחסית טובים,
בראשון היינו בבית עד אחר הצהרים ואז הלכנו לראות דירות ונכנסנו למו"מ עם שתי דירות שאהבנו.
בשני הצלחתי למדוד מכנסים לקיצור אצל התופר, למרבה הפתעתי, היא היתה שקטה בעגלה ונינוחה.
אח"כ היינו בעיסוי תינוקות, לראשונה ברבע שעה הראשונה של השיעור היא שיתפה פעולה, מה שטרם קרה במפגשים הקודמים.
בערב עשינו לה אמבטיה ואז הפקדתי את ההשכבה על אביה ויצאתי לפגוש חברה, זו שלפני 7 שבועות עזרה לי להוריד את מפלס החרדה.
ישבנו בבית קפה 3.5 שעות ודיברנו שיחת נפש נשית עמוקה וזה עשה לי טוב. היה מאוד חסר לי. גם צחקנו הרבה ואפשר לומר שנהנתי.
ואין הרבה רגעים כאלו מאז שחיי התהפכו.
אתמול בכלל היה יום מקסים, בצהרים נפגשנו עם רותם הנפלאה ובתה והשיחה זרמה, למרות שזו פעם ראשונה שנפגשנו.
הרגשתי שיש לי עוד כל כך הרבה מה לשתף ולשאול ושמזמן לא הכרתי בחורה כזו מקסימה שיש לי חיבור כזה מיידי איתה.
אז תודה לך שיזמת את המפגש ובאת, אני מאוד מאוד נהנתי ומקוה שנעשה זאת שוב בקרוב. (-:
אחר הצהרים אמא שלי הגיעה במפתיע והיתה איתנו, מה שיצא נפלא כי הבן זוג נשאר בעבודה עד מאוחר.
הקטנה נרדמה בשבע וחצי ומצאתי את עצמי יושבת וממש מדברת עם אמא שלי שיחה כיפית ונעימה, עד עשר וחצי.

היום שוב נפילה. ובכי. שלי. שלה.
האובך הזה עוד יותר מדכא אותי וגם ערב יום השואה תמיד עושה לי רע בנשמה.
בצהרים אזרתי אומץ, והתפטרתי ממקום עבודתי.
אומנם כבר לפני הלידה שיערתי שלא אחזור לשם אבל איכשהוא היה לי ממש קשה ולא נעים להתקשר למנהלת שלי ולהגיד שאני עוזבת.
מצאתי את עצמי מתרצת תירוצים ואובר מסבירה את הצורך שלי להישאר עם הקטנה בסביבות השנה ושלא סומכת על מישהו אחר ושקשה לי לשחרר.
היא התאכזבה ואמרה שמאוד חבל לה, זה אומנם החמיא לי אבל גם עשה לי רע באיזשהוא אופן.
אחר כך דיברתי עם ראש הצוות שלי ועוד בחורה שעובדת איתי צמוד ושתיהן היו נשמעות מדוכאות משום מה.
זה השאיר אותי עם תחושה קשה, שעכשיו אני באמת לא יכולה לחזור לחיים של פעם שהיו לי, שהעבודה הזו היתה חלק מהם.
בדרך לטיפול דיקור בכיתי באוטובוס, גם בחזור ומאצית את עצמי מפרשנת לעצמי את מה שאני מרגישה - זה עצב, קצת דכאון.
הגעתי הביתה וזה רק נעשה יותר גרוע עם ההתנפלות של הבן זוג עלי,
שבקיצור מאשים אותי שהיא לא נרדמת ושהוא עושה הכול בבית.
ולמה הבאתי דולה ושילמתי 500 שקל אם לא למדתי ממנה איך להרדים אותה.
ולמה אני דוחפת לה גם סימילק בנוסף להנקה, היא פלטה עליו הכול.
ניסיתי להסביר שהיא היום קצת הפוכה ובכל זאת ישנה שעה פה ועוד שעה לקראת שלוש.
שוב הוא מוציא עלי את התסכול שלו שלא הצליח להרדים אותה ושלא נרגעה.
אמרתי לו - לא עכשיו, תן לי להרדים אותה ועל תצעק לידה.
שעה וחצי ניסית להרדים אותה והיא נרדמת ומתעוררת שוב ושוב, מותשת לגמרי.
בסוף הוא הגיע ועשה את הפיניש האחרון, של 10 דקות ומאז טפו טפו נרדמה.

מעצבן אותי שהוא לא מבין שהיחס הזה שלו מפיל אותי שוב לדכדוך ושהוא לא מתעלה על עצמו.
מעצבן אותי שהוא מאשים אותי בכל דבר ולא מבין איזו השרדות אני בכלל עוברת.
הדיקור היה מכאיב, ועזר חלקית, ממש נתפס לי הצוואר היום וזה שוחרר חלקית.
כל הדיקור עבדתי על לשמוח על המדקר שהוא יודע מה הוא עושה וזה יעזור.
קשה.

הולכת להתרחץ ולשטוף מעלי את היום הלא פשוט הזה, בתקווה שיהיה לילה שקט ונישן אני והקטנה טוב.

_מעצבן אותי שהוא לא מבין שהיחס הזה שלו מפיל אותי שוב לדכדוך ושהוא לא מתעלה על עצמו.
מעצבן אותי שהוא מאשים אותי בכל דבר ולא מבין איזו השרדות אני בכלל עוברת._

מזדהה כל-כך
לפעמים מרגישים שאין בכלל עם מי לדבר, אין תקשורת, אין הבנה
צריך הרבה כוחות להתגבר ולהמשיך הלאה, ולפתוח את הדברים אולי בעתיד כשהכל יהיה נינוח יותר
בסופו של דבר אנחנו המרוויחות העיקריות

שיהיה בהצלחה
נשמע שאת מתמודדת נהדר, למרות הכל.

נשמע שאת מתמודדת נהדר, למרות הכל.

<אין לי כל כך זמן לכתוב כרגע אבל אני חשבת שאת נהדרת, והקשיים שאתם חווים כזוג הם גם מאוד נפוצים וטבעיים בשלב הזה של החיים..>

אבישג יקרה, אשמח שתסבירי לי למה אנחנו המרוויחות העיקריות?
כרגע זה מרגיש כאילו אני המפסידה העיקרית...לפחות במאזן הכוחות הזוגי ביננו.

שיו, כמה שגיאות כתיב יצאו לי בסערת רגשות שכתבתי, מתלבטת אם לערוך את זה או לשחרר... הרי עובדת על ירידה מפרפקציוניזם וגמישות...

נשמע שאת מתמודדת נהדר, למרות הכל.
תודה, מחזק לשמוע, למרות שקשה לי לראות את זה.

אני חשבת שאת נהדרת, והקשיים שאתם חווים כזוג הם גם מאוד נפוצים וטבעיים בשלב הזה של החיים
דנה ה תודה על התזכורת. שוב מבחוץ נראה שאצל כולם (חברים שילדו מסביבי) החיים ממשיכים כרגיל אחרי לידה ורק אצלנו הכל כאוס.

ישנתי לא טוב, למרות שהקטנה בלי עין הרע ישנה מצוין.
גררתי את עצמי לבדיקות דם על הבוקר לבדוק בלוטת התריס וברזל.
היום לקטנה יש חיסונים, איזה באסה, אני מקוה שלא יכאב לה.
מלתבטת אם ללכת לבד או איתו לטיפת חלב, אולי עדיף שאסתדר ואלך לבד, גם ככה אנחנו לא ממש מדברים מאתמול.
אז אולי הפרדת הכוחות הזו עדיפה.

אבישג יקרה, אשמח שתסבירי לי למה אנחנו המרוויחות העיקריות?

מנקודת מבט אישית
ההורים שלי נשואים עדיין, לצערי הרב, יש להם את הזוגיות הכי הזויה בעולם (לדעתי לפחות)
אחרי שהתחתנתי הם נפרדו, ואז חזרו ואז נפרדו שוב, אחרי שבנותיי נולדו. ואז חזרו ומאז הם ביחד.
אני יכולה להגיד לך שאפילו שהייתי בוגרת, נשואה, מחוץ לבית, הפרידה שלהם עשתה לי רע מאוד.
לי ולכל האחים שלי
ולמרות שאני מתה שאמא שלי תתגרש כבר, אני יכולה לומר לך שכולנו, כל האחים, חיים טוב יותר כשהם ביחד.

אני חושבת שלא צריך בכל מחיר להשאר ביחד
אבל כדאי לדעת, יש מחיר כבר מאוד לגירושין (גם לגירושין רגשיים)
מכל הבחינות : כלכלית, נפשית, לאשה, לבעל, לילדים.

אז שוב, חשוב לי להדגיש, אני ממש לא בעד להשאר ביחד בכל מחיר
אבל אם הבסיס טוב, אם יש אהבה והערכה בין בני הזוג
אני חושבת שכדאי לעשות מאמץ רציני, ולפעמים גם לספוג ולהבליג כדי להמשיך ביחד

אני לוקחת אחריות בעיקר על הזוגיות שלי
כי אני האשה, אני עקרת הבית, אני העיקר, עלי בנוי הכל
זה לא שאין לו אחריות בעניין, אבל כן, אני כאן יותר משמעותית

כשהוא מעצבן אותי במיוחד אני אומרת לעצמי בלב
שילך לכל הרוחות, אני רוצה חיים טובים לעצמי ולילדים שלי
לכן אני אמשיך להשתדל ולהתאמץ גם אם הוא מצידו לא משקיע כמוני

זה לא מתוך יאוש
אני יודעת שהוא יכול להיות בן זוג נהדר, חבר מקסים, מאהב נפלא
והוא אכן כזה חלק מהזמן
לכן אני חושבת שאם יש בסיס טוב כדאי להמשיך להשקיע
לספוג ולסתום גם כשהוא מעצבן במיוחד
(ואם לרגע נדמה לך שאני אכן מצליחה לעמוד בדברים שאני כותבת אז לא, ממש לא, אבל זו תיאוריה שאני מאמינה בה ומשתדלת ליישם עם הרבה נפילות בדרך)

שוב מבחוץ נראה שאצל כולם (חברים שילדו מסביבי) החיים ממשיכים כרגיל אחרי לידה ורק אצלנו הכל כאוס.
ברור. בגלל שזה נחשב "כשלון" כשהתינוקות ביכים\לא ישנים\אין להם סדר יום ואלוהים יודע מה עוד, אנשים לא מודים בזה בפני אחרים וגם מדחיקים לעצמם.
לנו יש כמה וכמה אנשים במשפחה שמצקצקים למראה ההתנהגות של הילדים שלנו בכל מיני סיטואציות. מזל שאני ובנזוגי זוכרים היטב איך הילדים שלהם התנהגו בכל מיני מצבים בגילאים הרלוונטיים. חלקם טוב יותר, חלקם הגדול טוב פחות, לפחות לפי הסטנדרטים של ההורים שלהם.
ושוב אני אזכיר לך, שכן, יש תינוקות שבוכים יותר.
לדעתי אתם צריכים לרדת מכל הקטע של ההרדמות. זה נשמע מתיש ומיותר. תנו לה לישון עליכם, איתכם, איך שיוצא. יש עוד זמן לחנך. נשמע שקשה לה להירדם לבד, ולכם מאד קשה עם כל הסיטואציה הזאת. יש מלא מלא מלא תינוקות שלא ישנים לבדם. אנשים מכחישים את זה, אבל כן כן, הרבה מחבירינו המיינסטרימים "לא ישנים עם הילדים" כשבפועל הם באים מידי לילה למיטה של ההורים. יש כאלה שמחזירים (חלקם כמה פעמים בלילה) ויש כאלה שלא...

לא קראתי הכל, אבל הגעתי לסיפור לידה

מזדהה ( נטע ש סיפור לידה ) במידה רבה
הבייבי שלי בן 5 חודשים היום בדיוק.
עשינו לו שני טיפולי קרניוסקרל, זה באמת מאד עוזר לדעתי, במיוחד במיוחד לאחר לידה.
המסקנה שלי מהלידה שלי שהייתה עבורי בהחלט טראומתית מאיזהשהוא שלב בה, זה שאפשר גם אפשר להתמודד/להתגבר על הטראומה, באמת, אני עכשיו במקום אחר לחלוטין מאיפה שהייתי כלפי הלידה. עדיין כשאני נזכרת באיך שלפו לי אותו בואקום משהו בי נחמץ, אבל הכעס האדיר שהרגשתי עבר. טיפלתי בזה.
אצלנו אחרי 4 חודשים יצאתי לעולם. עד אז פשוט היינו שנינו ביחד באינקובטור.
חזר לי הכוח, יחסית. הגוף מתחיל טיפה להתאושש, וכבר יש לי כוח לצאת להליכות איתו, לעשות כשהוא לידי חצי תנוחת יוגה, שלושתרבי תנועת צ'י קונג.
במקביל הוא הולך ונהיה יותר ויותר מהמם. זה פשוט מדהים. החיוכים, ההתבוננות שלו בעולם, הרגישות.
כשהוא בוכה ואני לא מבינה מה הוא רוצה אני (משתדלת, אם אני במצב צבירה...) עוצרת שניה ומסתכלת עליו, מבקשת ממנו שיעזור לי להבין איך לעזור לו. גם הוא לא ממש יודע, וככה ביחד אנחנו הולכים מצד לצד בתוך הבית, אולי פיפי, אולי גרעפס, אולי ואולי ואולי, עד שהופ, זה נפתר.
למדתי שאם אני ב 100% מנסה לתת לו את מה שהוא רוצה - יותר קל לי. בסופו של דבר.
אז אם לא מצאתי איך לפתור לו את המצוקה, מנשא ויאללה החוצה, גם כשאני גמורה ועצבנית.
הוא ישן הכי טוב עלי, ולכן הוא נמצא רוב הזמן במנשא, עדיין. ואני מרוצה, הגוף התחזק ומסוגל לשאת אותו הרבה יותר בקלות מאשר בהתחלה.
ולסיום, גם לי לא היה מושג כמה קשה לגדל תינוק. חבל על הזמן...

אנחנו הלכנו לפגישות חודשיות של ליגת לה לצ'ה
זה מאד תמך בתחום של ההנקה

לבוביטה היה לראשונה חום, אחרי החיסון של המחומשת אתמול.
צלחנו את זה נראה לי יחסית בתקשורת סבירה ובלי יותר מידי לחץ, הבן זוג (חייבת להמציא איזה שם עבורו,, נורא ארוך ומתיש לכתב "הבן זוג" כל פעם...ו"בעלי" נשמע לי לא טוב משום מה, לא אוהבת את הצורת ביטוי הזו - אולי פשוט "הגבר"?) קצת נלחץ ולא ידע להשתמש במד חום, כמובן שלא נתן לי לנסות...
נשמתי עמוק, החזקתי אותה עד שהוא הבין איך ומה.
היום גיליתי שהמדחום הזה פשוט מקולקל לא נדלק, אקנה אחד אחר.
היה לה 39 מעלות, נתנו אקמולי וזה ירד ישר.
עכשיו קצת חמה, 37.4, עשיתי לה קומפרס במצח ומקוה שלא ימשיך לעלות.

הגבר נסע להלוויה של אבא של חבר בירושלים ולמרות שתיכננתי ללמוד למבחן ביום שני, אני בסדר עם זה.
כייף לי איתה למרות שהיא קצת מסכנונת כזו ורואים שלא מרגישה משהו אחרי החיסון.
עוד מעט נצא קצצת עם אח שלי וחברה שלו ונשב לאכול צהרים פה למטה איתה, מקוה שתישן עלי במנשא.
אמשיך להגיב לכן אחר כך, תודה על התגובות ושבת שלום (-:

הבן זוג
האיש?
האיש שלי?
אולי להמציא שם בדוי?

מצטרפת ל את מתמודדת נהדר, למרות הכל
כל יום הוא הישג. לפעמים כל חצי יום. באמת צריך בכל יום מחדש להגיד מזל טוב!

(אני זוכרת איזו תחושת הישג בלתי נתפסת היתה לי כשמלאו לדידי שישה חודשים. הצלחתי! הצלחתי להחזיק תינוק שלם בחיים חצי שנה תמימה!!!!!!!
מה יותר מדהים מזה?)

_אתמול אחר הצהרים הוא התפוצץ עלי שאני כל הזמן מעירה לו ומחליטה הכול לגבי התינוקת.
בגדול זה נכון, קשה לי לסמוך עליו ולשחרר, גם בגלל שיש לנו גישות שונות כלפיה ואני לא מסוגלת לשמוע אותה בוכה, זה מרסק אותי מבפנים.
י ש לו דרך אחרת ולא תמיד מרים אותה ישר או מנסה להרגיע בשכיבה לידה.
הוא עשה לי ברוגז כמו בן 3 ואמר שאם ככה אז שרק אני אטפל בה, הוא לא הולך לעשות כלום השבוע.
למרות זאת הוא אבא נהדר רוב הזמן
הבנתי שאני חייבת גם לשחרר ולתת לו תחושה שסומכת עליו.
ועדיין זה קשה לי כשאני בסביבה. קשה לי לשמוע את הבכי ולחשוב שאני יכולה אולי להרגיע אותה יותר מהר ויותר טוב ממנו....
הוא ביקש שאסמוך עליו ואתן לו לטפל בה בלי להתערב כל שניה כשהיא איתו._

אוי, אני כל כך מזדהה.
זוט שלי התפרץ וכעס עלי לא פעם ולא פעמיים, כי לא נתתי לו אפילו דקה של מרחב לעשות את מה שהוא מבין, כל הזמן נכנסתי באמצע. מתערבת, מעירה, מתקנת, מפריעה לו, קוטעת את פעולותיו, לוקחת, עושה לבד.
וכל פעם הוא צדק

תאמיני לו (הוא הסביר לי שוב ושוב, אחרי שגמר לכעוס), שזה מצב משפיל, מנטרל לחלוטין וחבלני רגשית מבחינת הגבר.

עכשיו, אם יש ביניכם חלוקת עבודה ברורה שאת מטפלת רק בתינוקת והוא מטפל רק בך ובכל המסביב - אז לא יהיה קונפליקט. זה מה שהיה אצלנו בהתחלה ובאמת בשבועות הראשונים לא היה קונפליקט. אבל במוקדם או במאוחר, ואצלכם זה קרה מוקדם וזה בלתי נמנע, האבא חייב להיות מעורב ישירות ולהצמיח את הכישורים האבהיים שלו, ואת חייבת לתת לו לעשות את זה.

לתת לו את התינוקת, ללכת לחדר השני, לסגור את כל הדלתות באמצע, לשים אטמי אזניים אם צריך (אני ממליצה בחום על אזניות מטווחים, או אזניות של בעלי מלאכה), לשים דיסק או לפתוח ספר או את "באופן" או כל הסחת דעת אחרת, ולתת לו מרחב פעולה. פשוט אין ברירה אחרת.

וגם: להישאר אתו ואתה, וללמוד לסתום את הפה ולשבת על הידיים ולקשור אותן לעצמך מאחורי הגב, ולא להתערב ולא "לתקן". זוכרת את "מפל ההתערבויות" הרפואי בלידה? זה שעדיף להימנע ממנו? עכשיו בעלך הוא בתפקיד "היולדת" (הוא יולד את עצמו כאבא) ואת בתפקיד הצוות המסייע שצריך לדעת היטב מתי לא לסייע, ולתת לדברים לקרות.
אוי כמה שזה קשה!! שנתיים ויותר לקח לי ללמוד להגיע לשם, ועדיין הוא מעיר לי מדי פעם. אבל מה, כל פעם שזה מצליח לך - ההישג והתמורה כולה שלכם. מחר יום חדש

כמה שזה קשה לנו, וכמה שזה דורש מאתנו אימון אינסופי, זה מה שאנחנו צריכות לעשות.
זו חובתנו גם לבעלים שלנו וגם לילדים שלנו.

היום החזקתי את עצמי ולא צלצלתי לשאול איך הולך לו איתה עד שהוא התקשר לדווח.
נפלא! הנה נתת לו מרחב וכבוד ויחס של אמון.
מחר תעשי את זה שוב

@}@}@}@}@}

=========

ותשמעי.... אני מכירה כל כך טוב גם את טקטיקת הנסיגה וההיעלמות. מכירה ומזדהה, גם אתך וגם אתו. כי זה קשה. קשה לגברים להישאר במצבים כל כך מורכבם רגשית, ולהגיב ביעילות לעצמם ולך ולתינוקת על המקום... הנסיגה היא הדרך שלו להירגע, להצטנן, להימנע מהחרפה של הקונפליקט ועשיית משהו ששניכם תצטערו עליו, ובעיקר הדרך שלו לתת לעצמו מקום להתאושש, לחשוב, להבין. כל העסק הזה זו גדילה לא קלה בשביל גבר...
כל עוד את מרגישה שהנסיגה הזאת נעשית ספונטנית, בסערת רגשות ולא כדרך מניפולטיבית לשלוט בך ולדכא אותך, אין מה לדאוג ואין טעם להיעלב. לי נשמע שהוא באמת עושה את זה מתוך הבלגן הנוכחי והמצוקה והניסיון להתמודד.
יש טעם, בטווח הארוך, לעזור לו לפתח ערוצי שיחה וריב וויכוח נוספים, שילמד, למשל, לבוא ולחבק - בלי דיבורים - דווקא בתוך הכעס והמצוקה (הוא יצטרך בשביל זה הרבה מאוד הדגמות מצידך, בזמן אמת

), אבל כרגע זה אולי לא הזמן. כרגע זה הזמן לנשום עמוק, להגיד לעצמך "קשה לכולם, זה יעבור", להרחיב את מעגל התמיכה שלך כדי שתהיי תלויה בו פחות מבחינה רגשית (זה חשוב!!!), ולעבור עוד יום בשלום.

_בערב יצאתי לפגוש חברה, ישבנו בבית קפה 3.5 שעות ודיברנו שיחת נפש נשית עמוקה. גם צחקנו הרבה.
בצהרים נפגשנו עם רותם הנפלאה ובתה והשיחה זרמה. הרגשתי שיש לי עוד כל כך הרבה מה לשתף...
מצאתי את עצמי יושבת וממש מדברת עם אמא שלי שיחה כיפית ונעימה, עד עשר וחצי._

לזה אני מתכוונת. זה הזמן להיות עם נשים, אמהות אחרות

ולהיתמך על ידיהן כמו שרק אמהות אחרות יכולות לתמוך בך, בדברים שהם כל כך ייחודיים לנשיות ולאמהות, ובזמן הזה פחות לצפות לתמיכה מהבנזוג.
אחר כך, את תראי איך הזוגיות שלכם עולה כפורחת שוב, בגלל שבאמת יש דברים שרק הבנזוג יודע ויכול לעשות, ומעלותיו כאבא וכשתוף שלך רק ילכו ויגדלו, ויהיה לו מקום יותר ויותר פעיל ותרומה ייחודית וזוית ראייה ייחודית למשפחה שלכם. אבל כרגע הוא עובד קשה מאוד כדי לפתח את הבסיס לכל זה...

האיש?
תודה עדי, זה רעיון טוב.

_כל יום הוא הישג. לפעמים כל חצי יום. באמת צריך בכל יום מחדש להגיד מזל טוב!
(אני זוכרת איזו תחושת הישג בלתי נתפסת היתה לי כשמלאו לדידי שישה חודשים. הצלחתי! הצלחתי להחזיק תינוק שלם בחיים חצי שנה תמימה!!!!!!!_
תמרוש רוש - התגעגעתי לתגובתייך מלאות התובנות (-:
אשכרה נכון, כל יום אני סופרת, היום היא בת 71 יום בלי עין הרע.

_האבא חייב להיות מעורב ישירות ולהצמיח את הכישורים האבהיים שלו, ואת חייבת לתת לו לעשות את זה.
לתת לו את התינוקת, ללכת לחדר השני, לסגור את כל הדלתות באמצע, לשים אטמי אזניים אם צריך (אני ממליצה בחום על אזניות מטווחים, או אזניות של בעלי מלאכה), לשים דיסק או לפתוח ספר או את "באופן" או כל הסחת דעת אחרת, ולתת לו מרחב פעולה. פשוט אין ברירה אחרת.
וגם: להישאר אתו ואתה, וללמוד לסתום את הפה ולשבת על הידיים ולקשור אותן לעצמך מאחורי הגב, ולא להתערב ולא "לתקן". זוכרת את "מפל ההתערבויות" הרפואי בלידה? זה שעדיף להימנע ממנו? עכשיו בעלך הוא בתפקיד "היולדת" (הוא יולד את עצמו כאבא) ואת בתפקיד הצוות המסייע שצריך לדעת היטב מתי לא לסייע, ולתת לדברים לקרות.
אוי כמה שזה קשה!! שנתיים ויותר לקח לי ללמוד להגיע לשם, ועדיין הוא מעיר לי מדי פעם. אבל מה, כל פעם שזה מצליח לך - ההישג והתמורה כולה שלכם. מחר יום חדש
כמה שזה קשה לנו, וכמה שזה דורש מאתנו אימון אינסופי, זה מה שאנחנו צריכות לעשות.
זו חובתנו גם לבעלים שלנו וגם לילדים שלנו._
כל מילה בסלע, מזכירה את זה לעצמי. וזה באמת קשה.

קשה לגברים להישאר במצבים כל כך מורכבם רגשית, ולהגיב ביעילות לעצמם ולך ולתינוקת על המקום... הנסיגה היא הדרך שלו להירגע, להצטנן, להימנע מהחרפה של הקונפליקט ועשיית משהו ששניכם תצטערו עליו, ובעיקר הדרך שלו לתת לעצמו מקום להתאושש, לחשוב, להבין. כל העסק הזה זו גדילה לא קלה בשביל גבר...
זוית מעניינת וקרוב לודאי נכונה, הוא עושה מה שהוא מבין ויכול וכשהוא בחוסר אונים הוא לפעמים מתרחק ובורח למחשב/מוזיקה/סידורים טכנים.
העבודה שלי זה להספיק להתאכזב מזה ולהבין שזה הרע במיעוטו, הוא עדיין פה ברוך השם ולא ברח לגמרי.

אחר כך, את תראי איך הזוגיות שלכם עולה כפורחת שוב, בגלל שבאמת יש דברים שרק הבנזוג יודע ויכול לעשות, ומעלותיו כאבא וכשתוף שלך רק ילכו ויגדלו, ויהיה לו מקום יותר ויותר פעיל ותרומה ייחודית וזוית ראייה ייחודית למשפחה שלכם. אבל כרגע הוא עובד קשה מאוד כדי לפתח את הבסיס לכל זה...
מחכה בכיליון עיניים לאחר כך הזה,
כרגע זה מרגיש לפרקים שאני חיה עם האויב בתוך הבית, או לכל הפחות עם מבקר המדינה...
מעודד לשמוע שזה מתאזן בחזרה, למרות שלא מבינה איך בדיוק זה יקרה,
זה היופי, שיש הפתעות בחיים ולא הכל צריך להבין ולדעת מראש איך זה אמור להסתדר.
מזכירה לעצמי שהאור בעסק.

לקטנה ירד החום והיא כבר היתה יותר בסדר היום.
עדין מתקשה להירדם, למרות שהיא מאוד עייפה וקשה מאוד להרדים אותה.
עכשיו היא איתו חדר השני והוא מנסה להרדים אותה, אני משתדלת ללמוד ולא להיכנס לחרדה מהבכי שלה, שיודעת שהוא מעייפות כרגע. ואולי צרבת שמפריעה לה להירדם.

ההורים שלי נשואים עדיין, לצערי הרב, יש להם את הזוגיות הכי הזויה בעולם (לדעתי לפחות)
אבישג, אין לך מושג כמה אני מזדהה עם האמירה הזו... ועדיין ברור שאת צודקת ועדיף לי שישארו ביחד, זה פחות דאגות בשלב זה כשהם מזדקנים בשבילנו הילדים.

_אם הבסיס טוב, אם יש אהבה והערכה בין בני הזוג
אני חושבת שכדאי לעשות מאמץ רציני, ולפעמים גם לספוג ולהבליג כדי להמשיך ביחד
אני לוקחת אחריות בעיקר על הזוגיות שלי
כי אני האשה, אני עקרת הבית, אני העיקר, עלי בנוי הכל
זה לא שאין לו אחריות בעניין, אבל כן, אני כאן יותר משמעותית
כשהוא מעצבן אותי במיוחד אני אומרת לעצמי בלב
שילך לכל הרוחות, אני רוצה חיים טובים לעצמי ולילדים שלי
לכן אני אמשיך להשתדל ולהתאמץ גם אם הוא מצידו לא משקיע כמוני
זה לא מתוך יאוש
אני יודעת שהוא יכול להיות בן זוג נהדר, חבר מקסים, מאהב נפלא
והוא אכן כזה חלק מהזמן
לכן אני חושבת שאם יש בסיס טוב כדאי להמשיך להשקיע
לספוג ולסתום גם כשהוא מעצבן במיוחד_

אני לגמרי מסכימה איתך, אני באמת מאמינה שיש לנו בסיס טוב ואהבה, עם כל הבעיות שכן יש לנו כזוג.
הקטנה פשוט מציפה הכול ואין לאן לברוח.
את צודקת שכדאי להלחם ולעבוד על הקשר ולהשאר ביחד, כל עוד אין אי\ה משהט קיצוני כמובן.
העניין שלפעמים זה כל כך מאכזב וקשה לספוג בלי להגיב ואז מתחילים לריב ושוב האנרגיה שלילית בבית וזה לא טוב לקטנה.
זו העבודה כנראה, לפחות כרגע, אפילו שבא לי לחנוק אותו מעצבים כמה פעמים ביום.
ובטח גם לו אותי...
מזל שיש מישהי קטנה ויפיפיה שדומה בצורה מדהימה לשנינו שמזכירה לנו להיות מבוגרים ובוגרים ולהסתדר.

(ואם לרגע נדמה לך שאני אכן מצליחה לעמוד בדברים שאני כותבת אז לא, ממש לא, אבל זו תיאוריה שאני מאמינה בה ומשתדלת ליישם עם הרבה נפילות בדרך)
אבישג יקרה, זה שאת נשואה, עם 5 ילדים, מראה שאת בהחלט מצליחה ליישם את הדברים, למרות הקושי. הרי אתם יחד. (-:

בגלל שזה נחשב "כשלון" כשהתינוקות ביכים\לא ישנים\אין להם סדר יום ואלוהים יודע מה עוד, אנשים לא מודים בזה בפני אחרים וגם מדחיקים לעצמם.
אשכרה אני לאט לאט מבינה שהקונספירציה על ילדים זו שמחה מתרחבת בכל גיל ושלב, אנשים לא אוהבים לחשוף חולשות.
מדהים. לא נינ לי מושג לגבי זה של דבר וחצי דבר לפני הלידה.
זה עוד יותר מחזק אותי שבתור בחורה שמחשיבה את עצמה כנה ואותנטית, להקיף עצמי באנשים אמיתיים שאפשר להודות לידם גם בחולשות ולא רק לשחק אותה אפי אפי.
כזה בזבוז זמן וזיוף.
וחלק גדול מהחברים של האיש שנפגשים איתם בחמולה הגדולה של 7 זוגות הם כאלה.
קשה להסביר לאיש שלא מתכוונת לשתף פעולה בזיוף הזה.
למרות שהוא מכיר אותי כבר.

מזל שיש לי בחיים כמה נשים מדהימות ואמיתיות שמחזקות אותי במסע הזה והיד עוד נטויה להכרויות חדשות (-:

_ושוב אני אזכיר לך, שכן, יש תינוקות שבוכים יותר.
לדעתי אתם צריכים לרדת מכל הקטע של ההרדמות. זה נשמע מתיש ומיותר. תנו לה לישון עליכם, איתכם, איך שיוצא. יש עוד זמן לחנך. נשמע שקשה לה להירדם לבד, ולכם מאד קשה עם כל הסיטואציה הזאת. יש מלא מלא מלא תינוקות שלא ישנים לבדם._

פלונית, אני נותנת לה להרדם עלי במנשא או כמו עכשיו, כשאני כבר מותשת, ויודעת שגם היא מותשת מעייפות ולא נרדמת, אני שוכבת לידה במיטה שלי, מחברת אותה לציצי ורק ככה הי נרדמת כשהשד הוא מוצץ בשבילה. שיהיה ברור שברגע שאני מוציאה אותו מהפה שלה היא 99% מהפעמים מתעוררת תוך 5 דקות... וגם כשהיא ישנה היא פתחת עין אחת לבדוק שהציצי לא הלך לשום מקום...(-: נבונה השושית הזו, יודעת מה טוב לה.
אבל זה לא תמיד עובד ישר, לורח מן של בכי עד שנרדמת. וגם לא ישנה טוב ככה עלי לאורך זמן, מתחילה לזוז ולהתערר כל רגע.
אומנם קשה לה להרדם במיטה או סתם עלי אבל כשזה קורה ומצליחה להעביר למיטה היא לרוב ישנה מצוין.
ורק על הבטן, כי על הגב מתעוררת כל שניה מאפקט מורו.
ומרגיש לי לא אחראי לא להתאמץ להרדים אותה כשרואה שהיא מותשת או עייפה אחרי שערה כבר שעה וחצי שעתיים,
היא צריכה עזרה כי לא נרדמת סתם כך. וזה מתיש מאוד וגםפ חרדתי לי אם כן או לא אצליח במשימה.
אבל מסכימה איתך שיש עודג זמן לחנך ומה שעוזר להרדים עושה וזה משתנה כל הזמן ואני לא עקבית בדרך הרדמה אחת.
אולי זה חלק מהבעיה ואולי לא. זה מה שיכולה לעשות כרגע.
איפה שנרדמת מגלישה אותה, על הספה, במיטה שלי, במנשא - בתקוה שלא תתעורר.
לא מבינה איך יש תינוקות שנרדמים בטרמפולינה או סלקל... היא לא בעניין.

עשינו לו שני טיפולי קרניוסקרל, זה באמת מאד עוזר לדעתי
אצל מי?

_אצלנו אחרי 4 חודשים יצאתי לעולם. עד אז פשוט היינו שנינו ביחד באינקובטור.
חזר לי הכוח, יחסית. הגוף מתחיל טיפה להתאושש, וכבר יש לי כוח לצאת להליכות איתו, לעשות כשהוא לידי חצי תנוחת יוגה, שלושתרבי תנועת צ'י קונג.
במקביל הוא הולך ונהיה יותר ויותר מהמם. זה פשוט מדהים. החיוכים, ההתבוננות שלו בעולם, הרגישות.
כשהוא בוכה ואני לא מבינה מה הוא רוצה אני (משתדלת, אם אני במצב צבירה...) עוצרת שניה ומסתכלת עליו, מבקשת ממנו שיעזור לי להבין איך לעזור לו. גם הוא לא ממש יודע, וככה ביחד אנחנו הולכים מצד לצד בתוך הבית, אולי פיפי, אולי גרעפס, אולי ואולי ואולי, עד שהופ, זה נפתר.
למדתי שאם אני ב 100% מנסה לתת לו את מה שהוא רוצה - יותר קל לי. בסופו של דבר.
אז אם לא מצאתי איך לפתור לו את המצוקה, מנשא ויאללה החוצה, גם כשאני גמורה ועצבנית.
הוא ישן הכי טוב עלי, ולכן הוא נמצא רוב הזמן במנשא, עדיין. ואני מרוצה, הגוף התחזק ומסוגל לשאת אותו הרבה יותר בקלות מאשר בהתחלה.
ולסיום, גם לי לא היה מושג כמה קשה לגדל תינוק. חבל על הזמן..._

נטע ש - תודה על השיתוף שלך, מעודד לשמוע שהתחזקת ושהמצב משתפר אחרי 4 חודשים.
מזדהה ומאמצת את התובנה שאם לא מוצאת איך לפתור את הבכי, למנשא והחוצה... זה באמת 99% מהפעמים פותר את העניין.
רק לאגור כוחות, לארגן תיק מהר, להתלבש, לרדת 4 קומות ואנחנו בחוץ.
לפעמים זה מרגיש לי כמו מבצע סיני בערך, אבל מסכימה איתך שלעיתים זה הפתרון.
אבל לפעמים פיזית, עם הכאבים ביד ובצוואר, לא מצליחה למצוא כוח ולצאת.
כשכן מצליחה זה עובד נפלא.

איזה מנשא יש לך? זה לא מאוד כבד בגיל 5 חודשים?
אני קצת מסתבכת עם מנשא בשם צמד שיש לי, וגם היא עוד לא מחזיקה את הראש והוא לא תמיד תומך לה בצוואר וזה קצת מבהיל אותי.
כשתחזיק את הראש, בטח, עוד איזה חודש, יהיה לי יותר בטחון גם להשתמש יותר במנשא וגם לשאת אותה הפוך, גב לבטן.

הבוביטה פה לידי בטרמפולינה, היתה כל כך שקטה 5 דקות שאפילו שכחתי שהיא פה לרגע...
תיכף טקס הלילה מתחיל, עם אמבטיה, בתקוה שתישן נפלא כמו בשבועיים האחרונים בלילות, טפו טפו, לא לפתוח פה....(-:

ועוד שאלה - אם היא ישנה בלילה סביבות ה 12 שעות (עם פעם אחת שמתעוררת לאכול באמצע וישר נרדמת), זה הגיוני שתישן פחות במהלך היום?
כמה זה נורמלי שכן תישן? האם שינה של חצי שעה-שעה של פעמיים שלוש לאורך היום מספקת?

שוב מעתיקה לי פה דברים שמצאתי בדף אחר, מקוה שזה בסדר, כי כל כך מזדהה וזה מזכיר לי שאני נורמלית ולא רק אצלי ההרגשה שהבכי לא נגמר ומשהו מקולקל...

בחודשיים האחרונים (היא כבר בת 5 חודשים וחצי כמעט) למדתי הרבה יותר להכיר אותה. אני פחות נבהלת מהבכי (יש הרבה ונורא הרגשתי אשמה קודם שאני לא יודעת ממה נובע ולא יכולה באמת לעזור). אני מרגישה שהיא כבר מכירה אותי ומאמינה בי וגם כשהיא בוכה היא יודעת ואני יודעת שאני פה כדי לעזור - היא אכן מגיבה מאד מהר למגע שלי (כשבוכה בידיים של אבא/סבתא או עם המשחקים), אני מרגישה שהיא מאמינה בי. נוצר מין קשר שלא הרגשתי בגיל 3 חודשים וזו הרגשה טובה - זה גם נבנה עוד ועוד כל הזמן. זה מיוחד. זה מרגש. זה מתהווה.

היתה לי גם המון אשמה שאני במצוקה (שזה אומר שאני לא שמחה ולכן משדרת לה חוסר שמחה והיא תגדל בטראומה ואני איומה וכו), התובנה הכי גדולה שלי היתה באמת שאני בודדה מדי וזה לא טבעי, ואני זקוקה לחברת אמהות. הכרתי עוד אמהות להיות איתן - הכי חשוב, הכי עוזר. כאשר פגשתי אמהות וביליתי אתן את היום, התחושה השתנתה לחלוטין ושתינו (אני וקטנטונת) הרגשנו נפלא! בקיצור, הפסקתי קצת לייסר את עצמי (בנוסף לכל הקשיים האחרים).

היא התחילה יותר להעסיק את עצמה! לפני זה לא יכולתי להניח אותה ולא הצלחתי לתמרן עם המנשא ולא הצלחתי אפילו להכין לעצמי אוכל במשך היום (ואם הצלחתי להכין לא הצלחתי לאכול, עד כדי כך), וכל כל הזמן היה בבלאגן וחשבתי שאשתגע. עכשיו היא ממש משחקת עם חפצים - לפרקי זמן קצרים אבל בכל זאת זו הרגשה מדהימה להיות מסוגלת לעשות לי אוכל וגם לאכול אותו ואפילו חם לפעמים, בעוד היא מתעניינת במשהו.

רק לפני חודש כתבתי פה בין הדפים שאני על סף קריסה, פתאום התינוק התהפך לי, שום סדר שום היגיון. לא יורד מהידיים, לא מפסיק לבכות, פשוט השתגעתי, נלחמתי בו ובעצמי. האמנתי בפנים שמה שאני עושה זה הכי נכון, אבל צירצורים מעצבנים מסביב של "הוא בכיין, הוא מפונק, תינוק של אמא..." כל הזמן חילחלו למוחי בשעותיי הקשות, ונוסף לכך התשישות הפיזית היתה אדירה. מה שיצר תסכול ענק, אני אוהבת את התינוק שלי, אבל הוא איך אומרים? מקולקל.

_השלמתי עם המצב, הרמתי ידיים, ופתאום הכל התחיל לזרום, אין לי מושג מה השתנה, ויתרה על כך, האם השתנה משהו כלל או שבי השינוי? אמרת לי לזרום איתו, אמרת לי שאני אמא קשובה ונהדרת, על מה המלחמה?
זו מין לגיטימציה כזאת, אז מה? יש לי ילד בכיין, נו אז? היום הוא בוכה לאמא, מחר כבר יטרוק לי את הדלת בפרצוף ושוב לא אשן לילות כי אחשוב איפה הוא מסתובב...
נרגעתי, והנה הפלא, גם הוא נרגע, התחיל לישון צהוריים, לאכול יותר טוב, לחייך יותר. לא הוא לא יורד מהידיים, אבל כן מסכים קצת לשחק כשאני לידו. זה מדהים... ואני תוהה, האם הוא היה ככה כל הזמן, או שאני הייתי כל כך עסוקה במאבקים שלא ראיתי את הצורך שלו, אלא רק את התינוק של הזמן רוצה ידיים, שבגללו אני לא אוכלת, לא מתקלחת, ולא נחה לדקה..
זו רק תחילת הדרך, רק נשימת האנחה הראשונה, אבל זה היה מבחן, ושיעור כל כך חשוב...
היום נזכרתי שוב בתובונותיי מהלידה, ואוף למה אני שוכחת ליישם? להרפות, לאבד שליטה, להיאבד, ובעיקר לזרום...
לזרום... כל כך קשה, וכל כך פשוט._

עכשיו היא איתו חדר השני והוא מנסה להרדים אותה, אני משתדלת ללמוד ולא להיכנס לחרדה מהבכי שלה, שיודעת שהוא מעייפות כרגע. ואולי צרבת שמפריעה לה להירדם.
אמא
אני חייבת לחלוק פה על החברות החכמות. לדעתי, בחודשים הראשונים (ביתי בת 9 חודשים, זה ראשונים מבחינתי), התינוק של האמא. וזהו. למה? כי ככה הביולוגיה עשתה אותנו.

איך הבנזוג מנסח את זה: "את, את לא יודעת שום דבר על תינוקות.
רעבה? ציצי
קיבלה מכה? ציצי
עייפה? ציצי
נסי פעם להיות בלי ציצי ותראי מה זה"

במילים אחרות: אני לא רואה סיבה לשחרר לאנשים אחרים. אני יודעת להרדים אותה, אני יודעת להאכיל אותה, אני יודעת להרגיע אותה. הוא עושה את זה פחות טוב ממני. לא כי הוא לא אחלה וחמוד, לא כי הוא לא מאמין בשוויון או אני יודעת מה, אלא כי אין לו את מה שלי, וגם לך, יש, כי אנחנו האימהות, ואמא יודעת, ורוצים את אמא שבוכים. לא את אבא. למה? ככה. כי היא הייתה ברחם שלך 9 חודשים, לא שלו. כי את איתה 24 שעות ביום, לא הוא.
לדעתי, לנסות ליצור שוויון בגידול תינוק זה פשוט לא הולך. אני חושבת שזה פשוט יוצר תסכול. אני, באופן אישי, לא יכולה לשמוע את הבת שלי בוכה, ואין לי שום כוונה לשחרר מזה, אף פעם בכלל. ואם מה שזה אומר זה שרק אני מרדימה אותה - אז רק אני מרדימה אותה.

שיביא כוס מים.
שיחתוך סלט.
שיילמד אותה לרכב על אופניים, כשזה יהיה רלוונטי.

את כנה ואמיתית וישרה כמו סרגל. זה מדהים.

שיהיה ברור שברגע שאני מוציאה אותו מהפה שלה היא 99% מהפעמים מתעוררת תוך 5 דקות...
זה נותן לי רעיון לספר.. שם הספר יהיה: "האומנות המסתורית של חילוץ הפטמה מהפה". אוי אוי אוי, כמה פעמים נעשו ניסיונות חילוץ שלא הוכתרו בהצלחה עד ששכללתי את השיטה, דייקתי את התזמונים, למדתי את הסימנים המקדימים להצלחה או לאי הצלחה ועדיין, אני נכשלת בחצי מהמקרים לפחות.. תמשיכי לעבוד על זה.. המתמיד מצליח..

כמה זה נורמלי שכן תישן? האם שינה של חצי שעה-שעה של פעמיים שלוש לאורך היום מספקת?
נשמע כמו תיאור מדויק של הילדים שלי.. לעפמים זה גם רבע שעה שלוש פעמים ביום. ושלך עוד ישנה לילה שלם, אז בכלל נשמע לי שטוב לה. ולך..

אני קוראת את כל מה שאת כותבת ואני אומרת לעצמי - ואוו, כל הכבוד לה על כל כך הרבה דברים.. על הכנות, והפתיחות, והמאמצים, והכוחות, והראייה החודרות, והאהבה, והאימהות ועוד מאה דברים. את ממש אמא בהווה, בהוויה של אימהות, וזה מסע קצת שונה לכל אחת ולכל משפחה... ואם נוסעים מגיעים למקומות נפלאים.
באמת שאני מורידה את הכובע וחושבת לעצמי - כל הכבוד לה!

_אני לא רואה סיבה לשחרר לאנשים אחרים. אני יודעת להרדים אותה, אני יודעת להאכיל אותה, אני יודעת להרגיע אותה. הוא עושה את זה פחות טוב ממני.
לדעתי, לנסות ליצור שוויון בגידול תינוק זה פשוט לא הולך._
עדי, אני מעריכה את הכנות והפתיחות והישירות של מה שכתבת.
ואני ממש לא מסכימה אתך!
אני לא חושבת שיש פה מצב של זוג שמנסה ליצור שוויון בטיפול בתינוקת מטעמי שיוויון, פמיניזם, זוגיות וכאלה.
אני חושבת שיש פה תינוקת בעלת רמת צרכים גבוהה, שלא קל לה להירדם ולא קל לה להישאר ישנה שינה עמוקה, ולא היה קל לה לינוק, ואולי לא קל לה לעכל, או להיות בתוך בית, או דבר אחר שלא שמנו עליו את האצבע. תינוקת שמגיבה חזק לגירויים שנראים לנו קלים.
עם תינוקת כזאת אמא אחת לא תמיד יכולה להתמודד לבד. זה פשוט יותר מדי.
היא זקוקה לחלוק את העול.
ואם אמא של התינוקת חיה עם אבא שלה - אז זה אומר שהאבא לוקח חלק בהרדמות, בהרגעות ובכל השאר. כדי שלאמא יהיה מרווח נשימה.

אם אמא יכולה להגיד לאבא, ברוח טובה "עזוב, אני מרדימה אותה יותר טוב, תשאיר לי את המטלה הזאת ולך לעשות משהו שאתה טוב בו" וזה עובד לכולם - סבבה.
אבל אם אמא פונה לאבא ואומרת לו "אני לא יכולה יותר!! זו כבר הפעם החמישית שאני מנסה להרדים אותה היום. תעשֶה מֵשֶהוּ!"
אז זה הזמן להודות בעובדה שאת לא מרדימה אותה הכי טוב כרגע, כי כוחותייך כלו, והגיע הזמן שמישהו אחר יעשה את זה.
ואם כך, אז חלק הכרחי בענין הוא לסגת ולהשאיר לאדם האחר, הבלתי מושלם בדיוק כמוך, מספיק מרחב פעולה.
עם תינוקת כזאת, יש גם את הקטע של להודות בעובדה שאפילו אמא שלה לא נורא מוצלחת בלהרדים, כי
אין כרגע בעולם אדם אחד שנורא מוצלח בלהרדים אותה, זה יבוא אחר כך שהמערכת שלה תבשיל קצת יותר...

==========

כרגע זה מרגיש לפרקים שאני חיה עם האויב בתוך הבית, או לכל הפחות עם מבקר המדינה...
אם ככה את מרגישה, אז בֵטַח הוא מרגיש שהוא חי עם מבקרת המדינה, הפרקליטה הראשית והשופט העליון גם יחד...

_כרגע זה מרגיש לפרקים שאני חיה עם האויב בתוך הבית, או לכל הפחות עם מבקר המדינה...
אם ככה את מרגישה, אז בֵטַח הוא מרגיש שהוא חי עם מבקרת המדינה, הפרקליטה הראשית והשופט העליון גם יחד..._
חחחח לגמרי (-:

עדי א ו תמרוש רוש - המצב בדיוק כפי שתמרוש תיארה, אני לא מצליחה להרדים אותה יותר טוב ובקלות, ביחוד לא לשנת הלילה.
אני רגישה וחרדתית יותר לבכי המניפולציות שעושה במהלך היום, שבבעזרתן היא נרדמת לחצי שעה עד שעה, לא עוזרות שעת הלילה.
אולי כי אני מותשת כבר, אולי כי חרדה שלא אצליח ואולי כי פשוט האיש עושה זאת מהר וטוב יותר.
לא יודעת. לאורך היום אני מסכימה איתך עדי, שגם כשהוא איתנו, ואני לא גמורה כמו בסוף היום, אני לרוב לוקחת על עצמי את רוב הטיפול.

_אני חושבת שיש פה תינוקת בעלת רמת צרכים גבוהה, שלא קל לה להירדם ולא קל לה להישאר ישנה שינה עמוקה, ולא היה קל לה לינוק, ואולי לא קל לה לעכל, או להיות בתוך בית, או דבר אחר שלא שמנו עליו את האצבע. תינוקת שמגיבה חזק לגירויים שנראים לנו קלים.
עם תינוקת כזאת אמא אחת לא תמיד יכולה להתמודד לבד. זה פשוט יותר מדי.
היא זקוקה לחלוק את העול.
ואם אמא של התינוקת חיה עם אבא שלה - אז זה אומר שהאבא לוקח חלק בהרדמות, בהרגעות ובכל השאר. כדי שלאמא יהיה מרווח נשימה.
אם אמא יכולה להגיד לאבא, ברוח טובה "עזוב, אני מרדימה אותה יותר טוב, תשאיר לי את המטלה הזאת ולך לעשות משהו שאתה טוב בו" וזה עובד לכולם_

תודה תמר, הוצאת לי את המילים מהפה.
טב הקטנה מאבדת סבלנות... נלך להניק...

אמא בהוה, אין לי עצות (חוץ ממה מתמרוש כבר כתבה)
אז

....
מאמינה שהקושי יעבור ועוד תהני ממנה...

אני רגישה וחרדתית יותר לבכי המניפולציות שעושה במהלך היום, שבבעזרתן היא נרדמת לחצי שעה עד שעה, לא עוזרות שעת הלילה.
? לא הבנתי...

_מזדהה ומאמצת את התובנה שאם לא מוצאת איך לפתור את הבכי, למנשא והחוצה... זה באמת 99% מהפעמים פותר את העניין.
רק לאגור כוחות, לארגן תיק מהר, להתלבש, לרדת 4 קומות ואנחנו בחוץ.
לפעמים זה מרגיש לי כמו מבצע סיני בערך,_

כאן את יכולה לעזור לעצמך קצת.
אני זוכרת שדידי היה בן חודשיים, ופתאום לא היה יכול להישאר בבית יותר מחצי שעה (גג 45 דקות) בבקרים. והיה רוצה כל הזמן על הידיים. שלי.
איזה סיוט זה היה להתלבש כשהוא בוכה...
א ב ל, ברגע שהבנתי שאלה חוקי המשחק החדשים, למדתי להתעורר, וישר לקפוץ מהמיטה הכי מהר שאפשר לתוך הבגדים ולתוך המנשא (בד ארוך). ואז הייתי מוכנה.
אם הוא עדיין לא התעורר - ארזתי לעצמי מהר מהר קצת אוכל בקופסה.
ורק אז הייתי יושבת לאכול ארוחת בוקר.
ואז הכל היה יותר קל...

תנסי לחשוב איך מפשטים את המבצע הסיני? הנחת היסוד שלך היא שהחוצה את תצאי כך או אחרת.
האם יכול להיות לך תיק קבוע שתמיד מלא ו(כמעט) מוכן ליציאה? כזה שרק פעם בכמה ימים את צריכה לחדש את מלאי הבגדים/חיתולים/פירות יבשים שבו?
האם את יכולה לחשוב אילו פעולות טרום-יציאה את יכולה להכניס לשגרת הבוקר שלך, כך שלא יהיה לך צורך לחשוב עליהן ולעשות אותן כשהיא כבר בוכה ואת כבר לחוצה מזה?
אולי יש משהו שאישך יכול לעשות כשגרה כשהוא יוצא החוצה מהבית? למשל להוריד למטה את העגלה, או אם היא למטה ומקופלת אז לפתוח אותה ולשים בה את התיק?
או אולי להחזיק בעגלה דרך קבע פק"ל קטן עם 3 חיתולים+קופסונת שטוחה קטנה של מגבונים + שני בגדים+מוצץ? בדרך כלל חבילה קטנה כזאת יכולה להישאר בתוך העגלה גם כשהיא מקופלת.
יש כל מיני דרכים, אבל המטרה היא אחת

מאמינה שהקושי יעבור ועוד תהני ממנה...
אני בטוחה שהקשיים יעברו, אחד אחד. ולקראת גיל שנה יתרחש ייצוב רציני באיכות השינה שלה.

כמה זה נורמלי שכן תישן? האם שינה של חצי שעה-שעה של פעמיים שלוש לאורך היום מספקת?
כן בהחלט. זה נשמע שיא הנורמלי, ומאוד דומה לבן שלי בגיל הזה (רק שאצלו זה היה 20-40 דקות. והוא היה ישן בחוץ במנשא שלי כאילו אין מחר, ומתעורר תמיד ברגע שנכנסתי הביתה, לא משנה כמה הזדחלתי פנימה בשקט. או ברגע שהייתי פותחת את הפה לומר משהו. אוף!!!!)

אשכרה אני לאט לאט מבינה שהקונספירציה על ילדים זו שמחה מתרחבת בכל גיל ושלב
אבל ילדים זה באמת שמחה

.
לא בשלב הזה, עדיין לא, כבר אמרתי לך שזה השלב הכי קשה כי אין מספיק היזון מצידם, וזו השנה הכי קשה כי רמת התובענות בשיאה ויש את כל הקטע של ההסתגלות ליקום חדש וחוקי פיסיקה חדשים, אבל קצת אחר כך...
הוא כן משאיר אותך לילות שלמים עם הנקות רצף, ואת קמה בבוקר טרוטה לגמרי ועיניים אדומות, עצבנית כמכשפה, ואז הוא פתאום מת מצחוק כי גילה שאת יכולה להזיז את בהונות הרגליים שלך בדיוק כשהוא מנסה לתפוס אותם, ומגעגע בחדווה צרופה עם כל נענוע-בוהן שלך כאילו זו הפעם הראשונה, ואת נמסה לשלולית של חמאה על הרצפה ואומרת "לעזאזל הכל, אי אפשר לעמוד בפניו".

או אחר כך, בגיל שנתיים או ארבע כשהוא משגע אותך עם מאבקי שליטה כל יום מחדש, ואת נושמת בהקלה כל פעם שהכניסה למכונית לא לוקחת עשר דקות שלמות של פעוט שמנסה לפתוח ולנעול את הדלתות - או רבע שעה של בכי וצרחות אם את לא נותנת לו - אבל דקה אחר כך הוא מועד ונכשל על המדרכה וקם ומצטט בקול רציני-עליז "בום טראאח! מה קרה? אני התפוצץ! אני נקרע!!!" ואת נקרעת מצחוק על המקום.
הקטעים האלה באים ביחד... הטוב עם הרע, הנפלא עם המתיש, הממיס והמרגש עם האני-הולכת-לחנוק-אותו-עוד-שניה-אם-הוא-לא-מפסיק-את-זה.
ילדים הם לא שמחה, הם כל קשת הרגשות ביחד. בהרמוניה בלתי אפשרית.

אוף נכנסתי לשוונג ואני לא יכולה להפסיק...!!!
מבקשת סליחה ומחילה.

_אני באמת מאמינה שיש לנו בסיס טוב ואהבה, עם כל הבעיות שכן יש לנו כזוג.
הקטנה פשוט מציפה הכול ואין לאן לברוח.
לפעמים זה כל כך מאכזב וקשה לספוג בלי להגיב ואז מתחילים לריב ושוב האנרגיה שלילית בבית וזה לא טוב לקטנה.
זו העבודה כנראה, לפחות כרגע, אפילו שבא לי לחנוק אותו מעצבים כמה פעמים ביום._

על זה יש לי שני דברים להגיד, ומקווה שזה יהיה קצר ולעניין:
א. המורה שלי האירה פעם את עינינו שאנשים נעלבים באופן מאוד דרמטי ממה שמישהו אחר עושה, ומתעלמים מהעובדה שהבנאדם האחר לא "עשה לי" את זה. לא "לי", לא "כנגדי". אלא כי יש לו לחצים על הראש שלא ממש קשורים אלינו.
היא אמרה לנו: כשאתם עוברים במטבח ונתקלים בדלת הפתוחה של הארון, האם אתם נעלבים ממה שהדלת עשתה? אז למה אתם כל כך נעלבים ממה שאדם אחר עושה?
פרספקטיבה.
ועוד היא אמרה: תארו לכם מקרה של אדם שהזמין מנה במסעדה וקיבל את המנה שרופה. הוא קורא למלצר ודורש להחליף אותה. אחרי שהמלצר הולך הוא מתעצבן והולך, זועף על האופן שבו מעזים להגיש פה מנה שרופה, ובלהט הנאום שלו מרים יד - ומעיף את המנה החדשה, הטעימה והעסיסית שהמלצר בדיוק הביא לו כפיצוי, ישר לרצפה.

זה מה שאנחנו עושים הרבה פעמים כשמשהו רע קורה, נכנסים כל כך למשבצת ה"אוי ווי" ומזינים אותה ומשמרים אותה, ואפילו מטפחים ומגדילים אותה, שאנחנו מפסידים את ההזמנות להתחלה חדשה, לפיצוי, למשהו יפה שמישהו בא להגיד לנו.
(סצנה קלאסית הולכת ככה: היתה תקרית זוגית. מישהי מתעצבנת. כעבור דקה מישהי2 באה אליה. היא עדיין מעוצבנת ונובחת "מה?", ואז מס'2, ששניה קודם התכוונה להגיד משהו רך ונחמד, מאבדת את הרגע ונובחת חזרה, או עוזבת בכעס. וככה זה מתפתח... לולאת משוב חיובית (=שמגבירה את עצמה)
(כתבתי בכוונה בלי אבחנה גבר/אשה, כי כולנו ככה...)

===========
אז מה אפשר לעשות?
בקטנה, לפזר מחוות קטנות, שלא עולות לך הרבה (ולא גוררות ציפיות שלך שהוא ייענה להן!!)
חיוך.
נשיקה.
נגיעה אחת רכה. בחיבור בין הצוואר והחזה.
"תודה".
(לא בהכרח כשהוא עושה משהו טוב. סתם, ככה מחוץ להקשר, תודה. על משהו שהוא עשה אתמול, או לפני שנה, או על משהו שהוא יעשה מחרתיים. על עצם היותו)

ואז להמשיך הלאה. לא להיתקע על הרגע. לא לפתח ציפיה להחזר-מחוות, לא לטשטש את המחווה עם דיבורים, ולא לא לא להתפתות להיכנס לשיחת "הורותינו לאן" ("אז מה נעשה כדי שהיא תישן יותר טוב?" "אתה יודע, חשבתי שאולי נחליף את האמבטיה למשהו פחות חלקלק" וכו').
והכי לא לא לא בשום אופן להתפתות ולנצל את הרגע של הקִרבה ולפצוח בשטף קיטורים-ותלונות נוסח "אני לא יכולה יותר".

קיטורים ותלונות זה חשוב מאוד לרווחתך הנפשית, חיוני ממש, אבל רק בתנאי שאת עושה אותן עם החברות שלך. האמהות. אלה שיודעות. שיודעות שהקיטורים הכרחיים, שאף אמא "לא יכולה יותר" לפחות שליש מהזמן, שאין מה לעשות בעניין, אין מה להתרגש, וכל מה שהאמא צריכה זה להיות מובנת. ומחובקת.

כי בניזוג (וזה כרוני ואוניברסלי) (והרבה פעמים נכון גם לבנותזוג), ברגע שהם מקבלים את המונולוג הזה, הם ישר מרגישים אחריות למצב, ואז נקרעים מהתחושה שהם אמורים לפתור אותו, בעודם בלתי-מסוגלים-בעליל לעשות זאת. ומתעצבנים עלייך נורא כי הכנסת אותם לפינה הזאת.
צריך המון ניסיון ובגרות זוגית כדי ללמוד מצד אחד איך ומתי להניף תמרורים בגודל של טלויזיה "עכשיו אני מקטרת לחלל האויר, נא לא להתרגש ולא למצוא פתרון" - ומהצד השני להבין אותם ולהצליח לנהוג בהתאם, בלי לרדת לשוליים הצרים ובלי להתנגש בך חזיתית

זהו. עכשיו באמת גמרתי.

רגע רגע.

יכול להיות שלא הבנתי נכון, אבל אני כיוונתי למצבים שבהם את חושבת שכן תוכלי להרדים אותה, לדוגמא, אבל מחזיקה את עצמך לא לעשות את זה.

דבר שני, מישהי כתבה פה במעלה הדף, ולזה יותר כיוונתי, שכדאי אולי לעשות חלוקה של אני מטפלת בתינוקת אתה בכל השאר. לפחות לנו, ובעצם מי אני שאגיד על אחרים, זה עבד יותר טוב.

אם זה לא מדבר אליך, סבבה. שני הסנט שלי כמו שאוהבים להגיד פה בבאופן.

בסוגיית הטיפול בילדה
נכון שהאם משמעותית יותר בטיפול אבל האב בהחלט יכול להשתתף
אני זוכרת שרות פוגל סיפרה שהדס נרגעת רק בידיים של אודי, רק הוא הצליח להרגיע אותה.
סוגיית שיתוף הבעל היא מאוד אינדיבידואלית לדעתי ושונה ממשפחה למשפחה, אצלנו בעלי מאוד שותף לטיפול, מגיל 0, והנקה היא לגמרי לא פתרון לכל בכי, מצד שני גם לא כדאי לחייב את מי שזה לא מתאים לו ויש תינוקות שזקוקים רק לאמא שלהם בשלב הזה.
בקיצור, הנקודה המרכזית היא לשים לב מה מתאים לכם.

אמא בהווה, תודה על הפירגון ומגניב שאת מצליחה לראות מחוץ לעצמך (בתקופות קשות זה ממש לא ברור ודי קשה)
חוץ מזה ברשותך, אני משנה מילה אחת שכתבת עלי (מארבע ילדים לחמש, טיפשי, נכון, אבל מציק לי בעין)

עוד 8 שעות אהיה בת 35, יומהולדת הגיע ולראשונה יומהולדת כאימא. איזה מוזר.

מצד אחד לא מתרגשת מהתאריך כבעבר, מצד שני זה תמיד יום של חשבון נפש וספירת מלאי.

אז על רגל אחת, בשנה האחרונה הפכתי לאימא, חוויתי הריון קסום וחווית לידה עוצמתית, ארוכה וכואבת.

חוויתי פוסט לידה קשה ביותר, חודשיים של דכאון וחרדה, ועוד שבועיים של הסתגלות לבוביטה היפיפיה שמתאהבת בה יותר ויותר מידי יום.
היום ממש התגעגעתי אליה, הייתי במבחן לתואר ולא ראיתי אותה כמה שעות.

מה עוד הספקתי השנה? ליוויתי מספר תהליכי צמיחה של נשים כמאמנת אישית, שחררתי תלות מכמה חברות שאיכזבו מאוד,
פתחתי את הלב להיכרויות חדשות, הבנתי שאין לשפוט אף אישה לגבי בחירותיה כאם ובכלל, הבנתי שאני הרבה יותר לא יודעת מיודעת ויש המון מה ללמוד,
חוויתי ועדיין חווה תקופת משבר בזוגיות ובניה מחדש.
גיליתי שיש לי עוצמות וכוחות לעבור משברים, למדתי להעריך אפילו יותר את הבריאות הפיזית והנפשית שלי.
התקדמתי בתואר הראשון שלי ונותרו לי עוד 2 סמסטרים לרפואה לסיום התואר.

טיילתי באירלנד וחוויתי שם הארות רוחניות, הקלטתי שיר נוסף שכתבתי באולפן.
השמיעו מספר פעמים שיר ששרה ברדיו.
גיליתי מי החברות האמיתיות שלי שעמדו לצידי בזמן המשבר הגדול ביותר.
גיליתי מחדש את אמא שלי והתקרבתי אליה מאוד מאז הלידה.
גיליתי ועדיין מגלה כל יום יותר ויותר לעומק איזו בת מקסימה ומיוחדת יש לי ואיזה זכות זו להיות אמא שלה.

מאחלת לעצמי שנה של בריאות פיזית ונפשית, שלוה והנאה מבתי הקטנה והמתוקה, שהזוגיות שלי ושל האיש תתחזק ותהיה שוב מקור לתמיכה עבורי,
שאלמד להיות גמישה וזורמת יותר, שאסיים את התואר בהצלחה ואלך עד הסוף עם מה שאני אוהבת לעשות: מוזיקה, טיפול באנשים, העצמת נשים.

שיהיה לילה טוב ומזל טוב לי, וגם לברבר סטרייסנד שחוגגת, לא להאמין, בדיוק כפול ממני, יוומהולדת 70.
איזו אישה מדהימה ומעוררת השראה היא, שיהיה לי חצי מהאומץ שלה ללכת עם האמת שלי עד הסוף. אמן.

אוף נכנסתי לשוונג ואני לא יכולה להפסיק...!!!
תמרוש, מאוד נהנתי לקרוא את תגובתך שלפרקים הצחיקה אותי בטירוף ובשאר הזמן הזדהתי והסכמתי איתך מאוד.
יש לך דרך מדהימה לתאר דברים ולהוציא לי את המילי םמהפה, תבורכי (-:

כי בניזוג (וזה כרוני ואוניברסלי) (והרבה פעמים נכון גם לבנותזוג), ברגע שהם מקבלים את המונולוג הזה, הם ישר מרגישים אחריות למצב, ואז נקרעים מהתחושה שהם אמורים לפתור אותו, בעודם בלתי-מסוגלים-בעליל לעשות זאת. ומתעצבנים עלייך נורא כי הכנסת אותם לפינה הזאת.
חחחחחח לגמרי (-:

וקיבלתי את עצתך לפזר מחוות, היום באתי ואמרתי לו תודה על מי שהוא ושהוא אבא מקסים והיה לי רגוע וכייף ללכת למבחן כשידעתי שהקטנה בידים טובות.
ראיתי שזה עשה לו טוב, למרות שהיתה חייבת להיות לו תגובה פולנית של "את רק מתלוננת ומבקרת אותי תמיד", אז הבנתי כמה את צודקת וחשוב לתת לו את החיזוקים גם שהוא בסדר ולא רק לומר מה שלא בסדר.

יכול להיות שלא הבנתי נכון, אבל אני כיוונתי למצבים שבהם את חושבת שכן תוכלי להרדים אותה, לדוגמא, אבל מחזיקה את עצמך לא לעשות את זה.
עדי, את לא טועה לגמרי.
יש מצבים בהם כבר מותשת ולא בטוחה בעצמי שיש עוד משהו שאוכל לעשות כדי להרגיע אותה ואז שמחה שהאיש באיזור לנסות להרגיע ולעיתים מצליח יותר טוב ממני.
ביחוד בהשכבה לשנת הלילה הארוכה. אולי כי אני כבר מותשת מכל היום.
ויש מקומות שאת צודקת וזה המקום שלי כן להתעקש, כי יודעת שאצלי ובדרך שלי היא תרגע מהר יותר.
כמו שלא הצלחתי לעשות בליל הסדר שעשינו אצל הוריו של האיש, ולא הרגשתי בנוח כי זה לא היה המגרש הביתי שלי אלא שלו ולא רציתי לריב איתו.
אבל, למדתי מזה.
שבוע שעבר אביו חגג יומהולת 60 במסעדה בצהרים והם רצו שנבוא עם העגלה.
פה כבר הבנתי שאני תופסת שליטה ולא מתכוונת להעביר שוב את הזמן כמו בליל סדר, בחוסר אונים.
הודעתי לאיש שאני באנ איתה רק עם המנשא ושאני ארדים אותה לפני שניכנס והיא תישן עלי במנשא בזמן זה.
וכך היה. ולחמותי המעצבנת היו איזה 20 הערות מרגישזות לאורך הארוחה, אבל החלטתי שאני שמה לה גבולות ובנועם.
הקטנה היא לא בובה להראות ולהשוויץ בה, היא בן אדם שאני זו שדואגת שיהיה לה טוב ומחליטה מה יהיה לה טוב.
ראיתי שהיא מתבאסת שלא באנו עם העגלה כי היא פחות מצליחה להביט בה וכמובן גם להחזיק אותה.
היא שאלה 3 פעמים למה לא באנו עם העגלה ולא הקשיבה לתשובה ושאלה שוב כמו פולניה סתומה אם נרצה לקפוץ להביא את העגלה כי המסעדה קרובה לביתנו.
בפעם השלישית אמרתי לה פשוט שלא...
בניגוד אליה אביו של האיש מאוד התלהב מהמנשא ומכך שהוא עובד כמו פלא, שהיא רגועה בו וישנה וטוב לה.
כשחזרנו האיש ניסה לשאול מה אמא שלו אמרה שעצבן אותי, אמרתי לו שאני לא נכנסת לזה, שהוא לא יגרור אותי לשם, כי אחר כך זה עולה לי ביוקר, כי אסור בתכלית האיסור למתוח ביקורת על אמא שלו. רק ששמתי לה גבולות וזהו, ושהיה אחלה (-:

אני משנה מילה אחת שכתבת עלי (מארבע ילדים לחמש, טיפשי, נכון, אבל מציק לי בעין)
סליחה אבישג, חשבתי שראיתי איפשהוא שכתבת 4 ילדים, טוב שתיקנת, 5 זה אפילו עוד יותר מבורך ומראה עם העוצמות שלך. כל הכבוד!
רק לעבור 5 לידות גורם לי להעריץ אותך (-:

ראיתי שהיא מתבאסת שלא באנו עם העגלה כי היא פחות מצליחה להביט בה וכמובן גם להחזיק אותה.
זכוּתה להתבאס. היא סבתא ונמשכת לתינוקת בעבותות קסמים.
היא שאלה 3 פעמים למה לא באנו עם העגלה ולא הקשיבה לתשובה ושאלה שוב אם נרצה לקפוץ להביא את העגלה כי המסעדה קרובה לביתנו.
זכוּתה גָם לנסות לשאול, לשכנע, לנדנד, לא להקשיב לתשובה ולנסות להשיג את מה שהיא רוצה. זה מותר וזה חוקי. זכותך להגיד "לא" בנעימות ובסבלנות אין קץ (או על טייס אוטומטי) בָפעם הַ77

בניגוד אליה אביו של האיש מאוד התלהב מהמנשא ומכך שהוא עובד כמו פלא, שהיא רגועה בו וישנה וטוב לה.

כשחזרנו האיש ניסה לשאול מה אמא שלו אמרה שעצבן אותי, אמרתי לו שאני לא נכנסת לזה, שהוא לא יגרור אותי לשם, כי אחר כך זה עולה לי ביוקר, כי אסור בתכלית האיסור למתוח ביקורת על אמא שלו. רק ששמתי לה גבולות וזהו, ושהיה אחלה
מעולה!!!
תמר ודָנִיאל (שעזר עִם הניקוד)

מזל טוב ליום הולדתך!..

אהבה

_כשחזרנו האיש ניסה לשאול מה אמא שלו אמרה שעצבן אותי, אמרתי לו שאני לא נכנסת לזה, שהוא לא יגרור אותי לשם, כי אחר כך זה עולה לי ביוקר, כי אסור בתכלית האיסור למתוח ביקורת על אמא שלו. רק ששמתי לה גבולות וזהו, ושהיה אחלה
מעולה!!!_
אמא, אני קוראת בשקט כבר הרבה זמן.. מתפעלת מהתמודדות ,מזדהה עם הקושי, וגם לומדת ממך.
רק רציתי להוסיף שקשיים כאלה, של חוסר הבנה מצד הורים שלך או שלו, הם לא נעימים, אבל גם לא כ"כ גרועים. עכשיו הכל חדש, הם לא מכירים אותך בתור אמא, ולאט לאט הם ילמדו ש"יש לך שגעונות" וככה זה, וגם אם לא נראה להם משהו, ילמדו לקבל אותך, על "מוזרויותייך", ויניחו לך.
בנוסף, בטח תגיע, במהלך השנתיים הקרובות (...) איזו שעת כושר של שיחה טובה עם חמותך, שבה תוכלי להסביר לה בנחת ובקצרה קצת ממה שאת חושבת ומה שאת מאמינה שטוב לילדה. בצורה כזו של שיחה נעימה (ולא הרצאה, כמובן...) יתכן שאפילו יעריכו את מה שאת עושה "שונה" ממה שהם מכירים.
סתם דוגמה- אחרי שהרגשתי אצל המשפחה של בעלי חריגה עד מאוד בהנקה הארוכה יחסית שהנקתי, פתאום חמותי זרקה לי משפט "כל הכבוד לך שאת מניקה אותה ככה בסבלנות גם בגיל הזה. לי אף פעם לא הייתה סבלנות לזה.". הופתעתי עד מאוד, כמובן, ושמחתי.
שיהיה לך הרבה טוב, ושמחה גדולה (כי באמת ילדים זה שמחה!!)

המניפולציות שעושה במהלך היום, שבבעזרתן היא נרדמת לחצי שעה עד שעה, לא עוזרות שעת הלילה.
הכוונה היא שבמהלך היום היא נרדמת עלי על הציצי ואז מגלישה אותה לספה ואו שישר מתעוררת או שישנה ככה איזה חצי שעה ואז מתעוררת.
או שנרדמת עם הציצי בתור מוצץ וברגע ואנחנו מנמנות כך יחד וברגע שמוציאה לה את השד מהפה היא מתעוררת.
זה לא שינה איכותית בשבילה, וכמובן גם לא בשבילי , לאורך זמן.
במהלך היום זה יותר טוב מכלום, כי לא מצילחה להרדים אותה במיטה, רק אם בחוץ אז במנשא עלי, כמו היום שישנה ככה שעה וחצי בערך בבית קפה, כשאני ממשיכה להתנדנד מצד לצד בישיבה...
אבל זה משתפר, הערב נרדמה בשמונה ורבע ככה, יחסית כמעט בלי בכי, במיטה, אחרי ששיחקה קצת עם המובייל, האיש הצליח להרדים אותה די מהר.
לי משום מה אין את הבטחון הזה, איך שהיא במיטה ומתחילה לבכות אני לא יכולה שלא להרים אותה ואז היא שוב מתעוררת וחוזר חלילה. מתיש.
בזה הוא יותר טוב ממני, בלהרדים אותה במיטה ובפחות בכי וזמן.
אולי כי היא מריחה אותי וא תהחלב, אין לי מושג.
כנראה בגלל שלא מסוגלת שתבכה גם לא 5 דקות כשאני לידה והיא בעריסה. אוף.
זה גורם לי לחסור בטחון שלא אוכל להסדתר בלעדיו בהרדמת הלילה, למרות שכבר הצלחתי מספר פעמים כשלא היתה ברירה.

היום, ביומהולדת, עבר עלי יום חביב עד שעה 15. הייתי עם חברה והבת שלה בבית קפה איזה 3.5 שעות והיה ממש נחמד.
אפילו קרה משהו ממש מגניב, באמצע שיחה סוערת, ששתינו מרשות לעצמנו להתלונן על החמה המעצבנת ואיך הגבר, לא מסוגל לשים לה גבולות וזה תמיד מביא לריב אם אנחנו מתעצבנות עליה, אני שומעת דואט שאני שרה עם עוד זמר ברמקולי םשל המסעדה.
חשבתי שאני הוזה... זה היה לפני שנה ברשת ג' קצת ובעוד כמה תחנות אזוריות, לא הבנתי מאיפה יש להם את השיר הזה, והאם זה רדיו?
ישר קראתי למלצרית שהיתה ממש חמודה ושותפה להתרגשות שלי, שביררה ומסתבר שזה פלייליסט של המסעדה.
אין לי שמץ של מושג מאיפה יש להם את השיר הזה, אבל זו היתה מחמאה גדולה ושמחתי לבשר את זה לזמר ששר איתי, שגם כתב את השיר.
זה היה כמו סימן כזה, ביומההולדת, תזכורת שלשיר זה משהו שמאוד אוהבת ורוצה להמשיך איתו, אחרי שסערת הלידה והאמהות תרגע מעט.

חזרתי הביתה בשלוש וחצי והיא לא הפסיקה לקטר. ינקה, שוב קיטרה, טרמפולינה, שוב התחילה לבכות, עלי, שוב נרגעת ל2 דקות ושוב בוכה.
והייתי חייבת לשירותים, וכבר נעשתי רעבה שוב, כי אכלנו ארוחת בוקר מ 11 וחצי ככה. וקצת איבדתי סבלנות.
בסוף אכלתי בעמידה כשאני מסיחה את דעתה עם המובייל.
האיש לרוב חוזר בחמש, והנה השעה כבר שש והוא לא מגיע! והוא יודע שזו הימהולדת שלי.
ושגם ככה אני מבואסת שזה יוצא על ערב יום הזיכרון.
מסתבר שנסע לירושלים לניחום אבלים ושכח להגיד לי... התבאסתי רצח.
וזה אחרי שבבוקר הוא שכח להגיד מזל טוב, והתקשר בצהרים אחרי שנזכר. ואמר שבערב נהיה ביחד ושכתב לי ברכה ורצה לתת בבוקר ושכח.

כשחזר הייתי עם פרצוף 9 באב ועצבנית ופרצה מריבה נוספת.
מצאתי את עצמי בוכה וללא לגיטימציה לבכות ולהתעצבן כי הוא צורח והקטנה נבהלה והשתתקה, התחפרה בתוכי.
וכאב לי הלב, רק רציתי שישתוק כבר.
והבנתי בין האמירות הערסיות והגועליות שלו, שמפאת כבודו לא אפרט כאן, שהוא מתסוכל.
שהוא מרגיש שלא מעריכה אותו ואת המאמצים שעושה עבורי.
שאתמול לקח חופש כדי שאלך למבחן.
שחסרות לו מלא שעות בעבודה כי הוא יוצא הרבה מוקדם כשמבקשת.
שמנקה ומכבס ועושה קניות ומבשל ושוטף כלים ואני רק מתלוננת. והוא כבר לא יכול לשמוע את זה יותר.

ולמרות שכעסתי התחלתי לחשוב שאולי הוא גם צודק.
ואולי אין לי את הפריוילגיה להיות בדכאון ועצבות יותר מאיקס זמן, של 10 שבועות שעברו.
שאם לא אדאג לאסוף את עצמי ולפרוק את הכאבים לא בפניו, גם הוא יתפרק ואנחנו נתפרק וזהו.

הצלחתי קצת להרגיע אותו ואחרי שנרגע והרדים אותה בא לחבק אותי והשלמנו.
נכנסתי למקלחת לשטוף את היום ופשוט לא הפסקתי לבכות.
על היומהולדת המבאסת הזו, שכל כך הרבה אנשים שכחו להתקשר ולאחל לי מזל טוב.
כולל אמא שלי.
ואבא שלי. שלזכותו יאמר עבר בלילה צינתור בהפתעה, מה שהוסיף לדאגה והבאסה שלי.
כולל חברת ילדות שגרה בחו"ל ואמרה שתתקשר ולא התקשרה.
כולל חברת ילדות שניה למרבה הצער מחכה מחר לתוצאות האם 3 הגושים שגילו לה בשד סרטניים.
כולל אחותי שרק רשמה לי בפייסבוק מזל טוב.

והתבאסתי שאני מתחשבנת, ועוד מתבאסת על אנשים שבתקופה הרבה יותר קשה ממני.
ועוד יום הזיכרון הזה שממש בא לי לא טוב עם היומהולדת הזו, שתמיד גם ככה מבאס אותי.
וצפירה, לעמוד בצפירה ביומהולדת, איזה מוזר זה.
ובכלל, מה כבר עשיתי היום מיוחד?

ואחרי שנרגעתי בחרתי להסתכל מה כן היה טוב היום ומי כן התקשר לאחל מזל טוב.
ושהיה לי כייף 4 שעות עם החברה בבית קפה. ועוד לשמוע את עצמי ברמקול בשיר שלנו סתם כך.
ושהפייסבוק מלא באיחולים.
והאיש שכתב ברכה ממש יפה ומארגן לי כמה שעות של כייף בשישי הקרוב, כשאמא שלי תשמור על הקטנה.
ושהבוביטה היפה שלי איתי והיא המתנה הכי גדולה מכולן ושווה יותר מכל המזלטובים ביחד.
ושהמצב רק הולך ומשתפר.
ושיהיו עוד ימי הולדת בתקופות יותר מאושרות וקלות בחיי.

ועדיין לא יכלתי להמנע מהמחשבה שכנראה שמספיק לי ללדת רק פעם אחת ושאין סיכוי שאסכים שוב לעבור סיוט ופירוק שכזה בעתיד.
כי אולי לא אשרוד את זה בפעם הבאה. גם לגבי הפעם הזו אני עוד לא סגורה על עצמי...

האיש נרדם פה על הספה וגם אני תיכף נרדמת.
למרות שקשה לי להיפרד מהתאריך הזה, ששנים שמחה לקראתו, היום זה מרגיש מוזר.
אולי הזמן לחגיגות יגיע כשהקטנה תחגוג שנה ואני אחגוג שנה לאמהות.
אולי אז אהיה כבר בטוחה במקום שלי והרבה יותר מאושרת.
בינתיים מזכירה לעצמי מנטרות משירים:

"היי שקטה, עכשיו הכל בסדר, כאילו המחנק עומד להשתחרר. זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן, זה העולם שיש ואין עולם אחר"
"טיפה יפה אני חוזרת אל עצמי, טיפה טיפה אני חוזרת אל השקט שבי"
"זה יעבור, לא הכל שחור, יש עוד קרן אור..."
"הכל פתוח עוד לא מאוחר, מצב הרוח ישתפר מחר"
"אל תאבד אותה תשמור עליה, מה יהיה מחר אין איש יודע..."

ליל מנוחה.

_ואחרי שנרגעתי בחרתי להסתכל מה כן היה טוב היום ומי כן התקשר לאחל מזל טוב.
ושהיה לי כייף 4 שעות עם החברה בבית קפה. ועוד לשמוע את עצמי ברמקול בשיר שלנו סתם כך.
ושהפייסבוק מלא באיחולים.
והאיש שכתב ברכה ממש יפה ומארגן לי כמה שעות של כייף בשישי הקרוב, כשאמא שלי תשמור על הקטנה.
ושהבוביטה היפה שלי איתי והיא המתנה הכי גדולה מכולן ושווה יותר מכל המזלטובים ביחד.
ושהמצב רק הולך ומשתפר.
ושיהיו עוד ימי הולדת בתקופות יותר מאושרות וקלות בחיי._
אמן ואמן...
שניה לפני שנגמר יום ההולדת מאחלת לך שהיופי בחייך יגבר ויתעצם.
לילה טוב.

יקירה, אף פעם לא הבנתי את הקיבעון שיש לאנשים על ימי הולדת

. אני עצמי תיעבתי את שלי במשך שנים רבות, בעיקר כי כל פעם שפיתחתי איזושהי ציפייה, הם נראו בדיוק כמו זה שתיארת כאן.

אולי זה כמו התל"ם הידוע לשמצה. אולי לחגוג את יום ההולדת זה מטופש ובעייתי בדיוק כמו לצפות ללדת בזמן התל"ם, ואז להחשיב כל יום מעבר לו כ"איחור".
וכך גם ביום ההולדת, הרי יש אנשם אחרים בעולם ולחצים אחרים בעולם, ואי אפשר לצפות שהיום הספציפי הזה, הוא ולא אחר, יהיה טוב ויפה ומשמעותי.
למה לא לחגוג "חודש הולדת" או לפחות "שבוע הולדת"? חודש שבו אפשר לעשות את כל ספירת המלאי וחשבון הנפש, הסתכלות מחודשת על השנה שעברה והסתכלות קדימה אל הבאה אחריה.
חודש שבו יוצאים או מבלים או נפגשים קצת יותר, וחוגגים את יום ההולדת במנות קטנות או גדולות, כשאפשר, כשזה מסתדר עם השבתות או ימי החופש או המגבלות הטכניות של אנשים אהובים...
מין חלון זמן כזה שמשחרר אותך מהעריצות של יום אחד ויחיד, שאסור לפספס, כי ם מפספסים אז צריך עכשיו לחכות שנה שלמה עד ההזדמנות הבאה.
אכזרי, היום הזה...

(())(())

_והבנתי שהוא מתסוכל.
שהוא מרגיש שלא מעריכה אותו ואת המאמצים שעושה עבורי.
שאתמול לקח חופש כדי שאלך למבחן.
שחסרות לו מלא שעות בעבודה כי הוא יוצא הרבה מוקדם כשמבקשת.
שמנקה ומכבס ועושה קניות ומבשל ושוטף כלים ואני רק מתלוננת. והוא כבר לא יכול לשמוע את זה יותר.
ולמרות שכעסתי התחלתי לחשוב שאולי הוא גם צודק._

טוב, זה נראה לי (ממרומי ניסיוני השופע

) מאוד פשוט:
אתם זקוקים ליותר תמיכה ממה שיש לכם כרגע.
ודאי שהוא צודק. הוא עובד נורא קשה, גם בבית וגם בחוץ, בעבודה קשה לו יותר כי הוא עייף יותר וצריך להפסיק מוקדם כדי להגיע הביתה מוקדם וזה יוצר המון המון לחץ.
וודאי שגם את צודקת. עשאת זקוקה ליותר, ואיך אפשר להשאיר אותך לבד בחושך עם הקטנה וללכת לשבעה בלי להסביר.

זה לא הזמן להאשמות הדדיות. מוטב תתאגדו שניכם ותפנו החוצה, אל מנגנונים חברתיים פגומים שלא עובדים למען הורים חדשים, ומשאירים את שניכם פה לבד בחושך.
משפט אחר קטן: "אתה יודע, אני חושבת שהמון פעמים אתה מרגיש ממש כמוני".
הוא מרגיש ממש כמוך, ואת מרגישה ממש כמותו. שצריך וצריך וצריך וצריך וצריך וצריך - ואין. כלו הכוחות והיקום פשוט דורש מכם יותר מדי.
תעבדו על ההזדהות ההדדית הזאת, שתחליף את ההאשמות ההדדיות.

ואחרי כן, להתחיל לחשוב ביחד, איך (אם אפשר) להרחיב ולחזק את מעגלי התמיכה שלכם.
מי זמין לכם? מי זמין יותר ממה שאתם חושבים? מי ייענה לכם בתכנון מראש, ומי יוכל להינות בשיחת טלפון על המקום? מי יכול לתת יד איפה ואיך?
כמה כסף אתם יכולים להקציב לעזרה בתשלום, סיוע שאפשר לקנות בעסף, ואיזו מין עזרה זו תהיה?
תזכרו שאתם לא מדברים פה על "לתמיד". זה לא שתמיד תרגישו ככה, לא תמיד תקרסו תחת העומס. המטרה שלכם עכשיו היא לעבור את חצי השנה הראשונה, הפגיעה והרגישה, ואחר כך - אלוהים גדול.

אני בתקופה הזאת שרתי לי את
נשים יושבות בחדרים
ומיישנות את עוללן
וכל ריחות ההדרים
לא יבשמו את משעולן

זה היה עצוב, זה הבכה אותי חבל"ז, אבל גם ניחם אותי לדעת שאני לא לבד. שמה שאני מרגישה הוא אמת, ולא פיקציה של מפונקות כמוני וש"כולם עוברים את זה והם בסדר". הרבה נשים עוברות את זה וזה לא בסדר.

לא לחגוג "חודש הולדת" או לפחות "שבוע הולדת"?
מין חלון זמן כזה שמשחרר אותך מהעריצות של יום אחד ויחיד, שאסור לפספס
אכן רעיון טוב, לחגוג למשל מהימהולדת העברי ועד הלועזי.
אכן בשישי אחגוג עם האיש ובחמישי עם המשפחה.

ואת צודקת שכשמצפה יותר מתאכזבת יותר.
בסוף שלחתי לאמא שלי אס.אמ.אס: שלמרות שהיא שכחה, בכל זאת עברו 35 שנים... אני מודה לה שילדה וגידלה אותי לאורך השנים ושהייתה בשבילי בתקופה האחרונה.
היא ישר התקשרה ותירצה תירוצים שתיכננה להתקשר ולא הספיקה ושכ ןזכרה. נו ניחא.

היום שוב מרגישה כאבים פיזים מטרידים ומדכאים ביד ובצוואר שכבר נמאס לי מהם לגמרי.
ובנוסף התחילו לכאוב לי הלסתות ומן כאבי שינים לא ברורים, לא במקום ספציפי.
אולי זה מהשן בינה הכלואה שיש לי כבר מעל עשור, אולי בגלל שנועלת לסטות בלילה? או שיש לי חור? לא יודעת.
זה ממש מפיל את המצברוח ומתלבטת מה לעשות. רק בראשון יש לי טיפול דיקור נוסף.
אולי לקחת אופטלגין או אקמול? זה אמור להיות בסדר עם הנקה, לא?
משתדלת להיות אופטימית למרות שהאמת אני לא, אני חיה עם הבעיה הכאונית הזו כבר שנתיים וחצי וזה סיוט.
היד נעה בין שריפה לקפואה והכאב כל הזמן זז מקום במעלה היד לכף יד, לאצבעות, לצוואר, לשכמה לכתף. אוף.

ובנוסף לכל הצרות, קיבלתי בשורת איוב בבוקר, שחברתי הטובה חולה בסרטן השד שלב 3.
כל כך צעירה, בגילי ובמהלך סבל נוראי של טיפולי פוריות ב 3 שנים האחרונות.
יאלצו לכרות לה את השד, ואולי גם את השני, לעשות חצי שנה כימותרפיה והקרנות. סיוט.
וזה יגמור לה סופית את הפוריות ולא תוכל להרות.
והיא כבר שנים כל כך רוצה ילד שכואב לי הלב.
וזה אחרי שלפני 3 חודשים, אחרי מספר טיפולי הפריה חוץ גופנית שלא הצליחו, היא נכנסה להריון לרוע המזל חוץ רחמי,
שגרם בסופו של דבר לכריתת שחלה אחת. זוועה.
זה לא פר, כמה בחורה יכולה לשאת? כמה סבל, כמה אי צדק.
והיא עוד פסיכולוגית שמטפלת בחולי סרטן ומכירה את זה מקרוב, וגם כי אמא שלה חלתה (ולמרבה המזל יצאה מזה).

הקיצר סיוט, ואת הבשורה היא קיבלה אתמול, ביומהולדת שלי.
זה ממש מדכדך אותי, מה זה החיים האלה, למה בחורה שרק עוזרת לכל העולם והכי אמהית בעולם לא זוכה להיות אמא ולחיים בריאים וטובים.
ועוד יותר מטריד שיתכן וזה התפשט לאיברים אחרים, היא תעבור עוד בדיקות ובעזרת השם יגלו שלא ויהיה ניתן לטפל ולהבריא.

ושוב תקפה אותי חרדה וגם דאון במהלך סיבוב בחוץ,
התלבטתי אם לשתף את האיש שראה שאני מתנשמת בכבדות.
אמרתי לו שאני חרדה, אבל ייחסתי את זה בעיקר למצבה של חברתי.
אבל לא רק. גם מאוד כואב לי. ולא יכולה להתלונן בפניו בלי סוף. גם מה יש לו לעשות עם המידע הזה בדיוק.
ואולי הפיזי משפיע על הנפשי או שהנפשי על הפיזי?
מרגישה שלא מצליחה להתמודד, כל רגע כואב לי במקום אחר, האם יהיה לזה פתרון ואוכל לחיות בלי שיכאב לי או שתמיד יכאב?

זה פשוט יותר מידי, הבעיה הכרונית ביד ובצוואר, כאבי השיניים והלסתות, כאבים ברצפת האגן, האצבע הקטנה ברגל שמחלימה משבר/נקע, הכאבים בחזה.

והקטנה היתה ממש חמודה הבוקר, ועכשיו נרדמה במיטתה אחרי כמה דקות ספורות של בכי.
אומרת לעצמי כשהיא בוכה מעייפות שתיכף היא נרגעת ותישן טוב וזה לטובתה.
עדיין קשה לעמוד בזה.

_נשים יושבות בחדרים
ומיישנות את עוללן
וכל ריחות ההדרים
לא יבשמו את משעולן_
מילים ממש חזקות, איזה שיר זה?

אתם זקוקים ליותר תמיכה ממה שיש לכם כרגע.
וודאי שאת צודקת, אבל זה מצב נתון. מה אפשר לעשותץ?
חיים בחברה המערבית ולא בשבט.
וריבוי המשימות הוא על גבול הבלתי אפשרי.
ואי אפשר לשלם על עזרה בכל דבר. המשאבים מוגבלים.

ניחם אותי לדעת שאני לא לבד. שמה שאני מרגישה הוא אמת, ולא פיקציה של מפונקות כמוני וש"כולם עוברים את זה והם בסדר". הרבה נשים עוברות את זה וזה לא בסדר.
כמה שאת צודקת, באמת מצב מעוות שהתקבע כנורמה.
ועדיין לעיתי םאני שואלת את עצמי אם אני לא יותר מפונקת מאחרות עם כל התלונות שלי.
הרי בסופו של דבר הרוב מסתדרות.

המוח קודח ברעיונות אוטופים:
שצריך להקים בית לנשים לאחר לידה שיבלו בו את שעות היום עם הקטנים, עם עזרה בכל המובנים.
בחדר אחד יהיה מעגל אמהות, בשני פעילות עם הקטנים, בשלישי מיטות לנוח בהם ולהניק וטלויזיות ממול, ברביעי חדר הנקה עם יועצות הנקה מוסמכות, בחמישי חדר אוכל עם אוכל מזין, בשישי שירותי החזקה על הידים (כדי שהאמא תנוח, תלך להתרחץ, לשירותים), בשביעי אצניות עם מנשא עליהן שעושות הליכות לקילומטרים עם הקטנים כדי להרדים אותם במנשא. בשביעי פסיכולוגית שזמינה לכל אמא שרוצה לפרוק או לדבר. בשמיני חדר כביסה עם כובסת. בתשיעי חדר עם מיטות תינוק ואחות צמודה.
וכל זה בתשלום מאוד סמלי וללא הגבלה על זמן ההמצאות במקום.
אולי אפילו מנוי חודשי.
נשמע טוב לא? היה יכול לעזור לי...

לדעתי, כדי להתגבר על ריבוי המשימות אין ברירה אלא לשלב ביניהן.
אני מאד ממליצה על מנשא גב, זה מאפשר לעשות את עבודות הבית שרוצים ולהרדים בו זמנית. יכול להיות שזה יעזור לך לכאבים, זה מאזן את הגוף טוב יותר ממנשא קדמי. אתם תיכף תיכף בגיל שאפשר להתחיל
גם מנשא קדמי וכדור פיזיו זה מעולה - ככה אפשר לשבת מול המחשב או לאכול ולהניק ולהרדים והכל בו זמנית.

אמא בהווה יקרה,
קראתי היום את הדף שלך וליבי נחמץ.
אני חושבת, למען האמת משוכנעת, שאת חייבת (לעצמך, לילדתך, לבעלך) לקבל טיפול תרופתי.
כואב לי הלב על שנקלעת במצוקתך דווקא לאתר הזה, שבו אף אחד לעולם לא ימליץ על הפתרון הכ"כ מתבקש הזה. השכיח, המוכר, הפשוט, המציל נפשות. פשוטו כמשמעו.
יש היום תרופות פשוטות, ללא תופעות לוואי, שאינן ממכרות ואינן מזיקות (תכף יתחיל העליהום עלי), שאחרי שתקחי אותן לא תביני למה משכת כמה חודשים בלעדיהן בסבל הזה. והסבל הזה ניכר מכל מילה שלך.
אשמח לעזור לך עוד אם תרצי.
חיבוקים גדולים ותומכים.
הילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא בהווה, בזמנו גם העזתי להציע עזרה תרופתית. זה באמת לא נורא להיעזר. אבל עכשיו דווקא נראה לי שתרופות זה לא הדרך בשבילך. מהקריאה על ההתקדמות בין ליל הסדר (התינוקת הרגועה שלי גם כן צרחה. מה פתאום להתכנס לילה שלם עם כל האנרגיות המשפחתיות המטרפות האלה?!) לארוחת היום הולדת- את עושה רושם של צעדי ענק בדרך אינסופית מופלאה שאת ובתך סוללות. אין לי עצות נראה לי שאין לך צורך בהן. אם קשיים בכי וריבים עם הבן זוג היו עילה למתן תרופות, כל אמא חדשה הייתה מחזיקה במרשם... המשיכי לשתף זה עבר עובר ויעבור על כולנו (אמהות בהווה ובעתיד). אגב רק תקבעו בהסכמה ביניכם שרבים בשקט, כדי לא להבהיל אותה יותר.
אבל גם חמלה לבן הזוג... באמת יותר קשה לאמא לשמוע בכי פי- זית (כואב לי כשהיא בוכה) ובאמת קשה לי לפחות לשחרר , אבל חייבים להרגיע כי גם גברים ״בוכים בלילה״ . ז״א יש להם קשיים בהיותם הורה חדש, והשתנות התפקידים של אהובתם מבלעדיות לאימהית זה אובדן-אבל ״אסור״ להם לקטר על כך (ואין להם סוללת נשים תומכת כמו שיש כאן...). כמו עם התינוקת שלפעמים כל כך קשה להגיע להבנה איתה, לפתור את המצוקות ולוקחים אוויר כי רק את יכולה לעזור לה ורק את אמא שלה ... בזוגיות שאחרי הלידה צריך הרבה נשימות, לזכור שאוהבים. מבחינתי זה אומר שמוכנים לתת 100% אחד לשני ויודעים מאידך לא ״לקחת״ אותם.
למשל אצלי, התקבע מנהג להניק ואז להיזכר לבקש מ״ממי״ מים, פרי, עיתון....לקח לי זמן להתעשת ולהיזכר בזוג הרגליים שיש לי. ואני חושבת שזה מכבד אותי וכיפי לו (לא שהוא התלונן הממי שלי) שנגמלתי מההרגל הנודניקי הזה. זו דוגמה קטנה אבל....קיצר כל משברונצ׳יק הוא הזדמנות לצמיחה. זה בתכלס מה שרציתי לכתוב במקור, אבל השתפכתי (כי היא ישנה) אני מרגישה שלא ידעתי כלום על העולם ועל עצמי וכוחותי עד עכשיו עם האמהות. נראה לי שגם את צומחת להיות אמא...ענקית!!! ואישה מלאת בינה ואהבה

אם קשיים בכי וריבים עם הבן זוג היו עילה למתן תרופות, כל אמא חדשה הייתה מחזיקה במרשם
נו, זו בדיוק הגישה הבאופנית אליה התכוונתי.
אמא בהווה מתארת חרדות, קשיי נשימה, כאבים פיזיים שנעים בגוף ממקום למקום, קשיים להירדם, בכי אינסופי, תחושות דכאוניות, רצון להיעלם, בדידות.
אם זה לא דכאון אחרי לידה (ולא מהקלים), אני לא יודעת מה כן.
ובמקום שהיא תטופל כבר חודש, זה נגרר ונגרר על פני שבועות, כשכולן כאן מציעות לה כל מיני מטפלים אלטרנטיביים או נשימות.
כל זה נכון וטוב, אבל זה שלב שני. זה לא הבסיס. הבסיס הוא פגישה מיידית עם רופאת משפחה אמפתית (ממש ממש לא צריך פסיכיאטר בשביל זה) שתראה אותה, תבין את המצוקה, ותרשום לה ציפרלקס.
אחרי שמצבה יתאזן (זו כימיה הרי, אקסקיוז מיי פרנץ'), אפשר להתפנות לטפל, ממקום מאוזן ושלו, בכל היתר.

אמא בהווה, אני מפצירה לך לנסות להתנתק מהאוירה הזו ולפנות לטיפול הבסיסי שכל אשה במצבך (היינו, דכאון שאחרי לידה) מקבלת.

לגבי טיפול תרופתי: אני אישית לא יכולה להמליץ כי לא התנסיתי בזה אף פעם. אני קוראת את מה שאמא בהווה כותבת, ומזדהה עם הרבה מהתחושות שלה. אצלי זה נפתר בכל מיני דרכים, בהתקדמות יומיומית איטית, אבל לא עם תרופות.

זה נפתר בכל מיני דרכים, בהתקדמות יומיומית איטית, אבל לא עם תרופות
אולי. אבל למה לא להקל על עצמך כשאפשר בכזו קלות?
למה לסבול כל כך ועל פני זמן ממושך כל כך?
דכאון קליני הוא מצב של חוסר איזון כימי במוח. צריך לפתור אותו.
הבחורה סובלת. בעלה סובל. התינוקת סובלת. היא עושה כל כך הרבה מאמצים שלכולם יש סיכוי הצלחה כל כך נמוכים. במקום לטפל בבסיס הבעיה מיד.
אתן לוקחות על עצמכן אחריות לאושר, שלמות ובריאות של משפחה.
תהיו זהירות.

אולי. אבל למה לא להקל על עצמך כשאפשר בכזו קלות?
וואו. איזה בטחון.
ציפרלקס זה לא תרופת פלא. גם כאן, הציפיות צריכות להיות מאוזנות. יכולים לעבור שבועות עד שיורגש שיפור, וגם אז יכולות להיות תופעות לוואי.
אני בגדול בעד כל מה שעושה טוב לאנשים, החל מדיקור וכלה בתרופות נגד דיכאון.
ובכל מקרה הייתי הולכת לפסיכאטר מומחה, שידע לתת מינון נכון שיגרור מינימום תופעות לוואי ומקסימום השפעה.

_חוויתי פוסט לידה קשה ביותר, חודשיים של דכאון וחרדה, ועוד שבועיים של הסתגלות לבוביטה היפיפיה שמתאהבת בה יותר ויותר מידי יום.
היום ממש התגעגעתי אליה, הייתי במבחן לתואר ולא ראיתי אותה כמה שעות._

איזה יופי
אחרי הלידה של ביתי השלישית חוויתי דיכאון אחרי לידה, אני זוכרת שנורא שמחתי שהדכדוך לא פגע לי ברגשות אל בתי

מקסים מה שכתבת על יום ההולדת וכל התובנות שעלו בך השנה
אבל מי זו ברברה סטריסנד ?

למה לא לחגוג "חודש הולדת" או לפחות "שבוע הולדת"? חודש שבו אפשר לעשות את כל ספירת המלאי וחשבון הנפש, הסתכלות מחודשת על השנה שעברה והסתכלות קדימה אל הבאה אחריה.
אני חוגגת לי חודש יום הולדת
החיסרון העיקרי הוא שהילדים רוצים שגם להם אני אחגוג חודש (-:

_בסוף שלחתי לאמא שלי אס.אמ.אס: שלמרות שהיא שכחה, בכל זאת עברו 35 שנים... אני מודה לה שילדה וגידלה אותי לאורך השנים ושהייתה בשבילי בתקופה האחרונה.
היא ישר התקשרה ותירצה תירוצים שתיכננה להתקשר ולא הספיקה ושכ ןזכרה. נו ניחא._
אחרי שנולדים לך ילדים אתה לעתים הופך קצת למשני עבור ההורים שלעיתים זוכרים רק את הנכד ולא את הילד שלהם
לא בכוונה וגם זה מהר מאוד מתאזן (-:

ציפרלקס זה לא תרופת פלא. גם כאן, הציפיות צריכות להיות מאוזנות. יכולים לעבור שבועות עד שיורגש שיפור, וגם אז יכולות להיות תופעות לוואי
נכון. עוברים שלוש שבועות עד שההשפעה מתחילה.
ובשלושת השבועות האלה יתכנו תופעות לוואי.
זו לא סיבה לא לקחת.
זו כן תרופה מצוינת לרוב המוחלט של מקרי הדכאון הקלים.

אמא בהווה, תני לזה צ'אנס.
לכי לרופאת משפחה, תשפכי את הלב, תספרי הכל ותבקשי עזרה.
את לא תאמיני כמה הקלה זה יביא איתו. ותצטערי מאד על הסבל שעברת לחינם.

תשנני.
דכאון הוא פיסיולוגי.
את לא אשמה בכלום.
ויש לזה פתרון כימי.

שיטות אלטרנטיביות טובות למקרים פחות מובהקים.
כל עוד את לא מטפלת, את (וסביבתך) סובלים לחינם.

במהלך היום זה יותר טוב מכלום, כי לא מצילחה להרדים אותה במיטה, רק אם בחוץ אז במנשא עלי, כמו היום שישנה ככה שעה וחצי בערך בבית קפה, כשאני ממשיכה להתנדנד מצד לצד בישיבה...
אני לא יודעת אם זה מנחם או לא, אבל אני מגדלת ככה כבר שלושה ילדים. בילדה הראשונה נוכחתי ששינה ממושכת זה רק במנשא וברגע שאני פוקרת אותה מהמנשא נגמרה השינה, אז הבנתי ששינה תהיה עליי וזהו. וכנ"ל בילדה השניה, ועכשו עם השלישי. איתו קצת למדתי טריקים איך להוריד אותו ממני בהנקה בלי שהוא יתעורר באותה השניה (הסוד זה להרדים אותו מגולגל בתוך השמיכה, ככה שהידים לא יצליחו לעוף לצדדים ולהעיר אותו ברגע שאני מניחה אותו, ואם הוא בטעות פותח עין אני מלטפת לא את הראש והוא סוגר אותה חזרה), ועדיין, שינה לא עליי קצרה בהרבה. אז הוא ישן רק עליי. כבר בן חצי שנה. אבל לא היו לי ציפיות שיהיה אחרת לכן אין לי שום בעיה עם זה. נראה לי שהמפתח כאן הוא ציפיות. ברגע שאת מבינה שככה זה אז זה פחות קשה. אי שם בחלק השני של השנה הראשונה, במקביל להתבססות דפוס של שנת צהריים אחת סדירה גם התפתח דפוס של הרדמה במיטה בהנקה ושניה למשך שעתיים אח"כ, איתי או בלעדי. ועוד משהו - מנשא גב. מגיל שלושה שבועות נכנס לשימוש מנשא גב, שם הוא ישן את תנומות היום שלו, ואני פנויה לעשות הכל, חוץ מלנהוג כמובן. זה הופך את השינה עליי לחסרת כל נטל בעליל. זה מתחיל להיות מורגש ומכאיב כשעוברים את גבול שלוש שעות השינה (נדיר ביותר) אבל אז בערך גם מתעוררים כבר כי זה באמת כבר המון שינה רציפה.