אז דיזינגוף סנטר.
שכבה ראשונה- כתה ח'. נסיעה בחופש הגדול ליום של בילוי בתל אביב עם חברות- שוק הכרמל, שוק בצלאל, שוק הפשפשים, ודיזינגוף סנטר. השווקים היו כיפיים, בעיקר זה שהכל היה זול ויכולתי לקנות די הרבה דברים יחסית לתקציב המוגבל שהיה לי, אבל הסֶנטר היה ארץ פלאות (למרות שלא יכולתי לקנות בו כמעט כלום).
זה היה כמובן הקניון הראשון בארץ (הוא נפתח שנים לא רבות לפני כן...), וזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בו. אחר כך היו עוד נסיעות כאלה, בחופשים אחרים.
שכבה שניה- בחופש סוכות בכתה י"א אמא שלי סידרה לי עבודה ב"אות ועוד", חנות מתנות ומכשירי כתיבה בסנטר שהייתה בבעלותו של ידיד שלה מארגנטינה, מריו.
כל בוקר הייתי עולה על קו 174 מרחובות, יורדת באבן גבירול פינת דיזינגוף והולכת ברגל עד הסנטר.
המשכתי לעבוד בחנות בכל החופשות של אותה שנה.
מכיוון שהחנות הייתה משופעת בפיצ'פקעס שקל להכניס לכיס, התפקיד העיקרי שלי היה להשגיח שאף אחד לא מפלח שום דבר.
בחופשים החנות הייתה מלאה בדרך כלל, במיוחד בחבורות של נערות (כמוני וכמו החברות שלי, שנתיים או שלוש מוקדם יותר), אבל לפעמים, כשהחנות הייתה ריקה, הייתי עומדת בפתח ומסתכלת על האנשים שעברו.
באחד הימים (זה היה כבר בחופש הגדול בין י"א לי"ב) כשעמדתי ככה בפתח החנות, ראיתי שתי בחורות ובחור שירדו לכיוון החנות ומשכו את תשומת לבי.
משהו בהם היה מיוחד, גם כי היו יחפים ופרועים ומלוכלכים אבל לא רק בגלל זה. כשהם התקרבו הלב שלי החסיר פעימה.
אחת הבחורות הייתה מאוד דומה לזו ששיחקה את נועה היפה בבלוז לחופש הגדול, שבדיוק ראיתי בקולנוע באותו קיץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לבד לקולנוע, והחוויה כולה הייתה חזקה ומיוחדת- הרגשתי נועזת ועצמאית, והסרט ריגש אותי ונגע בי מאוד.
הדמויות שהכי אהבתי בו היו זו של מרגו, הקולנוען המספר (ששיחק שחר סגל- התאהבתי בו לגמרי), וזו של נועה. כך שכשראיתי אותה זה היה כמו קסם, כאילו שהחיים שלי בעצמם נהיו פתאום סרט, במיוחד כשהיא ושני החברים שלה נכנסו לחנות.
זו הייתה חנות קטנה, והנוכחות שלהם הייתה כל כך חזקה וצבעונית שנדמה היה שהחנות קטנה מלהכיל אותה.
מיד כשהם נכנסו מריו, הבוס, סימן לי לשים עליהם עין. עשיתי את זה, למרות שהייתי נבוכה לעקוב אחריהם, אבל גם שמחתי, כי זה איפשר לי לבחון אותה יותר מקרוב. היא הייתה ממש דומה לה אבל גם שונה, לא הייתי בטוחה לגמרי.
אבל גם אם זו לא באמת הייתה היא, בכל מקרה משהו בשלושתם הקסים אותי וגם קצת הפחיד. הם צחקו הרבה והתלהבו באופן מוגזם מכל השטויות שהיו בחנות, ולא הייתי בטוחה אם הם באמת מתלהבים או בעצם קצת לועגים לכל העטים עם הפונפונים ותמונות הכלבלבים וכריות הפרווה, ולדיזינגוף סנטר ו- אם בכלל היו מבחינים בי- גם לי.
כך או כך, המפגש אתם היה חזק ועורר בי את הדגדוג, שהתעורר הרבה בכל החופשות באותה שנה, כשעבדתי בסנטר- יוצאת מהבית ומהעיר שלי, מהחיים שלי, נוסעת נסיעה ארוכה באוטובוס ומבלה את היום בעיקר בהתבוננות באנשים- הדגדוג של הרצון לכתוב. סיפורים.
כך שדיזינגוף סנטר של התקופה ההיא מתקשר אצלי יותר מכל ליצירתיות.
והיו גם הסרטים בקולנוע לב- התחלתי לנסוע לשם בערך באותה תקופה וזה נמשך על פני כמה שנים. ראיתי אז הרבה סרטים, אבל הסרטים בקולנוע לב היו כמעט תמיד חוויות יוצאות דופן. חוויות של התעוררות.
נרדפי החוק, האמת שלא תיאמן, חייה הכפולים של ורוניק, ועוד רבים שאני לא זוכרת. יותר משאני זוכרת את הסרטים עצמם אני זוכרת את ההליכה חזרה בדיזינגוף לכיוון אבן גבירול, לקחת אוטובוס חזרה לרחובות. את השיחות העמוקות על הסרט, את אוויר הלילה וההתרגשות העצומה מאמנות ומהחיים ומכל מה שעוד לפנינו.
ואחרי הצבא- תנובהל'ה. היו לי שם שתי תקופות. האחת היא זו שמתוארת ב
פיה בשינקין סיפור , ואת השניה הזכרתי בסיפור ההיכרות שלי ושל בעלי, ב
שיר חדש (איך עושים קישור כזה ישירות לפוסט הרלוונטי?) .
בקיצור, למי שלא קראה- בזכות דיזינגוף סנטר הכרתי את בעלי
והייתה הפעם ההיא בשנת 2000, כשהגעתי לתל אביב אחרי המון זמן שלא הייתי שם, עם בתי הבכורה שהייתה בת שנה, והלכתי אתה בהתרגשות לסנטר, נכנסתי מהחום שבחוץ לתוך המזגן וירדתי בירידה ולא האמנתי- תנובהל'ה כבר לא הייתה שם. הפרה הירוקה נעלמה לבלי שוב

זה היה ממש מטלטל. קצת מוזר לי עכשיו, אבל כנראה האמנתי שהמקום הזה יתקיים לנצח..(בכל זאת, "מאז 1983 " כמו שהיה כתוב על כל התפריטים והפלייסמטים

).
ויש כמובן עוד היבט חשוב, פחות נעים אבל משמעותי- שנים עבדתי שם (וגם כשלא עבדתי בחרתי לבלות שם לא מעט..), סגורה בתוך הצבעוניות הממוזגת הזו, ותמיד, לאורך כל השנים, עלתה בי על גדותיה הכמיהה הדוקרת, הבלתי פוסקת, שמקומות מהסוג הזה נועדו לעורר. והכאב הבלתי נמנע שבא אתה, לנוכח השפע הבלתי מושג הזה ותחושת החוסר.
למרות שכל החנויות כמובן התחלפו לאורך השנים, יש משהו, איזו איכות מסויימת, שמעל לזמן, שנמצאת שם תמיד בשבילי. משהו שנדלק בי כשאני נכנסת לשם, מקים בי לתחייה את כל הזמנים.