למה לא גן

לא שיש לי ניסיון רב מידי, יש לי בת רק בת שנה ושלוש, אבל בני השנתיים שאני רואה סביבי נראים לי ממש תינוקות.
לדעתי, אם יש אפשרות, בגיל הזה נכון יותר יחס של אחד על אחד, או רק משפחתון קטן ככול האפשר.
לגבי העניין הכלכלי - לפי הבדיקה שלי, ואני לא יודעת איך זה איפה שאת גרה, אבל יוצא לי עדיף לקחת מטפלת רק לשעות שאני צריכה, מלשלם על כול השעות של הגן. כלומר, גן יוצא משתלם רק אם את עובדת את כול השעות האלו, ואם את עובדת מהבית ויש לך תינוק קטן אני מנחשת שזה לא המצב.

רציתי לכתוב וראיתי שעדי כתבה בדיוק את מה שרציתי. אפשר למצוא מישהי שציקח אותו לגן שעשועים או מישהי שיש לה גם פעוט בבית.

השאלה היא האם את מתלבטת לגבי גן בכללי או לגבי הגן הספציפי.
אולי הגן הספציפי בעייתי ואולי לא, זה קצת קשה לפחות לי להבין כרגע.
ברור שכאן תשמעי בעיקר את קולות ה- לא לשלוח לגן, למצוא פתרונות חלופיים....זה אתר חינוך ביתי... אני אענה לך תשובה קצת אחרת ואסתכן שכמה אבנים וירטואליות שיזרקו עלי /-:
אני באופן אישי מרגישה שלנו, הגן (שהוא חידוש של שבועיים בגיל שנתיים בדיוק כמו לכם)זה מעולה! זה לא אומר שאין אתגרים וקשיים, אבל הצמיחה מהם היא נפלאה ומבורכת בעיניי.
הבן שלי בן שנתיים והוא ממש ביקש לשחק עם ילדים, זה לא היה בכלל שאלה של האם הוא בשל הוא פשוט ביקש. יש משהו בהתמודדות חברתית יומיומית קבועה שאני מבינה היום שמאפשר התפתחות של קשרים ולמידה מתוך קשיים שאין כשפוגשים ילד או שניים מדי פעם וגם זה תחת עינם הפקוחות של האימהות. האינטרקציה בין הילד שלי לאחרים (גדולים וקטנים) כשאני שם וכשאני לא שם היא שונה לגמרי!
הוא נדרש להתחיל להשתמש בכלים ובביטחון שקיבל עד היום איתי ולהתחיל למצק אותם, להפוך אותם לשלו ולגלות את החוסן הפנימי שלו- ומסתבר שהוא ממש ידע מה הוא מבקש!
במקביל לקשיים שמאתגרים אותו הוא גם מתחזק ואני מרגישה שהוא ממש גדל בשבועיים האלו.
באופן אישי אני חושבת שאתגרים שמותאמים ליכולת ולא כאלו שאין סיכוי שנעמוד בהם, הם דבר מבורך. אני רואה איך אני גדלה מתוך אתגרים, שוב, זה לא אומר שקל לי (הרי הם מאתגרים לא?) אבל ברגע שהצלחתי להתמודד תחושת הסיפוק, הביטחון והעצמאות הגדלה שווים כל מאמץ! אני לא חושבת שהייתי מעונינת שמישהו ינסה "להציל" אותי מהם.
ובקשר לזה-
אנשי הצוות "עסוקים" בדברים. "לא למרכז את הילד" לא? תראי זו התנהלות שונה שבה הצרכים שלו אחרים והוא מאותגר במקומות שהוא לא מאותגר עם אמא. אני לא רואה בזה שום דבר רע, להיפך. לטעמי גם עדיף שלא כל הזמן "יחנכו" אותם. שפשוט יתנו להם להיות, לחוות להתנסות, ויהיו שם כשנדרש. (כמובן שעל זה קשה לענות לך אם זה אכן קורה או לא, אבל נראה לי גם שעד שלא תלכי משם לא תוכלי לדעת מה קורה שם ברגעי אמת ולא בנסיונות על יבש...)
אם הוא נהנה שם מאוד כמו שכתבת, זה לא אמור להיות הסימן הכי טוב?
זה שקשה לך זה לא אומר שזה לא נכון עבורו. זה כמובן גם לא אומר שכן, אבל אנחנו צריכות להסכים שהם יצאו לנו מהרחם על מנת שיוכלו להגיע להתפתחות המקסימלית שלהם, לא? כמובן לא מוקדם מדי שלא יהיו פגים (-:
אני יודעת רק לגבינו , שאנחנו התחלנו עם הגן בזמן מושלם. ואני אומרת יודעת מכיוון שזה היה ממש לפי בקשתו. לא הספיק לו מפגשים אקראיים בגינה.

אני חושבת שהעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כרגע היא לא האם להמשיך עם הגן או לא, אלא לבדוק עם עצמך-

לנסות להפריד מה הם הקשיים שלך ומה הם הקשיים שלו.
מה יאפשר לכל אחד מכם את ההתמודדות הטובה ביותר עם הקשיים שעולים.

אני מאמינה שאתם עדיין מסונכרנים לגמרי ושתמצאי שהצרכים שלכם מתואמים ושמה שמועיל לו, מועיל גם לך ולהיפך. מועיל כמובן לא אומר שבא בלי קושי מסוים.
התפתחות אמיתית תמיד מביאה אותנו לגעת בקצה היכולת, ואז להרחיב אותה.

מקווה מאוד שזה יתן לך קצת תמיכה בהחלטה כזו או אחרת.
בהצלחה!
@}

יעלפו מהמושב בלוג ממש יפה ומעורר השראה

תודה, מוריה (יעלפו)

שלום לכולם!
את הסיפור שלי הכנסתי לדף אחר, אבל כאן נראה ל יותר מתאים אז...
הבן שלי בן 3 ואני מתעתדת להקים בשנה הקרובה משפחתון לילדים בני שנתיים+. ההחלטה בראש ובראשונה נובעת מהרצון להישאר בבית איתו ועם אחותו בת החצי שנה. אלא שאני לא כ"כ בטוחה לגביו. בתוכי אני מאמינה שהכי נכון לו להישאר עם אמא בבית. אולם יש כמה סיבות שגורמות לי לחשוב אחרת: 1. הילדים שיהיו איתי בבית קטנים ממנו. לכאורה, אין לי עם זה שום בעיה. אלא שבחודש האחרון עשיתי קייטנה לילדים בגיל הזה ושמתי לב לתופעה קצת מדאיגה. הבן שלי ממש "מתעלל" בילדים הקטנים. עם אלו שבגיל שלו הוא מתייחס באופן בוגר ושווה. משתף, מדבר וכו'. אבל עם הילד בן השנתיים הוא מתקשר רק באמצעות מכות. זה לכאורה הגיוני כי גם הילד הזה לא כ"כ מדבר, אבל אני מרגישה שזה קצת משחית לו את הנפש. הילד הזה יהיה במשפחתון שלי גם בשנה הקרובה (וזה גם הגיל הממוצע שיהיה פה) ואני קצת מודאגת. אולי במצב הזה עדיף שהוא יהיה בגן ותהיה לו התמודדות שווה עם ילדים בני גילו?

הגן המדובר לא יהיה גן עירוני סטנדרטי. יהיו בו 17 ילדים וזה יותר מרגע מאשר 35 שיש בכל השאר...

מה אתן אומרות??

PLsa3tl3USOaHNuIZhqEZ5VCxI]למה לתקן את מה שלא שבור i7F76eK[/po]&index=2
גן חובה חדש לבן שלי- מגן מעורבות הורים זורם ברוח דמוקרטית עברנו לגן עירייה עם אג'נדה חינוכית דידקטית של כמעט אפס אפשרות בחירה.
ידעתי שזה יהיה שונה, אבל חשבתי שצריך לתת להם הזדמנות לפני שאנחנו מתחייבים להוצאות של חינוך פרטי ל 13 שנים הבאות.
אמנם הגן מסובסד על ידי המדינה והחלל רחב ומשופץ יפה, אבל יש לזה מחיר
מתברר שיש הזנה בגן (אוכל רגיל, קמח לבן, סוכר לבן, חומרים משמרים, מוצרי חלב, טונה וכל זה) ואם אני רוצה לתת לו כריך מהבית אז אני צריכה אישור מיוחד מהפיקוח, גם בשביל להוציא אותו ב13:30 במקום ב-14:00 צריך אישור מיוחד כי הוא לא בגיל של טרום חובה.
אבל הכי גרוע בעיני זה הפגיעה בזכות של חופש הבחירה שלו:
הכריחו אותו לרקוד בפעילות מוזיקה ביום הראשון. הוא לא הבין (בצדק לדעתי) למה הוא חיב לרקוד אם הוא מתבייש ולא רוצה. (ועוד יום ראשון בגן והוא לא מכיר אף אחד)
אני מדברת הבוקר עם הגננת והיא עונה לי שכולם צריכים להשתתף בכל הפעילויות כל הזמן, כי זאת הכנה לבית ספר. (מה אכפת לה שהוא ישב בכסא בשקט??)
ניגשת להיפרד ממנו כשהוא בונה בלגו ליד שולחן עם עוד ילדים.
הסייעת מגיעה ואומרת לילד שבונה לידו: לא ככה עושים, צריך לבנות לפי הדגם, אתה רוצה שאני יראה לך איך בונים לפי הדגם? "
הילד עונה לה: אני יודע לבנות לפי הדגם אבל לא בא לי.
הסייעת: "בא לי זאת מדינה באינדונזיה חחח...", מסתכלת אלי לקבל ממני אישור לבדיחה שלה וכשאני לא מחייכת היא חוזרת שוב על הבדיחה שלה.
אני משתדלת להסתיר את העצבים שלי
וחושבת לעצמי שאין מצב שאני שורדת את ה 13 שנים הבאות בחינוך הציבורי המדכא הזה תוך כדי שאני משדרת לבן שלי שאני תומכת בהם. (מספיק קשה לי שאני עובדת בחינוך הממלכתי כמורה)
חוזרת הביתה ומתקשרת לדמוקרטי בקרית אונו (אם כל זה שגבעתיים נחשבת לעיר שווה אין בה אין מסגרות חינוך אלטרנטיביות) אבל מסתבר שכבר אין מקום השנה. אוףףףף

יש לי שאלה שלא נעים לי לשאול אמהות אמיתיות סביבי:
מה הקטע של להגיד "אנחנו לא מתכננים"?!
אדגים: לפני כשבוע היינו באחת המשחקיות באזור השרון, ושאלתי את אחת האימהות אם היא מתכננת להכניס לגן שנה הבאה. היא ענתה שהיא לא יודעת מה יהיה, או שהיא לא מתכננת, או משהו בסגנון, והוסיפה "למה את שואלת?" מהטון הבנתי שכנראה שאלתי שאלה לא במקום.
עניתי תשובה כנה, כי זה נורא מעניין ומעסיק אותי, עניין הגן.

היו שם עוד אימהות, ומפה לשם השיחה התגלגלה, והבנתי שזאת התשובה של רוב האימהות. עכשיו, אני לא מצליחה להבין את זה. מה זה לא מתכננת?! מה זה ה"נזרום" הזה?! כאילו, רק אני צריכה לחשוב כלכלית שנתיים שלוש קדימה אם אני רוצה שיהיה לי כסף לעבוד רק משרה חלקית ולא לשלוח לגן?

או שפשוט שאלתי שאלה לא במקום, וזה מין ניסוח כזה מתחמק, ואם זה ניסוח מתחמק, אז למה? למה לא לדבר על העתיד? הרי זה הנושא המשותף לאימהות בכאלה מקומות, אולי הנושא היחיד, וכול אחת יש מה להגיד עליו, אז למה שזה העתיד זה טאבו ברגע שזה מגיע לגן?

אשמח מאוד לדעת מה דעתכן, איך אתן מבינות את התשובה הזאת, אם גם אתן נתקלתן בה, ומה הקטע לפי הבנתכן.

(עדי א! הה! אני מכירה אותך גם בעולם האמיתי P-: )

רק על עצמי לספר ידעתי- נניח, עכשיו- אנחנו בבית. שמחים מאוד. בכור בן שלוש ורגע, קטן בן שנה וחמישה חודשים, אבא בעבודה, אמא בחודש תשיעי.
איפה נהיה עוד שנה? וואלה, אלוהים גדול. אין לי מושג איפה נהיה עוד חודשיים (זאת אומרת, ממש לא מאמינה שמישהו מילדי יימצא את עצמו בגן בעוד חודשיים, אבל בכל זאת מאוד קשה לי לדמיין את העתיד מהנקודה שבה אני נמצאת ואני לא מתחייבת לשום דבר בפני אחף אחד, כולל עצמי).

לגבי תכנון כלכלי, כרגע אנחנו נסמכים על העבודה המכניסה של בעלי, וכספי הדוקטורט שלי משמשים כדמי כיס נחמדים. מה שכן, במידה ואחליט שזה רלוונטי, אני תמיד יכולה לעבוד יותר- לתרגל קורסים, לבדוק עבודות ומבחנים, כאלה מין.

טוב, ילדים זקוקים לתשומת לב, עוד אשוב

זו תשובה שאני עונה המון. מהרבה סיבות שמשמשות בעירבוביה. קודם כל, באמת כול אחת יש לה מה להגיד, ואני לא ממש רוצה לדון בזה עם כול אחת.
בנוסף, כבר תיכננתי הרבה וכלום לא יצא מזה, כול פעם המציאות טפחה על פני בדרך אחרת שלא יכולתי לצפות. אז זה לא שאני לא חושבת על העתיד, אני ממפה משתנים, אבל אני לא אפרוט באוזני מישהי זרה כי מדובר בדברים אישיים.

וגם לפעמים כשלא יודעים ועוד לא מגובשים ולא נעים להגיד את זה אז יותר קל לומר שלא מתכננים.

אני אומרת את זה כי לא בא לי לשמוע את כל התגובות מסביב.
הגדולה כבר בת שלוש וחודשיים, כך שעברנו את הגיל ה"לגיטימי" להישאר בבית,
ואנחנו היחידים במושב שמחנ"בים.
אם הייתי חושבת שמי ששואלת באמת רוצה לשמוע הייתי אומרת לה את האמת: שכל עוד זה תלוי בי, הילדות שלי לא מתקרבות למוסדות חינוך, אבל כמו שכתבו פה למעלה, אלוהים גדול.

אני מבינה מאוד את הצורך לא לענות, בטל שלא מכירים ממש טוב, ואני בהחלט מבינה שמה שאני אמורה להבין זה שזאת כנראה לא שאלה לגיטימית ברוב המצבים.
וואלה, מבאס. חוסם שיחה ומשאיר, לפחות אותי, בבדידותי.
לדעתי, עדיף להגיד מה שכתבו כאן, ככול שתלוי בי, ואלוהים גדול.

דרך טובה לפתוח שיחה היא לספר על עצמך.
אם תפתחי את ההתלבטויות והמחשבות שלך בפני אנשים, הם בהרבה מקרים יספרו לך את שלהם ביתר נוחות.
כשאנשים שלא מכירים אותי שואלים אותי אם אני אכניס בשנה הבאה, זה נשמע לי כמו חיטוט עם הכנה לביקורת, ואני אנפנף אותם כמיטב יכולתי

מצטרפת ומוסיפה שגם אני לא תמיד ידעתי מה יקרה שנה קדימה, וגם לא חצי שנה קדימה, ואני מהמתכננים יחסית.
בעיקר כשמדובר בחינוך של הילדים - אני יודעת שהייתה איתי ילדה בבית בגיל שלוש וזה היה לי סבבה, איפשהו לקראת שלוש וחצי היה לי ברור שאני רוצה להכניס לגן בקרוב.
זה לא משהו שיכולתי לדעת אותו בספטמבר, אבל במרץ כן - נראה לי חסר תוחלת לתכנן קדימה כשאתה לא יודע בפני מה אתה עומד.

נראה לי חסר תוחלת לתכנן קדימה כשאתה לא יודע בפני מה אתה עומד.
למה הכוונה?
יש כול מיני משתנים ידועים, למשל, העקרונות שלך, מערכת החינוך באזור שלך, היכולת הכלכלית שלך.
נראה לי שלהגיד שלא יודעים בפני מה עומדים זה נכון רק במידה מסוימת, שקיימת, אגב, בכול החלטה בחיים.

אני רוצה לקדם רגע את הדיון: נניח לעצם השאלה, פה זה אינטרנט ואף אחד לא יתפוס אותך במילה:
כמה קדימה אתן מתכננות לגבי אופן חינוך הילדים?

עדי, קודם אני רוצה להבהיר לגבי התשובה הקודמת שלי, שחוסר הרצון לפתוח את הנושא מול אמהות אחרות שאינן חברות קרובות, נובע גם מניסיון לא טוב שהיה לי עם זה.
לפני שחזרתי לעבודה הייתי כל כך מבולבלת שבאמת שמחתי לדבר עם כל אחת שהנושא עניין אותה, אבל לא יצאה מזה אף פעם שיחה מעניינת אלא סיסמאות נחרצות למיניהן.
אז אני אשמח להשתתף בדיון הווירטואלי הזה, שנראה לי כן מעניין (-:
לפני שילדתי תיכננתי בערך 10 שנים קדימה...
אחר כך תיכננתי כל פעם כמה חודשים קדימה.
היום אני נעזרת בסבתות ששומרות על הבן שלי כשאני עובדת, ואני מתכננת להמשיך כול עוד זה יתאים להן או עד לחופשת הלידה הבאה.
דווקא תיכננתי מתי היא תהיה, ואורך מינימלי, תכנון של בערך שנה וחצי שנתיים קדימה, כולל היערכות כלכלית.
ועכשיו שוב נטרפו הקלפים ואצטרך או להקדים או לאחר מאוד את התכנון.
מה איתך? כמה לעתיד את מתכננת?

מה איתך? כמה לעתיד את מתכננת?
בגדול, היתה לי תכנית חומש לכול תחומי החיים, שכללה לא להכניס את הגדולה לגן עד גיל שלוש, וללדת שוב שהיא תהיה בת שנתיים, כך שיש שנה בחפיפה (זה קרה, יש לי עכשיו ילד בן חודש, חמוד מאוד יש לציין

).
בסוף השנה הזאת תיגמר התכנית, כך שאני צריכה לתכנן את כול תחומי החיים כולל חינוך הילדים עכשיו. ברור שהקטן לא ייכנס לגן בגיל שנה. זה נתון, יהרג ובל יעבור.
כול השאר, נתון לדיון, אבל תתקבל החלטה בחודשים הקרובים, וסביר להניח מאוד שהיא תהיה החלטה שמתכננת בערך שנתיים קדימה מאיפה שנגמרת התכנית הנוכחית. זה יוצא עד שהפיציקי יהיה בן שלוש.

בגדול, אני דיי בטוחה שהתכנית תכלול מסגרת חינוכית כזאת או אחרת לביתי הבכורה.

_קודם אני רוצה להבהיר לגבי התשובה הקודמת שלי, שחוסר הרצון לפתוח את הנושא מול אמהות אחרות שאינן חברות קרובות, נובע גם מניסיון לא טוב שהיה לי עם זה.
לפני שחזרתי לעבודה הייתי כל כך מבולבלת שבאמת שמחתי לדבר עם כל אחת שהנושא עניין אותה, אבל לא יצאה מזה אף פעם שיחה מעניינת אלא סיסמאות נחרצות למיניהן._

זה ממש מבאס, ואגב, אחת הסיבות שאני כנראה אשלח לגן בשנה הבאה. אני פשוט לא מצליחה למצוא לי שותפות טובות לעניין של חינוך ביתי, ותוך כדי שאני כותבת אולי זה מבטא את הבעיה שיש גם עם הילדים בעניין הזה. מדובר במרחב חברתי שכולל חמש וחצי נשים, עם זאת אני לא זורמת, עם זאת הבת שלי לא מתה על הבן שלה, וההיא אנחנו לא מצטלבות בימים עם השמיניות משרה שיש לכול אחת.

וכן, יש בעיה רצינית שלא להצליח ליצור שיחה שיש לה עומק.

חשבתי עוד קצת.
אם כל המשתנים שמנית אכן קבועים, אז באמת אפשר יותר לתכנן.
אבל העקרונות שלי למשל השתנו מאוד אחרי שילדתי.
זה קרה בהדרגה, כך שרוב הזמן לא הייתי מספיק מגובשת כדי לדעת אפילו מה אני רוצה.
אני אגב לא חושבת שזה נדיר אצל אמהות בפעם הראשונה.
גם המצב הכלכלי שלנו עבר ועובר תהפוכות חדות. וגם מקום המגורים שלנו
ישתנה בשנים הקרובות.
אז למרות שבבסיס אני אדם די מתוכנן, באמת לא הגיוני לי לתכנן כרגע הרבה קדימה.

כתבתי לפני שראיתי את התגובות האחרונות שלך.
הולכת לקרוא.

מזל טוב על הפיציקי (-:
וקטעים, גם אני תכננתי את המועד הרצוי ללידה הבאה כך שתהיה "שנת חפיפה" שתשאיר את הבן שלי בבית עד גיל 3 לפחות (הבנתי אותך נכון? זה מה שהתכוונת?)
והתייסרתי די הרבה בשאלה אם זה שיקול הגיוני להיכנס להיריון בגללו ואם לא עדיף ללכת לפי החשק.
טרם הכרעתי בדילמה הזו...

אכן מאוד קשה העניין של למצוא שותפות לדרך... גם בהבט של הילדים, עד עכשיו היו סביבנו המון ילדים ובספטמבר הזה הרבה מהם נכנסו לגן.
כרגע זה לא מטריד אותי (הוא בן שנה וחצי) אבל בהחלט אני יכולה לראות איך בסביבות גיל 3 זה משתנה. אבל כאמור, עד אז אלוהים גדול.

אכן מאוד קשה העניין של למצוא שותפות לדרך.
האתגר הכי גדול גם כאן

אבל אבל אבל

בינתיים עוד לא ברמה של לגרום לזה לשלוח את הגדול שלי (שלוש וחודש) לגן.

עדיין רואה את היתרונות עולים על החסרונות באופן ברור ומשמעותי.

אני יכולה לתכנן את העתיד עד מחר. העקרונות שלי (היו לי כאלה לפני שילדתי, נשבעת!) מרחיקים אותי ואת בנותיי מגני ילדים וכנראה גם מבתי ספר.
אבל - וזה אבל גדול - אני כל הזמן מזכירה לעצמי, שכרגע יש לי ילדה בת שלוש וחודשיים, ולא מתאים לי שהיא תהיה בגן.
אין לי מושג איך ארגיש כשהיא תהיה בת ארבע, חמש, או שמונה. כלומר, יש לי מושג, אבל מאד יכול להיות שגם החשיבה שלי תשתנה (אחרי הכל, אף פעם לא הייתה לי ילדה בת שש).
וכל זה מבלי לקחת בחשבון את שאר החלקים במשוואה, שכרגע עדיין מסתדרים וזורמים (כסף, רצון של בן הזוג, סביבה תומכת, קבוצת חנ"ב וכו').

יעלפו מהמושב
לכמה זמן את מתכננת? אני זוכרת שבכול מיני דפים (אולי זה?) כתבת שאת רואה את עצמך ב"חינוך ביתי" כי את רואה בזה אמירה עקורנית, ולא משהו שהוא רק לעכשיו. אני מקווה כמובן שאני לא מעוותת את דבריך.
זה עדיין ככה?

מממ... אני לא בטוחה על מה את מדברת, אבל אני אני אנסה לענות בכל זאת.

אני מנסה לבחור את מה שנראה לי הכי מתאים ונכון לילדים שלי בכל זמן נתון. כמו שמישהי פה כתבה, אין לי מושג איך זה יהיה כשהבנים שלי יהיו בני 6 ו-4, אני אפילו לא יכולה לדמיין את זה, כמו שבגיל שנה לא יכולתי לדעת איך זה יהיה בגיל שלוש. הצרכים שלהם משתנים תדיר, ובכל זאת, כרגע אני בהחלט מרגישה שהבית יכול לתת את המענה הכי מוצלח לצרכים האלה. (כשאני לוקחת בחשבון גם אותי בתוך התמונה הזו, זאת אומרת, שגם אני צומחת ולומדת ונהנת מהדרך). אין לי מושג איך זה יהיה בעתיד, כי אם נניח, פתאום, הילדים שלי יפגינו צורך עז מאוד בחברים על בסיס קבוע מאוד ובתדירות גבוהה מאוד, ואני לא אצליח למצוא קהילה מתאימה שתענה על הצורך הזה- מה אני אעשה? (אני מציגה דווקא את עניין החברים כי כרגע אין לנו פתרון מוצלח לגביו. כרגע גם לא עולה איזה צורך עז כזה, אז זה בסדר). אני לא חושבת שגן הוא פתרון טוב, לא לסוגיה החברתית ולא לשום סוגיה אחרת שהצלחתי לחשוב עליה עד עכשיו. אבל אני פשוט לא יודעת מה יהיו הקשיים והדרישות בעתיד.

והערת שוליים שלי, שנדמה לי שחשוב להתייחס אליה, זה המקום של האמא בתמונה המשפחתית הזו. אני לוקחת לעצמי זמנים קבועים וידועים שאותם אני מקדישה לעצמי- כרגע הזמנים האלה מוקדשים ללימודים. הרבה פעמים אני מרגישה שימים שבהם הקיום שלי מרוכז בילדים ובבית, מועכים לי את הקיום. אני אוהבת את הילדים שלי מאוד, אבל דווקא בגלל זה, ובגלל שאני מנסה לדייק איתם ולהיות נוכחת וקשובה וכו', זה מתיש הרבה יותר מכל עבודה רגילה שעשיתי בחיי. ולעשות את זה לאורך שנים עלול ממש למעוך את הבנאדם. לפעמים קשה לראות את זה כשאת באמצע העניין כולו.

שוב, אני לא חושבת על גן כאלטרנטיבה ראויה. במקרה שלנו כרגע, לדוגמא, מצאתי מישהי שאני מאוד סומכת עליה ומאוד מעריכה את הגישה שלה, והיא מבלה עם הילדים כשאני לומדת. (שוב, זה פתרון טוב מאוד מאוד כרגע- כשלא עולה צורך עז מאוד בחברה).

היי יעל.
קראתי את מה שכתבת כבר לפני כמה ימים, והדבר העיקרי שנשארתי איתו הוא הביטוי ״מועכים לי את הקיום״. זה ביטוי עצמתי מאוד, ואני חייבת לציין שאני מזדהה איתו בדיי הרבה מובנים.

גם לי יש זמנים שאני מקדישה לעצמי, וגם אצלי הזמן מוקדש ללימודים ולעבודה שקשורה בלימודים, ואני חווה אותה כחלק מהם. אצלי, (ושוב, תוך כדי כתיבה אני רואה עד כמה החוויות שלי הן אולי תמונת מראה גם לחוויות של הילדים)
יש גם קושי עם המעברים, ותחושת המעיכה גוברת במעבר בין המקומות והזמנים, וזה קשה.

מבחינתי, החוויה שלי שנובעת, באורח סטיכי אומנם, מכך שגפן לא בגן תהיה הסיבה לכך שהיא כן תהיה.

וגם, רציתי לשאול אותך למה הגן הוא לא אלטרנטיבה ראויה מבחינה חברתית בעיניך. או בעיני אחרות כמובן.

לקח לי זמן לחשוב על תשובה, אבל שם האתר בא לעזרתי. אני מרגישה שזה פשוט לא טבעי, לזרוק ילד לתוך קבוצת ילדים גדולה ולקוות שיסתדר בתיווך מינמאלי מאוד של מבוגרים.

אבל רוצה לספר משהו אחר. באחד מימי החג בעלי לקח את כולנו לטיול לבית הספר האמריקאי באבן יהודה. לא יודעת אם שמעת על המקום, זה בית ספר שהשפה בו היא אנגלית, ויש שם מתקנים מדהימים (בריכה אולימפית, מגרשי ספורט מדהימים, מעבדות ביולוגיה ופיזיקה וכימיה, כיתות אומנות מדהימות, מגוון חוגים אדיר). שכר הלימוד שם לחלוטין פסיכי (הם סומכים על המדינות שמהן מגיעים ילדי הדיפלומטים שישלמו, יש שם 20% ישראלים), אבל הרעיון של בעלי היה לומר- שמעי, יש מצב שמתישהו לילדים יהיה משהו ללמוד גם מחוץ לבית. והרעיון הזה לחלוטין לא זר לי.

אבל לא מצאתי גן כזה. מצאתי גנים שאהבתי (דיברנו על זה, נכון? מונטיסורי בבית ברל) אבל גם שם- יש הרבה מדי ילדים על מעט מדי מבוגרים. קשה לי עם המחשבה שלא יראו את הילד שלי.

מה המחשבות שלך בימים אלה?

(אני קצת על הקצה. שבוע שלושים ושמונה מתחיל מחר, זה השבוע שבו נולד בני השני [כולי תקווה שמספר 3 יחכה עד 42, כמו מספר 1], ואין לי שום קצה חוט לגבי איך אסתדר עם שלושתם. אז זה פחות או יותר הזמן שבו אם היו מציעים לי פנימיה אטרקטיבית בשוויץ הייתי אומרת- קחו אותם! תודה! בקיצור- דברי על קרקע מעורערת ומהורהרת מתמיד, שתדעי).

יעל, רק רציתי לומר שאני מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת, אבל ממש עם הכל.

מזדהה עם כל מילה ומילה שכתבה יעל. גם אצלי שני בנים בהפרש של שנתיים ובת אחריהם.
כמו עדי, גם אני עשיתי תוכנית חומש (האמת, משושה) והיא עבדה יפה בכל מה שתכננתי. היום אני צריכה למצוא תוכנית חדשה וזה הרבה יותר מסובך כשהילדים כבר יותר גדולים. אני לא יכולה כרגע לתכנן ליותר משנתיים קדימה, נראה לי. וגם התכנונים האלה מאוד מותנים ונזילים כך שניתן לשנות אותם בקלות.
גם אצלי הכלל של - גן לא לפני גיל שלוש - היה יהרג ובל יעבור וכמו יעל נעזרנו במשך השנים באשה מופלאה שטיפלה איתנו בילדים והייתי שמחה לו היא היתה אמא שלי (אמא שלי מדהימה אבל דווקא בגלל זה לא הייתי מתנגדת לעוד אחת).
ואז הגיע הרגע של הגן. ומה אומר? זה אכן לא פתרון לשום דבר, מה גם שלא היתה בעצם שום בעיה שנזקקה לפתרון.
מה שהיה זה צורך שלי ושל האיש בעוד זמן לעצמנו. לא ראינו בזה בעיה אלא צורך שהיה לנו תמיד והגיע הזמן למלא גם אותו.
עשינו בגנים שימוש של בייביסיטר חברתי. לפעמים היינו יותר מרוצים ולפעמים פחות. ולכל אורך הדרך ראינו בזה מחיר שהילדים שלנו משלמים כדי שההורים שלהם יקבלו קצת יותר זמן לעצמם, לצורכי לימודים או עבודה שנראו לנו מהותיים לכלכלת המשפחה ולנפש ולהתפתחות הכללית.
בתפישה שלי ובניסיון שלי - במשפחה עושים תיעדוף של צרכים. זה אומר שלעולם לא נצליח למלא במאה אחוז את הצרכים של כולם. אז עד גיל שלוש היה לנו ממש קריטי שהם לא ישלמו את המחיר הזה ואחרי גיל שלוש הסתכלנו אחרת על הדברים.
וגם שם זה היה מאוד נזיל. מצאנו פתרונות יצירתיים (אם יעניין אותך אני אפרט אבל זה לא נראה לי קריטי כרגע) שהובילו לכך שהילדים יהיו במסגרות כמה שפחות זמן, את המינימום שהיה לנו נדרש לצרכים שלנו, וזהו. מאחר ולא ראינו בגן כמעט שום דבר טוב זה היה הכלל. מינימום זמן שיספק את צרכי ההורים וזהו זה. אני אישית חיה עם זה לגמרי בשלום.

הבחירה הזו הובילה לכך שבמסגרת האמצעים שעמדו לרשותנו יצאנו מהצד השני של תקופת הינקות של שלושתם ב"רכוש" גדול מבחינת קורות החיים שלנו ומצבנו הנפשי. לי אישית וגם לאיש שאיתי זה היה מאוד חשוב.

ועוד מילה על חברה בחינוך הביתי. הילדים שלי נעו ונדו בין תקופות של חינוך ביתי לתקופות של מסגרות. מצאתי שרכב פותר לי את הבעיה. באזור המרכז יש אפשרות לפגוש פחות או יותר את אותם ילדים בכל יום מימות השבוע. אני מצאתי שמשפחות החינוך הביתי מקסימות ביותר, שנעים לי איתן, ושזה מספק את הצורך החברתי ממש היטב. הילדים שלי, כולל הגדולים יותר, פרחו בתקופות האלה. יכול להיות שזה קשור לכך שהיינו תמיד קצת אורחים ויכול להיות שלא. בכל מקרה, התרשמתי עמוקות מהאופן שבו אנשים מתארגנים ויוזמים והרגשתי שאפשר בקלות להיות בחינוך ביתי ולא להרגיש לבד. כל זה נכון לאזור המרכז, אני לא יודעת מה קורה באזורים אחרים.

מה המחשבות שלך בימים אלה?
אני קצת על הקצה. שבוע שלושים ושמונה מתחיל מחר, זה השבוע שבו נולד בני השני.
המחשבות שלי הן, בעיקר, שאסור לי אף פעם לקבל החלטות שלא בשגרה, ויש לי ילד בן חמישה שבועות (שזה קצת פחות שגרה משבוע שלושים ושמונה, אבל אותו הסגנון בסך הכול).
מחשבה נוספת, שלדעתי מגיעה ממעלה הדף כאן, בשמת א כתבה: לוקח לנו שנה להתאושש מהלידה, למהירות 12 חודש. לגבי זה היה ממש נכון בפעם הקודמת, עברה שנה, גפן התחילה לאכול מוצקים שברמה שהורידה את הפרולקטין באופן דרסטי, וקיבלתי מחזור ואת העצבנות שלי בחזרה.
למה אני מספרת לך את זה? כדי להגיד שאני חוששת אני במצב טוב לקבל בו החלטות, אבל כנראה שאין בררה.

לגבי
אני מרגישה שזה פשוט לא טבעי, לזרוק ילד לתוך קבוצת ילדים גדולה ולקוות שיסתדר בתיווך מינמאלי מאוד של מבוגרים.
אני מסכימה איתך מאה אחוז, אבל גם אמא לבד עם שני ילדים זה ממש לא דבר טבעי, ואז השאלה היא כמה האמא ההיפותטית הזאת מוכנה לעבוד בליצור לילדים שלה ולה שבט. מה שמוביל אותי לדבריה של ציל צול
מה שהיה זה צורך שלי ושל האיש בעוד זמן לעצמנו. לא ראינו בזה בעיה אלא צורך שהיה לנו תמיד והגיע הזמן למלא גם אותו.
לא יודעת אם להגדיר התנגשות של צרכים כבעיה, אבל בטוח מצב המצריך שינוי.
בתפישה שלי ובניסיון שלי - במשפחה עושים תיעדוף של צרכים. זה אומר שלעולם לא נצליח למלא במאה אחוז את הצרכים של כולם.
גריינתי.

עוד מילה על חברה בחינוך הביתי. הילדים שלי נעו ונדו בין תקופות של חינוך ביתי לתקופות של מסגרות.
כלומר? בני כמה הילדים עכשיו?

כל זה נכון לאזור המרכז, אני לא יודעת מה קורה באזורים אחרים.
תגדירי אזור המרכז. אני גרה צמוד לכפר סבא, וכבר בגילאי שנתיים עד שלוש יש בעיה, גילאי שלוש עד ארבע עוד יותר, אחר כך לדעתי באזורינו יש ילדים בודדים שלא נמצאים במסגרות. וכמו שכבר אמרתי, עם זאת אני לא זורמת, ההיא אנחנו לא מסתדרות בשמיניות משרה. ושוב: יש כאן תמונת מראה בין החוויה שלי כאמא שלא שולחת למסגרת, למה שיכולה להיות החוויה של הבת שלי.

הבחירה הזו הובילה לכך שבמסגרת האמצעים שעמדו לרשותנו יצאנו מהצד השני של תקופת הינקות של שלושתם ב"רכוש" גדול מבחינת קורות החיים שלנו ומצבנו הנפשי.
איזה משפט יפה!

בני כמה הילדים עכשיו?
8,6,3.5
כולם היו עד גיל שלוש בבית, עד גיל ארבע במסגרות חלקיות מאוד למשכי זמן קצרים ואחרי זה את המינימום הנדרש במערכת החינוך מינוס ימים רבים מאוד שפשוט לא שלחנו אותם לגנים ולבית הספר. הם מעולם לא היו שישה ימים במסגרת ולעתים רבות פחות מזה. זה יצר לנו בעיה מול נציגי המערכת אבל לא נעשה דבר מעבר למילים.

לגבי האזור - כרגע מה שהצעתי לא רלבנטי ממש עבורך כפעילות מובנית אלא דווקא לגילאי חמש ומעלה (כך התרשמתי). אם את עם רכב לא צריכה להיות לך בעיה להגיע לכל המפגשים שבהם אנחנו השתתפנו והיו מקסימים ביותר. ובגילאים שלך את יכולה להגיע אחרי שהפעילות שלהם מסתיימת. תמיד יש אחים ואחיות קטנים יותר שמחכים עם ההורים בחוץ בזמן הפעילות ונשארים גם אחרי זה. זה זמן קסום ונעים מאוד. מאחר ומדובר בחברותא גדולה לא ממש קריטי להסתדר היטב עם זו עם אחרת. תמיד מוצאים אנשים נחמדים להעביר איתם את הזמן בנעימים ולפעמים יוצאים מזה ממתקים של ממש.

ולגבי טבעי ולא טבעי - בחוויה שלי שתיים שלוש אמהות עם ילדים זה לא שבט. שבט זה ריבוי ותנועה ותחלופה. בעיניי המסגרות של החינוך הביתי בהחלט נותנות בדיוק את הדבר הזה. אם אני נדרשת למספר הייתי אומרת ששלוש זה ממש מינימום ושאם זה עובד בשלוש זה סוג של נס קטן. לשני הבנים שלי היו מיני חברותות כאלה עד גיל שלוש וזה עבד היטב וסיפק, לטעמי, את כל הצרכים. אבל לא הפכתי לחברה קרובה של האמהות האחרות. היה בזה משהו אינסטרומנטלי וכולנו הבנו את זה ועשינו את המיטב. הן היו נשים מקסימות אבל איכשהו לא נוצר משהו עמוק וזה היה בסדר גמור.
מצאתי גם שיש אנשים מעניינים במקומות כמו מוזיאונים פתוחים, ספריות, בריכות וים. אבל זה דרש ממני מידה מסוימת של יוזמה אז הלכתי לשם בכוונה כזו כאשר הייתי במצב רוח יזמי

<מצ'רה ועדי, תודה על הפידבק הנעים>

יש כאן תמונת מראה בין החוויה שלי כאמא שלא שולחת למסגרת, למה שיכולה להיות החוויה של הבת שלי
עדי, למה את מתכוונת?

המחשבות שלי הן, בעיקר, שאסור לי אף פעם לקבל החלטות שלא בשגרה
מסכימה עם המשפט הזה באופן מלא ומוחלט. זו הצעקה שמהדהדת הכי חזק בראש שלי בימים אלה (אני כל כך מותשת לפעמים, אני מרגישה שהילדים שלי אמנם לא סובלים מתחלואי גן הילדים, אבל גם בקושי "מרוויחים" את מה שהם יכולים לכאורה להרוויח מהחינוך הביתי, כי אין לי כח. אז אני צועקת לעצמי בראש- זה בסדר, זו תקופה, זה בסדר, זו תקופה, לא לקבל החלטות חשובות, זה בסדר, זו תקופה. ככה, עד שמתפקע לי הראש).

בשמת א כתבה: לוקח לנו שנה להתאושש מהלידה, למהירות 12 חודש
גם אני זוכרת את המשפט הזה של בשמת. back in the days, כשהייתי באיזה קורס אולטרה אינטנסיבי בצבא, הסתכלתי על זה ככה- לקחת אוויר ביציאות הביתה, לנשום עמוק ולחזור אל מתחת למים לשבוע, שבועיים או שלושה עמוסים לעייפה. ועשיתי את זה, וזה עבד לא רע. זאת אומרת, לקחת בפרופורציה הנכונה, להבין שהדברים לא תמיד יהיו ככה. יום יבוא ואני אשן כמו בנאדם, יום יבוא ואהיה חופשיה ממרות וכאלה. העניין הוא, (והכל מבחירה, והכל בשמחה רבה, וחמסה חמסה וטפו טפו), שיש לי ילד בן שלוש ויש לי ילד בן שנה וחצי ואני בחודש תשיעי. זה מזכיר לי כתבה שקראתי לפני שבוע באתר הארץ, על איש אחד שצולל צלילה חופשית (בלי חמצן) לעומק פסיכי כלשהו. יכולתי לזכות באליפות העולם.

אז כשזה נמשך שנים, ובאינטנסיביות מבורכת שכזו, אני כבר לא מנסה לעצור את הנשימה. אני מנסה לזכור מדי פעם לצאת ולשאוף אוויר, ולזכור איך זה היה קודם, ולדמיין איך זה יהיה קצת אחר כך. ובאמת, מכיוון שהחוויות ברובן מאוד חיוביות (אם כי קשות ומתישות לעתים קרובות), אפשר לעמוד בזה לאורך שנים. קל זה לא.

אני חוששת אני במצב טוב לקבל בו החלטות, אבל כנראה שאין בררה.
מניחה שהתכוונת למצב לא טוב... למה אין ברירה? למה אי אפשר לחכות עוד קצת?
האמת היא, שגם לא לחכות לא נשמע לי כמו משהו נורא הרה גורל. וואלה, את מרגישה שמתחו אותך עד הקצה? שמתחשק לך לבדוק ברצינות אלטרנטיבות? לכי על זה. ממש כמעט שומדבר בניסיון הזה יהיה בלתי הפיך.

זה מזכיר לי משהו אחר, אז אני משתפת (אני במצברוח כתיבתי, בטח יכולת לשים לב בעצמך

)
יש לי את חבורת המושבים שפה מסביב (מחנ"בות, רובן טבעוניות, לא מחסנות וכו') וחבורת חברות קודמת, מהעיר הגדולה, שאספתי בעמל רב בשנתיים בהן גרנו עם הבכור בסמוך לאוניברסיטה כדי שאסיים את התואר השני (גם הן כולן אמהות לילדים צעירים). ובאחד הימים קפצתי לארוחת צהריים עם חבורת התל אביביות והיה לי ממש ממש כיף. ממש כיף. איכשהו אף פעם לא היה לי כל כך כיף עם החבורה המקומית. וניסיתי להבין למה. כי חבורת המקומיות מאוד דומה לי, ומחנכת את הילדים שלה עם ערכים שמאוד דומים לערכים שאני מנסה להנחיל לילדים הפרטיים שלי, ואני בטח לא מוזרה שם בזה שאין לנו טלוויזיה או שהילדים שלי לא אוכלים דובונים או במבה. וחשבתי על זה הרבה- למה? למה? למה?

בסוף הגעתי למסקנה שזה עניין העקרוניות. אנשים שבוחרים בחירות שונות מהמיינסטרים הרבה פעמים צריכים להיות מאוד עקרוניים, מאוד מנומקים, מאוד עמוק בתוך הסיבות המצוינות שלהם לעשות את מה שהם עושים. להבדיל, זה כמו נניח שהרבה raw food eaters הופכים את זה לחיים שלהם- מעבירים סדנאות, מדברים על זה כל הזמן, בוחרים חברים מתאימים. זה מובן, זה מאפשר להיות בתוך זה, אבל זה גם כולא וקשה במובנים אחרים.

החברות התל אביביות שלי מעולות. הן חכמות וחדות, הן עובדות, והילדים של כולן במסגרות. כשהן עם הילדים שלהם הן דוגמא אישית מעולה, גם אם הילדים שלהן בהחלט זוללים לעתים דובונים ובוהים לעתים בדורה בעיניים פעורות. הן לא כליל השלמות, אבל גם בזה יש הרבה אמת ויופי.

אני מנסה לומר- גם אם הילדים שלך יהיו במסגרת, את עדיין תהיי אמא נפלאה. אני באמת חושבת ככה. את תהווי דוגמא אישית. הילדים שלך תמיד ילמדו ממך הרבה יותר ממה שילמדו מכל גננת. (אוי, אני יכולה לבלבל על הנושא הזה במוח עוד כל כך הרבה, אני רק אציין פה לעצמי בראשי פרקים- על הדוד של בעלי ועל כמה בנות שהדרכתי בצופים ולימים הפכו לרופאות...). נדמה לי שלפעמים כשאנחנו בתוך משהו, יש לנו נטייה חזקה מאוד לרציונליזציה ולראיית הטוב (והרע) כתוצאה של המצב הקיים. למעשה, זה לא ממש מדוייק (או ממש לא מדוייק, אפילו). זה מורכב, כמובן, וקשה להפריד השפעות של חוץ ופנים ולדעת מה היה קורה אילו, אבל בגדול, הבית לוקח, תמיד, לטוב ולרע.

אבל גם אמא לבד עם שני ילדים זה ממש לא דבר טבעי, ואז השאלה היא כמה האמא ההיפותטית הזאת מוכנה לעבוד בליצור לילדים שלה ולה שבט
ממש לא טבעי, מסכימה לגמרי. אני לא יודעת, יכול להיות שזה הרבה עניין של מזל (סביבנו התגבשה במהלך השנה האחרונה קבוצה מלוכדת מאוד של אמהות לפעוטות שבערך בגיל של הקטן שלי, אבל לגדול היה משעמם שם ולא הפכנו לחלק אינטגלי מהקבוצה הזו), יכול להיות שזה באמת המוכנות "לעבוד על זה" (אני לא טיפוס חברותי במיוחד, אז אני לא ממש עובדת על זה, אם כי, כאמור, לאחרונה, אני בהחלט מבינה שבימים אלה ממש הצורך הזה אצל הבכור שלי הולך ומתעצם וכנראה יהיה צורך "לעשות עם זה משהו").

בפנטזיה שלי כולן היו נשארות עם הילדים בבית עד גיל 3 נניח (סתם כתבתי 3, באותה מידה יכולתי לכתוב 5) ואז היו יכולים להווצר מפגשים טבעיים וקבוצות חברויות טבעיות כמו שקרה עם הבכור שלי ועם חברותיי התל אביביות, כשהוא היה רק תינוק. זה היה כיף אדיר. היה לנו מועדון ארוחת בוקר וכאלה מין בילויים טיפשיים ומצחיקים עם תינוקות. לא על בסיס אידיאולוגיה משותפת, סתם כי חיבבנו אחת את השניה במפגשים אקראיים למדי בגינה הציבורית שהייתה תמיד בתפוסה מלאה (מנפלאות העיר, באמת שזה אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם במושב שבו כל אחד מסונף בביתו, בנדנדתו הפרטים ובבריכתו הקטנה שבגינה).

כולם היו עד גיל שלוש בבית, עד גיל ארבע במסגרות חלקיות מאוד למשכי זמן קצרים ואחרי זה את המינימום הנדרש במערכת החינוך מינוס ימים רבים מאוד שפשוט לא שלחנו אותם לגנים ולבית הספר. הם מעולם לא היו שישה ימים במסגרת ולעתים רבות פחות מזה. זה יצר לנו בעיה מול נציגי המערכת אבל לא נעשה דבר מעבר למילים.
(כמו תמיד, מאוד אוהבת את כל מה שכתבת)
מה שחשוב לזכור, ומה שהטקסט הזה מזכיר לי שוב, זה שהכל בראש שלנו. זאת אומרת, זה לא שאם את שולחת את הילדה שלך למסגרת חינוכית, אז זהו, את מוכרחה להתייצב שם יחד איתה בשמונה בבוקר מדי בוקר, ולאסוף אותה בארבע ושלושים מדי אחר הצהריים. לא, את לא חייבת כלום. את משלמת כסף טוב, כדי לעשות את מה שנראה לך נכון. אם היא רוצה להגיע רק לחוג, שתגיע. אם היא רוצה לצאת לפני שעות ארגז החול, שתצא. כמובן שלא תמיד זה נראה הגיוני לאנשי המסגרות ואפילו לנו, אבל הנה, זו בדיוק התזכורת שצריכה להדהד לנו בראש. הרשות נתונה.

למה שזה העתיד זה טאבו ברגע שזה מגיע לגן?
עדי, אולי בגלל שבעצם בעצם זה כמעט תמיד דורך על משהו והרבה הורים מרגישים צורך להתנצל כשהם שולחים את הילדים לגן, בעיקר בגילאים הרכים. קצת כמו שאת רואה לפעמים אם את שואלת אשה הרה אם היא מתכוונת להניק או אשה שילדה אם היא מניקה.
יש אמהות שיענו לך ממש בקלות כי זה לא דורך להן על שום דבר והן לגמרי שלמות עם הבחירות שלהן ויש כאלה שלא ירצו עכשיו לשתף אשה אחרת בהתלבטויות האלה כי הן מרגישות שהן לא יוצאות מזה טוב.
דעתי כדעתך - זה חבל מאוד ומגביל את העושר המחשבתי אבל אני יכולה להבין את זה. אני זוכרת שכאשר בחרנו לא לשלוח לגן עד גיל שלוש קיבלנו הרבה ביקורת, רובה מעודנת וסמויה אבל עדיין מורגשת. בעצם מי שתמך בנו היו בעיקר אמא שלי וסבתא שלי, שקבעה נחרצות שלא שולחים ילד לשום מקום לבד לפני שיש לו מספיק שפה כדי לתאר בדיוק איך היה שם.
וגם כאשר בחרנו בחינוך ביתי בשנה שעברה מכל מיני סיבות רוב הסביבה שלנו חשבה שזה נזק לילדים בגלל היעדר החברה ותוכנית הלימודים המסודרת. וגם השאלות מהקרובים ביותר, מלאי אמפטיה ככל שהיו, החביאו בתוכן דאגה על גבול הביקורת.
ואני זוכרת גם את עצמי מתחמקת כששאלו אותי כי פשוט לא היה לי כוח לזה כל פעם מחדש.

לו עמדתי מולך בגן משחקים, איך הייתי יכולה לדעת שאת עוד מופרעת מבאופן שנורא תשמח לפגוש מישהי עם רעיונות דומים, או לכל הפחות - התלבטות?

לא, את לא חייבת כלום. את משלמת כסף טוב, כדי לעשות את מה שנראה לך נכון
את לא חייבת כלום גם אם את לא משלמת בכלל. אני לא מדברת על גנים פרטיים בכלל. אני מדברת על המערכת הציבורית.
עשינו מה שרצינו, כל הזמן, ובאו אלינו בטענות באיזשהו שלב והסברנו שזה מה יש ושלדעתנו זה לטובת הילדים להיות כמה שיותר עם המשפחה שלהם. בכלל לא ביקשנו רשות, פשוט העמדנו עובדה מוגמרת שהילדים שלנו לא באים כל יום וזהו.ושמדי פעם לוקחים אותם מוקדם גם בימים שהם באים וזהו. גן הוא לא בית כלא. זה הילד שלך ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה. אני מסכימה שאם כל הורה יעשה מה שהוא רוצה זו תהיה בעיה אבל כרגע לא נראה שיש בעיה כזו. על אף שהדבר היה ידוע להורים אחרים אף אחד לא בחר כמונו באופן גורף.
הסבירו לנו שעל אף ההבנה אין מנוס מלהעביר את זה לטיפול המפקחת והסכמנו ברצון רב. אפילו שמחנו שמקפידים על הנהלים מתוך דאגה לילדים. מה שכן, מעולם לא פנו אלינו בעניין וזה ציער אותי מאוד כי קיוויתי להזדמנות להביא את הרעיון הזה למודעות אבל לא עד כדי לעורר בעצמי את הדובים ברבצם <מופרעת מבאופן אבל לא טיפשה לגמרי>

ואם כבר, אז מחשבה נוספת לגבי הנושא - קשה לי עם ההצגה הבינארית הזו של גן/בית
גן הוא שם כולל להמון המון אפשרויות. הוא לא האנטי תזה של בית. גן יכול להיות גן עם הורה, והוא יכול להיות מסגרת כל כך חלקית עד שאפילו בי אין רתיעה ממנו, והוא יכולה להיות יום או יומיים בשבוע והוא יכול להיות לשעתיים. גן לא עומד בסתירה לבית. בטח אמרו את זה לפניי אבל זה קפץ לי אז אני אומרת גם.

אני מעדיפה, על פני ההתלבטות הבינארית הזו, להביט בשמחה על המגוון האינסופי של אפשרויות ה"גן", לבחון את החסרונות והיתרונות של כל אפשרות דרך העיניים של ילדיי וגם דרך עיניי שלי כמבוגרת בעלת צרכים, ולבחור בכל פעם מחדש. כל זה תחת ההנחה שחינוך ביתי הוא האפשרות העדיפה בעיניי אבל גם תחת ההבנה שחלק מהזמן זה לא מתאים לי.

כשהייתי באיזה קורס אולטרה אינטנסיבי בצבא, הסתכלתי על זה ככה- לקחת אוויר ביציאות הביתה, לנשום עמוק ולחזור אל מתחת למים לשבוע, שבועיים או שלושה עמוסים לעייפה
גם לי עלה לאחרונה שירותי הצבאי האולטרה אינטנסיבי ורע. זה תמיד מדליק אצלי נורה אדומה, אם אני נמצאת במצב לעשות השוואות כאלה.

זה מורכב, כמובן, וקשה להפריד השפעות של חוץ ופנים ולדעת מה היה קורה אילו, אבל בגדול, הבית לוקח, תמיד, לטוב ולרע.
ברור, ואצטט את צפריר שפרון: כול הילדים מתחנכים מהבית, גם כאלה שהוצאו מחזקת הוריהם וגרים בפנימיות. ואגיד לך כעו"ס, שהמשפט הזה מלווה אותי הרבה.
כיוון שכרגע גפן ועמוס איתי, אני לפחות עוד לא מונעת מרגשות אשם בעניין הזה.

לו עמדתי מולך בגן משחקים, איך הייתי יכולה לדעת שאת עוד מופרעת מבאופן שנורא תשמח לפגוש מישהי עם רעיונות דומים, או לכל הפחות - התלבטות?
כי זה משחקיות של בוקר, ואם אני שם בעשר בבוקר בסתם יום שלישי, עם ילדה בת שנתיים פלוס אז כנראה אני לא ממש נגד חינוך ביתי, לפחות בגיל הרך.

אגב, גם אצלנו, רוב הביקורת שאנחנו מקבלים היא מאנשים בגילנו, והתמיכה היא מאנשים מבוגרים. מה שכמובן מזכיר לנו את מרקס, שמסביר לנו שאנו מאמצים אידיאולוגיה כדי להתאים לתנאים של תקופתנו, ועוד חושבים שהדברים תמיד היו כך.

_יש כאן תמונת מראה בין החוויה שלי כאמא שלא שולחת למסגרת, למה שיכולה להיות החוויה של הבת שלי
עדי, למה את מתכוונת?_
אני מתכוונת לכך שאותן הבעיות שאני חווה זה גם הבעיות שהיא חווה.

לגפן יש כינים.
האם זה סותם את הגולל על הטענה שבכלל יש בעיה חברתית בגיל הרך לילדים שלא הולכים לגן?

מממ יפה שאת מוצאת משהו חיובי בכינים

הבנות שלי נדבקות בתדירות גבוהה וזה מחרפן ממש לבדוק לכל הילדים בבית כינים (למרות שלאחרונה הן לעתים בודקות לעצמן).

אני בדיוק מבואסת קצת מהנושא החברתי, הבנות שלי חזרו מהפעולה בבני עקיבא והתרשמתי שבת או שתיים לא רצו להזמין אותן לארוחת ערב שהכיתה ארגנה אחרי הפעולה (ולמה להזמין ? כי הן לא איתן באופן אוטומטי, הן לא בכיתה איתן וזה יוצר בידול - בעיה). הן דווקא מאוד חברותיות ויוצרות קשרים בקלות ויש להן חברות אבל לאחרונה אני מרגישה לעתים מתח סביב העובדה שהן לא בבית הספר - מצד בנות השכבה שלהן.

מבאס וגורר מחשבות על חינוך ביתי ואולי עדיף לוותר, גם הבת השלישית שלי אמרה לי שהיא רוצה בית ספר ונשמע שזה הרבה על רקע השונות הסביבתית (היא אמרה לי שהיא מוכנה להשאר בבית אם תהיה עוד משפחה באיתמר שנשארת בבית). עם הגיל הרך היה לי הרבה יותר קל - יש כאן אמהות שנשארות עם הילד עד גיל שנה שנתיים ואפילו שלש - לא המון אבל זו בהחלט לא תופעה נדירה. אבל בגיל בית ספר השונות מתחילה לבלוט ולמרות שאני מקבלת יותר תמיכה מביקורת מצד הסביבה הלבטים נשארים.

<וסליחה, זה מתאים יותר ל למה לא בית ספר אבל כבר נכנסתי והגבתי ונסחפתי - עמכן הסליחה>

_לגפן יש כינים.
האם זה סותם את הגולל על הטענה שבכלל יש בעיה חברתית בגיל הרך לילדים שלא הולכים לגן?_
אני תמיד השתמשתי בזה כהוכחה שאנחנו לא נמצאים בבידול חברתי

אתחיל במשפט כזה של עובדות סוציאליות, יעני, נשמע אינטואיטיבי נכון, כול קשר בינו לבין מדע מקרי בהחלט.
אולי החששות שלי מהעתיד מהוות עבורי דרך להתמודד עם קשיים בהווה.
כי קשה לי מאוד, בהווה.
כול כך קשה עד שלראשונה מאז לקחתי את אחיותיי הקטנות לגן בפעם האחרונה הלכתי לבקר בדבר הזה שנקרא גן.
וואלה, האמת שלא היה נראה לי כול כך נורא הסיפור הזה.

אז למה הלכתי בכלל? כי כלו כוחותיי, אין לי מושג איך אתן עושות את זה. כי כבד לי לסחוב את עמוס כול היום, כי גפן בוכה 20 פעם ביום ומשתטחת על הרצפה, כמו בת 2.4 נורמלית אני משערת, אבל פשוט אין לי כוח לזה, ובא לי שמישהו יעלים אותה ויחזיר את התינוקת החמודה שהיתה לי עד לפני ממש קצת זמן. היא באמת יופי של ילדה גפן, עם כמות אנרגיות שזה לא יאומן, אבל זה מקבל צורה שלילית דיי הרבה מהמזמן.
כי אני עובדת יותר, וזהו, אין לי כוח.
אז הנה, יעליפו מהמושב , כתבתי בבאופן.

עדי, אני קוראת אותך ועולות בי שתי מחשבות.
האחת, האוטומטית, היא ארסנל הפתרונות הרגילים, החל מסטודנטית שתעזור וכלה אולטימטום לבנזוג שיהיה יותר.
המחשבה השנייה היא, שגן הוא לא חור שחור. אפשר לרשום לגן עכשיו, ולהוציא כשיוקל.
לכולם קשה עם תינוק ופעוט. צריך לזכור שזו תקופה שעוברת, ובה הילדים האחרים מקבלים אולי פחות ממה שנראה לך ראוי, אבל הם מקבלים דברים שאולי את לא יודעת להעריך כעת.

עדי יקרה, אני פשוט מחבקת אותך. בחיי. את לא יכולה להרגיש את זה ככה מרחוק ודרך מילים. אולי זה לא שווה הרבה.
אבל אני מחבקת אותך בכל זאת.

הגן הוא לא מפלצת. הוא לא כלום. הוא לא צריך לאיים ולא צריך לפתות. הוא מוסד ותו לא. והוא שם לשימושך ולשירותך, אם את בוחרת להיכנס בשעריו. וכשאת שם הוא לא בלתי גמיש כמו שהוא נוטה להציג את עצמו.

אם ילדייך בגן זה לא אומר עליהם כלום. אם את בוחרת לשלוח אותם לגן זה לא אומר דבר על האמהות שלך.
והכי חשוב, באמת באמת - הכל הפיך. אפשר להכניס ילדים לגן ולהוציא אותם משם. ואפשר שוב. הכל פתוח בפנייך ואלו לא החלטות כל כך כבדות כמו שנדמה לפעמים.
אני אומרת לך את זה כמי שטלטלה את הילדים שלה טוב טוב בכל מיני הקשרים. בין חינוך במסגרות שונות לבין חינוך ביתי, בין ערים ומדינות. הכל הפיך.
ואני רוצה לקוות שכאשר רואים זאת כך לא מתייחסים להחלטה הזו כאילו היא חותמת פרק או פותחת פרק חדש.

הבית של הילדים שלך נמצא על הגב שלהם. האמהות שלך שוכנת אצלם בלב בכל מקרה. החיים זורמים להם ואנחנו פה בשביל להתנסות.

תנשמי עמוק. הכל בסדר. או שתכף יהיה אחרי שתנשמי

אין לי מושג איך אתן עושות את זה
אנחנו לא עושות את זה, מותק יש לי שישה ילדים לא שניים, ואני מבטיחה לך מניסיון שלי ושל חברות שאומרות את אותו הדבר - ילד שני זה הכי קשה (אצלי שלישי - לידה שנייה - היה לי דיכאון וקושי מטורף ומה שתרצי).

אז אין לי פתרון להציע כרגע או אפילו דברי ניחומים, אבל לפעמים זה מחזק לדעת מאנשים עם ניסיון, שילד שני זה מאוד קשה מאוד מאוד קשה מאוד מאוד קשה מאוד מאוד מאוד קשה (ואם אני עדיין לא ברורה רק כתבי לי ואבהיר זאת יותר).

וואו, עניתן לי במהירות של פייסבוק
האחת, האוטומטית, היא ארסנל הפתרונות הרגילים, החל מסטודנטית שתעזור וכלה אולטימטום לבנזוג שיהיה יותר.
תראי, יש סטודנטית, ואכן יש גם את האפשרות שתהיה יותר. לגבי הבנזוג, הוא גומר לעבוד בשלוש וחצי, ובגדול מאוד נוכח.

הגן הוא לא מפלצת. הוא לא כלום. הוא לא צריך לאיים ולא צריך לפתות. הוא מוסד ותו לא. והוא שם לשימושך ולשירותך, אם את בוחרת להיכנס בשעריו. וכשאת שם הוא לא בלתי גמיש כמו שהוא נוטה להציג את עצמו.
הגן הספציפי מציג את עצמו כגמיש, תקחי, תביאי, תבואו, תלכו. בכלל, הם באמת נחמדים. לגבי מוסד ותו לא, אני לא יודעת, זאת לא אחת ההתמודדויות המרכזיות בחיים, האופן שבו יוצרים קשר עם מוסדות? בחירה לאיזה מוסדות להשתייך ולאילו לא?

אם אני עדיין לא ברורה רק כתבי לי ואבהיר זאת יותר
תראי, הקביעה ברורה, אבל כאמא לשישה יש לך אולי גם הסבר?

אני לא אבישג אבל בדיוק היום מצאתי את עצמי מסתכלת על אמהות עם ילד אחד שניים גג שלושה שמבלות איתם אחרי צהריימים בגינה ובכלל צריכות הרבה לצאת ולהפעיל אותם וניסיילהבין למה אנחנו כל-כך הרבה בבית ודי מהר הבנתי, שאם יש לך, תודה לאל, ששה ילדים משל עצמך, זה כבר חברות ילדים שמעסיקה אחד את השני, במשחקים, בריבים וכו' וכו'. עכשו דמייני שעוד מגיע חבר או שניים, אפילו רק לאחד מהם וכולם ממילא מצטרפים...

מצטרפת לחיבוק של ציל צול

זאת לא אחת ההתמודדויות המרכזיות בחיים, האופן שבו יוצרים קשר עם מוסדות? בחירה לאיזה מוסדות להשתייך ולאילו לא?
לא בהכרח. התמודדות מהסוג הזה אפשר לבחור ואפשר לא לבחור. לייחס פחות חשיבות להחלטה או לייחס לה חשיבות רבה.

תראי, הדוקטורט שלי נשען על תיאוריה מוסדית אז מסוכן לשאול אותי דבר כזה

מוסד הוא אוויר. הוא סוג של כלום שמייצר את עצמו בכל פעם שמישהו בוחר בו. זה הכל. ולכן כל התקשורת איתו בהחלט יכולה להכיר בכך - שהוא אוויר ריק. את המשמעות רק אנחנו נותנים לו. אפשר לא לתת לו, גם אם מיליוני אנשים בחרו אחרת.
כאמור, לי מועיל לזכור שהדברים הפיכים. אני יכולה היום להתנסות בהשתייכות למוסד, ומחר לגלות שהוא לא סתם אוויר, אלא אוויר חם שיצא מהישבן של מישהו, ולהגיד תודה רבה ושלום. או סתם לעקם את האף וללכת

_אם אני עדיין לא ברורה רק כתבי לי ואבהיר זאת יותר
תראי, הקביעה ברורה, אבל כאמא לשישה יש לך אולי גם הסבר?_

יש לי כל מיני מחשבות בנושא :

חברה שלי אמרה לי פעם בשם חברה שלה שהגיעה למסקנה שמשני ילדים כבר אין לך חיים - למה ? כי ילד אחד אתה עוד יכול לסחוב אותו לכל מקום, ההתמודדות היא מולו בלבד, כשהילד השני מגיע את נשארת אחת אבל מתמודדת עם שניים עם צרכים שונים לחלוטין, ושניהם עדיין זקוקים לך לחלוטין (כאם לתאומות שנולדו ראשונות אני יכולה לומר לך שתאומים זה הרבה יותר קל משני ילדים בהפרש קטן). אז למה ילד שלישי ורביעי וחמישי ושישי זה יותר קל ? כי הם כבר לא כאלה קטנים, כי הצרכים של ילד בן שנתיים הרבה יותר דחופים ותובעניים מצרכים של ילד בן ארבע ושש. כי כשיש לך רק קטנטנים בבית את לא זוכה אפילו לבקר בשירותים בנחת, להשתין בלי לדאוג מה קורה ובלי שאף אחד יבכה כי הלכת לרגע. אני למשל, אם לשישה, ובטוח יש לי יותר כלים וכביסה ממך, אבל אני לא צריכה לרדוף אחרי שני קטנטנים 24/7, וזה הכי משמעותי בעיניי, כי עוד כביסה ועוד כלים לוקחים לי עוד שעה ביום (נניח) אבל כשהיו לי 3 (במקרה שלי) קטנטנים לא יכלתי לעיין בעיתון, היום אני יכולה לעבוד על המחשב...

מחשבה יותר פילוסופית ופחות משמעותית בעיניי (אבל אכתוב אותה בכל זאת) זה שאמהות לילד שני (כשהם צפופים) זה שלב שאת עוד לא התרגלת לאמהות, היא עוד לא לגמרי חלק ממך, כך בעיניי, את עדיין מצפה לחיים משל עצמך. אני חושבת שאחרי 4-5 שנים כל-כך מתרגלים לאמהות שהיא כבר לא מעיקה, להיפך, פתאום כשיש לי שקט או זמן לעצמי אני לא מקבלת את זה כמובן מאליו. אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה להתרגל להיות אמא בהתחלה, שפתאום החיים שלי כבר לא ממש שלי, ואחר מס' שנים זה השתנה ופתאום העובדה שיש לי גם חיים נפרדים ועיסוקים נפרדים נורא מהנה אותי וגם מפתיעה, כי כבר התרגלתי כל-כך להיות אמא שפתאום זה קצת מוזר לי שיש גם חיים אחרים. לכן כשאת אמא לילד שני זה מאוד קשה כי עדיין אין את הביטחון והמיומנות של אמא ותיקה ומצד שני יש הרבה עומס והרבה קושי.

יצא לי פחות מובן ומדויק משרציתי, אבל שולחת בכל זאת (עד שכתבתי, ועוד על זמן מחקר)

אבישג, פיסקה 2שלך כל כך נכונה!
אני מוסיפה, שחינוך ביתי זה עבודה. כמו שאם היית מורה זו היתה עבודה.
להרבה הורים יש משבר סביב גיל שלוש, שבו מתחילים לחפש חברה לילדים.
אני גם מוסיפה, שנניח שהיית במקום עבודה, והיית לא זורמת עם העובדות האחרות, זה היה גורם לך לא ללכת לעבודה, או שהיית מנסה בכל זאת להסתדר?

אבישג, ממש מעניין! גם אני הזדהיתי עם פיסקה שתיים שלך אבל עם הסתייגות ביחס לטווחי הזמנים, שהם מאוד אישיים בעיניי.
אני זוכרת לגמרי את שוק האמהות שלי ואת הניסיון הנואש לאחוז בשרידי החיים שלי מלפני האמהות. אבל אחרי חודשיים בערך היה לי משבר, בבת אחת נפל לי האסימון, והבנתי שאני אמא. עוד לא הייתי מנוסה אבל שחררתי לגמרי את הניסיון לאחוז בחיים קודמים.
אני חושבת שבשביל שזה יקרה אין חובה להיות רק אמא. כלומר, השחרור לא אומר בהכרח שאני נשארת רק אמא. בחוויה שלי השחרור היה כיוון שהסכמתי לארגן את החיים שלי באמת סביב האמהות במקום לארגן את גידול הילדים סביב החיים שלי. וזה ממש לא חייב לקחת שנים או להיות כרוך בהסתגלות. זו יכולה להיות פשוט החלטה.

נניח שהיית במקום עבודה, והיית לא זורמת עם העובדות האחרות, זה היה גורם לך לא ללכת לעבודה, או שהיית מנסה בכל זאת להסתדר?
אני חושבת שיש קווים אדומים. מנסים להסתדר כל עוד מוצאים רווח בעבודה ביחס לאתגרים שהיא מציפה. אבל אני רוצה לקוות שלכל אדם יש קווים אדומים שהיו גורמים לו לשחרר עבודה מסוימת. אני לרגע לא אומרת שזה המקרה של עדי או שאני מציעה לה לשחרר את הבחירה בחינוך הביתי או שאני מציעה את זה למישהו.
מה שאני כן אומרת זה שחשיבה נוקשה שיש בה ניצוצות של "חובה" ו"צריך" בדרך כלל לא משרתת החלטות טובות. כך, לדעתי.
הרבה פעמים אפשר להגיע ברכות לאותה החלטה בדיוק אבל היא תיראה אחרת לגמרי. רכות נגזרת מתוך בחירה ואפשרויות.

בחינוך ביתי יש מלא אפשרויות. אני לא טענתי שהחמש האלו הן האפשרויות היחידות של עדי. היא אמרה את זה.
נראה לי שאת חשה צורך לסייג את דבךרי כל הזמן, אז אני ארחיב. אם אותה אמא לא זורמת היתה למשל מטרידה את עדי מינית, וואלה, לא הייתי מציעה לה לחשוק שיניים ולבוא למפגשים בכל זאת. גם לא אם היא היתה מרביצה לה, גם לא אם היא היתה עושה שלל דבריםם פסולים אחרים. זה נראה לי מובן מאליו.
אבל מהתבוננות סביב, ולא ברור כלל שזה המקרה אצל עדי, נראה לי שיש שאיפה בחנב שהכל יהיה מושלם. אנחנו נבחר את החברות ונהיה שבט ונגדל באידיליה ובהרמוניה, ומה לעשות שגם בחנב יש חיכוכים ולא כולן באותו הראש?
חשוב לך שתהיה לבת שלך חברה? קחי אותה למפגשים. לא מסתדרת עם האמהות? תתאמצי יותר, או תשבי ותקראי ספר, או תדברי עם האמא האחת שאת אוהבת, או תחליפי מפגש. זה לא חובה ולא צריך, אלא נגזר מהבחירה בחינוך ביתי כנתיב קריירה. יש ילדים שיהיו מסופקים מלהיות בבית יום אחרי יום, אבל הרוב לא, ואם בוחרים בחנב ורוצים את טובת הילד אז צריך למצוא לזה פתרון. כן, צריך.
מפגשים בעיני יכולים לתת פתרון, כי יש מבחר אנשים והחברים של הילדים לא חייבים להיות הבנים של האמהות שאיתן את נהנית להיות.
יש לי תחושה ציל צול, שאת מייעצת לעדי מנסיונך וממה שמתאים לך, ולא ממה שמתאים לה.

אמא דובה, בבקשה שחררי את הפן האישי כלפי. אין לי כל עניין אישי איתך ואני לא חשה שום צרכים מולך.
אני גם לא מייעצת לעדי דבר. אני מציעה לה לראות את העולם כפתוח ורחב ולא להרגיש שהיא חייבת לדבוק בבחירה כלשהי, בין אם זה חינוך ביתי או בחירה במסגרת.
אני מאמינה שכל דרך שנבחרה צריכה להיבחר מחדש בכל יום ואין שום סיבה ללכת בדרך כלשהי רק בגלל שכבר בחרנו בה פעם.

במעלה הדף כתבתי בהרחבה (אופס, נדמה לי שזה היה כאן, אבל אולי לא?) שכמוך, אני ממש בעד מפגשי החינוך הביתי ושאני עצמי מצאתי שם שפע אינסופי ולא מחייב בכלל.

לא לגמרי קשור לנושא דף אבל אני ממש לא מתחברת ל חינוך ביתי זה עבודה. בדיוק בשבוע שבר ניהלתי שיחה עם האיש והרגשתי צורך להזכיר לשנינו שאנחנו בבית כי אני אוהבת להיות בבית ויש לי הרבה דברים שאני אוהבת לעשות ורק השהייה בבית מאפשרת את זה, הילדים ? הם פשוט מרוויחים מהאהבה הזו שלי...

רסיסים, אולי זה בגלל שעלה פה הצד המכביד והמאתגר של עולם העבודה. באופן אישי, כרגע אני מרגישה כלפי העבודה שלי משהו שמאוד דומה למה שאת מרגישה כלפי השהייה בבית. בין היתר - כי אני עובדת מהבית

_כי כלו כוחותיי, אין לי מושג איך אתן עושות את זה. כי כבד לי לסחוב את עמוס כול היום, כי גפן בוכה 20 פעם ביום ומשתטחת על הרצפה, כמו בת 2.4 נורמלית אני משערת, אבל פשוט אין לי כוח לזה, ובא לי שמישהו יעלים אותה ויחזיר את התינוקת החמודה שהיתה לי עד לפני ממש קצת זמן. היא באמת יופי של ילדה גפן, עם כמות אנרגיות שזה לא יאומן, אבל זה מקבל צורה שלילית דיי הרבה מהמזמן.
כי אני עובדת יותר, וזהו, אין לי כוח.
אז הנה, יעלפו מהמושב , כתבתי בבאופן._

קודם כל חיבוק ענק מכאן. שמעי, אני בערך 3 דקות אמא לשלושה, אבל מהניסיון (המעט) יותר ארוך שלי כאמא לשניים, הדבר שאני הכי רוצה להגיד לך הוא, שרק את יודעת. ילדים, הם כל כך שונים אחד מהשני. כשנולד לי הבן הראשון, חשבתי שככה זה תינוקות. וכשדיברו איתי על תינוקות, ואחר כך על פעוטות, חשבתי על הדברים כאמא של הבן שלי, מטבע הדברים. רק הרבה אחר כך, שנולד לי הבן השני, שונה לחלוטין בכל צורה ואופן מהבכור, הבנתי כמה גמישות ומרווח צריך כשמדברים על עניינים מהסוג הזה. הבכור שלי, נניח, מעולם לא השתטח על הרצפה כאות מחאה והוא ממש לא אנרגטי, הוא אוהב לשכב במיטה ולפטפט עם עצמו. אז מה יכולות להועיל לך תובנות של אמא לילד כזה לגבי הילדה שלך? (אל דאגה, הקטן עושה שביתות מחאה בערך מגיל ארבעה חודשים, הם מאזנים אחד את השני). ואני חושבת שאם הילד הראשון שלי היה קשה יותר, לא הייתי חושבת בכלל על חינוך ביתי ולא הייתי מעזה לקפוץ ראש אל תוך ההרפתקאה הזו מלכתחילה. אני חושבת שחייבים להנות מזה. לא כל הזמן, אבל לפחות ברובו. אני מאוד בנאדם של לראות את התמונה הגדולה, אבל אם את מרגישה שבפרטים הקטנים, ביום יום, את הולכת לעצמך לאיבוד, זה כנראה לא שווה את זה.

לגבי תקופה קשה, שזה משהו שאמרו לך פה חזור והלוך, אני אומרת שוב- מי יודע? כל גיל והקשיים שלו. ראיתי ילדות בנות 4 ו-5 ו-6 במיני גיל ההתבגרות, וזה לא נראה לי כיף בכלל. זאת אומרת, שוב, כל גיל והקסמים שלו, גם. כשהם לומדים ללכת, כשהם לומדים לדבר, כשהם לומדים לקרוא. זה הרי הכל כל כך בלתי ייאמן ומרגש, ומדהים להיות שם כדי לראות את זה קורה. אבל אם זה לא ככה, אם תחושות טובות הן לא התחושות העיקריות שלך, ולא רק בגלל מחסור ספציפי בשעות שינה בלילה כזה או אחר, אלא כי את פשוט מרגישה שצורת החיים הזו לא מיטיבה עמך- תנסי משהו אחר. ברור שתנסי.

באופנים נוטים לעתים לעקם את אפם מול המשפט "אמא טובה היא אמא שטוב לה", אבל אני לא חושבת שאת אמורה להקריב את עצמך על מזבח האמהות. בגדול, אנשים לא זוכרים מי ניגב להם את התחת ושטף קקי סופר דביק בכיור ואז גם ניקה את שאריות ארוחת הבוקר מהרצפה והלך להכין משהו מזין וטעים לארוחת צהריים. החברה הכי טובה שלי סיפרה לי בשבוע שעבר שהיא זוכרת איך אבא שלה עזר לה לכתוב חיבור באזרחות כשהיא הייתה בכיתה ז'. אני מאוד מסכימה עם מה שכתבו פה לך פה לגבי זה שילדים מקבלים את החינוך שלהם בבית, הולכים לגן/בי"ס או לא.

אז מה התוכנית האופרטיבית שלך בימים אלה? מצאתם מקום בגן?

את עדיין מצפה לחיים משל עצמך

אבישג, גרמת לי לצחוק בקול רם מול המסך. שלחי אותי להסתכלות פסיכיאטרית אבל גם שלוש שנים וחודשיים אחרי הולדת בני הבכור אני בהחלט מצפה לחיים משל עצמי.

תראי, הדוקטורט שלי נשען על תיאוריה מוסדית אז מסוכן לשאול אותי דבר כזה
תראי, אני בגדול מרקסיסטית, קשור לעניין כי אכן, המוסד הוא אויר, אבל אנחנו לא באמת יכולים לבחור להתייחס אליו כך, כי אנו בני זמננו ובני המוסד עצמו.
אני גם מוסיפה, שנניח שהיית במקום עבודה, והיית לא זורמת עם העובדות האחרות, זה היה גורם לך לא ללכת לעבודה, או שהיית מנסה בכל זאת להסתדר?
הייתי מנסה להסתדר, אבל עזבתי מקום עבודה כי לא הסתדרתי עם הבוסית. כלומר, כן, אבל יש לזה גבול.
המקרה של עדי או שאני מציעה לה לשחרר את הבחירה בחינוך הביתי או שאני מציעה את זה למישהו.
רק חייבת להגיד, שאני מעולם לא בחרתי בחינוך ביתי (וחושבת שהדף הזה לא צריך להיות מודגש למשל), אלא רק בחרתי עד היום לא לשלוח את גפן לגן. היא בת 2.4, ואגב, אנחנו הולכות להרבה מפגשים, אבל לא מצליחה להתגבש קבוצה קבועה או פעילות מספיק משמעותית.

אני גם לא מייעצת לעדי דבר.
גם לא נחוות כמייעצת. מספרת מנסיונך, מעניין ומעשיר. באופן כללי, הכללות אנחנו עושות רק עם SPSS, ובבאופן n=1, ולא עושים על זה מדע שממנו אפשר להגיד מה טוב למישהו חוץ מעצמך.
אז מה התוכנית האופרטיבית שלך בימים אלה? מצאתם מקום בגן?
כן, יש מקום פה בגן בבית ברל, הסבים יעזרו עם כסף. העניין הוא, שהם יפתחו עוד מקומות רק עם יצטרפו עוד שני ילדים (חוץ מאיתנו). במקום מסוים, אני קצת רוצה שלא יהיו עוד ילדים.

_את עדיין מצפה לחיים משל עצמך

אבישג, גרמת לי לצחוק בקול רם מול המסך. שלחי אותי להסתכלות פסיכיאטרית אבל גם שלוש שנים וחודשיים אחרי הולדת בני הבכור אני בהחלט מצפה לחיים משל עצמי._
כנ"ל. אני גם חייבת להגיד לך, יעל (ספציפית לך, כדיאלוג מוצג לציבור), שיש קטע עם להיות אמא צעירה מאוד ביחס להיותנו אשכנזיות וחילוניות ממרכז הארץ, וכמו שאמרתי לך בשיווי משקל, את החילונית היחידה בגילנו שיש לה יותר ילדים משיש לי.
אז העניין הוא, שאני (ואולי גם "גם אני וגם את") חושבת שעוד "מותר לי" להיות צעירה או רווקה או איזה מין מילה שמאשרת הדוניזם ברמה זו או אחרת. ואגב, זה ממש לא קשור ללשים את גפן בגן, כי אז אני אטפל רק בתינוק אחד. פשוט מאוד קשה לי לטפל בה.

באופן כללי, הכללות אנחנו עושות רק עם SPSS, ובבאופן n=1, ולא עושים על זה מדע שממנו אפשר להגיד מה טוב למישהו חוץ מעצמך.
זאת לא ביקורת על ציל צול , כמובן, אלא הצטרפות לדבריה.

אמא צעירה מאוד
מה צעיר בכן תגידי ? אני הייתי אם בגיל 21 וזה לא היה מיוחד, היו אמהות צעירות ממני.

חושבת שעוד "מותר לי" להיות צעירה או רווקה
אז זהו, רווקה את כבר לא, צעירה גם לא - שנת אמהות שווה לעשר שנות רווקות, מחזירה אלייך את ההערה שרשמת פעם - למה לא נשארת רווקה עד גיל 35, מה היה הלחץ כבר להביא ילדים אם זה אפילו לא מקובל בחברה שלך ? (בחברה שלי 27 זו רווקה זקנה מאוד, ויש כאן נשים שהתחתנו בגיל 16-17 אם כי גם זה לא מקובל)

עדי זה חצי בחיוך (שלש תרבי) אז אל תיעלבי, ובכלל אני אמורה לעבוד עכשיו ורק נכנסת לעידכונים קצרים, רק קצת הצחיק אותי שאתן מתייחסות אל עצמכן כאמהות צעירות.

אני הייתי אם בגיל 21 וזה לא היה מיוחד
נו, אבישג, בפעם האחרונה שבדקתי לא היית אשכנזית ולא היית חילונית. משהו השתנה, כי בדקתי לא מזמן?

מאוד קשה לי לטפל בה
עדי, בכל הורות יש תקופות קשות. לפעמים אפילו קשות מאוד. והן חולפות. לפעמים כי עשינו משהו לכבוד המצוקה ולפעמים פשוט כי ככה.
מותר גם לבקש עזרה נקודתית ביחס לילדה ספציפית בתקופה ספציפית.
אני זוכרת את עצמי בתקופות כאלה ואת המחשבות שלי מאוחר יותר. כמה דברים לא ראיתי... כמה דברים לא רציתי לראות...
קולות חיצוניים שהיו בעדי עזרו לי מאוד מאוד. טיפחו את העוצמה שלי כאמא באופן כללי וגם עזרו קונקרטית מול הקושי.

נדמה לי שכשיש באג נקודתי במערכת היחסים (זה נשמע קצת דרמטי אבל ככה אני חווה את זה גם בגילאים הצעירים מאוד) אז שווה להתמקד בו. ופתרונות שמעלימים את הקושי נותנים הקלה גדולה אבל אולי גם יוצרים החמצה אפשרית. שהיה פה איזה דיאלוג שצריך להתקיים ועכשיו הוא נעלם.

המממ... או שלא. כי לא כל דבר נעלם. יש כאלה דיאלוגים קרציות שאומרים להם ללכת, הם יוצאים דרך הדלת, ועד שאני מכינה לי שייק ירוק הם כבר בחלון עושים לי קו-קו.

אכן, המוסד הוא אויר, אבל אנחנו לא באמת יכולים לבחור להתייחס אליו כך, כי אנו בני זמננו ובני המוסד עצמו.
גרררר.... יש לי מלא להגיד אבל זה לחלוטין לא קשור לדף.
אז בבקשה שיירשם שיש לי הרבה מה להגיד ולא אמרתי

ולדעתי גם למרקס יש כמה דברים להגיד וגם הוא לא אומר. שיירשם גם!

רק באתי להוסיף שסבתות שלי התחתנו בגיל שלש עשרה (וחצי) - סבתי ז"ל סיפרה לי שהיא אפילו לא קיבלה וסת כשחיתנו אותה - זה צעיר

<צילי, שלא תעבדי קשה מדי, אני מגלה רק לך, שגם הן לא היו אשכנזיות וגם לא חילוניות (מקווה שאת לא מתעלפת במקום מעוצמת ההפתעה (-:)>

הסתפקתי בלשמוט את הלסת

ככה, לפרוטוקול...

הצחקתן אותי מאוד. לילה טוב.

אני לא מחנכת ביתית מההתחלה, שני הגדולים שלנו היו במעונות יום מגילאים די צעירים ולכן כשבחרנו להוציא אותנו, ידענו מה זה המקום שאליו הם לא ילכו יותר ובאופן כללי הבחירה היתה יותר מאהבת מרדכי ולא משנאת המן (עכשו הגדול כבר בחר בעצמו ללכת לבית ספר

) אז אני תוהה האם אולי שווה לנסות את הגן כדי לדייק את הבחירות שלך ?

בכל מקרה, בבית או מחוצה לו, יש ללא ספק המון המון אתגרים בהורות וחיבוק תמיכה תמיד יכול להקל קמעה, אז הנה עוד אחד

בכל מקרה, בבית או מחוצה לו, יש ללא ספק המון המון אתגרים בהורות
זה משהו שאני אומרת לעצמי ומזכירה לעצמי (הבכור היה בגן עד גיל שנתיים) ברגעים בהם בא לי לפעמים לשלוח אותם כבר לפנימייה בשוויץ.
וואלה, גם כשאיפסנתי אותו שם מדי יום עד 16 אחה"צ והלכתי לענייני, הורות לא הייתה חתיכת-עוגה. ממש לא. וכל הסיבוכים נדחקו למעט מאוד זמן והיה קושי לאזן ("החיים הם חוכמה של שיווי משקל", כמו שאומר דר. סוס). אין פה עצה או המלצה או תובנה, רק תזכורת.

העניין הוא, שהם יפתחו עוד מקומות רק עם יצטרפו עוד שני ילדים (חוץ מאיתנו). במקום מסוים, אני קצת רוצה שלא יהיו עוד ילדים.
מבינה אותך. את המקום הזה שבו את מקווה שהעולם יחליט בשבילך. אבל מקווה בשבילך שתחליטי את, ושתוכלי להיות שלמה עם ההחלטה.

אז העניין הוא, שאני (ואולי גם "גם אני וגם את") חושבת שעוד "מותר לי" להיות צעירה או רווקה או איזה מין מילה שמאשרת הדוניזם ברמה זו או אחרת
שמעי, מאז שהפכתי אם לשלושה שגם יוצאת איתם מהבית, כולם חושבים שכדאי להם להעיר לי משהו ("וואו, כמה ילדים", "וואו, הם ממש כמעט שלישיה" ועוד שלל הערות נהדרות וחכמות מאוד שבדיוק מתחשק לי לשמוע). מעצבן ברמות קשות (אבישג, אמרתי לבעלי שבקצב הזה באוגוסט נעבור להתנחלות כדי להיות בין שווים, ועם מה שכתבת, מי יודע- אולי אפילו להיות הורים זקנים!).

אני לא יודעת אם הדוניזם זו המילה. אני חושבת שיחסית לחברה שאנחנו חלק ממנה (לא מנסה להדיר אף אחד, אבישג, יכולה להעיד רק על מה שקורה פה ליד) גיל 28/29/30 הוא בהחלט גיל שבנאדם רשאי ומוזמן להתרכז באיזה סוג של מימוש עצמי, יהיה אשר יהיה. זאת אומרת, זה לא שמה שהכי מתחשק לי (והחינוך הביתי תוקע מקלות בגלגלים של זה) הוא ללכת להופעה של אהוד בנאי, להשתכר למוות ולקום למחרת ב-13 בצהריים עם האנגאוור (גם כן הדוניזם

). ובסך הכל, נדמה לי שגם את- עובדת, מנסה להתקדם עם הלימודים ובמישורים האישיים של החיים שלך. מצד אחד, לא רק שזה סופר לגיטימי אלא זו אפילו ציפייה חברתית. מצד שני, איך דוחסים את כל הדברים האלה לחיים של מישהי אחת? וואלה, עדיין לא פיצחתי את נוסחת הקסם הזו.

אבישג, אמרתי לבעלי שבקצב הזה באוגוסט נעבור להתנחלות כדי להיות בין שווים, ועם מה שכתבת, מי יודע- אולי אפילו להיות הורים זקנים!).
יעל אני לא חושבת שכדאי לכתוב את זה ב"באופן" אפילו בצחוק, בסוף עוד ידירו אותי מכאן בעוון הסתה (-8 (אחח, היית מתה לשים אותך עם שלושת הקטנים שלך על גבעה בלי שום טכנולוגיה ושום חברה חוץ משני כלבים וכבשה (-: - היית נשבעת אחר כך שלעולם לא תעזבי את תל אביב אפילו ליום).
ואגב, את יודעת למה אין כאן ביקורת ושאלות מעצבנות ? אין פה יצורים מדברים (-:

אבל באמת לדעתי חשוב למצוא קהילה תומכת
אגב למה ההערות מעצבנות ? הן לא נשמעות לי דווקא כביקורת, סתם סקרנות ופתיעה לגלות יצורים מוזרים באמצע השפיות. את באמת לא נהנית להיות קצת מוזרה ושונה ? זה לא נותן לך תחושת מיוחדות ? את יודעת, אם בסוף לא יצאת אינשטיין (כלומר חוקרת בעלת שם עולמי - אולי בהמשך אבל לא כרגע), לפחות תהיי מיוחדת בדברים אחרים - זה לא עושה לך טוב ?

גיל 28/29/30 הוא בהחלט גיל שבנאדם רשאי ומוזמן להתרכז באיזה סוג של מימוש עצמי
כך גם אצלנו, בגיל 18 אתה מקדיש עשור לבניית עשרת הצאצאים הראשונים, אחר כך אתה כבר משלב אותם עם מימוש עצמי - איך אמרה לי פעם מישהי ? עשר שנים הייתי עם הילדים, כבר טיפסתי על הקירות (כלומר לקראת סוף התקופה) - ואז היא יצאה ללמוד ולעבוד.ץ

נסעתי לא מזמן לראיין מישהי מאחת הגבעות של יצהר למחקר שלי על חינוך ביתי, אנשים מגניבים ברמות שהתחתנו בגיל 18 ובנו משפחה עם כל האלמנטים הטבעיים של באופן (מנשא, לידה בבית, חינוך ביתי) ושל הגבעות (מעצרים, הרחקות - בעלה היה מעורב ב"פרשת המרגלים" ורק לאחרונה השתחרר) ולא מזמן היא הוציאה דיסק משלה, היא מוסיקאית, וביחד הם הקימו עסק של קמח אורגני.
בקיצור החיים לא נעצרים עם הילדים, ואחרי עשר שנים בערך, כשאתה מבין סופית שהחיים לא שלך, אתה מגלה איפה אתה בכל התמונה (קחי אותי חצי בצחוק ותזרמי)

על גבעה בלי שום טכנולוגיה
יומיים בלי אינטרנט והייתי קופצת מהגבעה. או לחילופין מגלה את אלוהים. אולי ככה זה עובד אצלכם!

שלעולם לא תעזבי את תל אביב אפילו ליום
הייתי חוזרת לתל אביב תוך דקה. רק תגידי ואני אורזת (זאת אומרת, לא את, את אחרי חווארה).

אגב למה ההערות מעצבנות ?
אני לא אוהבת להיות קוריוז, וככה ההערות האלה גורמות לי להרגיש.

את באמת לא נהנית להיות קצת מוזרה ושונה ? זה לא נותן לך תחושת מיוחדות ?
ממש לא נהנת, אפילו לא טיפה. זה גורם לי להרגיש חריגה, וגם ככה אני חריגה (חינוך ביתי) וגדלתי במקום שהוא כל כך מיינסטרימי, שכמה שעל-הזין-שלי וכל זה, קצת נמאס לי להיות זו שמסתכלים עליה ומרימים גבה (גם אם בחיוך).

בקיצור החיים לא נעצרים עם הילדים, ואחרי עשר שנים בערך, כשאתה מבין סופית שהחיים לא שלך, אתה מגלה איפה אתה בכל התמונה
שמעי, אחרי שהפכתי לאמא וחזרתי לעבודה, הבנתי ששיטת העבודה הקודמת שלי כבר לא יכולה לעבוד. אני כבר לא יכולה לחכות שהזמן שלי יהיה פנוי לחלוטין למשך שעות שלמות של ריכוז כדי לעבוד. זו הייתה מהפכה תפישתית ענקית עבורי. פתאום הצלחתי להשחיל חלקי עבודה גם בפרקי זמן של 10 דקות. אבל מה אני אגיד לך- בשום שלב לא אהבתי את זה. וככה גם לגבי לימודים. זה לא שאי אפשר לכתוב אימייל בין הרגעת בכי למקלחת. זה לא שאי אפשר לצלוח חצי מאמר כשזה אוכל תפוח וזה גורר את הבימבה הלוך וחזור בשביל. אפשר, אבל זה מתיש (אותי) מאוד. אני חושבת שההריון, שבו מופקע ממך הגוף שלך (געגועיי לריצה, סופרת אחרונית ששה שבועות של משכב לידה), הוא הפסיק הראשון בספר ארוך מאוד ("הפקעת הזמן", טרם נכתב).

_שלעולם לא תעזבי את תל אביב אפילו ליום
הייתי חוזרת לתל אביב תוך דקה. רק תגידי ואני אורזת (זאת אומרת, לא את, את אחרי חווארה)._
כן, מיכל בז ממש עשתה לי חשק לעבור לתל אביב, אבל לא נראה לי כרגע.

אבל חשבתי שאת רוצה לבלוט, ואם זה לא מאמר פורץ דרך אז כמה מבטים מזועזעים נראים לי גם מתאימים לא ?

זה לא שאי אפשר לצלוח חצי מאמר כשזה אוכל תפוח וזה גורר את הבימבה הלוך וחזור בשביל.
ככה בדיוק הרגשתי היום כשניסיתי לנתח חומרים למחקר של רוני ושיבת ינקה והסתובבה סביבי, הבנות היו בגומי ולא רצו לעשות לי שמרטפות (הן כבר סיימו את חובות השבוע אבל כסף הפעם לא פיתה אותם, הגומי יותר קרץ), מבשר הסכים אבל הוא כבר שמר על אחישלום ואחישלום לא רצה את שיבת במשחק. אז נותרתי איתה וכמו איזה הבלה ניסית לעבוד ולא לכתוב כאן ובמייל לך ולצילי. בסוף נשבר לי, יאללה אי אפשר גם להיות איתם וגם לעבוד (בעבודה עם כסף) - לפחות נהנה בבאופן ובמייל .

לפחות נהנה בבאופן ובמייל .
בהחלט

מיכל בז ממש עשתה לי חשק לעבור לתל אביב
לא עקבתי, איך היא פיתתה אותך, נערת גבעות?

אבל חשבתי שאת רוצה לבלוט
הבנת אותי עקום לגמרי.

_אבל חשבתי שאת רוצה לבלוט
הבנת אותי עקום לגמרי._
התכוונתי שרצית לעשות עם עצמך משהו רציני, פריצת דרך במחקר וכאלה לא ? נו זה סוג של פריצת דרך בחברה שלך - להביא מלא ילדים קטנים וזבי חוטם ולהשאר איתם בבית. מה השלב הבא ? את מתכננת לעבוד בניקיון ?כי יש לי כמה רעיונות בשבילך (מחפשים אצלנו בישיבה) ומה לגבי זקן לבעלך ?

באמת, למה שלא תהיינה נורמליות ? מה עובר עליכן ?

מילא אני, מה אני כבר מפסידה ? כולן כאן מתחתנות בגיל צעיר, מביאות מלא ילדים, נשארות איתן או הולכות לעבוד במעון (כתבתי על זה קטע ממש קורע ופרסמתי בעלון הישוב - שהעבודה הכי פופולרית כאן זה... להיות מטפלת במעון) - שזה אותו רעיון רק עם יותר ילדים ויותר כסף (לא משמעותי).
חברה שלי עזבה את המעון וחיפשה עבודה נורמלית, אחרי מס' חודשים שבהם היא ניסתה כל כיוון היא התייאשה וחזרה ל... ניחשתן נכון, לעבוד במעון, היום היא כבר לא עובדת במעון, היא פתחה משפחתון בביתה...אני חריגה כאן גם בחינוך הביתי וגם בחלומות על קריירה.

אבל אתן ? יכלתן להמשיך לחגוג בעיר האורות כרווקות, ליהנות מהחיים, לפתח קריירה, לתרום לאנושות במקום להמשיך עם פיצוץ האוכלוסין הנוראי הזה. במקום זה אתן כאן, כותבות באתר שמתנגד לילודת ילדים מטעמים אקולוגיים ובמקביל לא מפסיק לדון בהם. איזה בזבוז

איך היא פיתתה אותך, נערת גבעות?
אני בכלל לא נערת גבעות, אחרי שלש שנים באמצע שום מקום עם שלש תינוקות אני מתנגדת לחלוטין למאחזים או גבעות או כל מקום שמשאירים בו אשה לבד עם שלש תינוקות. איזה רעיון מטורף זה , אם לפחות היינו ליד כפר ערבי יכלתי להצטרף שם לנשים לטקס שאיבת המים מהבאר אבל אפילו ערבים לא היו שם.

לדעתי מחבלים עם דם על הידיים צריך לשים בתוך קרוואן עם שלש תינוקות באמצע שום מקום...במחשבה שנייה זה אכזרי מדי

באופנים נוטים לעתים לעקם את אפם מול המשפט "אמא טובה היא אמא שטוב לה",
כן ? פגשתי במחקר ובכלל די הרבה אמהות בחינוך ביתי, הן דווקא בכלל לא היו מהמודל הפולני, לרובן היו חיים מלאים מאוד

אבישג, ממש מעניין! גם אני הזדהיתי עם פיסקה שתיים שלך אבל עם הסתייגות ביחס לטווחי הזמנים, שהם מאוד אישיים בעיניי
כן מסכימה שטווחי הזמנים הם אישיים לגמרי, התכוונתי יותר ברמה הרעיונית שלוקח זמן להסתגל לאמהות

לדעתי מחבלים עם דם על הידיים צריך לשים בתוך קרוואן עם שלש תינוקות באמצע שום מקום...במחשבה שנייה זה אכזרי מדי
גיריינתי
צילי, קראתי את מה שכתבת, ולא האמנתי, כי נראה לי שלגפן יוצאות שיניים טוחנות.

אני חייבת להגיד לכולכן, שהלך הרוח בדיון הזה משפר את מצב רוחי פלאים, בעיקר כי אתן נותנות לי תחושה שהכול הפיך.

פתאום הצלחתי להשחיל חלקי עבודה גם בפרקי זמן של 10 דקות. אבל מה אני אגיד לך- בשום שלב לא אהבתי את זה. וככה גם לגבי לימודים. זה לא שאי אפשר לכתוב אימייל בין הרגעת בכי למקלחת. זה לא שאי אפשר לצלוח חצי מאמר כשזה אוכל תפוח וזה גורר את הבימבה הלוך וחזור בשביל. אפשר, אבל זה מתיש (אותי) מאוד.
כמה מדוייק. הכול אפשר. וכמו שכתבתי פה במעלה הדף, כשנהיות לי אסוציאציות למד"ס אפוד, אני יודעת שאפשר הכול. שהתגייסתי, שקלתי 50 קילו ועשיתי 25 ק"מ עם אפוד חובש (נניח 15 קילו) על הגב. אני יכולה הכול, אבל וואלה, אני כבר לא בת 19 (עשיתי שנת שרות), ואני כבר לא רוצה.

יכול להיות שארגיש החמצה, אבל אם זה היה רק הקושי הנוכחי איתה, לא הייתי מכניסה לגן, העניין הוא שיש כאן הצטלבות של הרבה צרכים שלא מקבלים מענה, וכרגע אין לי כוח לפתרונות שאני תופרת לעצמי, אז כנראה שאקח פתרון מין המוכן.

ורק להדגיש שכשאני אומרת גן אני מתכוונת לגן מונטיסורי מרווח, מטר מהבית, שהיא תהיה בו 8:30-13:15.

עדי יקרה, שיהיה לכולכם בהצלחה רבה.

הכל באמת הפיך. כן, זו לגמרי הפואנטה.

אבישג, את הורגת אותי,
אני יושבת פה ומתפקעת מצחוק בשתים בלילה!!!!!!!!

יכולה לענות על השאלה שלך?
בתור אמא לשניים עם עוד אחת בדרך (חודש שמיני, מה שמסביר את העירנות וחוסר היכולת לישון שמביאים אותי לכאן בשתיים בלילה)
אני חושבת שהדבר הכי מדהים זה משפחה וילדים.
אני כל כך לא שייכת בתפיסתי לסביבתי המיינסטרימית , שבעיניה צריך לעשות שני ילדים, ואז לאפסן אותם עד 7 בערב אצל אחרים וללכת לעבוד....

_אבישג, את הורגת אותי,
אני יושבת פה ומתפקעת מצחוק בשתים בלילה!!!!!!!!_

אצלי כבר שלוש... אבישג את גדולה, חייבת לחזור לכתוב את הטור שלך...

הכל באמת הפיך. כן, זו לגמרי הפואנטה.
מסכימה איתך לגמרי
מנסיוני הקטן שבטוח עוד יתהפך במהלך שנות גידול הילדים

_שלעולם לא תעזבי את תל אביב אפילו ליום
הייתי חוזרת לתל אביב תוך דקה. רק תגידי ואני אורזת (זאת אומרת, לא את, את אחרי חווארה).
כן, מיכל בז ממש עשתה לי חשק לעבור לתל אביב, אבל לא נראה לי כרגע._
שכחתי להוסיף שאנחנו חוסכים כרגע כסף לצורך המעבר לתל אביב, אני מאמינה שתוך עשר שנים נצליח לחסוך כסף לשבועיים שכירות של דירת שני חדרים בתל אביב (בתנאי שנמצא 10 סודנים או שבעה לפחות שיסכימו להשתתף אתנו בשכירות).

שמחת ואורורה תודה על הפרגון, נחמד לשמוע שלפעמים אני מצחיקה לא רק את עצמי.

_יכולה לענות על השאלה שלך?
בתור אמא לשניים עם עוד אחת בדרך (חודש שמיני, מה שמסביר את העירנות וחוסר היכולת לישון שמביאים אותי לכאן בשתיים בלילה)
אני חושבת שהדבר הכי מדהים זה משפחה וילדים._

אורורה, את צודקת לגמרי, ילדים זה דבר מדהים וכיף לא נורמלי (כשהם לא מחרפנים אותנו) ואושר גדול, רק מה, שם הדף הוא : למה לא גן שבא בעצם להתייחס לשאלה שנשים מעלות לעצמן - אם אני משתגעת איתם וזה גומר אותי נפשית ופיזית וכלכלית, אז למה, למה בעצם לא גן ? ואני מחזירה אליהן את השאלה ושואלת רפלקסיבית - למה בעצם עשיתן את זה לעצמכן ?
מעניין לשמוע למה, לא ?

ושיהיה לך בשעה טובה, בקלות, בשמחה ובנחת

סליחה על הדכאון על הבוקר, כן?
היום, בגן הבאמת נפלא של בתי, אמא אחת הגיעה עם בנה הבוכה. היא הניחה אותו בלי שמץ של רוך בידי אחת הגננות ואמרה לו שלום והלכה. המבט של הגננת הבהיר בשנייה מה היא חושבת על זה (כי זה גן שאפשר להישאר בו עם הילד כמה שרוצים) אבל בכל זאת אחזה בו כמיטב יכולתה בלי הצלחה. הוא התחיל לברוח ממנה ברחבי הגן אז היא רדפה אחריו, כאילו בצהלות שמחה, כאילו שיש פה משחק, כדי שלא ירוץ אחרי האמא.
האמא נתקעה בפתח ואמרה לגננת אחרת - רק רציתי להגיד לך שבילי היום נורא נדבק אלי אז אני בורחת. והגננת השנייה הביטה בה גם היא במבט תמה אבל אמרה לה - אה, אוקי.

אז למה לא גן?
כי בגנים נוצרות סיטואציות משונות שלא אמורות להיווצר בעצם, ובגלל הציפיות מאנשי הצוות נוצר מצב אסורדי בו התנהגותם, משתפת הפעולה, נותנת לגיטימציה לפתרונות לגמרי לא רצויים שמוטב היה להימנע מהם. וכי הרבה הורים אחרים והרבה ילדים אחרים עדים למהלך הזה של פתרון מעוות שזוכה לשיתוף פעולה, ומקבלים מסר עקום מאוד על העולם.

תודה אבישג יקרה:)

למה עשיתי ילדים?
מה זה משנה? כבר מזמן עשיתי אותם. החלטתי על גפן לפני שלוש שנים. מה זה רלוונטי לרגשותי כאם כיום?

למה עשיתי ילדים?
אני לא יודעת מי העלה את השאלה אבל אני ממש לא רואה את הקשר שלה לדף הזה. היא לוקחת למקום נורא קיצוני. זה כמו שכשיש לך יותר מילד אחד ושניהם רבים בינהם תתחיל לתהות למה עשיתי ילדים? או בכלל כל פעם שיהיה קושי או תרצה לחולל שינוי בחיים שלך תלך למקום הדמגוגי הזה. אני בטוחה שבתוך תוכך תמצאי את התשובות שנכונות לך ולמשפחה שלך ברגע החיים הנוכחי ואף אחד אחר לא יכול לדעת טוב יותר ממך מהן התשובות האלה