זהרה, את חיה בפחד
וזה לא מפליא בכלל, לנוכח העובדות.
איך, איך, איך אדם כל כך חכם, כל כך כל כך חכם, לא מסוגל לתפוס את זה, וממשיך לקחת רק "בשבילי"?
כי המודעות העצמית שלו ב...
והמודעות לזולת - עוד פחות.
כי יש פה בעיה חמורה של אמפתיה - היכולת לצאת מהנעליים של עצמו ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט של הזולת.
ואיך יוכל לעשות את זה, אם איננו מקשיב?
אני עבדתי תקופה קצרה עם מישהו שמאוד מזכיר בכמה דברים את הבעל שלך.
שנים רציתי לעבוד אתו. אבל כל הזמן היה לו משהו יותר חשוב לעשות.
יכולתי לתפוס אותו פתוח רק בהזדמנות אחת - כשהיה במשבר עם אשתו והיה שבור לגמרי.
רק אז יכולתי לתפוס אותו, ורק אז הוא הקשיב, וגם זה רק לשיחה אחת. אחר כך הוא המשיך לרוץ כמו מטורף.
מאז עבר הרבה, הוא עבר דירה, עבר עבודה, נולד לו ילד.
ואז המתח בבית גדל (תינוק, נו), רמת האלימות המילולית שלו עלתה ועלתה, ולבסוף אשתו עזבה אותו.
ואז הוא שוב נשבר.
ורק אז הוא היה מוכן לעצור, ולהקשיב לי שוב.
שיחה אחת.
משהו שאמרתי באותה שיחה נכנס, אז הוא הסכים לעוד כמה שיחות.
וזה עבד....
הסיפור הזה הוא סיפור אופטימי, אבל אסור שישלה אותך.
כי בסיפור הזה, הבעל הגיע לנקודה שהוא רצה בכל מאודו להשתנות, להשתפר, להיטיב עם המשפחה שלו, עם האנשים שאתם הוא חי.
סליחה, תיקון:
הוא הגיע לנקודה שבה הוא היה מוכן
לעצור ולהקשיב כדי להביא לשינוי כזה.
ולא נשמע לי בכלל בכלל כאילו הבעל
שלך קרוב לנקודה כזאת.
אחרי שדיברנו, ואחרי שאמרתי לו בגלוי שהוא פשוט לא קולט את מה שאנשים אחרים אומרים לו, ובעיקר לא את איך שהם מרגישים, חשבתי להציע לו תרגיל, שבו הוא יושב ומקשיב לאשתו במשך פרק זמן נתון. עם שעון טיימר שמגדיר את הזמן. שתי דקות, או עשרים דקות, אבל בזמן הזה הוא יושב, מקשיב, ושותק. לא מגיב ולא כלום. פשוט עוצר, שותק ומקשיב.
הייתי בספק אם הוא יסכים לדבר כזה, חשבתי שאצטרך לשכנע אותו בחשיבות התרגיל, אבל כשנפגשנו, גיליתי שהוא בעצמו "המציא" את התרגיל הזה ויישם אותו!
את מבינה? הוא זיהה את האמת שאמרתי לו (ושאנשים אחרים אמרו לו שבעים פעם קודם, אבל משום מה עד אז זה לא נכנס), שהוא אכן לא קולט מסרים ורגשות מהזולת. והלך
ועשה עם זה משהו
עד שהבנאדם לא מזהה שנחוץ שינוי, ולא הולך ועושה עם זה משהו - הוא לא ישתנה.
גם אם הוא פוטנציאלית יכול להשתנות - הוא לא ישתנה, אם הוא לא מחליט שזה נורא נורא חשוב לו.
אני מאמינה גדולה בשינוי. אבל אני חושבת שעכשיו את מנסה לחיות עם הפוטנציאל של גבר מסוים, ומדחיקה את המאפיינים של הגבר עצמו.
והגבר עצמו לא נותן לעצמו שום סיבה להשתנות.
איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני?
אולי גם יש פה את הצד שלך
אבל את זאת שחיה בפחד.
את זאת שחיה באיום. בצל.
את זאת שצריכה לתת לו הוראות מפורטות כדי שהוא "יעזור" לך
את זאת שנושאת את המחיר על האלימות שלו.
ואם את רוצה לקחת אחריות על החלק שלך בזה, אז את זאת שאני ממליצה לה לקרוא את
מלים הורגות יומן קריאה. מפני שלמרות שכרגע המצב רגוע יותר, ולמרות כל ההתקדמות שהתקדמתם, את עדיין חיה בפחד, וזה אומר שאם יקרה משהו, אם ההתנהגות שלו תחריף, אולי לא תוכלי לקום ולהגיד לו: עצור. אני לא מוכנה לאלימות. אני לא אשלים עם השפלות. זכותי לחיות בבטחון.
וזה משהו שאת צריכה ללמוד עדיין:
שמגיע לך לחיות בסביבה בטוחה מבחינה רגשית.
שמגיע לך יחס של כבוד, לא משנה מה את עושה.
שמגיע לך להיות מסוגלת לנשום לרווחה, ולהרפות, כל יום.
ועוד משהו ללמוד: את הגבול שלך. שאלימות, מכל סוג, היא מחוץ לגבול. שלזרוק עלייך תינוק ולצפות שתתפסי אותו זה בעצם סוג של אלימות, כי זה דרס אותך והשאיר אותך חסרת ישע. שלהציע לך עזרה אבל לשאול אותך כל שניה איך לעשות מה, זה בעצם סוג של ניצול. כי זה משאיר אותך מותשת.
שאם מישהו עובר את הגבול שלך, עובר את הקו האדום, את יכולה לקום ולהגיד: עצור. אני לא מוכנה לסבול את זה בכלל. אפילו לא משפט אחד יותר. שלום. דבר אתי כשאתה מוכן לשנות יחס. מגיע לי משהו יותר טוב. וזה בלי בכלל לתת לו תירוצים וסיבות. לא משנה מה קרה. לא משנה למה.
את ראויה ליחס של כבוד, את ראויה לביטחון. את ראויה לחמצן.
אז שוב:
מלים הורגות יומן קריאה
כי מגיע לך לחיות.
)