אופטימיות קוסמית

_ומאז את קורנת מאושר בזכותה
וזה מה שחשוב_
מבטיחה לשנן בימים מעוננים...
מזל טוב והרבה אהבה
תודה מותק.
באה מחר?

איך זה...איך זה שכל פעם כשמשחררים הכל מתחיל להסתדר?
מהרגע שהתחלנו לחפש בית בצפון - הכל מתחיל להסתדר לנו כאן!
אפילו מפגשי החינוך ביתי הרמוניים מתמיד...
האם זה אומר שהתשובה נמצאת בכל מקום?
האם זה אומר שאנחנו בכוון הנכון- לעוף מכאן?
מה זה אומר?
בכל מקרה אנחנו ממשיכים בבדיקה האינטנסיבית שלנו ובחמישי נצפין שוב...

אהלן
במקרה נכנסתי לדף וגיליתי שזו את.
אני מבינה שאת בענייני "בורא עולם" וכאלו,אז אם תרצי,תוכלי לקרוא לזה השגחה פרטית (כי אני לא נוהגת להכנס לדפי בלוג סתם כך)

שמחתי להתעדכן בקורותיכם
אולי בחיפושיכם אחרי בית תגיעו עם אורה לבאר אורה? (הה..הה... משחק מילים קטן...)

דש לכולם/כולן
מקווה שנתראה,מתישהו... אם ירצה השם...
הביקור שלנו אצלכם השאיר טעם של עוד. נהנייתי מאד מאוויר ההרים הצלול ביער,רוח קרירה כזו שחסרה לי פה בערבה...

_פעמים בבית אחרי מפגשים או בכלל אחרי "בחוץ" אני מסתכלת על האוצרות
שלי ונזכרת שבמשך כל ה"בחוץ" שכחתי כמה זה מדהים
להיות אמא וכמה הן מקסימות וכמה התעסקתי בכל מיני שטויות בחוץ ורק
בבית כששקט אני מסתכלת עליהן ונפעמת._

גם אני מרגישה לפמים עיקצוצים של פספוס. שמשהו הולך לי לאיבוד.
כמו עכשיו כשדרור בסלון ואני מול המחשב... בחיי אני רצה לשם!

כמו עכשיו כשדרור בסלון ואני מול המחשב... בחיי אני רצה לשם!
את חמודה!!!

אני שונאת את הבית שלי!!!
שונאת את החדר השינה עמוס מיטות וארון בלבד אמנם ,אבל אפילו לפתוח את הארון אני לא יכולה בלי לעוף אחורה.
כדי לשים בגדים אני צריכה ללכת על הצד כמו סרטן כי המקום היחיד שאפשר לדרוך צר בטרוף.
אני שונאת את ארונות המטבח שרק מעטים מהם ברי שימוש והשאר לא נגישים
כך שצינצנות אוכל, סירים, מחבתות, צלחות - הכל בחוץ תמיד.
אני שונאת את ה"חדר הפנימי".
ה"חדר הפנימי" הוא מטבע לשון שאנחנו סוחבים כבר כמה שנים מהבית הראשון שלנו ביחד.
אז היה מין חדר שהגיעו אליו מחדר אחר - כמו מבוך. קראנו לו "החדר הפנימי".
מאז עברנו כמה בתים ותמיד "החדר הפנימי" עבר איתנו.
זה חדר שמתפקד כחדר משחקים, חדר מחשב, מחסן, וחדר עבודה של האיש.
הצילווווווו!!!! הוא דחוס ועמוס ונמצא בדיוק בפינת הזוגיות!!!
אני שונאת את השרותים הקטנטנים שמשום מה הכניסה אליהם צרה מאוד
ואם אני נכנסת עם הבייבי על הגב לקחת נייר טואלט אני צריכה לשמור על הראש
והרגליים שלה שלא יינזקו.
לפעמים אני מחבבת את החצר אבל היא ממש על הכביש ומוקפת שכנים לא
ידידותיים.
מוכנה לוותר עליה תכף.
אפילו הדשא לא צומח פה כמו שצריך ובמרכזו יש קן נמלים אדומות ענקי.
טריליוני נמלים עושות את עבודתן האינסופית ואנחנו , בחצר שלנו, חייבים להיות מאוד ערנים אחרת נעקץ.
אנשים אוהבים לבוא אלי...אומרים שהבית מזמין ונעים.
כמעט תמיד נקי ומסודר...אני משקיעה בו. בשנתיים שאנחנו גרים בו עשינו שיפוץ על חשבוננו...שברנו קיר הגדלנו חלון וצבענו.
הוא נמצא במצב הכי טוב שהוא יכול להגיע אליו.
חייבים להחליף קסטה.לעזוב. ובכל מקרה נאלץ להשאר לפחות חצי שנה כאן.
פאנג שוואי זה המקצוע שלי.
אני מודעת לכל ההשלכות של לא לאהוב את הבית שלי, ובכל זאת כיום,
קשה לי למצוא טיפת אופטימיות...
"מחר יהיה יום חדש"...

את יודעת שגם בקיבוץ אלומות עושים הרחבה? מקום יפהפה עם נוף לכנרת ו10 דקות נהיגה מכפר תבור.

למה שלא תשני את החדר הפנימי? תשני את המיקום של המחשב והמיקום של הצעצועים. תחליפי ביניהם מקום.
או שתחליטי מה הכי חשוב שיהיה לך שם בחדר, ומשם תתחילי.
לא ימצא חן בעינייך, למחרת תשני שוב מיקום של דברים. עד שתמצאי את המקום הנכון.
זה מה שאני עושה בסלון כל הזמן (וגם בשאר הבית), יש כבר פינות שאני סגורה עליהם שזה המקום, יש עדיין פינות שמרגישה שזה לא זה.
כמו שאת יודעת זה משנה אווירה. וגם יעזור לך למצוא את המקום שלך. שזה בדיוק מה שאת מחפשת.

למה שלא תשני את החדר הפנימי? תשני את המיקום של המחשב והמיקום של הצעצועים. תחליפי ביניהם מקום.
ואכן כן, אתמול היתה לנו שיחת "ביתנו לאן" שבה החלטנו שגם אם נישארים
חצי שנה בלבד, אנחנו רוצים לגור בשפיות אז אנחנו קונים מחסן שנצמד לבית מבחוץ
ושם נשים את כל האגירה מה"חדר הפנימי", נהפוך את החדר הפנימי לחדר שינה,
נקנה מחשב נישא או איך שקוראים לזה וסופסופ נעשה לגדולה חדר.
היא מבקשת כבר שנים...
אני מאמינה שבזה שנבטל את "החדר הפנימי" בבית (שהוא החדר הנורא ביותר עלי אדמות, באמת), נבטל את הבלגן בחלל הפנימי בתודעה שלנו.
זה מדהים איך בכל בית שאני מגיעה אני מייד קולטת את הפתולוגיות שלו וגם איך אפשר לתקן
ובבית שלי אני סוחבת וסוחבת....אבל אתמול נשברתי. זהו....
אני רוצה ליישם גם אצלי באופן מוחלט את כל מה שאני יודעת ...
בכלל הגעתי למסקנה שמי שעושה חינוך ביתי חייב לאהוב מאוד מאוד את הבית שלו.
אין לאן לברוח!!!

_הגעתי למסקנה שמי שעושה חינוך ביתי חייב לאהוב מאוד מאוד את הבית שלו.
אין לאן לברוח!!
נכון מאד! גם את הבית החיצוני וגם את הבית הפנימי...כלומר, גם מעצמנו נראה לי יותר קשה לברוח בדרך הזו שבחרנו ...יש פחות גירויים מבחוץ.

נהנת מאד לקרוא כאן
תודה@}

נוף מרהיב של חורש אלונים עתיק והר תבור ממול
ככה יראה הנוף מול הבית החדש שלנו.
מצאנו בית!!!!
עוד לא סגרנו סופית וגם לא בטוח שיהיה לנו מאיפה לגייס כסף
אבל סופסופ משהו מאוד מאוד מאיר לנו.
לפני זה היינו בקיבוץ אחר שבפרוסקפטים שלו מצוייר הר תבור.
מסתבר שכל הבתים ה"שווים" תפוסים.
חד וחלק הודעתי שאין מה לדבר. אני לא מוותרת על נוף למרחקים. ויפה.
האיש התנגד.
"למה את ישר שוללת?"
"איפה תמצאי מקום עם נוף?..." וכל מיני אמירות לא אופטימיות של אדם ששבע
נדודים ומוכן להתפשר - רק בשביל להפסיק את חוסר הוודאות.
" אני לא מוותרת" אמרתי לו. " אין מצב".
בפאנג שוואי נוף זו גם יכולת ראיה לטווח ארוך.
האיש התבעס אבל בסוף, אחרי שמצאנו באמת את המקום שלנו - אמר שצדקתי.
האיש הנחמד שהראה לנו בהתחלה דגם מוקטן של איך המקום יראה נגנב
איך אני מתחילה לחשב נומורולוגית איזה בית יתאים לנו...
מזל שכל המקום הזה יבנה ע"י אנשים מיוחדים עם חשיבה ירוקה
ואולי אני לא אחשב כל כך משוגעת...
גם לא אכפת לי האמת.
מרגיש לי שזה זה...
בסוף הפגישה קטף לי אותו האיש צרור עלי מנגולד רעננים מגינתו - אותם מסרתי
כלאחר כבוד ללוטם מרווני המקסימה ששמרה על בכורתי באותו הזמן...
אצנו טסנו ליומולדת...
מרקורי ברטרו עכשו...מקווה שלא ישפיע עלינו...

מזל טוב!!!

הללויה !
שתהיה ברכה והצלחה@}

תודה על ערב מלא עניין, שמחה, ואופטימיות קוסמית.
@}
יש לך מתכון לפשטידת מנגולד?

מזל טוב, מחזיקה לכם אצבעות.

הי כוסמת,
השם של הדף שלך משך אותי, ואיך שנכנסתי ראיתי את הדבר האחרון שכתבת.
נראה לי שאנחנו הולכות לגור באותו המקום.
אז מותר לשאול איפה?
את גם יכולה לענות לי בדפבית
שבוע נהדר

"אמא, מה זה ברית?"
"זה שכשנולד בן, חותכים לו חתיכה מהפין" - אני עונה לה
"אתם עשיתם לי ברית"?
"לא, עושים רק לבנים ולי בכלל נראה שאני לא אעשה את זה"
"אבל אני אעשה ברית לבן שלי!!!" היא אומרת.
"אבל קודם אני צריכה למצוא גבר ומייד להתחתן!" אומרת הצדיקה שלי.

היום התחילו לכאוב לי הברכיים.
כאבי ברכיים נובעים מפחד להתקדם, ובאמת מסתמנת התקדמות רבתי בעניין
מעבר הדירה...
במקביל המון שפע נפתח כאן מכל הכוונים...
כמה מתעתע בעולם הזה.
כמה "נעלם" העולם הזה ונסתר
וכמה שיעורים אינסופיים הוא מכיל בתוכו עד שנגיע לאחד...

מצב הכוכבים בשמיים לא משהו...מרקורי ברטרו בעקרב משבש דברים בטרוף ומאדים בסרטן הופך אותי לעצבנית מהרגיל...
כבר כמה ימים לא הצלחתי למצוא קסם בדברים, אולי בגלל שהתחלנו לחדור למעמקי עולם "המבוגרים" בניסיון להבין את כל הפפרוצדורה של לקחת משכנתא...
אין שם פיות וגמדים - זה בטוח...
היום בבוקר הקסם חזר.
הצחוק של בנותי זהובות השער מתגלגל כפעמונים...
הגדולה רוקדת בכל הבית לצלילי דיסק שביקשה לשים והקטנה זוחלת אחריה צוחקת ומניפה ידיים לעברה.
ישבנו בחוץ.
שמש חמימה של סוף הסתו מלטפת אותנו ואני מודה לאל.
מודה שאנחנו גדלים ביחד, מודה על זה שאני לא מפספסת
שום דבר מהגדילה וההתפתחות המיוחדת של בנותי.
מודה שבחרנו לחיות כך, בבית שהוא המרכז,
עם גיחות מרעננות החוצה...
מודה.

נו מה קורה? סקרנית מאוד.
לוטם סיפרה לי קצת קצת על הביקור.
מה התקדם מאז?
מתחשק לי גם אבל אין סיכוי.

_בכלל הגעתי למסקנה שמי שעושה חינוך ביתי חייב לאהוב מאוד מאוד את הבית שלו.
אין לאן לברוח!!!_ וואלה, נשמע נכון. א רק מישבחינוך ביתי. אבל יש מצב שברמה אחרת.

ובאמת, בנותייך מדהימות ביותר.
מתי נתראה?
הבן מאוד בררני לגבי מי שהוא "מוכן" לראות, ולי קשה עם זה.

משהו מדהים קורה...
כבר אין חדר פנימי!!!
קנינו מחסן וכל האגירה עברה אליו וממש ממחר, נגשים את משאלתה של הבכורה
ונכין לה חדר!
זה כאילו שככל שאנחנו במחשבה מתרחקים מכאן - ככה דברים מתחילים להסתדר...
ואני תוהה מה יהיה ואיך יראו חיי אם אשחרר את הכל.
את כל הציפיות, רגשות האשמה, הקטנוניות, הקושי, הכל..הכל..
מה, הכל יתחיל להסתדר???
לבנתיים ענייני המשכנתא רק מתחילים להסתבך.
המון פרטים טכנים שהורסים לי את הקסם.
"לא רוצה לדעת מה זה דמי היוון ובכלל זו מילה מעצבנת" אני אומרת לאיש
שמתקשה לעמוד בעומס לבד.
"אני תומכת בכל מה שתחליט" אני אומרת לו. "תחסוך ממני את הפרטים הקטנים"
והוא מתבעס..קשה לו.
הבטחתי לו שברגע שנגיע לתכנון פנימי - אני אעשה הכל, בכייף. זה הרי המקצוע שלי!
קצת התרצה...
ממש אוטוטו צריכים לקבל החלטה סופית
איזה לחץ.
אנחנו לא ממש מכירים את האנשים שם, אבל יודעים שהם בראש ירוק וטוב.
יש שם עניין של קהילה שזה מגניב אבל מבחינתי, עד גבול מסויים.
כמו כמעט כל אנשים החינוך הביתי - קנאית לפרטיותי עד מאוד...
אולי אם אני לא אחשוב על המקום החדש כמה ימים, אשחרר אותו - גם שם
הכל יסתדר..כמו כאן.

קוראת וחושבת שהשם של הדף צריך להיות אופטימית כוסמית ! !}

_ואני תוהה מה יהיה ואיך יראו חיי אם אשחרר את הכל.
את כל הציפיות, רגשות האשמה, הקטנוניות, הקושי, הכל..הכל..
מה, הכל יתחיל להסתדר???_
אח, אם רק היינו מסכימים להיות מאושרים....

קוראת וחושבת שהשם של הדף צריך להיות אופטימית כוסמית? ! !
אמרו לי כבר כמה וכמה אנשים...
אהל נראה לי שאני אשנה דווקא את כוסמת לקוסמת כי אני לא מתה על כוסמת כאוכל, אז מה זה מעיד לי שבחרתי מאכל
שאני לא ממש אוהבת לאכול???

@}
הכל יסתדר.

ארבעה ימים עם גב תפוס...
כבר שנתיים זה קורה לי כל חצי שנה, ברגע שעניינים כלכליים עולים על הפרק - נתפס לי הגב,
ברמה שמביאה אותי לעיתים לתחושת שיתוק כמעט, ורק לשכב באיזון במיטה, מקל על הכאב.
הכי כואב לי שהייתי חייבת לשים חיתול לקטנה, לא יכולתי לפשפש אותה בלי שאקרוס
והיא מבולבלת, מסתכלת עלי כל פעם כשהיא צריכה, תמהה, משמיעה קולות ובסוף משתינה בחיתול,
כמו איזו חולה סיעודית.
אוףףףףףף.
מחר אני אשאיר אותה בלי חיתול מבחינתי שתשתין בכל הבית- עדיף לי.
עוד ארבעה ימים מרקורי יחזור ללכת קדימה - אני כבר מצפה...

מזכירה לך שכסף הוא "רק" אנרגיה, אם תעבדי איתו באופן אנרגתי ותתייחסי אליו כמו אל שאר הדברים,
הזרימה שלו תהיה מוכרת לך, היא פשוט תזרום בדיוק כמו הכל, אין טעם לפחד ממנו, להרגיש שאין מספיק ממנו, לצבור אותו וכ"ו זה לא משרת את המטרה שלך, אל תסגרי את הברז הנפשי אל הכסף, וכשאת מבקשת אותו אל תתיחסי אליו כאל משהו מיוחד או מוגבל או קשה להשגה, הוא מגיב לתדרים שלך באותה רמה שכל דבר אחר מגיב, כמו כל דבר בעולם הפיסי לוקח לו זמן להופיע מהרגע שביקשנו אותו אבל בגלל שהוא בדרך אל המטרה ולא המטרה עצמה אנשים נוטים לפחד שהוא לא יגיע ובכך חוסמים אותו, את יכולה, אני יודעת שאת יכולה, את ה-קוסמת, אני סומכת עלייך, אם את זקוקה לתמיכה בנושא אני כאן בשבילך.

הזרימה שלו תהיה מוכרת לך, היא פשוט תזרום בדיוק כמו הכל, אין טעם לפחד ממנו, להרגיש שאין מספיק ממנו, לצבור אותו וכ"ו זה לא משרת את

בטח שהזרימה שלו מוכרת לי...
שפע תמיד הגיע אלי בצורות קסומות...
קצרה היריעה מלתאר את המתנות שהיקום נתן לי לדוגמא - המון כסף מבורסה שהשקעתי, מטופל בשיאצו לפני כמה שנים
שנגע לליבו שלא ראיתי את אבי מעולם ומימן לי כרטיס טיסה, כסף לשהות ואת כל ה"חיפוש והמציאה שלי",
נהג ריקשה הודי שהחזיר לי ארנק עם המוןןןןןן כסף במונחים הודים ששכחתי אצלו בריקשה, ועוד.....

כסף הוא בכלל לא מילה גסה עבורי, ממש לא
יותר קשה לי כשמופיעה אנרגיה שקשורה להשרדות... אם צריך למשל להצטמצם או משהו כזה.
אני אוהבת שפע...המון שפע וכשעולה העניין הזה של צמצום - זה משפיע לי על הגב התחתון.
שריד מילדות מאוד מאוד מצומצמת כלכלית.

יותר קשה לי כשמופיעה אנרגיה שקשורה להשרדות... אם צריך למשל להצטמצם או משהו כזה.
אז משנים את ההסתכלות, עכשיו המשפחה שלנו מתאחדת למשחק שבו אנחנו מנסים לראות איך אנחנו יכולים לחיות מהמינימום ועדיין להרגיש שיש לנו ה-כ-ל, אנחנו קונים רק את ההכרחי ועדיין הכי עשירים בעולם, לא חסר לנו כלום.
אתם משפחה בריאה, מלאת אהבה, מלאת שמחה, אופטימיות, אמונה, אתם נותנים השראה לכולנו, כל כך הרבה אנשים אוהבים אתכם ומתפללים בשבילכם, אתם מבורכים.
אני יודעת שאת יודעת...............

אחר הצהריים.
אני נכנסת לאוטו לבד ונוסעת לטיפול.
כמה קליל זה לנסוע לבדדדדד.... מזמן לא עשיתי את זה.
ברקע שקיעה כתומה מרצדת ופיסות שמיים תכולות...כל כך יפה...
הדרך אל הישוב ההררי והמיוער של המטפלת שואבת אותי אל תוכה, עיני גומעות אותה בשקיקה.
הטיפול מדהים , אני לא מרגישה שום כאב תוך כדי...
בסוף הטיפול - לא מצליחה לקום מהמיטה. כאב חד כמו ציר משתק לי את הגב.
היא נבהלת "מה קורה לך??"
אני מרגיעה אותה שככה זה כבר ימים ותכף ארגיש יותר טוב.
"את חייבת לדאוג לעצמך, יש לך שני ילדים קטנים!" סחה לי הצעירה הרווקה הזאת.
היא צודקת. אני חושבת לעצמי...
כל כך הרבה דברים אני מזניחה לאחרונה - רופא שיניים, שיננית, את ההליכה היומית שהבטחתי לעצמי לעשות
ברגע שלא יהיה חם, רופא עור ועוד...
חייבת להתאפס על עצמי בעניין הזה.
היא מלווה אותי לאוטו ואני רואה בחצר שלה נדנדה גדולה כזאת שאנחנו מחפשים כבר הרבה זמן לקנות
רק לא ממש בא לנו להוציא על זה כסף.
"את מוכרת אותה?" אני מנסה את מזלי.
"רק תקחי אותה" היא אומרת לי "היא שלך!"
איזה כייף...
פתאום טלפון מהבית. "בואי מהר, היא רעבה, בוכה ועייפה"
נוחתת אל החיים שוב מהענן המתוק שריחפתי מהרגע שיצאתי מהבית.
אני דוהרת הביתה,
שני הפנסים של חיי מחכות לי בבית. רכות...חמימות...אהובות כל כך.
אני מניקה את הקטנה שנרדמת תוך דקתיים, מחבקת את הגדולה והגדול...
עוד יום נגמר.

פעם חברה אמרה לי שמבחינתה לא להדליק אש בשבת - זה לא לריב או להתעצבן בשבת...
(והמרגיעון המופלא "קירבה ללא קרב").
היתה לנו כזאת שבת טובה ורגועה...
כל היום היינו על הערסל, הנדנדנה החדשה, מחצלת. פשוט רבצנו עם חברה טובה שהגיעה בהפתעה לבקר עם ג'חנון של שבת...
היה מדהיםםם.
אז נכון שגם לא נסענו, בישלנו לפני שבת, חיממנו על הפלטה.
אבל מה שעשה את השבת היה פשוט השלווה ששררה בתוך הבית, בין בני הבית...
אנחנו נעים כל הזמן בין להרגיש "בסדר" אם שמרנו את השבת כמו שצריך ל"לא בסדר" אם לא עמדנו בזה.
אני תוהה מאיפה מגיעים רגשות האשמה אם "לא הצלחנו" לפעמים זה נראה לי הזוי. הרי באנו ממשפחות שכל קשר בינן לבין היהדות
מיקרי לחלוטין...
מצד שני לפעמים נדמה לי שקיימים חוקים בעולם הזה על מנת לעזור לנו להתקרב לעצמנו, למהות שלנו, לבורא
ואיך אפשר להתעלם מזה?
העיקר שחזרתי לאמבטיות הרותחות בסוף היום , הבונוס של החורף - בהן אני מרפה מהכל.
מרפה מהמתח, מרפה מהקושי, מרפה מהדריכות, מרפה מהקונפליקיטים,
מרפה...
להרפות=להתרפא

טוב, אז אני יודעת מה שלומך. ומזכירה לעצמי את עצמי...
אוהבת @}

"אמא", שואלת אותי הגדולה בעודה מאזינה לדיסק שאבא שלה הוציא לפני שנתיים, "זה נכון כל מה שאבא שר?"
לא בא לי להרוס לה את התמימות ולספר לה שזה "סתם" סיפורים שהוא המציא.
ואם זה קרה בדימיון שלו - זה לא אומר שזה לא קרה בכלל, נכון?
איכשהו התחמקתי מלענות לה...לא רוצה להרוס לה את הקסם.
ימי בית מענגים...
מאתמול אני מעריצה את האימהות שעושות חינוך ביתי לבד או עם בעל שחוזר ב20:00 בערב.
אתמול האיש חזר לראשונה ב19:00 בערב.
בוינא, זה קשה!
קמנו בבוקר, כל אחד לעניינו - אני לעבודות הבית, הגדולה לציוריה הסוריאליסיטים והקטנה לחקירה נמרצת
של כל הבית.
תוך כדי כביסות, כלים, ארגון - אני מבשלת לנו את ארוחת הבוקר הקבועה - קווקר.
אוכלות...
הגדולה שמה לה את הדיסק של אבא שלה ואני עם הקטנה מתענגת בחוץ על קרני שמש חורפית...
מפשפשת...מפספסת...מלבישה...שוטפת...שוב מפשפשת....
הקטנה עייפה.
נכנסת לחדר להרדים אותה -סיפור לא פשוט. אם זה לא בנסיעה, הנקה בד"כ לא מספיקה.
אני נשכבת לידה, מניקה קצת , היא בוכה הרבה מניקה שוב...
נרדמת.
אני יוצאת אל הגדולה שמחכה בקוצר רוח שאתפנה אליה.
אני מקריאה סיפורים וחוזרת אל הדברים שלי...אופס, הקטנה התעוררה...
שוב מפשפשת...מאכילה...מניקה...מחבקת...מנשקת...
צהריים.
האיש חוזר לרבע שעה.
הוא עם הקטנה ואני ב15 דקות מכינה תבשיל לצהריים (קינואה, פטריות, קישואי זוקיני, צימוקים, כורכום,בצל...)
התבשיל מוכן - הוא הולך.
אנחנו אוכלות....
אני מתחילה להרגיש את המיגרנה הידועה וחייבת חושך...
אני מצליחה לשכנע את הגדולה לישון איתנו צהריים - זה לא קורה בד"כ.
היא מסכימה...
כרגיל לקטנה לוקח ים זמן להרדם, אני מחבקת את הגדולה בעוד המיגרנה מפציעה אל ראשי
אוחזת בו כמו קסדה והופכת את השינה להזויה ביותר..
מידי כמה דקות אני מתעוררת מהכאב וחוזרת לישון...
כולנו ישנות שעתיים בערך - וקמות אל השקיעה עם המון חיוכים שלהן והקלה בכאב שלי.
עוד מעט יש חוג...
שוב כביסה...כלים...אוכל...פשפושים..
הקטנה נצמדת, אלו השעות הפחות טובות שלה.
ביהדות שעות בין ערביים הן שעות של דינים, שעות קשות.
והתינוקות - מרגישים את זה בגלל זה בד"כ לא שקטים בשעות האלו..
אני מחליטה ללכת לחוג יותר מוקדם, יש לנו יחסים טובים עם המורה ואנחנו מגיעים אל החוג
חצי שעה לפני הזמן כך שהגדולה זוכה לבונוס של חוג וחצי.
היא פורחת...רצה...קופצת...צוחקת...
כל תנועה גורמת לה אושר.הקטנה מבסוטית גם היא ומפשפשת את עצמה לדאבוני.
חוזרים הביתה, הקטנה נרדמת באוטו
אבא לוקח את הגדולה ואני עושה עוד כמה סיבובים עם הקטנה
שמחה שלא אצטרך להרדים אותה בהנקה...
נדמה לי שהיא ישנה חזק, אני מוציאה אותה הביתה..
מתעוררת!!!
שוב אני מרדימה אותה בהנקה ארוכה...
זהו. העבודה שלי נגמרה להיום.
זה היה יום ארוך במיוחד...
איזה מזל שהאיש מגיע בצהריים - זה לחלוטין לא מובן מאליו עבורי.
כשנעבור לצפון - הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר כי תהיה לנו משכנתא על הראש...
מצד שני, אני בונה על זה שנגור במקום קהילתי
והילדה שלי תוכל "לקפוץ" לחברה בלי שאצטרך להסיע או להצטרף תמיד...
בכל מקרה - מאתמול אני מעריצה את אותן נשים שעושות הכל לבד עד הערב.
שאפו.

_בכל מקרה - מאתמול אני מעריצה את אותן נשים שעושות הכל לבד עד הערב.
שאפו._
לא החלטתי אם לעשות אייקון שמח או עצוב

לא החלטתי אם לעשות אייקון שמח או עצוב
ממממ. איקון עצוב, לא - יש דברים הרבה יותר עצובים.
אבל אייקון של אישה קשת יום, עייפה ומרוטה, זה כן.
ובמחשבה שניה , אולי זה כן עצוב
שאישה שרוצה לגדל את ילדיה בעצמה , בלי לשלח אותם לאנשים זרים שיעשו את זה בשבילה וגם רוצה לשמור
על בית נקי ומסודר ועל אוכל חם כל יום - צריכה לעשות את זה לבד...
וכן, סבבה שיש מפגשים, עזרה פה ושם - אבל זה לא מספיק.
פשוט לא מספיק...
מזל שלבנתיים אני במקום אחר.

הגדולה - " אמא, מתי תכיני לי גלידת תות?"
אני - "עוד מעט תהיה העונה..."
היא - "ותקני לי גביע?"
אני - "אין צורך, יש לנו בבית כוס"
היא - "אמא, אבל אם את מלכלכת את כדור הארץ עם חיתולים חד פעמיים, אז גם אני יכולה ללכלך עם גביע מפלסטיק"

ולא עזר שהסברתי ש"מה פתאום, אנחנו הרי לא שמים חיתולים ואת אלה שיש אנחנו שומרים לנסיעות ארוכות
או מיקרי חירום כמו אז כשנתפס לי הגב..."

_אבל אייקון של אישה קשת יום, עייפה ומרוטה, זה כן.
ובמחשבה שניה , אולי זה כן עצוב_
מה, ראית את הבית שלי היום?
שפע סירים מלוכלכים, שפע כלים מלוכלכים בכיור, מדיח מלא כלים נקיים, הרי כביסה מלוכלכת וסל מלא מצעים נקיים שרק מחכים להכנס לארון. ילד אחד שישן משבע ואמא אחת שהספיקה לקנות בסופר ירקות למחר לפני שהסופר נסגר ו..ו...
טוב, מותק
הבנת ת'רעיון.
האייקון הוא

אבל עם הרבה

שפע סירים מלוכלכים, שפע כלים מלוכלכים בכיור
העיקר שזה בשפע!!!!

אני אוהבת את יום ראשון..
תמיד מרגישה מתחילה מחדש...
היה חמשוש מלא...
חמישי - אחרי בוקר גרוע במיוחד התפצלנו. האיש לקח את הגדולה לשעת סיפור ואני את הקטנה למכירת צעצועים בגן אנטרופוסופי.
יצאתי בשלל רב וגם התאווררתי.
כל פעם מחדש אני שוכחת שאני זקוקה לאוורור, לבד...ללא הגדולה וללא האיש, וכשזה קורה, גם אם לשעתיים - אני מתמלאת מחדש
בכוחות אדירים.
חזרתי לחיוכה הזורח של הגדולה שכל כך נהנתה מזמן אבא לבד.
הבאתי לה את הבובות הקסומות והיא שיחקה בהן שעות, בשקט עם עצמה עד שהלכה לישון.
שישי.
"אני רוצה קציצות מתרד" מבקשת הגדולה.
אנחנו נוסעות לבד לצרכניה.
"בא לך לצעוק קצת?" אני שואלת אותה...אני שמה לב שאני משקיטה אותה הרבה במהלך היום.
כל פעם שאני מרדימה את הקטנה, בזמן שהיא ישנה,בבוקר אם היא קמה מוקדם אז אבא שלה משקיט אותה כדי שאזכה
לשעת חסד של שינה רציפה.
"כן" היא עונה וצועקת חלושות. "יותר חזק" אני אומרת והיא עולה בטונים..
אנחנו מוצאות את עצמנו, באוטו סגור צורחות בטרוף. איזה כייף. מזל שאף אחד לא ראה אותנו...
בבית אנחנו מכינות את הקציצות ביחד, בעוד הקטנה שלא מרגישה טוב ישנה כמעט כל היום על אבא שלה.
אחר הצהריים אנחנו שמים מוסיקה קובנית ורוקדים.
בגלגול הקודם שלי הייתי מורה לסלסה. כשהכרתי את האיש ניסיתי ללמד אותו ולא כל כך הלך.
עכשו הוא מאוד רוצה ואנחנו עושים כל יום שיעור קצר.
בהתחלה הגדולה היתה מפריעה...היא לא רגילה שאנחנו מתרכזים בעצמנו ואנחנו ממש עושים לה חינוך מחדש
בנושא.
אתמול היא כבר נהנתה מלראות את השיעור שלנו...
המוסיקה הזאת משמחת לי את הדם כל פעם מחדש ומעלה בי זכרונות לתקופה ששמעתי,אכלתי,ונשמתי סלסה כל היום.

בלילה הקטנה העלתה מאוד חום.
היא להטה...התחלתי עם כל התפילות הקבועות שלי..לחשים וסגולות...
שכבתי לידה ערה כמעט כל הלילה.
פחדתי להרדם ולא לדעת מה מצבה...
במהלך הלילה ההזוי הזה חשבתי איך זה שלא המציאו מין מכשיר כזה שמחברים לתינוק ושהוא יכול להתריע אם החום מסוכן
נניח ב40 מעלות?
הרטבתי אותה עם חומץ, הנקתי כמעט כל הלילה רצוף והבוקר היא קמה כמו חדשה.
ברוך השם...
בריאות היא לא משהו מובן מאליו בשבילי וגם בתחום הזה אני נעה בין להאמין שהכל בידי לבין הרפואה הרגילה והכל כך עקרה בעיני.

שבת.
אני והגדולה מכינות קופסת קסם לבובות החדשות.
הבית מתמלא ב"זהבים", "נוצצים", מטפחות,צבעים וחומרי יצירה...
הלוואי ויכולתי לעשות את זה יותר...
אנחנו עובדות והגדולה מבסוטית. "אמא, את עושה איתי עבודה אפילו ששבת היום"...
צודקת.
בשבת אנחנו לא יוצרים...אבל היצירה הזאת קסומה, גורמת להתעלות הנפש ומייצרת עונג שבת.
שווה.

מחר יום ראשון...
מי ייתן שכל רגע ורגע יהיה התחלה מחדש...בלי עבר, בלי עתיד...
רק התחלה.
שבוע מבורך.

שבוע מבורך.
אמן.

עצוב לי.
נודע לי שבעל הבית הקודם שלי, נפטר.
הדבר הראשון שעלה לי כשקראתי את מודעת האבל - אשמה.
מין אשמה ביזארית כזאת שאם לא היינו עוזבים את הבית ההוא - הוא לא היה מת...
גרתי בבית ההוא 8 שנים.
הוא היה איש עצוב, בודד, מדען שעבר תאונת מטוס קל והפך לנכה ומדוכא.
לפני התאונה סיפרו לי שהוא היה מטפס על הרים עם הילד שלו, עורך מסיבות מפוארות בבריכה שלו...
המון פעמים הוא היה בא לדבר איתי, כי לא היה לו עם מי , וגם ביקש ממני לחמם לו את האוכל במיקרו
פעולה שלקחה לו 15 דקות ולי דקה אחת...
כשהוא היה אוכל, אני הייתי יושבת לידו , מתפנקת על מיץ זיבלי ומארחת לו חברה.
גם בתקופות קשות כלכלית שלי בתור רווקה פוחזת , אני חייבת לו את תחושת השפע שאפפה אותי כי הוא
הרשה לי להשתמש בבריכה הפרטית הגדולה שלו...
קשה היה לו להגיד לי לא...כל מה שביקשתי, עשה...
פעם אפילו אני זוכרת שבאתי אליו בטרוניה שהוא לא משקיע בגינה שלי, ולמה הוא לא שתל שם פרחים?
היום אני יודעת שאין דבר כזה שבעל בית יארגן פרחים לדייר שלו.
אבל אז, הייתי בטוחה שאני צודקת שאם אני גרה אצלו בבית, מטפחת ושומרת לו על המקום, משלמת תמיד בזמן,
ראוי שהוא ישתול לי פרחים.
ואכן אחרי כמה ימים,כל הגינה שלי היתה מעוטרת בפרחים מרהיבים..
כל הזמן שיגעתי אותו שזה לא בריא לנשמה להיות בחדר חשוך - מה שהוא עשה המון...
היה לו הרבה כסף וניסיתי לשכנע אותו הרבה פעמים להשקיע בתוך הבית אבל לשווא...רק את החוץ הוא טיפח
ואת הפנים הזניח...
והוא שקע...ושקע...ולפעמים היו לו מין הבלחים של תקווה ושל חיוך
הוא היה "נוסע" על הכיסא גלגלים שלו ברחבי הנחלה שלו, מגיע לבקר אותי, שוהה כמה שאפשר
לפני שיחזור אל ביתו החשוך והמדכא.
אוי, עוזי...הלב נשבר..
יהי זכרך ברוך.

הוא היה קרוב משפחה שלי, אבל כזה שלא באמת הכרתי מקרוב. ופתאום אני "מגלה" אותו כאן בבלוג שלך, שהתחלתי לקרוא לגמרי במקרה (או כמובן שלא) רק לפני כמה ימים. תמיד מוזר לקרוא דברים שאני לא מכירה על אדם שאני כן מכירה. כמה כאב היה שם.
יהי זכרו ברוך.

כמה כאב היה שם.
נכון...היה שם ים כאב והכי גרוע יאוש...
אדם שלא הצליח למצוא שום שמחה בחיים לאחר שניטלו ממנו רגליו...
אדם כל כך טוב...
לנצח אני אזכור אותו, בתוך החדר החשוך שלו
עם תמונה ענקית של אלויס פרסלי..
עכשו אני נזכרת במשהו מצמרר.
אמרתי לו כמה פעמים להוריד את התמונה הזאת.
כי זו איזו פנטזיה שלא יכולה להתממש.
אלויס פרסלי...מת בגיל צעיר יחסית..
וגם הוא. )-:

עצוב:-(

מאוד עצוב.
חלק מהמרגיעון עוזר לי לבטא משהו "הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו".
|נר| לזכרו.

אתמול הלכתי לישון ב21:00.
בבוקר קמתי, כאילו מישהו מרח לי קרם פנים נגד קמטים...מומלץ ביותר.
הגדולה קמה במצב רוח טוב במיוחד, עליזה ורגועה.
שמנו מוסיקה של אושו שתמיד מזכירה לי את פונה ואת הודו ואת החופש האדיר שהיה לי שם..
הקטנה רוקדת, אני שמה אותה במנשא ומתחילה בארגוני הבוקר.
ארוחת בוקר לגדולה - אפונה, לפי בקשתה ולי סלט - רוקט, סלק, אגוזים, בצל, בולגרי, רוטב בלסמי ומיונז
יאמי.
הבית מסודר, הקטנה ישנה ואני קוראת לגדולה סיפורים...
שמש חורפית מבצבצת לה היישר אל חלוני הפתוח ואני מציעה לגדולה טיול.
היא זורחת.
מתלבשות, בייבי על הגב והגדולה גם עם תיק גב עם מכנס לקטנה במקרה של פשפוש.
הולכות למכולת , מתפנקות עם שקית שוקו וממשיכות לבקר חברה חבדניקית מקסימה היחידה
במושב שתמיד בבית.
בדרך חבורת כלבים מאיימת עלינו. אני לא פוחדת אבל הגדולה נבהלת, מתחילה לבכות.
אני מרימה אותה מקדימה וצועדת עם שתי ילדות תלויות לי על הגוף.
"הם נובחים עלינו כי הם מרגישים שאת מפחדת. אל תדאגי, אני שומרת עליך" הם עוזבים אותנו
אני מורידה אותה.
מרחוק הם קולטים שהיא ירדה ושוב סובבים אותנו, נובחים. שוב היא נבהלת,
שוב אני מרימה אותה...
מעייף להרים שניים.
זו תחושה קשה שהיא לא סומכת עלי שאני אגן עליה..)-:
יש לה גם באחרונה קטע כזה שכשאנחנו יוצאים היא חושבת שאני אשכח אותה בבית ואלך בלעדיה.
שובר את ליבי.
הגענו אל החברה. חיבוקים, נישוקים ותה לואיזה כבר מתחמם בקומקום.
בשורות טובות, הריון חמישי...כייף לה.
אחרי כמעט שעה אנחנו יוצאות בצעידה חזרה. בדרך טיפטופים שמתחזקים.
לגדולה יש פיפי והגשם מתערבב עם הפיפי שמתערבב עם הזיעה שלי...כמה מיים....
אנחנו שרות שירי גשם ועכשו הוא ממש חזק...ממהרות.
פתאום אני קולטת שאין לי מה למהר. סך הכל גשם.
מיים צלולים, גשם של הגשמה מטפטף עלינו , מטהר אותנו ואנחנו מחייכות אליו ונהנות ממנו.
למה להלחם בו? הוא כאן וזה טוב.
אנחנו רטובות, נכנסות למבנה של הדואר.
מחכות רבע שעה...
בסוף אני מאבדת סבלנות, רוצה כבר הביתה יוצאת אל הזרמים האדירים ומייד מוצאת טרמפ הביתה.
אנחנו נכנסות אל הבית החמים, האיש מופתע...
הוא הגיע לפני שעה, בטוח שאנחנו כולנו ישנות...הולך על ביצים כדי לא להעיר אותנו,
ופתאום אנחנו מתפרצות בדלת כמי שכפאנו השד.
חם ונעים בבית...
מחמם את הלב ומפוגג את הלחץ שאנחנו נמצאים בו לאחרונה, כי עדיין לא זכינו בטוטו.

אני כל הזמן פוגשת עוד אנשים שמספרים לי שהם קוראים את הבלוג שלי.
ואני לתומי חשבתי שאני לגמרי לבד כאן מלבד כמה חברות טובות...
מלחיץ...
חשוף קצת...
חבל שאי אפשר לראות מי נכנס לכאן - גם אם לא מגיב...
אז אני מנסה את מזלי..
מי כאן???

אני כאן מוסרת שבת שלום והרבה שמחה @}

גם אני כאן
זה גם אישי וגם אנושי (-:

באתי גם. שבת שלום!

<לא תפסיקי לכתוב בגלל זה, נכון?>

_שמנו מוסיקה של אושו שתמיד מזכירה לי את פונה ואת הודו ואת החופש האדיר שהיה לי שם..
הקטנה רוקדת, אני שמה אותה במנשא ומתחילה בארגוני הבוקר.
ארוחת בוקר לגדולה - אפונה, לפי בקשתה ולי סלט - רוקט, סלק, אגוזים, בצל, בולגרי, רוטב בלסמי ומיונז
יאמי.
הבית מסודר, הקטנה ישנה ואני קוראת לגדולה סיפורים...
שמש חורפית מבצבצת לה היישר אל חלוני הפתוח ואני מציעה לגדולה טיול._

ספרי יותר על בקרים מעצבנים וימים קשים
שאני לא ירגיש לבד
(-:
שבת שלום

וגם אני!
תמיד התפעלתי מהקשר המיוחד שהיה לך עם עוזי.
אני בטוחה שגם אם לא "הצלת" אותו (זה בכלל אפשרי?)
זה משהו שהיה משמעותי לשניכם.
וזה כבר הרבה, לא?
יהי זכרו ברוך

אני כאן, מאד אוהבת לקרוא אותך.

גם אני כאן..
אוהבת לקרוא אותך...

גם אני כאן,
קוראת ומתעדכנת כל כמה ימים,
ומאוד נהנית "לבקר" אצלך בבית ו"לפגוש" את המשפחה...

הרגיעון אומר "כבד את עצמך" ואני חושבת דווקא איך לכבד אותך... (-:

גם אני כאן, מאוד אוהבת לקרוא אותך.

נפגשנו פעם מזמן לרגע קט. אין שום סיכוי שאת זוכרת.. ממש תענוג לקרוא אותך. קראתי את הכל ברצף ובכל זמן הקריאה שררו שלווה ושקט בייתי גם על בני (שבערך בגיל של הילה) שמשחק בנחת ובמתיקות כאן לידי, ככה שממש סידרת לנו אחה"צ קסום.. תודה.. יש בך כל כך הרבה אהבה טהורה כזו ומשמחת. חוץ מזה חיזקת בי את התשוקה לקבל גם בת ביום מן הימים.. תמשיכי לכתוב..

אין שום סיכוי שאת זוכרת
חמודה...אני סרטנית טיפוסית
זוכרת הכל!!
אתם מוזמנים לבקר ומבטיחה לכם שוב את הקסם הזה...

ביום שישי בלילה רעדה האדמה
וגם אצלי רעדה האדמה.
משהו משפחתי קשה ביותר, שקשור למשפחה המורחבת שלי, לא בא לי להכנס אל זה..
והיום שוב זרחה השמש,
ובשורות טובות הגיעו על הבוקר.
המון שינויים בפתח..

היינו היום ביום הולדת.
עם מיליון הפעלות...
כאילו שהאמא שם פחדה שתוותר שניה אחת אינטימית..
והם דווקא בחינוך ביתי.
אפילו האוכל הוגש תוך כדי הפעלה.
הילדים התבקשו ליצור פרצופים מהאוכל...

מזל שהכל היה באנגלית, אז הגדולה שלי,
בעוד כל הילדים יוצרים פרצופים מהטורטיה, העגבניות והחומוס,
אכלה בשיוויון נפש את ה"עיניים", ה"שיער" ושאר האיברים.

כשהוגשה העוגה, הוצאתי את הסוכריה על מקל שהכנתי לגדולה.
אנחנו מנסים תזונה ללא גלוטן, וידעתי שהיא תתאכזב קשות.
היא שמחה על הסוכריה והסתכלה בעינים כלות על העוגה.
"מותר לי לכבות את הנרות"? היא שואלת.
"בטח" - אני עונה לה.
כולם מקבלים עוגה והיא נגנבת...
"יש בזה חיטה?" היא שואלת.
"כן" אני עונה... היא מוותרת על העוגה ואני מתבעסת.
הרי גם ככה יש לה איזו תחושת זרות שהתפתחה בשנה האחרונה.
גם ככה היא לא הבינה מילה אחת כל היומולדת...
"טוב" אני אומרת לה.
"בימי הולדת תאכלי פרוסת עוגה"
היא זורחת.
מחזירה לי את הסוכריה.
אוכלת את העוגה.
אולי שווה לעשות את הבדיקה הזאת וזהו...
לא בא לי לדקור אותה שוב.
היא נדקרה עשרות פעמים אם לא יותר בכל ארבע שנותיה...
אני צריכה לפתוח על זה קלף.
נראה.

יאללה, תפתחי קלף. השאלה היא מה היה אח"כ...האם פיסת עוגה השפיעה?

גם אני קוראת אותך בתענוג גדול. את מעוררת השראה.

זהו..זה קורה.
כבר לא בגדר פנטזיה...
קנינו מגרש בהרחבה היפהפיה והקסומה של קיבוץ בית קשת...
מרגיש מוזר, שונה וכל כך חדש...
אני יכולה לראות בדמיוני את החלל הגדול, רצפת פרקט בהירה, חלון בלגי בסלון, כיור עגול וגדול באמבטיה ופסיפס בשירותים...
זה קורה אחרי כל כך הרבה מניעות ורעידות אדמה, חבלי לידה.
הקרירות והרעננות הצפונית הולכת להיות מנת חלקי - איזה כייף!!!
הלכנו לחתום בלי להכיר אף אחד משם.
זה פשוט הרגיש זה וזהו.
וכשמגיעים הספקות, הפרפרים בבטן - אני מזכירה לעצמי שהחיים זזים כל הזמן.
כל מה שעומד - מתעפש.
והתנועה, שהיתה מנת חלקנו תמיד, עדיין איתנו.

בלילה שעבר, הלכתי לסלון שלנו וראיתי שיושב שם קבצן. ביררתי למה הוא פה ואז הוא אמר שאין לו לאן ללכת.
הרגיש מוזר.
אחרי זה שמתי לב שיש מלא אנשים קבצנים, חסרי בית והם נמצאים בכל פינה אצלי בבית ואפילו הכינו לעצמם מרק!
ואז התעוררתי.
כל היום מלווה אותי החלום הזה.
בתחושה הראשונית שלי הפירוש הוא שהכנסתי קצת יותר מידי אנשים לחיים שלי בזמן האחרון ונחשפתי קצת יותר מידי...
האיש אמר שזה חלום של שפע. אני מאפשרת נותנת לאנשים חסרי בית - מחסה.
אני עוד חושבת על זה...

באגדה ההודית, האנשים הכי עשירים הם הקבצנים, הם אלו שצוברים את האבנים הטובות והזהב והחכמה כולה אצורה אצלהם.
אני מפרשת את החלום שלך כסימן טוב, שהכל יסתדר והשפע נמצא אצלך, הקבצנים באו והכינו מרק? הם יגמלו לך בכחמתם ובנדיבותם באוצרות של שפע.

איזה חלום יפה.

שהכל יסתדר והשפע נמצא אצלך, הקבצנים באו והכינו מרק? הם יגמלו לך בכחמתם ובנדיבותם באוצרות של שפע.
תודה אהובה
ביהדות אומרים שצריך לספר חלום רק לאנשים שיפרשו לך אותו טוב וגם הפירוש הראשון שמפרשים לך הוא הכי חשוב.

יש בך כ"כ הרבה, ואת בנדיבותך מחלקת לכל מי שזקוק.

מזל טוב!!!!!!!
(עוגה ללא גלוטן)

ועדת קבלה בקיבוץ.
אנחנו מתיישבים , שני מבוגרים ושתי בנות תזזיתיות, מול שלושה קיבצוניקים במלוא מובן המילה.
אחד מהם מבוגר עם מבטא דרום אמריקאי, השניה,אישה גדולה עם עיניים מאירות והשלישי נראה לי כמו רפתן אדיש.
אנחנו יושבים במין מבנה כמו צריף,וילון חום ישן על החלונות ותמונות שלא קשורות אחת לשניה.
הם מספרים לי את ההיסטוריהשל הקיבוץ ואני שומעת בתוכי : "אנו בנו ארצה לבנות ולהבנות בה..."
מרגישה כמו בסרט...רק חסר להם מגפיים וקילשון.
הם חמודים, לבבים, נותנים תחושה טובה...
קצת מבררים לגבי החינוך הביתי ומיידעים אותנו שיש שם גם גן אנטרופוסופי.
מעניין שהרבה אנשים חושבים שאנחנו בבית כי אין אלטרנטיבה.
קשה לאנשים לתפוס שאנחנו בבית כי אנחנו אוהבים להיות בבית, כי טוב לנו שהבית הוא המרכז...
לא כי רע בחוץ אלא כי טוב בפנים...
כל כך מרהיב שם...נוף בראשיתי מהמם ביופיו.
אני כבר רוצה לגור שם.
העתיד לוטה בערפל עכשו..מתי נעבור...איפה האיש יעבוד...איך נרגיש שם...
בכל זאת אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני הרפתקאה מדהימה.
מרגש.

גמני קוראת כאן מידי פעם

<מצטרפת למסדר המתפקדים>

הגעתי רק עכשיו וקראתי ברצף.... אני לא מכירה אותך בכלל וכנראה שגם את לא אותי. כנראה שהייתי צריכה את החוויה הזאת, כל כך נקי ויפה וחף מציניות שאצלי היא בשפע....

מאד מתרגשת לקרוא על הבית, ומקוה אתך שהוא יהיה כל מה שבית צריך להיות.
ומזמינה גם משכן מדויק משלי על הדרך.

מדהים, בשעה טובה! נשמע כל כך מרגש ונכון, כמה טוב שחיכיתם עד שזה ירגיש זה.

ומזמינה גם משכן מדויק משלי על הדרך
עדיין נשארו עוד 10 מגרשים....

בוקר.
אחרי התלבטות , החלטתי ללכת למפגש בעיר הגדולה ולוותר על המפגש היום ביער מול הבית.
קר, גשום ולא בא לי להיות שעות בחוץ.
המפגש ביפו, בבית גדול וקסום עם ילדים חמודים ובעיקר בנות עדינות בדיוק כמו שהגדולה אוהבת...
טוב לה שם, במשך 4 שעות היא לא ניגשה אלי בכלל מיוזמתה וזה סימן שטוב לה.
באיזשהו שלב השמש מבצבצת ואני מחליטה לצאת לטיול עם הקטנה בסימטאות.
אני משאירה את הגדולה עסוקה ביצירת סביבונים לחג , שמה את הקטנה על הגב ויוצאת לסיבוב.
כייף לי ללכת לבד, בקצב שלי ולא בקצב של ילדה בת ארבע.
אני מסתובבת ברחובות הלא מוכרים ומרגישה כמו ילדה שברחה מבית הספר.
נזכרת איך בתור ילדה אהבתי את הימים שלא הלכתי לבית ספר או לחילופין נזכרת איך הייתי מסתכלת
דרך הסורגים של בית הספר החוצה ומדמיינת כמה כייף שם "בחוץ"...
אישה עם רעלה מסבירה לי איפה המכולת...אני מוצאת - קונה שוקו וממשיכה.
לפעמים נדמה לי שבעיר הרבה יותר באופן טבעי מאשר במושב השומם..מרגישה שהעיר זה הג'ונגל של
פעם.
אחרי חצי שעה בערך הקטנה נרדמת ואני חוזרת לבית.
הגדולה שקועה בסיפור שמספרת אחת האימהות . אנחנו מפריחות נשיקות אחת אל השניה והיא ממשיכה
בענייניה.
ארוחת צהריים. יש כאן עוד ילדה שלא אוכלת חיטה וזה הופך את ארוחת הצהריים של הגדולה ליותר כייפית.
אני מצליחה לפשפש את הקטנה יחסית טוב למקומות חדשים וזה סימן טוב עבורי.
המקום הזה מדוייק לנו והקטנה מקבלת את התדר הזה ופועלת על פיו.
חוזרים הביתה...
הנסיעות האלו מעייפות.
כבר התרגלתי לכךשהמפגשים קרובים לבית, אבל עכשו גשום וקריר
והכי טוב לנו זה במקומות אינטימיים יותר.
עד אלסקה אני אסע בשביל מפגשים איכותיים בשביל הגדולה,
אז מה זה יפו בשבילי...

_עד אלסקה אני אסע בשביל מפגשים איכותיים בשביל הגדולה,
אז מה זה יפו בשבילי..._ {יש}

רציתי לעשות סימן של יש (אבל למה שיצליח)
אז אני אגיד, יש.
נשמח מאוד לראותכן יותר.

בלילה חלמתי שמטוס נוסעים ענק מתרסק ונופל באיזור המגורים של אמא שלי.
זה היה מוחשי עד אימה ומאוד מפחיד.
רצתי אל איזור הנפילה, נכנסתי אל המטוס, היו ניצולים ואיכשהו כשחילצו את כולם גם אני ירדתי במדרגות החוצה
וכאילו הפכתי להיות חלק מהניצולים.
קמתי בבוקר בתחושה קשה מאוד של חלום נבואי.
לפעמים זה קורה לי שאני מרגישה משהו או חושבת על משהו והוא קורה.
במיוחד זה קורה לי עם הבכורה שלי. אני חושבת על משהו והיא פתאום מדברת על זה...
היום אחרי מפגש פורה במיוחד עבור הגדולה, התחילו להתגנב חששות אל ליבי.
איך אני אנתק אותה מהחיים שלה כאן, מהשגרה הברוכה שלה, המפגשים שהיא כל כך אוהבת, החוגים...
לקח לנו זמן עד שבנינו מעין עמוד שידרה שיתאים לה ולי...
ולמרות שאני יודעת שגם בצפון תהיה לנו קבוצה - פתאום השינוי עבורה מלחיץ אותי.
האיש אומר שכל מה שהיא בונה כאן,היא למעשה בונה בתוך עצמה ולכן זה לא יילך לאיבוד.
היא תיקח את זה איתה לכל מקום שנגיע.
הוא צודק, ובכל זאת...

מחקהקוסמת מארץ עוץ (05.12.2007 21:39):
לפני שבוע בסיפריה התיישב לידנו ילד חמוד, עם עינים עצובות , חמושות במשקפיים.
מין הארי פוטר שכזה.
היתה לו ולגדולה כימיה מקסימה. והאמא שלו הזמינה אותנו אליהם הביתה.
לקחתי את הטלפון שלה ואתמול התקשרתי ונסענו אליהם.
היה מקסים.
שיחקו שלוש שעות במשחקים של בנות, משחקים של בנים
וגם אני נהנתי מחברתה של האמא.
האיש קורא לי "בלתי נלאת"
הוא לא מבין איך אני הולכת למקום שאני לא מכירה, לאנשים זרים לחלוטין, על סמך פגישה של חמש דקות בסיפריה.
ואני, לפעמים מייחלת לזמן שהיא תגדל ותלך בלעדי לחברים שלה... וכל עוד זה לא קורה - אני עושה את זה בשבילה.
בסבבה מוחלטת

אני כאן, קוראת וסופרת לאחור,
מקווהמ שנצליח לנצל את הזמן שנותר....

כבר תשעה חודשים אני יולדת מחדש את הגדולה, באמבטיה.
זה התחיל אחרי הלידה השניה שלי, כשככל הזמן הגדולה שמעה אותי מספרת את הלידה לחברות בטלפון
ושאלה אותי למה אני לא מדברת על הלידה שלה.
באותו הרגע הרגשתי שמישהו מקמט לי את הלב והורס לי שם את כל החדרים...
הרי מה יש לספר?
שישנתי במשך כל הלידה?
שהיא נלקחה מייד אחרי הלידה לטיפול נמרץ פגים ורק אחרי 24 שעות באתי לבקר אותה לזמןן קצרצר, על כיסא גלגלים
עם כאבים מהקיסרי ובצקות בכל הגוף?
ובכל זאת, סיפרתי לה את הכל, זאת לא היתה כמובן הפעם הראשונה אבל הפעם הוספתי עוד פרטים שידעתי שהיא
תוכל להכיל.
ומאז בכל פעם שאני עושה אמבטיה, אני קוראת לה והיא מבקשת "בואי נעשה שאת יולדת אותי"
ואז אני אומרת לה "אוי, יש לי בטן ענקית אני תכף יולדת אהההה אההה צירים..."
ואז היא זוחלת אלי וקופצת על הבטן שלי ואני אומרת" איזה כייף שמים לי אותך על הבטן"
ואז תמיד הלב שלי דומע וגם העיניים לפעמים והיא כמובן מתחילה "לילל" ולבקש ציצי.
נו טוב, חוייה מתקנת אבל עד כאן. ינקה כמעט עד גיל שלוש כשהשלוק האחרון שלה היה חודשיים לפני ארבע.
והפסיכודרמה הזו עושה לנו טוב כי....לא היתה לי בטן ענקית בכלל ובטח שלא היו לי צירים
ובטח שלא הניחו אותה עלי ובכלל לא הייתי נוכחת בלידה הזו.
ובמקום להיות במקום חם ומוגן היא היתה לבד מתחת לתנור חימום. לבד.
אף אחד לא חיבק אותה...אף אחד לא קיבל אותה ..אף אחד לא נגע בה.
והמחשבה הזו שהיא נקרעה מהבטן לעולם קר ומנוכר עם כמה אחיות שמחזיקות אותה כדי להכניס לה
עירוי וזונדה גומרת אותי כל פעם שאני נזכרת בזה.
המון זמן לא חשבתי על זה אבל אתמול מצאנו שקית עם המון תמונות שלה מהאינקובטור
וזה פשוט החזיר אותי לשם.
לפעמים אני מתנחמת בזה שאלוהים היה איתה ושיש השגחה פרטית ושסבל בתחילת החיים - שורף קרמה...
אבל החוליה הזו של הלידה והמפגש הראשוני שלא היה היא משהו שתמיד תחסר לי ברבדים הכי עמוקים בנשמה
של שתינו ורק כשהיא תלד ותתחבר אל הילד שלה מייד ( בעזרת השם) רק אז משהו מהחלל הזה יתמלא.
.

האיש אומר שכל מה שהיא בונה כאן, היא למעשה בונה בתוך עצמה ולכן זה לא יילך לאיבוד.
משפט חכם !!!!!! ויפה @}

על עינייני אינקובציה ופגיה - במייל.

אמאל'ה. קרעת לי את הלב. והלידה מחדש באמבטיה שאתן עושות - מדהימה. מפליא לראות איך אמא וילדה יודעות לעשות תיקונים.
אולי בפעם הבאה שאתן באות לעיר הגדולה תבואו אלינו? יש לי הרגשה חזקה שהבנות שלנו צריכות להכיר.

[ריש גלית ממחשב אחר].

כשהייתי ילדה, אמא שלי אמרה לי המון פעמים ש"אין מקום לבינוניים בעולם".
רק כשגדלתי הבנתי כמה זה משפט מסרס ונוראי...
הייתי מין ילדת פלא שהכזיבה. בגיל שלוש דיברתי ארבע או חמש שפות, בגן תמיד הייתי בתפקידים הראשיים, רצו להקפיץ אותי כיתות וכל שאר הירקות.
כשגדלתי, "התעצלתי" מללמוד ואכן ההשגים הלימודיים שלי היו בינוניים.
מה, היא לא שמעה על פעמון גאוס?
הפעמון הזה שאומר שיש מעט מצטיינים, מעט נכשלים והמון באמצע, בינוניים...
מעניין שדווקא את השיעור הזה בסטטיסטיקה אני זוכרת. אסמכתא שאני |"בסדר".
כשחזרתי עם הגדולה מהפגיה היא מייד ביררה מתי אני כבר אשלח אותה לגן או מטפלת...
עדיין היא לא מעכלת שאנחנו חיים אחרת.
משפטים כמו " אנשים שעושים חינוך ביתי , בטח אין להם מקצוע...בטח לא מחכה להם כלום בחוץ
בגלל זה הם בבית...בגיל 40 האנש
ים האלו ימצאו את עצמם בלי כלום ...ועוד..."
לפעמים כשאזרה עוז גם היתה מפנה את המשפטים אלי...
כשהייתי יותר צעירה זה היה " אלו, הפלצנים האלו שנוסעים להודו ולא עושים עם עצמם כלום....רק אלו שלא לומדים באוניברסיטה נשארים שם יותר מחודש"...
ככה במהלך השנים, משפטים מרעילים, מופנים אלי במסווה של שיחות על "אחרים"...
אני יכולה למלא אתר שלם במשפטים הנוראים האלו אבל הפעם אני רוצה לספר על התיקון.
אתמול הזמנתי אותה למסיבת חנוכה של הקבוצה.
זה לא היה מתוכנן, היא הכינה לנו סופגניות ללא גלוטן כדי שהגדולה תוכל גם להתענג על מאכלי החג.
הרגשתי שהיא רוצה לבוא.
התלבטתי...כל כך כייף לי במסיבות...למה להכניס מתח מיותר?
אבל הפעם החלטתי שאני אזמין אותה. בשבילה. אוותר על האגו.
ככה אוכל גם לשמח אותה וגם להתקרב להארה (-:
היה לה כייף. היה לה כייף שלא מלעיטים את הילדים בזבל ומיץ, כמו שהיא רגילה לראות אצל אחי.
אמא שלי היא פריקית של בריאות.
היה לה כייף לשמוע את הילדים שרים עם האקורדיון....היה לה כייף במרוץ לפידים....
היה לה כייף לראות שאין להורים שם קרניים, קילשון ושרוואלים מהודו.
(היא לא מצליחה להתרגל לבגדים ההודים שלי).
היה לה טוב.
ולי היה טוב שלה טוב.
היא לא הצליחה להתאפק ולשאול "הילדים הגדולים האלו...מה מעניין אותם לשחק עם קטנים????"
הסברתי לה על המידור החד גילי...לא שהיא הקשיבה.
היא משדרת יותר מאשר קולטת.
אבל בכל זאת היה בזה עבורי סוג של ריפוי. שני חלקים בתוכי נפרדים זה מזה לחלוטין, זוכים
לפגישה מהוססת, לדיבור מרפרף...
אולי יום אחד יהפכו לחלק אחד, הרמוני...בתקשורת זורמת מלאה.
אמן.

אמן@}

שבוע שוקק, המון חברים, אורחים...
יום יום באים אלינו אורחים.
הגדולה פורחת.
אי לא מכירה אף ילד עם צרכים חברתיים כל כך גדולים.
כבר כשהיתה בת שבעה חודשים נאלצתי יום יום ללכת לגני שעשועים...
אחרת היתה משגעת אותי.
אני תוהה איך זה שאם היא מאושרת או עצובה, תמיד קשור ישירות למינון החברתי באותו שבוע.
לא קשור למה קורה ביני ובין אבא שלה, לא קשור למה קורה ביני לבינה...רק לחברה.
וזה לא שהיא לא מעסיקה את עצמה מדהיםםםם, עם המון משחקי דימיון עשירים.
אבל, כמו איזה בת שלושים, היא רוצה להפגש עם החברים שלה המון, לדבר איתם בטלפון, להיות בתנועה...
אין לה "זמן הפשרה"..נפגשת ומייד רוצה להתערבב, בניגוד לרוב הילדים שאני מכירה.
זה קטע כזה...היא מאוד אוהבת חוגים, אוהבת להשמע להוראות המדריכה לספורט ולחוג תנועה, אוהבת חברה בצורה יוצאת דופן...
קצת כמו ילד גן, לא?
ב99 אחוז מהזמן אני בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון עבורה...
ולפעמים הפחד מחלחל שאולי אנחנו טועים...ואולי יכלה להיות יותר מאושרת עם המוןןןןן חברה...כל הזמן...
כמו שהיא אוהבת.
לא יודעת

לפני שני לילות היא הלכה לישון
אני שומעת מהחדר מילמולים "כבש אחת...כבש שתיים..כבש שלוש"
"אמא..." היא צועקת אלי.
"אני סופרת כבשים!!!!"

איזה כיף עם אמא שלך.

איזה כיף עם אמא שלך.
ואיזה כייף שאת חושבת כך (-:

במחשב החדש שלי היה במשך החודש האחרון שומר מסך חדש.
תמונה של ג'ונגל פראי וסבוך עם שביל ברור מאוד שמתפתל אל דרך מלאת ערפל.
פתאום הרגשתי בימים האחרונים שהתמונה הזאת מייצגת בדיוק את המצב שלנו עכשו.
ההווה ברור, יש דרך מסויימת אבל היא מובילה אל מקום לא ברור.
קנינו בית מבלי להכיר אף אחד במקום החדש ....זה הערפל.
היום פגשנו בקהילה החדשה.
הגענו מהוססים, קצת מתביישים ומרגע לרגע הצעדים שלנו הפכו יותר ברורים.
אנשים יפים, חיוכים מכל עבר.
כיףףףףף
היו מעגלי שיחות, דיבורים על איך הקהילה תראה, איזו תקשורת תהיה בין הבתים, איך יראו השטחים
הפתוחים...
כל כך נעים לפגוש באנרגיה דומה לאנרגיה שלנו.
הגדולה השתלבה בין הילדים וקרוב לחמש שעות שיחקה הרחק..
אפילו הגיעו כמה משפחות חינוך ביתי מה שהפך את הכל ליותר אטרקטיבי...
אני כבר לא יודעת מה יותר הבית שלנו. כאן או שם...
וכמו כל החיים שלנו-פיצול.
פיצול בין כאן לשם
פיצול בין ההוה לעתיד
פיצול בין צפון לדרום
אפשר להוריד את השומר מסך.
אדי הערפל , כבר לא כל כך סמיכים.

ביום שישי קמנו עם חשק עז לנסוע לשוק הפישפשים.
אבל מה...אנחנו כבר כמה שבועות בחיסכון. קונים רק מה שאפשר ומנסים להסתגל לתקציב החדש.
האמת שמזמן היינו צריכים לחיות ככה אבל אנחנו כל כך אוהבים שפע...
פתאום ..אאוריקה!!! נזכרתי שלפני עשור בערך קיבלתי מאתיים דולר והם קבורים איפהשהו במחסן.
מלא מרץ יצא האיש לחפש את המטמון האבוד בעוד אני מארגנת את הבית ליציאה.
כעבור עשרים דקות הוא חוזר עם ניצוץ בעיניים...
"מצאתי!!!"
"ישששש!!!!" אני מתלהבת כמו איזה בת טיפשעשרה.
נוסעים לשוק.
השוק מקדם אותנו בזרועות פתוחות. אני והגדולה נפעמות מהצבעים, ריחות,צורות..
עוברים ליד חנות רהיטים עתיקים.
הגדולה רוצה לשבת על כורסה מזהב קטנה.
אנחנו נכנסות. אני מתיישבת על כורסת מלכים והיא כל כורסת נסיכות. הכל מזהב עם עיטורים ופיתוחים.
המשכנו הלאה ו
יצאנו בשלל רב, בזול מאוד וגם ישבנו במסעדה מגניבה
ואפילו נשאר לנו עוד כסף לפעם הבאה (-:
ועל זה נאמר, " אין יאוש כלל..."

רק אתמול בערב נודע לי שיש לך בלוג. התעוררתי באמצע הלילה והלכתילחפש אותו, קוראת וקוראת ומרגישה איך בבת אחת מכירה אותך ואתכם הרבה יותר טוב. יש כאן כל-כך הרבה תובנות, שלי לקח כמה שנים טובות להגיע אליהן, והנה את כותבת אותן כל-כך ברורות, חכמות וכנות.

קראתי את מה שכתבת על הילה, הצורך שלה בחברה, ואחר כך את הלבד שלה בפגיה ואז שוב על החברה ופתאם הרגיש לי כאילו יש קשר בין הדברים. כאילו היא כל הזמן רוצה למלא ולהריף את עצמה באנשים (חברים) אהובים, אחרי שהייתה כל-כך לבד בפגיה... לא יודעת אם באמת קשר, סבתם מעלה משהו שישר קפץ בתוכי.

תודה על הכתיבה הזאת המזככת והמעניקה

ופתאם הרגיש לי כאילו יש קשר בין הדברים. כאילו היא כל הזמן רוצה למלא ולהריף את עצמה באנשים (חברים) אהובים, אחרי שהייתה
בוודאי שיש קשר...
הרי גם אם אדם מבוגר היה עובר את החוויה הקשה הזאת , היא היתה נחרטת בו לנצח...
מצד שני אפשר כבר במפה האסטרולוגית שלה (שנוצרה ברגע הולדתה) את החברתיות הזאת.
והאמת, גם אני הייתי פעם כזאת (-:

זו כמובן אני למעלה
מאיפה הגיעההפלוני אלמונית????

פתאום היום הבנתי שהקושי הוא אבן דרך לצמיחה.
הקטנה שלי היתה חולה יומיים.
היא ינקה 48 שעות ברצף ואני לא מגזימה.
צמודה ...צמודה ...צמודה....
התחיל להתפתח לי כאב גרון.
פעם אמרה לי מישהי חכמה שכאב גרון מייצג רצון לחופש.
היום הקטנה קמה בריאה פחות או יותר
וכאב הגרון - פג גם הוא.
במהלך היום קלטתי איך היא התבגרה ביומיים האלו.
מפישפוש כל עשרים דקות, היא "ריווחה" לפעם בשעה, שעה וחצי.
הללויה!!!!

תמיד התנגדתי לעובדה הזאת שצריל לסבול בשביל לצמוח.
למה???
למה אי אפשר להתפתח, לחדד מודעות ותובנות
וליישמן מתוך הטוב?
למה יצירות אומנות חייבות להגיע מתוך הקושי, האפלה?
המורה הראשונה שלי תמיד אמרה לי שכל החיים שלנו
זה ניסיון לחזור לגן עדן.
לגן עדן תודעתי. למקום בו אין פיצול בין טוב לרע, למקום בו אין
שיפוט, למקום בו נהיה שרויים באחדות.
ומכאן הקושי שלנו, מהמקום בו אנו חווים את הפיצול.
ורק משם, מגיעה הכמיהה לאחד.

אבל כשראיתי כמה הבייבי שלי התבגרה ביומיים
קלטתי שזה לא |" רע" להתפתח מהקושי.
זה בסדר כי טבע האדם רע מנעוריו ובמקום ש"קל"
אנחנו מחפפים.
ודווקא ה"קשה" וה"אין" מוליך אותנו למסע מרתק בנבכי הנשמה.

זה לא שלא הייתי רוצה רק שפע וחסד בחיי
אבל אני מודה ומתוודה שה"רע" גם מעביר אותי תהליכים.
ואני כותבת בגרשיים כי "רק טוב יורד מלמעלה" אומרים חכמנו...
הלוואי ונראה את ההשגחה הפרטית בכל.
גם ב"טוב" וגם ב"רע"