רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

אז מה עושים בעצם? מישהו יודע מה יכול לעזור?

בשמת,

תביאי עוד סיבוב של הסברים, מה'כפת לך...
למרות שמשהו בבטן שלי מדגדג לי הבנה.
זה שאנחנו קולטים הכל... אני אישית חושבת שכששני אנשים נפגשים, לוקח להם בערך חצי דקה עד חצי שעה כדי לדעת אחד על השני הכל, אבל ה כ ל.
לכל הפחות, את כל הדברים החשובים.
אנחנו משאירים את כל הידע הזה ברמה תת-הכרתית, או שוכחים אותו, פשוט מטעמי נימוס. וברמה העליונה (המודעת) מדשדשים בנעימות בשלב ה"אה, איזה איש נחמד, נעים להכיר. מה אשתך עושה?" בעוד הרמה התת-הכרתית עברה כבר מזמן לסקירת הכוחות והחולשות הכי כמוסים של הבנאדם, פחדים, תקוות, פוטנציאל גדילה ושינוי, קבעונות, טראומות ישנות, וגם מוסיפה מסקנות אופרטיביות.

אז מה עושים בעצם?מישהו יודע מה יכול לעזור?

שלוש גישות עיקריות:

התאמת הסביבה. להקיף את עצמך בסביבה שמתאימה לצרכים שלך, תעשה את העולם מקום נסבל ונעים יותר. לבחור בחירות מושכלות (מה אני לובשת, איפה אני חיה, איפה ואיך אני עורכת קניות, בחירת מקום עבודה...). להכיר את עצמך יותר טוב וללמוד את הנקודות שבהן גירוי מסוים "שובר" אותך, ללמוד לתמרן סביבו, להימנע ממנו, או לפצות עליו באלפי דרכים שונות.
טיפול תומך: מסאז' ומתודות אחרות מהסוג הזה, למי שיכול, חיבוקים, פעילות גופנית שהוכחה כמרגיעה, חופשות מסוג מסוים ולא אחר.
טיפול רמדיאלי - כלומר טיפול שמטרתו לשנות ולשפר את התפקוד של מערכת העצבים שלך, להפחית את תגובתיות-היתר.

ציינתי למעלה אחדות מהשיטות.
אני יכולה להגיד לך שזה עוזר. אני שמעתי מכמה מרפאות בעיסוק שמתמחות בתחום החושי, שהדיאטה והפרוטוקולים עוזרים באופן מרשים מאוד לילדים, ובאופן משביע רצון למבוגרים. כמובן שצריך לוודא שתגובתיות היתר היא הבעיה הבסיסית ולא בעיה משנית שנובעת כתוצאה ממשהו אחר (תזונה לקויה, הפרעות חרדה ועוד). הטיפול לוקח כמה שבועות, עד שהסימפטומים נעלמים.

אני הולכת לארגן לעצמי דיאטה סנסורית עם מרפאה בעיסוק. זה לא מובן מאליו, כי בשבילי זה אומר עבודת עומק... זה אומר לגעת בדרך הכי בסיסית שבה אני רואה וחווה את העולם, וכתוצאה מזה - באחד מאבני היסוד של איך אני רואה וחווה את עצמי. בהגדרות היסוד שלי. זה קצת מפחיד, אבל לי, עכשיו, זה נכון.
יותר מאוחר, אני אספר איך זה היה

לא, אנחנו צריכים ללמוד איך להגן על עצמנו בלי עזרים.
למה? איפה זה כתוב?

ונאמר שזה נכון לכולם/ן ללא יוצא מהכלל, מה עושים עד שמגיעים לחסינות כזו שאין ממנה נסיגה או ירידה? אני נגד סבל ובעד כל מה שכיף וטוב. ולי חשוב להרגיש טוב גם כאן ועכשיו ולא רק באיזה עתיד עלום שבו אשיג - או לא - חסינות מוחלטת מגירויים מפריעים. אז כן, אני בעד "שריונות", כמובן מטפוריים או אולי נכון יותר: אנרגטיים.

אז מה עושים בעצם?מישהו יודע מה יכול לעזור?
קודם כל "סור מרע ועשה טוב".

את הרי יודעת מה עושה לך רע – אז תתרחקי מזה, תנסי להימנע מזה ככל האפשר או לפחות לצמצם את זה בחייך. נסי להתרחק מאנשים ומיחסים "צורמים" ו"רעילים" בכל המובנים, נסי להתרחק ולהימנע ממקומות ומסיטואציות שלא מתאימות וטובות לך.
ומה שעושה לך טוב – עשי עוד ועוד ממנו! פנקי את עצמך במה שעושה לך טוב. קבלי את עצמך ככזו או עשי משהו לשנות (אני בעד לקבל את עצמך ולנסות לעזור לעצמך).

הנה עוד כמה דברים שניתן לעשות, לאו דווקא לפי סדר החשיבות

מדיטציה. ומדיטציה-דמיון מודרך טוב: להקיף את עצמך מכל הצדדים בבועת אור מגינה ולמלא גם את החלק הפנימי באור.
יוגה, טאי צ'י וכו'
הילינג ונראה לי שעדיף דווקא הילינג עצמי
דמיון מודרך וחשיבה חיובית, היגדים חיוביים - למשל, לפי שיטתה של לואיז היי אבל לא רק
אם יש סמלים, חפצים וכו' שאת מאמינה שהם מגינים או מסמלים הגנה - הכניסי אותם למרחב הפרטי שלך ו\או קחי אותם כשאת יוצאת החוצה.
טיהור הבית בשיטות שונות
טיהור הגוף בשיטות שונות. למשל, בשיטה הפשוטה ביותר: מקלחת, מים זורמים כל פעם שחוזרים הביתה מבחוץ כדי להסיר את כל האנרגיות והויברציות שבחוץ
כשחוזרים הביתה מבחוץ – להתקלח ודווקא במים זורמים. להסיר את כל האנרגיות והויברציות שמבחוץ
ארומתרפיה – כשרגישים לריחות זה אומר לדעתי שגם אפשר להיעזר בדיוק באמצעות רגישות זו
שיטות שונות של הרפואה המשלימה: רפלקסולוגיה, מחטים סיניים, וכו'
להקפיד להשתמש במוצרים טבעיים ככל האפשר על העור
להקפיד לאכול אוכל בריא ככל האפשר

ובדף הזה כתבו עוד כמה עצות, כגון משה אלבאום, אייפק, דיאטה סנסורית, מברשת מיוחדת שמברישים את הגוף, אייפק, עוצמת הרכות, קרניו סקרל, ועוד.

בהצלחה

את הרי יודעת מה עושה לך רע – אז תתרחקי מזה
אבל על זה הדף הזה, כלומר מזה הוא התחיל- מ האנרגיה שאנחנו מוציאים כדי להימנע מהדברים שמפריעים לנו רק כדי לא לחוות אותם במקום לחזק את עצמנו בצורה שנוכל לחיות בשלום עם מה שסביבנו.

נזכרתי פתאום שלפני כמה שנים קראתי ראיון עם עירית לינור ובו היא סיפרה שכל בוקר היא נכנסת לטנק שלה ויוצאת החוצה לכבוש עוד ועוד תחומים ועניינים. חשבתי לעצמי שאני ממש לא מעוניינת בטנק, אבל שריון היה יכול להיות נחמד. מה שבאמת עדיף כמובן הוא שריון אנרגטי שאינו נראה ע"י רוב האנשים אבל אפקטיבי מאוד. שריון גמיש ורך וחלק ובלי חורים, שמסנן את כל מה שצורם ומפריע ורק הדברים הרכים והעדינים והטובים והמיטיבים נכנסים לתוכו. ואם אי אפשר להגיע למצב הזה מייד ובמהירות, אפשר אולי לפחות להתחיל לארוג אותו עוד ועוד ועוד. ועד שהשריון יהיה בלתי חדיר למה ששלילי ומפריע (זה לא אותו הדבר, לא כל מה שמפריע שלילי. מדובר בשני דברים שונים) אפשר להיעזר בשריונות-גבולות אחרים, כגון להימנע או לצמצם ככל האפשר יותר קשר ומגע עם אנשים, סיטואציות ומקומות שידוע מראש שלא מתאימים ולא מיטיבים. במישור אחר: לעבוד על אסרטיביות ושמירת הגבולות. במישור אחר: לרקום את שריון האור (העור?).

מ האנרגיה שאנחנו מוציאים כדי להימנע מהדברים שמפריעים לנו רק כדי לא לחוות אותם במקום לחזק את עצמנו בצורה שנוכל לחיות בשלום עם מה שסביבנו.
החוויה שלי היא אחרת. אני תופסת זאת כך: יש מקומות שמאוד לא טוב לי להיות בהם - יש בהם המוני אנשים צפופים, המון רעש, המון עשן סיגריות והמון דברים לא טובים לי (ונראה לי שהם באמת לא טובים). דוגמה: פאבים, אולמי חתונות, מקומות שבהם אנשים מעשנים. אני פשוט לא נכנסת למקומות האלה. אני לא משקיעה אנרגיה - אני פשוט לא נכנסת. לי זה נראה כבזבוז אנרגיה (ובריאות) להיות במקומות רעילים שכאלה. אם ניקח לדוגמה את הסיגריות - ממש לא בריא להיות בתוך העשן הזה והוא מזיק לפעמים יותר לאלו שנושמים אותו מאשר לאלו שפולטים אותו. לא בריא לאוזניים לשמוע רעש נורא שכזה. אני ממש לא מעוניינת לחיות בשלום עם מקומות כאלה.

ובאמת כדאי להבחין בין אנשים, מצבים, מקומות וכו' שבאמת מזיקים לכולם, לא רק לאלו שרגישים לכך יותר (כמו בדוגמאות בפיסקה הקודמת) לבין אנשים, מצבים, מקומות וכו' שאינם מזיקים אבל הם יותר מדי עבור הרגישים. לדוגמה:
וכאן נעצרתי באמצע הכתיבה. לדוגמה מה? הפתקית על החולצה? אם זה מפריע, פשוט גוזרים אותה. גם כאן אני לא רואה השקעת אנרגיה. מה התועלת הגדולה בניסיון לחיות עם פתקית מגרדת ומציקה או עם צוארון גולף או עם נעליים לוחצות עם עקבים גבוהים?

שיעורי בית לעצמי: אנסה לחשוב על מצבים שלא מזיקים באופן אובייקטיבי, שמפריעים לרגישים ושכדאי לנסות לחיות איתם בשלום. וכבר באה מחשבה: אבל לשם מה זה טוב? לדעתי עדיף פשוט להימנע מזה. אבל אחשוב עוד.

מערכת העצבים אבחנה אותו כ"רעש מיותר שעדיף לא לשמוע", סיננה אותו החוצה, אחרי שהוא נקלט באוזניים, ולא נודע כי בא אל קרבו.
אבל זהו, שהרעש הבלתי פוסק הזה כן נקלט במערכת העצבים. זה שהצלחת לא לשים לב אליו באופן מודע לא אומר שהוא לא פגע במערכת העצבים שלך והתבטא כעומס מיותר, כלחץ גופני ונפשי ובכל מיני דרכים.

זה מזכיר לי שפעם שמעתי הרצאה על הילינג. מישהו הצביע וסיפר שהוא מזפת גגות והוא שונא ללבוש חולצות וכובעים ולכן הוא בעצם כל היום עובד כשהוא לובש מכנסיים קצרים בלבד, חשוף מתחת לשמש. שאלתו היתה האם הילינג יכול למנוע את הנזקים המצטברים מהשמש. המרצה התבונן בו ושאל בשקט: יש אפשרות שתחליף מקצוע? האיש ההוא אמר שזה בלתי אפשרי מבחינתו.

אז המרצה אמר כך (מהזיכרון): ההילינג האמיתי שאתה יכול לתת לעצמך הוא לעזוב מקום שפוגע בך מבחינה בריאותית. עדיף להימנע מבעיות מאשר לנסות לטפל בהן אח"כ עם הילינג או בשיטות אחרות. זה כאילו שמישהו יאמר שהוא עובד בכור אטומי והוא ישאל אם הילינג יעזור לו כדי להימנע ממה שנזקי הרדיואקטיביות. הייתי אומר לו: אל תיכנס לכור אטומי! ואם אתה שם, צא משם מייד! שום עבודה לא שווה את הנזקים הללו. אפשר להתפרנס בהרבה צורות. וצריך גם שכל ישר: ההילינג האמיתי כאן הוא לחיות במודעות ולהימנע ממצבים מזיקים, ולא להתעקש לעשות מה שרע ולעשות אח"כ הילינג. אז אם אתה שואל אותי, עצתי היא שתחליף את המקצוע שלך. אבל אם אתה לא רוצה, אז לפחות לבש תמיד חולצות ודווקא עם שרוולים ארוכים, חבוש תמיד כובע, שים משחה עם מקדם הגנה. ברור שכל זה לא ימנע את כל הנזקים, אבל לפחות יצמצם.

- - - - - - - - - - - - - - - - -

אנשים רגישים פשוט לא היו יכולים לשאת את השהות מתחת לשמש הקודחת או בכור האטומי. הם בוודאי היו שומעים ומרגישים כל מיני רחשים וויברציות. אז הרגישות היתה מונעת מהם לשהות בסביבה מאוד מאוד מזיקה. והעניין הוא שהיא מזיקה לכולם, אבל הרגישות מצילה מהשהות בהם ולא מאפשרת להיות שם.

מה שכתבתי הוא גם דוגמאות וגם משלים לכל מה שמפריע באמת והרגישות עוזרת להימנע מזה. יש דברים שאני ממש לא מוכנה לחיות איתם בשלום, לדוגמה: עשן סיגריות. ולכן אין לי שום כוונה לנסות להפחית את הרגישות שלי לעשן סיגריות. אני מעדיפה להיות בסביבה נטולת עשן, ואם אני נקלעת למקום שיש בו סיגריות - אני סותמת את האף ובורחת משם מייד ולא משנה מה המחיר. ואם מלכת אנגליה תרצה לבוא לבקר אצלי בבית ותרצה לעשן - שתתכבד לצאת לרחוב ולעשן שם ולהישאר שם ולא לחזור אליי הביתה נוטפת ריח זוועתי. אז אולי יש אנשים נפלאים שמעשנים, אבל סורי - לא יכולה לבוא אליהם הביתה, לא רוצה שיבואו אליי הביתה, לא יכולה לשאת את ריח הגוף והשיער והבגדים שלהם ומוכנה לשלם את המחיר של אי היכרות איתם. יש מספיק אנשים לא מעשנים שאפשר להיות איתם בקשר.

שריון גמיש ורך וחלק ובלי חורים.
פעמון אור?

יש לי בעיה עם הילדים, שקורה לא מעט פעמים שהמשחקים והצעקות שלהם פשוט מתישים אותי. לאחרונה העפתי על דעת עצמי דברים שהפריעו לי במיוחד, אבל עדיין יש.
אני מבינה שלא הייתי רגישה לצרכי עצמי בגידולם, שלא הנחלתי חוקים של שקט בקירבתי והיום אני מנסה לשנות. נניח משחקים רועשים וצעקות רק בחדר אחר.
אבל אני מרגישה שיש כאן עוד המון המון עבודה כי כל כך התרגלתי לא להיות קשובה לצרכי ו"להתגבר" כמו שתמיד נאמר לי.
אצלי רגישות מאד גדולה היא הגור. אני לא אוהבת במיוחד שנוגעים בי ומתעבת שנוגעים בי במפתיע או חזק.

פעמון אור?
פעמון פתוח מלמטה. זה יותר ביצה עם קליפה חלקה, קוקון רך אבל עוטף וסוגר, בועת אור שמקיפה הכל הכל הכל מכל הכיוונים. זה גוף האור שהוא והילותיו שלמים. בתוכו ומחוצה לו האור.

אבל אני מרגישה שיש כאן עוד המון המון עבודה כי כל כך התרגלתי לא להיות קשובה לצרכי ו"להתגבר" כמו שתמיד נאמר לי.
אז זה זמן נהדר להתחיל

חברה שלי ואני שיחקנו ב"איזו עבודה תהיה בשבילנו פתחו של גיהינום?"

חברה שלי לא נוהגת, ומרכיבה מכשיר שמיעה. קשה לה מאוד מאוד עם המולה ורעשי רקע. החלטנו שהעבודה הכי לא-אידיאלית בשבילה היא נהגת אוטובוס, רצוי אלו שמסיעים הרבה ילדים (לא חגורים, מובן לא חגורים).
אני עם חוסר היכולת שלי להתמודד עם הסחות והפרעות תכופות בחרתי לא-להיות פקחית טיסה, אלו שיושבים במגדל הפיקוח עם הבליפים של המטוסים שנוחתים-ממריאים וכל פשלה יכולה לגרום למטוס עם ארבע מאות נוסעים להתרסק. יושב עלי בול, כמו שנאמר.

יש דברים שאני ממש לא מוכנה לחיות איתם בשלום, לדוגמה: עשן סיגריות. ולכן אין לי שום כוונה לנסות להפחית את הרגישות שלי לעשן סיגריות.

גם אני חשבתי כך לגבי עשן סיגריות (טופלתי ברגישות זו באייפק). אבל כמו שהייתי רגישה לעשן סיגריות הייתי רגישה גם לעשן של מדורה, הרגישות הזאת הייתה מאוד קשה לי, היא מנעה ממני להנות מהמפגשים ומהמקומות ומהאנשים שאני הכי אוהבת.
ונגיד שהייתי רגישה רק לעשן סיגריות אבל החברים הכי טובים של בני זוגי וגם כמה קרובי משפחה מעשנים. האם המנעות מכל מפגש איתם היא לא הענשה של עצמי?. יש מקרים בהם למען שמירה על שלום בית יוצא להיות במצבים שבהם יש עשן סיגריות. לא מכל דבר אפשר להמנע לחלוטין.

גם אני חשבתי שאין סיבה לטפל ברגישויות שאין לי סיבה להחשף אליהן אבל ראיתי שאין כמעט דרך להמנע באופן מוחלט משום דבר. השאלה היא מה סף הסיבולת שלי לגורם אליו אני רגישה כאשר אני נחשפת אליו. אני ראיתי וגילית כמה סבלתי מכל כך הרבה מצבים יום יומיים רק אחרי שטיפלתי בהם וראיתי שאני יכולה להרגיש טוב במצבים שפעם היה ברור לי שאצא מהם עם כאבי ראש ועייפות ענקית.

ונגיד שהייתי רגישה רק לעשן סיגריות אבל החברים הכי טובים של בני זוגי וגם כמה קרובי משפחה מעשנים. האם המנעות מכל מפגש איתם היא לא הענשה של עצמי?.
האם חוסר הרצון שלהם להתחשב בלא מעשנים ולהתעקש לעשן לידם הוא לא פגיעה בבריאות שלהם?

מצטערת בנושא הזה אני לא מסכימה.
אני לא הולכת לבתים של מעשנים אלא אם אני יודעת שיתחשבו בי ובילדיי ובבריאותנו ולא יעשנו לידנו [וכן - זה ככה גם אצל אמא שלי]
ואצלי בבית אף אחד לא מעשן - רק בחוץ.
בעיני זה יותר מרגישות - זה בריאות. ועל זה אני לא מוכנה להתפשר.

פו, בדיוק. מי שלא מוכן/נה להתחשב בזולת - לא חייב/ת. אבל אני לא חייבת להיות בקשר דווקא איתו או איתה.

אבל לא על זה מדובר, ברור שאם יש דברים ש"משגעים" אותנו אז להימנע מהם, כמו עשן סיגריות.
מה עם זה שאני רגישה מאד למגע? להימנע תמיד מבן זוג? זה אכן פיתרון שמצאתי. האם הוא משרת אותי?
כמה אנרגיה השקעתי כדי לא להיות במקומות בהם יש אוכל שלבתי יש תגובות אלרגיות אליו. ויתרתי על מפגשים חברתיים ומה לא- נראה לך בריאות? לי לא.
כמה אנרגיה השקעתי כדי שהיא לא תקפוץ או תבכה בגלל הרגישות הרבה שלה לרעש, ומתעוררת מכל פיפס. לפעמים מהקלדות כמו עכשיו והיא שני חדרים הלאה ממני, עם דלת סגורה ועייפה מאד.
כשהייתי ילדה לא סבלתי שמנשקים אותי בגלל הרגישות למגע, להימנע מבני משפחה? וכמה זה היה אפשרי עבורי כילדה? וכמה להסביר לכולם שאני לא אוהבת נשיקות ובאמת לא לרצות לפגוע בדודים או סבים אבל לסבול בעצמי מהסיטואציה.
זה נראה לך סביר?
כי בעיני, על זה הדף הזה.
ללכת לקניון זה סבל לכל אדם נורמלי בעיני, כל מי שלא לגמרי קהה חושים וזה סביר בהחלט להימנע מהם או מריצודי טלויזיה. או ללבוש בגד שנעים לך או לגזור פתקיות (לי פתקיות לא מפריעות, אבל בד סינטתי כן, העור מגרד לי בדרך כלל).
עם זאת, להשקיע כל החיים אנרגיה כדי לעקוף את הרגישויות שלך במקום לטפל בהן אם יש אפשרות טיפול, נראה לי, לצערי מניסיון, מאד מאד מעייף.

מי שלא מוכ/נה להתחשב בזולת - לא חייב/ת. אבל אני לא חייבת להיות בקשר דווקא איתו או איתה. חברה טובה-טובה וקרובה-קרובה שלי מעשנת. לא אצלי בבית, חלילה, רק בחוץ, אבל הריח נדבק ונשאר, גם בבגדים וגם בבית שלה אפילו כשאף אחד לא מעשן בו.

לא יודעת מה הייתי עושה אם שאריות הריח האלו היו מטריפות אותי ברמה כזו שלא הייתי מסוגלת להיות לידה. למזלי הן לא. כלומר
אני בהחלט מריחה, אבל לא נטרפת מכך.

_לא יודעת מה הייתי עושה אם שאריות הריח האלו היו מטריפות אותי ברמה כזו שלא הייתי מסוגלת להיות לידה. למזלי הן לא. כלומר
אני בהחלט מריחה, אבל לא נטרפת מכך._
אמא שלי מעשנת.. ולא מעט..
אבל כשהיא באה אלינו היא מחליפה בגדים או אצלנו או ממש לפני שהיא באה.
ואצלנו היא מעשנת רק בחוץ או בכלל לא. כך שהריח לא מספיק להידבק לבגדים בשעתיים-שלוש שהיא פה.
ודי דומה כשאנחנו אצלה.
אפשר למצוא פתרונות רק צריך לרצות...
לי הפריע שמיכלולה ויתרה מראש: יש מקרים בהם למען שמירה על שלום בית יוצא להיות במצבים שבהם יש עשן סיגריות.
עם זה דווקא כן לחלוטין:
הרגישות הזאת הייתה מאוד קשה לי, היא מנעה ממני להנות מהמפגשים ומהמקומות ומהאנשים שאני הכי אוהבת.
זו הסיבה בעיני לטפל. לא שלום בית וכד'..

לגבי מגע של בן זוג, אי אפשר לדבר על זה בלי לשאול שאלות אישיות מדי, ולכן לא אשאל. אומר משהו כללי ולא אישי: ייתכן שמגע של איש מסוים לא נעים ומגע של איש אחר כן נעים. ואם זה כך, זה אומר משהו.

כמה אנרגיה השקעתי כדי לא להיות במקומות בהם יש אוכל שלבתי יש תגובות אלרגיות אליו. ויתרתי על מפגשים חברתיים ומה לא- נראה לך בריאות? לי לא.
התשובה היא אינדיבידואלית. אם מדובר במשפחה או בחברים/ות, אפשר לבקש לא להגיש את האוכל הזה. אם לא מתחשבים - אני הייתי חושבת קודם על הבריאות של הבת מאשר על מפגשים חברתיים. אני מבחינה בין בריאות למפגשים חברתיים. אבל שוב, התשובה היא אישית.

_וכמה להסביר לכולם שאני לא אוהבת נשיקות ובאמת לא לרצות לפגוע בדודים או סבים אבל לסבול בעצמי מהסיטואציה.
זה נראה לך סביר?_
לי נראה מאוווווד סביר שאנשים שאוהבים/ות יתחשבו באלו שאהובים/ות עליהם/ן. אם היו מבקשים ממני לא לנשק ולא לחבק - הייתי עושה זאת כהתחשבות בזולת. השאלה מה את מעדיפה: לסבול או לבקש מקרובי משפחה לא לחבק ולנשק. ושוב, התשובה היא אישית.

להשקיע כל החיים אנרגיה כדי לעקוף את הרגישויות שלך - מתברר שגם זה אישי. יש מי שעבורה זה השקעת אנרגיה, ויש מי שעבורה זה שמירה על אנרגיה. ואין כאן נכון או לא נכון, יש כאן תשובה אישית שונה לכל אחת.

מהקלדות כמו עכשיו. - יש מקלדות שקטות שלא שומעים את הנקישות.

_אמא שלי מעשנת.. ולא מעט..
אבל כשהיא באה אלינו היא מחליפה בגדים._
בדיוק. היא מבינה שזה מאווווד מפריע, אז היא מתחשבת ועושה כל מה שהיא יכולה כדי לא להפריע. וכך צריך להיות.

אפשר למצוא פתרונות רק צריך לרצות... בדיוק. ומי שלא רוצה - לא צריך... אני לא מכריחה אף אחד להתחשב בי. אני פשוט מסיקה את המסקנות המתבקשות. ושוב, זה אישי. כל אחת והבחירות שלה. אין נכון ולא נכון.

להשקיע כל החיים אנרגיה כדי לעקוף את הרגישויות שלך במקום לטפל בהן אם יש אפשרות טיפול, נראה לי, לצערי מניסיון, מאד מאד מעייף.

לזה בדיוק התכוונתי, הסיגריות זו רק דוגמא, אני גם נמנעת ממקומות עם סיגריות אבל באמת יש דברים שקשה להמנע מהם עד כמעט בלתי אפשרי. עכשיו זה ברור לי לגמרי שסיגריות אף פעם לא בקרבתי אבל בגיל הבילויים כשהנורמה היתה בילוי בפאבים ומועדונים, לא הכרתי אז חברים שמבלים במקום אחר ודווקא מאוד אהבתי לרקוד. הייתי כבולה בתוך קונספט בילוי שממש פוגע בי. אז מה לא הייתי יוצאת בכלל? הייתי נשארת מבודדת חברתית? הייתי מוותרת על האפשרות לצאת עם בחורים?

היום בדיעבד אולי כן אבל זה לא רלוונטי, יש תקופות ומצבים שהמנעות ממשהו היא מורכבת מדי או אולי בכלל לא במודעות.

לי הפריע שמיכלולה ויתרה מראש: יש מקרים בהם למען שמירה על שלום בית יוצא להיות במצבים שבהם יש עשן סיגריות.

כנראה אין לך ניסיון עם סבתא מרוקאית. התייצבות באירועים משפחתיים המוניים ורועשים חובה. זה אמנם נדיר אבל יש כאלו והאמת שחבל לי לוותר עליהם בגלל סיגריות.

וואו, כמה דברים עלו לי לראש בזמן שקראתי אותך תמרוש, מאיפה מתחילים ?
אולי ממחשבה שעברה לי בראש לפני כמה חודשים. ירדתי חצי מעוכה לרחוב, עייפה לעשות כמה סידורים. אז לקחתי מפתחות ותיק וירדתי למטה. "למטה" זה אומר כיכר רבין בת"א... אני התגוררתי ברחוב שקט מאוד יחסית לת"א אבל עשרים מטר ממנו - כיכר רבין והסופר, הבנק, וואט אבור- נמצאים בכיכר. אני עומדת שם בצומת, עם שיער אסוף בעדינות לקוקו זרוק, משקפיים קלות על החוטם, לבושה טרנינג ומבינה ששם ברמזור, עוד לפני שהתחלתי את הסידורים - אני אוטוטו עושה אחורה פנה. זה התחיל מבושם של מישהו, לא כבד מדי, אבל בושם. על הבוקר. ואני, אני חצי מעוכה. זה המשיך בפיח העצבני, ובריחות של אנשים מעשנים שחולפים במהירות בזק לידי, ככה שכל המ שנשאר זה לסתום את האף אוטומטית, ככה בלי עזרת ידים, כיווץ אוטומטי של הנחיריים כי אחרת זה פשוט אל יעבוד. תחושת הקבס התגברה עם הרעש. כמה רעש מייצרים על הבוקר... האוזניים עוד חצי מנומנמות, אני זוכרת שחשבתי לעצמי "מה לעזאזל קורה פה". היה גם קר, עם רוח כזו ישר לפנים שמייבשת את האם אמא, והיד, היד אוטומטית מגנה על העיניים, כי את משקפי השמש האופטיות איבדתי ועדשות מגע שלא במקרים באמת מחייבים - אני לא מרכיבה בהתנדבות...
ואז חשבתי על זה, שמשהו לא בסדר עם העולם הזה. הרגשתי כמו תינוק שנשלף מאזור נעים ומוגן לג'ונגל טכנולוגי. כל המ שעבר לי בראש זה מי האידיוט שהמציא בושם, ריחות זה עניין כ"כ אינדיבידואלי, למה להפציץ את הרדיוס שלך במשהו שלא מאפשר לסובבים אותך לברוח ממנו?! המחשבות שלי הפכו עצבניות ברגע... ועוד לא התחלתי את הסידורים... והייתי כבר לגמרי מעוכה. מעוכה מעוכה, אבל עצבנית לעילא ולעילא.
ואז חשבתי על זה שמעבר לרגישות הבסיסית השונה מאדם לאדם לכל הנ"ל, גם בינך לבין עצמך, ישנם ימים, או תקופות שהרגישות שלך מתגברת בגלל שינויים פיזיים ואחרים אצלך. למשל במקרה הזה הייתי עייפה מאוד אז הכל הציק פי כמה. במקרים אחרים אני עצבנית או מתוחה ואז פתאום תיקתוק שעון יכול להטריף אותי, אותו שעון ששנים לא הפריע. אני יודעת שעם כל הסלידה שלי למוזיקה רועשת בקרע, כשאני ב"מוד" אני אוהבת מוזיקה קצבית ורועשת - בעיקר לרקוד איתה וכן הלאה. כלומר גם אצלנו אין שחור לבן, פשוט יש יותר מהלבן מאשר מהשחור (אמרה בשיפוטיות בוטה) כשעל קצבו השני של הציר יש אנשים שחיים ב"ווליום גבוה" כאלה שגם על מנת להירדם הם זקוקים למוזיקה קצבית...

אני דוגלת בהימנעות ממה שמציק לי מצד אחד ובטעינה של עצמי באופן אופטימלי על מנת למנוע אובר רגישות ביחס לעצמי.
וזה בעצם מסכם את המוטו שלי בכלל ובעניין הזה בפרט. אני לא בודקת את עצמי ביחס לסביבה, ושאלות כמו האם העולם לא בסדר או אני לא בסדר. אני ביחס לעצמי נמנעת מג'יפה באשר היא. לצערי, קשה להתעלם מזה שהיא מגבילה אותי קצת יותר מאחרים, לפי מה שאני רואה סביבי- מצד שני, כמו שאמר לי עארס יקר: "לא כל הנוצץ - זהב" ואם תשוטטי בדפים אחרים פה (שכחתי את שמם שמישהו יעזור) תראי שיש כמות היסטרית של אנשים שרגישים כמוני וכמוך בדיוק, אבל בדיוק לאותם הדברים, רק שלא רואים את זה ביום יום כי פשוט לא באמת מדברים על זה, וחיצונית כולנו נראים "בסדר". קצת כמו לפני עשור, שלא באמת דיברו על קשיי ההורות המודנרית/פוסט מודרנית. השתיקו את זה, והייתא מורה להיות אם חייכנית וגאה. היום הרשת ובכלל כל אמצעי התקשורת עמוסים בפורומים של תמיכה, קבוצות ייעוץ ועוד. גם בעניין הזה אני בטוחה שנכונו לנו הפתעות. מלבד אחוז מינורי של אנשים, אם, תבחני היטב את הסביבה שלך תראי שרובם כמוני וכמוך, רק ששוב, לא רואים את זה. כתבתי משהו על כך בדף אחר (שכמובן הפירה בראש - המתקרא בשפת המדע מח- לא מאפשר לי לזכור את שמו), שאני מזהה את הנשים "הרגישות יחסית" (שוב, ביחס למה בדיוק) בכך שאולי הן לבושות מחוייט, כולל חזיות ותכשיטים, אבל בשנייה שהן נכנסות הביתה, הכל יורד ועם כל פריט שיורד ממש ניתן לשמוע באויר אנחת הקלה גדולה. הן לרוב לא תתעסקנה בסיכות, ותספורות מכבידות, אלא במשהו משוחרר ונטול אביזרים על השיער. הן לרוב תשמשנה בקרמים קלילים ונספגים ולא בהללו הכבדים והשומניים וכן הלאה.
יש עוד הרבה סימנים שציינתי שם, אבל בגדול, זה שחונכנו להתלבש מחוייט, חנוט, מבושם, ועוד - זה מחלחל לכולם - אבל בבית, הטרנינג, הקוקו הרפוי, העדר האיפור, "פינה שקטה ופרטית" ועוד- הם נחלת הרוב המכריע של האנשים, מה שמעיד על כך שכך הכי נח להם באמת. אנחנו פשוט רוצות ככה גם בשאר הזמן...

כן, ג'ינג'ית, אני זוכרת שכתבת את זה, על איך לזהות את הנשים הרגישות יחסית (מתינות באופן טבעי, אולי?). זה עזר לי להוריד כמה אסימונים.
וכן, הסביבה התלאביבית אינה ראויה למגורי אדם. כמה זמן יעבור עד שנוציא את המכוניות האלה מחיינו...? (לא רק אותן, אבל זה נראה לי פרמטר מכריע).
ובכלל, אני מסכימה אתך על כל מילה.

ועדיין, אני מבדילה בין תגובה רגישה ושפויה לג'יפה, לבין תגובתיות-יתר לגירוי שאיננו ג'יפה.
הראשונה - מבורכת. השניה... בעיני המתבונן.

ליאורה:
לגבי מגע של בן זוג, אי אפשר לדבר על זה בלי לשאול שאלות אישיות מדי, ולכן לא אשאל. אומר משהו כללי ולא אישי: ייתכן שמגע של איש מסוים לא נעים ומגע של איש אחר כן נעים. ואם זה כך, זה אומר משהו.
נכון מאוד.
ותודה על ההתחשבות

.
אבל אני יכולה בהקשר הזה לתת לך תשובה כן אישית: הבנזוג שלי הוא הכי נפלא בעולם, הכי נכון לי בעולם, ישר והגון וכל מה שאת רוצה, וסבלני וקשוב, ושכבתי אתו רק שלושה שבועות אחרי שנהיינו חברים (מה שהפתיע אותי מאוד, חשבתי שייקח לי חצי שנה עד שאענה לו, והופ - פתאום יזמתי את זה) ולקח לו חודשים ללמוד איך להחזיק לי את היד בלי שאתעצבן.
וזו בעיני דוגמה מובהקת ל תגובתיות-יתר לגירוי שאיננו ג'יפה

להשקיע כל החיים אנרגיה כדי לעקוף את הרגישויות שלך במקום לטפל בהן אם יש אפשרות טיפול, נראה לי, לצערי מניסיון, מאד מאד מעייף.

וזו בעיני דוגמה מובהקת ל תגובתיות-יתר לגירוי שאיננו ג'יפה
מצד אחד בוודאי, זה בוודאי שונה מעשן סיגריות למשל. ומצד שני, חשבתי הרבה על מה שכתבת ולקח לו חודשים ללמוד איך להחזיק לי את היד בלי שאתעצבן.

מהמוני שיחות נשים אני עוד לא שמעתי על אף אישה ועל אף גבר שהם "קרש", כלומר אפשר לגעת בכל מקום בכל צורה. אחת לא סובלת שיגעו לה בעורף אלא אם בליטוף מדויק, ואחת משתגעת משמחה כשמגרדים לה בגב אבל לא אוהבת שם מסאז' חזק. ואחד לא יכול לשאת מגע מרפרף על הבטן אבל מאוד אוהב לטיפות ממש חזקות, וכו' וכו'. ויש רגישות\ים יותר ופחות. אבל לכל אלו שהכרתי ושאני מכירה יש נאמר העדפות ויש גם סוגי מגע שגורמים לרתיעה ולצמרמורת ולדחייה. והמגע היה כמובן דוגמה, וזה נכון גם לגבי החושים האחרים. סתם דוגמה: אחת אוהבת להתעורר ולפתוח מוזיקת רוק ואחת לא יכולה לשאת שום רחש בבוקר.

אז במסגרת היכרות עם בן זוג, לי זה נראה מאוד אדיב ונדיב שהאישה לא תחשוב שהוא אמור להיות טלפת וגם לא תעשה פרצופים ותירתע, אלא תאמר לו בעדינות: אני מאווווד אוהבת מגע מסוג A באיזור B, ואני ממש ממש לא יכולה לשאת מגע מסוג C באיזור D, אלא אם כן מלווה לזה... והוא יכול להסביר לה שהוא מאוד מאוד מבקש לא לדבר אליו מייד כשהוא מתעורר. וגם הוא לא יכול לשאת דיבורים מייד כשהוא מגיע מהעבודה. ובבקשה לתת לו רבע שעה שבה הוא יתקלח וישתה משהו, ואז הוא מייד יהיה תקשורתי וירצה לתת ולקבל יחס וצומי

הרגע נזכרתי במה שקרובת משפחה שהתגרשה סיפרה לי: כל בוקר, בול בשעה 7 הוא היה פותח את הרדיו בקול רם ושומע חדשות ועדכוני חדשות ויומן ופרסומות וכו'. והיא עם עיניים עצומות ניסתה נואשות להיאחז בקרעי חלום ונאלצה לשמוע את כל הזוועות של החדשות לפני שממש התעוררה. היא אמרה לי שזה ממש הרס לה את כל היום. שאלתי אותה אם היא אמרה לו והיא אמרה שניסתה לומר לו אבל הוא התעקש שהוא חייב לשמוע חדשות על הבוקר (לא יכול לשמוע עם אוזניות? או בחדר אחר?). הדוגמה הזו משקפת כמובן את כלל מערך הכוחות ביניהם ואת מידת אי ההתחשבות שלו בה, ולא הפליא אותי כשהם התגרשו.

אז מצד אחד אם אפשר למנוע רגישות יתר ועומס רגשי - מה רע בעצם? ומצד שלישי, איזה יופי כשגבר כל כך אוהב ורוצה לעשות טוב ומתחשב ורוצה לגעת בדיוק ככה כמו שהיא אוהבת, וגם היא בוודאי מתחשבת ברגישויות ובהעדפות שלו.

וכמו שכתבו קודם והסכמתי: מדובר ברצון להיטיב וברצון להימנע מלהזיק. ואם אין רצון שכזה, איזה מין קשר זה יכול להיות? אז הנה עוד דוגמה לכך שרגישות יכולה להיות רדאר ומדד לעד כמה מוכנים ורוצים להתחשב, עד כמה מכבדים את הרגשות ואת הרגישות. ודוגמה טובה מאוד שמאוד מצאה חן בעיניי היא השיתוף על האם שעושה כל מה שביכולתה לא להפריע לבתה עם עשן הסיגריות שלה. זכותה לעשן (חבל שהיא מעשנת, אבל זכותה) ויפה שהיא מתחשבת במי שהיא אוהבת.

מה שמעצבן אותי בתשובות שלך הן שהן מתעלמות מהרגישות.
כלומר- עד כמה זה יכול להוציא מהדעת להיות במצבים האלה.
את כאילו מבטלת את זה, את התחושות.
אני לא אמורה לקפוץ עד למצב של סף התפרצות או התפרצות של ממש ממגע שוחר טוב של בתי, מחמל נפשי, אהובתי, בת השנתיים. אוקי?
המקלדת שלי אגב, שקטה.
לגבי אוכל, זה נחמד לבקש מהמארחים של לא להגיש כעשרים סוגים של אוכל שנחשב להכי בסיסי, אבל מבטיח שלא תוזמני לשום מקום, או שתשכחי להגיד אחד הדברים ואותו הם ישימו באוכל.
וכן, יש לי קרובים שעשו מאמצים שיהיו דברים שמותר על השולחן, אני עד היום מאד אסירת תודה להם אבל לא יכולה לדרוש את זה מכל אחד ולא נמנעת מביקורים עם הילדה שלי, פשוט מסתדרת. לא היה עדיף שהיא תוכל לעכל את העולם וקחת את הטוב ממנו בלי להיפגע כל כך?

לשמוע רדיו על הבוקר, חדשות וכו', זה בדיוק הג'יפה של העולם הלא שפוי שדיברנו עליה.
לקפוץ מכל מגע של כף בצלחת (דווקא לא דוגמה אישית שלי) זה כבר לא ג'יפה של העולם, זה מעבר לזה.

לקפוץ מכל מגע של כף בצלחת
אוי, חריקות של סכין על צלחת או גיר על לוח...

אני לא מבטלת את התחושות, אני מנסה לחיות איתן. אם לך יש פטנט אחר, אז DO IT

הדף הזה העלה לי המון קטעים מהילדות.
אצל ילדים, יש משחק כזה "לא לדרוך על הקוים"
אצלי זה לא היה משחק, אם במקרה דרכתי במקרה ברגל אחת במקום אחד על הקו במדרכה, מיד הייתי צריכה גם ברגל השניה להרגיש את אותה הרגשה באותו מקום בדיוק.
זה היה מאד מסובך, היה הרבה יותר פשוט לשחק כל הזמן, להתדל לא לדרוך על הקוים ודי. אם גירד לי במקום אחד בצד אחד וגירדתי, מיד הייתי צריכה לגרד גם בצד השני בדיוק באותו מקום באותה עוצמה.
היום יש לי רק שאריות של זה.

לפני כמה ימים נסענו באוטו. פיצקה אמרה לי "אמא תני לי יד" אבל נהגתי והיא היתה בכיסא מאחור, אמרתי שאי אפשר. ואז עצרנו לרגע באיזו צומת והיו המון מכוניות שהיו צריכות לעבור, אז אמרתי לה "עכשיו אפשר" והיא לא הגיבה מהר אז שמתי לה את היד מהר על הברך/רגל, בנגיעה כזו, כי ידעתי שהיא רוצה שאגע בה, ולקחתי את היד מהר בחזרה כדי לחזור להיות עם הכביש.
אז היא אמרה : "גם פה" והצביעה על הרגל השניה...
ישר הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת. לא נגעתי באותו רגע, אבל הבנתי בדיוק מה היא מרגישה.

גם לי היה את זה.

אם נישקו אותי על לחי אחת, אמרתי שהלחי השנייה מקנאה וצריך לנשק גם אותה. עם נגעו לי ביד ימין, צריך היה לגעת בדיוק אותו הדבר ובדיוק באותו מקום במקביל ביד השנייה. אם התנגשתי בקיר עם כתף ימין מייד התנגשתי גם עם כתף שמאל. אם במקרה יד ימין נגעה בכיסא, מייד יד שמאל נגעה גם היא. לבסוף זה נהיה ממש מנהג לגעת עם שתי הידיים או עם שתי הרגליים במקומות מסוימים. אבל לשמחתי במשפחה שלי קיבלו את זה ופשוט כשנגעו במקום מסוים - מייד נגעו גם במקום הנגדי וזהו.

לא זוכרת מתי זה עבר לי. אולי לקראת גיל ההתבגרות? יום אחד פשוט זה עבר לי וזהו. אבל אני זוכרת שזה לא הפריע לי גם בשעתו: חשתי צורך לגעת גם ביד השנייה או ברגל השנייה - אז פשוט עשיתי את זה. רציתי שיגעו לי גם בצד השני - אז ביקשתי ולאחר זמן מה כבר עשו זאת בלי שאבקש.

ניסיתי פעם להעלות ספקולציות לגבי הסיבה לתופעה: אולי רצון להיות מודעת מאוד למה שקורה כאן ועכשיו? כלומר, לא ייתכן שהיד הימנית סתם תתחכך בכיסא, צריך לשים לב לזה ומייד לגעת גם ביד השמאלית. או שאולי זה קשור לצורך באיזון ובשיווי משקל ובסימטריה? ועכשיו לאור הדף: אולי זה קשור באיזו שהיא צורה לרגישות חושית?

אי אפשר לערוך.... עם=אם.

_והמוסיקה. מוסיקה קלאסית לפני ארוחת הבוקר - שגרת היום של ההורים שלי - עשתה אותי זאבה רוגזנית נוהמת. כל בוקר.
הרעש.
האור.
אני לא יכולה יותר.
אני עייפה. אני מותשת. ברמה מזערית, אני סובלת כל הזמן.
העולם הוא יותר מדי._

הופתעתי מהדמעות והבכי שעלה בי
מלקרוא את זה
אני מרגישה שעזרת לי לגלות משהו
שמודחק בי היטב היטב
(כי צריך להיות ילדה טובה ונוחה אחרת אמא תתעצבן...)
חוזרת לקרוא.
תודה.

גם לי היה את זה.
בול - הייתי צריכה גם ברגל השניה להרגיש את אותה הרגשה באותו מקום בדיוק
וזה לא שבאמת היה איזה שקע/בליטה במדרכה, שהרגשתי.

היום אני לא ממש זקוקה לזה, אבל ההרגשה עוד שם.

מותשת, סחוטה, מפונצ'רת. חזרנו מחתונה של זוג צעיר ונחמד, הכלה היתה מקסימה, המקום יפה, האוכל טעים, אבל אבל אבל מוסיקת טכנו (או שמא טראנס? דאנס? לא מתמצאת בתחום) בעוצמות מוטרפות לגמרי לא איפשרה לי אפילו להתחיל ליהנות מהאירוע.

הגורות שלי היו איתי וסבלו מאוד, ברחנו די מוקדם. רחבת הריקודים היתה עמוסה ובאמת לא הבנתי איך זה שכל כך הרבה אנשים ממש נהנים מהעוצמה הלא שפויה הזו של הבאסים, ולקינוח גם אורות מהבהבים בסגנון תיכף-התקף-אפילפטי.

ובאמת לא הבנתי איך זה שכל כך הרבה אנשים ממש נהנים מהעוצמה הלא שפויה הזו של הבאסים, ולקינוח גם אורות מהבהבים בסגנון תיכף-התקף-אפילפטי.
לעומת זה יש הרבה מאד אנשים שסובלים. לא צריך להיות רגישים במיוחד בשביל לסבול מזה, זה פשוט לא בנוי לאוזניים אנושיות.

וזה לא שבאמת היה איזה שקע/בליטה במדרכה, שהרגשתי.
אני באמת הרגשתי את הבליטה/שקע. אפילו אתמול הלכנו לואדי כאן ושמתי לב איך הרגל שלי מרגישה את השטח הלא ישר ואיך הגוף בעצם רוצה גם בצד השני, אבל עם השנים למדתי להתעלם בלי שזה יציק במודעות.

_הייתי צריכה גם ברגל השניה להרגיש את אותה הרגשה באותו מקום בדיוק
וזה לא שבאמת היה איזה שקע/בליטה במדרכה, שהרגשתי_

גדול!!! שכחתי מזה: משחק מס' אחד בגיל בי"ס יסודי...
אם דורכים עם אמצע הרגל על צל שעל המדרכה או על מרצפת בצבע אחר אז מייד צריך לאזן בצד השני. אבל אוי, רגע, זה לא היה בול באותו מקום או באותה עוצמה, אז עכשיו צריך ברגל השניה לאזן את הראשונה ובראשונה את השניה על מה שעכשיו עשיתי... וכך הייתי הולכת וצוברת חובות והשלמות ואם שכחתי משהו אז נשארת צרימה או חוסר סימטריה מטרידה.
אח"כ כבר ידעתי שזה לא הגיוני שאני באמת מרגישה את זה אז הייתי מנסה ללכת בעינים עצומות ולראות אם הרגשתי... ועוד ועוד שכלולים וטקסים מטקסים שונים
באמת עכשיו הצורך פחת והודחק אך מה שנשאר הוא אותו רצון עמום לסמטריה ושלמות

עכשיו כשאני חושבת על זה: הדיון הפנימי מהילדות של 'כן באמת או לא באמת מרגישה את זה' , הוא אחד המפתחות להתמודדות היום:
אני כותבת בתור אדם שמודע לרגישות הזו שנים עם כל ההקשרים והאנקדוטות לרגעים הקטנים והבלתי נתפסים של היומיום וגם יודעת לקרוא לה בשמות המקצועיים (כן, גם אני מרפאה בעיסוק...) ובכל זאת לפעמים אני תופסת אצל עצמי מחשבות כגון:

לא נורא שאני אלבש את הסוודר צמר הזה שמרגיש כמו בד יוטה עם דוקרנים קטנים, כי אני יוצאת רק לקצת, או היום זה לא כ"כ יגרד לי, או הוא יפה ואין עוד משהו שיתאים לי למכנסים האלה.
רק לפני דקה היה משהו לא נעים לי ודברנו על זה ודווקא התקרבנו מזה וזה טוב וזו בדיוק הדרך, עכשיו אני מרגישה עוד משהו לא מדויק, אבל אני לא רוצה להעליב אותו וגם לא רוצה יותר מידי מילים. אז אני אחכה קצת כי אולי אני אתרגל או אגלה שזה כן נעים לי.
אני כן אלך לארוע הזה שאני אפגוש בו אנשים שמעוררים בי תחושות שליליות ויהיה בסדר, אני כבר אסתדר, וחוץ מזה אני צריכה להתמודד גם עם דברים כאלה.

לא! לעזאזל! זה ממש לא עובד ככה!

או במילים אחרות: ביום שבו יהיה לי מספיק כבוד כלפי עצמי וקבלה פנימית אמיתית ועמוקה של הקשיים והשונות אז--
אז מה יקרה בעצם? דברים הרי ימשיכו להקפיץ אותי אבל תהיה מלחמה מתישה בסיסית אחת פחות.
ומשהו מהתחושה המטרידה, האנטי -הרמונית אולי תשכח ותשאיר אותי קצת יותר מרוככת קצת פחות בהיכון
ואז יתפנו מקום ואנרגיות להתמודדות האמיתית.

_זה ממש לא עובד ככה!
או במילים אחרות: ביום שבו יהיה לי מספיק כבוד כלפי עצמי וקבלה פנימית אמיתית ועמוקה של הקשיים והשונות_
בדיוק!!! ואני כבר הגעתי לשלב שאני מראש מנסה להימנע מדברים ומסיטואציות שלא נעימות לי: כבר המון שנים אין לי אף סוודר מכל צמר שהוא, בוודאי לא דוקרני. וכנ"ל התרחקתי והרחקתי מעליי את כל הא/נשים הדוקרניים/יות וגם את ערפדי הרגשות ואת שודדי האנרגיות. והכוונה שאין לי יותר מערכות יחסים וקשרים קרובים עם א/נשים כאלה. כמובן שאי אפשר להימנע לחלוטין מאיזו אינטראקציה עם א/נשים לא נעימים/ות, ובמקרים כאלה אני מקפידה שהיחסים יהיו פונקציונליים ושטחיים לגמרי, המינימום שבמינימום.

לדוגמה, יש לנו שכן מאוד חם מזג, מאוד אלים מילולית, ששמעתי אותו כבר צורח על שכנים אחרים ואומר להם דברים פשוט נוראים, קללות ואיומים וכו'. מהרגע הראשון קלטתי אותו וכשאני יכולה אני פשוט מתחמקת ממנו. אבל כשאני נתקלת בו אני מייד מחייכת, אומרת לו "שלום! מה שלומך?" מקשיבה לו ומהנהנת, והוא הולך לדרכו מחייך. אולי הוא לא רגיל שמחייכים אליו... אז אני שמחה שאני מצליחה לשמח אותו, ושמחה מאווווד שאני לא גורמת לו לפתוח את תיבת פנדורה שלו לידי...

חבר'ה אתם מוזמנים לקומונה שלי בתפוז קומונה למבוגרים עם קשיים בוויסות חושי
זאת קומונה באתר תפוז שנועדה בדיוק בשבל לדבר על הדברים האלו...ממש יהי לי מרגש לקרוא את כל מה שכתוב פה ולהכיר את האתר היעיל הזה שאף פעם לא שמעתי עליו קודם

שרהלה יקירה,
טוב לראות אותך פה.

אבל מה, את בטעות "גנבת" שם של גולשת אחרת קבועה ב"באופן טבעי". השם הוא קישור, תלחצי עליו ותראי מי זאת שרה לה, כי זה בטוח לא את

ברוכה הבאה!

הדיון הפנימי מהילדות של 'כן באמת או לא באמת מרגישה את זה'

אני מרגישה שהסדנה שעברתי, וההבנה של עצמי בעקבותיה, נתנה לי חופש אדיר, כי עכשיו אני יכולה להודות בפה מלא: כן, יש לי תגובתיות יתר! וזה אמיתי! ואני לא מדמיינת, וזה לא סתם! זה לא סתם! יש סיבה לאיך שאני מתנהגת!!!

אני הולכת לעבור את הטיפול הסנסורי, לא כדי להילחם בגוף שלי או להכריח אותו להשתנות או לאלף אותו לתפקד אחרת, מתוך "צריך להתרגל!!" או "צריך להתמודד! מה את חושבת לך, שאת יכולה להמשיך להיות מפונקת? תתביישי. קדימה, החוצה, ותפסיקי להתבכיין על כל שטות. אז מה אם מגרד. אז מה אם יש שם קצת רעש"
לא.
לא לא לא.
בשום אופן לא.

אני הולכת לפרגן לעצמי דיאטה סנסורית כי זה מה שהגוף שלי רוצה. כי בסדנה הגוף שלי דחף אותי לקחת עוד מברשת מהדוכן. שיהיה. כי הגוף שלי כמה למגע עמוק, כמה להרגעה, כמה ללהרגיש טוב! אני רוצה להרגיש טוב! להינות מדברים הטובים! בלי להיות מתוחה כל הזמן! בלי לסבול! אני רוצה מגע, ועוד מגע, ועוד מגע ועוד מגע. מגע מהסוג הנכון. הדיאטה הזאת הולכת להיות שיעור ענק בהקשבה לעצמי. בנתינה ממשית לעצמי. מה קורה כשאני נותנת לעצמי את המגע הזה? מה הכי ירווה את הגופנפש שלי, יפנק ויערסל אותה? איך אני ארגיש תוך כדי, ואיך אני ארגיש אחר כך?

כל כך הזדהיתי ממה שכתבת על הדיסהרמוניה. הרי זה בדיוק מה שאני הרגשתי, צרימה וחוסר תיאום בין התחושות שלי לבין הפידבק שקיבלתי מהעולם. אז מה עשיתי? או שחוויתי את עצמי כמו שזה - ואז בפועל נשארתי בבית ולא יזמתי כמעט כלום ובאתי במגע מינימלי עם העולם - או שיצאתי החוצה, התחלתי לחיות (מה שנתן לי המון), אבל השארתי את התחושה שלי מאחור, כי לא יכולתי להכיל אותה וגם להיות אקטיבית. אז הכחשתי. אמרתי "אה, זה כלום. סתם פיצ'יפקעס. מה הסיפור הגדול"

ואז יתפנו מקום ואנרגיות להתמודדות האמיתית.

(())(())
בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה תחשבי במונחים של אהבה. תאהבי את עצמך, עד הנוירון האחרון. "התמודדות" - לפח

. כרגע. אפילו "כבוד", "הערכה", אלה מילים טובות, אבל אולי לא רכות ומנחמות מספיק.

צריכה להיות פה הודעה א ר ו כ ה שמתחילה במילים "כשהייתי ילדה". אבל זה יחכה לאחר כך.

זה יכחה לעכשיו. רבע שעה אחרונה, ואני יוצאת מהאינטרנט.

כשהייתי ילדה...

פחדתי מבני אדם. נרתעתי. התביישתי. לא ידעתי איך ליצור קשרים. הייתי גמלונית. מושא להצקות של ילדים אחרים - אל זה פחות חשוב עכשיו, כי אני חושבת שזה היה תולדה מאוחרת ועקיפה של משהו בסיסי יותר - התגובתיות החושית.

הייתי חוזרת מבית הספר, ומאושרת לבלות שעה-שעתיים לבד בבית, בלי אף אחד מסביב.
הייתי הולכת לבית ספר - לא מרצון. יותר מדי ילדים, יותר מדי רעש, יותר מדי בלגן. כמובן גם יותר מדי הצקות.
הייתי קוראת המון ספרים. גם בבתים של אנשים אחרים - עכשיו אני חושבת: קריאת ספר בפשטות מפחיתה גירויים ויזואליים. נותנת לך משהו ממוקד להתרכז בו. אולי חשיבה מילולית היתה יותר קלה לי, בחווייה, מלחוות את העולם דרך הגוף. אולי המילים היוו צורה נוחה של עיבוד, מסננת. מאפשרת.
הלכתי לצופים, חצי שנה, ועזבתי. העדפתי להישאר בבית. לשוטט בגינה. להיפגש עם חברה או עם שני חברים.
למדתי פסנתר. היה נחמד. אחר כך התחלתי ללמוד כלי אחר. ואז השמטתי את הפסנתר. למה? הסיבה שנתתי היתה "כי אין לי זמן לשניהם. כדי שיהיה לי יותר זמן לכלי השני. כי זה עמוס מדי".
הסיבה היתה אמיתית, אבל הרגישה לי כמו תירוץ. כי הבעיה לא היתה עומס בלוח הזמנים. טכנית, יכולתי להכניס את שניהם. אבל זה היה עמוס מדי.
בסוף פטרתי את זה ב"אני לא רוצה ודי". יאללה, לכו מפה. אין סיבה מוצדקת. ככה.
אבל המשכתי להרגיש נאחס. חוסר התאמה בין החווייה שלי לבין הפידבק מהעולם, בין החוויה שלי ליכולת שלי למלל ולהסביר אותה.
לא יכולתי. באמת שלא היו לי מילים כדי לתאר, כדי להבין.
אוהבת מפגשים של אחד-על-אחד, מקסימום שניים, ובשום אופן לא בקבוצה גדולה.

וגם: מנסה לשלוט בעולם כמה שיותר. פשוט לא התחלתי שום דבר חדש, אלא אם כן הייתי בטוחה שזה יצליח. מתכננת דברים המון המון המון. מאבדת עשתונות כשיש שינוי. קשה לי מאוד לזרום.
מנסה לשלוט בסביבה המיידית שלי: התפרצויות זעם בגיל 5 כשאמא שלי היתה בוחרת לי את הבגדים. היא בסך הכל היתה מוציאה כמה בגדים מהארון. היא לא הכריחה אותי ללבוש אותם. היא רק שמה אותם בחוץ, כהזמנה, אבל בשבילי זה כבר היה יותר מדי פולשני.
וגם: אוכל. שאף אחד לא יתקרב לי לצלחת, לא יעיר לי על מה שאני אוכלת, או לא אוכלת. ושוב, אמא: היא היתה שואלת אותי אם אני רוצה תפוחי אדמה, ולפני שעניתי היתה עם הכף באויר. זה שיגע אותי לחלוטין. בסוף פיתחתי אסטרטגיה, הייתי אומרת "לא, תודה", מחכה שהיא תגמור להגיש לכולם, ואז לוקחת לעצמי בעצמי. כמה שאני רוצה. לא פחות ולא יותר.

וכל הזמן הייתי אומללה כי לא היו לי חברים. כמהתי למגע אנושי, אבל בתנאים שלי. לא מתפשרת, נשארת עם מעט מאוד, ומרגישה חוסר. ואז הולכת לבית ספר, ומרגישה עודף. חוסר. עודף. חוסר. עודף. חוסר ועודף בעת ובעונה אחת. אבל העודף הזה נחשב נורמלי, לא? זה לא עודף, זה בסך הכל כיתה רגילה ולא גדולה. מה העניין. אז שוב הצרימה הזאת בין החוויה הפנימית לחוויה החיצונית, וחוסר היכולת להסביר.

בחרתי תיכון קטן. רק עשר כיתות בכל בית הספר. אינטימי. בחירה מדויקת ומושכלת.
אבל לא ידעתי למה.
בחרתי ריפוי בעיסוק. דווקא בהתחלה חשבתי על הוראה, אבל המחשבה על להתמודד עם 30 תלמידים בכתה גרמה לי לעצור את הנשימה. זה יותר מדי. חיפשתי משהו שיאפשר לי עבודה של אחד-על-אחד. בשום אופן לא בקבוצה גדולה.
ועדיין לא ידעתי למה.

בתיכון הכל היה קל יותר, כי כבר ידעתי לנווט. אז לא סבלתי, ויותר נהניתי, והתחלתי לגלות איך להסתדר עם אנשים, ואפילו איך להיות פעילה (נכנסת למועצת תלמידים, ונהנית). אבל חוץ מזה - נשארת בבית, מצמצמת מגעים למינימום, חיה בחוסר, לא יוזמת, לא מעזה. לא יוצאת אל העולם.

מגיע גיל 18, ואני מחליטה לשנות מדיניות. החיים הנוכחיים דלים מדי, עניים מדי, ולא מובילים אותי לשום מקום. אני חייבת לצאת אל העולם. רוצה להיות יותר. יותר מעורבת, יותר במגע, יותר חיה. יותר עושה, יותר משפיעה. יותר אני. אני פוטנציאל ענק שאיננו ממומש. או.קיי. אז כמו שאני - קופצת למים. ראש.
(יש לי סיפור עם קפיצה למים. אולי פעם אחרת)

קופצת ראש לתוך העולם, וכפי שהגדרתי את זה לעצמי - מתחילה לבעוט לכל הכיוונים. מעזה. מנסה. מאתגרת. דוחפת את עצמי. יוזמת. הולכת. באה. זה קשה, אוי כמה שזה קשה, אבל זה גם ממריץ ומתגמל. ויש תוצאות! יש תוצאות! אני משתנה בהתאם לרצוני, רוכשת מיומנויות חדשות. לומדת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה, עם אנשים שאני קצת מכירה. מכירה חברים, וחברות. מגע שלא היה לי עם אנשים קודם, מגע עם אנשים טובים, צחוק, כיף. זה נפלא. זה קשה (בצבא, אולי כבר כתבתי את זה פה, לא העזתי לשאול מישהו מה הוא יעשה כשישתחרר עוד חודשיים, כי זה הרגיש לי פלישה לפרטיות). אבל אני עושה את זה, וזה מתגמל. בסך הכל זה נכון. אני ללא ספק בכיוון הנכון.

אבל רמת האדרנלין שלי בשמיים. אני אומרת לעצמי שזה רק בגלל שאני לא רגילה, בגלל שחסרות לי מיומנויות חסברתיות, ואני אתרגל, והכל יהיה בסדר. יש גם סיבות פסיכולוגיות, שאני כמעט-מודעת להן. אני אפתור אותן, וזה יהיה קל יותר. יהיה בסדר.

רמת האדרנלין שלי בשמיים. אני לא נחה. חמש שנים שלא נחתי לרגע. גם כשנסענו למדבר, היה יום מקסים, אני ועוד שלושה חברים, ישנו בחוץ, התפצ'פצ'נו בבריכות שבסלע, זולה שלא מהעולם הזה...
ואני הרגשתי את הרטט, את הבזזזזזז מבפנים, את האדרנלין. אפילו שם, פשוט לא יכולתי לנוח.

ואז מגיע הפיצוץ הגדול, והסיבות הרגשיות שכבר כמעט-כמעט ידעתי עליהן, יוצאות החוצה ברעש גדול. אני מארגנת לעצמי משבר מסודר, עושה רמונט כללי, משלימה, עובדת. מגלה פצעים ישנים ומרפאה אותם, סוף סוף.
אחר כך אני באמת מותשת. שנה חופש. שנה של מנוחה, סוף סוף.
זהו! מצאתי את הסיבה שבגללה פחדתי מהעולם. עכשיו פתרתי אותה. עכשיו אוכל לנוח. עכשיו אוכל להיות רגועה. ליהנות.
וזה נכון. זה עובד. אני הרבה פחות מתוחה. יותר מאושרת. יותר רגועה.

אבל...

ההכחשה הגדולה התחילה בגיל 18, כשיצאתי לעולם. היו לי אז שתי אפשרויות: או שאני אקשיב לחלק הרגיש, אענה לו, ואשאר בבית, ואחיה בחסר משמעותי מבחינות אחרות, או שאני אצא אל העולם, כנגד הרגישות, ואחפש באופן אקטיבי את הדברים שלהם אני זקוקה. בחרתי באפשרות השניה. כדי לעשות את זה, הדרך היחידה שראיתי אז היתה ללכת כנגד האינסטינקט שאומר "תתחבאי ותסנני". לעבוד כנגד התחושות האלה. אז הלכתי. ואז התחלתי לא להכיר בקיומן, כי הן לא עזרו לי בכלל. התמקדתי במה שיכולתי לעשות. בכוחות שלי. בדברים החיוביים שעליהם יכולתי לבנות. התגובתיות-יתר היתה חולשה, בעיה, שלא היה לה שום הסבר ושום פתרון. אז הזזתי אותה הצידה, והתעלמתי ממנה ככל האפשר.
ואז כשלמדנו באוניברסיטה על רגישות תחושתית, אמרתי "וואלה, אני מכירה", אבל סירבתי לעשות מזה עניין. היו לי דברים דחופים יותר על סדר היום. אז אני מורידה את כל הפתקיות מהבדגים, זה נורמלי. נון-אישיו. היה פעם ועבר. לא, זה לא השפיע על היחסים שלי עם אנשים אחרים. מה פתאום? ואז הגיע השיעור על intolerance to movement, אי-סיבולת לתנועה, והזכירו שם את הבחילות בנסיעה, ואז התרגזתי באמת. תגידו, אתם מחפשים סיבות לאבחונים מתחת לאדמה? יא-אללה שלכם. בחילות בנסיעה זה נורמלי, אפילו לאמא שלי יש.
עכשיו, בדיעבד, אני יכולה לזהות את ניצוץ הבהלה. שעלה בי באותו רגע. רגע, זה לא רק מגע. זה גם תנועה. ותנוחה. זה יותר נרחב ממה שאני חושבת. יותר מורכב ממה שאני חושבת. לא. אין לי כוח להתמודד עם זה. אין לי כוח לגעת בזה. לא כאן. לא עכשיו.
החוצה.
אני לא בבית, טעיתם בכתובת. חפשו במקום אחר.

אז חייתי בהכחשה, כי היו לי הרבה דברים על סדר היום, וכמה מהם דחופים יותר. חייתי בהכחשה, כי לא יכולתי להכיל הכל בבת אחת. חייתי בהכחשה, כי רציתי מאוד לבנות על העוצמות שלי, להגשים אותן, לבטא אותן, להוציא אותן לאור סוף סוף, וחשבתי שהדרך היחידה היא לדחוף. לעבוד בכוח. נגד התנגדות. להכריח את עצמי לעשות משהו קשה - וללמוד מזה. ואז הוא יהיה קל יותר. זו היתה הדרך היחידה בשבילי, אז. אז דחפתי, והשארתי את הקושי נשרך מאחור.

ואחר כך כשנעלם קושי רגשי מאוד גדול, וכל החיים נראו טובים יותר ומסודרים יותר, נשארתי בהכחשה של המימד התחושתי. כי כבר התרגלתי. וממילא הייתי עסוקה מדי בדברים אחרים. וכל השנים מסתובבת עם טריינינגים שגדולים עלי במידה אחת לפחות.

ואז התחלתי לעבוד על נשיות, והתחלתי להתלבש אחרת, אבל מתוך התנגדות. הייתי חצויה, ולא ידעתי את זה, ולא ידעתי למה. אז תמרנתי עם בדים, ומצאתי דרכים חדשות להתלבש נשית וגם להרגיש נוח. חוץ מזה, יש דברים שבאמת אפשר להתרגל אליהם

. וזה לא כל כך נורא אחרי שמנסים.
כי פתאום גיליתי שאפשר לרכב על אופניים עם חצאית. ושזה אפילו נוח. ואפשר לצאת לטייל עם חולצת כפתורים וצווארון, וזה גם נוח. אולי אפילו יותר נוח מחולצת טריקו. ואפשר לעשות כל מיני דברים עם בגדים טיפה יותר יפים מחוייטים, וזה גם נוח. כי במשך השנים, חלק מכללי הנוחות שלי התלפפו סביב עצמם, נוספו להם עוד ועוד שכבות, קצת כמו החוקים ביהדות, עם הסייגים והתוספות ו"מראית עין". הגדרתי חולצת צווארון במידה הנכונה כ"לא נוחה", רק בגלל שהיא לא נראתה נוחה. אבל על הגוף היא היתה בסדר גמור

ויכולתי להסיר כמה שכבות של כללי נוחיות, ועדיין היה לי נוח.
אז יכולתי להגיד שהמקור לכל זה היה הרצון להחביא את הנשיות, ושאין לזה קשר ממשי לתחושה הפיזית, כי הרי עובדה שזה נוח, לא? היה קל להישאר עם ההכחשה של המימד התחושתי.
עד גבול מסוים. יש לי בעיה אמיתית עם סוודרים אופנתיים, כי אלה שבחנויות באמת הדוקים מדי בשרוולים.
וכשהגיע הגבול הזה - שוב הפער המטריד בין התחושה שלי, עכשיו כבר עמומה ומרוסנת היטב, לבין מה שלומדתי להאמין, לבין מה שהפנמתי, שאין סיבה לא להרגיש נוח עם הפריט הזה והפריט ההוא. כי איך מיליון נשים אחרות לובשות את זה? מה הבעיה שלך?

ועכשיו אני מרגישה כזאת הקלה ענקית, כי כן, זו הבעיה שלי עם כל הנוגע והמציק והמגרד והמהבהב והמזמזם והמסנוור והמרצד והמקפץ והמעיק והמטריד. זה אמיתי. בא העולם, בדמות אשה אחת אמריקאית בת שבעים ושלוש, ואומר לי: את צודקת. מה שאת מרגישה הוא אמיתי. זה נכון. את מגיבה חזק, האדרנלין שלך גבוה, וזה משאיר אותך כל יום עייפה וסחוטה. עייפה יותר ממה שאת מצפה מעצמך, ממה שאחרים מצפים ממך, ממה שאנשים אחרים מרגישים.
עייפה מכדי להינות מהעולם הזה עד תומו.
סוף סוף בא העולם, ועוזר לי ליצור את ההרמוניה, ההסכמה וההבנה בין פנים וחוץ. בין החווייה המיידית לתיאוריות ולידע. עכשיו בטוח לקבל ולאהוב. עכשיו בטוח להודות בעובדה, להודות בקושי, להודות בהשפעה הענקית שלה על חיי, כי עכשיו יש לי סביבה תומכת, שמהנהנת בהסכמה ואומרת לי: "נכון".

התהליך שאני עוברת עכשיו הוא בסך הכל המשכו של התהליך הקודם: למצוא דרכים לבטא את עצמי יותר ויותר. להיות אני יותר ויותר, בלי שדברים שיפריעו לי בדרך. תגובתיות-היתר שלי איננה אני. אני נושאת אותה עלי זמן רב, אבל היא איננה חלק ממני. היא נראית כמו, אבל בכלל לא דומה לרגישות שלי ליופי, לצבע, לצלילים, להרמוניה, לניואנסים של תנועה, לנימות הקול הזעירות של אנשים, למבט בעיניהם שמבליח לשניה ואומר לי "הצילו", ומוציא ממני את התגובה הנכונה. הרגישות הזאת היא נכס.
תגובתיות-יתר זה משהו אחר.

להיות חלק מהעולם.

מי זאת שרה לה, כי זה בטוח לא את.
ואני לא הבנתי מה יש ל-שרה לה לחפש בדף הזה...

אני רוצה מגע, ועוד מגע, ועוד מגע ועוד מגע. מגע מהסוג הנכון.
ואני שוב תוהה - האם זה קשור לחסר במגע בילדות? בחיבוק, נשיאה, התכרבלות?
גדלתי במשפחה בלי כל זה.
אני נותנת מזה לילדים, אבל כשאני עייפה/חולה/עמוסה, אני לא מסוגלת שיגעו בי ב 3/4 מהדרכים שהם רוצים. ומרחיקה אותם.
האם אני לא יוצרת כך עוד דור של "כאלה"?

זה חזק מאוד ונוגע בול בגרעין הפנימי ביותר של איך להיות חלק מהעולם. זה כל כך קשור גם לבעיות העור ולנשימה (מראש הדף). גבולות, פנים וחוץ, אני מול העולם, מה נכנס, איך. סיפור של ממברנות נוירולוגיות וממברנות רגשיות-רוחניות, הכל כל כך מעורבב.

תאהבי את עצמך, עד הנוירון האחרון.
תודה. (אני מכבה את המחשב להשאר עם זה)

האם זה קשור לחסר במגע בילדות? בחיבוק, נשיאה, התכרבלות?
אולי גם, אבל בהחלט לא רק.
אני יכולה להגיד לך שכבר בהריון ידעתי שהבת שלי מאד רגישה לקולות ורעש, הרבה פעמים גם ידעתי בודאות אם הצליל משמח אותה או מפחיד אותה, הרבה פעמים הרגשתי שהיא מפחדת מרעשים/קולות מסויימים.
גם התגובות שלה לשינויים בסביבה ובכלל היו ממש מגיל יום-יומיים. מגיל כמה ימים נעשה ברור שהיא לא סובלת להתלבש.
מהתחלה היא לא ישנה כמו תינוקות רגילים, זה לא רק כמה היא ישנה אלא איך היא התנהגה בזמן עירות (ועדיין מתנהגת). אדרנלין מגיל כמה שעות, נשבעת לך, המוח עובד כל הזמן והגירויים מציפים אותה ככה שלהיות שקועה או מרוכזת זה מאד קשה, ממש מהתחלה.
לפעמים אני חושבת על דברים מסויימים שאולי הייתי עושה אחרת בחודשים הראשונים. אולי הם באמת היו עוזרים קצת, אבל כשאני מנסה לחשוב כמה זה אשמתי וכמה זה היה משנה אם רק הייתי עושה אחרת, אני נזכרת באיך היא נראתה בגיל כלום, כל הזמן עסוקה במה שקורה מסביב.

האם זה קשור לחסר במגע בילדות? בחיבוק, נשיאה, התכרבלות?
בואי נגיד את זה ככה:
הפרעות בוויסות חושי ובעיבוד חושי יכולות להיווצר עקב הנסיבות, אבל הנסיבות צריכות להיות ממש קיצוניות בשביל שזה יקרה. משהו סטייל בתי היתומים של רומניה (מכירה את הסיפור? צ''אושסקו יצא באיסור על הפלות, איפשהו בשנות השמונים, וכל בתי היתומים התחילו להתפוצץ מילדים נטושים, והטיפול בהם היה מינימלי ביותר, בילו שעות בעריסה ללא מגע במשך כמה חודשים רצוף). אז במצב כזה עלולה להתפתח בעיה בוויסות חושי, יחד עם פיגור סביבתי כולל...
בגיל מבוגר יותר, הגנתיות-יתר תחושתית יכולה להיווצר עקב טראומה (במובן הקשה של המילה), התעללות מינית, עינוייים... שלא נדע מצרות

א ב ל , כמו שרוקדת כתבה לך, תינוקות פשוט נולדים עם זה. גם אם הם מגיעים לטיפול ולאבחנה בגיל מבוגר יותר, תשאול קצר מגלה שההתנהגות שלהם הצביעה על כך כבר מגיל ינקות. רק שאז לא ידעו לקרוא את הסימנים, או שחשבו שזה משהו אחר, או כל מיני...
פאט וילברגר אמרה לנו, בסדנה שעברתי, שאם בודקים מקרוב את התינוקות הסובלים מ"קוליק", ואלה שבוכים "ללא סיבה ברורה", מגלים שאחוז לא קטן מהם מאופיינים בהגנתיות סנסורית.

מה שכן, מהניסיון שלי, בגלל שהייתי זקוקה למגע מאוד מסוים ולא אחר, זה יצר אצלי חסך מצטבר (במגע ובחיים בכלל), כי מה שהיה זמין לא תמיד התאים לי, אז דחיתי אותו, ונשארתי עם כמעט כלום. כמו שכתבתי בהודעה האחרונה.
ואז כשמצאתי סוף סוף את זוט, לקח לנו כמה חודשים טובים של חיבוקים אינטנסיביים ביותר, עד שהתחלתי להרגיש שבעה ומסופקת.

האם אני לא יוצרת כך עוד דור של "כאלה"?
ממש ממש לא!!!!

מה שכן, אני לא אתפלא אם תזונה ללידת תינוק בריא קשורה לעניין. אבל עד שלא יצא מחקר אפידמיולוגי רציני בנושא...

ועוד מה שכן - ניסו לגלות (במחקרים סטטיסטיים) קשר בין ה מ ו ן פקטורים לבין הפרעות בוויסות חושי. ונכון להיום - לא מצאו כלום.

דמעה
נושרת על כתף בודדה
בחדר הומה אדם

_{מפגש חברתי. רעש. כל כך הרבה רעש. ואנשים לא מוכרים. וילדים. הכל. בסך הכל חמישה זוגות. באתי לבלות ואני יוצאת עייפה. רציתי לבוא. גם בפעם הבאה ארצה לבוא. איש לא הכריח אותי. ובכל זאת אני משלמת את המחיר}

אני חייבת להוסיף נקודה למחשבה, שאינה נוגעת ישירות אלייך תמרוש רוש אלא בכלל לסימפטומים דומים שיכולים להטעות ולנכס בלעדית סימפטומים של מחלות כרוניות לא קלות לרגישות חושית.

לפעמים אנשים שסובלים מפיברומילאגיה, (ידועה גם בשם מחלת היאפים, תשישות כרונית וכן הלאה - ונאווה פרנס אם תעבור כאן בטח תוכל לתת קצת יותר מידע בעניין) סובלים מסימפטומים דומים לרגישות חושית היסטרית. רק שהפיברו' הינה מחלה לכל דבר עם פיתרונות תרופתיים ואחרים להקלת המצב, שלא כמו בנוגע לרגישות חושית שברוב המקרים (ואני מכירה אל מעט) אינה מאופיינת בקיצוניות בלתי אפשרית מבחינה תפקודית - שלא כמו בפיברו' למשל.

מחלה נוספת שיכולה לבלבל בעניין - הדיכאון. לא מעט אנשים בדיכאון (ויש כאלה שסובלים מדיכאון סטאטי כרוני שנראה כאילו הם בסדר, מתפקדים אבל משהו מאוד בסיסי לא חי אצלם בתחושה הפנימית) חווים את העולם בצורה פולשנית ומתישה. כשמדובר בתחושות גורפות וקיצוניות או אפילו בשינוי מתון שחל מתקופה מסויימת בחיים ביחס להעדפות (חושיות, רגשיות, חברתיות וכן הלאה) כדאי לפנות לאיש מקצוע אמין שיידע לבצע אבחנה טובה בעניין ולהענק טיפול בהתאם.

דבר נוסף (נדמה לי שזה הוזכר כבר?) מחסור בויטמינים. ישנם ויטמינים שמחסור בהם יכול לגרום לחולשה, עייפות וכן הלאה. עייפות וחולשה פיזית אצל רוב האנשים שאני מכירה - גורמים לחוסר סובלנות וסיבולת לסביבה מעט קולנית/ מוארת/ המונית יותר מהרגיל. שוב, כשמדובר בחסרים כרוניים ניתן לטעות שמדובר בריגשות "טבעית" כשלא בהכרח זה נכון. במקרה הזה, אין כ"כ משמעות בהגדרת המקור לבעיה (כי אם אתה חולה במחלה כרונית ו/או אתה סובל מרגישות חושית לרוב הפתרון הוא סימפטומטי ולכן פחות חשוב לדעת מה מקור הבעיה) אלא, אם "רואים סוף" למחלה הכרונית ואז יש מקום לאתגר את הגוף, לדעתי לפחות, ביציאה מ"אזור הנוחות" שהורגל לו בתקופת המחלה הכרונית ולקבל יותר גירויים בהדרגה. בסעיף הזה אני יכולה הלעיד באופן אישי, שבתקופה שסבלתי מבחילות כרוניות (שנבעו מדלקת עצבנית בקיבה) לא יכולתי לסבול המוני אנשים סביבי (הריחות שהביאו איתם תגברו את הבחילות) לא יכולית לאהוב מקומות חמים או אפילו סגורים (מהסיבה המובנת של רצון באויר פתוח לצנן את הבחילות והנשימה), כמובן שלא היה על המ לדבר מבחינת ביגוד חם/הדוק/סגור/ מכופתר, מאחר ובחילות לרוב נלוות לקצת כאבי ראש, סחרחורת וחשש קל מהקאה ציבורית - לא יכולתי לסבול הרבה רעש (מגביר כאב ראש), הרבה אור (כנ"ל) ועוד ועוד...
בקיצור, כל אישה שנייה בהריון רווי בחילות בטח מזדהה עם הנ"ל, העניין הוא שבסוף ההריון זוכרים להחליף פאזה, ואילו אדם שסובל ממחלה כרונית שנים על גבי שנים, עלול לשכוח לשחרר קצת את הגבולות שהתרגל להם בתקופת החולי. אני יכולה לומר שאציל ירד האסימון ביום שהבנתי שאני יכולה ללבוש שרשרת מסביב לצוואר בלי רצון לתלוש אותה שניה אחריי והיום כמובן הסיבולת היא אחרת לחלוטין לכל הנ"ל.

אגב, מאוד ייתכן שאדם שסובל מרגישות חושית גבוהה ברמה מתונה יחווה אותה קיצונית עוד יותר בשל שילוב זה יחד עם אחד מהגורמים הנ"ל (או אחרים) ואז מן הסתם הקושי הוא עצום פי כמה ממה שאמור היה להיות.

<המרגיעון- קחו זמן להפנמה, יש שם יותר מתאים מזה לדף הנ"ל

?>

כל הדיבורים האלה על התפר בגרביים מזכיר לי את הקלסטרופוביה באצבעות של הרגליים (מושג שהמצאתי לפני אי אילו שנים כדי להסביר את הלחץ, ולמה אני חייבת ברגע זה להוריד נעליים ולפשוט גרביים ולשחרר את האצבעות. שינשמו.).
תכף אפשר יהיה לנעול סנדלים. איזו הקלה.

אה, ומגע בצואר אצלי התקשר תמיד ל חרדת הקאות, עכשיו אני מבינה שהכל קשור. גם זה.

הקלסטרופוביה באצבעות של הרגליים
רק לקרוא את המילים עושה לי לרצות להוריד את הנעליים (אני יחפה עכשיו) ולהזיז את אצבעות הרגליים.

הקלסטרופוביה באצבעות של הרגליים
אחד המדדים שלי לנעליים, זה שאני יכולה להצליב את הבוהן והאצבע בתוך הנעל. אם אין מספיק מקום להצלבה - לא קניתי.
אבל הכי גרוע זה הגרב עם החור שמתלבש על הבוהן והיא תקועה שם... ברררר

טובי, תודה על האבחנה המבדלת

. יש גם מחלות מטאבוליות שיכולות לגרום לסימפטומים של תגובתיות יתר.

אם אתה חולה במחלה כרונית ו/או סובל מרגישות חושית לרוב הפתרון הוא סימפטומטי ולכן פחות חשוב לדעת מה מקור הבעיה.
מה???? עד כמה שידוע לי, מאוד מאוד חשוב לדעת מה מקור הבעיה. אם הרגישות היא משנית, הטיפול לעתים צריך להיות אחר לגמרי, או שהוא לא יעבוד.

מה???? עד כמה שידוע לי, מאוד מאוד חשוב לדעת מה מקור הבעיה. אם הרגישות היא משנית, הטיפול לעתים צריך להיות אחר לגמרי, או שהוא לא יעבוד.
טוב, אני התכוונתי שאחרי שברור שקיימת מחלה כרונית (קרוהן, קוליטיס, כל אלה, מסוג המחלות שנמשכות לנצח) שכמובן כבר מאובחנת (כי אילואל כן הייית כותבת סימפטומים ולא מחלה) אז כבר לא שמנה לנסות להבדיל האם הרגישות החושית נובעת מהמחלה (כי הרי המחלה לא תעלם) או האם היא קיימת במקביל - כי לשתי אלו אין פיתרון. למרות שקראתי פה על סדנאות וכו' זה נראה לי קצת ללכת נגד הגוף שיודע היטב מה טוב לו בטח כשזה נוגע לחושים.

<טובי י ממחשב אחר>

אני לא בטוחה שהבנתי אותך... אפשר שוב?

הקלסטרופוביה באצבעות של הרגליים וגם מה שכתבת תמרוש, על הסוודרים האופנתיים.
כשיש עליי חולצה או סוודר צפופים מדי, ספציפית כאלה שלא נוחים באיזור של בית השחי, אני יכולה לצאת מכליי. ממש. אני מרגישה את המתח עולה ועולה, וכמעט מתחילה לנהום מרב זעם. למי שמסביבי אני מנסה להסביר מהר ככל האפשר שזה לא קשור לשום דבר שהם עושים. יצא לי להגיע למצב הזה לאחרונה, כי עליתי במשקל בהריון ולאחר הלידה... לבסוף מצאתי את עצמי פשוט זורקת, תולשת, קורעת, העיקר שלא יישאר עליי. המדהים הוא שברגע שאני יוצאת מהסד, אני אדם חדש. כאילו לא היו דברים מעולם.

מאז שהייתי ילדה בגן יכולתי להשתולל מזה ששמים לי רגליים על הכסא מאחור, ברכיים על המושב של האוטובוס או המטוס, ברכיים וגם מרפקים בקולנוע. רעשים של לעיסה, כשמישהו אחר אוסף את הקצה של מה שיש לו בצלחת על-ידי חריטות עם המזלג או הכף, אני מרגישה כאילו חורטים עם ציפורן על לוח. התגובה שלי היא כמו של אריה פצוע בכלוב. יש עוד מליון דוגמאות.

הפתרון שלי הוא להמנע להמנע להמנע. לנשום עמוק, לבקש יפה, לזוז, לברוח... לא מצליחה לפתח עור של פיל. (גם העור שלי רגיש מאד.)

עוקבת בשקט אחרי הדף הזה. משפשפת את העיניים בחוסר אמון מדי פעם. היתכן שאני סובלת מרגישות יתר? היתכן שאני לא איזה קריזיונרית מטורפת עם דרישות מוגזמות מן העולם שסביבה? היתכן, היתכן, תמרוש, ה-י-ת-כ-ן, שיש פתרון? היתכן???

האם זה מפתיע שיש הרבה הזדהות עם התיאורים שלך באתר שיש בו הרבה נשים מאד מאד רגישות לילדים שלהן, למשפחה שלהן, לסביבה ולעולם שלהן? האם זה באמת בר הפרדה? רגישות חושית ואותה רגישות שדיברת עליה כעל נכס?

ואגב להיות חלק מהעולם, אני מוצאת את עצמי עושה פעולות שומרות-סביבה, ואומרת לעצמי "אני העולם" בלי לשים לב. זו לא מנטרה ולא משהו מכוון, פשוט יוצאת לי מן הזדהות כזאת. אני מרגישה שכשאני שומרת על העולם, אני שומרת על עצמי. כשאני מתייחסת יפה לסביבה שלי, אני מתייחסת יפה לעצמי.

האם זה באמת בר הפרדה? תגובתיות-יתר חושית ואותה רגישות שדיברת עליה כעל נכס?
זה בר הפרדה.
על בטוח.
תני לי כמה שבועות, ואני אספר לך איך היתה הדיאטה.

(שמת לב שתיקנתי את המונחים בציטוט?

)

יאללה, סיפור קטן עכשיו:

לפני שבועיים היה לי טיפול בעוצמת הרכות, עם המורה שלי. היא מפעימה אותי, אני מפעימה אותה, עוד שלושה כאלה ואני מוסמכת.
סיפרתי לה את כל הסיפור הנדון בדף, ועל זה שאני יודעת שעוצמת הרכות יכולה לעזור לזה. גם אינסטינקטיבית וגם מניסיון (מקצועי) של אחרות.
היא התחילה לעבוד. אני התחלתי להתפמפם, ו... אני לא אכנס לכל הפרטים כי זה ייקח שעתיים, אבל קרו בטיפול הזה כמה דברים:
א. חזרתי לרחם וגיליתי איך כמה שהיה לי נעים שם, כבר פחדתי לצאת לעולם.
ב. גיליתי מעין מעטפת אנרגטית, שתמיד היתה לי אבל עד עכשיו משום-מה לא השתמשתי בה. ראיתי אותה בעיני רוחי: עבה, רכה מאוד, בצבע חום-זהוב עמוק. היא לא נראתה כמו עור, או ממברנה, משהו עם אטימה, אלא יותר כמו שכבה של קומפוסט טוב, איכות שעוטפת את הצמח מכל צדדיו, מזינה אותו, וגם מרככת את כל מה שעובר דרכה עד שזה מגיע לצמח מרוכך משהו, מותאם.
אני מדגישה: לא חומה ולא מחסום. התחושה היתה אוורירית ביותר.
ברור היה לי שבלי הריפוד הזה - העולם קוצני יותר, דוקר יותר.
ג. בסוף הטיפול נולדתי מחדש, הבאתי כמה זחילות תינוק על הרצפה, עמידת ברכיים, העברת משקל מצד לצד, נפילה על הבטן (את מכירה את הקטע הזה שתינוקות מתרוממים על המרפקים, מתנדנדים מצד לצד ואחר נופלים - בומס! - בחזרה על הבטן, בבת אחת? אני אגיד לך למה הם עושים את זה: כי זה כיף לא נורמלי), והתיישבות. ואמרתי את המילה הראשונה שלי. וכמה תובנות שאספתי על הדרך...
היה נפלא.

אז שום נס לא קרה בינתיים, עדיין מתעצבנת מלנהוג בכביש עמוס, אבל פתחתי תהליך. אני עובדת בכמה רמות בבת אחת עכשיו (כי בלי קשר לזה, אני גם לוקחת רייקי ופרחי באך בעבודה על התגובתיות-יתר הרגשית), וברור לי לחלוטין שבסוף התהליך אני אשאר בדיוק מי שאני, רק שמחה יותר

.

הסימפטום שלפיו אני אבחן את ההצלחה של הדיאטה וההברשות, הוא העייפות. הלאות שבאה כתוצאה מהאדרנלין-כל-היום. המטרה המוצהרת שלי היא להיות פחות עייפה.

אני סוגרת עכשיו כמעט שבועיים של צננת רצינית ביותר מלווה בנטרול כמעט מוחלט של חוש הריח.
החיים פתאום קלים ופשוטים כל כך. לא מפריעים לי, מציקים לי ופולשים לי ריחות, הכל כמו עטוף בשמיכה עמומה. אפשר לאכול הרבה יותר דברים, קודם הייתי זורקת כל מה שהריח שלו "לא נראה לי" - חסכוני מאוד. אילו היה לנו חתול, הייתי מנקה בשמחה את ארגז החול - משהו שפעם, כשהיה לנו חתול ועוד היה לי חוש ריח, לא הייתי מסוגלת לעשות כי פיזית הריח היה גורם לי לבעעעעע.
מדהים כמה מידע זורם אלינו מהעולם דרך חוש הריח, מדהים כמה מפסיק לזרום כשחוש הריח לא פועל. אתמול היה כמה הבלחות של ריחות - כמה שמחתי!

שלום ל תמרוש רוש ולכל הכותבים, הדף חשוב מאוד ואני מזדהה עם כולכם/ן.
מסתבר שהרבה יותר אנשים ממה שידוע, מתקשים עקב רגישויות ייתר של החושים, ועקב חוש אנרגטי מפותח (שאינו קושי אלה אינטליגנציה שצריך ללמוד אותה, הגורמת לפעמים לאותן תחושות כרגישות ייתר אך אינה כזו).
בדפים משה אלבאום ו אלבאום דף חדש ו אלבאום דף אחר נכתבו דברים רבים, הקשורים קשר ישיר ליכולת לשנות את מצב החושים, ולהבין אותו בדרכים שונות. כל דף מהווה המשך לדך שקדם לו.
התיאור של הרגישויות מופיע כאן ברמה שלא ניתן להסבירו טוב יותר.
מה שנראה כחשוב הוא למצוא את הדרכים הנכונות, הטובות ובעיקר המהירות לשינוי המצב.
לפני כחמש שנים פתחתי מדיטציה מיוחדת לנושא, הגורמת לשינויים מהירים מאוד, באמצעות לימוד וויסות הרגישות. הכוונה בוויסות היא שהמתרגל לומד לפתוח או לסגור את הרגישות של כל אחד מהחושים, לפי רמת הגירויים הנמצאת מסביבו. כשקשה סוגר עד לרמה הרצויה, ומייד לאחר מכן משחרר וחוזר לרמת הרגישות הנוחה לו.
כשהחושים מווסתים, מפסיקים להזרים כמויות עצומות של אנרגיה על מנת להתמודד עם העולם. כך יכולה העייפות וההתשה הכרוניים להיעלם.
נכון שדיאטה חושית יכולה לעשות את זה גם, אבל נראה שלימוד וויסות החושים באמצעות מדיטציה עובד עמוק יותר, קל ונעים הרבה יותר, ובעיקר מאפשר לווסת מהר את הרמה החושית על פי הרצון והצורך.
מכיוון שלימוד שינוי המצב, תלוי במידה רבה גם בשינוי הדפוסים שנלמדו לאורך השנים, חשוב לדעתי לנסות ולווסת את הרגישות ולשנות את המצב, ביחד עם מאמן מנוסה. לימוד וויסות החושים אינו הנושא המסובך, אלה ההבנה, ההסכמה, וההתחייבות של האדם בפני עצמו, שוויסות החוש לא יפגע ברמת הרגישות שלו לכשיצטרך אותה. הפחד שהרגישות תשתנה גורם פעמים רבות להעדיף לחיות עם הקושי.
הקבלה שוויסות החוש אינה פוגעת בחושים, היא קשה הרבה יותר ממה שמי שרגיל לחיות ברמת חישה מוגברת מודע, או רוצה לקבל.
מסיבות אלו, אני משתדל להעביר את נושא הוויסות באופן מבוקר המאפשר ללמוד את הנושא לעומק.
לכל מי שמעוניין בכך, אשמח להעביר הדרכה בנושא. ניתן למצוא את פרטי ההתקשרות בדפים שלי.
דעו שלא חובה להמשיך לסבול. בכל גיל ניתן ללמוד לווסת את הקלט החושי.
בהצלחה לכל המתמודדים בנושא.

הנושא המרכזי המאפיין לדעתי רגישויות ייתר, הוא הקושי בגבולות ברורים. החוש החש בעוצמות חזקות וממרחקים גדולים, מתקשה להבחין פעמים רבות מה שלי ומה של אחרים. ההתערבבות גדולה מאוד. אחרים מודעים לכך אך אינם יכולים להימנע מתחושת האחר בתוכם. אנשים רגישים ייתר חושבים שכך צריך לחוות את החיים, ופעמים רבות אינם מודעים בכלל שרוב האנשים אינם מסוגלים גם לו השתדלו ביותר, לחוש קרוב או דומה להם.

מסיבה זו, החוויה של האחרים בתוכי, או המציאות של האחר בתוכי גם כשאינו מעוניים בכך, הינה חוויה המלווה את חיי הרגיש ייתר מתחילת דרכו (לרוב) אך יכולה להתפתח בכל גיל שהוא. הסיבות להתפתחות המאוחרת הינה לרוב שינויים הורמונאליים, או מאורעות חיים שהצריכו חידוד מסיבי של החושים. בחלק הזה ניתן למצוא טראומות למיניהן, שינוי בסביבת חיים שינויים דרסטיים במשפחה ועוד. המכנה המשותף הינו לרוב הצורך לחוש בעוצמות ובחדות רבה על מנת לא להיפגע.

בין הרגישויות המולדות או אלו שהתפתחו מייד עם תחילת החיים (עבורם החוויה הינה דומה ביותר) ניתן לראות את החסכים בהימצאותה של האם, כבסיס המלווה חלק ניכר מהסובלים. הצורך לפתח מחושים המאפשרים לחוש את נוכחות האם גם כשהיא איננה בסביבה בכלל, גורם להעצמת החושים למקסימום. עקב כך התינוק יכול לפתח חישת ייתר.
חלק גדול מרגישויות היתר הינן גנטיות. אחד ההורים או שניהם, או הסבים מעבירים את הרגישות. פעמים רבות ההורים או הסבים רק רגישים מאוד אבל לא רגישים ייתר, והילדים מעצימים את התכונה לרגישות ייתר (השבחת הגזע).

אלבאום שלום. מעניין מאוד מה שכתבת. ואני סקרנית לדעת האם המדיטציה שפיתחתה מתאימה גם לטיפול בילדים קטנים?

ל מיכלול ה כן, ניתן בכל גיל בו הילד מסוגל להבין הוראות פשוטות ולהגיב אליהן. לרוב אני עובד מגיל חמש, אבל ניתן גם לפני כן. תלוי בילד.

בין הרגישויות המולדות או אלו שהתפתחו מייד עם תחילת החיים (עבורם החוויה הינה דומה ביותר) ניתן לראות את החסכים בהימצאותה של האם, כבסיס המלווה חלק ניכר מהסובלים. הצורך לפתח מחושים המאפשרים לחוש את נוכחות האם גם כשהיא איננה בסביבה בכלל, גורם להעצמת החושים למקסימום. עקב כך התינוק יכול לפתח חישת ייתר.
בתור אמא (מאוד נוכחת בשינה משותפת הנקה בלבד וללא שליחת הילד למעון והכל מתוך רצון ושמחה) לילד עם רגישות תחושתית, אני מוחה בתוקף על הטלת האחריות על היעדרה של האם. בנשימה אחת מאשימים את האם, ובנשימה השנייה את הגנטיקה. זה לא בדיוק מסתדר ביחד.

בנשימה אחת מאשימים את האם, ובנשימה השנייה את הגנטיקה
מציע גורמים שונים לאותה תופעה, יחד עם עוד שלל אפשרויות. מה הבעיה?
בתור אמא כנ"ל אני העזתי להעלות אותה שאלה עוד קודם.

היי תמרוש,
את יודעת אולי האם רגישות חושית עלולה להתבטא בשליטה מוגברת בסוגרים (עצירות וכאלה). קראתי בכמה מקומות שאמהות מספרות על גמילה קשה יותר.
יש לך איזשהו מידע, או קישורים לנושא?
תודה @}

אוי התכוונתי לכתוב את זה בדף הבית שלך P-:

בנשימה אחת מאשימים את האם, ובנשימה השנייה את הגנטיקה
מעניין שאת רואה פה האשמה.
אני ראיתי ניסיון לתת כמה הסברים שונים שיטילו אור על הבעיה.
אגב, זה גם יכול להיות לפי דורות:
למשל, בדור אחד יש אם חסרה במובן מסוים (מעניין אם יכול להיות שהאם קיימת פיזית אך נעדרת כאמא), ואז הילד מפתח רגישות יתר. בדור השני, לאותו ילד עם רגישות יתר נולד ילד, שמקבל את רגישות היתר מההורה, לא מפני שההורה נעדר, אלא מפני שהרגישות עברה אליו דרך הגנטיקה או ההריון או משהו.

ל פלוני אלמונית ראשית אני מתנצל במידה והקשתי עליך במידה כלשהי בדברי. למרות זאת, הבאתי ידע בלבד, ללא קשר לעמדה או הטלת ביקורת.

בקשר למה שכתבת, נראה שיכולה להתקיים סתירה כלשהיא במצב שאת מתארת (שוב ללא ביקרות אלה נושא לבחינה)
כתבת:
בתור אמא (מאוד נוכחת בשינה משותפת הנקה בלבד וללא שליחת הילד למעון והכל מתוך רצון ושמחה) לילד עם רגישות תחושתית.

ילדים בעלי רגישות ייתר בחושים (במידה וזהו מצבו של בנך, הרי בדף הזה בחרת לכתוב) חשים בעוצמות חזקות ביותר את הנוכחות של האחר בתוכם, ובמיוחד את מצבם הפיזי - נפשי של ההורים .
רצונותיהם, חרדותיהם, צפיותיהם, מצוקותיהם כמו גם שמחתם והנאתם. כל החיובי ושלילי כחלק ההופך לעצמי שלהם ברבות הזמן.

איך ילדך חווה את הקשיים שלך (ושל בן זוגך במידה וגם הוא ישן איתו) כתוספת לקשיים שלו? (כתובים לאורכו של כל הדף הזה). מתי (אם בכלל) מתאפשרת לו המנוחה מנוכחות האחר בתוכו?

עד כמה והאם, קרבה מהסוג הזה לילד בעל רגישויות ייתר, יכולה להפוך את הקשר לקשר סימביוטי?

מכיוון שהורים בעלי רגישויות ייתר חוששים שילדיהם יעברו את הקשיים שהם חוו, הניסיון לגונן ולספק סביבה תומכת ברור ומקובל. למרות זאת, צריך לבחון את סוגיית ההגנה שילד בעל רגישות ייתר צריך, לאומת ילד רגיל.
הדיון כמובן מתוך חשיבה על השפעות ארוכות טווח.

השאלות נשאלות מתוך ניסיון רב שנים כמטפל המנסה להבין ולהאיר נושאים, ולא על מנת להתפלמס.

הצורך לפתח מחושים המאפשרים לחוש את נוכחות האם גם כשהיא איננה בסביבה בכלל, גורם להעצמת החושים למקסימום. עקב כך התינוק יכול לפתח חישת ייתר.
זאת אולי לא האשמה, אבל זה עדיין חסר בסיס עובדתי. נערכו מחקרים שחיפשו קשר בין גישות הורות שונות לבין רגישות תחושתית, ולא הצליחו למצוא שום קשר סטטיסטי.
(חוץ מאשר המקרים הקיצוניים של הזנחה כוללת)

_את יודעת אולי האם רגישות חושית עלולה להתבטא בשליטה מוגברת בסוגרים (עצירות וכאלה). קראתי בכמה מקומות שאמהות מספרות על גמילה קשה יותר.
יש לך איזשהו מידע, או קישורים לנושא?_
לא כרגע... באופן כללי, אנשים עם תגובתיות-יתר נוטים יותר לשלוט או לרצות לשלוט בסביבה שלהם, כדרך התמודדות. יכול להיות שזה יתבטא גם בתחום הזה.

ל מיטל מ (סליחה על ההתפרצות לשאלתך) השליטה בסוגרים תלויה ברמת המתח בו האדם נמצא. מסיבה זו, ילדים בעלי רגישויות ייתר הנמצאים במתח גדול בהרבה מילד רגיל, ולכן יכול להיות שיתקשו ללמוד את השליטה בסוגרים יותר מילד רגיל.
הסוגרים הינם המערכת השרירית המושפעת ממתח ראשונה, ויותר מאחרות .
מה שחשוב לשים אליו לב הוא, לימוד נשימה והרפיה כחלק מתהליך הגדילה של הילד.
הבעיה בתרגול היא שככל שהאדם בעל רגישות ייתר מרפה עצמו, כך גדלה הרגישות. זהו מעגל סגור שלילי כל זמן שהחוש אינו מווסת.
מסיבה זו מומלץ לנסות ללמד וויסות החושים בגיל המוקדם ביותר שניתן.
בכל מקרה, הרפיה מהווה את הבסיס ליכולת וויסות החוש, כך שמומלץ לתרגל את הנושאים ביחד.

בנושא העצירות, הרי הרגישות משפיעה על הבטן ומערכותיה קודם כל (כמו גם על הנשימה), לכן היא יכולה להתקיים ללא קשר לסוגרים. גם כאן הנושא הוא וויסות החוש קודם.

ל תמרוש רוש מכיוון שהמחקר האישי שלי כמטפל וכמורה, שעבד עם אנשים רבים בעלי רגישויות ייתר מסוגים שונים, הוא המקור לידע ולתובנות שלי, הרי שאני מביא כאן ידע שלא עבר בדיקה אקדמית, אך חוזר על עצמו פעמים רבות. מכיוון שהוא יכול להיות נכון במקרים שונים, ואולי אפילו לעזור למשהו להבין משהו (לא חייב) הרי ששווה להתייחס אליו, או שלא.

כשמבוגרים מסוימים בעלי רגישויות ייתר חזקות, חזרו בטיפול לזיכרונות וחוויות הילדות המוקדמת שלהם, הבדידות והמרחק הפיזי מהאם, היו שם כבסיס להארכה מודעת של יכולת החישה למרחקים גדולים ביותר. הקיצוני ביותר מבין המטופלים סיפר על כך שלמד להרגיש את האם גם כשהאם הייתה מאושפזת לאורך תקופות רבות. היכולת שלה לדעת בכל רגע נתון (עד היום) מה קורה בדיוק עם אמא, התפתחה באופן מודע מתוך ניסיונות למוצאה. נכון שזה לא מדעי, אבל סיפורים כאלה ואחרים שמעתי פעמים רבות מדי על מנת שלא אקח אותם בחשבון.
במידה וננסה לחבר את הידע הזה למחקרים האחרונים על התפתחות התודעה האנושית על פי הפיזיקה המודרנית, נראה שזה יכול להיות קרוב מאוד למציאות.

על מנת להיות ברור לחלוטין, איני טוען שהמרחק מהאם הוא המקור לרגישויות ייתר. בשום אופן לא. בחלק קטן מהמקרים כן, ורוב המקרים המצב גנטי, או תוצאה של חוסר חמצן בזמן ההיריון או הלידה או לאחר מכן (על פי ממצאים השוואתיים שלי לאורך שנים רבות בהן הממצאים הללו חוזרים), או סיבות אחרות.
לדעתי רגישות ייתר הינה ברכה למרות כל הקשיים, והיא קפיצת הדרך (האדם העתידי) מבחינה אנושית. שלב בדרך לתקשורת טלפאתית, כפי שהאדם אמור לתקשר וכפי שלדעתי הוא בנוי בשביל לתקשר.
למרות זאת בחברה האנושית על כדור הארץ של ימינו, המצב מקשה כל כך הרבה, שאני מנסה לעזור בוויסות החושים (פתיחתם וסגירתם על פי הרצון והצורך) באמצעות טכניקות רבות המתפתחות עם הניסיון.
נכון שקשה אבל אפשרי.

(סליחה על ההתפרצות לשאלתך)
בשמחה רבה אני מחפשת מידע על הנושא.
לימוד נשימה והרפיה כחלק מתהליך הגדילה של הילד.
האם תוכל להרחיב על הנושא בהקשר של פעוט בן פחות משלוש?

בשמחה, בן שלש כבר ילד גדול, שחלק גדול ממערכת ההתנהגות שלו מופנמת, דפוסים רבים מקובעים אך ניתן לשנותם. ביניהם נשימה חלקית או מודעת ומחזורית.
אנו לוקחים כמובן מאליו שאם אנחנו חיים, זה אומר שאנחנו נושמים טוב. לרוב שוכחים לבדוק האם הנשימה מספיקה ומספקת.
הגוף הינו מכונה בעלת כמות עצומה של פעילויות ביוכימיות ביום. כל פעילות ביוכימית ברמת התא דורשת חמצן על מנת שתתבצע היטב.
לדוגמא כל יום לאורך החיים, הגוף בונה מיליארד תאים ומפנה מיליארד תאים שמתים. פעילות כל כך ענפה, דורשת חמצן רב על מנת לבצע את התהליך הביוכימי. מעבר לכך ישנה כל שאר הפעילות המוחית, השרירית, העיכול, ובקיצור כל הפעילות שבונה ומרכיבה את האדם.
ללא חמצן ברמה מספקת, אין סיכוי שתהליך בניית התאים ופינויים יתבצע כראוי. תהליך הבערה בשרירים ישאיר מאחוריו חומצת חלב למכביר שמכווצת את השרירים, המוח יתפקד ללא חמצן מספיק הווה אומר, הפרעות ריכוז החשיבה למכביר (המוח פועל על סוכרים טהורים וחמצן) וחלק מהתאים יבנו לא מספיק טוב (יכול להוות בסיס לפתוח מחלות עתידיות).
מסיבות אלו, חשוב ביותר לתרגל את הילדים שילמדו ויפנימו את תהליך הנשימה המחזורית. זוהי נשימה המספקת חמצן ומנקה את דו תחמוצת הפחמן ללא הפסקות. הנשימה אינה חייבת להיות עמוקה או שטחית. היא חייבת לא להיפסק. ברגע שהנשיפה הסתימה מתחילה הנשיפה ולהיפך.
מסתבר שלא כך נושמים רוב בני האדם. לוקחים קצת אוויר, עוצרים את הנשיפה ונושפים לאחר זמן. המצב הזה גורם לירידה ברמת החמצן. את יכולה לתאר לעצמך מה בעצם מתחולל בכלל המערכת ללא חמצן מספיק.
מסיבה זו עלינו לתרגל את התינוקות שלנו מהתחלה בנושא נשימה מלאה ומחזורית עד כמה שניתן.
תינוקות הם בעלי צורך טבעי לחקות את ההורה. מסיבה זו גם בגילאים ינקותיים ניתן ללמד את התינוקות. משמיעים להם את הנשימה העמוקה והמחזורית שלנו, מצפים מהם ללמוד לנשום כך, מעסים את בית החזה שלהם (בעדינות כמובן אבל בלחץ המספיק על מנת להראות להם שצריך לנשוף את האוויר). במידת ולא מבינים מה הכוונה ו/או עד כמה מותר ללחוץ, צריך לבקש הדרכה של מעסי תינוקות.
כך, לאת ובהתמדה, ניתן לחנך את התינוק לנשום, ובעיקר להבין שמצפים ממנו לנשום במחזוריות עמוקה עד כמה שניתן. ביחד עם התרגול מומלץ להסביר להם מה עושים ולמה. תינוקות מבינים דרך טון הדיבור את כוונות המבוגרים, גם אם לא מבינים את משמעות המילים עצמן.
מקווה שההסבר מספק לפחות באופן חלקי, במידה ויש לך שאלות, אשמח להתמודד איתן.

תודה על התשובה.
גם בעיני הנשימה היא מוקד שצריך לשים לב אליו. האמת היא שעד כה חשבתי שזה משהו שאנחנו מאבדים כמבוגרים עם הזמן, ואילו הילדים הם בעלי נטיה אינסטנקטיבית לנשום נכון.
איך בכל זאת מלמדים פעוט לנשום נכון, ואיך זה מתקשר עם האי וויסות התחושתי מלבד ההקשר להרפיה הכללית?
הבעיה בתרגול היא שככל שהאדם בעל רגישות ייתר מרפה עצמו, כך גדלה הרגישות. זהו מעגל סגור שלילי כל זמן שהחוש אינו מווסת.
איך מווסתים את החושים?
תודה

דבר נוסף, בגיל שלש ניתן ללמד כמעת כל דבר שהילד מסכים ללמוד. על מנת שיסכים ללמוד ניתן להמציא משחקים בנושא.
נשיפה לתוך בלון, הרחקת דברים קלים מאוד באמצעות הנשיפה, עצירת הנשימה עד שהגוף מכריח את הסרעפת להיפתח (זהו תרגיל חשוב ביותר לכל מי שאינו יודע לנשום נשימת בטן עמוקה). נא להיזהר לא להפסיק את הנימה לפרק זמן מסוכן. ישנם אנשים שרפלקס הנשימה אינו פועל באופן תקין ויכולים להזיק מאוד לעצמם, (אחוז קטן ביותר מסך כל אוכלוסיית כדור הארץ).
כל יצירה בנושא (בתני שאינה מאמצת מעבר לגבול ברור, ובתני שאינה נהפכת לתחרותיות שהכעס בסופה) יכולה ללמד את הנושא.

בנושא העיסויים, חשוב לזכור שחלק מקשיי הנשימה נגרמים עקב מתח רב בשרירי בית החזה (השרירים הבין צלעיים) ועקב מתח רב בסרעפת. עיסויים נכונים לשרירים אלו, בתוספת ללימוד בית החזה להתכווץ ולהרפות, מהווים מנגנון חשוב בתהליך. (ניתן להתבונן במפות אנטומיות) .

על מנת להיות ברור מאוד. מכיוון שלחיצות על שרירים ועצמות, יכולות להזיק במידה ואינן נעשות בצורה נכונה, מי שאינו יודע בבירור איך לבצע זאת, שלא ינסה.

חשוב לזכור שהנשימה קשורה קשר ישיר ליכולת להביע את הרגשות בחופשיות. מסיבה זו חשוב מאוד להקשיב לקשיי הנשימה וסיבותיהם, לפני שמנסים לעזור בדרך זו או אחרת.

ל מיטל מ לשאלתך הראשונה איך מלמדים תינוקות, היה נראה לי שכתבתי זאת? כנראה שאין זה מובן מספיק.
ניתן ללמד תינוקות בדיוק כמו ילדים בוגרים יותר. באמצעות הדגמה על החזה שלהם, ובאמצעות הדגמה של איך אנחנו נושמים.
לדוגמא: במידה ובזמן שתנשפי ותשאפי את האוויר שלך בקול רם, תלחצי קלות על החזה של התינוק, על מנת שינשוף, ותרפי על מנת שישאף את האוויר, הוא יוכל להבין את הבקשה שלך. נא ללחוץ בזהירות רבה.
תינוקות אינם צריכים לחץ על מנת להצליח לנשום. משקל היד כשהיא רפויה יספיק לרוב.
צליל הנשימה שלך חשוב לא פחות ואולי יותר.
לתינוקות ניתן לווסת את החושים רק באמצעות דיאטה חושית. אין להם עדיין את היכולת לתרגל מדיטציות או הרפיה עצמית ממוקדת.

בכל מקרה אני ממליץ על מנורה בצבע אפור כהה אך לא מדי (6-7 מתוך 10) דולקת בחדרו כל הזמן. האפור מוריד את רגישות החושים (גם אם המבוגר אינו סובל את הצבע) רק במידה והתינוק מגיב בבכי או בחוסר שקט לאפור, צריך להורידו.

נכון שישנה התנגשות בין ההרפיה והרגישות. אך נראה שטוב יותר לחיות רפוי ורגיש מאשר מתוח ורגיש. לכשיגדל יטופל נושא הרגישויות.

וויסות החוש של ילד מעל גיל ארבע ועד לגיל זקנה, נעשה בשני אופנים. האחד הוא דיאטה סנסורית, בה מגרים את החוש ומאפשרים למוח לספוג את הגירוי תוך כדי תרגול הרפיות שונות ונשימה מחזורית לכל הגוף (כשנושמים לא ניתן להתכווץ מעבר לגבול מסוים ולא ניתן להדחיק או לבלום את הרגש).

הטכניקה השנייה היא מדיטציית אפור, פתחתי את המכשיר הזה לפני מספר שנים, והוא עובד על רוב בני האדם הרגישים ייתר, במהירות גדולה מאוד. לפעמים לאחר מדיטציה אחת חלים שינויים משמעותיים ביותר. לאחר שמפנימים את הנושא השינויים ברורים ונשמרים לאורך זמן.
על מנת ללמוד את המדיטציה, אני מקיים סדנאות בנושא. לא מומלץ ללמוד את הנושא לבד. פרטי תקשורת ניתן למצוא בבלוג שלי כנ"ל.

לשאלתך הראשונה איך מלמדים תינוקות, היה נראה לי שכתבתי זאת? כנראה שאין זה מובן מספיק.
מובן פשוט כתבנו את הודעותינו הקודמות יחד (-:
תודה על התשובה המפורטת.

קראתי את רוב הדף התעייפתי לקראת הסוף סליחה אבל יש לי דברים קצת שונים להגיד@@!
נראה לי שכולנו היינו שמחות להיות נסיכות, כל דבר שנאמר- יעשה! ואם לא נערוף לו את הראש!
אבל אנחנו לא! נסיכות! פשוט גדלנו בבית שהתיחסו אלינו כאילו אנחנו כן ונדפקנו כי אנחנו בטוחים שכולם צריכים לדאוג לנוחות שלנו! שלא יכאב לי שלא יהיה רועש לי, שלא שלא שלא. נדפקנו כי אנחנו חושבים שאנחנו הדבר הכי חשוב עלי אדמות אבל המציאות כל הזמן מראה לנו אחרת.

משה, תודה על הדברים.

ככל שהאדם בעל רגישות ייתר מרפה עצמו, כך גדלה הרגישות. זהו מעגל סגור שלילי
מנסיוני האישי אני חולקת על הדברים: ככל שאני יותר רפויה, יותר נינוחה, פחות מגננתית כלפי העולם, פחות במתח וטרדה מן האי נעימות הבאה שמתרגשת ואורבת- אז המצב יותר טוב.
כלומר אם להשתמש במושגים שטבעה תמרוש: התחושתיות עדיין חדה אך התגובתיות יתר פוחתת.
תחושת הצרימה התמידית מתרככת יש יותר הרמוניה. גם הנשימה משתחררת ובמובן הזה זהו מעגל סגור חיובי.
(הקושי, אצלי, הוא לחיות מתוך הרפיה ולא לחיות, לסבול קצת ואז להרפות ...)
העניין נידון בראש העמוד "כשטוב לי זה הרבה יותר קל"

באיאלו- יקירתי, ברכותי. כנראה שאת לא סובלת מתחושתיות יתר.
והאמת, לא נראה לי שאני רוצה להתחלף.

לתמרוש ולכל בעלי הידע והניסיון.
יש לי ילד כבן 6 עם רגישויות ייתר. החוש הרגיש ביותר אצלו הוא חוש הטעם.
מסרב לאכול מאכלים רבים. כולל פירות וירקות. ( מעולם לא הסכים לגעת ולהריחם) המזון ממנו הוא ניזון כולל: דגני בוקר .ללא תוספות.
בגן: לחם ללא תוספות. מאוד אוהב גבינה צהובה. בצהריים : שניצלים של: מאמא עוף. ומעט אורז. בערב : נקניקיות.........
שותה,"קפה" מדגנים עם חלב סויה. כך יום יום שנה אחר שנה ואני מרגישה רגשות אשם לגבי תזונתו ולא יודעת מה לעשות?

בוחרת באהבה לזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי מעגל שלילי.
(הקושי, אצלי, הוא לחיות מתוך הרפיה ולא לחיות, לסבול קצת ואז להרפות ...)
מסיבה זו אני טוען שצריך וניתן ללמוד לווסת את החושים, כך מתאפשר לחיות בהרפיה ללא התכווצות מחודשת. לפחות לא בגלל החושים.

שלומית אשמח להתייחס לנושא, במידה ולא תהיינה אמהות מנוסות שיכתבו מניסיונן.

שלומית, אחיין שלי היה כזה בילדות. לא ירקות חוץ ממלפפון, לא פירות (הייתי מביאה לו סוכריות או מסטיקים בטעמי פירות והוא לא היה יודע לשייך את הטעם לפרי הנכון), לא בשר, רק קציצות מסוג מאוד מסויים, בלי שום תבלין וכן הלאה.
עכשיו הוא בן 13 וכשהוא יושב לאכול נדמה שתיכף הוא יאכל גם אותך (בלי עין הרע, טפו טפו טפו).

מה שכן, עולים לי לראש כמה רעיונות בעניין שלך..

ראשית ממה שציינת אני לא בטוחה שהרגישות מתמקדת בעיקר בטעם, אלא במגע - המגע של האוכל. נדמה שהבן שלך לא אוהב מאכלים רטובים, שימי לב למה שכתבת:
לחם ללא תוספות
דגני בוקר ללא תוספות
אורז
שניצלים של מאאמ עוף
גבינה צהובה
נקניקיות

חוץ מהנקניקיות מדובר בהעדפה מאוד חזקה למזון יבש במיוחד, וגם הנקניקיות והשניצל הם בשרים מאוד דחוסים לא פריקים, או נוזליים. אם לחשוב על זה קצת יותר לעומק ואז אני קולטת שבמזון יבש יש הרבה שליטה פיזית. האוכל לא "מתגלש", או נוזל, לא מלכלך, לא משנה צורה בצלחת. אני בספק אם גם את הנקניקיות שציינת הוא אוכל עם קטשופ - אם כן אז המצב הרבה יותר טוב, אם לא, לפי איך שזה נראה כדאי מאוד מאוד לחשוב על כל נושא המרקמים והסיבות לבחירה דווקא באוכל היבש, הנה כמה נקודות למחשבה:

האם הוא ילד שסולד מלכלוך
האם יש איזו בעיה פיזית בשיניים, בלוע, משהו שלא מאפשר שליטה טובה כמו של רובינו על פעולת הלעיסה והבליעה

מעבר לכך:

האם גם למישהו במשפחה יש נטייה בררנית מאוד למזון
האם הוא אוכל טוב יותר לבד או בחברה
מתי הוא בפעם המאוד נדירה- מנסה משהו חדש- ברגע של שמחה ושחרור (למשל אחרי בילוי כייפי) עם אנשים, בלי אנשים, לחץ חברתי, אם מישהו שהוא מעריץ אוכל לידו
כמה לחץ יש לך בעניין - זה אחד הפקטורים הכי מטורפים על ילד אם ברמה של לספוג את הלחץ שלך ולהימנע מלרצות אותך, או ברמה של הרצון להשאיר אותך במתח עי היצמדות לתפריט כחלק מדרישה לתשומת לב
האם הוא פעם נחנק הקיא או חווה טראומה מסויימת בנוגע למזון נוזלי, מתוק, מתובלן מדי (חריף?)

והכי חשוב:

מבחינה תזונתית - הוא מסכים לקבל תוספי ויטמינים ללא טעם (כדור)
יש לו חסרים תזונתיים?

אני מניחה שמענה לשאלות האלה מקדם את ההבנה של הפקטורים המניעים אותו לאכול/ להתנסות במאכלים חדשים ואת הפקטורים המונעים זאת ובהתאם למענה לכך.

מבחינה פרקטית אפילו ברמה המיידית, ממה שמשתמע כרגע:

הייתי מציעה לחשוף אותו לכמה שיותר מזונות יבשים טובים. גם כאלו שהוא כבר ראה וגם כאלו שלא. אפילו כאלה שלפעמים אל חשבת הלגיש אותם רק יבשים, למשל פסטה ללא רוטב - רק לו, אבל להראות שזה אפשרי אחרת. לא בלחץ, לא להנחית לו בצלחת. לשים קערה במרכז השולחן ולשאול אם גם הוא מעוניין, או לקחת בשקית לגינה או לחברים ולנשנש (מי שלוקח לעצמו את השקית זו את או האח/ות לא הוא, רק להציע לו כמו לכולם).

אני עדיין לא הבנתי אם יש לחץ סביב נושא האוכל בבית לגביו - אבל יש נטייה (לרובינו לפחות) לשדל כל הזמן למי שנחשב "בעייתי" להתנסות במה שהוא מנסה להתחמק ממנו. אם זה מה שוקרה אז אני ממליצה- במקביל הלגדל מרכיבי הפחממות היבשות על שולחן האוכל - להפסיק מיד לשדל. להפסיק לומר "כדאי לך זה טעים" "תראה, כולם אוהבים את זה, תנסה" וכן הלאה. שום כלום, לשאול פעם אחת אם למזוג לו אם גם הוא רוצה, מקסימום לשים בצלוחית קטנה או לקחת כמות עודפת של נישנושים פחממתיים לגינה - במקרה וירצה. תמיד לשאול גם אם זה משהו שאת בטוחה שהוא לא ירצה, תמיד באופן עקבי לשאול אם הוא רוצה גם, ךא לטעום (כי אז זה שידול) אם הוא רוצה גם - וזהו. אני מנסה לומר שיש מקום להתייחס גם לאוכל הודאי שהוא אוכל השניצל, לחם וכו' וגם לאוכל "החדש" פסטה וכו' - אותו הדבר. התייחסות טובה חיובית, לא תובענית או נלהבת מדי, במצב כזה משאירים לו מרחב לבחור, וזה פותר את כל נושא השליטה. אם את משדלת, הבחירה היחידה שאת משאירה לו - זה לא לנסות. כשאת אל משדלת - הכל פתוח. אגב, זו עיצה שאני מביאה מנסיוני עם אמא שלי כשהיא תובעת ממני לבוא לבקר יותר, וואט אבור יותר. כשבאים ממקום של לחץ ושידול - מבריחים, כשמתייחסים להזמנה ליומולדת או לעוד ערב שבת באותה מידה של שמחה ומרחב בלי להעמיס טונות משקולות על הנפש - משאירים את האפשרות לבחור, וגם ההענות אחרת.

פיקניקים של התלכלכות באוכל. ראיתי את זה בתוכנית בערוץ 8 -במיוחד לילדים שחוששים ממרקמים רטובים ומלכלוך - וזה יכול לפתור את זה. לשחק באוכל, בלי לאכול, פשוט לשחק, למשל בפירות וירקות, בתוכנית ההיא ציירו על הפנים אחד של השני עם ריבה ועוד. לא אלכול, רק לשחק, לומר שקנית יותר מדי, או שראית משחק חדש, אפשר לצייר איתם על הפנים, אפשר לצייר עליהם, אפשר לבנות מגדלים... הכל, ובסוף גם אפשר לזרוק את זה אפשר לאכול, את יכולה מדי פעם ללקק משהו וכו' אבל לא להציע לו בכלל במשחק כלום, משמ כלום, ירצה יתנסה, לא - אז לא. כאן המטרה היא להרחיב את אזור הנוחות בכל הנוגע למרקמים שקשורים במזון. אגב כדאי ללכת על מרקמים מתונים בתור התחלה, לא מיד ריבות ומיצים, משהו שלא מאוד יגעיל אותו ויכול להיות שדווקא בנושא הזה אין לו בעיה- ואז זה בכלל מצוין, ללכת איתו עד הסוף עם משחק באוכל - כמה משחקים כאלה ואוכל יהפוך למשהו מגוון, צבעוני, כייפי, מעניין, המרקמים יותר סבילים (לא חייבים להתאהב מיד בכל הפירות, אבל לפחות שהמרקם לא ידחה). לא להתייחס לאוכל בחרדת קודש. נשפך, לכלך, נדבק הכל בכיף גדול עם מוזיקה שהוא אוהב ברקע או בפיקניק, בקיצור ממש חגיגה.

כתבתי משהו מזה למעלה, אני חושבת שכדאי לפזר בבית כל מיני פחמימות. חבילת ביסקויטים סגורה על השולחן המרכזי. בחדר קערה עם חטיפים ועוד. גלישה של האוכל לכל הבית תתפוס אותו בכל מיני רגעים שהוא אולי יתפתה לטעום, ירגיש נח לטעום - זה יכסה את נושא הנוחות, אם הוא מופנם אז אויל לבד יותר נח לו, אם באמת שי מתח סביב אוכל אז אולי לבד או עם חברים יהיה נכון לטעום. לדעתי בעיקר פחממות כי נראה לי שזה הכי מדבר אליו.

נקודה נוספת - הילד בעיקר אוהב אוכל יבש, דחוס, מסודר שניתן לשלוט באכילה שלו - עד כאן כל הדמיון במאכלים השונים שציינת, אבל הוא גם אוהב שומניות ברמה מסויימת (כל עוד היא מתוחמת, לא נוזלית) כמו שיש בגבינה צהובה או נקניקיות, הוא אוהב מתור- לפי הדגני בוקר. בקיצור - יש כאן מגוון שאפשר לעבוד עליו. בעיניי חשוב להתחיל צעד צעד, כשצעד ראשון הוא להתרחק משידול, ולמלא את הבית ואת השולחן בפחמימות "מסודרות" קלות ללעיסה.

למען הסדר הטוב חשוב לציין שאני לא בעלת נסיון (לא אמא לילד דומה, לא אמא בכלל:-) ) ואני בטח לא אשת מקצוע. הכל בעיקר אינטואטיבי ומכמה תוכניות טלויזיה שראיתי בנוגע לפסיכולוגייה בילדים.

ואופטימיות לסיום: סביר שכשיגדל גם בלוטות הטעם תפתחנה, כמו אצל האחיין שלי וכמו אצל מרבית האנשים. שנית, אם גם אתם משפחה של בררנים (אבא, אמא דודים) - סביר שזה בא משם, זה אומר שחשוב להשקיע באמת בסיבה ידיודתית לעניין הטעם והמגע באוכל - אבל גם להבין שיש לכך מרכיב תורשתי משמעותי ואם ההורים שלו גדלו יופי על תפריט קבוע ומוגבל, גם הוא יעמוד בכך בכבוד (את זה למשל ראיתי במחקר שצולם והוקרן בערוץ 8).

<אולי כדאי לפתוח דף בעניין כי זה נושא אחר>

ל ג'ינ ג'ית .
תודה על התייחסותך הרחבה והרעיונות המעניינים שהעלית.
לשאלותיך: 1.בקשר לניקיון - הילד נקי ואוהב סביבה נקיה.אך לא בצורה קיצונית. משחק בחול. בוץ. חומרים. מתפקד רגיל גם אם בגד מתלכלך.

אין בעייה פיסית בשיניים ובלוע.
בבית אין נטייה בררנית למזון.(אין בעיות אכילה לי ולבעלי) למעט,נמנעים ממוצרי חלב . בשר בקר. וממתקים.
אין הבדל בין בחירת מזונו בבית , בחברה , בארוע כלשהוא. מאוד "מתמיד" בהעדפותיו. גם בגן. מגלה רגישות דומה.
אין פעם "נדירה". פשוט אינו מנסה. מסרב לנסות.פעם, ניסינו עם הבטחה למשחק אטרקיטבי . אך ,הילד עמד על דעתו בעיקביות.
איננו מפעילים עליו לחץ. מנסים מידי פעם לשאול האם מוכן לנסות?
מעולם לא חווה טראומה הקשורה למזון.

קרה, שהקיא מס' פעמים עקב הצטננות . או אכילה מופרזת .(נדיר.) אך לא ניכרה השפעת התגובה (ההקאה) בהמשך.
הילד , אינו נוטל ויטמינים. נראה טוב ,הבדיקות תקינות.
אך, אני חוששת מחסכים בעתיד. והקניית הרגלי אכילת תזונה בריאה ונכונה בהמשך.
אשמח לתגובות והצעות נוספות . על מקרים כגון אלה שטופלו בהצלחה.