חיים בצל הפחד לחלות

היי פרח,
דבר ראשון אני רוצה להתנצל על שבזמנו לא חזרתי אליך עם מידע, פשוט לא מצאתי באיזור שלך אנשים שאני מכירה, ניסיתי אז אך ללא הצלחה.
סליחה.

אני קוראת על החרדות שלך ומזדהה כל כך.
בתקופות חייתי ממש את אותם המחשבות והחרדות שמלוות אותך.
עדיין היום אני עוברת ימים כאילו אבל נשמע לי שאצלך זה אינטנסיבי וממושך יותר.
אצלי עזר מאד מאד טיפול הומאופטי שעברתי.
פשוט לא ניתן לתיאור איזה שינוי זה חולל בתוכי.

אם קודם לכן הייתי מרגישה שאני הולכת להתעלף כשבני היה מתעורר בלילה ומשהו כואב לו והסרטים תוך רגע היו רצים לי בראש איך שהוא חולה במשהו נוראי ופתאום ימות לי בידיים.... ואני ברגע מאבדת את כל כוחותי וחולשה מציפה את כולי והרגליים נשמטות מתחתי ואני רואה שחור בעיניים...
אז אחרי הטיפול באותה סיטואציה אני פשוט קמה עם הבן שלי, מחבקת אותו, בודקת מה כואב לו וברוגע ובלי פחד מטפלת בו.

בקיצור אני יודעת בוודאות שניתן לעזור לך ושאת יכולה לחיות חיים מלאי חירות במקום מלאי הפחד המשתק הזה.

אבל אני חושבת שלהילחם או לנסות להדחיק או לברוח מזה לא עוזר.
הפחד הזה רק יצוץ מחור אחר...
את יכולה לקבל כלים לפגוש את הפחד שלך פנים מול פנים, ללכת ממש דרכו ולא לנסות לעקוף אותו.

יש מי ששומר עליך יקירתי.
שוב אחזור על המילים הנפלאות של ביירון קייטי
EVERYTHING IS GOD AND GOD IS GOOD

השעה כמעט 3 לפנות בוקר. התעוררתי לפני שעה בבעתה. קשה לי להניע את אצבעות ידיי, בשתי ידיים. התקף חרדה תקף אותי - גלי זיעה שטפו את גופי, הגוף שורף מרוב לחץ אי אפשר לנשום.
מה קורה לי? אני פוחדת להשתתק לחלות במחלות נירולוגיות קשות. אני מרגישה שאני מאבדת את שפיות דעתי.
לאט לאט חזרתי לנשום. הגוף כבר שורף פחות. אני מניעה את האצבעות, מרימה דברים כבדים. רצה וקופצת בבית להראות לעצמי שהכל בסדר. פוחדת שפתאום אחד הילדים יתעורר ויראה אותי ככה, אז הכל בשקט.
בעלי ישן שנת ישרים, היום כבר מיואש. לא מקשיב ולא מאמין. ומה אם הפעם זה באמת? מה אם אני לא מדמיינת?
הלוואי והייתי יכולה לעוף לישראל לכמה שעות. לטפל בעצמי, להיות קצת עם אמא שלי.
כתיבת המשפטים הללו מעוררת אצלי כאב ואפילו גורמת לי לבכות.
אין לי את מי לשתף פה. כרגע יש רק חברה אחת (שהיא במקרה פסיכולוגית) שעוזרת לי וגם היא עוד שבועיים חוזרת לישראל. היא לוחצת עליי להגיע לטיפול פסיכולוגי,. אבל לי נראה שכרגע אני צריכה עזרה מסוג אחר.
אין לי לאן לפנות.
אני קוראת את מה שאני כותבת וזה נשמע רע. פתאום אני מצליחה להסתכל על הדברים מהצד וזה נראה שמצבי הנפשי לא פשוט. התפקוד היומיומי לא משקף את זה.
אני אנסה להירגע.

תודה לכל מי שמגיב ומנסה לעזור.
את יכולה לקבל כלים לפגוש את הפחד שלך פנים מול פנים, ללכת ממש דרכו ולא לנסות לעקוף אותו.
ממי? איך? אין לי למי לפנות זה פשוט נורא.

אם למישהו יש רעיונות לתמציות טבעיות שאני יכולה לקנות, אני אשמח לשמוע.
יש כאן לא מעט מקומות בהם אני יכולה לקנות תמציות טבעיות.
אני כבר בבוקר אלך לקנות, אם רק אני אדע מה.
לא רוצה לרחם על עצמי. רוצה לעזור לעצמי.
אני מרגישה קצת יותר טוב , (פתאון עולה לי המרגיעון אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב - והפרשנות המיידית שעלתה לי - אם יצאת מאיזון, אל תשכח לשוב)
עברו בערך 20 דקות מאז שהדלקתי את המחשב והחלטתי לכתוב. אני מצליחה להניע את כפות הידיים ונושמת די ביציבות. אבל אני פוחדת לישון. אני אחכה קצת.

וזאת כמובן אני הפלוני אלמונית

פרח,
היתה לי תקופה שפחדתי ללכת לישון בלילה כי הייתי משתתקת מתוך שינה.
פעם אף לקחתי את עצמי למיון ב 3:00 לפנות בקר כי לא רציתי לחזור לישון אחרי מקרה כזה.
הם הפנו אותי לטיפול פסיכולוגי.

המטען שאת סוחבת איתך הוא כבד מאד והפחדים משתלטים על הכל והופכים לאמיתיים כל כך, אני יודעת, חייתי את זה יותר מידי טוב.
את לא לבד בזה ואת ממש לא היחידה.

הלוואי שהייתי יכולה להפנות אותך למישהו שם.
תזכירי לי איפה את בדיוק אם את רוצה ואנסה אולי שוב לגשש עבורך.
אולי אפילו תחפשי ב yellow pages הומאופטים קלסיים ותדברי עם כמה בטלפון עד שישמע לך מישהו נחמד ושאת מתחברת אליו.
אני לא יודעת אם את מתחברת להומאופטיה, יש כל כך הרבה סוגי טיפולים שונים והחיבור אליהם הוא אישי מאד.
צריך לעשות את הצעד הראשון לעזור לעצמך.
אל תסתכלי יותר מידי קדימה פשוט תעשי צעד אחד ראשון.

אחרי שני לילות מאוד קשים אתמול סוף סוף נרדמתי.
החלטתי לעזור לעצמי. קניתי טיפות רסקיו, ומידי פעם אני טפטפתי. הרגשתי איך אני נרגעת ואיך אני משתחררת.
אתמול בערב הצטרפתי לקבוצת בנות שהתארגנה, ושמעתי הרצאה בנושא מודעות עצמית, קבלה ונתינה.
בלילה ישנתי טוב, כשהתעוררתי לא האמנתי שהבוקר הגיע.
היום יש עוד קצת חרדות אבל אני מנסה להדחיק.
ביום שלישי קבעתי פגישה עם אותה מרצה. אולי בעזרתה אני אצליח לעבוד על חשיבה חיובית. אולי איתה אני אצליח לעבוד על מקור החרדות. אני מאוד מקווה שזה יעשה לי טוב.
מקווה שזה יוביל לאיזשהו תהליך של שינוי.
לא יודעת אם זה מעניין, אבל בנתיים הדף הזה מרגיע אותי.

פרח אדום שלום.
אני כאן לגמרי חדשה, קראתי היום באיחור של מספר שנים, מפתחת הדף, את כולו בנשימה עצורה. אני כמובן סובלת מתסמינים דומים לשלך, אולי לא בעוצמה כזו חזקה. קודם כל אני מקווה שאת במצב יותר טוב מהפעם הקודמת בה כתבת. למה הדף הסתיים פתאם דוקא כשכתבת כמה עוזר לך? את עדין בארהב? הדאגה האחרונה חלפה? מקווה שכן ושאת לומדת מכך שחרדות חולפות למרות שכשקימות זה נראה שלא יעבור לעולם. אני הלכתי לטפול פסיכולוגי, ומה שקרה לי זה שהתאהבתי במטפלת שלי. אף פעם לא התאהבתי באשה וזה פתאם קרה. את יכולה לקרוא את הדף ' הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי'. וזה היה פתרון נהדר! התחלתי לחשוב עליה יום ולילה במקום לחשוב על המחלות והפחד מהן. הלכתי כדי לדבר על חרדות ופתאם הן לא היו. ואז התחלו לי כאבי געגועים אליה- ממש כאבים פיזים בחזה, בבטן, לא יכולתי לשון לילות. אהבה בכל מובן המילה. גם לה קרה משהו מולי, היא רמזה כל מיני רמיזות, אבל כמובן שלא נתנה לזה ללכת הלאה. עד שיום אחד הבנתי שאני משלמת מחיר יקר מדי- כספית, ושלפתי את עצמי בכח. אחר כך כאבתי אימים , שוב חזרתי, ושוב עזבתי. הכל יחסית טרי ואני עדין מתגעגעת אליה בטרוף. בסוף היא סרבה שאבוא שוב ואמרה לי שבתור מי שכבר לא מטופלת השיחה שלנו ארוכה מדי, ואני נפגעתי עד עמקי נשמתי וכלךהכל הסתיים. ומה את יכולה להסיק מכך? שהכל אפשרי. את יכולה להמיר את החרדות שלך למשהו אחר, צריך למצוא למה. וחוץ מזה כמו שבעלי תמיד אומר לי, הסיכוי לתאונת דרכים גדול לעין ארוך, כך שהשליטה אינה בידים שלנו בכל מקרה. אני חושבת שחרדה זה סוג של צורך לשלוט במציאות, ומכיון שבעצם אי אפשר אז מתפתחת חרדה. יש לך ענינים עם שליטה? פרפקציניזם? צורך שהכל יהיה בסדר כל הזמן? אולי זה מתחיל משם? גם אני נסיתי טפול המאופטי , עדין מקבלת את הטפול הזה , אבל לא יודעת לאמר לך עד הסוף את ההשלכות שלו כי כאמור הכאבים שלי השתנו בשנה האחרונה. אני לא יודעת מה עדיף? גם כאבי הגעגועים יכולים להטריף את הדעת. געגועים לקשר בלתי אפשרי, לתחושה של הכלה של משהו שמבין ומקבל עד הסוף. לא יודעת אם את עדין בודקת את הדף אשמח להמשיך ולהתכתב. איילת.

הי איילת
אני קוראת באופן קבוע באתר, ואפילו מידי פעם נכנסת לכאן כדי לשאוב כוחות ממה שכתבו לי בעבר. לפעמים זה קצת מכניס לפרופוציות כשאני בעיצומה של חרדה ואני מאמינה שאף פעם לא הייתי במצב כזה, ואז אני קוראת ומבינה שהייתי ועודאיך הייתי.
אני מגדירה עצמי כנשאית חרדה. מידי פעם היא מתפרצת לעיתים היא רדומה, אבל היא קיימת.
אני מנסה לתעל אותה לכיוונים אחרים, כרגע ללא הצלחה. משהו בי לא מאפשר לי להינתק ממנה, היא שומרת עלי באיזשהו אופן (זה נשמע מגוחך)
אבל אני סובלת, בסיטואציות מסויימות שקשה לי ומביך אותי אפילו להעלות את זה על הכתב. זה פוגע בתפקוד היומיומי, גם אם לכאורה אנשים ממש לא מרגישים ואני נראית האדם הרגוע ביותר עלי אדמות. זה משפיע ביחסים עם בן הזוג (באמצע סקס לוהט, אני פוחדת שבסוף אני אגלה דימום, ואולי זה סרטן צוואר הרחם). מזלי שבעלי מבין וסבלני, למרות שלפעמים נשבר לו ואז דווקא אני מתעשתת. הוא טוען שכשהוא לא נותן לי במה זה עובר, ואני חושבת שהוא צודק. אין ספק שהקשר הסמביוטי עם אמא שלי הוביל לזה.
אני כבר לא יודעת מה לנסות. בספטמבר חוויתי התקף היפוכונדרי, מלווה בהתקף חרדה שנמשך שבוע, והיה מהקשים שחוויתי. הפחד להגיע למקום הזה שוב מעורר בי בעתה.
ואולי זה שכתבת יניע אותי לעשות משהו ממקום של רוגע, ולא ממקום של פאניקה.........

וזו אני פרח אדום בשם אחר, מצפה להצליח להשתנות

החרדות של הנוסע שלי התחילו כך. ההתקף הרציני הראשון היה בעקבות נפילה בטיול ופציעה קלה, ההתקף השני גם הוא היה בעקבות איזה תסמין שלי נראה לא יותר מניג'וס ומטרד אבל רחוק מאוד מלהיות סכנת חיים, ולו נראה היה כאילו השמים נופלים. בעקבות הטריגרים האלה התחילה תקופה של חרדות, שהתגלגלו לדיכאון. הוא ניסה ומנסה כל מיני טיפולים, יש תקופות טובות יותר ופחות.

השבוע היה לו שוב משהו כזה. משהו בסגנון "טשטוש ראיה. זה בטוח סרטן" ואני טוענת "כדאי שתלך לאופטומטריסט, מה שלא עשית כבר שלוש שנים". ואין לי שום דרך לעצור את הסערה של אימת המוות, לא מילות הגיון ולא חיבוקים. מה שלא אגיד, הוא טוען נגדי שאני לא אמפטית אליו. אבל מה אפשר לומר לאדם שבטוח שהוא על פי תהום, כשהוא בכלל יושב על הכורסה בבית. אמרתי לו שהדבר האחרון שיעזור לו יהיה אם אצטרף אליו למערבולת החרדה. הוא הלך לנוח על הספה, מודד לעצמו דופק כל עשר דקות. הלכנו לישון עצובים וכועסים, ובבוקר הוא חזר לעצמו.

מצפה, פרט ל"את לא לבד" אין לי מה לומר. בשם הבנזוג הבלתי חרדתי, נורא קשה לראות את אהובך סובל כל כך, ויש הרגשת חוסר אונים מוחלט מול השדים הפנימיים שחזקים יותר מכל ההרגעות והבדיקות. גם הצורך להציג כלפי העולם חזית מאושרת ונורמלית, כי אין לי כוח להתמודד מול חשיפת עובדת היותו של בעלי החתיך, המצליח, האב המסור והבעל האוהב - היפוכונדר שעבר בכמה חודשים האחרונים יותר בדיקות דם, צילומים ושיקופים ממה שעברתי בחמש השנים האחרונות, שואב ממני אנרגיות. תופעת לוואי: בנדנדת הזוגיות, אם הוא החולה אני חייבת להיות הבריאה. יש לי עניין בריאותי שדורש מעקב ותרופות שצריך לחדש להן את המרשם כל שלושה חודשים. איכשהו מאז המשבר שלו התחמקתי מלראות את רופאת המשפחה, וניצלתי את הביקורים התכופים שלו אצלה (אחרי ששנים היא לא ראתה אותו אלא רק אותי ואת הילדים) לחידוש. ברור לי לחלוטין שאם יהיה לי עניין רציני יותר או בדיקה מתקרבת, לא אספר לו. בכלל. ובכל שנותינו יחד כזוג עברנו יחד את משברי הבריאות, יחד עם המשברים האמיתיים. עד עכשיו.

הפחד, אגב, הוא רק לגבי עצמו - לא עלי ולא על הילדים. אתמול אחד מהם חזר מבית הספר עם קרסול נפוח אחרי שנתקל במשהו. בשיא הקוליות, הנוסע הביא קרחום מהמקרר, טיפל בקרסול ובילד, הרגיע, חיבק, ולא התקרב אפילו להתקף חרדה.

הפחד, אגב, הוא רק לגבי עצמו - לא עלי ולא על הילדים
מדהים, אצלי זה ממש ככה. לפעמים אני חושבת מה זה האגואיסטיות הזאת, רק לי אני דואגת.
אבל אני כל כך לא רוצה להעביר לילדים את החרדה, כך שאיתם אני ממש קולית, לבעלי אגב, אני ממש דואגת.

אהלן למצפה להצליח ולאשתו של הנוסע.
איזה נחמד שאתן כאן, חשבתי שאבדוק ובטח שלא תהייה תגובה כי הדף כבר מאד ישן. נחמד.
צחקתי כשקראתי את אשתו של..... זה מענין לשמוע את התגובה של מי שצריך לשאת מנגד. צחקתי בקטע שכתבה שבעלה עבר בשלושה חודשים אחרונים יותר בדיקות ממה שהיא עברה בחמש. אני לא הולכת לבדיקות, בדיוק ההפך, מפחדת שיגלו לי משהו. לפעמים אני מכריחה את עצמי לעשות בדיקות שגרתיות כמו פאפס וממוגרפיה (שזה רק עכשיו הייתי צריכה להתחיל-אני בת 40). מה שלי מאד עזר זה חיבור שלי לעולמות יותר גבוהים וההבנה שמה שצריך פשוט קורה, אין לנו שליטה. אני גם הולכת על הכי גרוע ואומרת שאם צריך לחלות אחלה וגם המות הוא לא סוף דבר (כך אני מאמינה).
הבעיה הגדולה שלי דוקא היא שהחרדות שלי ועוד איך מכילות גם את הילדים וזה ממש אסון- כאן אין לי שום כלים להתמודד. כשהבן הקטן שלי היה תנוק לפעמים לא יכולתי לסרק אותו מפחד שלא אגלה בלוטות, כי הוא ילד שמפתח בלוטות וכשהיו לו כינים אז בלוטות היו מתנפחות. כל כתם קטן על הגוף שלהם מקפיץ אותי, זה ממש אסון. לפני כמה חודשים הבת שלי אומרת לי שיש לה בלוטה במפשעה אלצתי אותה לבוא אתי לרופא למרות שהיא ממש התבישה, ומכיון שהוא היה עמוס בקש שאבוא למחרת וממש בכיתי לו בדמעות (היא לא ראתה!) שאני לא אשן בלילה. הוא הסתכל עלי כמו משוגעת אבל בדק אותה ואמר שזה סתם אבטסט. אחרי כל סיפור כזה אני מרגישה שקבלתי את חיי בחזרה ושיותר שום דבר לא ירגיז אותי , אבל זה מחזיק יום יומים ושוב אני חוזרת להיות חסרת שקט ומתוחה. בקיצור, לפעמים אני שואלת את עצמי, למה אני נאבקת על החיים האלה כשהם כלל לא פשוטים עבורי. אחותי אומרת שאני הופכת את החיים האלה למוות, אז באמת עדיף למות. בעלי - אין מה לדבר שלא יכולה לשתף אותו בגרם, הוא משוגע מכל זה ויש לו המון כעסים עלי , על כך שמעבירה לילדים את החרדות שלי. אני מקנאה בבעל של אשתו של הנוסע, על ההבנה והאמפטיה. זה קשה גם להתמודד עם החרדות וגם עם הצורך להסתיר אפלו מהבעל. אבל אני גם מבינה אותו. בקיצור יש לי באמת המון התמודדויות. הסיפור הקשה באמת הוא העובדה שהבן הבכור שלי הוא ילד עם צרכים מיוחדים, הנה מתנה מיוחדת לאשה עם חרדות. ומעל הכל, אני מאמינה ששום דבר לא סתם ואני מזמנת לעצמי הכל בשביל ללמוד וללמוד ולהשתנות, וגם זה קורה.
ועכשיו אני גם מאוהבת ועוד באשה. בקיצור לא משעמם לי.
מצפה להצליח, לא כתבת איך חלפה החרדה הקודמת. היית בקשר עם אותה מרצה? זה עזר לך? את עדין בארהב? גם אצלי יש סיפור של סמביוזה עם אמא, ועל זה דוקא הצלחתי לעבוד בטיפול שהייתי השנה. פשוט העברתי את הסמביוזה מאמא שלי (כן, למרות שאני בת 40), למטפלת, ואז היא חצי זרקה אותי כך שזה נאלץ להסתיים. אילת.

נוסעת יקרה,

כתבתי לך בזמנו בדף על חרדות כאחת שחטפה את זה בעצמה וסבלה מזה כעשר שנים. הצעתי לו טיפול תרופתי. את היית אז בהתחלה במסע החרדות של בן זוגך וחשבת שתצליחו עם טיפולים טבעיים.
אני כותבת לך שוב: מצבי השתפר מאוד מאוד. נולדתי מחדש. אני מאוד ממליצה לך להמליץ לו על ציפרלקס. אחרי חודש הוא בן אדם חדש במהדורה משופרת. מבטיחה לך!
אולי זה לא "טבעי" אבל ההשפעה מדויקת מאוד על מנגנון מאוד חכם וטבעי (הפרשת סרוטונין),כשהוא מתפקד כמובן בצורה טובה. ברגע שמשהו פוגע במנגנון הזה- קשה מאוד מאוד להחזיר את המצב לאחור .

אל תהססו. כל דקה שעוברת עליכם כשהוא מרגיש רע ואת איתו תגרור אתכם לסיבוכים נוספים לחינם.

וכמובן ממליצה גם לפרח אדום / מנסה להצליח ולאילת.
מצטערת אם אתן לא אוהבות את ההמלצה. אני האם אמא של הטבעיות ורק זה עזר לי.

שליחה על ידי פיה* » 17 אפריל 2009, 22:48

גם אני ככה לא הייתי בטוחה, לכתוב או לא לכתוב.. איך אוכל להמליץ כאן על תרופה כימית... אבל דעו בנות שאני הייתי שם ב ד י ו ק ועכשו אני ר ח ו ק מאד מאד משם.. בעזרת SEROXAT
התרופה שינתה את איכות חיי.. אין יותר פחדים על מחלות שתיכף אחלה בהן. אין דימיונות על גידולים ואין בזבוז כספים על כל מיני פתרונות כאלה ואחרים.
אין לי מה לאמר בגנות התרופה..רק לשבחה. מאחלת לכן במהרה זמנים שפויים ונטולי דאגות שווא.

השאלה הזו האם לקחת תרופות כימיות , היא אחד הנושאים הכי חלוקים לפי דעתי בעדין האחרון. אנחנו עכשיו חיים בתרבות שרוצים הכל אינסטנט, פתרונות זהב הכל כאן עכשיו ומהר. לא רוצים לבזבז זמן וכסף על תהליכים על מחשבות, בדיקות נסיונות. אני הולכת עכשיו להמאפט בתל אביב בשם בועז רון, אפשר לקרוא הרבה דברים שכתב באתר שלו- מומלץ. הוא מדבר כל כך נגד תרופות פסכאטריות. הוא טוען שכל התרופות הללו עושות נזק נוראי, מכיון שהן פותרות בעיה אחת ויוצרות אחרת. הן לא פותרות מהשורש. אותו הדבר לגבי רטלין, זו אותה השאלה. נכון שיש ילדים שלא מתפקדים בלי זה , אבל מה המחיר שהם משלמים פיזית ונפשית עבור התפקוד הזה?
גם אני ברגעי משבר פוזלת לכיון התרופות הללו, כבר כמה פעמים היו לי מרשמים ביד, אבל בסופו של דבר אני בוחרת את דרך ההתמודדות שלי.
אני עושה דרך משמעותית עם הקשיים שלי, וזה לא רק חרדות. אני קוראת הרבה, לומדת, עושה מדיטאציה ותרגילים רוחנים למינהם. יש תקופות שגם אני רוצה כבר את הפתרון המהיר, נמאס לי לעבוד ולחפש וגם לסבול. אבל בגדול אני מאמינה שכל סבל משרת משהו. רק דרך סבל באמת עושים שינוים. אני יודעת שזה נשמע עוד קלשאה מוכרת, אבל בכל זאת, זו דעתי.

מקווה בשבילך שתצליחי. אני לא רוצה להכנס למחקרים של אותו הומיאופט כי אין לי צורך בעוד פחדים.
אני חושבת שבעזרת התרופות התאפשר לי לעשות עבודה הרבה יותר טובה כיוון שלא השתניתי במהותי רק נעשית פחות "חולנית" בחרדות. היום אני יכולה לנסות מדיטציות וטיפולים שונים ללא פחד שהם ישגעו אותי ושאני אצא מדעתי בגללם. במצבי חרדה הרגשתי פחד נורא בכל פעם שהתעמקתי והתפלספתי עם עצמי בנוגע למשמעויות החיים. הרגשתי פחד שאני יוצאת מדעתי (אצלי הפחד הוא מאיבוד שפיות ולא ממחלות).
ודווקא בזמן חרדה יש צורך למצוא משמעות לחיים: גם בגלל תחושת הדכדוך שנלווית אליה וגם בגלל הפחד הכללי מהחיים ומה שהם יכולים להביא לנו.
כיום אני פתוחה יותר להתנסויות שונות וכשהייתי ללא הכדורים לא העזתי לשנות כלום, אפילו לא את יחסי עם בן זוגי. הכל נתקע שנים רבות למרות הרצון הטוב.
אני נרגעת והכל נרגע סביבי. זה מכניס אותי למעגל אחר. מעגל שליו יותר, הרמוני וזורם. אני מקווה שאוכל גם להפסיק אותם בעזרת השינויים שחלים בי וסביבי.

אני חייבת לציין שהיה לי סיבוב נוסף עם הכדורים לפני 3 שנים בערך. השתמשתי כשנתיים ועשיתי שינויים יפים בחיי, אבל לא בזוגיות שלי. לפנ כחצי שנה העזתי והפסקתי אך מכיוון שהשינויים לא היו מהותיים בי פנימה וגם לא ביחסי עם בן זוגי, החרדות חזרו. לפני 4 חדשים החלטתי שוב לחזור לציפרלקס אחרי שהייתי כמעט בחוסר תפקוד (נעזרתי בנוגדי חרדה) . אני לא מצטערת על כך. נדמה לי שאפשר לחטוף הרבה יותר מחלות במצבי הסטרס והדכדוך שהחרדות מביאות איתן.

ועוד דבר- ההמאפט הזה , דר בועז רון, היה בעברו רופא קונבנציונלי, כך שהוא מכיר את השפעתן של תרופות רגילות, כך אני מבינה זאת. הוא מוזכר בהקדמה של ספרה החדש של ד"ר שרלי שהיא אנוקולוגית שהוציאה ספר על התמודדות עם מחלת הסרטן. היא מאד מעריכה אותו , אני בזמנו דברתי אתה בטלפון והיא מיחסת לו הצלחה גדולה בטפול.
אצלי באופן אישי הכל יותר מורכב כי הגעתי אליו בתקופה סופר מורכבת וקשה שלי, כשאני מתמודדת עם הפרדה מהפסיכולוגית הזו וגם מתמודדת עם מציאות חיים מאד מורכבת. אני חושבת שלמרות הכל אני יכולה לדוח על עזרה מהטפול ההמאפטי, למרות שזה תהליך , לא קסם ולא ניסים.

פלוני אלמונית, רק אחרי שכתבתי את דברי ראיתי שכתבת שוב.
אז בהתיחס לדבריך- אני חושבת שאין כאן פתרון אחד ראוי ונכון. הרי יש אלף ואחד גורמים מאד שונים בין אדם אחד למשנהו. יש מצבים, אני מניחה שהמלכוד הוא כזה שפשוט אין ברירה אלא להעזר לתקופה בתרופות. אבל מה שאני מבינה, למרות שאף פעם לא השתמשתי בתרופות, שהן יכולות מאד לעזור מאש להשקיט הכל אבל לא עושות ממש שינוי מהותי. מה שכן אולי בזכות השקט שניתן, אפשר להגיע לשינוי באמצעות עבודה אחרת או מקבילה. כך אני מבינה גם מדבריך. אני גם חושבת שאין פתרון שהוא לתמיד וכל הזמן נצטרך לחפש ולמצוא מה מתאים בתקופה הקימת, בסיטואציה הנוכחית. דברים עולים, יורדים , נעלמים ושוב חוזרים, כך אני חושבת שכלם מדוחים. מעט אנשים מצליחים לפתור ממש מהשורש ולסלק לגמרי קושי מהותי שמלווה אותם. אבל אפשר להתמודד , אפשר לגדול עם זה ולהשתנות ברמות מסוימות. אפשר גם ללמוד להסתכל על הכל אחרת, בזה אני בהחלט מאמינה.אני חושבת שטוב שיש את הכדורים האלה ברקע, אפלו לי שאף פעם לא השתמשתי, טוב לדעת שאם לא תהייה לי ברירה יש אופציה כזו! דר רון לא כתב מחקרים , יותר דעות וידע שלו על דברים, וזה לא מפחיד זה דברים מענינים וחשובים. אין לך מה לפחד לקרוא את זה. אבל שוב אני כותבת שאני לא סגורה על הטפול שלו וגם לא עליו, אני עדין בבדיקה למרות שאני אצלו כבר כמה חודשים. יש בו משהו שמפריע לי, הוא פחות מקשיב ויותר מדבר, אם כי די מצליח לקלוע. לא יודעת להגדיר מה מפריע לי. אבל אולי שווה לנסות, אצלו או כל המאפט אחר, אני מאמינה שזה כלי נכון.

אני מאוד ממליצה לך להמליץ לו על ציפרלקס. אחרי חודש הוא בן אדם חדש במהדורה משופרת. מבטיחה לך! יש מרשם, יש כדורים, מחכים בסבלנות שהנוסע יחליט שהוא מוכן לקחת אותם.
המתעתע והמעצבן הוא שאחרי כל התקף או נפילה באה התאוששות ותקופה טובה. בכל מקרה, יש חפיסה במגירה.

אז אמרתי שאני לא חרדה לילדים? טעיתי ובגדול. הבן שלי מאתמול עם צוואר תפוס, משיטוט באינטרנט הבנתי שזה לא אופייני לילדים בגיל צעיר וממה שקראתי נלחצתי מאוד מאוד.
אני בהיסטריה כבר מהבוקר, עם כל הסמפטומים של החרדה, אני ממש לא פנויה לכתוב ולקרוא. אני רק מקווה שהכל בסדר

מצפה להצליח. אין מה לדאוג. הכל יכול להיות בכל גיל, מה צריך לדאוג מצואר תפוס? ולבת שלי היה בגיל צעיר ואחר כך עבר אחרי כמה ימים. תפסיקי לקרוא באינטרנט זו השגיאה הכי גדולה הכל תמצאי שם. תלכי לרופא והוא ירגיע אותך ובנתים תמרחי לו משחת ארניקה אוו משהו בסגנון.

מצפה להצליח- נעלמת. מקווה שמסיבות טובות. מה שלומך? מה שלום הבן שלך? הצואר בודאי השתחרר נכון? אני כאן לשמוע. אילת

אכן כן, ותודה על ההתעניינות. צוואר תפוס לא שכיח כל כך אצל ילדים אבל זה מאחורנו.
אני לא במיטבי, כלפי חוץ הכל מעולה אף אחד לא ירגיש. אני מוצפת בחלומות, לפני השינה ובעיקר כשאני לא עסוקה. אני חוששת מבום גדול שיגיע כי הרי זה נכנס ונכנס ולא יוצא.
למרות התנגדותי הנחרצת בתחילת פתיחת הדף, אני מתחילה לחשוב שאני צריכה טיפול תרופתי. קשה לי לכתוב את זה ולהודות בפה מלא. אבל יכול להיות שבאמת להיות "באופן טבעי" בנקרה שלי זה כבר לא כל כך מתאים.
אני אמא טוטלית, אם אני אפול הילדים יהיו אומללים. אני מרגישה שאני כבויה מבפנים.
ההחלטה לא פשוטה אני מבשילה איתה,(לא יודעת אם הניסוח נכון) אפילו לא שיתפתי את בן זוגי ואין לי ספק שזה לא יהיה פשוט.
ועכשיו אני קוראת שוב את התכתובת האחרונה בעניין הכדורים, ולהיפוכונדרית קשה כמוני רק הקריאה על תופעות הלוואי שעשויות לי מהכדורים גורמת לתחושת חנק.
אבל שוב, הכל רווח והפסד.
תודה לך שאת מתעניינת וכותבת זה עוזר לי להוציא דברים, לא להדחיק ולנסות לחשוב על פתרונות.

חסרים סימני פיסוק, לא קראתי מספיק לפני ששלחתי
מאחורנו=מאחורינו

מצפה להצליח, שלום. קודם כל שמחה שסיפור הצואר התפוס מאחריך. כמו שבעלי אומר לי כשמשהו נגמר- עד הסיפור הבא. מקווה שלא מהר. נכון, קשה לחיות כך שכל כתם על העור , כאב ראש, בטן וכו זה סרטן. מכירה את זה מצוין. גם אני הרבה פעמים על הסף של התחלת טפול תרופתי. עכשיו אני מקבלת טיפול המאפתי ואני חושבת שזה מחזק אותי, לא יכולה להגיד במאה אחוז. קודם כל זה לא נורא בכלל לפי דעתי, לקחת לתקופה תרופה , לנסות ולראות מה קורה לך. אולי זה מצוין ואז את יודעת שלתקופות את יכולה להעזר בזה? אולי תראי שזה לא עוזר לך? הנסיון עדין לא ממכר. הכל בשליטתך- להתחיל, לבדוק להפסיק וכך. כך גם אני אומרת לעצמי ואם אגיע למצב שהחיים שלי משובשים בהחלט אשקול ברצינות, כרגע זה לא המצב.
הבעיה אצלי שאני גם סובלת מדכאונות, עם ובלי קשר לחרדות, וזה יותר קשה לי להתמודד. הדכאון נורא מפיל אותי. כאן אני חושבת שהטפול ההמאפתי מאד עוזר לי אבל שוב זה לא במאה אחוז.
כמו שאמרת לכל דבר יש מחיר ואם את כל הזמן במתח ולחץ ,כמובן שזה גם לא טוב לגוף ,אז אולי טפול תרופתי יכול להועיל והמחיר שלו יהיה קטן יותר (רק אל תכנסי מזה לחרדה).
ועכשיו כדי להרגיע אכתוב לך אנטי טזה למשפט האחרון, אנקדוטה נחמדה: סבתא שלי היא אדם מאד מאד חרד. הזכרונות שלי ממנה הם תמיד איזה שהיא דאגה, או אותה עומדת בחלון מחכה לשובו של משהו שחס וחלילה לא יחזור אולי. עכשיו היא כבר בת 101. כשחגגנו לה 100, אמרתי לה סבתא את יודעת שהרבה פעמים באים לראין אנשים בני מאה ושואלים מה הסוד שלהם לחיים ארוכים, אז אם יבואו לראין אותך, תגידי להם שהסוד הוא 'לדאוג כל הזמן'. היא צחקה, כי אפלו בגיל מאה יש לה חוש הומור, הסבתא הכי מדהימה בעולם ,ולי יש זכות להיות נכדה מאד אהובה שלה. טוב זהו להפעם. מקווה שאת בסדר.

שיר_אור*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם, אני רוצה להודות לכן מעומק הלב על שהעלתן את הנושא. פעם ראשונה בעולם שאני מרגישה שמשהו מבין אותי, חשבתי שאני היחידה בעולם!!!!!! אין מילה שלא הזדהתי איתה. ההבדל ביני ובנכם, שאני ה"אמא של ההיפכונדרים" , מצבי, לצערי, הרבה יותר גרע משל כולכן, - אין לי כמעט הפוגות (כבר 15 שנים!) אין יום וכמעט אין שעה שאני לא דואגת ממשהו.
המעניין, שבדומה לכן, כלפי חוץ אני נראת קולית עם הרב בריאות נפש (כמה מגוחך. . . ), אני מטפלת פרא רפואית מאוד מצליחה, עם רשימות ארוכות של מטופלים. מנהלת בית למופת (יש לי שישה ילדים), כאילו מתפקדת מעולה, אבל באמת- אני מרוסקת מבפנים, מפ וחדת, צל אדם. יכולה להסתכל על הילדים המהממים שליו פשוט לבכות ולדמיין תסריטים מפחידים "ואיך הם יסתדרו בלעדי". לפעמים אני חושבת, אם לא היו לי ילדים או אם הילדים היו גדולים ומסודרים- אז מילא, אבל- אם יקרה לי משהו- זה הטרגדיה הכי גדולה עלי אדמות. לפני שבוע- היה לי טשטוש ראיה- כמובן שטסתי למיון (אפילו שהגעתי לשלב שאני לא סומכת על רופאים), עשו לי מלא בדיקות שדווקא היו בסדר, אבל אחת הבדיקות הייתה אולטרסאונד של הצוואר כדי לבדוק את זרמת הדם- התוצאות היו מצויינות, ואז- התגלה ממצא אקראי- קשרית על בלוטת התריס (בכלל לא קשור לטשטוש ראיה ויכולתי שלא לדעת עליה), הרופאה שראתה שכמעט התעלפתי- אמרה שזה מאוד נפוץ אצל נשים! אבל כבר יומיים אני פשוט בחוסר תפקוד (בטלתי את כל המטופלם), לילדים אני משדרת "עסקים כרגיל" אבל כל חצי שעה ממרת בבכי בשירותים ומספידה את עצמי. מסתכלת על התינוק המהמם והחיוך המדהים שלו- ודמעות יורדות לי מהעניים, שומעת את בין ה-6 אומר לחבר "יש לי את האמא הכי טובה בעולם" ורוצה למרר בבכי (מסכן, אולי אני חולה). הדבר שהכי מפחיד אותי- איך אתמודד אם חלילה התשובות יהיו . . .אני פשוט לא אעמוד בזה. אדם נורמלי היה אומר "אוקי, נתמודד". אני- לא אתמודד. הצילוווווו אני ביאוש.

יו איזה דף מגניב
רציתי פעם לפתוח דף על פחדים ממחלות, אני רואה שאין רעיון כאן שלא חשבו עליו כבר לפניי.
אני גם נורא חששנית ויש תקופות שאני נורא מפחדת מסרטן, למזלי אני גרה באיתמר - כך שרוב הזמן אני מפחדת מחדירות מחבלים (-8 (שזה פחד פחות נוראי מאשר פחד ממחלות - בשיא הרצינות - יש מלא יתרונות בלמות מפיגוע אבל זה לא לדף הזה).

שיר אור, תודה ששיתפת (ושהקפצת את הדף הזה ל מה חדש ) מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ואושר.

שליחה על ידי אחת* » 03 יולי 2013, 22:13

אבל כל חצי שעה ממרת בבכי בשירותים ומספידה את עצמי. מסתכלת על התינוק המהמם והחיוך המדהים שלו- ודמעות יורדות לי מהעניים, שומעת את בין ה-6 אומר לחבר "יש לי את האמא הכי טובה בעולם" ורוצה למרר בבכי

זה לגמרי לגמרי לגמרי לא בתחום החרדות הנורמליות. יש תרופה פשוטה ממשפחת ה SSRI כדור אחד ליום והראש שפוי. אם את מתנגדת לתרופות את בצרה כי יש לך חוסר איזון כימי במח וזה לא בשליטה. תאמיני לי שראיתי מקרוב כמה זה מציל חיים כי החיים שלך לא פשוטים, את סוחבת משא בלתי אפשרי ועם הגיל ההגנות יורדות. בקיצור, לכי לרופאת משפחה ותתחילי טיפול. והכי חשוב תהיי בריאה

אשת_טיפול*

שלום לך,
אני מטפלת בתחום בריאות הנפש, כותבת של קבע כאן באתר. נמנעת מזיהוי בעניינים מקצועיים, מרגיש לי לא נוח ופרסומי משהו.
אשה יקרה, את זקוקה לעזרה מקצועית, כפי שכתבה לך אחת שמעלי.
למה לסבול?

הצילוווווו אני ביאוש

גשי לרופאת המשפחה או פני לאיש מקצוע שאת סומכת עליו והתחילי טיפול. לא מחרתיים, מחר. תרגישי טוב בהרבה, ותוכלי לחיות את חייך בטוב, ולהיות האמא הכי טובה בעולם שמגיעה לילדיך (ואני בטוחה שאת כבר כזאת, רק מתמודדת עם משקולת של טונה על הצואר, וחבל).
בנוסף, גישתך פרדוקסלית... חוששת מבעיה רפואית, בשעה שיש כזו וניתן לפתור אותה בפשטות ולחזור לחיות חיים בריאים ושלווים.
בהצלחה ועדכני נא.
אשמח לתמוך בדרכך.
@}

שיר אור-

הפחד להשאיר יתומים קרוב לליבי. גם אני חושבצ על זה כמה פעמים ביום.
והקשרית שמצאו- זה נורא נפוץ וגם לי זה קרה
אבל התשובה הטובה להיפוכונדרית היא שגם אם הקשרית סרטנית (כמו שהיה אצלי) זה הסרטן הכי נחמד שאפשר לקבל.
לא מתים מזה- תבדקי באינטרנט סרטן פפילרי בבלוטת התריס (זה מה שיש לנשים כמעט תמיד) ותראי את אחוזי ההחלמה ובנוסף- אין טיפולים קשים רק הוצאת הבלוטה.

שיר_אור*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

באיזה גודל היתה הקשרית שלך? עכשיו אני ממש בהסטריה!!!!!!!!!!!!! הנה- זה קרה לך

שיר_אור*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקשרית שלי בגודל 1.4 ועוד אחת 0.9

שיר_אור*

טוב, אז פתאום נרגעתי, יש לי גלים של הסטריה ויאוש וגלים שאני אומרת "יהיה טוב"

שיר_אור*

אשת טיפול ואחת- תודה רבה רבה מעומק הלב על תגובתכן!
לא יודעת. . . .עד עכשיו- לא הסכמתי לשמוע על טיפול תרופתי, אבל עכשיו, שאני מרגישה -משוגעת- משהו נסדק. . . .
מצד שני- אני ממש לא בדיכאון, באני טיפוס אנרגטי וחיייייייי, אנשים (שכמובן לא יודעים) אומרים לי שאני שופעת בריאת נפש (כמה מגוחך . . . .)מצליחה להסתיר בהצלחה אדירה את מחלת הנפש שלי (כן! אני מרגישה חולה בנפש), אני מטפלת פרא רפואיית מאוד מפורסמת- עפ רשימות המתנה ארוכות,.
וכן, אני מנהלתבית- למופת.
אז למרות הסבל- אני מתפקדת . . .
יש לעי- מעין כבוד כזה כאילו- "מה, אני אקח תרופות פסיכיאטרית?" , כביכול- יפגע בכבודי (אני יודעת שזה שטות גמורה- אבל "הכבוד" . . . ), גם פוחדת שלתרופות יש תופעות לוואי. . . . אבל- אולי, אולי הגיע הזמן להפסיק עם הסבל הזה שאני חווה 15 שנה בערך . ..
מה דעתכן?

שיר_אור*

אה, ועוד משהו חשוב-
ניסתי 2 טיפולים של פסיכולוגיות שונות- ארוכות טווח (כל טיפול 400 ש"ח) ו. . . . כלום!!!!!!!!! פשוט לא עזר- בכלום!!!!!!!!! בא לי לבכות. . . .

למה אני כ"כ חוששת לקחת תרופות?
המוזר- שאני חווה רגש בלתי רציוני- כאילו הפחד מהמחלות מגן עלי מפני המחלות האמיתיות,
מבולבלת. . . .
סליחה על ההודעות הלא מנוסחות והמבולבלות, אני מרגישה בשפל נוראי . . . .

אשת_טיפול*

שלום,
מבינה אותך... ושולחת חיזוק וחיבוק וירטואלי.
מסכימה עם אחת שכתבה לך: אם את מתנגדת לתרופות את בצרה כי יש לך חוסר איזון כימי במח וזה לא בשליטה, ועל כן, מבינה לגמרי את תחושתך שטיפולים ארוכי טווח לא עזרו.
לא חושבת שזה מה שיעזור.
אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן להפסיק עם הסבל הזה, שדבר מכבודך לא ייפגע, וכן שהתרופות של היום הן מעוטות תופעות לוואי, ושאם יופיעו כאלה נזקן יהיה פחות מהנזק שבסבל הממושך שאת חווה (כולל נזק בריאותי אמיתי, שנגרם כתוצאה מרמות מתח ולחץ גבוהות).
ברור שאת לא בדכאון, וברור שאת מצליחה להסתיר בהצלחה. אז מה? את חווה סבל, מתח, כאב, ייאוש, נקודות שפל, עצב, לחץ, היסטריה. וכל זה בעבור מה?
גם עם טיפול תרופתי תוכלי להמשיך לנהל קריירה ומשק בית למופת, אמהות צלחה ותפקוד מלא. רק בלי הגיבנת המעיקה ואבן הריחיים המתעתעת על צווארך.
אנא חשבי על המהלך הזה בחיוב, כאפשרות משחררת.
ממה את לא מוכנה להיפרד כשאת ממשיכה עם הסבל והכאב? ולמה?
בהצלחה רבה,
אני כאן.
@}.

שיר_אור*

תודה , אשת טיפול! עולות לי דמעות בעיניים אודות התמיכה שאני מקבלת ממך.
איני יודעת אם את מאמינה, אבל בטוחה שבורא העולם ישלם שכרך על החסד חינם שלך- התמיכה, הליווי. . . . וכל זאת, מבלי שאת מכירה אותי. . . .

ומספר שאלות:.
האם אצטרך תרופות לכל החיים?
בעלי מאודדד מתנגד לטיפול התרופתי, הוא חושב שאשתו מושלמת, נראה לך נורא, שלא אעדכן אותו ?(בעלי אדם מדהים ותומך!!!!,ובאמת שיש לנו זוגיות טובה, אבל לא טוב לי לשתף אותו בהיפכונדריה, כך שהוא לא חווה אעד הסוף את הסבל)
האם יש קשר בין סרטן לתרופות אלו?
האם יש דרך אחרת, חוץ מתרופות (תזונה, פעילות גופנית, אומגה) לצאת מההיפכונדריה?
נ.ב
אשמח אם תוכלי לפרט את תחום עיסוקך, אולי אזדקק לך בתשלום וכן עיר מגוריך

מבטיחה ש: אם יהיה לי את האומץ להתחיל טיפול תרופתי- אעדכן אתכם לטובת ההיפכונדריו/ים שסובלות/ים ולא מעיזות /ים (כמוני) להתחיל טיפול תרופתי . . .

אשת_טיפול*

שלום,
נתחיל בהתחלה - עליך לפנות לאיש רפואה - רופאת משפחה או פסיכיאטרית, לתאר את מצבך בפירוט ובלא להחסיר פרט, לקבל אבחון והמלצה לטיפול.
אני אינני אשת רפואה, אלא אשת טיפול מתחום הטיפול בהבעה וביצירה (ביבליותרפיסטית).

האם אצטרך תרופות לכל החיים?
איני חושבת. נראה שכדאי לטפל במצוקה המיידית והממושכת שאת חווה. בהמשך לשקול התערבות טיפולית נוספת מתאימה, כדוגמת טיפול בגישה קוגניטיבית או אחרת שתבחרי (מומלץ טיפול ממוקד בבעייתך וקצר מועד).

האם יש קשר בין סרטן לתרופות אלו?
אינני יודעת.

האם יש דרך אחרת, חוץ מתרופות (תזונה, פעילות גופנית, אומגה) לצאת מההיפכונדריה?
כל האפשרויות שציינת בסוגריים עשויות לתמוך ולסייע לך בדרכך לבריאות ולשלוות נפש. לכולן (בהינתן שהן מתאימות ומיטיבות - תזונה מסוימת, פעילות גופנית מסוימת וכו') קשר להעלאה של רמות הסרוטונין במח.

בעלי מאודדד מתנגד לטיפול התרופתי, הוא חושב שאשתו מושלמת, נראה לך נורא, שלא אעדכן אותו ?
זו נראית לי שאלה עם תשובה מורכבת. נראה לי שבמצב שבו את שרויה, היא חשובה אבל לא עיקרית. הכי חשוב שתתחילי לטפל בעצמך, ותחווי הקלה. יהיה לך זמן לחשוב על כך בשקט אחר כך.
אוכל לסייע בחשיבה על כך, אבל כרגע זו נראית לי שאלה (ותשובה) שמסיטה אותך מן העיקר.
העיקר הוא שתרגישי טוב, כמה שיותר מהר.

בהצלחה ובבריאות.

המרגיעון (משפט המופיע בצהוב באורח אקראי, ומתאים כאן מאוד, הפעם): במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד.

שיר_אור*

תודה רבה! ,אני צריכה עוד קצת להתבשל עם הדברים, נראה לי שאאזור אומץ ואלך לפסיכיאטר, אעדכן . . . נקווה לטוב.. . .

אשת_טיפול*

שלום,
נדמה לי שאת כבר אישה אמיצה, על פי תאורך את אורח חייך. מצאי עוד קצת מן הכוחות החזקים המאפיינים אותך.
לגמרי ביכולותיך, ולחלוטין לטובתך.
מחזקת אותך.
כל הכבוד לך.

4 זה קטן מאוד. ה 0.9 בכלל לא נחשבת. עשו לך ביופסיה?

ולא התכוונתי להלחיץ, התכוונתי להרגיע. אני כהיפוכונדרית תמיד הולכת למצב הכי חמור.
במקרה הזה מצב הכי חמור לא נורא בכלל.
ו "כל כמה שיהיה לי טוב יותר בא לי פחד שפתאום זה ייגמר"- ידידתינו יודית ר. בתיאור מדוייק של חיי

שיר_אור*

פלוניה אלמוניה- תודה רבה לך! זה לא את, זה אני! ודאי- שהדברים שכתבת אמורים להרגיע אבל ררק המילה סרטן- מלחיצה אותי, כי כרגע אני חווה תקופה קשה (מטפלת באמי שחולה במחלה).
יש בי פחד מהפחד.
עשיתי ביופסיה ומחכה לתוצאות, אפילו שהרופאה אמרה ש99% הכל בסדר.
והתיאור שכתבת- כ"כ משקף אותי . . .

שליחה על ידי א* » 07 יולי 2013, 22:10

ואני רק שולחת לך את השיר הזה. לי הוא עוזר בימים פחות טובים.
הכל מאיתך יתברך, אז מה אני פוחדת?

שיר_אור*

תודה א', מחזק מאוד!

שיר_אור*

פרח אדום/מצפה להצליח ומירי של שקד- אני קוראת שוב ושוב את שכתבתן ומזדהה עם כל מילה.
מעניין וחשוב לי לשמוע מה איתכן? האם הצלחתן להתגבר על הפחד ללא טיפול תרופתי? פרח אדום- דיברת על טיפול תרופתי, האם באמת לקחת בסוף? ואם כן- כיצד זה השפיע עליך?

אשת טיפול- אני שואבתת הרבה כח ממילותיךהטובות והמחזקות.
מרגישה שאוטוטו - אני קובעת תור לפסכיאטר,
אבל עדין למרות הסבל קיים בי מחסום!
כבר בררתי על רופא טוב, ויש לי את הטל, אבל פשוט עוד לא מסוגלת. . .
סוף שבוע יוצאת לחופשה משפחתית ומבטיחה לעצמי (בדמעות של כאב) מייד לאחר החופשה, לקבוע תור לפסיכיאטר.

די! די לסבל של כ"כ הרבה שנים, יודעת ומרגישה- שעם כל הקושי הענק, אם כ-15 שנה אני טובעת יותר ויותר בבוץ ולא מצליחה להחלץ,
אז כנראה שאין מנוס. . . .

שיר אור- גם אני, מזדהה עם כל מילה שלך. לא קל הסבל. . .

שיר_אור*

אז זהו- קניתי סרוקט והתחלתי היום ):.
רועדת ופוחדת מתופעות הלוואי.
מקווה שלא יחמיר את מצבי . . .
פוחדת . . .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נורמאלי שלילדה בגיל 13 יש נשירה של כל וויש איזה 10 שיערות? ניראה לי אני היפוכונדרית זה מלחיץ אותי כל דבר שאני רואה ו ושומעת אני פוחדת שיש לי אותו

אכן, נראה שאת היפכונדרית, גשי לקבל עזרה- שמצבך לא יחמיר

עדי_26*

היי אני עדי אני בדיוק קוראת את כל מה שרושמים פה וחשבתי שאני לבד בהרגשה הזאת אני בת 25 והיו לי חרדות נוראיות עד שחברה אמרה לי לקחת רסיטל והרסיטל העביר את החרדות אבל עדיין הדופק מואץ שאני הולכת או מתאמצת והנשימה גם קשה לי להיתנהל ביום יום כי כל פעם יש לי את הפחד שלא יקרה לי משהוא ביגלל הדופק או תחושה שלא יהיה לי מחלות הרגשה נוראית

היפוכונדרית_בצורה_קשה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בס"ד.

היי לכולם,
מזדהה כל כך עם נושא ההיפוכונדריה, כל כך הרבה סבל, היסטריה, כאילו שעולמנו חרב עלינו.
גם הציפרלקס במינון גבוה ממש לא עוזר.
נמאס לי כבר לפחד ולא להנות עד הסוף מכל דבר שאמור להיות לי הכי כיףךף.

מה עושים??? חסרת אונים.

בבקשה תציעו הצעות שעדיין חא ניסיתי. כדטרים כבר לוקחת, לפסיכולוג הולכת, דיקורין כבר ניסיצי, מה הלאההה, איך אםשר להמשיך לחיות כך, כמה אפשררר?

היפוכונדרית_בצורה_קשה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בבקשה תציעו הצעות שעדיין לא ניסיתי, כדורים כבר לוקחת, לפסיכולוגית הולכת, דיקורים כבר ניסיתי, מה הלאה, איך אפשר להמשיך לחיות ככה???, כמה אפשר? הנפש שלי עייפה ממחשבות ומפחד למה שיהיה איתי...

הצילו....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לך.
אני בת 45 ושנים מתמודדת עם היפוכונדריה. יש תקופות טובות ויש פחות.
כמה שאני מזדהה עם כל אחת ואחת מכן בתחושות ובמחשבות. זה סבל שפוצע את הנשמה והולך איתך לכל מקום ולא מרפה.
עכשיו אני נמצאת בתקופה הקשה, פריצות דיסק שגורמות לזרמים ונימול והמחשבות כבר רצות על שיתוק, כסא גלגלים מוות ומה לא....
מתעוררת בבהלה וזה נמצא שם כל הזמן - הזרמים, כבר לא יודעת אם זה נובע מהפריצות או מהפחד.
הפסקתי לתפקד, כל דבר קטן מקפיץ,
יכולה להעיד שאיכות חיי נמוכה מאד בעקבות כך.
מפחדת ומפוחדת.
רק רציתי לשתף
תודה

שיר_אור*

היפכונדרית בצורה קשה- התחלתי לקחת לוסטרל לפני 4 חדשים. ב"ה יש הטבה אבל ההיפוכונדרייה עוד קיימת. מאד מצער אותי שכלום לא עוזר לך, חשבתי שהכדורים יעזרו. מה נגזר עלינו לחיות כל חיינו בחרדות?

שיר_אור*

פלוני אלמונית- הזרמים זה ה- תופעה של פחדים וחרדות. לצערי, מוכר מאוד. אני כבר בשלב שזה ממש לא מפחיד אותי. . .

היפוכונדרית_בצורה_קשה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שיר אור? מה עוד אפשר לעשות, אודה על עזרתך.

וברשותכן כל ההיפוכונדריות למינהן, אשמח מאוד אם נוכל לפתוח קבוצת תמיכה אחת לשבוע, אולי השיתוף וההבנה זה מה שיעזור לנו.
כל אדם אשר לא חווה את ההיפוכונדריה על "בשרו", לא מבין את הרגשת החוסר אונים שרוצים לרוץ לרופא באותו הרגע וחוסר הרוגע והשרפה מכפות הידיים ועד לחזה. התחושה שעולמנו חרב עלינו ומה יהיה עם משפחתנו כשאנו לא נהיה, הרגשת חוסר אונים וסבל בלתי פוסק.

כנראה שאם אנחנו לא נעזור אחת לשנייה ונתמוך, אף אחד לא יעזור ולעולם לא יבין אותנו.

כל מי שמעוניינת בקבוצת התמיכה, שתפנה אליי לאימייל בכתובת: בכתובת: [email protected] או לטלפון שלי: 050-8775955 ונקבע מקום ויום ונתחיל בשיתוף כדי שהסבל ירד קצת מאיתנו.

שלכן,

היפוכונדרית בצורה קשה.

tami* · שליחה על ידי tami* » 07 מרץ 2014, 07:34

פסיכולוגים אומרים שבהיפוכונדריה, קבוצת תמיכה אינה יעילה )-:

שליחה על ידי הדר* » 07 מרץ 2014, 08:21

שימו לב כשאתן הולכות לפסיכולוגית, לכו לפסיכולוגית או פסיכולוג שמומחים בתחום ההיפוכונדריה, זה עושה הבדל גדול. אתן יכולות לברר על פסיכולוג כזה באתר פסיכולוגיה עברית.

כאילו אני כתבתי את זה, כנראה שזה מאוד נפוץ וכולנו מסתתרות .... יש מישהי שיכולה להמליץ על טיפול יעיל ??

אנונימי

האם אתם סובלות מסחרחורות? תחושה של ניתוק?

פוחדת_מהפחד*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חדשה פה,וחשבתי שאני לבד בצל הפחד,רק רציתי לומר תבורכו על הדף זו ממש עבודת קודש,וקראתי פה כל פיסקה בצימאון רב.
פתאום אני קולטת כמה זה נורא מהצד אך כשההתקף מגיע זה נראה הכי הגיוני להרגיש את מה שאנחנו מרגישות..
ממש אחוות היפכונדריות אותי זה מרגיע...

אנונימי

אשמח לשמוע מה עוזר לך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם אתר זה מיועד לנשים בלבד?

לאהוב_אותי*

לא יאומן!
בדיוק סיפרתי לבעלי על הדף הזה ושאני פשוט לא מאמינה!
כל מה שרשמתי זה פשוט אני
המחלות שאני מייצרת לעצמי ( עברתי 3 mri ב-5 שנים האחרונות- 2 מי ואחד צוואר) , בדיקות שונות ומשונות, רופאים שונים.
גם אני חצי רופאה ובעלי אומר שאני מנויה על היסטריה. קום
לא יודעת איך הוא סובל את זה כבר 5 שנים
אצלי זה נתחיל בצורה החריפה לאחר לידת בני השני
הייתה כבר תקופה טובה יותר עד שלפני 5 חודשים בעקבות תקופה לחוצה וניסע. וחזרה מחול חזרתי ושוב התחרפנתי
התחלתי להציק לעצמי למה כואבות לי השכמות ועייפות מאוד גדולה ואולי יש לי פיברומיאלגיה, אולי עייפות כרונית וכו וכו
משם הדרך לחרדות ולתופעות פיזיות נוספות הייתה ממש קצרה
כדור השלג התגלגל ב-250 קמ״ש לכדי מימדי ענק!
התחלתי עם לוסטרל לפני שבוע וחצי ומחכה לראות מה קורה
אני מזהה שאלה מחשבות טורדניות בנוגע לבריאות, חלק מתבטא במחשבה וחלק בא לידי ביטוי בסומטיזציה שאני עושה ומייצרת כל מיני תופעות והרגשות
המלחמה האחרונה לא הוסיפה אבל הייתה הקש ששבר את גב הגמל שבעלי גויס לצו 8 ואני נשארתי לתפקד עם שני הילדים והחרדות והחא מרגישה טוב
אחרי שניסיתי את כל טיפולי הרפואה האלטרנטיבית ואחרי שנאבקתי והתנגדתי 5 שנים לטיפול תרופתי החלטתי שאני נעזרת בתרופות
עדי להיות מסוגלת לטפל בעצמי ברצינות
רואה חברה שכבר חצי שנה על תרופות והשתנו לה החיים

אמן במהרה בימנו גם אצלי.

חייבת לאמר שעצם החשיפה לתוכן העמוד גרם לי להכנס לפרופורציות- פעם ראשונה שהבנתי איך אנשים מבחוץ מסתכלים עלי שאני במצב הזה - אין להם דרך להבין, פשוט לא.
ושלא רק אני כזו
ושלחלק תרופות כן עזרו

מודה לכולם מאוד על השיתופים

שנרגיש טוב...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני לקחתי לוסטרל, וזה עבד מעולה!!!!

פרחי באך -
06: 25: - ממדור פחד
05: - מדור חוסר בטחון
07: מדור חוסר עניין בהווה
08: מדור דאגת יתר לרווחת האחר או מתח חברתי.

שווה בדיקה. + עוד אמצעים שאם אפרט אותם עשויים להיתפס כפרסומת ואת זה אנחנו לא רוצים - אז בפרטי אם יש עניין.

תודות.

שליחה על ידי למ* » 17 נובמבר 2014, 22:22

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מי שסובלת מחרדות ממחלה או בשל פחד לחלות חפשו בגוגל את האתר המהמם של הפסיכולוג ברוך אליצור שבשבילי עשה הבדל אדיר.
האתר כולל הרפיות מוקלטות מעולות והסברים שאצלי שמשו כתחליפים לתרופות הרגעה ונגד כאבים.
כולל הסברים אבולוציונים על חרדות
נהדר לילדים ועוזר להם להרדם וגם למבוגרים..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכל מה שקשור לנושא החרדות, שיטת הטיפול המומלצת ביותר היא C.B.T. (טיפול קוגניטיבי התנהגותי)
לא חייב להיות שהמטפל יהיה פסיכולוג מוסמך אלא מספיק מי שלמד את השיטה בצורה טובה.
יש גם ספר שכתב ד"ר אייזיק מרקס שנקרא 'לחיות עם הפחד' שכותב בצורה ברורה את שיטת הטיפול בזה.
אגב. ד"ר מרקס הוא אחד מהמטפלים הגדולים בעולם בנושא הפרעות חרדה ואף פתח בלונדון מרפאה מיוחדת העוסקת בנושא.

אני משבת עם חום גבוה, שיורד באיטיות רבה מדי. בטוחה שיש לי משהו מפחיד.
מאמינה שהבעיה שלי בעיקר היא ההיפוכונדריה ולא הוירוס.
בבקשה תעזרו לי להרגע- חום 3 ימים ללא סיפטומים שאומנם יורד אבל עדין קיים- האם יכול להיות ויראלי כפי שהרופא סובר?

לגמרי.

רפואה שלמה והרבה בריאות ואור!!!

תודה לך - רסיסים של אור- מקווה שזה באמת משהו ויראלי (כפי שסובר הרופא)
מה שמדאיג שהרגע החום עלה קצת יותר גבוה משהיה אתמול בערב

(אני מודדת אותו כל 10 דקות)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רציתי לשאול האם יש מישהי שלקחה ציפרלקס לפני ההריון ובמלכו?
במידה וכן- האם נולד בן או בת והאם בריא
תודה רבה למשיבות
זה מאוד חשוב לי

וואו. קראתי הכל. אני יודעת שהסיכוי שאלה שהתחילו את הדף הזה יקראו פה הוא אפסי, אחרי הכל 2006 זה ממש רחוק, אבל אני חייבת להגיד, ישבתי וקראתי הכל, בכיתי כמה פעמים מאושר, כמה פעמים צחקתי ורציתי להעיר את בעלי כדי להגיד לו :" תראה !!!זה אני!!! אני לא לבד !!!" אתן כתבתן כמו הנשמות התאומות שלי, אל תתפלאו מהתגובה הקיצונית מכיוון שאתן בטח יודעות כמה קשה להיות לבד בתוך מערבולת של פחדים וחששות ושאין מישהו בסביבה שזמין לשמוע את השטויות שלנו חוץ מאדון מנוע חיפוש גוגל, אלוהים ישמור, כמה פעמים הרגשתי ש:"זהו. זה סרטני, הנה כל התסמינים.. " בודקת טיפולים , אחוזי תמותה, ועד לחפש חנות של פאות שיראו כמו שיער אמיתי, קראתי והתמלאתי הרגשה שוואללה, חיים עם זה. ואני לא לבד.. אני כרגע נמצאת במצב של.. איך נקרא לזה... רע מאוד. אחרי ביופסיה של בלוטת לימפה, ואיך לא.. בטוחה שמחר יגלו לי משהו רע... למרות שהתשובות כבר הגיעו לפני חודש והן תקינות:/ כדורי הרגעה רשמו לי כבר בגיל 19 כשהייתי בטוחה שיש לי סרטן הלשון... כי קראתי באינטרנט שלמישהי צעירה היה סרטן לשון, בשביל מישהי בגיל שלי 23 עברתי בדיקות אולטרה סאונד בטן, אגן, צוואר ובלוטות , חזה ובתי שחי, דם סמוי לסרטן מעי הגס, ביופסיה, צילום חזה , צילום עמוד שידרה, צילום אגן, פאפ, א.ק.ג, וכמעט הלכתי לקולונוסקופיה סתם!!!! סתם כי חשבתי שיש לי סרטן ושט , כרגע אני יושבת עם בלוטות לימפה נפוחות בכל הגוף ובטוחה.. שיש לי סרטן .. או סרטן בכל הגוף, או לימפומה, לוקמיה, סרטן רקמות רכות, סרטן השריר, או אלוהים יודע כמה דברים קראתי באינטרנט... אתן מתארות לי את הבעלים שלכן ואני ישר חושבת על שלי, כל רופא אני לוקחת אותו איתי כדי ששנינו נשמע מה הוא אומר כדי שאני לא אמציא אחרי זה דברים רק כדי שכולם יצפו לגרוע מכל, 5 דק אחרי הרופא יוצאת מחוייכת עם בעל מחוייך ומספיק מילה אחת שלא מוצאת חן בעיניי שהרופא אמר ומתחילה מערבולת של מחשבות... היפוכונדריה זאת מחלה מטורפת. אנחנו מפחדים כל כך ואנחנו עוד יותר מפחדים שהפחד שלנו יתממש, הרי מי לא קרא באינטרנט על זה שמתח וסטרס יכולים לגרום למחלות כמו סרטן וכו.. אז, אני בת 23 , מפחדת מה יהיה אחרי ההריון הראשון, לפני שקראתי מה שכתבתם אמרתי לעצמי שדווקא כשאביא ילדים אולי ארגיש הקלה.. (הפחד שלי הוא מורכב יותר, אני מאוד קשורה לאמא שלי ואני בת יחידה, אמא שלי תמיד אהבה אותי ממש ודאגה לי, ואני מפחדת מה יקרה אם אני אמות, הרי לא ישאר טעם לחייה ,כן... רק עכשיו אני רואה שהכל זה אותו פחד רק בתחפושת אחרת, תחפושת של חרדה של חוסר שליטה, חוסר ידיעה, חרדת נטישה, וכו.) בכל מקרה אמא שלי כבר אמרה לי כמה פעמים.. "מה יהיה כשיהיה לך ילדים? תרוצי איתם לרופא על כל דבר קטן שיהיה להם? את תשתגעי ככה!!" אז... תודה לכן... שכנראה עזרתן לי למנוע עוד סבל עתידי לילדים שלי.. כנראה שזו גזרה מלמעלה לחיות בצל הפחד. לגבי עוד כמה הערות של משפטים שתפסו אותי... לשאול שאלות בפורומים זה להלחיץ את עצמך כפליים , כי המומחים שעונים שם טובים רק בלהלחיץ!! נכון שגם אתם מחליפים מלא רופאי משפחה? נכון שגם אתם מתביישים כבר לפנות לרופא ובכלל להוציא תכרטיס מכבי? או להגיד משהו שגרתי למישהו קרוב כמו :" יש לי תור לרופא" כי התגובות שלהם זה ישר:" מה הפעם? גידול באוזן?"
לפעמים אפשר להפוך את זה לבדיחה..
עשיתן לי חשק לחיות.. ולנשום.. קראתי מ3 בלילה עד עכשיו ואני רוצה להגיד לכן... שהפורום הזה מתנה משמיים.. חשוב להשאיר את זה פתוח.. הוא יכול לעזור לעוד הרבה נפשות עבודות שרשמו באינטרנט בחיפוש:"פחד ממחלות קשות" לילה טוב חברים.

ומישהי פה אמרה "מנסה להרגע ואז חושבת :" יופי בטח דווקא עכשיו שאני אבוא לרופא רגועה הוא יגיד לי שיש לי משהו רע " חחחחח אני רוצה להגיד לך.. שבא לי לתת לך חיבוק. יצא לי אפילו להגיד את זה לבעלי והוא בתגובה:" איך זה ישנה אם תבואי אליו רגועה או תבואי אליו מודאגת?" שמישהו לא היפוכנדר יבין איך....:/

אני מזדהה פה עם הרבה אנשים אני עכשיו בדכאון מכל המצב שלי גם מפחדת מכל דבר שראיתי או שמעתי מאוד קשה לי. ויש עוד דברים שמפריעים לי. אני גם מנסה להכנס להריון מישהי יודעת האם מצב הזה יכול למנוע הריון?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בנוסף כל פעם שאני רואה איזה סרט שיש שם איזו מחלה אז ישר אני מזהה אצלי את התסמינים ולא ברור לי אם הם אמיתיים או שאני מדמיינת אותם וזה תופס לי את כל המחשבות וקשה לי לתפקד ככה גם ביום וגם בלילה . אשמח לשמוע תגובות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יו, אנונימית- אני בשוק!!!! כאילו אני כתבתי כל מילה כאן.
אבל חייבת להגיד לך שיש טיפול תרופתי והחיים יכולים להראות אחרת. אני לקחתי לוסטרל והיה נפלא!! ברוב טיפשותי הפסקתי והכל חזר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חייבת גם להגיש שהדף הזה באיזשהו מקום מהווה עזרה אדירה בשבלי, אני קוראת שוב ושוב הכל מההתחלה ופשוט זה עוזר לי להבין מה אני חווה וגם מרגיע אותי

הטירוף_שבראש*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם,

אני בן 36 וחייב לציין שקראתי את כל התגובות פה ומצאתי פשוט קבוצה של אנשים מדהימים שחושבים,מדברים ופועלים זהה.
אני היפוכנדר בצורה קיצונית ועברתי את כל סוגי הבדיקות שניתן לעשות.
לדעתי הפיתרון הכי טוב יהיה לארגן מפגשים ולהעביר ולשתף חוויות של כולנו.
אמונה שלי שאנשים שמבינים ומזדהים אחד עם השני זה הטיפול הכי טוב שיכול להיות.
האם יש שותפים שמוכנים להרים את הכפפה ולקבוע מפגש שבועי.

אני חושבת שכן! שבהחלט אפשר ואפילו יש לי דרך.. מה דעתכם קבוצה בפייסבוק? קבוצה סגורה? מי שתרצה תכנס... אני מתרגשת לגלות כמה כמוני יש..

היי לכולם. גם אני ממש התלהבתי לראות שיש את הפורום תמיכה הזה ושאני לא לבד במערכה. אני ממש מזדהה עם דברים שרשמתם כאן. אני זוכרת שהכל התחיל אצלי בסביבות גיל 20, כשהייתי בטוחה בכל רמח איברי שאני חולה בסרטן ושיש לי גוש בגרון. שבועיים או שלושה שבועות שבקושי חייתי: לא אכלתי, לא ישנתי, היית בחרדה גמורה. איכשהו אחרי שרופאים אמרו לי שהכל בסדר והכל רק פחדים הצלחתי להמשיך הלאה. לפחות עד הפעם הבאה. והפעם הבאה הגיעה, לא באותה עוצמה, אך הגיעה. בכל פעם שנתקלתי בתופעה שלא הכרתי, תופעה מוזרה, ישר התחלתי לחשוש. הייתה לי חבלה ברגל שבעקבותיה שטף דם בציפורן. כמובן שלא הסתפקתי בכך שמדובר בסך הכל בחבלה והתחלתי לבדוק באינטרנט מה המשמעות של צבע שחור בציפורן- משם כמובן שהגעתי למחלות סרטן שונות. הדבר הפחיד אותי אבל איכשהו ידעתי בתוך תוכי שאני לבטח מגזימה. וכך גם הפחד הזה חלף לו. אך הדבר לא מרפה. בכל פעם שמתרחשים דברים, גם אם הטבעיים ביותר אני מתחילה לבדוק באינטרנט, ואז הפחדים הולכים ומתעצמים עד שאני לגמרי בטוחה שזהו, יש לי סרטן או מחלה ניוונית-משהו נוראי כלשהו שאינו ניתן לריפוי. עכשיו נכנסתי שוב לתקופה המפחידה הזאת רק שהיא כעת הארוכה ביותר. כבר חודש שאני עם נדודי שינה, מתעוררת בהתקפי חרדה. זה התחיל עם טפיל שהיה לי בקיבה שקצת שיבש את העניינים: שלשולים, הרגשה של תפיחות בבטן. יום אחד נכנסתי לשירותים והייתי בטוחה שאני רואה דם בצואה. כמובן שחטפתי חום ולא עזר כמה אמרו לי שמדובר בסך הכל באכילת הסלק שאכלתי יום קודם- אני הייתי בטוחה שזהו, שיש לי סרטן במעי (נוסיף על זה ששיש היסטוריה לא עלינו של סוג סרטן זה במשפחה). לאחר בדיקות מצאו אצלי את הטפיל, אך הרופאים התפלאו שחטפתי אותו שכן טענו שמדובר בטפיל שמגיע לרב ממדינות לא מפותחות או בקרב ילדים או מבוגרים. באינטרנט קראתי שאפשר להדבק ממנו כשהמערכת החיסונית לקויה. וכמובן שהדבר הפחיד אותי והייתי בטוחה שאם חטפתי את הטפיל כנראה שמשהו אצלי בגוף, חמור הרבה יותר, מתרחש ושהוא הגורם להדבקות בטפיל. בהמשך הופיעו תופעות: דפיקות לב מואצות בכל בוקר, תחושת נימול, צמרמורות, הפחתת תחושה, תחושת צריבה בגוף וקפיצות שרירים. המחשבות כמובן נדדו למקומות אפלים חדשים: פחד ממחלת ניוון שרירים- ALS. זה מתגלגל כמו כדור שלג, מחשבה באה, אני נרגעת, מבינה שכנראה לא מדובר בפחד ממנו חששתי, אך אז מגיעה מחשבה נוראית אחרת וכך הלאה. ולאחר מכן אני מתחילה לפחד שבעצם אני יצרתי לעצמי מחלה מתוך הפחד מהמחלה. וכך אני נשאבת עמוק לתוך הפחד והוא משתלט על כל גופי, מונע ממני להנות מכל דבר שאהבתי לעשות, מונע ממני לחיות. כשהפחד משתלט עלי בצורה שכזו אני ממש משותקת, לא מסוגלת לחיות רק מתוך הפחד שמשהו רע מאוד קורה בגוף שלי. אני ממש אשמח לעזרה כי אני כבר לגמרי אובדת עצות. אני בסך הכל בת 26 ואני ממש לא רוצה להתנהל בצורה זו כל חיי.

שיר_אור*

מישהי, את ממש מזכירה לי את עצמי.
הדבר היחיד שעזר לי לאחר 15 שנות סבל , וניסיונות שמחה חור בהיסוס לא עזרו
זה ציםראלקס

היי שיר אור. אני ממש אשמח לשמוע קצת מהסיפור שלך. את עברת כל מיני טיפולים והציפראלקס היה המוצא האחרון? ההורים שלי ממש רוצים שאני אקבל טיפול תרופתי. אני ממש לא יודעת מה לעשות.

שיר_אור*

ניסתי הכל!! המון טיפולים פסיכולוגיים , המון טיפולים אלטרנטיביים.
המצב רק הלך והחמיר
הגעתי למצב של: סחרחורות, נימולים, חולדות, עייפות , לעיתים טישטוש ראיה עד כדי עיוורון בחצי שדה ראיה. בדיעבד, מתחרטת שלא התחלתי קודם

היי

מי שמעוניינ/ת בחורה בשם איילת פתחה קבוצת וואטספ עבור אנשים שחווים חרדות כמונו. זה עוזר מאוד שיש קבוצת תמיכה. זה המייל שלה למי שמעוניין- [email protected]

ואו כל כך מזדהה עם כל מב שרשום פה

כל פעם נלחצת ממשהו אחר

חבל שאין פה יותר פעילות

יש פה מישהו?

אני

היי חרדתית