יעלפו, תודה רבה על זה. אני כל כך אוהבת הרצאות טד
וכמובן שמתחברת מאוד למה שהוא מציע.
כמה נקודות שעלו בי בעקבות זה, מעבר להסכמה הכללית:
1) יש לי בעיה עם השם. לכנות את ההרגל "רע" זה לא טוב בעיניי. לחפש דרכים לשבור אותו - גם לא.
כך שמשהו בנקודת המוצא יוצר תהליך מאוד אחר מבחינה תודעתית. יש מי שזה יתאים לו, כמו עם כל רעיון באשר הוא.
אני אישית לא מחבבת דרכים שמתחילות ככה.
2) הוא טוען שקשה לשים לב למה שאומרים לנו לשים לב אליו. ואני ממש מסכימה עם זה.
אבל פה נכנסת שאלת הזמן. כי לדעתי קשה לשים לב לאורך זמן. לכן אני לרוב מציעה משהו נקודתי שלוקח ממש ממש מעט זמן.
עניין של שניות (כתוצאה סופית, כן? בהתחלה זה בטוח לא לוקח שניות, בעיקר אם אין בכלל יכולת להבחין בין צרכים לרצונות).
מעבר לזה, אני חושבת שיש מידה של מכבסת מילים במה שהוא מציע.
הוא אומר - במקום לכפות על עצמכם להפסיק לענות למסרים בצורה אובססיבית, תהיו סקרנים, ובמקום לענות לטקסט באופן כפייתי תבדקו מה אתם חשים.
אני חושבת שבפועל, עבור הרבה אנשים, נדרשת כפייה בשביל הסקרנות הזו. כי כאשר אנחנו בתוך מסלול שנע קדימה בצורה אוטומטית אז להיות סקרן ולהתחיל עכשיו לבדוק חוויה גופנית זה בכלל לא פשוט.
בגלל זה אני מציעה שאלה אחת נקודתית, שאני יכולה לשאול את עצמי בעודי צועדת למטבח לחפש שוקולד, ומאמינה מאוד שלפחות בהתחלה זה אפילו לא חשוב לענות עליה אלא רק לשאול אותה.
אם אני נעה במסלול אוטומטי, ועכשיו אני אמורה לעבור ממנו למסלול פתוח ורחב של חקירה, אז הסיכוי שאעשה את זה קטן מאוד. כי זה דורש ממני פניית פרסה רחבה מדי.
3) הוא מציע שהלמידה שלנו לאכול סוכר ושומן היא רעיון של המוח שמזמין אותנו באמצעי מחשבתי קוגניטיבי להרגיש טוב יותר אם אנחנו עצובים. אבל בפועל יש בדבר הזה הרבה מעבר לעניין קוגניטיבי.
יש מחקרים ממש יפים על עיקרון העונג שמופעל ממש פיזיולוגית בעקבות מפגש עם שומן, למשל. כרגע לא בדיוק ידוע איך זה עובד, אבל הבסיס הוא לא קוגניטיבי אלא פיזיולוגי.
למשל, עשו ניסוי ושמו לאנשים פראפין על הלשון (יאק!) כי זה שומני, כך שבלוטות על הלשון יחושו בשומן גם בלי לאכול אותו כי הוא רעיל. והמוח שלהם הופעל לטובת העונג כמו שהוא מופעל באכילה של משהו שומני טעים.
כך שהסיפור הזה על ההצעה של המוח לנסות לאכול משהו כדי להרגיש טוב הוא לא בדיוק כמו שהוא מוצג לטובת הרצאת ההמונים הזו.
4) לא בכדי הוא מתעמק בדוגמאות של עישון או צעקות כאשר לחוצים.
לצורך המחשת הטיעון שלו, אלו באמת דוגמאות טובות כי מעבר למשוב החיובי שהתרגלנו לקבל עליהן, אין לנו שום עונג אמיתי מהן ברמה הפיזיולוגית.
לעומתן, אכילה היא שונה. סוכר הוא באמת טעים. עוגייה היא באמת טעימה (לרובנו, כן? ברור שלא לכולם).
ולכן אכילה רגשית שונה מהותית מעישון. כי מעבר למשוב החיובי אנחנו כאילו נדרשים לשכנע את עצמנו שזה לא טעים.
בחלק מהמקרים זה עובד היטב, כי מודעות קשובה מגלה לנו שזה לא באמת טעים לנו. כמו סיגריה.
אבל מה אם זה כן טעים לנו, באמת באמת, אבל משבש אותנו? מה נעשה אז עם המודעות הקשובה ואיך היא תשחרר אותנו מלבחור בה כאכילה רגשית?
לטעמי, אזורי המחקר שמחפשים פתרון קטן ופשוט לבעיות גדולות הם דבר גאוני.
אבל הגאונות האמיתית היא לעשות להם סינטזה לתוך תהליך שלם, כי כמעט כל מי שמנסה את זה יודע שכל פתרון קטן בפני עצמו לא יכול לשנות לרובנו את החיים פשוט כי אנחנו מורכבים מדי.
שוב תודה. היה מעניין לצפות והוא מסביר ממש יפה והיטב את הטיעון שלו.
נראה לי שנקלעתי לפלונטר... 
) עם כל הבחורות (ככה יצא פה, לא?) שמפטפטות עצמן לדעת (נשיקות לכולן וחג שמח).
