פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
הי גבירה יקרה ולא תקשורתית כרגע (מזדהה, למרות שלפרקים נמצאות לי המילים ), כתבתי בלי לרענן.. שולחת לך חיבוקים ללא מילים
סמס יישלח בהקדם.
סמס יישלח בהקדם.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
כל הפוסט שלך, גם הפרוזה וגםהשירה הביאו אותי למצב של דופק מוגבר ונשימה מואצת.
כמה אנ יאוהבת אותך ואת הכתיבה שלך!
כל הפוסט שלך, גם הפרוזה וגםהשירה הביאו אותי למצב של דופק מוגבר ונשימה מואצת.
כמה אנ יאוהבת אותך ואת הכתיבה שלך!
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
זאת הייתי אני
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כותבת ומוחקת וכותבת תגובה, כל המילים שלי נשמעות לי זרות . אני רוצה לחבק אותך בתודה . יצא לי אוי ו ווואו ו צמרמורת והכל נשמע לי גס על מלאכת הרקמה העדינה והמיוחדת הזאת של מילים. זה מצחיק אבל אני מאושרת שמצאתי אותך והשיר הזה הוא מורה דרך ממש, תודה רבה. היה נדמה לי לרגעים שהוא מולחן ואתי אנקרי שרה אותו. ומה שקרה לך בחלום, פשוט אין לי מילים.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
קוראת שוב ושוב. שתדעי. משתפת אותך כדי שתדעי שהאדוות של מה שכתבת מוסיפות לגעוש פה בעדינות בנשמה. הבית האחרון פשוט ...לא יודעת איך להגיד לך. מורה דרך, זו כנראה ההגדרה שהכי מדוייקת.
וככל שאני חושבת, זה באמת צריך להיות מולחן, ולהישמע שוב ושוב, ומפוזם על שפתותיהם של אנשים כשהם עושים הליכה.
וככל שאני חושבת, זה באמת צריך להיות מולחן, ולהישמע שוב ושוב, ומפוזם על שפתותיהם של אנשים כשהם עושים הליכה.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ריגשתן אותי מאוד שתיכן. תודה.
היה נדמה לי לרגעים שהוא מולחן ואתי אנקרי שרה אותו
תודה מיוחדת על זה. אחרי שראיתי את הקישור ששמת לי כאן אני מרגישה אליה חיבור עמוק.
יש שירים שכשאני כותבת אותם המנגינה שלהם פשוט מגיעה אתם, ואז אני מפזמת אותם במשך כמה ימים. הפעם זה לא קרה (אולי כי זה לא ממש נתפס לי כמו שיר..), אבל הדלקת אותי על לנסות
היה נדמה לי לרגעים שהוא מולחן ואתי אנקרי שרה אותו
תודה מיוחדת על זה. אחרי שראיתי את הקישור ששמת לי כאן אני מרגישה אליה חיבור עמוק.
יש שירים שכשאני כותבת אותם המנגינה שלהם פשוט מגיעה אתם, ואז אני מפזמת אותם במשך כמה ימים. הפעם זה לא קרה (אולי כי זה לא ממש נתפס לי כמו שיר..), אבל הדלקת אותי על לנסות
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אני חייבת להגיד שגם בקירה נוספת בבוקר שזהזמן שאני פחות רגשנית בו , זה מרעיד לי משהו, עד לחלוחית בעיניים ,בחיי. שיחות ניסחה את זה מעולה, אז מה שהיא אמרה.
חג שמח!
חג שמח!
-
- הודעות: 181
- הצטרפות: 20 אפריל 2012, 10:05
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מה שהן אמרו.
-
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
(לא מוצאת מלים שמתאימות לכאן. השיר מאד מרגש ומעורר השראה, וה"לא לעצור להרהר" מאד מתחבר לדברים שאני עסוקה בהם בימים האחרונים).
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
המשפט שהכי עושה לי לבכות זה 'הדרך נפתחת רק למי שהולך בה' כמה אומץ צריך בחיים האלה, כמה אהבה.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מימה גם את חוזרת לפה כל הזמן ? (-:
כן, זה לגמרי המשפט שהכי עושה לי, גם.
ומציאת השביל הנסתר, ברגיל
כן, זה לגמרי המשפט שהכי עושה לי, גם.
ומציאת השביל הנסתר, ברגיל
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
זה לגמרי המשפט שהכי עושה לי, גם.
גם לי
גם בגלל המסר המנחם והמחזק שבו, וגם כי זה משפט שאני מרגישה שהוא לא ממני, וכשזה קורה (שיוצא ממני משהו שברור לי שהוא לא ממני) זה מרגש מאוד.
תודה על החיזוקים
גם לי
גם בגלל המסר המנחם והמחזק שבו, וגם כי זה משפט שאני מרגישה שהוא לא ממני, וכשזה קורה (שיוצא ממני משהו שברור לי שהוא לא ממני) זה מרגש מאוד.
תודה על החיזוקים
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
וכשזה קורה (שיוצא ממני משהו שברור לי שהוא לא ממני) זה מרגש מאוד
מכירה ומזדהה
מכירה ומזדהה
-
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מקווה שנצליח איכשהו להתראות כולנו
הכתיבה שלך רק מגבירה את הרצון והכמיהה
לא כותבת בכלל כבר זמן מה
עוררת בי את החשק
הזכרת לי את הפשטות
ואת החיבור
אוהבת ומתגעגעת מאד
אולי תבואו אתן לאיזור שלי????? יודעת שזה לא הגיוני אבל מביעה משאלה
(הייתי בצפון בשבת, אולי גלית סיפרה לך אבל זו היתה גיחה קצרצרה ובלי אוטו...)
הכתיבה שלך רק מגבירה את הרצון והכמיהה
לא כותבת בכלל כבר זמן מה
עוררת בי את החשק
הזכרת לי את הפשטות
ואת החיבור
אוהבת ומתגעגעת מאד
אולי תבואו אתן לאיזור שלי????? יודעת שזה לא הגיוני אבל מביעה משאלה
(הייתי בצפון בשבת, אולי גלית סיפרה לך אבל זו היתה גיחה קצרצרה ובלי אוטו...)
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אשה שמחה (12.08.2009 14:45): (מצאתי. )
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ציפורי, תודה! @} @} @}
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מצאתי את הקטע הבא במחברת מלפני שלוש שנים, הוא העלה בי חיוך-
"אתמול הייתי מבואסת לפני שהלכתי לישון כי נזכרתי בכל מיני קטעים שהיו עם הילדות, ואמרתי את זה לי' [בעלי] והוא אמר- זה מה יש, ואמרתי- אבל אפשר אולי לשנות את זה והוא אמר- אפשר, בטח שאפשר.
אז לפני שנרדמתי ביקשתי מאלוהים- תעזור לי, תעזור, אפילו לא אמרתי במה בדיוק מרוב שהייתי מבואסת, והיום אני בהחלט רגועה, יכולה לראות את כל הצמתים שבהם יכולתי להתעצבן ולא התעצבנתי, ולא שלא הייתי תקיפה או אפילו התרגזתי בחלק מהמקרים אבל במידה סבירה, לא בטירוף חסר פרופורציות למתרחש.
אז מה, נענית לתפילותיי?
או שזה פשוט היום האחד הרגוע שאני מקבלת בחודש? הייתי רוצה להיות ככה יותר. הרבה יותר. לא כל הזמן, או קיי, מקבלת שאולי זה לא אפשרי לי, אבל הרבה יותר. הרבה הרבה הרבה יותר.
אני נושמת ומקבלת שזה כנראה לא יקרה. יום אחד. זה מה שיש לי.
כמו סינדרלה של האימהוּת, שזוכה להיות אמא יפה וטובה בנעלי זכוכית עד שהשעון יצלצל חצות או עד שאיזה הורמון ישתחרר במוח (או יפסיק להשתחרר, לא ברור לי בדיוק איך זה עובד), ואחזור להיות האמא הסמרטוטית שאני.
אני מתמרדת כנגד זה, אתה יודע? ואני מבינה שזה הנסיון שלי ושיכול היה להיות הרבה יותר גרוע אבל לא יכול להיות גם קצת יותר טוב? "
לא יודעת אם זה בגלל שאנחנו כבר לא בחינוך ביתי, או שסוף סוף למדתי לקבל את עצמי יותר, או שזה פשוט הגיל, כך או כך נדמה לי שרוב הזמן אני מרגישה הרבה יותר כמו סינדרלה מאשר כמו לכלוכית.
"אתמול הייתי מבואסת לפני שהלכתי לישון כי נזכרתי בכל מיני קטעים שהיו עם הילדות, ואמרתי את זה לי' [בעלי] והוא אמר- זה מה יש, ואמרתי- אבל אפשר אולי לשנות את זה והוא אמר- אפשר, בטח שאפשר.
אז לפני שנרדמתי ביקשתי מאלוהים- תעזור לי, תעזור, אפילו לא אמרתי במה בדיוק מרוב שהייתי מבואסת, והיום אני בהחלט רגועה, יכולה לראות את כל הצמתים שבהם יכולתי להתעצבן ולא התעצבנתי, ולא שלא הייתי תקיפה או אפילו התרגזתי בחלק מהמקרים אבל במידה סבירה, לא בטירוף חסר פרופורציות למתרחש.
אז מה, נענית לתפילותיי?
או שזה פשוט היום האחד הרגוע שאני מקבלת בחודש? הייתי רוצה להיות ככה יותר. הרבה יותר. לא כל הזמן, או קיי, מקבלת שאולי זה לא אפשרי לי, אבל הרבה יותר. הרבה הרבה הרבה יותר.
אני נושמת ומקבלת שזה כנראה לא יקרה. יום אחד. זה מה שיש לי.
כמו סינדרלה של האימהוּת, שזוכה להיות אמא יפה וטובה בנעלי זכוכית עד שהשעון יצלצל חצות או עד שאיזה הורמון ישתחרר במוח (או יפסיק להשתחרר, לא ברור לי בדיוק איך זה עובד), ואחזור להיות האמא הסמרטוטית שאני.
אני מתמרדת כנגד זה, אתה יודע? ואני מבינה שזה הנסיון שלי ושיכול היה להיות הרבה יותר גרוע אבל לא יכול להיות גם קצת יותר טוב? "
לא יודעת אם זה בגלל שאנחנו כבר לא בחינוך ביתי, או שסוף סוף למדתי לקבל את עצמי יותר, או שזה פשוט הגיל, כך או כך נדמה לי שרוב הזמן אני מרגישה הרבה יותר כמו סינדרלה מאשר כמו לכלוכית.
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מהממת שאת
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
הביצוע הזה של אתי אנקרי גרם לי להתאהב מחדש בשיר הזה.
מצחיק, גם אני הקדשתי לך אותו (בפייסבוק).
@}
_הדרך נפתחת רק למי שהולך בה
רק למי שנושם
רק למי שרואה
את השביל הנסתר
בַּרַגיל_
תודה.
והחלום... איך את יכולה להיות מורה רוחנית גם תוך כדי חלימה, נשגב מבינתי.
ומיהרתי, וכמו שקורה לי הרבה בחלומות לא הצלחתי להתקדם למרות המאמץ העצום שהשקעתי בזה. זה מזכיר לי משפט פתיחה של סיפור שמצאתי אתמול במחברת ישנה מאוד שלי ואחרי כל השנים פתאום יכולתי להעריך אותו ("הלכתי ברחוב אבל הרחוב הלך נגדי בכל הכוח." ככה נפתח הסיפור הקצר מאוד ההוא).
מצחיק, גם אני הקדשתי לך אותו (בפייסבוק).
@}
_הדרך נפתחת רק למי שהולך בה
רק למי שנושם
רק למי שרואה
את השביל הנסתר
בַּרַגיל_
תודה.
והחלום... איך את יכולה להיות מורה רוחנית גם תוך כדי חלימה, נשגב מבינתי.
ומיהרתי, וכמו שקורה לי הרבה בחלומות לא הצלחתי להתקדם למרות המאמץ העצום שהשקעתי בזה. זה מזכיר לי משפט פתיחה של סיפור שמצאתי אתמול במחברת ישנה מאוד שלי ואחרי כל השנים פתאום יכולתי להעריך אותו ("הלכתי ברחוב אבל הרחוב הלך נגדי בכל הכוח." ככה נפתח הסיפור הקצר מאוד ההוא).
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
צ'מעו, אנחנו פשוט חייבות כבר להיפגש. אולי שבועות בדרום אצל עדינה או ל'ג בעומר אצלי....
-
- הודעות: 181
- הצטרפות: 20 אפריל 2012, 10:05
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
לא יודעת אם זה בגלל שאנחנו כבר לא בחינוך ביתי, או שסוף סוף למדתי לקבל את עצמי יותר, או שזה פשוט הגיל, כך או כך נדמה לי שרוב הזמן אני מרגישה הרבה יותר כמו סינדרלה מאשר כמו לכלוכית.
צ'מעו, אנחנו פשוט חייבות כבר להיפגש.
מזמן. ואני רוצה להגיד לכן שאתן ממש פארשיות שלא באתן בסוף לפיקניק של צהריים בפברואר.
אולי שבועות בדרום אצל עדינה או ל'ג בעומר אצלי....
אם יש לי סיכוי להגיע זה למימה בל"גבעומר.
צ'מעו, אנחנו פשוט חייבות כבר להיפגש.
מזמן. ואני רוצה להגיד לכן שאתן ממש פארשיות שלא באתן בסוף לפיקניק של צהריים בפברואר.
אולי שבועות בדרום אצל עדינה או ל'ג בעומר אצלי....
אם יש לי סיכוי להגיע זה למימה בל"גבעומר.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
הלכתי ברחוב אבל הרחוב הלך נגדי בכל הכוח
כן, זו בדיוק התחושה
_אולי שבועות בדרום אצל עדינה או ל'ג בעומר אצלי....
אם יש לי סיכוי להגיע זה למימה בל"גבעומר._
גם לי, אם כי זה אומר מפגש עם הילדים, אם הבנתי נכון? לא בטוחה שבא לי על זה.
כן, זו בדיוק התחושה
_אולי שבועות בדרום אצל עדינה או ל'ג בעומר אצלי....
אם יש לי סיכוי להגיע זה למימה בל"גבעומר._
גם לי, אם כי זה אומר מפגש עם הילדים, אם הבנתי נכון? לא בטוחה שבא לי על זה.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
לא יודעת אם זה בגלל שאנחנו כבר לא בחינוך ביתי, או שסוף סוף למדתי לקבל את עצמי יותר, או שזה פשוט הגיל, כך או כך נדמה לי שרוב הזמן אני מרגישה הרבה יותר כמו סינדרלה מאשר כמו לכלוכית.
המילים החכמות ומלאות החמלה האלה עזרו לי להבין מה השתנה.
תודה אמא ללי היקרה על הקישור ועל החלק העצום שלך בשינוי הזה
המילים החכמות ומלאות החמלה האלה עזרו לי להבין מה השתנה.
תודה אמא ללי היקרה על הקישור ועל החלק העצום שלך בשינוי הזה
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כאמור המילים מרגישות לי טביעות מגף בוציות וכיוב...
(וזה כשלעצמו מכניס אותי למן מעגל תסכול קטן עם עצמי: מה זאת אומרת שלך יש בעיה לבטא את עצמך... איפה יעלה על הדעת שמותר לך להיות לא רהוטה... (-:)
משאירה שוב רק משפט מתוך הספר שקראתי ומפעם עדיין בדמי על סנדלר חכם שעושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים: מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן.
נראה לי, שלאורך הזמן הזה גם את הנחת הרבה מחשבות הפוכות על הדוכן ותיקנת אותן...
ואולי זה מה שעוה מכולנו סינדרלות?
@} מחכה לסמס הגואל (-:
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אה וגם...
הלכתי ברחוב אבל הרחוב הלך נגדי בכל הכוח
תודה על התיאור הזה.
יפה כל כך.
הלכתי ברחוב אבל הרחוב הלך נגדי בכל הכוח
תודה על התיאור הזה.
יפה כל כך.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
נראה לי, שלאורך הזמן הזה גם את הנחת הרבה מחשבות הפוכות על הדוכן ותיקנת אותן...
כן. וחלק פשוט החלפתי באחרות..
כן. וחלק פשוט החלפתי באחרות..
-
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
איזה קטע, האח של שי אור שכתב את הורות כמעשה ניסים, הוא תלמיד שלי ובדיוק ביקש שאשים קישור ואעזור להפיץ את הבשורה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים
-
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אדום החזה
מופיע לי בזווית העין
מפתיע אותי בביקור
ברגעי שכחה
הוא מזכיר לי אותךָ
את חסד קיומךָ
מופיע לרגע
ונעלם
שלא אוכל לאחוז בו במבט
רק הבזק אחד של חסד
תזכורת של היופי
שיכול להתקיים.
מופיע לי בזווית העין
מפתיע אותי בביקור
ברגעי שכחה
הוא מזכיר לי אותךָ
את חסד קיומךָ
מופיע לרגע
ונעלם
שלא אוכל לאחוז בו במבט
רק הבזק אחד של חסד
תזכורת של היופי
שיכול להתקיים.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
רגע אחד
של בוקר,
ציפור אחת
שרה,
הגיעה אלי
פנימה,
העירה אותי.
לרגע אחד
שכחתי
כל מה שאיני.
הייתי ברגע
אחד.
של בוקר,
ציפור אחת
שרה,
הגיעה אלי
פנימה,
העירה אותי.
לרגע אחד
שכחתי
כל מה שאיני.
הייתי ברגע
אחד.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
את השיר הראשון כתבתי לפני שלוש שנים. בערך באותה תקופה התחלתי לכתוב סיפור קצר, בהפוגה שאחרי כתיבת הטיוטא הראשונה של הרומן.
השיר השני נכתב היום בבוקר. אחרי שכתבתי אותו עשיתי התמקדות לקראת תחילת כתיבת רומן חדש- ספר שנובע מתוך הסיפור הקצר ההוא.
בהתמקדות עלתה המילה ציפור, ומיד אחריו עלה השיר הזה שמלווה אותי חזק ועמוק מאוד בחודשים האחרונים, מאז ש הגבירה בחום שמה אותו אצלה. אהבתי אותו מאוד מהפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל היא גרמה לי לשים לב, בפעם הראשונה, למילים שלו.
וגם השיר הזה אליו התוודעתי בשבועות האחרונים, וגם הוא נוגע בי מאוד. ( pajaro זה ציפור בספרדית).
ופתאום נזכרתי גם בניק הזה שבחרתי לי, ציפורי, וראיתי את הדמות של סבתי- קראו לה פייגה (שזה ציפור קטנה ביידיש), כשעלתה לארץ רצו לעברת לה את זה לציפורה אבל היא לא הסכימה. בהתמקדות ראיתי אותה מחבקת אותי.
אז אמנם, לאכזבתי, לא קיבלתי מההתמקדות משהו שהפך את הישיבה ליד השולחן עם מחברת ועט לקלה יותר. לא עלה שום טריק, משהו שישתיק את הקולות הביקורתיים, שיגרום לי לדעת פתאום ובבת אחת את כל מה שיש לדעת על הספר הזה.
אבל ככל הנראה יהיו בו ציפורים. או משהו שקשור לציפורים
ונזכרתי שככה זה לכתוב ספר. לא לדעת, ואז לדעת.
השיר השני נכתב היום בבוקר. אחרי שכתבתי אותו עשיתי התמקדות לקראת תחילת כתיבת רומן חדש- ספר שנובע מתוך הסיפור הקצר ההוא.
בהתמקדות עלתה המילה ציפור, ומיד אחריו עלה השיר הזה שמלווה אותי חזק ועמוק מאוד בחודשים האחרונים, מאז ש הגבירה בחום שמה אותו אצלה. אהבתי אותו מאוד מהפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל היא גרמה לי לשים לב, בפעם הראשונה, למילים שלו.
וגם השיר הזה אליו התוודעתי בשבועות האחרונים, וגם הוא נוגע בי מאוד. ( pajaro זה ציפור בספרדית).
ופתאום נזכרתי גם בניק הזה שבחרתי לי, ציפורי, וראיתי את הדמות של סבתי- קראו לה פייגה (שזה ציפור קטנה ביידיש), כשעלתה לארץ רצו לעברת לה את זה לציפורה אבל היא לא הסכימה. בהתמקדות ראיתי אותה מחבקת אותי.
אז אמנם, לאכזבתי, לא קיבלתי מההתמקדות משהו שהפך את הישיבה ליד השולחן עם מחברת ועט לקלה יותר. לא עלה שום טריק, משהו שישתיק את הקולות הביקורתיים, שיגרום לי לדעת פתאום ובבת אחת את כל מה שיש לדעת על הספר הזה.
אבל ככל הנראה יהיו בו ציפורים. או משהו שקשור לציפורים
ונזכרתי שככה זה לכתוב ספר. לא לדעת, ואז לדעת.
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
איזה כיף לך. (-:
על הציפור
ועל השירה שהגיעה פנימה
ועל ההתעוררות
ועל השכחה
ועל הרגע האחד
ואיזה כיף לנו על שבאת לשתף
@}
על הציפור
ועל השירה שהגיעה פנימה
ועל ההתעוררות
ועל השכחה
ועל הרגע האחד
ואיזה כיף לנו על שבאת לשתף
@}
-
- הודעות: 181
- הצטרפות: 20 אפריל 2012, 10:05
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
התמקדות לקראת תחילת כתיבת רומן חדש
אני רואה שאת לא מבזבזת זמן
זוכרת את הספר שנתתי לך ליומולדת לפני שנתיים?
אני רואה שאת לא מבזבזת זמן
זוכרת את הספר שנתתי לך ליומולדת לפני שנתיים?
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כתבתי ביחד איתך בלי לדעת את תוכן הודעתך האחרונה.
יאא... אני מחכה כבר לקרוא את הרומנים שלך. (-:
יאא... אני מחכה כבר לקרוא את הרומנים שלך. (-:
-
- הודעות: 1108
- הצטרפות: 31 מאי 2008, 22:41
- דף אישי: הדף האישי של סגו_לה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
תודה !
על השירים,הציפורים וכל המילים שלך
@}
על השירים,הציפורים וכל המילים שלך
@}
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
תודה, כיף שאתן כאן.
זוכרת את הספר שנתתי לך ליומולדת לפני שנתיים?
כן! מדהים. אני צריכה לקרוא אותו שוב..
זוכרת את הספר שנתתי לך ליומולדת לפני שנתיים?
כן! מדהים. אני צריכה לקרוא אותו שוב..
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
_תודה !
על השירים,הציפורים וכל המילים שלך
flower_
על השירים,הציפורים וכל המילים שלך
flower_
-
- הודעות: 899
- הצטרפות: 13 מאי 2004, 12:15
- דף אישי: הדף האישי של דגנית_ב*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אני זו פ.א.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ציפורי,תודה על המילים:
_לרגע אחד
שכחתי
כל מה שאיני.
הייתי ברגע
אחד._
תודה גם על השיר של לאסה, שהיא זמרת מדהימה שאני מאד אוהבת (ומתה מוקדם מדי )-: )...
גם לי בימים האחרונים יש עינין עם ציפורים. הסנוניות חזרו ויש פה ציפור קטנה (לא סנונית) שבילתה כמה בקרים בהתנגשות חזיתית עם המקור שלה בחלון של חדר העבודה שלי. קראתי על זה באינטרנט. מצאתי שני הסברים. האחד מיסטי ואומר שזה סימן למות. השני פרגמטי- זוהי עונת הקינון והזכרים מאד טריטוריאלים והציפור בעצם מרחיקה זכר יריב מהשטח (ההשתקפות שלו עצמו). לפעמים אני בוחרת בפרגמטיות (-: (תלוי במפה)
_לרגע אחד
שכחתי
כל מה שאיני.
הייתי ברגע
אחד._
תודה גם על השיר של לאסה, שהיא זמרת מדהימה שאני מאד אוהבת (ומתה מוקדם מדי )-: )...
גם לי בימים האחרונים יש עינין עם ציפורים. הסנוניות חזרו ויש פה ציפור קטנה (לא סנונית) שבילתה כמה בקרים בהתנגשות חזיתית עם המקור שלה בחלון של חדר העבודה שלי. קראתי על זה באינטרנט. מצאתי שני הסברים. האחד מיסטי ואומר שזה סימן למות. השני פרגמטי- זוהי עונת הקינון והזכרים מאד טריטוריאלים והציפור בעצם מרחיקה זכר יריב מהשטח (ההשתקפות שלו עצמו). לפעמים אני בוחרת בפרגמטיות (-: (תלוי במפה)
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
שירים כל כך יפים. אלה שכתבת ואלה שהבאת. תודה.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
לגבי לאסה- היום אחרי ששמתי את הקישור כאן שוטטתי קצת באינטרנט ומצאתי ראיון אתה מ-2004 שפורסם שוב אחרי מותה. מקסים ומעורר השראה.
ולגבי הסנונית-
לפעמים אני בוחרת בפרגמטיות
לגמרי. מנסיון, סימנים מיסטיים זה משהו מאוד חמקמק לפעמים
ולגבי הסנונית-
לפעמים אני בוחרת בפרגמטיות
לגמרי. מנסיון, סימנים מיסטיים זה משהו מאוד חמקמק לפעמים
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
אני קצת מתפדחת אבל הבנות שלי מתות על זה אז הנה http://www.youtube.com/watch?v=NbWzhCmzm7Q
והשירים שלך כל כך יפים.
<לילה>
אני קצת מתפדחת אבל הבנות שלי מתות על זה אז הנה http://www.youtube.com/watch?v=NbWzhCmzm7Q
והשירים שלך כל כך יפים.
<לילה>
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
דווקא קטע חמוד...חבל רק שהיא שרה כל כך גרוע
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
באמת זוועה מביכה. ככה להרוס את אחד מהשירים היפים של הביטלז.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אמרתי
שאני רוצה להיות מחוברת למה שיש לי לתת, לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ.
גם לנוכח מה שנחווה כהתנגדויות, כביקורת. גם לנוכח חוסר הביטחון והקנאה באחרים.
ראיתי יד סגורה שנפתחת, ודרך שיוצאת מתוכי ודמות קטנה הולכת עליה, מתוכי החוצה.
הרגשתי את התנועה המעגלית, שחוזרת הרבה בהתמקדויות שלי בזמן האחרון. חשתי סחרחורת. ומשהו שמתפרש לצדדים, כאילו שאני פרח שנפתח.
התנועה המעגלית נהייתה קטנה יותר, עדינה, ועלה זיכרון של צילום של רקדנים סופיים שהדבקתי פעם על אחד הקולאז'ים שלי.
להיות חלק מהתנועה , עלה משפט בתוכי, ודמעות מילאו את עיני, והתנועה המעגלית הפכה רב ממדית והתפתלה לכל מיני כיוונים, והייתי בתוך התנועה, בתוך רטט עדין, כמו כשעומדים בתוך הים.
הוצאתי כדורי זכוכית שקופים ועדינים, שהיו שמורים בתוכי, והנחתי אותם זה אחר זה, כמו מחרוזת, כמו שביל ממני החוצה שהלך והתארך, רחוק יותר ויותר. ליטפתי אותם בעדינות, הבטחתי שאשמור עליהם.
הרגשתי רטט חזק במצח וראיתי שם פתח, והבנתי שהוא מחבר בין הכדורים שבחוץ לים שבתוכי. וראיתי את עצמי צוללת בים, כשמעלי כדורי הזכוכית, כמו שני קווים מקבילים, עד שהתנועה הפכה גלית כמו זינוקים של דולפין בין הים לכדורים.
ונאמר לי- פשוט להמשיך בתנועה , וגם שהכל בסדר.
שאני רוצה להיות מחוברת למה שיש לי לתת, לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ.
גם לנוכח מה שנחווה כהתנגדויות, כביקורת. גם לנוכח חוסר הביטחון והקנאה באחרים.
ראיתי יד סגורה שנפתחת, ודרך שיוצאת מתוכי ודמות קטנה הולכת עליה, מתוכי החוצה.
הרגשתי את התנועה המעגלית, שחוזרת הרבה בהתמקדויות שלי בזמן האחרון. חשתי סחרחורת. ומשהו שמתפרש לצדדים, כאילו שאני פרח שנפתח.
התנועה המעגלית נהייתה קטנה יותר, עדינה, ועלה זיכרון של צילום של רקדנים סופיים שהדבקתי פעם על אחד הקולאז'ים שלי.
להיות חלק מהתנועה , עלה משפט בתוכי, ודמעות מילאו את עיני, והתנועה המעגלית הפכה רב ממדית והתפתלה לכל מיני כיוונים, והייתי בתוך התנועה, בתוך רטט עדין, כמו כשעומדים בתוך הים.
הוצאתי כדורי זכוכית שקופים ועדינים, שהיו שמורים בתוכי, והנחתי אותם זה אחר זה, כמו מחרוזת, כמו שביל ממני החוצה שהלך והתארך, רחוק יותר ויותר. ליטפתי אותם בעדינות, הבטחתי שאשמור עליהם.
הרגשתי רטט חזק במצח וראיתי שם פתח, והבנתי שהוא מחבר בין הכדורים שבחוץ לים שבתוכי. וראיתי את עצמי צוללת בים, כשמעלי כדורי הזכוכית, כמו שני קווים מקבילים, עד שהתנועה הפכה גלית כמו זינוקים של דולפין בין הים לכדורים.
ונאמר לי- פשוט להמשיך בתנועה , וגם שהכל בסדר.
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מזדהה מאוד, עם הבקשה והכמיהה.
והחוויה שלך נשמעת כל כך חזקה ועמוקה שמתחשק לי לרוץ למדוט (חח העיקר שאני לא אחוזה בכלל בעולם החומר...)
וגם עושה רושם שהכל בסדר אפילו יותר מבסדר.
והחוויה שלך נשמעת כל כך חזקה ועמוקה שמתחשק לי לרוץ למדוט (חח העיקר שאני לא אחוזה בכלל בעולם החומר...)
וגם עושה רושם שהכל בסדר אפילו יותר מבסדר.
-
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
זה יפהפה. ממש ראיתי את זה.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
החוויה שלך נשמעת כל כך חזקה ועמוקה שמתחשק לי לרוץ למדוט
תודה לילה. היה לי מאוד ברור שאני רוצה לכתוב כאן את החוויה הזו, למרות שזה מרגיש מאוד אישי. אני שמחה שזה נגע בכן.
החוויה שלך נשמעת כל כך חזקה ועמוקה שמתחשק לי לרוץ למדוט
תודה לילה. היה לי מאוד ברור שאני רוצה לכתוב כאן את החוויה הזו, למרות שזה מרגיש מאוד אישי. אני שמחה שזה נגע בכן.
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
זה יפהפה. ממש ראיתי את זה
איזה כיף זה כשעולים מראות ממש. לגמרי עושה חשק למדוט. אם כי מזכירה כאן , כשירות לציבור, ציטטה שקראתי איפשהו מתישהו שמדיטציה אי אפשר לעשות, אפשר לאפשר. ובתרגום חופשי, אני יכולה רק לשבת בשקט, מדיטציה אולי תקרה ואולי לא (וגם זה בסדר, לשבת בשקט זה לוקסוס)
איזה כיף זה כשעולים מראות ממש. לגמרי עושה חשק למדוט. אם כי מזכירה כאן , כשירות לציבור, ציטטה שקראתי איפשהו מתישהו שמדיטציה אי אפשר לעשות, אפשר לאפשר. ובתרגום חופשי, אני יכולה רק לשבת בשקט, מדיטציה אולי תקרה ואולי לא (וגם זה בסדר, לשבת בשקט זה לוקסוס)
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
נהנית כל כך מהתובנות שלך ציפורי!!! חוץ מזה שפתרת לי עכשיו משהו רציני.
כל הזמן אני מרגישה את התנועה המעגלית הזאת ונלחמת בה כי אני רוצה להתקדם וכל הזמן מפחדת מהעניין הזה שבחיים אני עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה....אבל עכשיו אחרי שאני קוראת את המילים שלך אני מוצאת שפיסות המציאות נופלות למקומן (בקול רך כמובן (-: ) ואיך לא חשבתי על זה בעצמי שהתנועה היא מעגלית...ושזה סוג של ריקוד ולא תנועה לינארית
הדימוי של כדורי הזכוכית הוא מקסים!
תודה @}
כל הזמן אני מרגישה את התנועה המעגלית הזאת ונלחמת בה כי אני רוצה להתקדם וכל הזמן מפחדת מהעניין הזה שבחיים אני עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה....אבל עכשיו אחרי שאני קוראת את המילים שלך אני מוצאת שפיסות המציאות נופלות למקומן (בקול רך כמובן (-: ) ואיך לא חשבתי על זה בעצמי שהתנועה היא מעגלית...ושזה סוג של ריקוד ולא תנועה לינארית
הדימוי של כדורי הזכוכית הוא מקסים!
תודה @}
-
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מהמם. כל כך מרגש.
אוהבת אותך מאד
אוהבת אותך מאד
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
איזה כיף זה כשעולים מראות ממש. לגמרי עושה חשק למדוט. אם כי מזכירה כאן , כשירות לציבור, ציטטה שקראתי איפשהו מתישהו שמדיטציה אי אפשר לעשות, אפשר לאפשר. ובתרגום חופשי, אני יכולה רק לשבת בשקט, מדיטציה אולי תקרה ואולי לא
תזכורת מעולה לציבור אבל למקרה של אי הבנה- מה שעשיתי היה התמקדות. (מדיטציה לא עשיתי כבר שנים..וכשכן עשיתי אף פעם לא ראיתי כלום P-: ).
אבל עכשיו אחרי שאני קוראת את המילים שלך אני מוצאת שפיסות המציאות נופלות למקומן (בקול רך כמובן ) ואיך לא חשבתי על זה בעצמי שהתנועה היא מעגלית...ושזה סוג של ריקוד ולא תנועה לינארית
מקסים.
מעניין שבאמת בכל הפעמים שעלתה התנועה הזו בהתמקדויות שלי, בכלל לא חשבתי על תנועה מעגלית כעל סוג של תקיעות..היה לי ברור שתנועה היא תנועה.
ובאמת התקדמות היא הרבה פעמים כמו ספירלה, בגלל זה התחושה של חזרה אחורה- אנחנו נמצאים כביכול באותו מקום, אבל עיגול אחד למעלה בספירלה..(לא יודעת אם הדימוי ברור)
בעצם מה שאני מבינה עכשיו שההתמקדות הזו מראה לי שהתקדמות מתרחשת בהרבה דרכים- בקוו ישר (כמו הדרך ושביל הכדורים), במעגל, בגלים.
העיקר להיות חלק מהתנועה ולהמשיך בה.
אמא ללי גם אני אוהבת אותך מאוד מאוד
תזכורת מעולה לציבור אבל למקרה של אי הבנה- מה שעשיתי היה התמקדות. (מדיטציה לא עשיתי כבר שנים..וכשכן עשיתי אף פעם לא ראיתי כלום P-: ).
אבל עכשיו אחרי שאני קוראת את המילים שלך אני מוצאת שפיסות המציאות נופלות למקומן (בקול רך כמובן ) ואיך לא חשבתי על זה בעצמי שהתנועה היא מעגלית...ושזה סוג של ריקוד ולא תנועה לינארית
מקסים.
מעניין שבאמת בכל הפעמים שעלתה התנועה הזו בהתמקדויות שלי, בכלל לא חשבתי על תנועה מעגלית כעל סוג של תקיעות..היה לי ברור שתנועה היא תנועה.
ובאמת התקדמות היא הרבה פעמים כמו ספירלה, בגלל זה התחושה של חזרה אחורה- אנחנו נמצאים כביכול באותו מקום, אבל עיגול אחד למעלה בספירלה..(לא יודעת אם הדימוי ברור)
בעצם מה שאני מבינה עכשיו שההתמקדות הזו מראה לי שהתקדמות מתרחשת בהרבה דרכים- בקוו ישר (כמו הדרך ושביל הכדורים), במעגל, בגלים.
העיקר להיות חלק מהתנועה ולהמשיך בה.
אמא ללי גם אני אוהבת אותך מאוד מאוד
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
התמקדות והתקדמות. לא סתם זה נשמע כל כך דומה....
ואני אתעקש רגע על ענין המילים, אם לא איכפת לך. מדיטציה היא מצב, לא פעולה. את מגיעה למצב הזה דרך התמקדות, יש מי שתגיע דרך ישיבה שקטה ומי שדרך לרוץ מרתון או לשחות או לצייר, לסרוג, לקפל כביסה. כל הדרכים כשרות.
ואני אתעקש רגע על ענין המילים, אם לא איכפת לך. מדיטציה היא מצב, לא פעולה. את מגיעה למצב הזה דרך התמקדות, יש מי שתגיע דרך ישיבה שקטה ומי שדרך לרוץ מרתון או לשחות או לצייר, לסרוג, לקפל כביסה. כל הדרכים כשרות.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
וואלה. נכון ויפה
-
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
את תמיד מביאה לי השראה דרך המילים בזכות הביטוי הישיר והפשוט ועם זאת מלא היופי.
הן מגיעות אלי באופן הכי מדויק ישר ללב.
והדימויים של כדורי הזכוכית והים וזינוקי הדולפינים... והתנועה המעגלית והסופי... כל כך כל כך יפה.
תודה
מרגישה את עצמי מתגעגעת מאד ותוהה מתי ואיך ניפגש.
עוד יותר מעורר בי רעב להיפגש לכתוב יחד.
לדעתי יש שקט בזמן הקרוב מבחינת אירועים, אולי ננסה לתאם??
הן מגיעות אלי באופן הכי מדויק ישר ללב.
והדימויים של כדורי הזכוכית והים וזינוקי הדולפינים... והתנועה המעגלית והסופי... כל כך כל כך יפה.
תודה
מרגישה את עצמי מתגעגעת מאד ותוהה מתי ואיך ניפגש.
עוד יותר מעורר בי רעב להיפגש לכתוב יחד.
לדעתי יש שקט בזמן הקרוב מבחינת אירועים, אולי ננסה לתאם??
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
תודה עדינה יקרה.
ויאללה, בואי ננסה. זה יהיה נהדר אם נצליח.
ולכתוב יחד יהיה בכלל וואו.
הייתי במרתון כתיבה שגלית עשתה לפני שבועיים בכליל, והיה ממש כיף ופותח.
ויאללה, בואי ננסה. זה יהיה נהדר אם נצליח.
ולכתוב יחד יהיה בכלל וואו.
הייתי במרתון כתיבה שגלית עשתה לפני שבועיים בכליל, והיה ממש כיף ופותח.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
בשביל לכתוב סיפור אני צריכה איזה שקט מסוים. כזה שמחבר את כל הנקודות ונותן להן לרגע משמעות.
מצד שני- לפעמים עצם הכתיבה יוצרת בי את השקט הזה, ובשביל זה אני צריכה לחצות קודם את הרעש, את ערבוביית המילים הלא מדוייקות והמשפטים המסורבלים,
את אי הנוחות ואי הנחת הנובעים מחוסר השלמוּת, מהכאוס שבי ומזה שעל הדף.
בסוף השבוע היינו בתל אביב רק שנינו. מכל מיני סיבות קצת חששתי שלא יהיה כיף, אבל כבר בדרך הרגשתי איך אני נותנת לכל הציפיות והפחדים לנשור מעלי, איך אני נהיית רפויה וקלה ונכנעת למה שיבוא.
ומה שבא היה טוב. היה שֶקט. הייתה מנוחה. היה חוצלארץ- בכל מיני רגעים, ובמיוחד בערב כשהלכנו לאכול בבר מקסיקני בפלורנטין, ברחוב ויטל, שהפך למין סוהו כזה עם אורות ואנשים ובארים (אף פעם לא הייתי בניו יורק אבל ככה אני מדמיינת את זה).
הלכנו המון. דיברנו המון.
וכל הזמן כשהלכנו ברחובות של תל אביב הרגשתי את כל השכבות שלה בתקופות השונות בחיים שלי, בגלגולים השונים שלי בעיר הזו. הלכתי בשדרות בן ציון והייתי גם המלצרית בת העשרים שרק הגיעה לעיר, בשדרות בן גוריון הייתי בו זמנית זו שהלכה לאט יד ביד עם בתי הקטנה בביקור לפני ארבע שנים והתפעמה מהעצים.
בפלורנטין הייתי זו שיצאה בלילה עם בקבוק יין לשבת על ספסל במדרחוב החשוך, עם אותו איש שהלך אתי שם עכשיו, באחד הלילות הראשונים שלנו יחד.
יש מקומות- דיזינגוף סנטר למשל- שהוא כמו אתר ארכיאולוגי של החיים שלי, שכבה ועוד שכבה ועוד אחת זו מתחת לזו.
(אין ספק שבתכנית הקוסמית של הדברים יש לבניין הגדול והמכוער הזה תפקיד די משמעותי בחיים שלי ).
הרבה שנים התנכרתי לה, ובפעם הזו הרגשתי שאני יכולה שוב לאהוב את העיר הזו.
מצד שני- לפעמים עצם הכתיבה יוצרת בי את השקט הזה, ובשביל זה אני צריכה לחצות קודם את הרעש, את ערבוביית המילים הלא מדוייקות והמשפטים המסורבלים,
את אי הנוחות ואי הנחת הנובעים מחוסר השלמוּת, מהכאוס שבי ומזה שעל הדף.
בסוף השבוע היינו בתל אביב רק שנינו. מכל מיני סיבות קצת חששתי שלא יהיה כיף, אבל כבר בדרך הרגשתי איך אני נותנת לכל הציפיות והפחדים לנשור מעלי, איך אני נהיית רפויה וקלה ונכנעת למה שיבוא.
ומה שבא היה טוב. היה שֶקט. הייתה מנוחה. היה חוצלארץ- בכל מיני רגעים, ובמיוחד בערב כשהלכנו לאכול בבר מקסיקני בפלורנטין, ברחוב ויטל, שהפך למין סוהו כזה עם אורות ואנשים ובארים (אף פעם לא הייתי בניו יורק אבל ככה אני מדמיינת את זה).
הלכנו המון. דיברנו המון.
וכל הזמן כשהלכנו ברחובות של תל אביב הרגשתי את כל השכבות שלה בתקופות השונות בחיים שלי, בגלגולים השונים שלי בעיר הזו. הלכתי בשדרות בן ציון והייתי גם המלצרית בת העשרים שרק הגיעה לעיר, בשדרות בן גוריון הייתי בו זמנית זו שהלכה לאט יד ביד עם בתי הקטנה בביקור לפני ארבע שנים והתפעמה מהעצים.
בפלורנטין הייתי זו שיצאה בלילה עם בקבוק יין לשבת על ספסל במדרחוב החשוך, עם אותו איש שהלך אתי שם עכשיו, באחד הלילות הראשונים שלנו יחד.
יש מקומות- דיזינגוף סנטר למשל- שהוא כמו אתר ארכיאולוגי של החיים שלי, שכבה ועוד שכבה ועוד אחת זו מתחת לזו.
(אין ספק שבתכנית הקוסמית של הדברים יש לבניין הגדול והמכוער הזה תפקיד די משמעותי בחיים שלי ).
הרבה שנים התנכרתי לה, ובפעם הזו הרגשתי שאני יכולה שוב לאהוב את העיר הזו.
-
- הודעות: 181
- הצטרפות: 20 אפריל 2012, 10:05
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
וואו, איזה תיאור חזק. וכל כך מדויק, אני מזדהה ממש.
_יש מקומות- דיזינגוף סנטר למשל- שהוא כמו אתר ארכיאולוגי של החיים שלי, שכבה ועוד שכבה ועוד אחת זו מתחת לזו.
(אין ספק שבתכנית הקוסמית של הדברים יש לבניין הגדול והמכוער הזה תפקיד די משמעותי בחיים שלי )._
זה מסקרן אותי... בתור אחת שגדלה פחות מ-500 מ' משם, ובילתה שם ימים שלמים במקום בי"ס...
_בשביל לכתוב סיפור אני צריכה איזה שקט מסוים. כזה שמחבר את כל הנקודות ונותן להן לרגע משמעות.
מצד שני- לפעמים עצם הכתיבה יוצרת בי את השקט הזה, ובשביל זה אני צריכה לחצות קודם את הרעש, את ערבוביית המילים הלא מדוייקות והמשפטים המסורבלים,
את אי הנוחות ואי הנחת הנובעים מחוסר השלמוּת, מהכאוס שבי ומזה שעל הדף._
@}
_יש מקומות- דיזינגוף סנטר למשל- שהוא כמו אתר ארכיאולוגי של החיים שלי, שכבה ועוד שכבה ועוד אחת זו מתחת לזו.
(אין ספק שבתכנית הקוסמית של הדברים יש לבניין הגדול והמכוער הזה תפקיד די משמעותי בחיים שלי )._
זה מסקרן אותי... בתור אחת שגדלה פחות מ-500 מ' משם, ובילתה שם ימים שלמים במקום בי"ס...
_בשביל לכתוב סיפור אני צריכה איזה שקט מסוים. כזה שמחבר את כל הנקודות ונותן להן לרגע משמעות.
מצד שני- לפעמים עצם הכתיבה יוצרת בי את השקט הזה, ובשביל זה אני צריכה לחצות קודם את הרעש, את ערבוביית המילים הלא מדוייקות והמשפטים המסורבלים,
את אי הנוחות ואי הנחת הנובעים מחוסר השלמוּת, מהכאוס שבי ומזה שעל הדף._
@}
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
-
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
וואו, איזה תיאור חזק. וכל כך מדויק, אני מזדהה ממש.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
תודה @}
זה מסקרן אותי
רואה בכך הזמנה וכבר התחלתי לכתוב משהו שמתייחס לזה
זה מסקרן אותי
רואה בכך הזמנה וכבר התחלתי לכתוב משהו שמתייחס לזה
-
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
_בסוף השבוע היינו בתל אביב רק שנינו. מכל מיני סיבות קצת חששתי שלא יהיה כיף, אבל כבר בדרך הרגשתי איך אני נותנת לכל הציפיות והפחדים לנשור מעלי, איך אני נהיית רפויה וקלה ונכנעת למה שיבוא.
ומה שבא היה טוב. היה שֶקט. הייתה מנוחה. היה חוצלארץ- בכל מיני רגעים, ובמיוחד בערב כשהלכנו לאכול בבר מקסיקני בפלורנטין, ברחוב ויטל, שהפך למין סוהו כזה עם אורות ואנשים ובארים (אף פעם לא הייתי בניו יורק אבל ככה אני מדמיינת את זה).
הלכנו המון. דיברנו המון._
מה שכתבת ממשיך להדהד בתוכי היום...
והקטע הנ"ל מזדהה איתו באופן מיוחד. ליום ההולדת שלי לפני חודשיים נסענו לבלות את היום בתל אביב. גם אני נסעתי עם חששות... היינו בים, הלכנו בשבזי ובכלל בנווה צדק, פלורנטין אחר כך איזור רוטשילד...במהלך השעות נשרה הדאגה והרגשתי יותר ויותר נינוחות, הלכנו ודיברנו רב היום ואכלנו והמון זכרונות צפו מתקופות שונות בחיים שלי בעיר הזאת. כל מקום העלה זיכרון אחר...
אני הרי מגיעה לעיר אחת לכמה זמן, לפעמים אפילו מידי שבוע אבל היה משהו בבילוי המשותף עם הבן זוג באותו היום שהציף את הזכרונות שרובם היו קשורים גם בבחורים שונים מתקופות שונות.
ומה שבא היה טוב. היה שֶקט. הייתה מנוחה. היה חוצלארץ- בכל מיני רגעים, ובמיוחד בערב כשהלכנו לאכול בבר מקסיקני בפלורנטין, ברחוב ויטל, שהפך למין סוהו כזה עם אורות ואנשים ובארים (אף פעם לא הייתי בניו יורק אבל ככה אני מדמיינת את זה).
הלכנו המון. דיברנו המון._
מה שכתבת ממשיך להדהד בתוכי היום...
והקטע הנ"ל מזדהה איתו באופן מיוחד. ליום ההולדת שלי לפני חודשיים נסענו לבלות את היום בתל אביב. גם אני נסעתי עם חששות... היינו בים, הלכנו בשבזי ובכלל בנווה צדק, פלורנטין אחר כך איזור רוטשילד...במהלך השעות נשרה הדאגה והרגשתי יותר ויותר נינוחות, הלכנו ודיברנו רב היום ואכלנו והמון זכרונות צפו מתקופות שונות בחיים שלי בעיר הזאת. כל מקום העלה זיכרון אחר...
אני הרי מגיעה לעיר אחת לכמה זמן, לפעמים אפילו מידי שבוע אבל היה משהו בבילוי המשותף עם הבן זוג באותו היום שהציף את הזכרונות שרובם היו קשורים גם בבחורים שונים מתקופות שונות.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
תל אביב - עיר מלאה באופי וביופי. מלאה בחום ופשטות וישראליות ועם כל ה"קטע" שבה .
שמורה לה פינה מאוד מאוד חמה וגדולה בליבי
שמורה לה פינה מאוד מאוד חמה וגדולה בליבי
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כל כך יפה כתבת על תל אביב עירי הזנוחה. @}
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אבל היה משהו בבילוי המשותף עם הבן זוג באותו היום שהציף את הזכרונות
כן, גם לי יצא להיות בתל אביב לאחרונה לכל מיני סידורים וזה בכלל לא הציף שום דבר. אני חושבת שזה קשור להוויה השונה שנמצאנו בה כשהיינו עם בני הזוג- הוויה של טיול, של התבוננות שמחברת לרבדים עמוקים יותר.
שמורה לה פינה מאוד מאוד חמה וגדולה בליבי
מסתבר שגם לי
תודה גלית @}
כן, גם לי יצא להיות בתל אביב לאחרונה לכל מיני סידורים וזה בכלל לא הציף שום דבר. אני חושבת שזה קשור להוויה השונה שנמצאנו בה כשהיינו עם בני הזוג- הוויה של טיול, של התבוננות שמחברת לרבדים עמוקים יותר.
שמורה לה פינה מאוד מאוד חמה וגדולה בליבי
מסתבר שגם לי
תודה גלית @}
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
(אין ספק שבתכנית הקוסמית של הדברים יש לבניין הגדול והמכוער הזה תפקיד די משמעותי בחיים שלי ).
הצחקת אותי עם המשפט הזה באופן מאוד מסוים ומדויק שאני אפילו לא יודעת להסביר,
ובתור מי שמלווה ככה מהצד את חייך מהסיפורים הכתובים ואלה המסופרים לי הרגשתי כאילו אני הולכת איתך ועם הרבדים שלך שם: את של היום וזו מפיה בשינקין וזאת מתותים ושמנת.
@}
הצחקת אותי עם המשפט הזה באופן מאוד מסוים ומדויק שאני אפילו לא יודעת להסביר,
ובתור מי שמלווה ככה מהצד את חייך מהסיפורים הכתובים ואלה המסופרים לי הרגשתי כאילו אני הולכת איתך ועם הרבדים שלך שם: את של היום וזו מפיה בשינקין וזאת מתותים ושמנת.
@}
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אז דיזינגוף סנטר.
שכבה ראשונה- כתה ח'. נסיעה בחופש הגדול ליום של בילוי בתל אביב עם חברות- שוק הכרמל, שוק בצלאל, שוק הפשפשים, ודיזינגוף סנטר. השווקים היו כיפיים, בעיקר זה שהכל היה זול ויכולתי לקנות די הרבה דברים יחסית לתקציב המוגבל שהיה לי, אבל הסֶנטר היה ארץ פלאות (למרות שלא יכולתי לקנות בו כמעט כלום).
זה היה כמובן הקניון הראשון בארץ (הוא נפתח שנים לא רבות לפני כן...), וזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בו. אחר כך היו עוד נסיעות כאלה, בחופשים אחרים.
שכבה שניה- בחופש סוכות בכתה י"א אמא שלי סידרה לי עבודה ב"אות ועוד", חנות מתנות ומכשירי כתיבה בסנטר שהייתה בבעלותו של ידיד שלה מארגנטינה, מריו.
כל בוקר הייתי עולה על קו 174 מרחובות, יורדת באבן גבירול פינת דיזינגוף והולכת ברגל עד הסנטר.
המשכתי לעבוד בחנות בכל החופשות של אותה שנה.
מכיוון שהחנות הייתה משופעת בפיצ'פקעס שקל להכניס לכיס, התפקיד העיקרי שלי היה להשגיח שאף אחד לא מפלח שום דבר.
בחופשים החנות הייתה מלאה בדרך כלל, במיוחד בחבורות של נערות (כמוני וכמו החברות שלי, שנתיים או שלוש מוקדם יותר), אבל לפעמים, כשהחנות הייתה ריקה, הייתי עומדת בפתח ומסתכלת על האנשים שעברו.
באחד הימים (זה היה כבר בחופש הגדול בין י"א לי"ב) כשעמדתי ככה בפתח החנות, ראיתי שתי בחורות ובחור שירדו לכיוון החנות ומשכו את תשומת לבי.
משהו בהם היה מיוחד, גם כי היו יחפים ופרועים ומלוכלכים אבל לא רק בגלל זה. כשהם התקרבו הלב שלי החסיר פעימה.
אחת הבחורות הייתה מאוד דומה לזו ששיחקה את נועה היפה בבלוז לחופש הגדול, שבדיוק ראיתי בקולנוע באותו קיץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לבד לקולנוע, והחוויה כולה הייתה חזקה ומיוחדת- הרגשתי נועזת ועצמאית, והסרט ריגש אותי ונגע בי מאוד.
הדמויות שהכי אהבתי בו היו זו של מרגו, הקולנוען המספר (ששיחק שחר סגל- התאהבתי בו לגמרי), וזו של נועה. כך שכשראיתי אותה זה היה כמו קסם, כאילו שהחיים שלי בעצמם נהיו פתאום סרט, במיוחד כשהיא ושני החברים שלה נכנסו לחנות.
זו הייתה חנות קטנה, והנוכחות שלהם הייתה כל כך חזקה וצבעונית שנדמה היה שהחנות קטנה מלהכיל אותה.
מיד כשהם נכנסו מריו, הבוס, סימן לי לשים עליהם עין. עשיתי את זה, למרות שהייתי נבוכה לעקוב אחריהם, אבל גם שמחתי, כי זה איפשר לי לבחון אותה יותר מקרוב. היא הייתה ממש דומה לה אבל גם שונה, לא הייתי בטוחה לגמרי.
אבל גם אם זו לא באמת הייתה היא, בכל מקרה משהו בשלושתם הקסים אותי וגם קצת הפחיד. הם צחקו הרבה והתלהבו באופן מוגזם מכל השטויות שהיו בחנות, ולא הייתי בטוחה אם הם באמת מתלהבים או בעצם קצת לועגים לכל העטים עם הפונפונים ותמונות הכלבלבים וכריות הפרווה, ולדיזינגוף סנטר ו- אם בכלל היו מבחינים בי- גם לי.
כך או כך, המפגש אתם היה חזק ועורר בי את הדגדוג, שהתעורר הרבה בכל החופשות באותה שנה, כשעבדתי בסנטר- יוצאת מהבית ומהעיר שלי, מהחיים שלי, נוסעת נסיעה ארוכה באוטובוס ומבלה את היום בעיקר בהתבוננות באנשים- הדגדוג של הרצון לכתוב. סיפורים.
כך שדיזינגוף סנטר של התקופה ההיא מתקשר אצלי יותר מכל ליצירתיות.
והיו גם הסרטים בקולנוע לב- התחלתי לנסוע לשם בערך באותה תקופה וזה נמשך על פני כמה שנים. ראיתי אז הרבה סרטים, אבל הסרטים בקולנוע לב היו כמעט תמיד חוויות יוצאות דופן. חוויות של התעוררות.
נרדפי החוק, האמת שלא תיאמן, חייה הכפולים של ורוניק, ועוד רבים שאני לא זוכרת. יותר משאני זוכרת את הסרטים עצמם אני זוכרת את ההליכה חזרה בדיזינגוף לכיוון אבן גבירול, לקחת אוטובוס חזרה לרחובות. את השיחות העמוקות על הסרט, את אוויר הלילה וההתרגשות העצומה מאמנות ומהחיים ומכל מה שעוד לפנינו.
ואחרי הצבא- תנובהל'ה. היו לי שם שתי תקופות. האחת היא זו שמתוארת ב פיה בשינקין סיפור , ואת השניה הזכרתי בסיפור ההיכרות שלי ושל בעלי, ב שיר חדש (איך עושים קישור כזה ישירות לפוסט הרלוונטי?) .
בקיצור, למי שלא קראה- בזכות דיזינגוף סנטר הכרתי את בעלי
והייתה הפעם ההיא בשנת 2000, כשהגעתי לתל אביב אחרי המון זמן שלא הייתי שם, עם בתי הבכורה שהייתה בת שנה, והלכתי אתה בהתרגשות לסנטר, נכנסתי מהחום שבחוץ לתוך המזגן וירדתי בירידה ולא האמנתי- תנובהל'ה כבר לא הייתה שם. הפרה הירוקה נעלמה לבלי שוב
זה היה ממש מטלטל. קצת מוזר לי עכשיו, אבל כנראה האמנתי שהמקום הזה יתקיים לנצח..(בכל זאת, "מאז 1983 " כמו שהיה כתוב על כל התפריטים והפלייסמטים ).
ויש כמובן עוד היבט חשוב, פחות נעים אבל משמעותי- שנים עבדתי שם (וגם כשלא עבדתי בחרתי לבלות שם לא מעט..), סגורה בתוך הצבעוניות הממוזגת הזו, ותמיד, לאורך כל השנים, עלתה בי על גדותיה הכמיהה הדוקרת, הבלתי פוסקת, שמקומות מהסוג הזה נועדו לעורר. והכאב הבלתי נמנע שבא אתה, לנוכח השפע הבלתי מושג הזה ותחושת החוסר.
למרות שכל החנויות כמובן התחלפו לאורך השנים, יש משהו, איזו איכות מסויימת, שמעל לזמן, שנמצאת שם תמיד בשבילי. משהו שנדלק בי כשאני נכנסת לשם, מקים בי לתחייה את כל הזמנים.
שכבה ראשונה- כתה ח'. נסיעה בחופש הגדול ליום של בילוי בתל אביב עם חברות- שוק הכרמל, שוק בצלאל, שוק הפשפשים, ודיזינגוף סנטר. השווקים היו כיפיים, בעיקר זה שהכל היה זול ויכולתי לקנות די הרבה דברים יחסית לתקציב המוגבל שהיה לי, אבל הסֶנטר היה ארץ פלאות (למרות שלא יכולתי לקנות בו כמעט כלום).
זה היה כמובן הקניון הראשון בארץ (הוא נפתח שנים לא רבות לפני כן...), וזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בו. אחר כך היו עוד נסיעות כאלה, בחופשים אחרים.
שכבה שניה- בחופש סוכות בכתה י"א אמא שלי סידרה לי עבודה ב"אות ועוד", חנות מתנות ומכשירי כתיבה בסנטר שהייתה בבעלותו של ידיד שלה מארגנטינה, מריו.
כל בוקר הייתי עולה על קו 174 מרחובות, יורדת באבן גבירול פינת דיזינגוף והולכת ברגל עד הסנטר.
המשכתי לעבוד בחנות בכל החופשות של אותה שנה.
מכיוון שהחנות הייתה משופעת בפיצ'פקעס שקל להכניס לכיס, התפקיד העיקרי שלי היה להשגיח שאף אחד לא מפלח שום דבר.
בחופשים החנות הייתה מלאה בדרך כלל, במיוחד בחבורות של נערות (כמוני וכמו החברות שלי, שנתיים או שלוש מוקדם יותר), אבל לפעמים, כשהחנות הייתה ריקה, הייתי עומדת בפתח ומסתכלת על האנשים שעברו.
באחד הימים (זה היה כבר בחופש הגדול בין י"א לי"ב) כשעמדתי ככה בפתח החנות, ראיתי שתי בחורות ובחור שירדו לכיוון החנות ומשכו את תשומת לבי.
משהו בהם היה מיוחד, גם כי היו יחפים ופרועים ומלוכלכים אבל לא רק בגלל זה. כשהם התקרבו הלב שלי החסיר פעימה.
אחת הבחורות הייתה מאוד דומה לזו ששיחקה את נועה היפה בבלוז לחופש הגדול, שבדיוק ראיתי בקולנוע באותו קיץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לבד לקולנוע, והחוויה כולה הייתה חזקה ומיוחדת- הרגשתי נועזת ועצמאית, והסרט ריגש אותי ונגע בי מאוד.
הדמויות שהכי אהבתי בו היו זו של מרגו, הקולנוען המספר (ששיחק שחר סגל- התאהבתי בו לגמרי), וזו של נועה. כך שכשראיתי אותה זה היה כמו קסם, כאילו שהחיים שלי בעצמם נהיו פתאום סרט, במיוחד כשהיא ושני החברים שלה נכנסו לחנות.
זו הייתה חנות קטנה, והנוכחות שלהם הייתה כל כך חזקה וצבעונית שנדמה היה שהחנות קטנה מלהכיל אותה.
מיד כשהם נכנסו מריו, הבוס, סימן לי לשים עליהם עין. עשיתי את זה, למרות שהייתי נבוכה לעקוב אחריהם, אבל גם שמחתי, כי זה איפשר לי לבחון אותה יותר מקרוב. היא הייתה ממש דומה לה אבל גם שונה, לא הייתי בטוחה לגמרי.
אבל גם אם זו לא באמת הייתה היא, בכל מקרה משהו בשלושתם הקסים אותי וגם קצת הפחיד. הם צחקו הרבה והתלהבו באופן מוגזם מכל השטויות שהיו בחנות, ולא הייתי בטוחה אם הם באמת מתלהבים או בעצם קצת לועגים לכל העטים עם הפונפונים ותמונות הכלבלבים וכריות הפרווה, ולדיזינגוף סנטר ו- אם בכלל היו מבחינים בי- גם לי.
כך או כך, המפגש אתם היה חזק ועורר בי את הדגדוג, שהתעורר הרבה בכל החופשות באותה שנה, כשעבדתי בסנטר- יוצאת מהבית ומהעיר שלי, מהחיים שלי, נוסעת נסיעה ארוכה באוטובוס ומבלה את היום בעיקר בהתבוננות באנשים- הדגדוג של הרצון לכתוב. סיפורים.
כך שדיזינגוף סנטר של התקופה ההיא מתקשר אצלי יותר מכל ליצירתיות.
והיו גם הסרטים בקולנוע לב- התחלתי לנסוע לשם בערך באותה תקופה וזה נמשך על פני כמה שנים. ראיתי אז הרבה סרטים, אבל הסרטים בקולנוע לב היו כמעט תמיד חוויות יוצאות דופן. חוויות של התעוררות.
נרדפי החוק, האמת שלא תיאמן, חייה הכפולים של ורוניק, ועוד רבים שאני לא זוכרת. יותר משאני זוכרת את הסרטים עצמם אני זוכרת את ההליכה חזרה בדיזינגוף לכיוון אבן גבירול, לקחת אוטובוס חזרה לרחובות. את השיחות העמוקות על הסרט, את אוויר הלילה וההתרגשות העצומה מאמנות ומהחיים ומכל מה שעוד לפנינו.
ואחרי הצבא- תנובהל'ה. היו לי שם שתי תקופות. האחת היא זו שמתוארת ב פיה בשינקין סיפור , ואת השניה הזכרתי בסיפור ההיכרות שלי ושל בעלי, ב שיר חדש (איך עושים קישור כזה ישירות לפוסט הרלוונטי?) .
בקיצור, למי שלא קראה- בזכות דיזינגוף סנטר הכרתי את בעלי
והייתה הפעם ההיא בשנת 2000, כשהגעתי לתל אביב אחרי המון זמן שלא הייתי שם, עם בתי הבכורה שהייתה בת שנה, והלכתי אתה בהתרגשות לסנטר, נכנסתי מהחום שבחוץ לתוך המזגן וירדתי בירידה ולא האמנתי- תנובהל'ה כבר לא הייתה שם. הפרה הירוקה נעלמה לבלי שוב
זה היה ממש מטלטל. קצת מוזר לי עכשיו, אבל כנראה האמנתי שהמקום הזה יתקיים לנצח..(בכל זאת, "מאז 1983 " כמו שהיה כתוב על כל התפריטים והפלייסמטים ).
ויש כמובן עוד היבט חשוב, פחות נעים אבל משמעותי- שנים עבדתי שם (וגם כשלא עבדתי בחרתי לבלות שם לא מעט..), סגורה בתוך הצבעוניות הממוזגת הזו, ותמיד, לאורך כל השנים, עלתה בי על גדותיה הכמיהה הדוקרת, הבלתי פוסקת, שמקומות מהסוג הזה נועדו לעורר. והכאב הבלתי נמנע שבא אתה, לנוכח השפע הבלתי מושג הזה ותחושת החוסר.
למרות שכל החנויות כמובן התחלפו לאורך השנים, יש משהו, איזו איכות מסויימת, שמעל לזמן, שנמצאת שם תמיד בשבילי. משהו שנדלק בי כשאני נכנסת לשם, מקים בי לתחייה את כל הזמנים.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ובתור מי שמלווה ככה מהצד את חייך מהסיפורים הכתובים ואלה המסופרים לי הרגשתי כאילו אני הולכת איתך ועם הרבדים שלך שם: את של היום וזו מפיה בשינקין
@}
@}
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מעניין- קראתי עכשיו בויקיפדיה וראיתי שלדמות ב"בלוז לחופש הגדול" קראו בכלל נעמי, ולשחקנית שגילמה אותה קראו נועה..
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כתבת נהדר על הסנטר. אני תמיד קצת התביישתי שאני אוהבת אותו. בגלל שהוא קניון... אחר כך, אולי עם הפיגועים והטרגיות שנקשרה בו, פתאום היה לי קל יותר להודות בזה.
(וישר אני גונבת ממך והופכת את זה לתרגיל כתיבה: "כתבו על מקום מסוים ששיחק תפקיד בחייכם", נניח).
(וישר אני גונבת ממך והופכת את זה לתרגיל כתיבה: "כתבו על מקום מסוים ששיחק תפקיד בחייכם", נניח).
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כתבת נהדר על הסנטר
-
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ואו, מה שכתבת מעורר בי כל כך הרבה.... הכתיבה שלך כל כך חיה ומחיה.
מסתבר שגם אצלי יש לא מעט שכבות של דיזינגוף סנטר, וזכרונות חיים מהמקום הזה. עכשיו אני אפילו לא מצליחה לזכור מתי הפעם האחרונה שהייתי שם, אבל בשנות הנעורים זה כאילו היה חלק הכרחי מכל נסיעה לתל אביב כמעט, מקום שאי אפשר לוותר עליו, כל פעם מסיבה אחרת... אולי יום אחד גם אני אשב לכתוב את השכבות
מעניין- קראתי עכשיו בויקיפדיה וראיתי שלדמות ב"בלוז לחופש הגדול" קראו בכלל נעמי, ולשחקנית שגילמה אותה קראו נועה..
קטעים. בדיוק היום שירה שאלה אותי אם שירלי טמפל עוד בחיים (השם שלה מופיעה באיזה סיפור שאנחנו מספרים עכשיו), וחשבתי לעצמי שצריך לבדוק בויקיפדיה. ואז פתאום נעצרתי וניסיתי להיזכר מה היה קורה עם שאלה כזאת לפני עידן האינטרנט. וממש לא הצלחתי להבין איך זה היה. אני מניחה שהיה צריך לחפש מישהו שיודע דברים, בכל תחום שבו מתעוררת שאלה....
(ונראה לי שלא ראיתי את בלוז לחופש הגדול ).
מסתבר שגם אצלי יש לא מעט שכבות של דיזינגוף סנטר, וזכרונות חיים מהמקום הזה. עכשיו אני אפילו לא מצליחה לזכור מתי הפעם האחרונה שהייתי שם, אבל בשנות הנעורים זה כאילו היה חלק הכרחי מכל נסיעה לתל אביב כמעט, מקום שאי אפשר לוותר עליו, כל פעם מסיבה אחרת... אולי יום אחד גם אני אשב לכתוב את השכבות
מעניין- קראתי עכשיו בויקיפדיה וראיתי שלדמות ב"בלוז לחופש הגדול" קראו בכלל נעמי, ולשחקנית שגילמה אותה קראו נועה..
קטעים. בדיוק היום שירה שאלה אותי אם שירלי טמפל עוד בחיים (השם שלה מופיעה באיזה סיפור שאנחנו מספרים עכשיו), וחשבתי לעצמי שצריך לבדוק בויקיפדיה. ואז פתאום נעצרתי וניסיתי להיזכר מה היה קורה עם שאלה כזאת לפני עידן האינטרנט. וממש לא הצלחתי להבין איך זה היה. אני מניחה שהיה צריך לחפש מישהו שיודע דברים, בכל תחום שבו מתעוררת שאלה....
(ונראה לי שלא ראיתי את בלוז לחופש הגדול ).
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
"כתבו על מקום מסוים ששיחק תפקיד בחייכם
כן. אפשר להשתמש בדימוי של אתר ארכיאולוגי. ואפשר לעשות את זה לא רק עם מקום, גם עם ריח, אדם, מאכל..
ואז פתאום נעצרתי וניסיתי להיזכר מה היה קורה עם שאלה כזאת לפני עידן האינטרנט. וממש לא הצלחתי להבין איך זה היה. אני מניחה שהיה צריך לחפש מישהו שיודע דברים, בכל תחום שבו מתעוררת שאלה....
וואו, מדהים לחשוב על זה..זה ממש נשמע דמיוני.
תודה יקרות
כן. אפשר להשתמש בדימוי של אתר ארכיאולוגי. ואפשר לעשות את זה לא רק עם מקום, גם עם ריח, אדם, מאכל..
ואז פתאום נעצרתי וניסיתי להיזכר מה היה קורה עם שאלה כזאת לפני עידן האינטרנט. וממש לא הצלחתי להבין איך זה היה. אני מניחה שהיה צריך לחפש מישהו שיודע דברים, בכל תחום שבו מתעוררת שאלה....
וואו, מדהים לחשוב על זה..זה ממש נשמע דמיוני.
תודה יקרות
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אמא ללי אף פעם לא player]מאוחר embedded[/po]&v=0fcqz9AivVE
זה רק בשביל לעשות לך חשק התעצלתי לחפש אבל בטוח יש לצפיה ישירה ברשת וכדאי לך מאוד.
זה רק בשביל לעשות לך חשק התעצלתי לחפש אבל בטוח יש לצפיה ישירה ברשת וכדאי לך מאוד.
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מימה, עשית גם לי חשק. לא צפיתי בו כבר שנים..
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
תדעו לכן שבתל אביב עדיין אפשר למצוא כתובות "אהרל'ה צדק" בכל מיני קירות. ושפעם שאלתי את צוויליך אם הוא הצוויליך המקורי (שהכרתי פעם. את השחקן, ז"א).
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ומה הוא ענה? (גם אני הכרתי אותו..טוב, לא ממש. בעקיפין )
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
כתבת נהדר על הסנטר
מזדהה כמובן עם הסיפורים על הנסיעות מהפרובינציה אל תל אביב ואל מרכז העולם בתוכה - הסנטר.
אצלי מאז ועד היום תל אביב והסנטר תמיד עוררו משיכה ורתיעה, רצון להשתייך ותחושת זרות גדולה.
בכל מקרה תדעי לך (או דעי לך אם לצטט את נקודתנו) ששני הסיפורים שלך על רחובות ותל אביב חקוקים אצלי היטב בראש.
@}
מזדהה כמובן עם הסיפורים על הנסיעות מהפרובינציה אל תל אביב ואל מרכז העולם בתוכה - הסנטר.
אצלי מאז ועד היום תל אביב והסנטר תמיד עוררו משיכה ורתיעה, רצון להשתייך ותחושת זרות גדולה.
בכל מקרה תדעי לך (או דעי לך אם לצטט את נקודתנו) ששני הסיפורים שלך על רחובות ותל אביב חקוקים אצלי היטב בראש.
@}
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 25 מאי 2013, 10:13
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ומה הוא ענה?
הוא לא הבין את השאלה שלי. אנטיקליימקס.
הוא לא הבין את השאלה שלי. אנטיקליימקס.
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
זאת הייתי אני כמובן.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
הוא לא הבין את השאלה שלי.
פחחח
אולי הוא לא רצה להבין..
פחחח
אולי הוא לא רצה להבין..
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
אז אולי זה אומר שזה הוא.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
הוא השחקן? מי זה הוא? אולי זה רק בהשראת הדמות? לי נדמה שגם אם זה שם משפחה אצלו או משהו בדומה, אין מצב שהוא לא מכיר את צוויליך ההוא.
לא יודעת, לא מתאים לו לא להכיר לממזר...
לא יודעת, לא מתאים לו לא להכיר לממזר...
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
התכוונתי שאולי זה אומר שזה באמת השחקן. אבל האמת היא שלא נראה לי
בכל אופן - ממש לא קריטי לי לדעת, סתם הייתי סקרנית לרגע.
בכל אופן - ממש לא קריטי לי לדעת, סתם הייתי סקרנית לרגע.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
ברור ברור @}
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
מיה, בת אחת עשרה וחצי-
"יש דברים טובים בלהתבגר ודברים לא טובים. אני כל הזמן מנסה למצוא משהו שיש בו רק יתרונות או רק חסרונות ולא מוצאת. אפילו לקקי יש יתרונות!".
"יש דברים טובים בלהתבגר ודברים לא טובים. אני כל הזמן מנסה למצוא משהו שיש בו רק יתרונות או רק חסרונות ולא מוצאת. אפילו לקקי יש יתרונות!".
-
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
גדולה! D-:
איזו יכולת הבחנה ואבחנה!
האמת שבילדותי הייתי די מרותקת מהעובדה שלפני שהקקי יוצא החוצה בצורה הזאת שלו הוא מונח בתוך הגוף שלי ומחכה לתורו...
בהחלט לקקי יש יתרונות! (-:
איזו יכולת הבחנה ואבחנה!
האמת שבילדותי הייתי די מרותקת מהעובדה שלפני שהקקי יוצא החוצה בצורה הזאת שלו הוא מונח בתוך הגוף שלי ומחכה לתורו...
בהחלט לקקי יש יתרונות! (-: