החיוניות שלי חלק ראשון

[גוגוס*]

בשמת, "בלוג שנת החיוניות שלי" היה האופציה הראשונה.
אבל אז חשבתי שבשביל מי שטרם קרא את הבלוג זה אינפורמטיבי בערך כמו "עוד בגלגול הזה".

[גוגוס*]

ניצן, שאלה לי אליך - מאז שאינני אוכלת בשר אני מרגישה יותר בריאה.
אני יודעת שהתחושה הזו מאפיינת עוד אנשים שאני מכירה והפסיקו לאכול בשר.
יש לך ניחוש ממה זה בא?
הימור אחד שלי הוא שהתחושה באה מכיוון שהפסקנו לצרוך את כל הגועל שבא בעסקת החבילה עם הבשר הסטנדרטי.
הימור נוסף הוא שמכיוון שצמחונות היא כיום חלק מאופנה של בריאות אז יש לנו כבר תבנית במוח של צמחונות=בריאות.
עוד רעיונות? זה מסקרן אותי.

[גוגוס*]

אגב, גוונים , כל יום מעלה אצלי שאלות חדשות בנוגע לצרכים של הגוף.
למשל היום שתיתי רוב הזמן שייקים. כי זה מה שהיה הכי קל להכין ולקנות.
אבל... אם קוסמת קטנה היתה מכינה לי סלט ירקות עשיר לארוחת הצהריים הייתי אוכלת אותו בשמחה.
מה זה אומר לגבי הצורך של הגוף שלי?
אולי יש ימים שבהם פשוט אין צורך מיוחד לעומת ימים שבהם ברור מאוד מה הגוף רוצה וצריך.
ויחד עם זאת, תחושתי היא שאורח החיים שלי, שהוא דווקא יחסית איטי ומתבונן, מכוון לאכילה של מה שזמין ונגיש וקל להכנה או השגה בניגוד למצב שבו מפנים קשב אמיתי אל הגוף וצרכיו.
ואני בהחלט תוהה לאן זה יוביל אותי.

[ניצן_אמ*]

_ניצן, אני מהרהרת בדברים שלך ובפרט ברעיון של אכילה בתאווה.
אני חושבת שאכילה בתאווה אינה מייצגת בהכרח חיבור בין אכילה לרגש.
להפך אפילו, אני מדמיינת משהו קצת חייתי כזה, מאוד בסיסי, שמדלג על מרכז הרגש._
קטעים איתך איך שאת מדייקת אותי!!! אין לך מושג כמה שאת צודקת. יש לי הרבה פעמים דחף עז להחזיק משהו בין שתי ידיים, ולתלוש ממנו חתיכות עם השיניים, ושהכל ינזול לי על הסנטר. (בשר. נו. אבל זה עבר סובלימציה בילדות לכריכים או שווארמה) מעניין שהקבלתי את זה לרגש. את התכוונת לדברים אחרים?

הימור אחד שלי הוא שהתחושה באה מכיוון שהפסקנו לצרוך את כל הגועל שבא בעסקת החבילה עם הבשר הסטנדרטי.
זה אפילו לא הימור. זו התנקות ברוכה מאד מאד, אבל היא מטעה. כי לאורך זמן נוצרים חסרים מובחנים ומאובחנים. אולי הרבה צמחונים מרגישים חיוניים, אבל אני לא מכירה הרבה צמחונים של הרבה שנים שגם נראים חיוניים (סליחה על ההכללות, זה נסיוני והוא אנקדוטאלי הגם עם עקבי.) באופן כללי, אני מזדהה מאד עם הגדרה לכיוון החיובי (מה כן לאכול) על פני השלילי (מה לא)

[רני_כשר*]

קפצתי לרגע, קראתי הרבה בדף (אבל לא את הכל), ומרשה לעצמי להצטרף לשיחה... בשקט... מקווה לא להפריע...
דווקא שם הדף משך אותי, משום שבחודשים האחרונים אני בתהליך של שינוי תזונתי (הפסקתי בשר, חלב, ביצים, סוכר. לא נוגע בגלוטן כבר כמעט 30 שנה), ומשם הדף חשבתי על מישהו בתהליך דומה.
מאז שחזרנו מפארק הירדן, ובזכות ויטמיקס בהשאלה שעומד על השיש במטבח, אני מכין בבוקר לי, לזוגתי (ולפעמים לבעלת הויטמיקס...) שייק ירוק. גם לי לא מתאים לקרוא לזה "רסק" ובטח איןלי חשק לקרוא לזה "רשק". יש לי רתיעה מולדת מתערובות מוצקות שלא ברור מה יש בהם (אלא אם אני הכנתי), ולעתים לא ברור אם הם לפני או אחרי אכילה...
מה רע ב"שייק"? קליל, לא בעברית, מזכיר ריקוד, בא ישירות ממסעדה טבעונית - כל מה שיכול לעשות את זה טעים.
בעברית? לא יודע. לא חייבים.

[דני_וולפשטיין*]

אני לא מכירה הרבה צמחונים של הרבה שנים שגם נראים חיוניים
גם אני לא ערכתי מחקר מדעי על מידת החיוניות של צמחונים, ועוד יותר על זה של טבעונים. במשך לא מעט שנים הייתי צמחוני, אך נרתעתי מהטבעונות כי באמת היה נראה לי שחלק מהטבעונים לא מראים חיוניות. גם ההתעסקות המרובה עם מה מותר ומה אסור הרתיעה אותי.
אולם כשהתחלתי לחקור, מתוך דחף פנימי, את הנושא קצת יותר לעומק, גיליתי טבעונים רבים שמדהימים בעוצמה, באור שהם מקרינים. תוך כדי שיטוט באינטרנט אחר מתכונים למזון חי ( כלומר לכתוב raw food בגוגל) נתקלתי בלא מעט אנשים שפשוט משדרים עוצמה וניקיון פנימי. זכיתי גם פה ושם לפגוש אנשים כאלה במציאות, כך שזה לא רק תמונות מוצלחות. זה נכון לרוב דווקא לטבעונים ותיקים יותר, שעברו תהליך כלשהו. וכמובן שזה לא כלל...
מה שכן - טבעונות כנראה באמת דורשת תשומת לב לתזונה, כמו גם לשמירה על הגוף בכלל (ומן הסתם גם הנפש). כמו הרבה דברים בחיים - נדרשת עבודה

[ש_י_ר_י*]

אני לא חושבת שיש תרבות שבה אוכל הוא רק אוכל. בכל התרבויות שאני יכולה להיזכר בהן (כמובן שלא נתקלתי בכולן P-: ), האכילה היא קהילתית, ולכן בהכרח כבר מסמלת משהו שהוא יותר מהזנה לגוף בלבד. אולי מעין תזכורת לכך שאנחנו חיות להקה, וההזנה הנפשית שלנו באה מבני אדם אחרים?...

[ניצן_אמ*]

כלומר לכתוב raw food בגוגל
Raw food מחזיר תוצאות שכוללות את ההגדרות Raw Vegan וגם Live Food (הראשון - אוכל חי שזה כולל גם בשר בד"כ, השני טבעוני שלא מבשל, השלישי, אוכל חיוני, כולל גם מותסס, כלומר, מזונות שהוחזרו אליהם החיים אחרי שמתו )
גוגוס, אם לא מתאים הסירי - הרבה טבעונים משלימים את התזונה בתוספים. באופן כללי צריך להיות עם תשומת לב לתזונה, על פני לנסות להחיל עליה כללים דתיים. (נאה דורשת)

לגבי אכילה קהילתית - ודאי ודאי. יש אפילו מחקרים שמראים שיש הפרשת אוקסיטוצין מוגברת במוח בעת אכילה חברתית על פני אכילה בבדידות. אין ספק שרגשות מעורבים בתהליך...

[גוגוס*]

יש לי הרבה פעמים דחף עז להחזיק משהו בין שתי ידיים, ולתלוש ממנו חתיכות עם השיניים, ושהכל ינזול לי על הסנטר. (בשר. נו. אבל זה עבר סובלימציה בילדות לכריכים או שווארמה) מעניין שהקבלתי את זה לרגש. את התכוונת לדברים אחרים?
ניצן, הכוונה שלי בהחלט היתה לדברים אחרים. בשבילי מה שאת מתארת מרגיש מאוד גופני, מאוד מעולם הדחפים, פחות מהעולם של הרגשות. אם להיות לשנייה פרוידיאנית, זה בא מהאיד.

[גוגוס*]

באופן כללי, אני מזדהה מאד עם הגדרה לכיוון החיובי (מה כן לאכול) על פני השלילי (מה לא)

מדהים עד כמה אני בדרך לשם. למשל אתמול רכבתי לי על אופניי במרכז העיר, ה המקום להתנגדות לשלילה של לוכל עד בלי די. זה כמעט מגעיל.
ובכל זאת הרגשתי איך התחושה הזו של ההתנגדות, שאפיינה אותי כל כך חזק בהתחלה וגם העיקה עלי, נעלמה כמעט לגמרי.
אני מרגישה שאני בוחרת ב"כן".
מה שמעניין הוא איך החושים עובדים.
פעם למדתי שריח הוא החוש הכי זוכר שלנו. מה שנקשר אצלינו לריח קשה מאוד למחוק. זה בגלל שהוא החוש הכי "פרימיטיבי" שלנו. הכי חייתי.
אז כשאני מדוושת לי ברחוב הריחות מכים בי קצת. וכשאני פונה שמאלה לתוך הרחוב הראשי אני מריחה את הפלאפל והשווארמה עוד לפני שהריח שלהם באמת נוכח.
אבל... כשאני רואה אותם, ואת יושבי המסעדות, הגעגוע מתחלף בגועל ודי קל לי להמשיך הלאה.
וההליכה הלאה באה מתוך הבחירה במשהו אחר במקום על רקע של התנגדות.
תחושה טובה מאוד.

[גוגוס*]

_מה רע ב"שייק"? קליל, לא בעברית, מזכיר ריקוד, בא ישירות ממסעדה טבעונית - כל מה שיכול לעשות את זה טעים.
בעברית? לא יודע. לא חייבים._

רני, אני לגמרי איתך בעניין הזה. הדיון אודות הרסק התחיל, כמו שאומרים בהנחיית קבוצות, כ"חלק מבניית קואליציה" נגד מילון המונחים של הטבעונאות.
וחוץ מזה, הצחקת אותי כל כך עם החלק של ה"מזכיר ריקוד".
מאחר וגדלתי בבית של שני רקדנים סלוניים מדופלמים אני יודעת למה אתה מתכוון. וזה הזכיר לי שעל אף שאני יודעת לרקוד כל סגנון ריקוד שהומצא במאה הקודמת בגלל הבית שגדלתי בו, השייק לא תפס אצלי.
אני יכולה מתוך שינה לרקוד רומבה וצ'ה צ'ה וטוויסט ורוק ורק השייק, לא משנה כמה פעמים הראו לי והסבירו, לא נתפס לי ברגליים.
תודה על המחשבה הנעימה הזו על הבוקר ועל התזכורת המתוקה לימי ילדותי.
אני אנסה עם ההורים שלי שוב ביום שישי. הם בטח יתענגו על הרגע. אז תודה מראש גם מהם.

[גוגוס*]

על חיוניות של צמחונים/טבעונים -
מניסיון אישי בלבד, אני נוטה לחשוב שהאופן בו אנחנו תופשים את מידת החיוניות של אחרים קשור מאוד לאופן בו אנחנו תופשים את מה שהם עושים.
במשך כל שנות הבשר שלי (שכללו את האמונה שבשר זה נהדר) הבטתי בצמחונים/טבעונים וממש ראיתי חולי.
הם כולם נראו לי חיוורים וחסרי אנרגיה. ואני מכירה די הרבה.
מאז ששיניתי את עמדתי הם כולם נראים לי מלאי חיים וחזקים מאוד.
זה קרה במשך כמה זמן התהליך הזה אבל זה קרה.
שמתי לב לזה לפני כמה זמן וזה הצחיק אותי. אצלי, בכל אופן, הדברים קשורים.

[גוגוס*]

יש אפילו מחקרים שמראים שיש הפרשת אוקסיטוצין מוגברת במוח בעת אכילה חברתית על פני אכילה בבדידות. אין ספק שרגשות מעורבים בתהליך...
טוב, כנראה הסברתי את עצמי באופן עקום כי כיוונתי לדברים אחרים לגמרי. ניצן, מה שאת מתארת, ובעיקר היחס למשהו כל כך פיזי כמו הפרשת חומרים במוח, הוא בעיניי מעולם אחר.
חיבור בין אוכל ורגשות נכתב על ידי כדי להצביע על הקשר בין רגש שעולה שמעודד אכילה מסוג מסוים.
כלומר, שקודם בא הרגש (שמחה, עצב, קנאה וכו') והרגש שולח אותנו לאכול במקום שהצורך של הגוף ישלח אותנו לאכול.
ואגב, באכילה קהילתית יש משהו מזה גם בגלל שאם אני אוכלת בגלל שכולם אוכלים, כדי להיות חלק מהכלל וליהנות מהחברה, אז יש סיכוי שאני אוכלת במנותק מהגוף שלי.
זה בסדר גמור מדי פעם אבל על בסיס קבוע זה נראה לי עקום.
זה כמו להיצמד מאוד לארוחות המקובלות. הרי קהילה לרוב אוכלת בשעות קבועות יחסית. מה הסיכוי שכולם באמת יהיו רעבים ביחד?
הסיבות להתכנסות של הקהילה הן מנותקות מהגוף. זה כדי לבשל ביחד, לחלוק את המשימות הקשות, ליהנות מהחברה ולחלוק במשימות של פינוי ארוחה.
ואיפה הרעב? קיבל מענה עם או בלי קשר להתעוררותו ומכאן שגם הרגשות שהתעוררו תוך כדי הארוחה אינם בהכרח חלק ממנו, מהרעב.

[גוגוס*]

בוקר טוב - פרידה מהפרידה מה"לא".
קמתי בבוקר עם ידיעה. החלטתי לפני כמה זמן להיפרד מה"לא" שלי. זה היה תהליך קיצוני קצר ובריא שלימד אותי הרבה.
אני מרגישה שאין לי צורך בו יותר ושהפקתי ממנו כל שהיה להפיק.
נותר לי ליישם במובן של השקעת מחשבה בכל "לא" במקום יריקה אוטומטית שלו מתי שבא.
אני רואה בזה ניסוי מוצלח של הרצון לעשות את הכל חלק ושטוח ופשוט בכדי להבין מה חסר לי ומה אני צריכה ומה אני רוצה.
אז אני רוצה את הלא שלי בחזרה אבל במידה הרבה יותר קטנה מזו שהיתה לי לפני שהתחייבתי לתהליך הזה.
ואני רואה קשר ברור בין התחושה שתיארתי למעלה - שאני בוחרת ב"כן" במקום בהתנגדות, לבין החוזק שמאפשר לי לחזור אל ה"לא" בלי לפחד ממנו ובלי לפחד מהצבעים שבהם הוא צובע חלק מהחיים שלי.

מרגיש טוב מאוד. וחזק.

[מצ'רה*]

אני נוטה לחשוב שהאופן בו אנחנו תופשים את מידת החיוניות של אחרים קשור מאוד לאופן בו אנחנו תופשים את מה שהם עושים.
אני איתך באבחנה הזו.

[יעלפו_מהמושב*]

הולכים לרגע ומחמיצים שלושה דיונים סוערים! (אני אוהבת את הדף הזה, תודה גוגוס)

אני עושה תואר שני בפסיכולוגיה (ועובדת בתחום רחוק רחוק מפסיכולוגיה. [אם כי- כמה רחוק, ככה קרוב. בסוף הכל פסיכולוגיה, לא?]).

[גוגוס*]

אני אוהבת את הדף הזה, תודה גוגוס
בבקשה, איזה כיף לשמוע!
תיהני בתואר. נשמע מעניין מאוד.

[גוגוס*]

הי מצ'רה , כיף שבאת.

[גוגוס*]

גוגוס, אם לא מתאים הסירי - הרבה טבעונים משלימים את התזונה בתוספים

ניצן, למה להסיר? הנושא דווקא קרוב מאוד ללבי מהצד של רתיעה עצומה מכל דבר שמגיע בכדור.
אני חושבת שיהיה נכון לטעון שהרבה אנשים משלימים את התזונה שלהם בתוספים. ביניהם יש גם טבעונים.
רוב האנשים מוטרדים בדרך זו או אחרת מהתזונה שלהם ורבים מתוכם מבקשים מזור חיצוני במקום לדייק את התזונה.
יכול להיות שאצל טבעונים תמצאי רוב שלוקח תוסף מסוים, למשל לברזל או בי שתיים עשרה כי הם מניחים שזה מה שחסר להם או שזה מה שאומרת בדיקת הדם שלהם.
אחרים, שניזונים מבשר, חוששים מדברים אחרים (או שזה מה שאומרת בדיקת הדם שלהם) ופשוט לוקחים תוספים לחוסרים אחרים שלהם, עם או בלי קשר לצריכת הבשר, שהרי אין לדעת מה נגרם ממה.
וזה עוד לפני שאמרנו מילה על כל אוכלי הבשר שנעזרים בסטטינים כדי להילחם בכולסטרול במקום לצמצם קצת את כמות השומנים שהם צורכים.

בקיצור, המון אנשים לוקחים כדורים מכל מיני סוגים כדי לשפר את מצבם ולדעתי טבעונים אינם חריגים, ואם כבר, אני דווקא מהמרת שבחשבון הכדורים הכולל הם לוקחים פחות ובצורה יותר ממוקדת.
ההימור שלי הוא ש כקבוצה טבעונים הם בריאים יותר כי המגבלות שהם מחילים על עצמם מושכות אותם לאכול יותר דברים מזינים מאלו שאינם מזינים.
תמיד תמצא הטבעונית שתאכל המון חטיפים עשויים מתפוחי אדמה ותירס מהונדס גנטית ותשלים את התענוג בפסטה בכמות גדולה. יש לי חברה כזו.
אבל... תחושתי היא שזה המיעוט.

ולעניין קרוב - כפי שכבר ציינתי אני בעד כמות קטנה של בשר איכותי. אני מרגישה שבלי זה אכן יעלה חוסר במשהו ואין שום סיכוי שאני אבלע כדורים במקום לאכול משהו שמכיל את הדבר הנחוץ.
יחד עם זאת, אני תוהה על האמירה לפיה אין אף אוכלוסיה שניזונה היטב ללא בשר. מישהו יודע מה לגבי הבודהיסטים? הם קבוצה די גדולה, לא? מספיק גדולה בשביל מחקר, זה בטוח. קשה לי לדמיין אותם לוקחים תוספי תזונה על בסיס קבוע. רק לדמיין את התמונה הזו בראש מעלה בי חיוך...

[גוגוס*]

טוב, חשבתי על זה ובינתיים השם נשאר על כנו.
אני בתהליך. ככה קראתי לו בהתחלה, היום אני אחרת. מי יודע איפה אהיה בעוד חודש?
אז מה, שוב ארוץ לשנות את השם?
נשאיר כך אלא אם ארגיש שכבר אין לי חשק לראות את השם הזה מול העיניים.
כרגע אני חיה איתו בשלום ומסופקת מהביקורת שעלתה בתוך הבלוג.

בשמת, תודה לך על העידוד לחשוב שוב על הדברים. היה בזה משהו נמהר.

[ניצן_אמ*]

סבבה, מקובל עליי הטיעון שלך. אני הצבעתי על זה שהבחירה התזונתית הזו יוצרת חוסר ברור ומובהק. את קוראת לזה "ממוקד".
אני לא משווה טבעונים לאוכלוסיה הכללית שאין לה מושג בתזונה, אלא לאנשים שאוכלים תזונה חיונית שלפחות בעיניי היא מלאה יותר.
אני גם חושבת שתשארי עם השם הזה.

[פלוני_אלמונית*]

כי הוא מנסה לחבר מין עם שאינו מינו - אוכל עם דברים אחרים כמו סקס או עונג מיני או איזו חוויה שהיא מעבר להיותו של האוכל מזון.
חמותי לפעמים אומרת על איזו מנה יפה או על אוכל מסוים "סקסי".
בררררררררררררר
זה ממש מצמרר אותי. גם להגיד על אוכל סקסי וגם שזה יוצא מפי החמות:-S

[גוגוס*]

זה ממש מצמרר אותי. גם להגיד על אוכל סקסי וגם שזה יוצא מפי החמות
צחקתי בקול. גם חמותי אומרת את זה לפעמים אבל היא כנראה יודעת שזה נשמע מוזר אז היא אומרת את זה, בלי לשים לב, בקול קטן כזה. כאילו, אם שמעתם - שמעתם, ואם לא - אין דבר.

[מצ'רה*]

זה ממש מצמרר אותי. גם להגיד על אוכל סקסי וגם שזה יוצא מפי החמות
עוד יותר נורא שאומרים "זה דוקא תיק סקסי לבית המשפט"... (שמעתי במו אזני מעו"ד)

[ממ*]

בלוג שנת החיוניות שלי
בעיני זה מקסים--זהו גם שינוי פעוט, ובכל זאת לא תתנוסס המלה "טבעונאות" כל פעם במה חדש. זהו גם שם אינפורמטיבי יותר, משום שדבר מרכזי שאת מדווחת עליו הוא תחושת החיוניות שמלווה אותך לאחרונה.
(אבל, אמשיך לקרוא בכל מקרה )

אני לא משווה טבעונים לאוכלוסיה הכללית שאין לה מושג בתזונה, אלא לאנשים שאוכלים תזונה חיונית שלפחות בעיניי היא מלאה יותר.
כשהייתי טבעונית (היום אני חצי-שני שליש) התזונה שלי היתה ברובה חיה. נכון שאכלתי מעט לחם מחיטה מונבטת או טרום נבוטה, והיום רוב הזמן אני מנסה להימנע מדגנים עם גלוטן. אבל גם החימום היא בדרך כלל אידוי קל (של ירקות לפעמים. שוב, הרוב חי, גם היום). אני גם צמחונית כמעט כל חיי. אבל אכילת בשר חי נראית לי כמקור מצוין לחלבון, ויטמינים ומינרלים

[גוגוס*]

ממ , תודה על המחשבה.
באמת שקלתי ושוקלת את זה.
הבעיה שלי היא שיש בזה מידה של רמאות כי מי ידע איך ארגיש ומתי?
כשפתחתי את הדף היו לי ניחושים אבל דווקא ההרגשה היתה אחרת. ולקח זמן עד שתחושת החיוניות הזו הגיעה.
נראה... אולי אם יתברר שהתחושה הזו is here to stay אני אשנה.

[גוגוס*]

יש לי הרבה פעמים דחף עז להחזיק משהו בין שתי ידיים, ולתלוש ממנו חתיכות עם השיניים, ושהכל ינזול לי על הסנטר
ניצן, גם לי. ועשיתי את זה כמה פעמים עם בשר. אבל... ווידאתי שאין אף אחד בסביבה שרואה אותי.
וזה מוביל אותי למשהו שאני די בטוחה שכבר אמרתי אבל הוא מציף אותי שוב אז אני כותבת שוב.

הסתתרות מול שלמות -
אחד הדברים החזקים שמלווים את הניסיון הנוכחי הוא הידיעה שמה שאני מכניסה לפה הוא טוב ושכך יחשוב גם כל מי שיראה אותי אוכלת.
יכול להיות שיבקרו אותי על מה שחסר בתזונה הזו כמכלול אבל יהיה קשה למצוא מי שיראה אותי אוכלת סלט או פרי וירים גבה.
זאת, בניגוד להרבה סוגים אחרים של מזון שמעוררים כל מיני גבות. ובייחוד, אם המזון המוכנס לפה נוגד את העקרונות המוצהרים של פותח הפה.
נכון, קל יותר לחיות בלי להצהיר על שום עיקרון ופשוט לעשות מה שרוצים ואז איש אינו בא בטענות ואינו שואל שאלות.
אני איני כזו. אני חובבת עקרונות (אבל כמשהו מנחה, לאו דווקא כמאוד מחייב) ואני אוהבת לדבר על מה שאני עושה. זה טוב לי להוציא וזה טוב לסביבה להבין אותי וטוב גם בשביל השאלות שעולות.
אני אוהבת לעשות משהו שאני מאמינה בו ולראות את זה משפיע על הסביבה.

אבל... זה אומר שכאשר אני מחליטה לחרוג מהמוצהר אני חוטפת.
לפעמים שאלות שממש אין חשק לענות עליהן באותו רגע ולפעמים עקיצות ולפעמים ממש ביקורת.
כבר היו סיבובים שבהם זה גרם לי לאכול בהחבא ובחיי שאין תחושת עליבות גדולה מזו.
לאכול תוך הפניית הגב בתקווה שאיש אינו רואה. לאכול במטבח כשכולם בסלון ולקוות שאיש לא יופיע פתאום.
ויש עוד הסתתרויות גרועות מאלו.

במצב הנוכחי, הקיצוני, המצבים האלה נמנעים. אני מרגישה שתוכי כברי. החוץ והפנים שווים.
ואני מצליחה לעמוד מול העולם ומול עצמי בלי להחביא שום דבר ובלי להתחבא מאף אחד.
כמתעבת שקרים וזיופים היה לי חשוב מאוד להגיע אל המצב הזה.

[גוגוס*]

מעדכנת שמאז הניסוי הנוכחי שתחילתו ב 10.10.10 אין לי שום תחושה של הציסטה ושום כאב באוזן.
מודעת לגמרי לאפשרות הסבירה שאין כל קשר בין הדברים אבל מציינת זאת לעצמי בשביל האפשרות שיש קשר בין הדברים.

[ניצן_אמ*]

ובייחוד, אם המזון המוכנס לפה נוגד את העקרונות המוצהרים של פותח הפה.
סיפור חיי. :-\
אני קוראת לזה "עישון".

[גוגוס*]

איך זה מבאס, נכון?
"חשבתי שאת לא מעשנת/אוכלת גבינה..."
לא שאלה, לא אמירה סגורה, לא עניין, לא כלום.
ובלי קשר לטון שבו זה נאמר (הפתעה, שימת לב, ביקורת) פשוט אין סיכוי שיצא מזה משהו טוב או משהו שמוביל לתחושה טובה.

[גוגוס*]

במסגרת המעקב אחרי מגבלות החשק של הגוף מצאתי עוד אחת -
מזון שיושב לו במקרר ומחכה לדורש.
היום הכנתי סלט ירקות ענקי מהמון עלים וירקות שעוד רגע הולכים לפח.
כשהזמנתי אותם נפשי חשקה בהם עד מאוד.
כשהגיע הרגע לאכול אותם התחשק לי פרי.

אני מביטה ברשימה ההולכת ומתארכת של דברים הנוטים להגביל את היכולת שלי לעשות מה שבא לי באמת באותו רגע:
מה שזמין בבית מושך את תשומת הלב לפעמים לפני שהצורך עולה ומתבהר, מה שחסר בבית חוסם את עליית הצורך, מה שמאוד יקר יהיה תמיד חסר ולכן הצורך שהוא מבטא יידחק באופן חזק, מה שאין לי כוח להכין גם אם זה מה שאני רוצה, מה שכבר מוכן במקרר שמגרה צריכה גם בלי קשר לצורך, מה שרוצים להימנע מהשלכתו לפח ונאכל גם בלי קשר לצורך ובטח יש עוד.
הרשימה כל כך ארוכה עד שאני תוהה לעצמי, שוב, ברצינות, כמה מקום יש לצורך שלי ולרצון שלי. האם באמת יש לי סיכוי אמיתי להאזין להמיית הגוף או שאני משלה את עצמי לגמרי?
והאם אין מידה רבה של תסכול בניסיון להקשיב לגוף? היום למשל ממש התחשקו לי תפוזים. אבל הבית היה ריק מתפוזים ולעומת זאת היו בו הרבה ירקות ועלים נטושים.
אז סתמתי את הפה לגוף המבקש תפוזים והכנתי סלט. היה לי טעים מאוד אבל איפה זה ואיפה החשק שלי?

[בשמת_א*]

_אני מביטה ברשימה ההולכת ומתארכת של דברים הנוטים להגביל את היכולת שלי לעשות מה שבא לי באמת באותו רגע:
מה שזמין בבית מושך את תשומת הלב לפעמים לפני שהצורך עולה ומתבהר, מה שחסר בבית חוסם את עליית הצורך, מה שמאוד יקר יהיה תמיד חסר ולכן הצורך שהוא מבטא יידחק באופן חזק, מה שאין לי כוח להכין גם אם זה מה שאני רוצה, מה שכבר מוכן במקרר שמגרה צריכה גם בלי קשר לצורך, מה שרוצים להימנע מהשלכתו לפח ונאכל גם בלי קשר לצורך ובטח יש עוד_
גם לי יש רשימה דומה,
ואגב קריאת דברייך חשבתי על תרבות האכילה כאן בישראל, שהיא שורש כל רע.

בצרפת אין דבר כזה. את יודעת למה?
כי כל תרבות הכנת האוכל והאכילה שונה לגמרי.
אבא שלי תמיד התייחס לזה כאל תרבות שיעבוד האשה. גם זה נכון. האשה היא הממונה הבלעדית שם על הכנת האוכל למשפחה, וזו היא שמתרוצצת וטורחת. אבל היום אני מתבוננת בזה מנקודת מבט אחרת לגמרי:

ראשית, חיי העבודה בצרפת מותאמים לחלוטין לצרכי המשפחה. למשל, מסיימים את יום העבודה בזמן להכין ולאכול ארוחת ערב.
שנית, המקררים בדירות ובבתים שם קטנים מאוד. הצרפתים כמעט שאינם משתמשים במקרר.
הם קונים הכל טרי.
כל יום מחליטים מה אוכלים, ולפי זה קונים. לפעמים להיפך: באים לשוק/לירקן/לקצב וכו' וקונים מה שיפה ולפי זה בונים ארוחה.
קונים אצל מישהו שסומכים עליו ומתמחה באוכל. נכון, יש סופרמרקטים, אבל עובדה שהם לא ביטלו את החנויות הקטנות או את השווקים.
לכן, כל יום את קונה טרי.
כל יום את קונה בדיוק את גודל המנה שאת צריכה (תקני נתח בשר שיתאים למשפחה שלך, תקני כך וכך תפוחי אדמה בדיוק לארוחה, תקני ירקות לסלט אם תכננת סלט, או פירות אם תכננת פירות. בדיוק בכמות).
אין שאריות.
לא קונים פעם בשבוע כדי שהכל יתקלקל במקרר.
יותר בריא לקנות אוכל שהגיע רק הבוקר לירקן או לשוק.
את חייבת לצאת מהבית כל יום וללכת כדי לערוך את כל הקניות. הארכיטקטורה עוזרת לך: הכל בטווח הליכה. כך בנויים היישובים והערים.
אז את הולכת, ובחוץ, כל יום.
זה מגביר את החשיפה לויטמין די.
מגביר את החשיפה לאוויר, לאור טבעי, לשמש.
פעילות גופנית תוך כדי, לא משהו שצריך לייחד לו זמן.
גיוון עונתי לפי מה שמוצע בשוק, לפי מה שזול בשוק.
קשר עם אנשים, אפילו מינימלי.
בריאות.

[גוגוס*]

ויוה לה פראנס! מעורר חשק. כלומר, חוץ מהחלק של הבישול בסוף אחרי כל הקניות הנהדרות שהיטבת לתאר
יש בזה בור אחד קטן, גם אם נעתיק את זה לישראל ונלך כל יום לירקן השכונתי - העניין אורגני.
מי שבעניין של אורגני יתקשה מאוד למצוא ירקן אורגני במרחק הליכה מהבית.
כמעט כולם משווקים ישירות לבית כל שבוע ונמצאים בפועל רחוק רחוק.
דווקא עשית לי חשק לטריות הזו (חיינו פעם ככה בחו"ל, כזוג בלי ילדים עם מקרר של צימרים) אבל המשמעות עבורי היא מאה אחוז תוצרת שאינה אורגנית.

[גוגוס*]

בשמת, מחשבה נוספת בנוגע לדברים שלך - כשהורה אחד מכין את הארוחה עבור כל המשפחה כל יום קשה מאוד לקלוע לצרכים הגופניים המשתנים של כל בני המשפחה.
אם מה שיש בבית זה את התצרוכת של יום אחד, פלוס מינוס, אזי מדובר במשפחה שחיה לפי תכנון. כולם אוכלים בערך אותו דבר על פי מלאי קיים ומצומצם.
כלומר, במצב הזה ההורה המכין חייב לדאוג למגוון גדול של מרכיבי ארוחה (מה שמבטיח שחלקם יישארו בלי להיאכל) או לכפות על שאר בני הבית את החשק היומי שלו.
וכפי שציינת גם את, החשק הזה כפוף מאוד למלאי קיים בחנויות הסמוכות למקום המגורים וכן למחירם של המוצרים.
ככל שאני דשה בכך יותר כך אני מגיעה למסקנה שיש מן האשליה בניסיון לאכול לפי הצורך של הגוף. השאלה היא מה קורה אם אני זונחת את זה. מה יש במקום.

[מיכל_בז*]

_ראשית, חיי העבודה בצרפת מותאמים לחלוטין לצרכי המשפחה. למשל, מסיימים את יום העבודה בזמן להכין ולאכול ארוחת ערב.
שנית, המקררים בדירות ובבתים שם קטנים מאוד. הצרפתים כמעט שאינם משתמשים במקרר.
הם קונים הכל טרי.
כל יום מחליטים מה אוכלים, ולפי זה קונים. לפעמים להיפך: באים לשוק/לירקן/לקצב וכו' וקונים מה שיפה ולפי זה בונים ארוחה.
קונים אצל מישהו שסומכים עליו ומתמחה באוכל. נכון, יש סופרמרקטים, אבל עובדה שהם לא ביטלו את החנויות הקטנות או את השווקים.
לכן, כל יום את קונה טרי.
כל יום את קונה בדיוק את גודל המנה שאת צריכה (תקני נתח בשר שיתאים למשפחה שלך, תקני כך וכך תפוחי אדמה בדיוק לארוחה, תקני ירקות לסלט אם תכננת סלט, או פירות אם תכננת פירות. בדיוק בכמות).
אין שאריות.
לא קונים פעם בשבוע כדי שהכל יתקלקל במקרר.
יותר בריא לקנות אוכל שהגיע רק הבוקר לירקן או לשוק.
את חייבת לצאת מהבית כל יום וללכת כדי לערוך את כל הקניות. הארכיטקטורה עוזרת לך: הכל בטווח הליכה. כך בנויים היישובים והערים.
אז את הולכת, ובחוץ, כל יום.
זה מגביר את החשיפה לויטמין די.
מגביר את החשיפה לאוויר, לאור טבעי, לשמש.
פעילות גופנית תוך כדי, לא משהו שצריך לייחד לו זמן.
גיוון עונתי לפי מה שמוצע בשוק, לפי מה שזול בשוק.
קשר עם אנשים, אפילו מינימלי.
בריאות._

איזו פנטזיה!
אם יש משהו נורא וכל כך רחוק מאוכל (בעיניי), זה סופרים ומקררים. הקור הזה של המקררים בסופר - מעורר חלחלה, לא?
אני שונאת לקנות אוכל לשבוע ושונאת לקנות אוכל קפוא ושונאת לשמור אותו במקרר ועד לרגע זה לא הבנתי למה אני כל כך שונאת את זה. עד כמה זה לא אוכל כשהוא כל כך.. לא אוכל!

אגב, גם ברמת גן (פריז הקטנה, בחיי) אפשר לעשות את זה. יש את רחוב הרצל על חנויותיו הקטנות וכולם מסתובבים עם עגלות שוק וקונים בשר אצל הקצב וירקות אצל הירקן וגבינות את הגבינן ותבלינים ב"סוד התבלין". הבעיה היחידה היא הכיעור הרמת גני הבלתי מתפשר.

וחוץ מזה, גוגוס, אני מאוד-מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך.

[ניצן_אמ*]

אני לא יכולה לאכול דברים שהיו במקרר.
ליתר דיוק, אני כן יכולה, אבל זו חוויה שאני שומרת לאכילה בעמידה, בלי להרגיש מה אני אוכלת. זו אכילת אין-ברירה. מבחינתי המקרר הוא תחנת מעבר בדרך לאשפה או לזבל, ואין לו הצדקה.
עכשיו עכשיו, יש לנו כ-6 קערות ע-נ-קי-יות מלאות ירקות ופירות אורגניים יפהפיים וטריים על הדלפק.

[גוגוס*]

מיכל, תודה. כיף שבאת להגיב.

[גוגוס*]

ניצן, וואו. זה נשמע ממש מפתה. ויש לי מספיק שיש בשביל זה. אצלי הוא מלא בהמון פירות שלא היה להם מקום במקרר אז כמה שאלות טכניות:
כל כמה זמן את עושה קניות? האם הדברים מחזיקים מעמד ככה גם בקיץ? כמה יוצא לך לזרוק מכל הטוב הזה?
נו, באתי לעשות שינוי תזונתי ואני יוצאת מכאן עם רמונט...

[ש_י_ר_י*]

ככל שאני דשה בכך יותר כך אני מגיעה למסקנה שיש מן האשליה בניסיון לאכול לפי הצורך של הגוף
בהמשך למחשבה הזו, קשה לי להאמין שהייתה קהילה כלשהי שפרטיה יכלו לאכול תמיד מה שהגוף שלהם רצה באותו רגע.
אם מסתכלים רחוק מספיק - ליקטו מה שהיה ללקט. אם למישהו התחשק מנגו שלא בעונתו - אנה יילך? ואם בדיוק תפסו חזיר בר וזה מה שהיה לאכול - אז אכלו. לא?
קשה לי לדמיין נגישות גבוהה למגוון מאכלים בימים עברו, אבל יכול להיות שאני מכניסה לכאן השערות במקום עובדות. אולי עצם האכילה הקהילתית נועדה לפצות על זה שאת לא בדיוק אוכלת את מה שאת ממש-ממש רוצה/צריכה (בהנחה כמובן, שמה שהקהילה אוכלת הוא בכל זאת מאוזן תזונתית ובריא)?

[ש_י_ר_י*]

ואין ספק שהדף הזה שווה ביותר, הוא גרם לי לחזור לאתר אחרי חודשים של ניתוק...

[גוגוס*]

שירי, איזה כיף. תודה על הפרגון מחמם הלב.
אינטואיטיבית מתחבר לי מאוד מה שכתבת בנוגע לזמינות של מזון ולחיי קהילה.
ודווקא בגלל שאני מסכימה אני נוטה לחשוב שהניסיון לשים את הרצון/צורך במרכז הוא פשוט תוצר של חברת השפע בה אנו חיים וגם בתוכה העיקרון הזה רחוק מלהתקיים.
אפילו אם רוצים מאוד.
זה מוביל אותי לשאלה הבאה - האם כאשר אני רוצה לאכול משהו יש טעם לעצור ולהרהר או שבהנחה שכל מה שאניח עליו את היד יהיה מזין מוטב לי פשוט לאכול.
יתחבר לצורך באותו רגע - יופי. לא יתחבר - אז מה?
העניין הוא שאם הולכים בדרך הזו הציפיות מהתהליך אמורות להיות קצת שונות.
במקום לצפות למצב של גוף "נקי" שמשדר מה הוא רוצה ומקבל מענה הולם יש משהו אחר.
אולי גוף רעב או זקוק ללעיסה הגונה שפשוט מקבל אוכל. תוך דילוג על הדיאלוג.

[גוגוס*]

ובכלל שכחתי לציין שהיה זה עוד יום מעולה מבחינה תזונתית.
ורק כדי שלא יחשבו שאני איזה אשת צבא ששכחה להזדכות על הציוד - אכלתי היום פלפל ואשכול ענבים הרבה אחרי שש. נגיד, בשבע

ועוד משהו טוב - שמתי לב שמאז תחילת הניסוי הזה אני הרבה יותר רגועה. בצורה ממש משמעותית.
כולם מרוויחים מזה. גם הילדים ובן הזוג ואפילו... השכנים.
משהו בי פחות מתעסק בקרבות וניצחונות וכישלונות ופשוט... חי.

[גוגוס*]

מצפה לי סוף שבוע מאתגר מאוד. קדום כל אני יוצאת לגמרי מהשיגרה שלי, אפילו יותר מהרגיל ביחס לשבתות וסופי שבוע.
מעבר לזה, אני מוזמנת מחר למסעדת דגים שאני מאוד מאוד אוהבת.
בנוסף, מחרתיים יש ארוחה משפחתית רבת משתתפים שלבטח תכלול מטעמים שאני נמנעת מהם. מחלק כרגע ומחלק בכלל.
מתלבטת בין להציב לעצמי גבולות מראש לבין להגיע חזקה ולראות מה יקרה.
נוטה לדרך הראשונה שיותר מתאימה לאופי שלי והולמת את העובדה שלפחות במסעדה אני יודעת בדיוק מה יש אז יכולה לחשוב על זה מראש במקום לאתגר את עצמי עוד יותר מהנדרש ממילא.

[גוגוס*]

כשאני מחברת בין שתי הפסקאות האחרונות שכתבתי אני מרגישה צורך לתהות האם סוף השבוע הזה יהפוך אותי ליותר עצבנית.
האם בעצם ההתמודדות ומה שנראה כעת כצפי למאבק פנימי אני עומדת לאבד חלק משלוות הנפש שלי.

[ממ*]

בשמת, מה שכתבת על הצרפתים הוא משהו שאני חושבת עליו לעתים קרובות!! אני ממש אוהבת את אורח החיים הזה. גם אני אף פעם לא קונה בסופרמרקט. תמיד במכולת והירקן השכונתיים, 3-4 פעמים בשבוע. הכי נחמד. תמיד צוחקים עלי שהמקרר ריק--אבל תמיד האוכל טרי. אף פעם אין אצלי כמויות, חוץ מירקות ופירות כי אני והקטנה מחסלות אותם בכמויות

עכשיו עכשיו, יש לנו כ-6 קערות ע-נ-קי-יות מלאות ירקות ופירות אורגניים יפהפיים וטריים על הדלפק.
נפלא!

[בשמת_א*]

ודווקא בגלל שאני מסכימה אני נוטה לחשוב שהניסיון לשים את הרצון/צורך במרכז הוא פשוט תוצר של חברת השפע בה אנו חיים וגם בתוכה העיקרון הזה רחוק מלהתקיים.
הממממ. אני חושבת ככה:
בחברת השפע, נוצר פיצול בין "צורך" ל"רצון".
כי בשלב מסוים היתה פתאום זמינות של המון דברים לא מקומיים, המון דברים תעשייתיים, הצפה.
בילדותי לא היו עגבניות או מלפפונים כל השנה.
וזו רק הדוגמא הקיצונית ביותר.
היום, אין ישראלי שישרוד את מה שהיה בילדותי (-: בחיי. אין מצב שלא יהיו עגבניות ומלפפונים! כל השנה! בעוד אני קונה מה שיש באורגני, ואם אין אז אין - האיש מתמרד: הולך לסופר וקונה לא אורגני, כי "אין מלפפונים אורגניים" P-:

אבל זה מחזיר אותי לדיון ב-תזונה ללידת תינוק בריא, ועוד לפני כן הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף (המחקר של ווסטון פרייס וכו'):
דמיינו את החיים לפני המצאת הפיצה.
דמיינו חיים שבהם מעולם לא דמיינתם את קיומה של סופגניה.
דמיינו חיים ללא לחם אפילו. ללא סוכר לבן.
קשה מאוד לקחת את עצמנו כמו שאנחנו היום, עם ההיסטוריה הקולינארית שלנו, ולדמיין חיים שבהם נרצה בשמחה את מה שיש, וזה גם בדיוק מה שאנחנו צריכים.

אחד שצד בופאלו בצפון אמריקה ואוכל אותו עם שורשים, לפני אלפיים שנה - אין מצב שהוא יגיד "לא מתחשק לי בופאלו היום".
זה לא קיים בשבילו.
את מה שאכיל, הוא מכיר ואוהב.
את מה שלא אכיל, הוא לא סופר בכלל.
את מה שהוא לא מכיר, הוא אפילו לא מדמיין, וודאי שלא מפנטז על זה (כאילו דאאאא).

למה לנו "מתחשק" ו"לא מתחשק"?
ראשית, כי אנחנו מנוונים. כבר מההריון, כשהיינו בבטן של אמא שלנו )-:
שנית, כי אנחנו חיים בתרבות שניוונה את האוכל: תרבות שפע לכאורה, שפע חיקויים זולים למזון, שכולם וריאציות של הנוסחא הריקה: משהו לבן ריק + כימיקלים שמחקים ריחות וטעמים של מזון = משהו זול וממכר.

[גוגוס*]

בשמת, תודה. את מתכוונת שאנחנו מנוונים מהבטן בגלל מה שהאמהות שלנו אכלו?
האם הדבר נכון גם לגבי אמא שאכלה רק תזונה חיונית בהריון או שאלו כבר דברים גנטיים?

אני מקבלת לגמרי את הפיסקונת האחרונה שלך ובדיוק בגללה עושה את מה שאני עושה כרגע (מנצלת את ההזדמנות לומר לך שוב תודה על הדחיפה ההיא).
ועדיין ממשיכה לתהות מה יהיה בגורלי אם אמשיך כך, בתוך בועה שבה אין שום חיקוי למזון אלא רק מזון אמיתי.
אני עושה את זה כבר למעלה משבוע ומרגישה שהצרכים שלי חמקמקים מאוד.
או, נכון יותר לומר, שהמענה שאני נותנת להם, מסיבות חיצוניות לגמרי, אינו הולם.

ואגב, אולי לך יש תשובה בנוגע לבודהיסטים והימנעותם ממזון מהחי ממה שאת מכירה בספרות?

[גוגוס*]

קראתי עכשיו את תינוקות ומזון חי וכולי מחשבות מחשבות מחשבות.
על עצמי, על תינוקתי הקטנה, על איך שגדלתי ואיך שכבר גידלתי.
ועל האפשרות המעוררת לסגור מעגל ביני לבין קטנתי ולמנוע ממנה את הצורך לתקן כל כך הרבה.
עוד נראה...

[גוגוס*]

מעניין שאחד הפחדים שלי במסע כזה אל עבר חופש בחירה גדול והמון ירקות ופירות זה שהילדים שלי יהיו כמוני.
יאכלו פירות כל היום וימנעו מהירקות.
קצת מתקשה להבין למה זה מטריד אותי אבל זה מטריד. קשה לי להשתחרר מהתפישה שירקות זה חשוב וצריך.
מהרהרת באפשרות של ניקוי הבית מדגנים ושואלת את עצמי בין לבין כמה מההרהור הזה נובע מהצורך האגואיסטי שלי בסביבה שמספקת את הצרכים שלי במדויק.
אני חושבת שבן הזוג עלול להתחרפן מעוד שינוי בתזונה שלנו. אני בתהליך ארוך כבר כמה שנים וכל כמה זמן אני משכנעת אותו לסלק מהבית עוד משהו.
הלחם והפסטה עשויים להתגלות כמשוכה שקשה לקפוץ מעליה.

[בשמת_א*]

_את מתכוונת שאנחנו מנוונים מהבטן בגלל מה שהאמהות שלנו אכלו?
האם הדבר נכון גם לגבי אמא שאכלה רק תזונה חיונית בהריון או שאלו כבר דברים גנטיים?_
ראשית, כן. אבל "בגלל מה שהאמהות שלנו אכלו" זה רחב מדי. אני מתכוונת למה שווסטון פרייס גילה: שאם האם ההרה לא אכלה מספיק מינרלים וויטמינים באוכל שלה לפני הכניסה להריון (במשך שלושה חודשים לפחות, או חצי שנה לפחות) ואחרי זה לא אכלה מספיק מינרלים (מינרלים: סידן, זרחן, בעיקר, וגם מינרלים נדירים שאנחנו צריכים בכמויות מזעריות אבל הם קריטיים לשלב של התפתחות העובר) בזמן ההריון, אז התינוק יוצא עם ניוון.
זה יכול להיות קל, מהסוג שאנחנו - עד שרואים את התמונות שצילם פרייס - אפילו לא רואים (אף צר מדי, לסת צרה מדי, גוף צר וגבוה - כי הניוון גורם לכך שהעצמות לא מוצקות אלא נעשות צרות יותר ומתארכות, אגן צר מדי לנשים, וכן הלאה).
וזה יכול להיות ניוון קשה, מומים שאנחנו כן מזהים כמומים.

תזונה חיונית לא מבטיחה שיש שם מספיק סידן, זרחן וכו' - שהרי בכל החברות שהוא חקר, היתה הסתמכות מאסיבית על מזון מן החי. לכן, אני חושדת שבמזון מן הצומח בלבד אין כל מה שאנחנו צריכים.

ועדיין ממשיכה לתהות מה יהיה בגורלי אם אמשיך כך
חבל לתהות מה יהיה בעתיד. אני פה בשביל לפקס אותך, למקד אותך: תעזבי את העתיד. את לא יודעת מה תרצי לאכול בשבוע הבא, למה לדבר על כל הגורל?
כרגע, את בשלב א'. אני ממליצה על משהו שממש עובד בשבילי (לי יש נטייה לחפור בעתיד, חבל על הזמן! מה יהיה ומה יהיה ותוכניות וחישובים, נו, הרי כבר כתבתי בדף אלוהים אדירים, החלבנית וכד החלב היא אני...):
one day at a time

איך זה נראה לך?

אולי לך יש תשובה בנוגע לבודהיסטים והימנעותם ממזון מהחי ממה שאת מכירה בספרות?
רגע רגע, הבודהיסטים נמנעים מאכילת פרה, אבל הם אוכלים מוצרי חלב. מעבר לזה אני לא מתמצאת הרבה.

חופש בחירה גדול והמון ירקות ופירות זה שהילדים שלי יהיו כמוני
תראי, אני היום מסתכלת על זה דרך המשקפיים של הטבע של הילד ושל האיזון. הילדים שלי יש להם טעם שונה, לפי הטבע שלהם. הילדים שלך לא יאכלו פירות או ירקות לפי מה שאת רוצה או אוכלת. הם יאכלו לפי מה שטעים להם ולפי מה שהם נמשכים אליו. הם יימשכו למה שמתאים לטבע שלהם. אם הם זקוקים לקירור הם יימשכו לפירות, ואם הם פחות זקוקים לקירור הם יאכלו ירקות. ואם הם זקוקים לחימום הם יבחרו ירקות שורש, ויתרחקו מפירות.

וצריך לזכור, שהבחירה כשאת לא מאוזנת תהיה שונה מהבחירה כשאת יותר מאוזנת.
ברור שהתזונה התעשייתית מוציאה אותנו מאיזון ואנחנו כבר לא יודעים מה טוב לנו. ולוקח זמן להתנקות ממנה ולתת לגוף להרגיש מה טוב לו.

אני בתהליך ארוך כבר כמה שנים וכל כמה זמן אני משכנעת אותו לסלק מהבית עוד משהו.
ובמקביל חשוב גם לזכור, שהוא אדם אחר, שהאוכל שטוב לך לא בהכרח טוב לו, ושאם אתם אוהבים ומתאימים אז יש סיכוי מאוד גדול שהוא משלים אותך בטבע שלו. אם את מאוד חמה עד כדי כך שאת זקוקה לפירות רבים, אולי הוא נוטה לקרירות וזקוק לאוכל "מחמם" יותר. למשל, ירקות כתומים, זנגביל, קנמון, ועוד.

[גוגוס*]

וואו, בשמת, איזו תשובה מושקעת. מודה שאין לי היכרות עם המחקר של ווסטון פרייס. זה נשמע די מדהים. קצת מצטערת שלא הכרתי בטרם הריונותיי.

כל יום ביומו בלי לחשוב על העתיד - טוב, נו, ברור שזו הדרך הרצויה. אבל מה עם דרך שמתאימה לאנשים שאוהבים לכתוב בלוג?

לגבי המשפחה - אני אומר זאת רק פעם אחת ואז אשתדל לשכוח שאמרתי וגם לשכוח שכך אני מרגישה - כל כך נוח כשכולם אוכלים אותו דבר בלי עניינים. וכל כך מכביד אפילו לחשוב על האופציה השנייה.

גם כאן ברור מה רצוי ונכון. בכלל אי אפשר להתווכח עם זה בשום טיעון שמחזיק מים. אבל כל כך קשה לחיות ככה.
מאיך שגדלתי ואיך שגידלתי עד כה זה ברור שיש ארוחה. וכולם יושבים ביחד ואוכלים את אותו האוכל. קשה לי מאוד לדמיין מציאות אחרת. אבל אני אנסה.
אולי כדאי לי עצמי קודם לחיות איזו כברת דרך בלי הארוחות המחייבות ובלי ה"צריכים" ורק אז להציג את האופציה הזו למשפחה.
אולי אפילו קודם להתנסות בזה עם בן הזוג למשך פרק זמן כדי לראות איך הוא מרגיש עם זה לפני שאנחנו הופכים את הילדים.

[בשמת_א*]

קצת מצטערת שלא הכרתי בטרם הריונותיי
את לא מאמינה כמה אני מזדהה )-:

כל כך נוח כשכולם אוכלים אותו דבר בלי עניינים
כל כך נוח. חזון אחרית הימים אצלנו...
אצלנו זה כורח המציאות שיושבים ואוכלים ביחד אבל לא את אותו אוכל.
בעבר, בגלל האלרגיות השונות של הילדים. היום, פשוט כי היא לא אוכלת את זה, והוא שונא את הזה, ואנחנו רוצים בכלל דבר אחר... (הבן שלי בדיוק נמצא בכמה חודשים שבהם "מותר לו" לאכול הכל מפני שצריך לייצר אצלו את האלרגיה בכוונה בשביל לראות מה יוצא בבדיקות בביה"ח. אז הוא אוכל גם דברים שידוע בבירור שהוא אלרגי אליהם).

[טלי_מא*]

היי גוגוס.
גם אני נכנסתי וקראתי חלק.
תודה, מאוד מעניין כאן. למרות שגם בשבילי זז מהר מכדי שאוכל לעקוב....

ולגבי הדיון השתייני, אצלנו זה "שוֹק ירוק"

[גוגוס*]

הי טלי, כיף שבאת לבקר. ותודה על ה"שוק". יופי של המצאה.
ואם את כבר כאן, אשאל אותך שאלה - נדמה לי שכתבת איפשהו שזוגך אינו ממליץ על פשתן מסיבה כלשהי.
מה הסיבה? מוזמנת להפנות אותי אם זה כבר נכתב במקום אחד.
תודה מראש

[טלי_מא*]

הי גוגוס,
תודה על קבלת הפנים הנעימה.
האיש שלי עוסק בהיסטוריה של המזון, הוא חושד בפשתן מכיוון שמדובר בצמח מקומי בעל היסטוריה ארוכה מאוד באיזור שלנו - ולמרות זאת, האיש לא מצא בכל מחקריו איזכור לאכילה שלו לאורך ההיסטוריה. יש היסטוריה נרחבת, ארוכה ומבוססת של שימוש בפשתן, אבל לבדים, לצבעים, לשמן תעשייתי (של בעלי מלאכה), לא במזון.
פרט לכך, הבאתי בדף הכול על פשתן קישור לדברים שברוח טענותיו של יצחק בן אורי בעניין הפשתן - הכול על פשתן(2008-02-22T07:25:41) .
לא כתבנו על כך שום דבר כי באמת שלא מדובר כרגע בטענה עם הוכחות חזקות, רק הוכחות נסיבתיות. אנחנו לא נמנע מלטעום מזונות עם פשתן, אבל אנחנו לא משתמשים בו.

[דני_וולפשטיין*]

לא מומחה לתחום, אבל עיון קצר בגוגל בעזרת המילים flaxseed history מעלה טענה שפשתן היה בשימוש לפחות במצרים העתיקה ובבל, גם כצמח מרפא וגם כנראה כצמח מאכל. כידוע - לא כל מה שבאינטרנט נכון - אבל זה מה שכתוב.
ספציפית אני יודע שלא מעט רופאים טבעונים (למשל ד"ר גבריאל קזאנס) שעוסקים בתחום שנים רבות מאד ממליצים על שימוש בפשתן טחון (טרי) או שמן פשתן מכיון שהוא אחד המקורות הטבעוניים היחידים לאומגה 3.
הוא גם אמור למנוע מחלות רבות.
בכל מקרה מדובר בכמויות קטנות - כף או שניים ליום

[גוגוס*]

תודה על המידע. מעורר מחשבה.

סוף השבוע היה רחוק מאוד מאוד מהתוכניות שלי.
מפאת מבוכה אמנע מפירוט מה הצלחתי ברוב מומחיות לאכול אבל רק אומר שמרבית הדברים שאני מנסה להרחיק מהתפריט שלי באו אל פי.
החלק היחיד הטוב בספור הזה היה שהרגשתי בבירור שלו הייתי מאוד מאוד רוצה יכולתי להימנע מכל זה.
כלומר, בניגוד לתחושה המדכאת של "זה לא אני זה הילד הרע שבפנים" כאן הרגשתי שאני בוחרת.
בוחרת גרוע אבל לגמרי בשליטה ובלי להסתיר דבר.
מן חולשה כזו של הרצון.
מתחילה שוב מחר לבדוק את עצמי.

[גוגוס*]

תשישות. כובד החיים. תחושה קלה של עליבות.
בתוך זה התזונה איכשהו מתגמדת למרות שברור שדווקא מיקוד בתוכה יכול להביא תועלת מרובה ביציאה מהמעגל הזה.
היה יום בסדר גמור, כמעט מוצלח אפילו, אבל מתוך איזו אנרציה.
התזונה משמחת ומרוממת אותי כשאני שמה לב אליה וזה יוצא טוב.
זה מעניין כי זה אומר שגם כאשר מכניסה לפה מבלי דעת דברים טובים הדבר מוביל לתחושה של סתמיות, לתחושה רעה כלשהי.

יש משהו בהכנסה של דברים לפה שצריך להיות מודע.
לחטוף על הדרך, מזון חיוני או אחר, מזכיר לי שאני עסוקה מדי בדברים שרק נראים חשובים.

[גוגוס*]

בשמת, במיוחד בשבילך (כנראה קראו את מה שכתבת), שטראוס מחזירה למדפים מהדורה מוגבלת של מעדן הגולן.
עכשיו השאלה אם מה שעשית מותר גם בלי להניק ילד מסביב לשעון
אם את רוצה תזכורת לימים ההם שאחרי הלידה - זה הרגע שלך!

[בשמת_א*]

שטראוס מחזירה למדפים מהדורה מוגבלת של מעדן הגולן
אח, אני לא אוכלת דברים כאלה כבר 12.5 שנים! (-:
מה את הולכת ומעוררת אצלי חשק לנוסטלגיה! השחתת נפשות רכות! מסוכן פה! P-:

[עורכת_קהילתית*]

גוגוס, האם להוסיף למעלה דף בלוג?

[ניצן_אמ*]

אם אני חושבת שטולסטוי צדק בדברים שהוא כתב ואמר אז השאלה שלי צריכה להיות לא מה הוא עשה עם זה אלא מה אני עושה עם זה.
בהחלט.
ידע (גאוני ואינטואיטיבי,) היכולת לתקשר את הידע (לצורותיה השונות,) היכולת לבצע בהצלחה, היכולת לבצע בקנאות דתית, והיכולת להוות דוגמה מהלכת הם חמישה דברים נפרדים בתכלית.
אני דווקא חושבת שאני אישת לא כזה כישלון אני די בטוחה שאם כל מה שנכנס לי לפה היה מקוטלג הייתי יוצאת סיפור הצלחה. זה זה שאני לא דתית ומתירה לעצמי מדי פעם, שמרים גבה לאנשים. ואני לא פרצוף לדתיות מעשית. לא לובשתתזה טוב. תיאורטית, כן.

[גוגוס*]

אם אני חושבת שטולסטוי צדק בדברים שהוא כתב ואמר אז השאלה שלי צריכה להיות לא מה הוא עשה עם זה אלא מה אני עושה עם זה.
טוב, נו, זו היתה סוג של בדיחה.

אני דווקא חושבת שאני אישת לא כזה כישלון אני די בטוחה שאם כל מה שנכנס לי לפה היה מקוטלג הייתי יוצאת סיפור הצלחה. זה זה שאני לא דתית ומתירה לעצמי מדי פעם, שמרים גבה לאנשים. ואני לא פרצוף לדתיות מעשית. לא לובשתתזה טוב. תיאורטית, כן.
גמני. לגמרי. אני מתנסה במשהו שמחייב מוגבלות בזמן כדי שאשרוד אותו. וגם זה לא בדיוק עובד...
אבל יש בכל זאת משהו חינני בניסיון. קשה לי להסביר מה.

[גוגוס*]

עורכת קהילתית , תודה לך. מעדיפה בלי התיוג בראש הדף.

[גוגוס*]

תוהה למה בכלל אנשים מצפים שמי שמחזיק ברעיון מסוים יצליח או ירצה ליישם אותו באדיקות.
הרי כל אחד יודע כמה זה קשה להטיל מגבלות על העצמי ולעמוד בהן.
אז למה מצפים שמישהו יצליח בזה ויהווה דוגמה?
למה אין זה מספיק לשמוע רעיון חדש, לתהות על קנקנו, ולעשות בזה מה שרוצים?
למה חשוב מה עושה מישהו אחר ויותר מזה - מה עושה בעל הרעיון?

[מצ'רה*]

_תוהה למה בכלל אנשים מצפים שמי שמחזיק ברעיון מסוים יצליח או ירצה ליישם אותו באדיקות.
הרי כל אחד יודע כמה זה קשה להטיל מגבלות על העצמי ולעמוד בהן.
אז למה מצפים שמישהו יצליח בזה ויהווה דוגמה?
למה אין זה מספיק לשמוע רעיון חדש, לתהות על קנקנו, ולעשות בזה מה שרוצים?
למה חשוב מה עושה מישהו אחר ויותר מזה - מה עושה בעל הרעיון?_
אני אישית מצפה את זה רק ממי שמטיף לאחרים, או שמדבר בצורה מתנשאת על מי שנוהג אחרת מהרעיונות המאממים שלו.

[גוגוס*]

אני אישית מצפה את זה רק ממי שמטיף לאחרים, או שמדבר בצורה מתנשאת על מי שנוהג אחרת מהרעיונות המאממים שלו.
לי אין ציפייה כזו מאף אחד ופחות מכולם מהמטיפים. אני מניחה שמי שמטיף הוא זה שזקוק בעצמו להטפה ומכאן שוודאי קשה לו מאוד לעמוד בעקרונות שלו.

אני רואה אצלי שכאשר מישהו דוחף את אפו לצלחתי (למשל שאירוע חברתי) ותוהה על תוכנה ומקבל הסבר זה הופך אותי מייד לדוגמה מהלכת.
כלומר, בעצם זה שאני עושה משהו שנחווה כקיצוני ואולי גם כ"ראוי" יותר בעיניי ה שומע אני מתבקשת לדגמן מצוינות.
לפעמים אני מרגישה שאנשים מגלים עניין במה שאני עושה רק כדי להסתכל עלי אחר כך קצת מהצד ולבדוק בציציותיי.

[מצ'רה*]

אני מרגישה שאנשים מגלים עניין במה שאני עושה רק כדי להסתכל עלי אחר כך קצת מהצד ולבדוק בציציותיי.
נכון, גם אני מרגישה כך בקשר לכל מיני דברים (לא דוקא אוכל).

[גוגוס*]

ואני אפילו מעזה להוסיף שלפעמים בשיחות הללו משהו בשאלות דוחף אותי בכוח לתוך הקיצוניות ומשאיר מעט מקום למורכבות.
למשל... בתחושה שלי יש הבדל בין מצב שבו מישהו שואל אחרי הצצה בצלחת שלי: מה את אוכלת? לבין: אז מה, את אוכלת רק צמחים?
הטון כמובן שונה וגם התשובה שונה בהתאם לשאלה.
בראשונה יש מקום לומר מה אני אוכלת בדרך כלל ומה עושה לי טוב. בשנייה יש פחות מקום למורכבות כי היא כבר תוחמת גבולות.
אני מרגישה שבתזונה ובאמת גם בדברים אחרים אנשים שואלים יותר שאלות מהסוג השני שמוציאות את הצד הקיצוני והופכות אותי קצת לסוג של שעשוע.

מצ'רה , תודה שאת מגיבה ומאפשרת לי להגיד את הדברים האלה. קודם כל לעצמי.
אני מרגישה שעצם הוצאתם תאפשר לי להבא התמודדות טובה יותר. משהו בעצם האמירה מחדד את התחושה.

[גוגוס*]

למשל, מחרפן אותי כששואלים אותי "למה?"
למה את לא אוכלת בשר?
למה את לא אוכלת מוצרי חלב?
למה את לא אוכלת לחם?
למה למה למה למה

קצת קשה אחרי שאלה כזו לענות שאני בעצם כן אוכלת את הזה או ההוא אבל משתדלת להימנע או שרק באירועים מיוחדים או ש... מה זה משנה.
פתאום אני מבינה שברגע שאני חורגת מן הכלל הנטיה של הכלל היא לתייג אותי.
אי אפשר סתם לחרוג. צריך איזשהו שם לחריגה.
בשמות יש משהו נוח מאוד אבל גם סוג של הגבלה.
וככל שהשם ניתן להתנהגות יותר קיצונית כך גדלה גם ההגבלה.

[ניצן_אמ*]

כמובו שבתלות מי שואל, ומה העניין שלו, ומה העניין שלך בתקשורת, האם חשבת על התשובות הבאות?

• ככה.
• למה אתה אוכל מוצרי חלב? (ולחפור את התשובות - איך אתה יודע שזה טוב? מי אמר? אה, פרסומות של תנובה וסיינטיפיק וויינט זה מקור מהימן למידע?)
• את אוהבת להדחף לאנשים לצלחת?
• בחיאת תן לי לאכול בשקט, באמשך.
• לא בא לי להכנס לזה עכשיו.

[בשמת_א*]

ואני גם אומרת:

• לא עושה לי טוב.

זה כמו "ככה" אבל יותר מנומס.
חוץ מזה, איזו מין שאלה זאת "למה את לא אוכלת..."? כרגע בצלחת הזאת אני לא אוכלת. מי אמר שתמיד?

[גוגוס*]

האם חשבת על התשובות הבאות?
על רובן חשבתי. וכשניסיתי אותן הרגשתי אגרסיבית. אולי בגלל שהן באמת נבעו מתוך כעס אז הן גם יצאו כאלה.
בימים הטובים שלי אני מצליחה להגיד בחיוך: יאללה, בואי נשנה נושא למשהו יותר מעניין.

ניצן, שאלתי אותך למעלה, אחרי התיאור המקסים של ששת הקערות שלכם במטבח, איך זה מסתדר.
אשמח לשמוע אם בא לך לפרט. איך וכמה מתקלקל מכל השפע הזה והאם אתם נאלצים לזרוק אוכל בגלל שזה בחוץ.
האם את מרגישה שאת נאלצת לאכול דברים רק בשביל שלא יתקלקלו?

[גוגוס*]

חוץ מזה, איזו מין שאלה זאת "למה את לא אוכלת..."? כרגע בצלחת הזאת אני לא אוכלת. מי אמר שתמיד?
טוב, בשמת, את יודעת איך זה. מי שקרוב אלינו יודע שאנחנו בתוך שינוי תזונתי.
ומי שמזמין אותנו לברביקיו ורואה שאנחנו לא נוגעים בבשר מתחיל לשאול שאלות.
ומי שמזמין לארוחה מושקעת ורואה אותי לא נוגעת בפסטה או בפשטידה שואל.
מאחר ואני ידועה כמי שאוכלת הכל והרבה זה נראה פתאום מוזר. משהו שקצת קשה להתעלם ממנו.
והאמת היא שברגיל אין לי בעיה לספר ולהסביר. אני אפילו חושבת שזה חשוב.
הבעיה היא שכאשר מספרים כל אחד לוקח את זה למקום שלו. המאוים או המתגונן או הביקורתי.
קורה לי דבר דומה בנוגע ל"בלי חיתולים". מישהו רואה אותי, שואל שאלות ומהמשך השיחה כבר ברור שתוייגתי כקיצונית. סוג של אנקדוטה.
אני חושבת שזו דינמיקה שהרבה אנשים מכירים.
בשביל להימנע ממנה אני צריכה להניח שהיא תקרה ולהיזהר במילים שלי.
לרוב אני משתדלת פשוט להיות אני. ולהיות אני לא כולל זהירות במילים.

[ניצן_אמ*]

אשמח לשמוע אם בא לך לפרט. איך וכמה מתקלקל מכל השפע הזה והאם אתם נאלצים לזרוק אוכל בגלל שזה בחוץ.
לא מתקלקל כל כך מהר. סד"ג של שבוע. אל תשכחי שיש לי משפחה שלמה שאוכלת כך, כולל גבר. זה לא כזה הרבה. אנחנו גם קונים טרי טרי משוק צרעה.
לא נאלצים לזרוק כי בחוץ. אני זורקת אוכל כי הוא מתקלקל בפנים. במקרר לא רואים אותו, והוא נהיה קמחי ודוחה (שלא לדבר על קר) בקיצור, למעט בישראל בשלושת החודשים הזוועתיים, אפשר לחיות בלי מקרר בתנאי חיים מודרניים. לא אוכלים כדי שלא יתקלקל, אבל בפירוש מתאימים כמויות למה שרואים שיש יותר מדי. בגדול לא זורקים הרבה אוכל.

[ניצן_אמ*]

אה, המקרר שלנו עומד כמעט ריק כרגע, ואין לי כוונות למלא אותו.

[בשמת_א*]

לרוב אני משתדלת פשוט להיות אני. ולהיות אני לא כולל זהירות במילים.
אוי, אני כמוך, לכן את יכולה להעריך כמה עולה לי בדמים להיות זהירה במלים... (-:

[ממ*]

כמובו שבתלות מי שואל, ומה העניין שלו, ומה העניין שלך בתקשורת, האם חשבת על התשובות הבאות?
בעיני, התשובות שניצן הציעה הן ממש מצוינות. וגם הצחיקו אותי מאוד

[גוגוס*]

ניצן, תודה. אנחנו בדרך לשם. כרגע בעיקר עם הפירות אבל אין לדעת כמה רחוק נלך.
חשבתי עליך היום כשפרקתי קילוגרמים של פירות לקערות על השיש וכל מי שנכנס הביתה התקשה להסיר את העיניים והרגיש חובה להגיב.
יש בזה משהו כל כך אסתטי.

[גוגוס*]

אני כבר יום חמישי ברציפות בצרות צרורות.
הדינמיקה קבועה - בוקר מעולה, צהריים מעולים, אחה"צ נרשמת תחילת ההתדרדרות ובשעה מאוחרת בערב - גלוטן ישירות לווריד.
חלקו נחות ברמות שקשה להאמין.
אני יודעת שאני בלופ ופשוט צריכה לצאת ממנו.
תחושת בטן - חלק מהעניין יפתר עם פעילות גופנית. חייבת חייבת חייבת לעשות משהו בנידון.
אני בתוך תקופה קשה בהיבטים אחרים של החיים והיא מספקת לי תירוצים עלובים למכביר.
זה כל כך פתטי שאני אפילו לא טורחת לשתף.

[ניצן_אמ*]

בשעה מאוחרת בערב - גלוטן ישירות לווריד.
מכורה יקרה.. סלט עם טחינה גולמית. עוף (מה שלא תגידי לי על צמחונות עכשיו, עוף אורגני לוקח גלוטן בסיבוב) עם סלט עם טחינה. תפוחים עם דבש (כנ"ל) או עם טחינה.
כדורי תמרים ואגוזים עד שתיבחלי. לאישי יש סלט שהוא מכין לו ולילדים שנורא משביע אותם - אפונה מופשרת, אבוקדו, שומשום (הוא שם גם אנשובי, אבל דלגי) תיבול סלט. משביע לאללה. אם כבר את אוכלת מבושל, אז לא עדיף שתאכלי איזו קערת עדשים חמה ומנחמת על פני גלוטן?
יש עכשיו איזו מגמה נגד פעילות גופנית לטובת הרזיה. אני חזק בעניין. אני לא נגד תנועה, אני חושבת שזה נורא חשוב לסגל הרגלים מינימליים של תנועה (מדרגות במקום מעלית, הליכה למכולת, ואפילו ספורט חברתי כלשהו) שיש בהם הנאה, עלפני כל דבר סיזיפי שאין לו מטרה אחרת מלבד הוא עצמו.

זה כל כך פתטי שאני אפילו לא טורחת לשתף.
איג-זמת! בשביל מה הבלוג, באמאשלך? בשביל לעשות פלקט של הצלחות והתלבטויות ברומו של עולם? יאללה, לג'יפה!

[מיכל_בז*]

אני פשוט לא מדברת על זה יותר.

אני לא לוקחת אוכל "שלי" למקומו ואני לא עושה מזה ביג דיל. אני הרי לא ארעב וסבלתי מאוד בתקופה בה הייתי צריכה לנסח ולהסביר את עצמי כל הזמן לעולם.
לפעמים אני אומרת שאני לא אוכלת סוכר במבט של "יש לי סכרת". זה שקר מוחלט, אבל גיליתי שזה מוריד את העולם מהגב שלי. בשביל העולם אני גם רגישה ללקטוז (ממילא כולם רגישים ללקטוז) ולא אוכלת קמח כי... שיחליטו לבד. ומכיוון שאינני רזה, גם ככה העולם סבור שעלי להיות בדיאטה, אז אני מניחה שזה משתלב עם מה שאני אוכלת ולא אוכלת.

אני לא משכנעת, לא מטיפה ואפילו לא מספרת. פעם ניסיתי, אבל גיליתי שממילא כולם משתמשים בי כנקודת משען לאחת משתי תדמיות: מטורפת או נערצת. מעטים האנשים שבאמת לוקחים את הזמן להבין למה אני אוכלת מה שאני אוכלת וזה בסדר גמור מבחינתי. מצד שני לכולם יש דיעה על זה, גם בלי ממש להקשיב. אבל ככה זה אנשים, לא?

[גוגוס*]

מיכל, תודה על הדברים שלך. החוויה שלי מאוד דומה ואני בהחלט צועדת בדרך שלך.

[גוגוס*]

בשביל מה הבלוג, באמאשלך? בשביל לעשות פלקט של הצלחות והתלבטויות ברומו של עולם?
ב-רור!
עושה לי רע לראות את כל הגועל נפש שאכלתי. תשאלי אותי על כל השייקים הירוקים הנפלאים שהכנתי ואז תראי מה זה.
ולעצם העניין, נבדוק איך זה מרגיש:
שישי - יותר מדי טחינה וחומוס
שבת - שתי פרוסות עבות מאוד של חלה מתוקה עם חמאה; שאריות פרנץ' טוסט; גלידה בן אנד ג'ריס; עוגיות ובטח שכחתי עוד משהו
ראשון - ערימה עצומה של פסטה עם רוטב עגבניות
שני - המון לחם טרי שהכנתי; פיצה

נו, שרדתי את הכתיבה. עכשיו נקרא את זה.
המממ... שיהיה.

המנגנון שלי עובד אחרת ונראה לי שהצעה כמו
_סלט עם טחינה גולמית. עוף (מה שלא תגידי לי על צמחונות עכשיו, עוף אורגני לוקח גלוטן בסיבוב) עם סלט עם טחינה. תפוחים עם דבש (כנ"ל) או עם טחינה.
כדורי תמרים ואגוזים עד שתיבחלי._
אין בה ממש תועלת. כל הדברים שאכלתי, בלי יוצא מהכלל, דחסתי פנימה בלי שום קשר לרעב או צורך. כאילו בלי שום קשר להתמכרות או לתחושה של התמכרות. הם פשוט היו מונחים שם. ממש לא חשתי צורך באף אחד מהם.
הדברים האלה נאכלים בלי קשר לתחושת רעב או לצורך בשובע. הם פשוט... נאכלים. בגלל זה כל העסק מרגיש כל כך עלוב.

[גוגוס*]

יש עכשיו איזו מגמה נגד פעילות גופנית לטובת הרזיה
לי יש מאז ומעולם מגמה אישית נגד פעילות גופנית לטובת הרזיה.
אני מחפשת פעילות בשביל לתת לגוף שלי דברים שעליה במדרגות או קניות לא מצליחים לספק. גמישות, שחרור דברים שנתפסו בשינה או בתנוחה פחות נכונה.
אין לי שום צורך לרוץ קילומטרים בשביל האדרנלין ובטח שלא בשביל לרזות.
אני מחפשת משהו שמרגיש יותר "טיפולי". כמו יוגה או פאולה. לאט ובנעימים.

אגב רזון - כמובן שבעשרת או כמה ימי החיוניות שלי איבדתי בשמחה שלושה קילוגרמים (האמת היא שאיבדתי אותם כבר אחרי חמישה ימים) וכל מכר או מכרה עצרו אותי לומר שאני נראית נפלא.
בחיי שזה מרגיש טוב ומתגמל מאוד אפילו שהמטרה בכלל במקום אחר.

[אורי_יורמן*]

שוב תודה על כל הדברים המחכימים שאתן כותבות פה

[גוגוס*]

הי אורי. כיף שבאת לבקר.

ניצן, האלצהיימר (הדחקה?) כבר מכה בי. שכחתי שבאיזה ערב יצאנו "לשתות" והיין ליווה את עצמו במאפה עם שם מגניב ביותר שהוא סוג של תחפושת ל...
את יושבת?
פיצה.
ביקשת ג'יפה - קיבלת. לכי תדעי מה יצוץ בהמשך היום.
מה שכן, תודה על הדחיפה לכתוב את זה. עשה לי מגעיל ומבאס ואני מרגישה שזה דוחף אותי החוצה מהמעגל הזה.
בלי כתיבה או אמירה ההדחקה באמת הרבה יותר קלה.

[אורי_יורמן*]

הדברים האלה נאכלים בלי קשר לתחושת רעב או לצורך בשובע. הם פשוט... נאכלים.
האם יש בכל זאת סיבה למה הם נאכלים? אם זה לא תחושת רעב או צורך בשובע, זה לא אומר שאין סיבה אחרת.

[גוגוס*]

אם זה לא תחושת רעב או צורך בשובע, זה לא אומר שאין סיבה אחרת.
הסיבה היא כמובן ההרגל.
ההרגל לשלוח את היד מבלי דעת אל משהו שמונח. בלי לעצור ולחשוב אם רוצים או צריך או כדאי או משהו.
בעולם אחר הצורך הזה בעצירה בכלל לא נחוץ כי הכל טוב ומזין מסביב.
האמת היא שאפילו חיות בטבע עוצרות רגע לפני שהן בולסות. מריחות, ממששות... חושבות.
בעולם שלי הצורך הזה בהחלט קיים רק שלעתים אני בוחרת לכבות את המתג.
מעניין אם זו בכלל בחירה לכבות אותו או שהוא כבה על ידי התת מודע.
אין בי את התחושה הזו יותר של כיבוי. היתה לי בהתחלה ושנאתי אותה. היום יש שם משהו אחר. יותר פאסיבי.

[גוגוס*]

אגב שייקים ירוקים, הכוכבים האחרונים בתפריט הם הרבה לואיזה או המון שמיר.
איזה רענון. הולך טוב עם הכל וגם הולך טוב בכל כמות ששמים. רק רמיזה לטעם או טונות של הטעם - שניהם טובים באותה מידה.