למה לא גן

אולי מחר הוא יילך לגן ואני אוכל להרהר קצת לבד ולשתוק קצת.
אוי להרהר
כל-כך חסר בתחילת הדרך הזמן הזה לעצמך
כבר הספקתי לשכוח

חוץ מזה, שכמובן כשאנחנו בבית יחד כולם אני לא מספיקה להתעסק בעיסוקים שלי (שכוללים בעיקרם קריאה וכתיבה מול מחשב ודורשים ממני ריכוז וזמן ממושך יחסית).
מה באמת מתקדם עם התזה ?

אחרי שנעבור דירה אני מניחה שנצטרך לחשוב מה עושים עם הילדים
מצאתם ישוב כלבבכם ?
(מתאים יותר לדף בית אבל לא היה לי כוח להעביר)

לא הצלחתי להבין עדיין מה את מנסה לומר בעניין הפילוסופי, אני מרגישה כאילו לא נעים לך להגיד את זה בשורה אחת ברורה, אז את כותבת כמה. אבל תתחשבי במוח-של-אחרי-לידה ותגידי בכל זאת?

סתם תהיתי, איך קופצים לבריכה ? זה צמוד לבית ? משאירים אותו לבד ?
אני גרה ממש מול (פחות משתי דקות הליכה) למרכז הספורט הסופר-שווה של אוניברסיטת תל אביב. יש שם בריכה אולימפית פתוחה, שתי בריכות לימודיות מקורות, ג'קוזי וסאונה למי שאוהב (לא אני) וחדר כושר מאובזר. וגם המון חוגים (פילאטיס וכל מיני כאלה) בחינם למנויים. משאירים אותו עם האבא שמעדיף לרבוץ על הספה מאשר לעשות ספורט

מה באמת מתקדם עם התזה ?
בפינג פונג האינסופי ביני לבין המנחה, הדברים עכשיו אצלה ואני ממתינה לביקורת.

מצאתם ישוב כלבבכם ?
בודקים כל מיני- על הפרק: שדה ורבורג, רמות השבים, גבעת חן, בצרה... אבל קשה לחפש (ולמצוא) בית כמשפחה (זאת אומרת לשיקולים של משפחה ולא לשיקולים של זוג צעיר)

וכל הזמן, כל הזמן, אני צריכה להזכיר לעצמי- את לא חייבת לשלוח את הילד לגן. את לא חייבת.
וזה קשה.

כשאנחנו מספרים שאנחנו עוברים דירה, השאלה הראשונה היא- ומצאתם לו גן? ואני אומרת- כן, בערך, שומדבר עוד לא סגור. או שאני אומרת- יש ממש ליד גן מונטיסורי מוצלח. וזה מעיק עלי, לענות בלי לענות. בעיקר כי בעצמי אני לא בטוחה בתשובה.

שלחתי עכשיו אימייל לגנן. הוא יודע שאני מתלבטת וניסה בשיחה ארוכה (ונעימה, יחסית) לשכנע אותי בחשיבות החברה והמסגרת בגיל צעיר ("ראיתי ילדים שנכנסו למסגרת בגילאים מאוחרים יותר, ותאמיני לי, היה להם קשה מאוד להשתלב"). (הפחדות, זה תמיד עובד טוב על אמהות, לא?). כתבתי לו שאני חושבת על מסגרת של שלושה ימים בשבוע. ככה זה יהיה מבחינתי יותר כמו חוג (נניח, שלוש פעמים בשבוע למשך שלוש שעות כל פעם) מאשר כמו גן.

אני אשמח לשמוע את הקולות שלכן. (ולמה אני לא מצליחה למצוא משפחות חינוך ביתי באזור שדה ורבורג? איפה כולן?)

אה, ועוד משהו.
דווקא העובדה שיש עכשיו עוד קטן קטנטן, עוזרת לי לחשוב יותר בחיוב על החיים בבית. כי אני לא רוצה להגרר לאינרציית המסגרות שאליה נכנסתי עם הבכור, ואת הקטן קטן הזה אני שומרת איתי, מעכשיו ועד מתי שרק אוכל (אוכל, ארצה, נוכל, נרצה). ובאמת יותר כיף לנו כשאנחנו שלושתנו (שני בנים ואני) בבית (הכי כיף ארבעתנו, אבל מישהו כאן דואג לפרנסתנו הטובה). אז מהבחינה הזו, הקטן קטן הוא דווקא מוטיבציה ל- למה לא גן ...

מה השיקולים העיקריים שלך לטובת גן ? למה את רוצה גן ?

אני יודעת על מפגשים בהוד השרון, על חוג יצירה לחנ"בים בגבעת חן, ועל כל מיני גן-עם-אמא בכפ"ס.
נסי לכתוב בדף הפייסבוק של באופן, ואם לא יענו לך- אתייג לך שם חברות שגרות באזור והולכות למפגשים.

למה כן גן?

התשובה הכי כנה ופשוטה- כי ככה אנחנו רגילים. כי כבר בגיל חצי שנה הוא הלך למשפחתון של ריקי (וליבי נשבר ואז התאחה, והנה כולנו בריאים ושלמים בגוף ובנפש). כי בגיל שנה הוא התחיל ללכת לגן של האוניברסיטה.

וחוץ מזה?

כי הוא ביישן ואולי חיים חברתיים של גן ייטיבו עימו (וכמובן שאולי מפגשים אינטימיים עם מספר מועט של ילדים קבועים ייטיבו אפילו יותר, אבל אני לא יכולה להבטיח את זה).
כי זה נותן לי את התחושה של זמן לעצמי.
כי אני חוששת שאני לא רוצה לשלוח אותו לגן כדי להשאיר אותו צמוד אלי (בניגוד לאיזו תחושת ריחוק שיש לי עם האמא הפרטית שלי).
כי אני חוששת שאני לא רוצה לשלוח אותו לגן כדי לא להיות צריכה להתמודד עם האתגרים שהחיים שלי מזמנים לי (דוקטורט או עיתונת או עיסוק כלשהו בכלכלה, כיוונים שבכל אחד מהם אפשר לשקוע לפחות 12 שעות ביממה, אז בוודאי את השעות הספורות של גן).

אם אני אחשוב עוד בטח אמצא עוד סיבות.
אז מה את אומרת?

וחוץ מזה,
הגנן קרא את המייל והתקשר.

הוא אמר שזה פתרון גרוע. קודם כל הבהיר שבכל מקרה התשלום נשאר זהה כי זה תופס מקום של ילד (זה החלק שהכי פחות עניין אותי, אבל מילא). אחר כך אמר שהייתה בגן ילדה כזו, עם אמא מורה שהיה לה הרבה זמן פנוי ולפעמים היא הגיעה ולפעמים לא והרגישה תמיד זרה בגן ולא הצליחה להתאקלם. וסיפר על עוד ילד שהגיע רק לשלושה ימים בשבוע, ושזה לא עבד. הוא הסביר לי שבגן, בגילאים שנתיים שלוש, כבר נוצרות "קליקות" (זו הייתה המילה [המרתיעה] שבה הוא השתמש). והילדים מתחלקים לזוגות-שלשות של ילדים שאוהבים להיות יחד ולשחק יחד ולרקוד יחד ולבשל יחד. והילד שמגיע לשלושה ימים בשבוע לא מתחבר לאף אחד, ויוצא שהוא נצמד דווקא למבוגרים ולא מסתדר. הסיפור האחרון הזה על הקליקות נשמע לי די הגיוני בסך הכל: סביר שהילדים מתגבשים בקבוצות קטנות וסביר שילד שלא שם כל הזמן לא יימצא את מקומו.

תובנות?

הוא אמר שזה פתרון גרוע.
(אני גרה בבית הלבן מול הגן המדובר)

הרסת לי את הפנטזיה על הפתרון שהיה לי בראש.
אולי חצאי ימים? פעם היה מקובל שהולכים מהגן באחת, לא?

יעלפו מהאייפון: חצאי ימים זה פתרון לא כל כך מוצלח בעיניי, כי הוא מפר את רציפות השהות בבית ומכניס אווירת גן ליום... (אם יש צורך להרחיב, אשמח)

כאמא של ילדה שהולכת לגן, זה נכון שנוצרות קבוצות קטנות שמתחברות. בשני הגנים שהיא הייתה בהם. זה לא אומר בהכרח שילד שבא לשלושה ימים לא ימצא את מקומו. אולי אפשר להתחיל כך את השנה ולראות

אצלי שניהם הלכו לגן עד 13:00. הם השתלבו מעולה. בעיני ילד בגיל כל כך צעיר ממש לא צריך להיות בגן עד 16:00, בטח לא בשביל חברה.

גם אני חשבתי על הפתרון של 3 ימים והגננת הורידה אותי ממנו. אחר כך שמתי לב שהיא צודקת. בגלל זה אצלי הפשרה הייתה להכניס רק עד 13:00.

נשמע שאת לא כל כך רוצה להכניס אווירת גן ליום
ומאד קשה לשלוח לגן בלי שהשגרה שלו תיכנס לחיי היומיום של כל הבית (לקחת, להחזיר וכו').
למה שלא תוציאי לגמרי מהגן ואת התקציב שמיועד לו תקדישי למטפלת או בייביסיטר באופן חלקי, לפי הצורך?

(אם יש צורך להרחיב, אשמח)
יש צורך.
אני יודעת שפעם זאת היתה הנורמה - לפחות בעיר במשפחות סטנדרטיות.
וזה בטח הסטנדרט בחינוך הממלכתי, ובבתי ספר וגו'.
אני לא יודעת - שאני רואה הורים באים לקחת ילדים בארבע מהגן שלהם שעולה אני לא - יודעת- כמה אלפי שקלים (סתם, אני כן יודעת, אבל נראה לי לא לעניין לכתוב) זה נראה לי לא סביר, כלומר, אם יש לך כסף לשלוח לגן כזה, אז אין אפשרות כלכלית לעבוד פחות?

לא יודעת.

בקיצור, דברי עוד על אווירת גן, מאוד מעניין אותי מה את חושבת על זה, וגם איפה זה עומד מול זה שעד ארבע זה באמת ממש מאוחר, כלומר, אין יום אחר כך.
או שבכלל האופציה זה לא גן בכלל?

בתור אמא ששלחה בשנים הראשונות לשבע חלקי אני יכולה לומר שזה לא פשוט. הפתרון הזה היה טוב לי אבל לא בהכרח לבת שלי. 4 ימים בשבוע בגן של 5 ימים היה בסדר, אבל פחות מזה, בגן של 5 ימים, היה בעייתי. הבת שלי חברותית, אבל היה לה קשה בלי רצף.
לעומת זה לא הבנתי את הסטנדרט של גן עד 4. כאן קוראים לזה צהרון. זה לא סטנדרט. יש אצלנו בגן הרבה מאד ילדים שנשארים יום-יומיים בשבוע בצהרון עד 4 , אבל ילדים בודדים ממש שנשארים בו 5 ימים בשבוע אחרי הגן, שנגמר באחת.
אני מעולם לא השארתי בצהרון. כן היו תקופות שהייתי צריכה סידור בצהריים אז העדפתי שתלך לחבר/ה עד ארבע או שלוש, או חמש, או סבים, גם בתקופות שזה היה קבוע, לא התחשק לי שהיא תמשיך את הגן, לפעמים אלה היו פרוצדורות לא פשוטות אבל רציתי שאם היא לא אתי אז שתהיה יותר בהקשר של בית ואחד על אחד (מבחינת חברה) ולא עם עוד ילדים ועוד גננת, גם אם האוירה שונה. כשאני אומרת קבוע אני לא מתכוונת שהיה לי סידור כזה חמישה ימים בשבוע, בתקופות הכי הכי עמוסות שלושה ימים בשבוע וזה היה תמיד יותר מדי בעיני.
היא בת 7 ואני עדיין אוהבת שהיא חוזרת הביתה אחרי הגן, אוכלת צהריים בבית. משחקת. יכולה להביא חברה מהגן אלינו בכיף או ללכת מהגן לחברה אם קבענו מראש אבל יום עבודה עד ארבע נראה לי יותר מדי לילדים צעירים, כשהיא היתה צעירה יותר היא היתה מגיעה אחרי ארות צהריים ובגנים יותר גדולים זה כבר לא כלול, אז זה דורש ממני קצת יותר אבל זה הגיוני בעיייני שילד יהיה בבית בשעות האלה, גם אם זה בית אחר אבל בית, לא גן. אוירה שקטה ולא אוירת גן.

הבן שלי יהיה בן שנתיים בספט'. עד עכשיו בבית איתי.
ברור לי שהוא מת לשחק עם עוד ילדים כמה שיותר, ועדיף גדולים ממנו. כל כדור שהוא רואה הוא אומר- דים דים!! (ילדים!!)
אז החלטתי (או שלא?) להכניס אותו לגן עד 13:00 מספט'.
הגן הזה (רב גילאי, ככה יוכל לשחק וללמוד מגדולים ממנו ו"לטפל" בקטנים ממנו, שני הדברים שהוא הכי אוהב) נפתח רק השנה ואני לא יכולה לראות אותו בפעולה ולהרגיש האם באמת מתאים.
חלק קטן מהצוות כבר פגשתי, הם ניראים אחלה אבל זה לא מספיק בעיניי כדי להבין את האוירה במקום.

כיום אם משהו דוחף אותו בטעות הוא ממש נעלב ובקושי יוצא לו קול, אני מדמיינת דבר כזה קורה שם (והרי אין באמת סיכוי שזה לא יקרה) ונחמץ לי הלב- האם יראו אותו? מי יבוא לנשק ולחבק?

אני אפילו לא לגמרי יודעת מה אני שואלת ואם אני שואלת...אבל אולי למישהי יהיה איך להאיר את עיניי?

פלונית - האם את מכניסה לגן משום שאת רוצה שילדך יהנה מחברת ילדים אחרים? אם זו הסיבה היחידה, הרי שיש דרכים נוספות להשיג חברה לבנך. יש מפגשי חינוך ביתי כמעט בכל חור בארץ, במיוחד לקטנטנים כבנך, ולרוב הקבוצות הן רב גילאיות כך שניתן להנות גם מיתרון זה שיש בגן שלכם. וכמובן - במפגשים האלה הילד שלך נמצא איתך, והילדים האחרים נמצאים עם ההורים שלהם, אז יש שפע מבוגרים לתווך ולעזור ולחבק ולנשק.

כמובן שאם ישנן סיבות נוספות להכנסה לגן, זה כבר סיפור אחר (נניח, אם את חייבת לחזור לעבודה, או משהו כזה).

רוני, תודה...
יש 2 סיבות שאני חושבת להכניס אותו לגן-

הצורך שלו בילדים גדולים וקטנים לשחק ללמוד ולהיות איתם... כמו שכבר ציינתי.
הצורך שלי לעסוק בדברים אחרים שחשובים לי מאוד כמו העבודה שלי שאני מאוד מאוד אוהבת והיא משמעותית בשבילי הרבה מעבר לפרנסה.

אני מרגישה שזה לא נכון לי יותר שהאמהות תבוא לגמרי באופן אבסולטי על חשבון ההתפתחות שלי האישית.
הייתי שמחה אם הייתי מוצאת פתרון שמאפשר לשנינו התפתחות מקסימלית והקרבה מינימלית, אשמח רעיונות ממנוסות ממני!

אני ממש לא יודעת אם זה מקובל כאן (ויש לי הרגשה שלא), אבל חשבתי שאם היו מפגשים יומיומיים (תל אביב) והייתי יכולה לשלוח אותו עם מטפלת ל3 בקרים כאלו ובאה אני איתו ב 2 הבקרים האחרים, זה היה יכול להיות מוצלח.
אני לא חושבת שהוא חייב אותי ספציפית כל רגע ורגע, (הוא היה עד עכשיו יום בשבוע 4.5 שעות עם מטפלת ועוד ילד והיה נהדר, אך לא מספיק לשנינו), כך שלהיות בהשגחת מבוגר אחר שתשומת ליבו מרוכזת אליו ישירות ולא להמון קטנטנים אחרים נראה לי 100%. ככה הוא יוכל להינות מחברת ילדים ואני מהתפתחות אישית שחשובה לי.

השאלה אם קיים בכלל דבר כזה...

_אני ממש לא יודעת אם זה מקובל כאן (ויש לי הרגשה שלא), אבל חשבתי שאם היו מפגשים יומיומיים (תל אביב) והייתי יכולה לשלוח אותו עם מטפלת ל3 בקרים כאלו ובאה אני איתו ב 2 הבקרים האחרים, זה היה יכול להיות מוצלח.
אני לא חושבת שהוא חייב אותי ספציפית כל רגע ורגע, (הוא היה עד עכשיו יום בשבוע 4.5 שעות עם מטפלת ועוד ילד והיה נהדר, אך לא מספיק לשנינו), כך שלהיות בהשגחת מבוגר אחר שתשומת ליבו מרוכזת אליו ישירות ולא להמון קטנטנים אחרים נראה לי 100%. ככה הוא יוכל להינות מחברת ילדים ואני מהתפתחות אישית שחשובה לי._
אני חושבת שבגיל הזה שעה-שעתיים ביום (ואפילו לא כל יום) בחברת ילדים אחרים מספיקה בהחלט.
אם יש לו מטפלת או בייביסיטר שיכולה לקחת אותה לגינה - ברוב הערים הגדולות, ובתל אביב בוודאי, יש בדרך כלל ילדים עד גיל שנתיים בבקרים בגינות, עם מטפלת או עם הורה.
הגדולים יותר נמצאים כמעט כל אחר הצהריים בגני שעשועים, ההומים אדם אחרי השעה ארבע וחצי.
למצוא לו חברה בגיל הזה זה לא כל כך קשה מחוץ למסגרת (בגיל יותר מבוגר זה כבר יותר מאמץ).
בקשר לפנאי שלך ולצורך לעשות דברים אחרים - אני מאד מזדהה עם זה.
אם יש לך תקציב לגן אפשר, כמו שכתבתי ליעל, להפנות את התקציב הזה לטובת מטפלת או בייביסיטר לפי הצרכים והיכולות שלך.
לדעתי בגיל הזה גם עדיף להיות עם עוד ילד או שניים אצל מטפלת מאשר בגן שיש בו (אני מניחה) מינימום עשרה ילדים.
בקיצור - אם יש אפשרות לגמישות מבחינת זמנים, לא הייתי מכניסה בגיל הזה לגן אלא מוצאת פתרונות אחרים.
ואל תוותרי בשום אופן על הצורך שלך להתפנות מהטיפול בו - זה כל כך חשוב.

דניאלה, תודה רבה על החיזוק!

אני חושבת שבגיל הזה שעה-שעתיים ביום (ואפילו לא כל יום) בחברת ילדים אחרים מספיקה בהחלט.
אני חוששת שאם זה יהיה שהוא פשוט אם מטפלת ואז לפעמים נפגשים במקרה בילד בגינה ולפעמים לא (כי רובם במסגרות הרי, ולא בטוח שבדיוק יהיה סינכרון בשעות שילד אחר בגינה..) זה לא מספיק.
הוא ממש כמהה לקשרים כאלו, זה לא בדמיון שלי או שקראתי על זה או שאומרים לי ש "ילד בגיל הזה צריך חברה" , בניגוד אלי שאוהבת להתבודד אז הוא ממש מראה לי ומבקש ממני חברת ילדים.
אני מרגישה חזק שמפגשים אקראיים של שעה שעתיים פה ושם זה לא מספיק למה שהוא צריך או רוצה. זה כבר קורה, ואני רואה ש-"זה לא זה". (כנראה זה לא רק קשור לגיל כרונולוגי אלא לאופי וצרכים ספציפים של כל אישיות)
בגלל זה חשבתי שאם אמהות אחרות שרוצות חינוך ביתי אבל גם זמן לעצמן היו רוצות להיפגש עם הילדים יחד באופן קבוע אבל שכל אמא תוכל להביא מטפלת לחלק מהימים, זה היה טוב.
אני מדמינת אפילו סבתא נחמדה שרוצה להיות עם ילדים וקצת להתפרנס ותחליף אותי 3 בקרים בשבוע במפגשים כאלו...נראה לי כ"כ זורם עם ההרגשה של משפחה.

לא נשמע טוב?

פלוני אלמונית - לי זה נשמע טוב. חבל שאתם לא יותר קרובים אלינו, אנחנו בראשל"צ והייתי שמחה ליצור דבר כזה.

יעלפו מהאייפון: חצאי ימים זה פתרון לא כל כך מוצלח בעיניי, כי הוא מפר את רציפות השהות בבית ומכניס אווירת גן ליום... (אם יש צורך להרחיב, אשמח)
ניסית ?
כשהבנות שלי היו בגן זה היה עד אחת וחצי וזה היה סביר מבחינתי, נשמע לי הזוי מסגרות עד ארבע (אבל זה היה גן ולא מעון, אני משערת שאת מדברת על מעון)
לדעתי חצי יום מסגרת זה דווקא אחלה פתרון, הילד במסגרת וזה נותן מרווח נשימה ומצד שני זה לא כל-כך הרבה שעות.

אני לא יודעת - שאני רואה הורים באים לקחת ילדים בארבע מהגן שלהם שעולה אני לא - יודעת- כמה אלפי שקלים (סתם, אני כן יודעת, אבל נראה לי לא לעניין לכתוב) זה נראה לי לא סביר, כלומר, אם יש לך כסף לשלוח לגן כזה, אז אין אפשרות כלכלית לעבוד פחות?
עדי, סתם הערה לא קשורה לנושא, אחותי למשל מוציאה המון על מסגרת לבן שלה ועדיין עדיף שתעבוד בחוץ, היא מרוויחה טוב וזה יוצא מאוד משמעותי הפער בין מה שהיא מוציאה למה שהיא מכניסה.
לא תמיד (לרוב לא) יש אפשרות לצאת לעבוד רק חצי משרה (מבחינה טכנית אני מתכוונת). חוק שאני חולמת לקדם : שהמדינה תעודד נשים לעבוד במשרה חלקית. לדעתי רוב הנשים רוצות לצאת לעבוד אבל לא במשרה תובענית, אני חושבת שהרוב היו רוצות להיות יותר עם הילדים בבית (אבל לא כל היום), אלא שהמדינה מסבסדת מעונות רק למי שעובדת 40 שעות שבועיות. אני חושבת שהמנהיגים צריכים להבין שזו טובת העם שאמהות יהיו יותר עם הילדים שלהם ולאפשר לנשים לצאת לעבוד במשרה חלקית.

שהמדינה תעודד נשים לעבוד במשרה חלקית. לדעתי רוב הנשים רוצות לצאת לעבוד אבל לא במשרה תובענית, אני חושבת שהרוב היו רוצות להיות יותר עם הילדים בבית (אבל לא כל היום), אלא שהמדינה מסבסדת מעונות רק למי שעובדת 40 שעות שבועיות. אני חושבת שהמנהיגים צריכים להבין שזו טובת העם שאמהות יהיו יותר עם הילדים שלהם ולאפשר לנשים לצאת לעבוד במשרה חלקית.
מסכימה מאד

ועדיין עדיף שתעבוד בחוץ, היא מרוויחה טוב וזה יוצא מאוד משמעותי הפער בין מה שהיא מוציאה למה שהיא מכניסה.
ברור, ברור.
התשלום מחיר של לעבוד חצי משרה הוא הרבה יותר רחב מכמה אלפי שקלים לכאן או לכאן.
כתבתי את התלבטויותי האישיות בנושא ב אמהות וקריירה

_בגלל זה חשבתי שאם אמהות אחרות שרוצות חינוך ביתי אבל גם זמן לעצמן היו רוצות להיפגש עם הילדים יחד באופן קבוע אבל שכל אמא תוכל להביא מטפלת לחלק מהימים, זה היה טוב.
אני מדמינת אפילו סבתא נחמדה שרוצה להיות עם ילדים וקצת להתפרנס ותחליף אותי 3 בקרים בשבוע במפגשים כאלו...נראה לי כ"כ זורם עם ההרגשה של משפחה.

לא נשמע טוב?_
נשמע מצוין, זה פשוט משהו שדורש ארגון - לגבש קבוצה קבועה ו"להחזיק" אותה.
לא יודעת עד כמה זה יעבוד בקסוצה קיימת - יכול לעבוד, תלוי בנפשות הפועלות.
מה עם מטפלת לחצי יום שתיקח אותו ועוד ילד או שניים?

ליעל - מתייחסת לנקודות שהעלית

התשובה הכי כנה ופשוטה- כי ככה אנחנו רגילים
טוב, כאן המקום לחשוב באופן לא שגרתי, ברוכה הבאה לבאופן (-:

כי הוא ביישן ואולי חיים חברתיים של גן ייטיבו עימו
הבנות שלי היו מאוד ביישניות בהתחלה בגן (הגדולות שלי היו בבית עד גיל שלש ואז גן ובגיל בית ספר חזרו הביתה), יש להן היום יכולות חברתיות מאוד גבוהות לדעתי (ואני מקבלת עליהם פידבקים מאוד טובים מהסביבה), בהתחשב בגנים החברתיים הדפוקים שהם אמורים היו לרשת מאיתנו (אני כילדה ממש לא הייתי מקובלת ובעלי עד היום סובל מחרדה חברתית - שנינו אגב למדנו גם בפנימייה), מדהים לראות את היכולות החברתיות שלהן. ועדיין, בגן חצי שנה ראשונה הן היו מאוד ביישניות (אז? - זה עבר בהמשך).

כי זה נותן לי את התחושה של זמן לעצמי.
נקודה חשובה, אבל למה כתבת תחושה - זה לא נותן לך באמת זמן לעצמך ? ועוד שאלה - לכמה זמן את זקוקה ?

כי אני חוששת שאני לא רוצה לשלוח אותו לגן כדי להשאיר אותו צמוד אלי (בניגוד לאיזו תחושת ריחוק שיש לי עם האמא הפרטית שלי).
לא הבנתי, זה לא טוב שהוא צמוד בגיל הזה ? (אני באמת לא מבינה - הוא בן שנתיים לא?), ומצער לשמוע על הקשר ביניכם, אם זה המצב נשמע רצון הגיוני לבנות קשר אחר עם הילדים לא ?

כי אני חוששת שאני לא רוצה לשלוח אותו לגן כדי לא להיות צריכה להתמודד עם האתגרים שהחיים שלי מזמנים לי
דווקא התרשמתי שמה שאת עושה את עושה עם המון אהבה והתלהבות (התיאורים שלך על המנחה שלך למשל), לא התרשמתי שאת מנסה לברוח מאתגרים, אבל אנחנו לא מספיק מכירות ובעצם רק את יכולה לדעת על עצמך האם זה נכון.

הנקודה הכי טובה שהעלית לדעתי היא זמן לעצמך
האם דחוף לך כבר לחזור לעבודה או להמשיך לימודים ? האם את יכולה להרשות לעצמך פסק זמן בו תעסקי אולי ביתר נינוחות בתחומים שמעניינים אותך (בלי מחוייבות לוחצת על הראש), תהיי עם הילדים ותבחני מה הכי מתאים לך ולהם ? האם את חייבת כבר להחליט ?

חצאי ימים זה פתרון לא כל כך מוצלח בעיניי, כי הוא מפר את רציפות השהות בבית ומכניס אווירת גן ליום... (אם יש צורך להרחיב, אשמח)

ועכשיו בהרחבה:

ניסיתי, כן. לא עובד משהו (בשבילנו לפחות).

הגן הנוכחי לא צמוד לנו לבית, אלא במרחק עשרים דקות הליכה ברגל (או כמה דקות נסיעות באוטו). כל הבוקר משתנה- אוכלים רק משהו קטן, כי תכף ארוחת בוקר בגן, נועלים סנדלים ויוצאים לדרך, מאכילים את הקטן-יונק בשעה שתסתדר עם הליכה הלוך-חזור לגן (או להשארות בעודו שבע עם אבא שלו בבית). מבחינת הזמן שלי לעצמי, זה נהיה ממש פיקציה. כי אם שמים אותו שם אפילו מוקדם (נניח, שמונה, שמונה וחצי) ובשתיים עשרה כבר צריך להתחיל להארגן ליציאה (יאללה, נהיה נדיבות, 12:30)- אז קיבלנו יום מאוד קצר (ולא לשכוח שבמהלך הזמן הקצר הזה אני עם הקטן קטן, בקיצור- לא מספיקה כלום). וכשהוא חוזר, הוא במצב ילד-גן, שזה אומר, קודם כל רוצה להיות על הידיים, ובכלל, נו, איך אני אסביר לכן? אין את הזרימה האיטית השלווה יחסית הזו של יום בבית- כשיוצאים מתי שרוצים, חוזרים מתי שמתאים, נרדמים כשעייפים, אוכלים כשרעבים. אתן בטוח יודעות לספר על זה הרבה יותר טוב ממני.

_כי זה נותן לי את התחושה של זמן לעצמי.
נקודה חשובה, אבל למה כתבת תחושה - זה לא נותן לך באמת זמן לעצמך ?_
תחושה כי.... לצערי הרב והגדול מאוד אני לא מצליחה לעשות כלום כבר די הרבה זמן (מאז סוף ההריון, והקטן חוגג מחר שלושה חודשים). לא מצליחה לכתוב, להתרכז, לעבוד. לא יודעת. די משתמשת בזה שהוא יונק מסביב לשעון כתירוץ, אבל אפילו אני כבר לא מאמינה לעצמי. מנסה להרגיע את עצמי (ילדת רק לפני דקה!)- אבל זה כבר קצת מאבד אחיזה... לא יודעת...

ועוד שאלה - לכמה זמן את זקוקה ?
זו שאלה עם תשובה מאוד לא מוגדרת. אני חושבת על נושאים לדוקטורט ומחקרים בכלל. אני יכולה לקרוא מאמר ביום או חמישה. קשה לומר. זאת אומרת, אם הילדים היו בגנים תיאורטית, הייתי יכולה לשבת ולקרוא שמונה שעות ביום. מכיוון שאלו החיים האמיתיים, אני מניחה שהיו לי תקופות פרודקטיביות יותר ופחות, כמו בכל דבר...

לא הבנתי, זה לא טוב שהוא צמוד בגיל הזה ? (אני באמת לא מבינה - הוא בן שנתיים לא?)
בן שנתיים, כן. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב. הוא צמוד. אני אוהב שהוא צמוד. אבל חושבת שאולי הוא צריך להעז יותר. אני מניחה שזה יבוא עם הזמן.

מצער לשמוע על הקשר ביניכן, אם זה המצב נשמע רצון הגיוני לבנות קשר אחר עם הילדים לא ?
בהחלט. אבל (כפסיכולוגית, בין היתר) אני תוהה אם אני מחזיקה אותו כל כך קרוב מתוך חסך אם שלי ולא מתוך חסך אם שלו

האם דחוף לך כבר לחזור לעבודה או להמשיך לימודים ? האם את יכולה להרשות לעצמך פסק זמן בו תעסקי אולי ביתר נינוחות בתחומים שמעניינים אותך (בלי מחוייבות לוחצת על הראש), תהיי עם הילדים ותבחני מה הכי מתאים לך ולהם ? האם את חייבת כבר להחליט ?
תיאורטית אני יכולה לעשות הכל באיזי. לכתוב פחות (לעבודה, ללימודים)- נינוחות, בדיוק. השאלה היא אם אני אעשה את זה או שאני מסוגלת לעבוד רק בטירוף דד ליינים דוחקים והלמות פטישים ברקע. קשה לי לומר. בנתיים, בחופשת הלידה הזו, לא עשיתי כמעט כלום של עצמי, וזה מדכא אותי נורא.

_בקיצור, דברי עוד על אווירת גן, מאוד מעניין אותי מה את חושבת על זה, וגם איפה זה עומד מול זה שעד ארבע זה באמת ממש מאוחר, כלומר, אין יום אחר כך.
או שבכלל האופציה זה לא גן בכלל?_

בדרך כלל כשאנחנו בבית, הבקרים מתחילים בשקט- קוראים סיפור, מכינים שייק פירות בבלנדר, הכל לאט-לאט. אחר כך יוצאים לטיול לגינות, שריקות בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות (אפילו המטפלות עוד לא הגיעו

) ולא צריך לחכות בתור לנדנדה... מגיעים הבייתה, משחקים, קוראים, מכינים יחד ארוחת צהריים וגולשים לשנת צהריים של שעתיים (הם, אני רק במקרה של שנת לילה לא מוצלחת). בימים האלה של בית, כשמגיעה השעה ארבע אני מרגישה שסוף היום כבר לפני- הרי בשש כבר מתחילים בתרגולת חביתה-אמבטיה-סיפור ולמיטה (זה קורה ב-20 מדי ערב עם שניהם, לפעמים הקטן נרדם עוד קודם).

ואיכשהו, כשאני אוספת אותו מהגן בצהריים המאוחרות, נדמה לי שיש עוד המון שעות לפנינו. אבל אני חושבת שזה בגלל שהצורך שלו ביחס ובתשומת לב מתנקזות לשעות האלה, שהופכות להיות מאוד אינטנסיביות (אם אנחנו ביום של בית, אלה בדרך כלל יהיו שעות שבהן הוא יותר מעסיק את עצמו ופחות זקוק לשעשועים מהסביבה).

אני חושבת שבשבילנו, האופציה של חצי גן, היא לקחת את הרע מכל המקומות. גם ליצור חסך בתשומת לב ונסיעות לגן ובחזרה וכו' וכו' וגם לא לקבל את חווית הבית המלאה.

האופציה של חצי גן

איך השעה אחת, אחת וחצי נהייתה חצי גן? כשאני גדלתי זה היה גן מלא.
זה לא חצי גן, זה חצי יום עבודה.

אני חוששת שאם זה יהיה שהוא פשוט אם מטפלת ואז לפעמים נפגשים במקרה בילד בגינה ולפעמים לא (כי רובם במסגרות הרי, ולא בטוח שבדיוק יהיה סינכרון בשעות שילד אחר בגינה..) זה לא מספיק.
מהנסיון שלי עם גינות ציבוריות ומטפלות, רובן הולכות לאותה הגינה באותן השעות מדי יום. יש בזה הגיון גם עבור המטפלות - יש להן סדר יום, יותר קל לילדים להסתדר כשהם מכירים, וגם למטפלות נעים לפגוש את אותם האנשים מדי יום. אם יש מספיק ילדים בבית באיזור, רוב המטפלות יתנקזו לאותו המקום באותה השעה.

תחושה כי.... לצערי הרב והגדול מאוד אני לא מצליחה לעשות כלום כבר די הרבה זמן (מאז סוף ההריון, והקטן חוגג מחר שלושה חודשים).
ברור! נדירות הנשים שמצליחות לעשות משהו בתקופות האלו. אני באמ תחושבת שאת מלחיצה את עצמך סתם. זו חופשת לידה, מטרתה היא שתשכחי מכל חיי העבודה\לחצים שמחוץ לבית, ותתמקדי בתינוק.
ולדעתי (וזו דעתי האישית בלבד), אם את מרגישה שיותר קשה לך עם גן מאשר בלי גן כרגע, אז למה לעזאזל לשלוח כרגע לגן? תחכי כמה חודשים ואז תחשבי מחדש. תמיד תמיד אפשר לשלוח לגן, זו אופציה כל כך זמינה ופשוטה.
_מצער לשמוע על הקשר ביניכן, אם זה המצב נשמע רצון הגיוני לבנות קשר אחר עם הילדים לא ?
בהחלט. אבל (כפסיכולוגית, בין היתר) אני תוהה אם אני מחזיקה אותו כל כך קרוב מתוך חסך אם שלי ולא מתוך חסך אם שלו_
בעיני זה לא משנה. לרוב הילדים זו האפשרות המועדפת, אז מה זה משנה למה? ומעבר לזה, בעיני הורות מאפשרת לנו תיקון, וטיפול עצמי, ושיפור עצמי, ואם זו הדרך שטובה לשניכם, אז למה לא?

היי יעל - מחשבות מדבריך
(מאז סוף ההריון, והקטן חוגג מחר שלושה חודשים). לא מצליחה לכתוב, להתרכז,
הפה הפה, שלושה חודשים!! זה ממש כלום.

לגבי הגן, יש לי כמה שאלות:

האם סדר הדברים לא ישתנה כשתעברו לשרון?
האם יכול להיות שלבן שנתיים כן תתאים מטפלת ולא גן של ממש?

לא יודעת, לא הבנתי קודם שהוא כול כך קטן. למטפלת יש נראה לי את כל היתרונות שאת מתארת של חצאי ימים, וגם יש לומר שלו"ז של דוקטורנטית זה דבר דיי גמיש, וגם מטפלת, אז אולי זה הולך יותר טוב?
כתבת הרבה, ואני חשה שהגבתי רק לחלק. אוסיף אחר כך.

מהנסיון שלי עם גינות ציבוריות ומטפלות, רובן הולכות לאותה הגינה באותן השעות מדי יום. יש בזה הגיון גם עבור המטפלות - יש להן סדר יום, יותר קל לילדים להסתדר כשהם מכירים, וגם למטפלות נעים לפגוש את אותם האנשים מדי יום. אם יש מספיק ילדים בבית באיזור, רוב המטפלות יתנקזו לאותו המקום באותה השעה.
גם מהניסיון שלי זה כך.
פה בשנה שעברה נוצרה קבוצה של ממש של ילדים עד גיל שנתיים וחצי פלוס מינוס.
זה התחיל מזה שנפגשו באקראי מדי בוקר,
ונמשך ביוזמה של אמא אחת שאספה מספרי טלפון מכולם ועדכנה מדי יום או יומיים איפה הם ומה עושים והציעה לכולם להצטרף.
בחורף בימים גשומים לפעמים נפגשו בבתים וזה היה מאד נחמד וקליל.
אני גרה במושב, אבל מניסיוני בערים יש אפילו יותר אפשרויות - פשוט יש יותר ילדים ויותר מטפלות, ויותר גנים...

בנתיים, בחופשת הלידה הזו, לא עשיתי כמעט כלום של עצמי, וזה מדכא אותי נורא.
O-:
מה אמורים לעשות בחופשת לידה?
גם לי יש הרגשה שאת ממש ממש מלחיצה את עצמך סתם
וגם שואלת שוב - למה לא להקדיש את הסכום של הגן למטפלת או בייביסיטר באופן חלקי?
נשמע הרבה יותר גמיש ומתאים לכם בשלב הזה,
מה גם שבגיל הזה לדעתי אין כל צורך חברתי לוחץ שאי אפשר לפתור עם קצת מפגשים עם שכנים, עם ילדים של חברים או בגני שעשועים וכו'.

בן שנתיים, כן. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב. הוא צמוד. אני אוהב שהוא צמוד. אבל חושבת שאולי הוא צריך להעז יותר. אני מניחה שזה יבוא עם הזמן
באתי כי קראת לי, אבל האמת, חלקים מהדיון הזה ממש קשים לי. אני בעיקר יושבת על הידיים וסותמת את הפה.
דעתי המושכלת והמנומקת (אפילו כאן במעלה הדף, אם קוראים אותו מתחילתו) היא שתינוקות בני שנתיים ממש לא זקוקים לשום "גן" או דמוי-גן. הדברים האלה גורמים אך ורק נזק.

זה טוב שהוא צמוד - זה הטבעי. ואם הוא עבר פרידות בחיים (אמרת שהיה בגן כשהיה קטן יותר?) אז הוא יהיה צמוד יותר.
והקטע המעצבן עם "אולי הוא צריך להעז יותר" - שברגע שעוברת לנו במוח המחשבה הביקורתית, שאולי הילד שלנו "לא בסדר" במשהו וצריך להיות אחרת ממה שהוא, הביקורת הזאת עוברת מייד לילד באופן ישיר ומיידי )-: ונחשי מה ההשפעה שלה? היא מקפדת את הביטחון העצמי שלו... )-: ואז - הוא מעז פחות...

ניסיתי, כן. לא עובד משהו (בשבילנו לפחות).
טוב, הסברת מעולה, תיאורים נוגעים ללב (ומשעשעים למדי) ששכנעו אותי שכבר עדיף להשאר בבית (או לצאת לכל היום), אצלי זה לא היה כך אבל זה כנראה די אינדיבידואלי (ואצלי הן גם יצאו בגיל בוגר יותר).

תחושה כי.... לצערי הרב והגדול מאוד אני לא מצליחה לעשות כלום כבר די הרבה זמן
את קורעת, כנראה שכחת שילדת לא מזמן (שלושה חודשים זה ממש לא מזמן)
וקצת יותר ברצינות, נשמע שהיו לך הספקים מטורפים ובטח קשה לך עם הקצב האיטי משהו שנפל עלייך פתאום, אבל ככה זה להיות אם, אנחנו איטיות יותר, כבדות יותר, מסורבלות יותר, לוקח זמן לחזור לעצמנו, וחלקנו לא חוזרות לעצמנו לעולם. לקוח הרבה זמן להתאושש מלידה.

התיאורים שלך על השהייה שלכם ביחד בבית מקסימים לדעתי, אולי כדאי שתקחי פסק זמן למחשבות ותהיי איתם עד שתהיי סגורה על עצמך, וגם כמו דניאלה אני מציעה שאולי תקחו את הכסף של הגן ותשקיעו במטפלת שתקח אותו בשעות שנוחות לך (ואז גם תוכלי יותר לשחק עם השעות ואולי היא תקח אותו מהבית כך שזה יחסוך לך זמן סרבול ובלאגן ותוכלי לנצל טוב יותר את הזמן).

אני עם בשמת בעניין, שבגיל הזה הילד צריך בעיקר את אימו
אבל כמו ש תמרוש רוש כתבה בדף אמהות וקריירה - טובת הילד היא גם טובת אמו

האמת, חלקים מהדיון הזה ממש קשים לי. אני בעיקר יושבת על הידיים וסותמת את הפה.
את יודעת איך זה, כשיש לך איזו דילמה, ואת בוחרת את מי לשאול? זאת אומרת, הרי לרוב אנחנו יודעות מה יענו לנו- יש את התשובה של אמא שלי, את התשובה של אחותי, את התשובה של החברה הכי טובה. ואיך נאמר? לא סתם הגענו לדף הזה בבאופן. אז שחררי את הידיים (עד שהן התפנו מלהחזיק תינוק, ככה את יושבת עליהן?!) ותגידי את כל מה שאפשר להגיד כדי להטות את המאזניים האלה (משקל הנורמטיביות מהצד השני כבד עד מאוד).

והקטע המעצבן עם "אולי הוא צריך להעז יותר" - שברגע שעוברת לנו במוח המחשבה הביקורתית, שאולי הילד שלנו "לא בסדר" במשהו וצריך להיות אחרת ממה שהוא, הביקורת הזאת עוברת מייד לילד באופן ישיר ומיידי ונחשי מה ההשפעה שלה? היא מקפדת את הביטחון העצמי שלו... ואז - הוא מעז פחות...
נכון וידוע ומוכח מדעית. מנסה כמה שפחות לחשוב את זה ועל זה. קורה לי בעיקר כשמפנים את תשומת ליבי לעניין כאילו מדובר בתקלה.

את קורעת, כנראה שכחת שילדת לא מזמן (שלושה חודשים זה ממש לא מזמן)
תודה, תודה, חוש הומור זה תמיד חשוב. את מכירה את הפינה הזו של השולחן של ערימת המאמרים והספרים? שהולכת ומתגבהת ומתגבהת? אני צריכה לכבוש אותה. ויעד אחר, לא קשור בכלל, הוא חצי מרתון בית שאן בדצמבר. ואני מתגעגעת לכתוב ולראיין. ואני רוצה לכתוב ספר. ומה שמשגע אותי הוא שכל הדברים האלה הם (לכאורה?) מאוד אפשריים- כי הם לא תלויי זמן או מקום, רק כוח ורצון. (ובמקום זה אני פה...).

כי הם לא תלויי זמן או מקום, רק כוח ורצון.
אבל באמת, למי יש כח עם תינוק כל כך קטן? יש זמן לכל דבר. באותה מידה אפשר להגיד: הילדים עכשיו קטנים, עכשיו יש לי את האפשרות להיות איתם, זה הכל תלוי כח ורצון. זו גם הזדמנות שלא תחזור.

(ובמקום זה אני פה...).
אוי מוכר (והיום ביליתי כאן מלאן), מצד שני אני מנחמת את עצמי שעם הקטנים סביבי היום (הגדולות הלכו) לא הייתי מצליחה להתקדם הרבה במחקר גם ככה. משום מה בשביל לכתוב כאן כל-כך קל לי להתעלם מהם (לא ממש טוב אבל זה המצב).
את מעוררת השראה עם העשייה והחלומות והתכנונים שלך.

משום מה בשביל לכתוב כאן כל-כך קל לי להתעלם מהם (לא ממש טוב אבל זה המצב).
זה דורש בסך הכל פיסות די קטנות של מחשבה... (מחשבות גדולות, אבל קצרות יחסית

)

ומה שמשגע אותי הוא שכל הדברים האלה הם (לכאורה?) מאוד אפשריים- כי הם לא תלויי זמן או מקום, רק כוח ורצון. (ובמקום זה אני פה...)
במקום זה גם אני פה... P-:
טוב אבל עכשיו אלך לילדה, לחכות לה מול חדר הבחינה (היא נבחנת כרגע על המוסיקה של יוהן סבסטיאן באך).

אז רק שני דברים:

את דקה אחרי לידה. באמת. צריך להתאושש ולצערי זה לוקח פחות או יותר שנה. או, אם מצליח לך וזה תהליך מואץ - רק תריסר חודשים.
הכוח לאסוף את עצמנו לדברים שדורשים "כוח" ו"רצון". המממ. זה אומר שמשהו לא מאוזן, וזה אומר שזה לא באמת מה שאנחנו רוצות לעשות כרגע... נדמה לנו שאנחנו צריכות (מלת מפתח) להכריח את עצמנו לעשות, ואז מצטברת לה ערימה גבוהה לא רק של מאמרים אלא של רגשי אשמה ו"הייתי צריכה כבר להשתלט על זה", מה שמשתק אותנו עוד יותר למחרת, אבל האמת היא שאנחנו לא רוצות. רוצות לעשות דברים אחרים.

למשל. פשוט להיות.
להיות אמא.
ובאמת, אם יש תינוק קטן בבית, למה להפריד את הגדול? ששני התינוקות ישחקו יחד וילמדו להעסיק זה את זה, את ממילא מנוטרלת, למה להכניס עוד בלגן לחיים.
בשביל המחקר אני מצאתי בייביסיטר לכמה שעות ביום.
טוב, הלכתי.

אני חושבת שהחלטתי.
זאת אומרת, הזמן עובר, ואני מתקשה לקבל החלטה לכאן או לכאן, והזמן ממשיך לנוע, ואני לא משלמת דמי הרשמה לגנים, ואני לא הולכת לשמוע מה שומעים מחוץ לגן בסתם יום של חול, ואני לא מנסה לתחקר שכנים עתידיים לגבי טיב הגננת. תכף אמצע יולי. באמצע אוגוסט נגמרת שנת הלימודים בגן, שבועיים מאוחר יותר מתחילה שנת הלימודים הבאה.
ואנחנו? נהיה בבית.
(חשוב לי לכתוב את זה כי אני רוצה להרגיש את הבחירה. אני לא רוצה שהזמן יימרח, ויגיע ספטמבר, ואני אבין- אין גן. אני רוצה לקבל את ההחלטה הכל כך חשובה הזו).

אבישג כתבה באחד הדפים על כמה מעט אנשים חושבים על חזון החינוך הביתה וכמה קל לאנשים לשקוע אל תוך האיך (איך מנקים בחינוך הביתי, איך מלמדים בחינוך הביתי, איך נרדמים בחינוך הביתי). זה מזכיר לי, שכשהייתי בהריון, באחת הבדיקות הרופא שאל אותי לגבי תוכניות עתידיות ועניתי לו, שנראה מה יהיה ונחליט. והוא אמר לי אז שהחיים לימדו אותו שעדיף לקבל החלטה ולנסות ללכת בעקבותיה ולא להסחף עם המקומות שהחיים לוקחים אותנו אליהם. זה אולי נשמע קצת קיצוני כשזה כתוב שחור על גבי לבן, אבל הוא לא היה איזה פנאט, ואני באמת חושבת שעדיף לסמן איזו נקודה במרחק (גם אם עמומה) מאשר לבדוק את כל פיתולי הדרך (וממילא יהיו פיתולים, כי זה טיבן של דרכים).

למה זה כל כך מפחיד אותי?
כי אני לא רוצה לענות לשאלות של אנשים בנושא.
כי אני לא רוצה שזה ייכשל.
כי אני מקווה שאני עושה את הבחירה הנכונה בעבור הבנים שלי ובעבורי.

למה זה משמח אותי?
כי אני חושבת על כל הדברים הנהדרים שנעשה ביחד.
כי אני מתגעגעת לבן שלי כשהוא בגן.
כי אני לא יכולה לחכות לזמן הזה, שיהיה כולו שלנו.

קיבלתי החלטה. אני חושבת.

יעלפו - שיהיה בהצלחה!

כי אני לא רוצה שזה ייכשל.
מה הגדרתך לכישלון בהקשר? גם אם וכאשר יום אחת תחליתי שזה לא בשבילך יותר, כבר תהיה ברווח של יום-חודש-שנה-שניים של ילדים שגדלו בבית! אחים שגדלו ביחד! אימא שזכת להיות נוכחת...

כי אני לא רוצה לענות לשאלות של אנשים בנושא.
לא חייבים לענות משהו מחייב שמכיל את כל האג'נדה שלך בנושא. אפשר תמיד להגיד משהו אמורפי בסגנון של בדיוק עברנו דירה ובינתיים אני בבית אז נחמד לי שהוא איתי ונראה עוד שבוע\חודש\שנה.....
כי אני לא רוצה שזה ייכשל.
אם את עונה ככה לאנשים, ובאיזה שהוא מקום גם לעצמך, אז זה לא יכול להיכשל. כי מקסימום יעברו שבוע\חודש\ שנה ותחליטי אחרת. לא התחייבת לגדל אותו בחנ"ב עד גיל 18.

אבישג כתבה באחד הדפים על כמה מעט אנשים חושבים על חזון החינוך הביתה וכמה קל לאנשים לשקוע אל תוך האיך
אני מסכימה שעוזר כשיש מטרה וקו מנחה, אבל צריך לזכור שזה קו מנחה בלבד.
למעט מספר מאד קטן של אנשים עם אידאולוגיה מוצקה ביותר, רוב האנשים שהכרתי שהיו עסוקים מאד באידיאולוגיה נשברו מהר מאד מהחינוך הביתי. מאד חשוב להתעסק עם האיך, ולהנות מהדרך. בעיני האיך הוא קצת שונה ממה שכתבת, כי הדברים החשובים בעיני לפחות זה דברים כמו: איך נותנים לילדים מרחב בחינוך ביתי, איך מתערבים נכון כשצריך, איך מלמדים דבר כזה או אחר, איך מעבירים את היום בצורה שתהיה נעימה לכולם וברת קיימא (מבחינה משפחתית חינוך-ביתית), בטח אני יכולה לחשוב על עוד אם אני אתאמץ טיפונת.
כי אני מקווה שאני עושה את הבחירה הנכונה בעבור הבנים שלי ובעבורי.
אף פעם אין דרך לדעת, רק בדיעבד, וגם אז צריך לזכור שהחלטנו על סמך מה שידענו אז ולא על סמך מה שאנחנו יודעים בדיעבד....
ומצטרפת לאיחולי הבהצלחה!

תודה לכל מי שכתבה!

מה הגדרתך לכישלון בהקשר?
זאת שאלה טובה. אני יודעת את החומר, זאת אומרת, קראתי מספיק באתר הזה ובאחרים כדי לדעת שילדי החינוך הביתי הם ילדים. עם טוב ורע, עם יתרונות וחסרונות. ואנשים הם בסופו של דבר האנשים שהם (ולראיה, ההבדלים הברורים בין שני הבנים שלי, שניכרם כבר בגילם הצעיר מאוד). אבל זה כאילו שאני מרגישה שאם אני לוקחת צעד כל כך גדול (לתפיסתי) מהנורמה, אני רוצה שהבחירה הזו "תוכיח" את עצמה. קשה לומר איך בדיוק. אני מצליחה לחשוב לדוגמא על אחת מילדות החינוך הביתי מהאתר שהגיעה לגיל ההתבגרות והתחילה תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. זו נראת לי כמו "הוכחה" לצדקת הדרך. כמובן שגם אם הילדים יצליחו פשוט להיות נינוחים יותר או סקרנים יותר או דברים מופשטים אחרים, זה יישמח אותי. אבל כמישהי שמתעסקת כבר הרבה שנים במחקר כמותי, אני אוהבת את המידע שלי כשהוא מדיד

.

כי אני לא רוצה לענות לשאלות של אנשים בנושא.
גם הציטוט הראשון שלי וגם זה, גורמים לי לחשוב על התיאוריה של היגינס. מכירות? בגדול הוא מדבר על פוקוס הימנעותי ופוקוס של לגשת (טוב, זה נשמע גרוע בעברית, עמכן הסליחה). אם אתה בפוקוס הראשון, אתה רק חושב כל הזמן איך להמנע מתוצאה לא רצויה ונוקט צעדים כדי להגיע לכך. לעומת זאת, אם אתה בפוקוס השני, אתה הרבה יותר פתוח ומנסה לעשות כמה שיותר דברים שאולי יקדמו אותך אל המטרה שלך. לצערי, אני מוצאת את עצמי הרבה מדי פעמים בפוקוס הימנעותי. במקום להיות מלאת התלהבות וחדווה לקראת החוויה המדהימה הזו שאני מעוניינת לנסות (ובאמת שזה מאוד מרגש אותי), אני עסוקה באיך להמנע מכישלון, איך לא לתת לאמא שלי להוציא אותי מדעתי (בכל שיחת טלפון היא שואלת אם כבר מצאתי גן. רק מכוונות טובות, כמובן) וכו'. אני עוד לא מספיק בטוחה בעצמי כדי לענות בקצרה, ואין לי כוח לענות באריכות. אבל אנשים אחרים באמת לא מטרידים אותי הרבה יותר מדי.

כי הדברים החשובים בעיני לפחות זה דברים כמו: איך נותנים לילדים מרחב בחינוך ביתי, איך מתערבים נכון כשצריך, איך מלמדים דבר כזה או אחר, איך מעבירים את היום בצורה שתהיה נעימה לכולם וברת קיימא (מבחינה משפחתית חינוך-ביתית),
פלונית, הדברים שכתבת נשמעים לי חשובים מאוד, אחד אחד (ואם יש לך תובנות, כאן או בדפים אחרים בהם כתבת, יותר מאשמח לשמוע).
אני אסביר קצת את דילמת ה"מה לעומת איך" שלי. הרבה פעמים בחיים הרגשתי שאנשים עושים דברים בצורה לא הגיונית ובחלק מהפעמים ניסיתי ללכת בדרך אחרת. הרבה מדי פעמים גיליתי שהדרך שחשבתי שתהיה קצרה יותר הפכה לארוכה יותר מזו הנורמטיבית (ולא בגלל שעצרתי להריח את הפרחים, סתם בגלל כל מיני תקלות או עיכובים או שעמום). אז נניח עכשיו אני חושבת- נהיה בחינוך ביתי, ויהיה לנו את כל הזמן הזה יחד, והבן שלי יוכל לקרוא בגיל צעיר. אני חוששת לגלות שכל מיני מחשבות כאלה הן רק מחשבות ולמצוא את עצמי עם ילד בן שש או שבע שבכלל לא יודע לקרוא (בנושא הקריאה קצת קשה לי להאמין שזה יהיה המצב, כי אנחנו קוראים המון, ורוב מה שאני עושה בחיים כרוך בקריאה וכתיבה, אבל זו רק דוגמא).

או נניח, שמרוב רצון "להוכיח" את נכונות הבחירה להשאר בבית אני אשגע את הילדים עם "סקולינג" ואז מה בעצם עשיתי. ובמקום ילדים סקרנים יצאו לי גם ילדים ששונאים לימודים וגם ילדים ששונאים אותי. (ובגלל זה אולי שווה לחשוב מראש על מה חשוב לי- נניח, סקרנות לשארית החיים חשובה יותר מלדעת את ה-ABC בגיל שלוש).

או עוד נניח, שאני אמצא את עצמי מתעסקת בכל מיני דברים שאני בכלל לא מתעניינת בהם ואוהבת אותם (כל מיני יצירות ושאר פעילויות גן שלא אהבתי אפילו כשהייתי ילדת גן) רק מרוב שעמום ואני אהיה מתוסכלת נורא. (ושוב לצאת מתוך איזה מה שיוביל לאיך שיותר נכון בשבילנו).

אני מצליחה לחשוב לדוגמא על אחת מילדות החינוך הביתי מהאתר שהגיעה לגיל ההתבגרות והתחילה תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. זו נראת לי כמו "הוכחה" לצדקת הדרך
המממ.
לא יודעת אם זו הוכחה. מה אם נגיד יש לילדה הזאת אח, שדי ברור שלא יילך בשום אופן ללמוד שום דבר עיוני עד גיל מאוד מאוחר?

מעבר לזה שקשה לי לחבר "כישלון" או "הצלחה" עם החינוך הביתי, אני הייתי מודדת אותם אחרת:
האם טוב למשפחה בחינוך הביתי? האם גם ההורים וגם הילדים נהנים מאורח החיים שלהם? האם טוב להם בגדול להיות בחינוך ביתי (לא מדברת על זה שבכל דרך חיים לא תמיד הכל גן של שושנים).

איך לא לתת לאמא שלי להוציא אותי מדעתי (בכל שיחת טלפון היא שואלת אם כבר מצאתי גן
טוב, זו סוגיה עתיקה שנדונה כאן באתר בהרחבה בדפים רבים (-:
אני מציעה לא לענות שום תשובה מחייבת, אף פעם.
למשל "כרגע אנחנו לא שולחים לגן" או "בינתיים החלטנו לא לשלוח לגן".
תגובה: ()&^%%$#@#@!
חוזרים על המנטרה: "תודה על האיכפתיות, אבל בינתיים זה מה שהחלטנו".
תגובה: אבל בלה בלה בלה ועד מתי?
וריאציה על המנטרה: "בינתיים זה מה שהחלטנו. זה מה שנכון לנו כרגע".
כל השאר: לא יודעת. כרגע. לא יודעת מה יהיה עוד שנה-שנתיים-עשר.

היה בחינוך ביתי, ויהיה לנו את כל הזמן הזה יחד, והבן שלי יוכל לקרוא בגיל צעיר. אני חוששת לגלות שכל מיני מחשבות כאלה הן רק מחשבות ולמצוא את עצמי עם ילד בן שש או שבע שבכלל לא יודע לקרוא
כן, כאן עלית על משהו חשוב:
עדיף להמנע מציפיות מוקדמות, כי הן עול גם עלייך וגם על הילד.
בינתיים גדלתי ורכשתי ניסיון, והיום למשל די ברור לי שזה לא ייתרון לקרוא בגיל צעיר. זה אולי אפילו חיסרון, אפילו מזיק, תופס מקום של דברים אחרים שהילד היה צריך למצות בגילאים הצעירים יותר.
אם הילד רוצה, שואל, מתעניין ומנסה לקרוא או לכתוב - אני לא בעד לחסום אותו, אני בעד לזרום איתו (אגב, הם מתחילים את התהליך הטבעי בכתיבה ולא בקריאה. והם מתחילים בכתיבה של "קשקושים" שהם מספרים לך שהם "כתבו". רק בהדרגה הם מבינים מהתקשורת עם הסביבה לגבי הכתיבה, שהאותיות הן דבר מוסכם שצריך ללמוד, ושהן מייצגות צלילים).
אבל אם הילד לא מעוניין - אני בעד לא לדחוף בגיל צעיר מדי. בואי נגיד שאם כיתה א' היא בגיל 6-7 בכל העולם (אירופה: 7. ישראל: 6), אז זה גיל סביר להתחלת אוריינות. אבל ילד בחינוך ביתי לא צריך שנה שלמה ללמוד את התורה... אז אם הילד בכלל לא מתעניין ולא מבקש ולא "כותב" ולא כלום, אולי בגיל הזה לא מזיק להתחיל פה ושם להראות לו דברים, כמו למשל את השם שלו וכדומה.
אבל באמת, חנוך לנער על פי דרכו.
זה נכון בכל מקרה, גם אם הילד בבית ספר...

לגבי
אמצא את עצמי מתעסקת בכל מיני דברים שאני בכלל לא מתעניינת בהם ואוהבת אותם (כל מיני יצירות ושאר פעילויות גן
אני אישית חושבת שאין שום צורך שאמא תעסוק בדברים שהיא לא סובלת.
יש מספיק דברים שאפשר לעשות עם הילדים. תשימי את הדגש על מה שאת אוהבת (לאפות עוגיות ביחד?).
מי שלא מאמין בבית הספר גם לא בהכרח מאמין בתוכנית לימודים חובה. לא חייבים לעשות את היצירות המעצבנות בגן, שאחר כך נערמות ואין מה לעשות איתן. נהדר לתת לילד צבעים לשרבט (איך קוראים לדף של חוה בת חיים?) אבל אמא לא חייבת לצייר גם היא...

עקרון הרצף באומנות של ילדים

לא יודעת אם זו הוכחה. מה אם נגיד יש לילדה הזאת אח, שדי ברור שלא יילך בשום אופן ללמוד שום דבר עיוני עד גיל מאוד מאוחר?
אני חושבת שזה יהיה קשה לי, חינוך ביתי או כל חינוך אחר, אם יהיו לי ילדים שלא ירצו ולא ילמדו שום דבר עיוני עד גיל מאוד מאוחר. פשוט כי זה שונה מאוד ממני. זה כמו שיהיו לי ילדים דתיים מאוד. זה יהיה לי קשה. או שיהיו לי ילדים שדעותיהם הפוליטיות יהיו בימין הקיצוני (מבחינה מדינית, מבחינה כלכלית הם יכולים להרחיק ימינה ככל שירצו

).

עדיף להמנע מציפיות מוקדמות, כי הן עול גם עלייך וגם על הילד.
כן, ויש פה דף שלם על המנעות מציפיות. אני צריכה להצליח לעשות את זה. עוד לא ברור לי איך. (הרי הכל השלכה, הילדים כמראה שלי כאם).

אני אישית חושבת שאין שום צורך שאמא תעסוק בדברים שהיא לא סובלת.
גם אני.

אז נניח עכשיו אני חושבת- נהיה בחינוך ביתי, ויהיה לנו את כל הזמן הזה יחד, והבן שלי יוכל לקרוא בגיל צעיר. אני חוששת לגלות שכל מיני מחשבות כאלה הן רק מחשבות ולמצוא את עצמי עם ילד בן שש או שבע שבכלל לא יודע לקרוא
ציטתי כדי לענות, ובדיוק ראיתי שבשמת כתבה את מה שהתכוונתי :
והיום למשל די ברור לי שזה לא ייתרון לקרוא בגיל צעיר. זה אולי אפילו חיסרון, אפילו מזיק, תופס מקום של דברים אחרים שהילד היה צריך למצות בגילאים הצעירים יותר.
זו לגמרי התחושה שלי היום, כשיש לי ילד בן שש שמראה עניין מוגבל ביותר בקריאה. וזה לא שאני מנחמת את עצמי או משהו כזה, אני באמת רואה איך דברים מסויימים שלומדים באים על חשבון אחרים, ושזה שהוא לא יודע לקרוא מלמד אותו קשב מסוג אחר, למשל הבנת הנשמע, שזה לדעתי הבסיס להבנת הנקרא. או שהוא יושב ומתבונן בציורים, ולפי מה שאני רואה הוא מסתכל על ההבעות של הדמויות, חושב על התחושות שלהן ועוד.
מעבר לזה, אני רוצה להגיד לך, שיש עוד מלא זמן עד אז. בערך 4 שנים, נכון? הדעות שלך והתפיסות שלך בטוח ישתנו בכל מיני היבטים שאת לא מתארת לעצמך אפילו, (ואני בטח שלא).
אני חושבת שזה יהיה קשה לי, חינוך ביתי או כל חינוך אחר, אם יהיו לי ילדים שלא ירצו ולא ילמדו שום דבר עיוני עד גיל מאוד מאוחר.
חמותי ואבא שלי הם בדיוק בגישה הזאת. אני גדלתי וחונכתי בגישה הזאת, וכך גם בן זוגי. עם השנים אני מבינה כמה זה הזיק לי לפחות, כמה לימודים מיותרים דחסתי בזמן שהייתי צריכה ללמוד משהו פחות עיוני ויותר פרקטי, כי יותר מתאימה לי עבודה פרקטית ולא כזו שצריך לשבת לקרוא מאמרים כל היום (שזה סוג הלימוד שלמדתי). הבן הבכור שלי מאד אוהב לימוד עיוני, ואילו הבן השני אחר, חי בעולמות הדמיון, ובגלל שאני יושבת ומתבוננת בהם הרבה, אני רואה את החשיבות ואת היופי שטמון בבן השני. חמותי מאד מתפעלת מהבכור (אם כי מתלוננת שהוא לא יודע לקרוא, ושבגן היו מקדמים אותו יותר), ואילו אני רואה ילד שצריך "קידום" בדברים אחרים, כי החלק האינטלקטואלי בא לו טבעי ובקלות, ובעיני בגיל הרך חשוב לשים דגש על כישורים חברתיים, על מיומנויות גופניות, על יצירה (לא במובן הגינוני שלה, אלא יצירה שנובעת ובפנים ומביעה את מה שהילד רוצה לבטא).
אולי זו הפואנטה: אנחנו מחונכים לראות לימוד בכל דבר אינטלקטואלי, שדורש אוריינות, ורצוי מתימטיקה. לימודי מוסיקה לרוב נחשבים יותר אם יש בהם את התיאוריה של המוזיקה. פיסול, ציור, ריקוד- זה כבר פחות נחשב. כישורים חברתיים נחשבים מאד, אבל הם כוללים בעיקר את היכולת להתמודד עם ההמון והקבוצה.
אבל יש עוד מלא לימוד, וכל דבר הוא לימוד, בטח בגיל הרך: הליכה, ריצה, טיפוס, שחייה, רכיבה על אופניים, לתפוס כדור, לצייר, לשחק בחול, לשחק עם חברים, לריב עם חברים, לעזור לאמא, לאהוב, לכעוס, להיות עצוב להיות שמח, לדעת לספר מה אתה מרגיש ועוד ועוד ועוד..... כל הדברים האלו בעיני הם הבסיס לחיים. מה זה משנה אם יודעים חשבון אבל לא יודעים להכיל רגשות? אז תהיה מתימטיקאי מעולה מהסוג שפוגשים הרבה במסדרונות הטכניון, שהולכים רק צמוד לקירות וכאלה. או שתדע לדבר ב5 שפות, אבל לא תדע לנהל שיחה נורמלית באף אחת מהן (מכירה מישהו כזה, בחיי!). וכל המיומנויות הפיזיות הן הבסיס לכל השאר בעיני.
ועוד דבר שראיתי, זה מה שבשמת כתבה עליו - לימוד של דברים בא על חשבון לימוד של דברים אחרים. אי אפשר ללמוד הכל, אי אפשר להיות טובים בהכל.
לדעתי, ברגע שאת חובבת עיסוק אינטלקטואלי, גם הילד שלך ידע הרבה דברים מהז'אנר, ובאמת אין צורך להילחץ מזה, כי זה מה שבא לך טבעי ולכן גם יבוא לו טבעי. ולכן בעיני לפחות, מהניסיון שלי, צריך להשתדל ולראות איפה הנקודות החלשות, שלו ושלך, ואיפה אפשר למצוא דברים שכיף לשניכם שמעצימים ומפתחים את הנקודות החלשות האלו.

מעבר לזה, את תמצאי את עצמך מתעסקת בכל מיני דברים שלא מעניינים אותך, כי ככה זה בחיים. ולהיות אמא בחינוך ביתי זה סוג של עבודה, מה שאומר שלפעמים יש דברים פחות מהנים. היתרון בחינוך ביתי הוא שלרוב יכולת ההשפעה שלך על מה את עושה היא יותר גדולה, אבל יכול להיות שתחליטי בנסיבות מסויימות לעשות משהו שלא כל כך מהנה אותך כי יש לך מטרה כלשהי שחשובה לך.
מעבר לזה, יש כאן נגיעה בעוד אספקט של החיים המודרניים, שהוא "הקידום של הילדים". בעצם לילדים היום אין תפקיד מוגדר בחיים, מלבד להתקדם. אני חושבת שגם הדור שלנו ספג הרבה מדי מהגישה הזאת בילדות, וכיום זה מוקצן עוד יותר.
ולגבי הציפיות: בעיני הדרך הכי טובה להירגע עם הציפיות היא להתבונן בילדים, ולנסות לראות מה הם באמת צריכים, ולא איך לספק את אמא שלך כדי שהיא תוכל להשוויץ בנכדים (או את חמותי במקרה שלי). ולאט לאט הפוקוס משתנה, ואז קיימות גם הציפיות, אבל קיים עוד רובד אמיתי יותר, של מה באמת נכון לילד.
ומעבר לזה, כדאי לזכור שחלק גדול מהציפיות שלנו הוא כאמור תלוי תרבות: פעם (לפני 150 שנה) היו לומדים לקרוא בגילאי 8 בארה"ב, וברוסיה (נדמה לי שגם כיום) בגיל 7, וביהדות בגיל 3... אז זה אומר שהרוסים או האמריקאים הצליחו פחות? יותר? מה זה אומר? מהי ההצלחה הזאת? אני חושבת שאחת הסיבות לכך שיש דגש על קריאה וחשבון ומתי הם קורים זה כי זה עניין שהוא כביכול מדיד. הנה הילד קורא, בגיל כך וכך. אפשר לשים וי, ולהתפאר לכולם. אבל גם זה, כמו כל הדברים שהילדים שלנו עושים הוא תהליך. מכירים את האותיות, כותבים, קוראים הברה הברה, מתחילים פה ושם לחבר מילים, לאט לאט משפטים, הבנת הנקרא.... אז מתי בכל התהליך הזה אפשר לשים וי על הסעיף של "הילד יודע לקרוא"?
אני ראיתי את זה כשהילדים התחילו ללכת. כי אנשים היו אומרים לי "הילד שלי הלך בגיל כזה וכזה". וכשהם התחילו ללכת, ראיתי שזה לא משהו שקורה ביום אחד. זה תהליך ארוך, שבו הולכים קצת מסביב לדברים, ואז אולי כמה צעדים עם יד, ואז עושים צעד וקורסים, ואז עושים שני צעדים וקורסים וכן הלאה, עד שזה "מסתיים" בילד שהולך מהר (ואז לומדים לרוץ). אז מתי הילד נחשב לילד הולך?כשהוא הולך עם יד? בצעד הראשון? כשהוא רץ?
כשמתבוננים באמת בתהליך הלימוד, רואים שהוא כל כך מורכב וכל כך הדרגתי, והצמצום שלו לרשימה שאפשר לסמן וי עושה עוול לילד, ועוול להנאה שאנחנו יכולים להפיק מלראות את הלימוד הזה.

_אני חושבת שזה יהיה קשה לי, חינוך ביתי או כל חינוך אחר, אם יהיו לי ילדים שלא ירצו ולא ילמדו שום דבר עיוני עד גיל מאוד מאוחר.
חמותי ואבא שלי הם בדיוק בגישה הזאת. אני גדלתי וחונכתי בגישה הזאת, וכך גם בן זוגי. עם השנים אני מבינה כמה זה הזיק לי לפחות, כמה לימודים מיותרים דחסתי בזמן שהייתי צריכה ללמוד משהו פחות עיוני ויותר פרקטי, כי יותר מתאימה לי עבודה פרקטית ולא כזו שצריך לשבת לקרוא מאמרים כל היום (שזה סוג הלימוד שלמדתי)._

גם אני גדלתי וחונכתי בגישה הזאת.
ועם השנים אני מבינה כמה זה הזיק, לי לפחות.
בעיקר - עול הציפיות. עול הציפיות. עול הציפיות.
תשמעי, אני ד"ר. את קולטת כמה שנות לימוד עיוני זה?!
יותר גרוע מזה. בגרות בהצטיינות. ב"א בהצטיינות. מ"א בהצטיינות יתרה. דוקטוראט בציון מעולה.
את קולטת את עול הציפיות?!
את יכולה להבין איזה עול זה?

באמת לפעמים בא לי להעיף את האישיות הזאת לכל הרוחות, בתוך איזה כלא הייתי כל כך הרבה שנים. ואני באמת טיפוס עיוני. ואני באמת טובה במחקר ובכל זה. אבל אולי יכולתי להיות אדם מאושר לפני הרבה יותר שנים אילו הייתי יודעת מי אני, מה אני רוצה, ומי אני רוצה להיות.

פעם בכיתה ט' או י' אני קיבלתי (כרגיל) 10 במבחן במתמטיקה, ושכני לספסל הלימודים (ישבנו ביחד על שולחן משותף) קיבל 4 וקינא בי.
אמרתי לו, מה אתה מדבר! אני כמו הולכת תמיד על חבל. אסור לי ליפול! אף פעם אסור לי ליפול!
אתה קיבלת 4. מותר לך להיכשל. אתה יכול פשוט ללכת על הקרקע.

כמו שסיפרתי לך, אני מוצאת את הדרכים שלי להנחיל עניינים עיוניים לילד שלי. אבל בעיקר אני מחנכת את עצמי: להתאים את הציפיות שלי לילד. לשים את הדגש על מי שהוא, על מה שמתאים לו, על מה שטוב לו. לא לנסות לחתוך אותו פה ולמתוח אותו שם כדי שייכנס לתוך איזו תבנית מוכנה מראש שבכלל לא מתייחסת אליו, שלא לוקחת אותו בחשבון.
יותר חשוב לאהוב את הילד שיש,
מאשר לנסות לסדר לעצמנו איזה ילד פנטזיות.
וזה חשוב לא פחות בבית ספר מאשר בחינוך הביתי. מה, אילו הייתי שולחת לבי"ס אחד הפחדים הגדולים שלי הוא שהייתי מתחילה לדאוג לגבי המבחנים והציונים שלהם ומבלבלת להם במוח ומתערבת איפה שלא צריך. כי בבית הספר עוד יותר נורא מאשר בחינוך הביתי, כי כל המערכת לוחצת עלייך כמו מכבש עם הציפיות מהילד להתיישר לפי הקו של בית הספר.

טוב, אני ממש אוהבת אתכן ואת התשובות שלכן ושמחה מאוד שאתן כאן.

עוד שאלה-

יש כל מיני סיבות לחינוך ביתי. מהכיוון השלילי, יש ניסיון להמנע מכל הרע שמסגרת עם המון ילדים ומעט מדי מבוגרים כופה על הילדים. אבל אני רוצה לחשוב דווקא על הצד השני, בהנחה שהנה, הגענו לחינוך הביתי ומהרע המסגרתי ניצלנו לעת עתה.

הרי, הבית כמו שהוא היום, רחוק מאוד מחיי השבט. אנחנו די מבודדים ממשפחה, העבודה שלי היא לא פיזית אלא בישיבה מול המחשב, ועוד דוגמאות שכבר דיברו עליהן פה באתר די הרבה.

ואני מנסה לחשוב, אם אני רוצה לתאר לעצמי את החינוך הביתי המשפחתי שלנו בצורה הכי אידילית, איך אני רואה אותו? כי למרכז את הילדים (אפילו שהם כבר שניים, ואם התוכנית של בעלי תצליח, יהיו עוד) נראה לי לא לעניין. מצד שני, הם קטנים למדי, אז בכל זאת הם כן (ואני שמחה על זה, לא כתלונה) כל היום איתי.

אני אשמח לשמוע רעיונות פרקטיים. עד עכשיו הצלחתי לחשוב על לעשות יום טיול אחד בשבוע. אבל מה בשאר הזמן?

כי אני לא רוצה לענות לשאלות של אנשים בנושא.
אולי יעזור לך פעוט בבית דעי את אשר תשיבי @}
(נוסטלגיה רחוקה בשבילנו...)

קראתי, קראתי. (את כל האתר הזה אני קוראת לאורך ולרוחב ובמהופך בשעות לא שעות). אין לי כוח לאנשים. כי גם ככה אני עדיין מלאת חששות (איך זה יילך, אם יהיה לי כוח, אם יהיה לנו כיף) ופשוט אין לי כוח לשאלות, להצטדקויות, להסברים. אין לי אפילו כוח שיגידו לי- כל הכבוד, כי אז אם אני אחליט מתישהו לשלוח אותם לגן, זה יהיה ההפך מכל הכבוד. אני רק רוצה לעשות את הדברים בשקט (יש לי מספיק רעש בתוך הראש שלי).

אם כך, לדעתי כדאי לך פשוט להזכיר לעצמך שהשינויים ושלבי ההתפתחות בשנים הראשונות תכופים מאוד, גם אצל הילדים וגם אצל האם, וזה בסך הכל אחד מהם. כל דבר וכל החלטה שלך הם "בינתיים". אז "בינתיים" החלטת כך וכך, "בינתיים" זה מה שמתאים. זו מילת המפתח.
לגבי "אין לי כוח לשאלות" - מה שעוזר הוא לענות במשפט אחד ואז להמשיך "עזבו, זה סיפור ארוך, אני אספר לך באריכות פעם, בהזדמנות". ככה אנשים קולטים שאת לא דוחה את ניסיונות השיחה שלהם, אבל עדיין שומרים על האשליה שאת אמורה לשתף אותם בכל התלבטויותיך בנושא

.

אבל עדיין שומרים על האשליה שאת אמורה לשתף אותם בכל התלבטויותיך בנושא .

מעולה

אומנם קשור גם לדף לשכנע לחינוך ביתי , אבל רציתי לשאול: מה אב הילדים חושב בנושא?

הוא לא כל כך חושב בנושא.
זאת אומרת- הוא המפרנס העיקרי (וגם בשעותי הטובות ביותר ככתבת שוק הון במשרה מלאה מאוד הרווחתי פחות מחצי ממשכורת ההיי טק הדשנה שלו). הוא מגיע בשש בערב כל יום (למעט יום שבועי שבו הוא מגיע ב16). הוא מרגיש וחושב שההחלטה הזו צריכה להיות שלי.

זה חיובי כי הוא ממש לא נגד ואפילו די בעד. זה פחות משאיר לי מקום לקשיים ותלונות כי התחושה היא שהבחירה היא לגמרי בידיים שלי.

מה נעלמתן? בואו בואו

אני באמת תוהה הרבה איך לא ממרכזים את הילדים בחיים בבית. הרי זה רק הם ואני. וכמה שלא נתאמץ לבשל וללכת לסופר ולדואר, יישארו עוד די הרבה שעות ביממה. איך אתן העברתן את השעות האלה עם קטנטנים שעוד לא ממש מסוגלים לשעשע את עצמם לאורך זמן? (בהנחה שאין סביבכם איזו קהילה סופר שוקקת?).

במהלך סוף השבוע הילד אומר מדי פעם -גן, גן. ואני שואלת אותו- גן משחקים? והוא עונה- לא! לא! ואני שואלת- איזה גן? והוא עונה- הגן של דינה!
אתה רוצה ללכת לגן של דינה?
כן!
מה תעשה שם?
המ-המ! (אוכל)
מה תאכל בגן?
עוגיה!
עוגיה?!
כן!
ומה עוד תאכל?
צימוקים!
ומה עוד?
ענבים!

האמת היא שאת כל המאכלים האלה הוא בכלל אוכל בבית ולא בגן, אבל בכל זאת התבאסתי. הוא מטפס לעגלה וקורא- גן! גן! (כי בדרך כלל נוסעים לגן בעגלה) או מתיישב בכיסא שלו באוטו וקורא גן! גן! ובאופן כללי אומר הרבה יותר מדי גן לדעת אמא שלו

(אולי בכלל טוב לו שם?).

היום נסענו בבוקר לגן וכשהגענו הוא קרא- בית! בית!

היום נסענו בבוקר לגן וכשהגענו הוא קרא- בית! בית!
חחח D-:

בילינו עשרה ימים בהולנד, היה מעולה. היה גם מאוד אינטנסיבי. אנחנו לא מטיילים עצלים, ולכן גם בחמשת הימים שבילינו בכפר נופש הולנדי מוצלח במיוחד, עשינו המון פעילויות (חץ וקשת למטרה, טיפוס אתגרי, סקי מים, סירת פדלים וכו'). פתאום נזכרתי איך זה לעשות המון פעילויות, וקצת התבאסתי על מה שנהיה ממני. מישהי, שיום שבו היא גם הולכת לסופר וגם לבריכה נחשב כמו יום מלא פעילות. נפלו לי כמה אסימונים בטיול הזה.

כשאני בבית, כל מיני פעילויות שהן מאוד שוליים בחיים שלי בדרך כלל (נניח, לדאוג לאכול, שזה משהו שבשגרת עבודה-לימודים הייתי מתקתקת ברגע וחצי) הופך לעניין ענק. ללכת לסופר כל יום, להכין את האוכל במשך שעות עם הילדים, לאכול אותו. שטות קטנה כזו נהיית חצי חיים. עכשיו, זה לא שזה לא נחמד לפעמים. אני אוהבת לעשות את הדברים האלה עם הילדים ו"למרוח" את הזמן בעשייה הזו, אבל לא כל יום, לא שאלה יהיו החיים. לא לקחת את מעט הדברים הבסיסיים שהם הכרח ולהפוך אותם למהות.

בימים שהיו בנויים מהתעוררות עצלה יחסית, ארוחה זריזה, פעילות, מנוחת צהריים, פעילות, ארוחת ערב, היינו כולנו מרוצים למדי.

יאללה, עוד שבועיים נגמר הגן של הפצפוץ ואנחנו יוצאים לחופש הגדול של חיינו.

מישהי, שיום שבו היא גם הולכת לסופר וגם לבריכה נחשב כמו יום מלא פעילות
(-:

בחיי, נו. מה, זה רק אני? אוי אוי אוי!

לא יא מצחיקה
פשוט היה משעשע לקרא את התיאור של מה שהפכנו להיות - בדיוק כך
כשהייתי רווקה הייתי לוקחת את הארנק ונוסעת לאן שאני רוצה, אחרי שהבנות נולדו (במיוחד בשנים הראשונות) כל יציאה מהבית הפכה למבצע.
במיוחד בשנים הראשונות, את עסוקה במיוחד בלהניק ולהאכיל (שכנה שלי לשעבר - קצינה בצבא, תיארה אחרי לידת ביתה הבכורה שכל היום היא רק מניקה - איזה שינוי זה בחיים לא? )

באמת תהיתי לאן נעלמת

ואם אנחנו שתינו שוב כאן בדף הנכון
רציתי לומר בהקשר לדברייך, שמטרות בחיים הן דבר מאוד משמעותי מבחינתי, אבל בכל זאת אני שמה דגש מאוד על הנאה - במילים אחרות אם לא היה לי כיף איתם לא נראה לי שהיינו בחינוך ביתי

כבר כתבתי לך בדף בית על כך

אבל חשוב לי לומר, חינוך ביתי זו לא החלטה כל-כך דרסטית
את תמיד יכולה לחזור בך : עוד חודש, עוד שנה, עוד עשר שנים
לא חתמת חוזה לכל החיים
זה מאוד משמעותי כי אז הדברים מקבלים את הפרופורציה הנכונה, את יכולה להיות בבית שנה, אפילו חמש ואז לשוב למסגרות ולפצוח בקריירה סוערת

אני חושבת שזה יהיה קשה לי, חינוך ביתי או כל חינוך אחר, אם יהיו לי ילדים שלא ירצו ולא ילמדו שום דבר עיוני עד גיל מאוד מאוחר. פשוט כי זה שונה מאוד ממני.
או אפילו לא ירצו בכלל, מה תעשי אז ?
אבל גם זה לדעתי יכול לקרות בבית הספר - ילד שלא אוהב לקרא, ילד שלא רוצה להכין שיעורים, ילד שמפריע למורה, קונפליקטים בעניין יש גם שם

_ואני מנסה לחשוב, אם אני רוצה לתאר לעצמי את החינוך הביתי המשפחתי שלנו בצורה הכי אידילית, איך אני רואה אותו? כי למרכז את הילדים (אפילו שהם כבר שניים, ואם התוכנית של בעלי תצליח, יהיו עוד) נראה לי לא לעניין. מצד שני, הם קטנים למדי, אז בכל זאת הם כן (ואני שמחה על זה, לא כתלונה) כל היום איתי.
אני אשמח לשמוע רעיונות פרקטיים. עד עכשיו הצלחתי לחשוב על לעשות יום טיול אחד בשבוע. אבל מה בשאר הזמן?_

קהילה, חברה בשבילך - לדעתי זה מאוד חשוב, להפגש לפחות פעם בשבוע, רצוי יותר, להיות עם אנשים שמעניינים אותך
וגם לדאוג לשעות לעצמך (באמצעות אם חלופית או שמרטפית)

_עדיף להמנע מציפיות מוקדמות, כי הן עול גם עלייך וגם על הילד.
כן, ויש פה דף שלם על המנעות מציפיות. אני צריכה להצליח לעשות את זה. עוד לא ברור לי איך. (הרי הכל השלכה, הילדים כמראה שלי כאם)._

בפסקא הקודמת הסברת שיש דברים שיהיה לך קשה איתם (אם הילד יהיה מאוד שמאלני או מאוד חילוני (-: או לא עיוני - אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת)
אז נכון שהאתר מגניב ונורא חכם, השאלה אם הרעיון הזה באמת מקובל עלייך (והשאלה אם אני לא מנסה לדחוף אותך כעת לדיעות שלי)

בעיקרון, אני חושבת שצריך לתת לילד למצוא את הדרך שלו, אבל יש גבולות, לדעתי לכל אדם, מקומות שלא נרצה שהילד שלנו יגיע אליהם. כדאי שהגבולות יהיו רחבים ככל האפשר על מנת לתת לילד את המקום שלו ואת האפשרות למצוא את דרכו ואת עצמו. כמו כן הוא צריך לדעת שגם אם הוא ילך חלילה לכיוונים שהם ממש גרועים בעינינו הוא תמיד יישאר ילד שלנו, אבל גבולות תמיד יהיו ברמה כזו או אחרת (ובאופן כללי אני חושבת שאין נושא שהוא מוחלט, כלומר שבכל מקרה התשובה תהיה בו חיובית או שלילית).

ומה שיותר חשוב, אני חושבת
להיות מודע למה שאנחנו חושבים
כי גם אם לדעתנו צריך להמנע משאיפות עבור ילדינו באופן מוחלט
אבל אנחנו לא באמת מצליחים ליישם את זה
ובגלל שאנחנו חושבים שזה נכון אנחנו משתדלים להסתיר את דעתינו על עניינים שונים
זה רק נהיה יותר גרוע כי הילד הרי קולט את מה שאנחנו חושבים
אולי עדיף שנביע את דעתנו ונסביר שכך אנחנו חושבים אבל בהחלט ייתכן שאנחנו טועים וזו הדרך שלנו שלא מחייבת אותו.

אני רואה את זה מאוד על עצמי, לי חשובה מאוד השכלה ולימוד עיוני מאז שאני זוכרת את עצמי קראתי וחקרתי ולמדתי ללא הפסקה - בעלי מעולם לא פתח ספר. אז השכלה מאוד חשובה בעיני ואני מודה שאני מקווה שבתחום הזה הם ילכו בדרכי, אני כן אומרת את זה ומוסיפה שפשוט קשה לי אחרת, שזה מה שאני אוהבת ומה שחשוב בעיניי, זה לא אומר שזה נכון, זה לא מחייב אותם. בסך הכל אני מצדדת בתיאוריות של גארדנר על ריבוי אינטיליגנציות ומדברת על כך, אני משתדלת להעריך גם תחומים אחרים שהוא טוב בהם כמו מוסיקה ואמנות אבל אין לי אפשרות להסתיר את הנטייה הטבעית שלי, זה גם לא נכון בעיניי.
טוב, מה שתארתי זה המצב האידילי מבחינתי, בפועל לעיתים אני נגררת לחוסר הערכה וזלזול מופגן, אבל תיאורטית זה הקו שבו אני מאמינה.

_לא חתמת חוזה לכל החיים
זה מאוד משמעותי כי אז הדברים מקבלים את הפרופורציה הנכונה,_
דווקא לא חסרה לי הפרופורציה, וברגעים שכן, די מהר אני מצליחה להזכיר לעצמי את מה שכתבת כאן. זה פשוט שהאינטנסיביות של יונק צעיר שדבוק אלי (ברוך השם) יחד עם הפעלתנות (המבורכת) של ילד בן שנתיים מתישים אותי עד כדי כך שלא נותר בי הרבה כוח לדברים שאני רוצה לעשות. טוב, כנראה שזו אחת האמירות הכי טריוואליות כאמא צעירה, וזה אכן המצב שלי כרגע. כך שאם כבר, מה שמטריד אותי הוא לא שלא תהיה לי האפשרות לשלוח אותם למסגרות חינוכיות מחוץ לבית, אלא שלעולם לא תשוב אלי האנרגיה שלי למען עצמי (גם עכשיו יש לך עדיין משהו מעודד לומר?

).

קהילה, חברה בשבילך - לדעתי זה מאוד חשוב, להפגש לפחות פעם בשבוע, רצוי יותר, להיות עם אנשים שמעניינים אותך
ובאמת, אם יש משהו שמבאס אותי בלעבור מהתל אביביות הצפופה והלחה, אלה החברות שמצאתי לי כאן. לקח לי בערך שנה, שזה לא מעט זמן, לגבש סביבי חבורה של שלוש נשים (ועוד כמה מתחלפות) עם ילדים בגילאים דומים לגילאי הבנים שלי. יש לנו מפגש שבועי קבוע בכל יום שני בבית של האמא לתאומים בגיל של הקטן שלי (הגדולה שלה בגיל של הגדול שלי, אבל המפגש הוא בשעות הבוקר והם בגן). וחוץ מזה אנחנו נפגשות הרבה בגינה בשעות אחר הצהריים ומפטפטות את עצמנו לדעת באופן כללי.

אבל שוב, לפעמים זה מרגיש לי כמו בזבוז זמן. אנחנו יושבות, ונושאי השיחה שלנו הם על הרצף שבין ילדים לעבודות שעזבנו לטובת הילדים. זאת אומרת, זה טיבן של שיח חברי. בין אם הוא על ספה בסלון בביתה של ההיא, או בפינת הקפה בעבודה (שם מדברים על רכילות כלכלית, אבל הרעיון אותו רעיון).

מה שמוביל לנקודה הבאה שהעלית- בייביסיטר. אני מתכוונת למצוא מישהי קבועה ברגע שנתמקם בשדה ורבורג ולפנות לי כמה שעות ביממה. בתקווה שעד אז א' הקטן (לשניהם קוראים בשמות שמתחילים בא'. אז הקטן הוא א' הקטן, לפעמים הם מכונים גם אריק ובנץ). יתחיל לאכול קצת וזה בכלל יוכל לרווח לי כמה רגעים לעצמי.

אולי עדיף שנביע את דעתנו ונסביר שכך אנחנו חושבים אבל בהחלט ייתכן שאנחנו טועים וזו הדרך שלנו שלא מחייבת אותו.
משפט חכם. תודה על זה.

בעלי מעולם לא פתח ספר
וואו, זה מפתיע.
נו, זה ממש שיא הפתיחות בעיני.

ולפני כמה זמן כתבת פה או לי איזה משהו על חינוך ביתי ואהבה ואמהות וחסך (או ככה לפחות אני זוכרת! P-: )
אם וכשיתחשק לך להרחיב- אני אשמח

_ולפני כמה זמן כתבת פה או לי איזה משהו על חינוך ביתי ואהבה ואמהות וחסך (או ככה לפחות אני זוכרת! )
אם וכשיתחשק לך להרחיב- אני אשמח_

אם יהיה לי מושג למה כוונתך ועל מה להרחיב - גם אני אשמח (-:

זה פשוט שהאינטנסיביות של יונק צעיר שדבוק אלי (ברוך השם) יחד עם הפעלתנות (המבורכת) של ילד בן שנתיים מתישים אותי עד כדי כך שלא נותר בי הרבה כוח לדברים שאני רוצה לעשות
מוכר כל-כך (בשנים הראשונות)

אלא שלעולם לא תשוב אלי האנרגיה שלי למען עצמי (גם עכשיו יש לך עדיין משהו מעודד לומר? ).
האמת שכן (-:
כמו שכתבתי לך שורה מעל, לדעתי הקושי הגדול בעיקר בשנים הראשונות עם 2-3 הילדים הראשונים. בדיוק היום דיברתי על כך עם חברה, שבטח הרבה אנשים לא רוצים יותר מ 2-3 ילדים כי הם לא מבינים איך אפשר עוד ולא יודעים שמהילד הרביעי נהיה יותר קל.
וגם בלי קשר למס' הילדים, אני חושבת שהכי קשה עם הראשון, שני (גג שלישי) כשהם קטנים (עד גיל שנתיים שלש), אני זוכרת את התקופה הכי קשה לאחר לידת בתי השלישית - להיות אם לשלש בנות עד גיל שנתיים - היה קשה מאוד. עם הרביעי והחמישי נהיה הרבה יותר קל. אני משערת שגם אם לא מביאים עוד, כשהקטנים גדלים נהיה קל יותר וגם את נהיית יותר מיומנת ומורגלת באימהותך.
ולגבי הכוחות שהיו ואינם, אני לא בטוחה שאותם כוחות שהיו לי פעם שבו אליי במלואם, אבל בכל אופן אני רואה שינוי משמעותי בין היותי אם בשנים הראשונות להיות אם כעת, אני חושבת שבגדול הכוחות חזרו אליי.
חוץ מזה מבחינתי הבונוס של החינוך הביתי, שיש מאוד זרימה ונחת כשאת לא בתוך הלחצים של המסגרת וזה בהחלט עוזר לי לשמור כוחות לעצמי.

אבל שוב, לפעמים זה מרגיש לי כמו בזבוז זמן. אנחנו יושבות, ונושאי השיחה שלנו הם על הרצף שבין ילדים לעבודות שעזבנו לטובת הילדים. זאת אומרת, זה טיבן של שיח חברי. בין אם הוא על ספה בסלון בביתה של ההיא, או בפינת הקפה בעבודה (שם מדברים על רכילות כלכלית, אבל הרעיון אותו רעיון).
טוב גם זה מוכר למדי
מישהו כתב פעם שעד שהוא יוצא עם אשתו לבד, הם כל הזמן מדברים רק על... הילדים (-:
מצד שני בגלל זה תמיד היה חשוב לי לעסוק בתחום נוסף, שישאיר אותי בשפיות, בשנה היחידה שלא למדתי התעסקתי באובססיביות בחישוב תפריטי התזונה של הילדים.
אני חושבת שהשנים הראשונות של האמהות (2-5) הן באמת מאוד אינטנסיביות סביב הילדים, אבל עם הזמן העניין נרגע. קצת כמו בן זוג חדש.

אבישג, היי. אפשר שאלה?
(אם אני נדחפת כאן תגידו לי).

מה זאת אומרת מהילד הרביעי נהיה יותר קל?

אני עכשיו חושבת על השלישי - מתי כדאי וכאלה, ולא ברור לי למה זה יהיה יותר קל?

אני מתכוונת כמובן להניק מלא, ולפחות עד גיל שנתיים שאני או בעלי נהיה כמעט כל הזמן עם העולל (אם הייתי מתכוונת לא להניק בכלל ולשלוח למעון 9 שעות ביום מגיל 3 חודשים זה היה נראה אולי כמו משהו קל..).

אם מתחשק לך, אשמח להבין (ולהירגע...)

בשנה היחידה שלא למדתי התעסקתי באובססיביות בחישוב תפריטי התזונה של הילדים.
LOL
לגריין דחוף.

הי אורורה
אפשר תמיד שאלה - לא דף פרטי שלי (-:

כתבתי על כך בעבר ליעלפו בדף בית, אבל אכתוב גם כאן
את בני החמישי הנקתי עד גיל שנתיים וארבעה חודשים באופן הכי מלא שיכלתי לדמיין (בערך אלף פעם ביום ובליל) וגם הייתי איתו כמעט כל הזמן.
מכל ילדיי - הוא גם היה הקשה ביותר, חברה שלי שרגילה לקושי די צחקה עלי בעניין כי אצלה עם כולם היה לה מאוד קשה והיא לא הבינה איך אני מגדירה את גידול הילדים כ"כיף", אבל הילדים שלי באמת היו נוחים עד אליו.
ועדיין את הקושי הגדול ביותר חוויתי עם לידת בתי השלישית, זה קשור גם לדיכאון שהיה לי וגם לתקופה הלא קלה שעברנו כמשפחה, אבל לא רק, אולי גם לא בעיקר.
אני מרגישה עם השנים שהאמהות קלה לי יותר, אני יותר מנוסה, יותר סבלנית, רגילה לילדים שלי, זורמת איתם. בעבר היה לי קשה עם השיעבוד הטוטאלי, עכשיו בדיוק להיפך, פתאום מתפנה לי המון זמן לעצמי וזה מוזר לי כל השפע הזה (של זמן לעצמי).
יש יותר כלים, יותר כביסות, יותר אוכל לבשל - אבל כל זה בקטנה לעומת השיעבוד הטוטאלי שקיים בילד ראשון ושני, ברגע שיש חבורה בבית הם מעסיקים אחד את השני, וגם כשהגדולות שקועות בשלהן הקטנים נהנים להסתכל עליהם. בילד ראשון ושני אתה כל הזמן צמוד אליהם וצריך לבדר אותם ולהשגיח עליהם ללא הפוגה - אותי זה די חירפן. אגב, הגדולות שלי לוחצות עליי שאביא כבר תינוק חדש, הן רבות ביניהן למי הוא יהיה שייך, כך שדי ברור לי שתהיה לי עזרה מסויימת מהן.
בתחילת אמהותי לא יכלתי אפילו ללכת לשירותים או לנוח כשהייתי חייבת, עכשיו כשאני צריכה זמן לעצמי יש מי שיעזור (ואם הן כבר סיימו את המחוייבות השבועית שלהן אני מציעה להן תשלום - זה בדרך כלל מפתה אותן).
זהו בערך, מקווה שהייתי ברורה.

אורורה, כותבת לך שאלה בדף כמה ילדים שלדעתי יותר מתאים לכיוון של הדיון

עמוק עמוק מתוך הארגזים, שולפת יד ומקלידה, ומיד חוזרת לארוז (עוברים דירה בעוד שלושה ימים בדיוק, חיים בתוך מהפיכת ארגזים).

יום אחרון בגן.

רציתי לכתוב כאן כבר לפני כמה ימים אבל לא הספקתי. ביום שישי חגגנו לזאטוט שנתיים במסיבה בגן. הוא היה מרוצה בעיקר מהעוגה ודי נבהל מההמולה (הוא לא רגיל לימי הולדת בגן, כי חוגגים אותם בימי שישי, והוא לא נמצא בגן בימי שישי). אחרי המסיבה בגן, חגגנו יחד עם המשפחה המצומצמת. זה היה הרבה יותר טוב לכולנו. כשהסתיימו החגיגות מיד עלה לו החום. אני מאמינה גדולה שעניינים פיזיים הם לא רק פיזיים, והחום (הקצר מאוד, שעבר כבר למחרת כלא היה) נתן לנו תירוץ להתרכבל יחד ולהיות קטנים שוב.

השבוע האחרון בגן היה קצת שמח וקצת עצוב. מדי יום קיבלנו מתנה קטנה- אלבום תמונות, צלחת מעופפת, ובכלל הרעיפו הרבה אהבה על הילדים והמשפחות בשבוע הזה. ולמרות שלגמרי ספרתי לאחור (עוד חמישה ימים, עוד ארבעה ימים, ממש מחשבת את הקץ לאחור), הרגשתי שאני גם קצת נשענת על הגן באופן מיוחד בשבוע הזה (בכל יום חשבתי לבוא לקחת אותו קצת יותר מאוחר מבדרך כלל. זה לא קרה בסוף, בעיקר בגלל שאחיו הקטן התעורר בשעה הקבועה שבה אנחנו יוצאים בדרך כלל, אבל בכל זאת, חשבתי). כאילו, יש עדיין במה להאחז. ועכשיו, מה. עכשיו החיים האמיתיים. (מפחיד).

אז מחר אין גן, והבית כולו ארגזים ארגזים בלי מרחב נשימה, והחוץ לוהט. חברה טובה מכאן הזמינה אותנו להיות אצלה ואולי נעשה את זה באמת. מחרתיים עוד יום לימבו כזה ובשישי בבוקר עוברים. ואז צריך לפרוק הכל, מה שאני מקווה שיקרה במהירות שיא לטובת כולנו, ולהתחיל את החיים בשדה ורבורג.

רוח של שינוי באוויר.

מאז שהפסקתי להגג על חינוך ביתי, והתחלתי לחיות אותו- יש לי הרבה פחות זמן לכתוב!

אבל חשוב לי לתעד את כל מה שקורה, כדי לזכור, כדי להיות מסוגלת לקרוא את עצמי לאחור בעתיד. אז אני אנסה לגנוב כמה רגעי הקלדה.

החופש הגדול (שהוא למעשה רק השבועיים האחרונים של החופש הגדול בגן הילדים של הבן הבכור שלי) עבר עלינו בלי ששמנו לב- עברנו דירה, מה שכלל הרבה המולה והמון פעילות. לסדר, לתקן (למדתי לעשות טיח! אז אם אתן צריכות...

), להזיז, לקחת, להביא. והזמן טס. זהו, עכשיו רשמית התמקמנו במושב. (וגם על זה צריך להרחיב, על המעבר ממקום שבו במרחק 5 דקות הליכה יש הכל- פארקים סופר שווים לילדים, בריכת האוניברסיטה, קניון לכל מה שצריך לקנות, המון סופרים למקום שבו צריך לנסוע כדי להגיע).

בכל מקרה, הנה, תחילת שנת הלימודים. אתמול קיבלתי אסאמאס מאמא שלי- א' מתחיל מחר גן חדש? ואחד דומה מאחותי. כמובן שהן כתבו מכוונה טובה ורצון לאחל הצלחה וכיף. ובכל זאת, מוזר. כל פיד הפייסבוק שלי מלא בהודעות של הורים- שמחים, כי עול החופש תם, עצובים, כי ההסתגלות קשה. ואצלנו? הבוקר שוב זורם בעצלתיים. משחקים, קוראים, מתנדנדים, שוכבים על הבטן ואז על הגב (תשמעו, על אף שבטן-גב נחשב כביטוי למנוחה, עבור בן הארבעה חודשים וחצי מדובר על חתיכת מאמץ!).

ואיך מזדמן לי בכלל לכתוב עכשיו? כי הקטן נח, והגדול מהרהר במיטה שלו. כן, יש לי בן שנתיים שאוהב לקחת רגעי מנוחה ולהרהר בשקט. מניחה שבגן הילדים זה לא ממש היה מתאפשר לו.

טוב, יש לי עוד הרבה לספר, אבל הנה, הוא יצא מהמיטה ודורש- קום! קום! אז קמתי...

טוב, נראה לי שההגיגים שלי כבר לא סופר רלוונטים לדף, אז אני מעבירה אותם וממשיכה במקום אחר. מוזמנות מאוד להגיע ולומר שלום.
http://runningyael.wordpress.com/

HELP HELP HELP

אז כתבתי גם בדף אחר אך לא כל כך הגיבו. חשבתי שאולי פה אמצא ישועה. בני עוד שבוע חוגג שנתיים. התחלנו קליטה בגן לפני שבועיים. גן רב גילאי 2-4, 18 ילדים... קליטה איטית מאוד אני נמצאת את כל הזמן שם, כל יום לשעתיים -שלוש... לאט לאט נחמד לו, לאט לאט עוזב אותי והולך לשחק... היום ממש לפרקי זמן יפים. הוא בקושי מדבר רק יודע 2 שמות של ילדים ו"מדבר עליהם בבית"...נראה שנהנה שם - מאוד אוהב ילדים וגירויים ואכן יש שם מספיק שני אלה ואף יותר מידי
יחד עם זאת אני רואה שם דברים שקשה לי - המון ילדים משמע שאף פעם לא יהיה יחס אישי, אני רואה ילדים מסתובבים ולא תמיד מוצאים את עצמם, לא תמיד כשמישהו בוכה מרימים אלא לפעמים נותנים יד, אומרים בוא נלך לעשות ככה וככה- הילד בא אחרי איש הצוות ופתאום יש "תקרית" אחרת ושוכחים מה הבטיחו לילד שהולכים לעשות... באופן כללי מרגישה שאין מספיק חיבוקים וחום ושיש בלאגן... אנשי הצוות "עסוקים" בדברים. אני מדמה זאת לג'ונגל- קראתי את המטאפורה הזו באחד הדפים פה והתחברתי. ג'ונגל ובלאגן ואין לי מושג איך אני משאירה את בני הקט שם לבד...איך יסתדר- אם יבכה איך ירגיעו אותו (פעם אחת יצאתי לאוטו ל3 דקות והוא בכה וכשחזרתי הגננת החזיקה אותו והוא היה הסטרי- הדרך שבה היא הרגיעה אותו ממש לא נראתה לי... ).
בטח תשאלו למה גן בכלל? כי אני עייפה נורא, עובדת גם מהבית וצריכה אחרי שנתיים מתישות ולידה נוראית קצת מנוחה. מרגישה שהוא ממש מחפש חברה ולא תמיד יש מן הנמצא וגם אם כן זה דורש ממני מאמץ, התארגנות וכו'... בעיקר המותשות מדברת ... אנא עזרו לי נשות השבט החכמות!!!

אולי משפחתון לחלק מהשבוע?