מכתב גלוי לרופאים

[מילי*]

התחושה שלי היא שכל טיעון שמישהו מעלה או העלה כאן, ואינו תואם את מה שמקובל עליך, זוכה לתגובה ארוכה שבה אתה (באמצעים שונים) הופך את הטיעון למשהו בלתי סביר או בלתי הגיוני או שאי אפשר להזדהות איתו יותר. אני מרגישה שאתה מציג את מה שלא מקובל עליך באופן מעוות.

חבל על הזמן שלך, שרון. זאת המומחיות שלו...

[פלונית_לצורך_העניין*]

שרון, עדיף שבדברייך לצפריר תתייחסי להעדפותייך כאל מסקנות מנומקות ורציונליות ולא כאל העדפות רגשיות, לדעתי יהיה קצת יותר סיכוי להתייחסות רצינית מצדו.

[פיצה_והתוספות*]

תגובה אחרונה בהחלט בענין הדיון הזה(מבטיחה בעיקר לעצמי )
צפריר, שאלת שאלה וקיבלת תשובה. גם ממני וגם משרון. שאלת באיזה תנאים הדיאלוג יוכל להתקיים מבחינתנו- קיבלת תשובה לכך.
מכאן- take it or leave it. מבחינתי מתקיים פה דיון שלי אין שום ענין לקחת בו חלק. האם נכון מה שכתבתי או לא? האם זה מוצדק? עניני? רלוונטי? מה זה משנה? זו דעתי, וזה ממש בסדר מבחינתי שתחליט שלך לא מתאים לנהל דיון בדרך זו. עדיין זו נשארת דעתי.
אין לי ענין בדיון בתוך דיון על איך צריך להתנהל הדיון. כבר כתבתי מספיק פעמים שהתפלספות היא לא הצד החזק שלי.
לילה נפלא

[צפריר_שפרון*]

שרון, פיצה,
מקבל. מכבד. מסכים. מתנצל על הפגיעה האישית אם יש כזו בשל מילותי. (קד קידה עמוקה)

מבין שלא מדויק דיו, לא מסביר פנים דיו, לא מיטיב לקרוא את רוח הדברים, ומפרש באופן שגוי את המילים. (מישיר מבט)

וברוח זו, של הסכמה אל בקורת, פורש להרהורי, וחוזר אל מקומי הטבעי - אותו מקום שבו הדיוק - אינו מוטל בספק. (צעד אחד לאחור)

וברוח זו, עולה התודה על העמדת הדברים, אל מולי, כפי שעומדים כעת, ומכך, בכבוד, מודה מעומק הלב. (מצדיע)

מילי,
אם הייתי מומחה במה שאת מייחסת לי - אפילו לא היית שמה לב. (קריצה, עין ימין)

פלונית,
הדבר שחסר כאן יותר מכל בדף הזה, זה הומור.
וזו, חלק מהבקורת הפנימית שלי - אל עצמי - שאיני מוצא בדברי שלי אפילו לא חיוך אחד. אפילו לא חיוך מריר. (אירוניה)


זה חומר למחשבה. (הבטחה לשעשוע)

תודה רבה.

<צפריר>
(נמוג)

[עודאמא*]

מיי טו סנטס -
כל העניין של היחס הוא דו כיווני.
אם אתה בא לרופא כדי לתאר לו מצב, ולקבל ממנו טיפול אז:

מצד אחד -
גם אתה מחוייב לתאר היטב את המצב, כן - גם אם זה דורש להגיש לו "רק רגע, לא גמרתי להסביר" או "אבל חשוב לי להדגיש שבפעם הקודמת שהרגשתי ככה ברגל בעצם היתה בעיה בלבלב..." או כל דבר אחר.

ומצד שני -
אתה צריך לדעת שהאחריות היא שלך. אם הוא אומר משהו שאתה לא מבין - תשאל שוב. אם אתה רוצה עוד בדיקה - תבקש. " אני רוצה שתקשיב שוב לריאות שלי". עיניים מתגלגלות של רופא לא מצדיקות שאתה לא תהיה אחראי לעצמך.

כשאני באה לרופא אני באמת באה להתייעץ. הוא יגיד מה שהוא חושב ויודע. אני אכבד את דבריו כי הוא מלומד ובקיא וגם כי הוא בן אדם. אבל אכניס אותם לבליל הידע והדעות שיש לי בראש ואני אחליט מה הלאה.
אז אם הוא רושם אנטיביוטיקה זה אומר שהוא דוחף לי אותה לפה? לא!
לרוב - אני לוקחת את המרשם ושואלת האם נראה לו שאפשר לחכות עד שיגיעו תוצאות התרבית לפני שמתחילים (כמעט תמיד אפשר כמובן... ולרוב אני לא לוקחת גם ככה).

ההרגשה שלי לגבי הדף היא שהיינו יכולים לכתוב אותו גם על מוסכניקים. אני מרגישה הרבה יותר בשליטה כשאני אצל רופא מאשר כשאני אצל מוסכניק.
לכן חשוב להדגיש שזו גם אחריות שלי - להיות בשליטה, להבין על מה מדובר.

[צפרדע_ית]

הדף הזה (ישן... אז מה) הגיע כרגיל בדיוק כשמטריד אותי משהו...
אני קוראת את סיפרו (המטריד בהחלט) של ד"ר יולי נולדמן 'קטל ברפואה', הספר נכתב לפני יותר מעשרים שנה, ובכל זאת נראה שמאום לא השתנה מאז... הספר תוקף את מוסד הרפואה באופנים שונים ממה שהובא כאן לדיון, יותר מהצד של הממסד, ופחות מהפן האנושי. _כך לפחות עד אמצעיתו)
אם למישהו יש השגות\הבהרות\משהו לומר, אשמח לקרוא על כך.
ץ

[שוות_נפש*]

הי צפרדע ית, לי יש לומר לך תודה על האינטרדקשן לדף הזה.. הוא מעניין . קוראת..

[כולנו_בני_אדם*]

גם כותבת המכתב... ובני אדם נוטים לפול בפחי ההכללות... בתפילת הרופא נאמר - "את האדם בצר לו הראיני רק את האדם" - כך בוקר בוקר אני קמה ומתעקשת, למרות תנאים פיזיים לא פשוטים, לראות את האדם שבא אליי - אחד אחרי השני בקצב של 4-6 בשעה, לעיתים גם 12-27 שעות רצופות, לראות לגעת ולתת את המיטב שאני יכולה כל אחד לפי רצונו וצרכיו - אשמח מאד אם גם את, אורנה, תראי בי באמת אדם, ולא חלק ממכלול עמום וממסדי, נטול פנים ולב - הרפואה מחייבת פיתוח של סבלנות ואהבה רבות (כן כמו שכל עבודת שירות לאחרים כגון זבנית, מכונאית או קופאית, ההשוואה למקצועות האלו אינה השמצה בעיני, היא מקור לגאווה - אם אהיה כקופאית בסופר, שלמרות השכר, מרותו של הבוס וכו' -עוד מצליחה לחייך לקונה ולעזור לה עם המצרכים ולעניין את ביתה הקטנה של הלקוחה, תוך כדי תקתוק בקופב בקצב שיא - אשריי)
והן, האהבה והחמלה שנדרשות מאיתנו מדי יום, ולכן גדלות ומתפתחות, הן שנותנות לנו כח להמשיך ולהעניק את מה שנוכל, למי שיבקש, ולקבל את כל הדעות שהיא או הוא מביאים עימם, כולל דעותייך.
והערה נוספת -תנאי הרפואה הציבורית כה שונים מאלו של אחיותיה ה"פרטיות- המשלימות" - כמטפלת "אלטרנטיבית" מצד אחד וכרופאה מצד שני, חוויתי היטב את שני העולמות - אני רואה בחבריי העומדים בעומסים המוטלים ברפואה הציבורית בני אדם מזן נדיר ומשובח - מבוקר עד בוקר לתת שירות שכולו חמלה ואהבה לעשרות אנשים, וכשמגיעים להניח את הראש על הכר, אפילו אז ללות אותם בליבך ומחשבותיך, לשאת תפילה לשלוותם - לא כי אתה סבור שאתה אלוהים עבורם, אלא כי פשוט אכפת לך, כאדם לאדם - כאלו הם חבריי, חלקם כתבו כאן, והם רבים רבים וטובים טובים