בלוג אני אמא מבריאה

טוב. אז ג'יני החליטה לרדת עלי חזק. מגיע לי - ביקשתי את זה. והיא גם צודקת.

הכתיבה בבלוג הזה היא עצמה מחשבה. ביטוי של מחשבות. רמזו לי כאן שאני צריכה להפסיק לחשוב->לדבר, ולהתחיל לעשות. מה לעשות? מה? לכתוב? ואולי אני לא מוכנה עדיין? ואולי אני משקרת לעצמי?
אני מתעצלת. אני פוחדת. אני לא יודעת מה לכתוב. איך לכתוב.

הנה כתבתי עכשיו משהו.

יום אחד יצאתי לחפש את האמת. היא מסתתרת שם איפשהו, אני בטוחה, אמרתי לעצמי. בכל מקום שחיפשתי, מצאתי רק את אלוהים, שאמר לי, מה את מחפשת? אני לא מבין אותך. איפה הפנס שלך? את בטח יודעת שהתרוצצת ככה כל השנים האלה ולא מצאת כלום. תתחילי ללכת עם פנס.
מאיפה אני אביא פנס? ועוד אחד כזה שמוצא אמיתות? אז החלטתי ללכת לחנות הפנסים הישנה בקצה השכונה. עמד שם אבי, מוכר הפנסים המשומשים, שכבר מזמן לא הבנתי איך הוא חי, כי אף אחד כבר לא קונה פנסים לפחות עשר שנים, מאז שמצגי הפלאפון מאירים בכל חושך.
כשנכנסתי הוא אפילו לא הרים את המבט שלו. הצלצול שעשו הפעמונים הקטנים שמחוברים אצלו לדלת ופוגעים ללקוח ישר בראש כשהוא נכנס – אפילו הפעמונים לא שכנעו אותו שמשהו עומד להשתנות בעולמו המואר קלושות. יש לך פנס? שאלתי. הממ, הממ, הוא ענה. לא הייתי בטוחה אם הוא מהמהם אלי או אל עצמו. הוא היה עסוק בתיקון פנס ישן. המשכתי לעמוד שם והסתכלתי על אבי המרוכז. הפנס שהיה לו ביד נראה מאוד יעיל – גדול מאוד ובעל אור חזק במיוחד. הוא קרץ לי ואני הייתי מוכנה לקחת אותו גם ככה, מהבהב בלי שליטה והכל. אבל אבי אמר רק, ראיתי את הקריצה של הפנס. הוא רוצה אותך. יש כאן זיווג משמיים. אני מבין גדול בקריצות של פנסים.
החנות החשוכה של אבי, מסתבר, היא בעצם משרד שידוכים בין מחפשי האמת לבין אמצעי הגילוי – הפנסים.
שילמתי לו יפה ובירכתי אותו בברכת ויהי אור.
מתחת לפנס הרחוב בדקתי את הפנס הקורץ. הם נראו לי אותו דבר, שניהם. דגם ענק ודגם מוקטן, שניהם עם אותה מטרה. שפשפתי חזק את הפנס הקורץ והנה הופיעה פיה יפה, עם פנס של מנתחים על המצח במקום כתר נוצץ. פנס המנתחים היה בהיר וחזק, וכך הבנתי למה הפנס הקורץ קרץ. הוא ידע למה עלי לצפות.
כשפנס המנתחים האיר, פתאום כל העולם היה נראה כמו חדר מיון או חדר ניתוח, ואני התהלכתי לאורו וכבר לא ידעתי מה אני מחפשת. היה לי ברור שמשהו נמצא שם, אבל לא הייתי בטוחה עוד מה זה שחיפשתי.
מתוך האפלה קרא אלי אודי, הבן של השכנים הוותיקים שלנו. הוא עורך דין, ועל אלה אי אפשר לסמוך שהם יודעים, ראו, מצאו או יגידו אי-פעם את האמת – גם אם יידעו אותה. הוא אמר לי שהוא אוהב מוזיקה קלאסית. לא ידעתי אם להאמין לו. אבל פנס המנתחים האיר אותו באור בהיר כל כך, שאם הוא היה משקר מייד היו רואים לו באף התחלה של הסתערות קדימה. ולא ראו. אז אודי אוהב מוזיקה קלאסית. והוא אמר את האמת. מה זה אומר עכשיו – שכל מה שחשבתי לאמת הוא בעצם שקר? כי העורך דין הזה לא שיקר. העולם התהפך לי.
אלוהים, קראתי, בוא נעשה כאן סדר. עורך דין שאומר את האמת?
תירגעי, הוא אמר לי. זאת רק האמת שלו.
החנות של אבי נעלמה פתאום.

בעלי קרא ואמר שהוא לא חושב שאני צריכה לפרסם את זה בבלוג, כי זה נחמד, אבל בוסר.
אני מסכימה שזה בוסר - ואני אוהבת את זה. וכאן זה בלוג, אני אכתוב כאן מה שמתחשק לי.
זה בוסר, ולראשונה בחיי זה מופשט ולא ריאליסטי, ולראשונה בחיי אני לא מתביישת לחשוף מה שכתבתי.
אני אישה משוחררת - לא, זה נשמע כאילו מישהו שחרר אותי: אני אישה חופשייה - חופשייה לכתוב מה שאני רוצה.

חופשייה להיות אני

והאני הזה - עיניכן הקוראות - לא מושלם.
זה לא היה בעלי שאמר שחוסר המושלמות הופך אותי לאטרקטיבית בעיניו?

זהו, החלטתי. אני אעשה הכל כדי לטפל בעצמי. ביום שני אני הולכת לרופאת גסטרו ומצידי - הכל. העיקר להרגיש טוב יותר.

רק רציתי להגיד שאני כאן. כל הזמן. עוד לא התרכזו לי המחשבות לסדר רהוט אז אני שותקת.
אבל קוראת.
ונהנית.
@}

יפיפה,
קוראת
ונהנית.

תודה, גורפרחים , ו צופה מכוכב.

אני אעשה הכל כדי לטפל בעצמי. ביום שני אני הולכת לרופאת גסטרו ומצידי - הכל.

זה

מה שרציתי להגיד...

איש קטן היה בכפר. היו לו ידיים לבנות וכובע סגול. בתוך כל המולה, הוא היה נמלט על נפשו וחוזר חלילה. כלומר - לעולם, חלילה וחס, לא חוזר לשם.
באותו יום הוא דג דגים בשלג - עשה חור עגול ויפה וישב לצידו בלי להתבלבל. הדגים שתקו. האיש שתק. העולם שתק. כשהדג הראשון פתח את פיו, הכובע הסגול ענה לו.
אמר הדג: כמה נעים פה. שקט ומעוגל.
אמר הכובע: האיש שמתחתַי שקט ומעוגל. זאת הסיבה שאתה חושב כך.
אמר הדג השני: גם אני כאן. ואני מרגיש אותו דבר.
התערבו הידיים הלבנות וליטפו את הדגים בקצה הזרת.
מהומה התרגשה ונשמעה הרחק מאחורי העיגול בקרח.
ברחו הדגים. נשאר האיש - שקט ומעוגל.

תמיד שנאתי דגים. כשאמא שלי היתה מבשלת בבית דגים - לעיתים רחוקות - הייתי יוצאת בהפגנתיות מהבית או תוחבת צמר גפן לאף. מעולם - באופן הכרתי - לא אכלתי דגים. אפילו אבטיח איני אוכלת בגלל הרתיעה שלי מדגים. הנה הסיפור מדוע: כשהייתי ילדה, היתה לי חברה טובה והיינו נמצאות הרבה יחד אחרי בית הספר. יום אחד אמא שלה הוציאה מהפריזר דגים חתוכים. המרקם והצבע נראו בדיוק כמו אבטיח (הדם... הדם הקפוא...).
הרבה פעמים חשבתי על הרתיעה הקולוסאלית הזו שלי מדגים. מדוע דווקא דגים?
לפי הקבלה, עד כמה שאני יודעת, דגים "מכילים" בתוכם נשמות של צדיקים שבאו לזמן קצר בגלגול של דג, ומצווה היא, לכן, לאכול דגים בערב שבת כדי לשחרר את נשמות הצדיקים הללו, שזה להם תיקון אחרון.
מה עוד מסמלים דגים? אני רוצה לבדוק (החלפתי פה "צריכה" ב"רוצה" - תחי הבחירה החופשית והמודעת!).

בשבוע שעבר היינו אצל ההורים שלי. בדרך חזרה הבן שלי, בן ארבע, החל לשאול (כפי שהוא עושה רבות לאחרונה) על הגיל שלו. הוא שאל, "בן כמה אני אהיה עוד שנה?" וענינו לו, "בן חמש."
"ובן כמה אחר כך?"
ענינו, "בן שש."
וכן הלאה והלאה, בדילוגים רבים, עד גיל מאה.
ואז הוא הפסיק לשאול, והלך קצת מאחורינו.
ופתאום הוא רץ אלי, ופניו מביעות אימה ודאגה, ושאל, "אבל אמא, מה יקרה כשאני אגמור את כל הגילים?!"
עמדנו שנינו לרגע קט וחשבנו מה לומר.
אבל הוא הקדים אותנו. הוא אמר בשמחה, "אני יודע! אני איוולד ואהיה שוב תינוק! אני אחזור לבטן של אמא. הפעם אני רוצה להישאר שם הרבה...." ואחר כך הוא שאל אם גם אחותו תהיה שם, כשהוא יוולד שוב. אמרנו לו שכנראה שכן. וכמובן חיבקנו אותו וסיפרנו בחוכמתו לכל העולם המעוגל.

Give your little one a hug for me. I miss him.

נשיקות

ג,יני

חזרתי והתעדכנתי. וואו.
כתבת-
אני חיה בהמתנה. לא רק מבחינת החולי, אלא תמיד. התחושה שלי תמיד היא שאני בסטנד-ביי. משהו טוב יקרה עוד מעט, אבל רק עוד מעט. הפרחים הכי יפים תמיד רחוקים מדי, כמו שאמרה מלכת הלבבות.
אני כל כך מזדהה. מרגישה בדיוק כך, וגם אני "תופסת" את עצמי כל הזמן ועושה לי "נו נו נו", עכשיו לחיות.
_מה לעשות? מה? לכתוב? ואולי אני לא מוכנה עדיין? ואולי אני משקרת לעצמי?
אני מתעצלת. אני פוחדת. אני לא יודעת מה לכתוב. איך לכתוב._
אבל את כותבת! כל יום את כותבת פה המון! שפע מילותייך מפעפע ממך כמו מעיין! מעיין של מים זכים שתענוג לקרוא!

להצליף בך אני לא יכולה. מסכימה עם גורפרחים בעניין המניעים שלך לבקשה הזו. מכירה את זה מעצמי. תמיד יש קהל. "עכשיו די לתשואות! עכשיו תזרקו עליי עגבניות רקובות!", זה לא עובד ככה. הקהל הוא אמיתי, מורכב מאנשים עצמאיים עם רצונות משל עצמם. זכותי להמשיך להריע לך (אלא אם כן תבקשי לא להגיב, אבל את תוכן התגובה אני אקבע, את יכולה למחוק...).
דבר אחד הבנתי לגבי כתיבה - הטקסט אינו שלך מרגע פרסומו. כמה נעלבתי כשלא הבינו שירים וסיפורים שלי ("אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי!"), עד שהבנתי שאני נותנת את זה לקוראיי במתנה. אני לא יכולה לשלוט על איך הם יבינו את הטקסט ויפרשו אותו, ואני לא יכולה לשלוט על התגובות שלהם. כבר אמרתי לך שאת בשבילי בעיקר טקסט ספרותי (אמנם חי ונושם ואמיתי ודינמי ויוצא מן הלב בזמן אמת), והתגובות שלי הן הרגשות שהטקסט מעלה בי. והוא מעלה בי התפעלות, התפעמות, השתתפות, התרגשות וחדווה, וכמו שאחרי ספר טוב הייתי מתה להכיר את הסופר כדי לומר לו - "גם אני גם אני גם אני! תודה על הניסוח הנפלא והמדוייק! תודה על האור החדש! תודה על ההנאה שגרמת לי!", גם כאן, וכאן אני יכולה פשוט לומר את זה. תודה.
אני לא יכולה לרפא ולהבריא אותך ולא יכולה לטפל בך, יכולה רק להיות עדה מעריצה לתהליך המדהים שאת עוברת.

גם אני שמח שחלה התקדמות אצלך, ורציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. נדמה לי שאנשים שסובלים מאיזו מחלה, נוטים לקחת באופן אישי את המחלה שלהם. כמעט עד לרמת ה "למה זה מגיע לי?" כאילו שאיזושהי מחלה מגיעה למישהו.זה לא משנה אם הם מאמינים שהם קיבלו אותה דרך עין הרע, או יצרו אותה בעצמם, נוצרת אצלהם איזו תחושה שהם היו מעורבים בעניין. האמת היא שבטבע יש המון קילקולים כאלה. גם חתולים, כלבים, אריות וארמדילויים חוטפים מחלות נוראיות (מגיע להם, איזו חולדה כישפה אותם ?) גם עצים פרחים וסתם עציצים ביתיים נוטים לחלות (מה זה אומר עליהם). זה לא אומר עליהם כלום. בדרך שכל אחד עובד, הוא נתקל בהמון דברים. המון יופי, והמון כאב, הרבה עצב ומלא שמחה. מהמון סוגים- כמו שיש המון אנשים.
קראתי שוב את הסיפור שכתבת וגם הוא מדבר על אמת פנימית, אישית, ולא על איזו אמת חיצונית. ונדמה לי שזה הזמן לבטא את האמת שלך, וליצור את האמת שלך. בסיפור, העולם כולו הוא חדר ניתוח, ואפילו הפיות הן אחיות רפואייות. זו האמת שלך ? ככה את רואה את הדברים, או שמזה את מפחדת.
נדמה לי שזה הזמן להתחיל ליצור עם עצמך טקסים פרטיים, כדי להוריד מהפיה שלך את סכין המנתחים ולהחזיר לה את הכנפיים. החביאי פתקים בין סדקי המדרכות, טפטפי שעווה על עדן החלון, כתבי ברכות נסתרות בשפות שאינך דוברת, שירי לחשים בג'יברייש, עשי משהו שהוא יחודיי לך, פרטי. אני לא יודע אם זה יבריא אותך, אבל בטוח שהעולם יראה קצת פחות כמו חדר ניתוח.

חזרתי לא מזמן מהרופאה. אני יודעת שאמרתי שאכתוב על חיי באופן כללי, אבל אני לא יכולה לא לכתוב על זה עכשיו, כי אני קצת נסערת.
כן, חולם מלא. הרופאה אישרה לי שכנראה אראה את חדר הניתוח בקרוב.

חזרתי לא מזמן מהרופאה. אני יודעת שאמרתי שאכתוב על חיי באופן כללי, אבל אני לא יכולה לא לכתוב על זה עכשיו, כי אני קצת נסערת.
הרופאה אישרה לי שכנראה אראה את חדר הניתוח בקרוב.

ספרי חומד, אנחנו כאן.

(ללכת לרופאה ולספר מה היא אמרה זה גם חלק מהחיים).

הבעיה שיש לי פשוט דורשת ניתוח - או חיים מלאי סבל מתמשך. הניתוח הוא מסובך מאוד. הוא מפחיד אותי גם כי אני לא סומכת על רופאים בכלל ועל מנתחים בפרט. אני יודעת שאפשר "להרוויח" חיים טובים יותר מטיפול ניתוחי בהרבה מקרים, אבל איפשהו עמוק נעוץ בי חוסר אמון משווע במנתחים, תמיד נראה לי שאסור להפקיד את עצמי בידיהם (לא שלא עשיתי זאת כשלא היתה שום ברירה) ושהם עלולים לפגוע בי יותר מאשר לעזור לי.
עכשיו, כשכנראה אצטרך לניתוח הזה בכל מקרה (אם לא אבחר להמשיך לסבול, ולצפות כנראה להדרדרות קשה יותר), אני רוצה להיפטר מהתחושות האלה, לשנות את האמונה הלא מיטיבה הזו, כי אין לי ברירה. הבחירה בחיי סבל לא נראית לי. אני לא מוכנה להמשיך ככה, אז אין לי אפשרות לא להינתח - אם וכאשר יהיו תוצאות ברורות של מצבי (שתיתן אותן בדיקה, בקרוב על מסכינו).
איך אשנה את האמונה הזו? זה קשה מנשוא. זה כל כך טבוע בי - לסמוך רק על עצמי ולא על רופאים.

אני רגע פרקטית:
עוד חוות דעת?
מטפלים אלטרנטיביים?

בדקתי הרבה לגבי הבעיות שלי. כנראה שאין פתרונות קסם...

אולי זה השיעור שלך עכשיו, להרפות, לתת אמון, להתמסר... לא יודעת.
הלוואי והיו לי מילים מחזקות יותר

אני לא אלחם יותר. אני פשוט אעשה מה שצריך לעשות, מתוך ידיעה שזה נועד לעזור לי. אני לא מצפה ליהנות מזה, אלא לסבול עכשיו כדי שיהיה יותר טוב אחר כך. אין לי ברירה. הבחירה לחיות כפי שהמצב כרגע, לא לגיטימית בעיני. לא אפשרית. לא רוצה אותה.
אני רוצה אותי בחזרה, את תשומת הלב שלי. הגוף שלי פשוט נואש מלנסות למשוך את העניין שלי, אז הוא החליט להביא לי אותה במכה אנושה, כך שבאמת לא תהיה לי ה"זכות" להתעלם ממנו.
אז הנה, גוף שלי - רציתי להוסיף לך תואר נלוז, אבל התאפקתי - אני איתך במאה אחוז כמעט, אין סיכוי שאני חושבת עכשיו על מישהו או משהו אחר רוב הזמן.
אני איתך, ואני אלך איתך עד שלא תכאב יותר, עד שתבריא, עד כמה שאפשר.
חשבתי לעצום עיניים בבדיקה ולהעמיד פנים שאני בעיצומו של סחף עינוגים.

חשבתי לעצום עיניים בבדיקה ולהעמיד פנים שאני בעיצומו של סחף עינוגים.

תודה על כל החיבוקים. זה עוזר, כי לאחרונה אני מפנימה ברכות שאני מקבלת. אני ממש סופגת את הברכות בעיניים עצומות, ומקבלת אותן לתוכי. אפילו אם מישהו אומר לי "כל טוב", אני שואבת את ה"כל טוב" פנימה ומרגישה אותו בגוף.
אז תודה וכל טוב...

לצורך ההכנה לבדיקה מחר, אני צריכה להפסיק להניק את הקטנה מעכשיו ועד מחר אחר הצהריים. זה כל כך קשה לי. זה כל כך יהיה קשה לה.

לצורך ההכנה לבדיקה מחר, אני צריכה להפסיק להניק את הקטנה מעכשיו ועד מחר אחר הצהריים. זה כל כך קשה לי. זה כל כך יהיה קשה לה.
נשמע קשה!!!

למה צריך להפסיק להניק?

חסידה גאה, צריך להפסיק להניק בגלל חומר מרוקן שאני לוקחת היום ולפנות בוקר, שבהתייעצות עם המרכז לטיפול תרופתי בבילינסון, הומלץ לי שלא להניק בגללו.

אוי שיבולת...

אני לא מבינה, את אמורה פשוט לא להניק ולא לשאוב ולא כלום כמעט 24 שעות?
מה יקרה לחלב? מה יקרה לציצי?
(אני מניחה שהתייעצת עם יועצת הנקה או משהו...)

או בעצם לשאוב ולזרוק?

אוי מותק,
אני שולחת לך ולפיצקי המתוקה שלך אנרגיות של חום ואהבה ליממה הקשה הזו...

גורפרחים , אני שמחה שאת פה. לא התייעצתי, חיפשתי היום את ד"ר ליבוביץ' והיא לא היתה פנויה. אני יכולה לשאוב - אבל לזרוק. הינוקית לא יכולה לשתות את זה. אני מתכוונת לשאוב - למרות שהיום שאבתי, ויצא אולי 15 מ"ל. אני לא מיומנת בשאיבה. והבנתי שלא יוצא כמו ביניקה.
אני עצובה. ועכשיו היא עלי, רוצה ציצי... ואי אפשר.

היא צורחת עכשיו, הלכה אל יד הפלא של אבא... הרחק מציצי הפלא של אמא...
הלב שלי כואב איתה.

היא בוכה בלי הפסקה כמעט, ואני לא לידה כדי להימנע מלחשוף אותה לציצי, ואז לשלול ממנה אותו...
זה מזכיר לי:
"והעולם הוא רע
הוא רע בטובו
את שבדעתו תמיד לקחת
הוא נותן תחילה
נותן ובשפע
מה יעשה אדם, יצור חלש
ולא ייקח?
האם לא ניתן דבר כדי שיוקח?"

תודה לאל ולבי.בי.סי על הטלטאביז, שנחלצו לעזרנו בשעה קשה זו והעלו חיוך על פניה של מתוקה.

שיהיה לילה טוב ושקט

חזקי ואמצי שיבולת

תודה, ש מים וארץ . לילה טוב לכולם (קחו את זה אישית סופגת).

לא נרדמת. לא נרדמת.

אני מרגישה את הפה שלי קפוץ, ומשחררת. שומעת את גדעון רייכר ב"ציפורי לילה" בגל"צ, לא נרדמת. רוצה כתף של בעלי, של אהובי, ומוצאת משענת קנה רצוץ. לא מוצאת מנוח.

שוב אני כאן. נכנעתי. נתתי לקטנה לינוק קצת, אחרי ששאבתי הכל וחיכיתי כמעט עשר שעות. אבל מעכשיו (לקחתי עוד מנה אחרונה) ועד מחר אחר הצהריים שוב היא לא תוכל לינוק. הו, תן לי כוח.

אוי חמודה!!!
הלוואי שהיום הזה יעבור מהר ובקלות!
אין לי מילים חכמות. רק אהבה וכוח לשלוח.
אני מחבקת את כולכם!

חזרתי מהבדיקה. לא היה נורא כל כך, רק קצת. לפי התוצאה, שבעצם לא מראה שום דבר חריג, סביר להניח שאצטרך לעבור עוד בדיקות כדי להדגים את מה שיש. מאוד עזר לי במהלך הבדיקה (שלושת-רבעי שעה!) שעשיתי נשימות מרגיעות ודיברתי עם עצמי והרגעתי את עצמי, ואפילו לחשתי לעצמי מה פעמים בשקט, "סחף עינוגים...."
קיבלתי את החיבוק, גורפרחים , באמת - במסורת ההפנמה החדשה, במיוחד של אנרגיות טובות ומיטיבות. גם אני מחבקת חזרה.

חיבוקים גם מימני

אין דבר שאני אוהבת יותר מחיבוק טוב,
ואת עוד יודעת להרגיש גם את אלא ששולחים לך כאן? מדהים.
חיבוק גדול.

תודה למחבקות. התקבל גם התקבל.
אמא שלי בבית חולים. בגלל המחלה שיש לי ויש לה. כבר מיום חמישי. מקבלת סטרואידים בווריד. אני כאילו מרוחקת. אבל צריכה לבדוק יותר ברצינות מה קורה לי בפנים עם זה.

שיבולת חמודה !
לא הייתי כאן מראש השנה, הסיפור שבעלך כתב העלה דמעות בעיני, כל כך נורא לגדול ככה...
אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את הבדיקה

ומצטערת גם בשביל המתוקה שלך ומאוד מאוד מקווה שתחלימי בלי ניתוח.
לא יודעת מה להגיד לגבי אמא שלך, אולי באמת עדיף בינתיים להתרחק, להתעסק בבריאות שלך.

גדול

חושבת עלייך, שולחת חיבוקים.

תודה חתולה וליזה.
אמא שלי השתחחרה היום מבית החולים כשהיא מרגישה נפלא ומלאת מרץ. הסתערה על המטבח כאילו אין מחר. אני שמרתי על ריחוק מסוים, ואני חושבת שזה הועיל לי במידה מסוימת. ביקרתי אותה פעמיים, אבל לא לקחתי ללב ולא יצאתי מגדרי, כמו שהיה פעם מתאים לי. בכלל, התחלתי להתנהג בצורה חדשה שמאוד מתאימה לשחרור שאני חשה. אני כבר לא מנסה לרַצות כמו פעם. למשל, אם פעם אמא שלי היתה באה אלי, הייתי מייד מתגייסת לסדר (רוב הזמן אצלנו די מבולגן) ולנקות כאילו מסדר המפקד בדרך. אבל עכשיו אני מרגישה משוחררת מזה, כבר לא חייבת להציג את עצמי כמושלמת. כבר לא רצה לעטות מסיכות שהן לא אני. זה לא רק כלפי אמא שלי. באופן כללי, אני פחות חוששת מתגובות של אחרים אלי. זה מדהים, אבל מאז שהילד הראשון שלי נולד הרגשתי שאני צריכה לעשות דברים מסוימים כדי שהוא יראה שאני בסדר, למשל: לא היה לי נעים אם הבית לא מסודר, אפילו כשהוא היה ממש קטן, כי הרגשתי שהוא יכול להעביר עלי ביקורת ושאם לא יהיה מסודר הוא יחשוב עלי שאני "א-שלכטע מאמע". אמא מלוכלכת. עכשיו אני מבינה שזה בראש שלי, למרות שהוא באמת ילד שאוהב סדר, ולפעמים הוא מעיר על זה שהבית מבולגן. אבל עכשיו אני פשוט אומרת לו: אם זה מפריע לך, אתה יכול לסדר. הוא לא בדיוק מסדר... הוא בן ארבע. אבל אני מקווה שזה שלימדתי אותו לומר לכל מי שמבקר אותו, "בדיוק בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב. שאני שלם, לא חסר בי דבר, ומותר לי אותי לאהוב", יגרום לכך שהוא ישליך את המסקנה הזו גם עלי.
זה מוביל אותי לתובנה שהגעתי אליה תוך כדי דיבורים איתו. בכל פעם שאני אומרת לו משהו חשוב, כזה מסר גדול לחיים, הוא הופך מאוד סקרן ומרוכז. הוא ממש עובר ל-MODE של שאיבה. ספיגה. יודע שהוא הולך לקבל כאן צידה חשובה לדרך. כמה פעמים, למשל כשלימדתי אותו את השיר הזה, אמרתי לו: את מה שאני אגיד לך עכשיו, תזכור עד שתהיה בן מאה. זה חשוב מאוד, לכל החיים שלך. והוא כל כך אוהב את זה, שהוא מזכיר לי מדי פעם: "אמא, נכון שאמרת לי שאני אזכור את זה עד שאני אהיה בן מאה?" זה ממש נכנס אצלו עמוק לתודעה. וזו התובנה שלי: הוא יודע (רציתי לכתוב ילדים, באופן כללי, אבל אני סובייקטיבית, כידוע) להבחין היטב בין עיקר וטפל. הוא קשוב מאוד לתובנות. הוא מרוכז מאוד כשהוא מזהה אהבה, כשהוא מזהה חוכמה שתלווה אותו עד סוף ימיו. אני אוהבת אותו כל כך.

בזמן האחרון היו לי הרהורי כפירה. חשבתי על זה שכל התהליך שאני עוברת רק הוביל אותי להרגיש עוד יותר רע. פיזית. דיברתי עם ג'יני והיא אמרה שהיא בעד כל טיפול רפואי שיעשה לי טוב, ושתינו הסכמנו שברמת העומק שהמחלה שלי הגיעה, אין אפשרות לרפא אותה על ידי עבודה רוחנית. אפשר למנוע הישנות של סימפטומים לכשאבריא, או פשוט לחיות טוב יותר. אבל אי אפשר לרפא שכבות עמוקות שהתפוררו בדרך זו.
כרגע אני נמצאת במצב של השלמה עם זה. הבנה גורפת שאלה הם חיי. שאני לא נלחמת יותר "בממסד הרפואי". בעצם, מעולם לא נלחמתי. ישבתי על הגדר וחיכיתי למשיח. לנס. לשיקוי פלא.
אני לא מחכה יותר. החלטתי לנצל כל טכנולוגיה רפואית קיימת ולהירפא במידת האפשר המקסימלית. אחר כך, כשאהיה חזקה ובטוחה יותר פיזית, יש לי זמן להיות כל מה שארצה. כרגע אני מתרכזת בהחלמה, אך לא מתוך מלחמה, אלא מתוך אהבה. אהבה לעצמי. אהבה לבן ולבת המתוקים והיפים שלי. אהבה לאהובי. אהבה לחיים המוזרים שאנחנו חיים.

פתאום חשבתי על ליזה ליזה ועל בעלה הרופא. הייתי רוצה שכל הרופאים יקראו את הבלוג הזה, או בלוגים דומים של אנשים שמתמודדים עם מחלות גופניות (ובעצם גם לא גופניות), כדי שיקבלו מושג מה עובר על אדם חולה, מה הוא מרגיש לפעמים וכמה קשה לחיות בכאב.
אני יודעת שגם רופאים חולים לפעמים. אבל פגשתי יותר מדי רופאים חסרי רגישות ואטומים. אני מתארת לעצמי גם שהאטימות היא חלק משיטת הגנה של האנשים שברופאים על עצמם. וזה בסדר. רק תציצו מדי פעם מתוך החומות הנוקשות ותראו שעומד מולכם אדם - ממש כמוכם.

לא יכולה לעזוב את המקלדת בלי להוסיף שפגשתי גם רופאים אנושיים מאוד, בלי ביצורי ריחוק. אל אלה, בדרך כלל, חזרתי.

אבל די עם רופאים ומחלות.
אני רוצה לכתוב שמזמן לא כתבתי. אני רוצה לומר שאני בסטגנציה לא ברורה, לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו.

אני רוצה לפרוח

גשם גשם בוא!

פתאום חשבתי על ליזה ליזה ועל בעלה הרופא. הייתי רוצה שכל הרופאים יקראו את הבלוג הזה, או בלוגים דומים של אנשים שמתמודדים עם מחלות גופניות (ובעצם גם לא גופניות)
רוצה לספר לך שבעלי קורא כאן מדי פעם, אבל אין לו זמן לקרוא את הכל, אז אני מעדכנת אותו כל הזמן, והוא מתעניין מיוזמתו. הוא חושב ממש כמוני, שאת עוברת תהליך חשוב ומרתק.
חיבוקים.

תודה, ליזה ליזה .
שוב הייתי אצל הרופאה ושוב היא שלחה אותי לשתי בדיקות פיכסיות נוספות. יהיה טוב.
היום הייתי אצל ההורים שלי כל היום. הרגשתי קצת נבזית, כי היו רגעים שבהם ממש הרגשתי שאני "מתחצפת" לאמא שלי. מדברת אליה לא יפה. אף פעם לא העזתי, ועכשיו, כשהסכר נפתח והדרכים נפרצו, פתאום אני מרשה לעצמי לחצות קצת את הגבול. לא נראה לי שממש העלבתי אותה קשות, רק שנדמה לי שהיא לא רגילה לטון דיבור קצת מזלזל מצידי.
גם אני לא רגילה לזה. אולי זה כמו אדם מעשן שהפסיק, שפתאום הוא מרגיש שהוא חייב להטיף לכולם לעשות כמוהו. אולי זה כמו שמרגע שהתחלתי לבטא את עצמי, לא יכולתי להפסיק לתקופה מסוימת. אני מאמינה, לכן, שגם השלב הזה יעבור. אני יודעת שלא הגזמתי.

מוקדם בבוקר היום אבדה לי עדשה. חיפשתי אחריה, אבל ידעתי שהיא לא תשוב. שאלתי את עצמי מה אני לא רוצה לראות עכשיו. אני עדיין מנסה לדעת מהו זה שאני מסתירה את עינַי מפניו.
אני בתהום נשייה. רציתי להגיע לנשיות, וזוהי תהום פעורה של שיכחה. איפה אני בכל זה? מהי הנשיות שלי? האם יחסי מין הם נשיות? האם בזה מתמצה עיקר האישה? ואולי ההנקה היא שמובילה אותי לנשיות שלי? אני חושבת שלא. אני סבורה שהנשיות היא בכלל סוג של אשלייה שאני מוכרת לעצמי. אמונה של שנים שהשרשתי בי כאילו יש ייחוד כזה שגורם לי להיות נשית. אני חושבת שהנשיות של נשים אחרות הרבה יותר ברורה לי. כשאני מסתכלת על נשים מהצד, כמעט על כל אישה, היא נראית לי נשית. אני יכולה להבחין בעדינות שלה, ברכּות שלה, מין סוג של התנהלות בלתי כוחנית.
אבל אני וכחנית. אני דעתנית. אני לא רכה. אני לא נשית. זו המסקנה.
אולי הנשיות, כפי שאני מגדירה אותה, היא פרי הסתכלות גברית על נשים. כניעות. סבילות. עדינות. האם כך זה חייב להיות?
ולמה זה בכלל חשוב לי, אם אני נשית או לא? מה זה משנה. אני חיה כפי שאני חיה.
אבל זה פוגע בנקודות הכי אישיות שלי - ההסתכלות של בעלי עלי, למשל. לפעמים אני מתבוננת בו וביחסינו ולא בטוחה מדוע הוא אוהב אותי בכלל. האם אני אישה בעיניו, או שמא אמו, חברו הטוב שאין לו, אולי אפילו המורה שלו.
היחסים בבית השתנו מאז שהתחלנו לעבוד שנינו בבית - עם שני ילדים. אנחנו הרבה בבית, כל היום בבית,ומחלקים גם מטלות אחד לשני כל הזמן. יש כל כך הרבה מה לעשות: לעבוד, לקחת את הילד לגן בבוקר עם כל ההכנות הדרושות, לנקות (ממש!), לסדר, לבשל (בוקר-צהריים-ערב), לכבס, לתלות, לקפל, לחתל, להניק, לנשק, לשחק, לאהוב, לבדר, למצוא תעסוקה לילדים, לרחוץ, לחפוף, להלביש, לסרק - לפהק משעמום. שממון החיים. מדבר הנישואין.
איך הוא סובל אותי? אני לפעמים כל כך קשה. אני לפעמים חושבת שהוא האשה ואני הגבר. שהתחלפנו בתפקידים. שמעולם לא לבשתי שמלה. איזה שתי צמות? אני בקושי יודעת להכין שבת. אני כל כך לא בלאבוסטע.
אני מרגישה לפעמים שרימיתי אותו. הוא אמר לי כמה פעמים, שכשהוא הכיר אותי, ו"יצא" איתי במשך שמונה שנים לפני שהתחתנו, הוא ראה את הבית שממנו באתי, שבו הכל היה מדוגם כל כך. מתוקתק. מלוקק. ממורק. וחשב שככה למדתי בבית. אבל אני כל כך רחוקה מאובססיית.ניקיון וסדר... לא שהוא קרוב לזה באיזושהי צורה.
שרבוט החיים האלה מדבר אלי עכשיו ברמזים. הרי הוא יודע מה התחבא מאחורי רצפות הפוליש של אמי. גם את זה הוא רוצה, כעסקת חבילה יחד עם הברק הפלורסצנטי?
אני יודעת שלא. סתם אני נטפלת לקטנות. מבררת איפה מתחילה ונמשכת האמונה שלי לגבי נשיות ומה שמרכיב אותה.
מהי נשיות? יש ברייה כזו בהגדרה? אני הולכת לפתוח דף כזה ברגע זה. פשוט צריכה עזרה.

אני מרגישה לפעמים שרימיתי אותו
התחושה הזו כל כך מוכרת לי, ואני גם שואלת אותו (את בעלי) לפעמים, אם הוא מרגיש מרומה. התשובה שלו היא שמרגיעה אותי בדרך כלל ("כמו שאת בדיוק וכו').
לגבי הנשיות, אנסה לענות לך בדף ההוא.

אני מכניסה כאן קישור לדף שפתחתי, ומבקשת את תובנותיכם. מהי נשיות

אני אכתוב כאן מהי נשיות עבורי. כשאני עושה זאת, אני מעלה בראש היגדים שנשמעים לי סטריאוטיפיים נורא, כמו:
אימהות, עגלגלות, ערסול, הנקה, רכות, עדינות, הכלה. מה שאני מנסה למצוא הוא יותר אישי, כמובן, וגם הרבה פחות מובן מאליו כוללני. אני רוצה למצוא את הנשיות שלי, והיא בוודאי יותר מוכרכבת מזה. אם היא בכלל קיימת כמהות בפני עצמה.
היום שאלתי את בעלי מהי נשיות בעיניו. הוא אמר שהוא לא חושב שיש דבר כזה היום, שזה התקלקל יותר מדי. הוא אמר שהוא יכול להגיד רק מה זו אישה, ואישה מבחינתו זו כמובן אני. והוא אמר: קרצייה. אחר כך הוא הסביר שזה בגלל שלא נתתי לו לישון בבוקר עד מאוחר והתעקשתי שיקום וייקח את הילד לגן.
אבל זה לא נשמע לי רק נסיבתי. אני חושבת שאני לוקחת על עצמי אחריות "נשית" שהוא כגבר לא לוקח. אני חושבת שזו הסיבה לכך שהרבה גברים שאני מכירה מגדירים את הנשים שלהם קרציות. זה גורם לי לחשוב שתכונה נשית אחת שלי היא שאני מנסה לחנך את בעלי, לשנות אותו. כלומר: שאיני מקבלת אותו כפי שהוא. תמיד כשאני נוקטת בטון המפויס הזה כלפיו, מייד מתגבר בי הקול שאומר "אבל צריך....!!! וצריך לעשות גם....!!! ומה אם לא נעשה היום....!!!
אז מה אני אעשה עם כל זה, מה אני אעשה - מה אני אעשהההה עם כו-או-ל זה?
בעצם יוצא לי שהנשיות שלי, בקטע הספציפי הזה, היא בעצם בדיוק להיפך מהכלה - גם לא הכלת הבנזוג כפי שהוא, וגם לא הכלת המציאות כפי שהיא. למעשה אני עושה בדיוק להיפך - מעבירה את האחריות אליו. שהוא יקום.
ונשאלת השאלה: למה אני לא קמה? (זו כמובן רק דוגמא. זה תקף גם לגבי הרבה מצבים אחרים).
ובכן, יש לי הרבה תירוצים. למשל, הקטנה יונקת. היא הרי מעירה אותי, ואז אני מפעילה את שרשרת ההערות לבעל ולקטן. וכשאני מעירה - היא יונקת. אז אני לא יכולה לקום.
תירוץ נוסף: אני קמה בלילה! נראה אותך!
אני חושבת עכשיו על ג'יני. כל פעם שישנו אצלם בשנים האחרונות, והיו כמה וכמה פעמים, תמיד היא קמה בלילה לקטן, ותמיד היא זו שמתעוררת איתו בחמש וחצי בבוקר (תרנגול מתוק!) והיא זו שמעירה את הגדולה ולוקחת לגן את שניהם. וכל זה בלי להעיר את בנזוגה בכלל.
אני יודעת שזה עלול להישמע כמו השוואה, והרי אין טעם להשוות מצב אחד מתוך מכלול של שתי מערכות יחסים שונות. אבל אני בכל זאת תוהה מה ההבדל בינינו. למה היא קמה ואני לא.
אולי אני פשוט אישה עצלנית. אולי אני בדיכאון מתמשך. אולי יש לי RESENTMENT כלפיו. אולי כל התשובות נכונות.

_אבל אני בכל זאת תוהה מה ההבדל בינינו. למה היא קמה ואני לא.
אולי אני פשוט אישה עצלנית. אולי אני בדיכאון מתמשך. אולי יש לי RESENTMENT כלפיו. אולי כל התשובות נכונות._

אין דבר כזה שאת אישה עצלנית. לא קיים מבחינתי.

אולי קשה לך ואת צריכה עזרה? ואולי קשה לך לתקשר את הקושי ואת הצורך בעזרה?

מה שמתאים לג'יני, לא חייב להתאים לך. וזה בסדר.

< מרגישה צורך להיות זהירה בכל מה שקשור ליחסייך עם בעלך. אמנם את פתחת כאן דלת, אך אני לא בטוחה שאת רוצה שייכנסו דרכה. אני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס (אני לא מתעסקת עם סופרים

, לכי תדעי מה הוא עוד יכתוב עלי יום אחד). מה את מעדיפה? אפשר כמובן גם למחוק את תגובתי זו. >

הדלתות פתוחות ומי שרוצה מוזמן לבחור את מילותיו ולהגיב. אני עוסקת כאן בקרביים, וזה לא רק בסדר מבחינתי - זו המטרה.
קיבלתי כל מיני תגובות ביחס לנשיות. אני באמת חושבת שקשה להגדיר את זה במונחים סובייקטיביים. ומונחים כלליים פחות רלוונטיים לי כרגע.
אתחיל שוב:
אני מרגישה הכי אישה כשגבר מסתכל עלי. אבל אז אני מרגישה גם הכי פגועה. כי יש משהו במבט האומד הזה שמשדר חפציות. בחינה. בדיקה. כמו סוס בשוק. ואני מרגישה אז דחייה משולבת בפיתוי. מרגישה את הכוח שלי כאישה, ואת הפצע שהוא איבר מיני. פעם אמרתי לבעלי שהוא לא יודע איך זה כשיש קוס. שזה כמו פצע פתוח. כי זה חדיר. כי זה יכול להיות מנוצל לרעה בכוח. אפילו המילה הזו, קוס, היא כל כך אלימה. והמילה פות היא אפילו יותר בזויה. כל המילים שמתארות את איבר המין הנשי, בשפה שלנו, הן בזכר. למה? וגם שדיים. זכר. למה? וגם רחם.
הנשיות שלי היום מודגשת פחות מבעבר. אני נוטה לייחס את זה לעובדה שכבר התחתנתי וילדתי שני ילדים. זה לא שהפכתי לגבר, אבל נשיות היא גם סוג של כלי - אישי וחברתי. כלי שמטרתו להביא אותנו למקום שבו אני כבר נמצאת - אישה ואם בישראל. אולי בגלל זה גברים נשואים מרבים להתלונן על האישה שפעם העריצו כל כך. מרגע ש"השגנו" את המטרה - "לתפוס" את הזכר ולגרום לו ליטול על עצמו מחויבות לדאוג לצאצאינו המשותפים - הנשיות הופכת משנית בחשיבותה. לפחות מבחינת התפקיד הביולוגי הראשוני הזה של המשכיות המין האנושי.

אני חושבת עכשיו על נשים דתיות. יש שם המשך ארוך שנים לכל העניין הזה. הרי אישה דתייה ממשיכה ללדת שנים רבות. שומרת על הנשיות שלה במובן הזה, וגם עם כל עניין הטהרה והמקווה, שמפריד אותה מבעלה למשך ימים רבים בחודש והופך אותה לא זמינה לו מינית. בכל זאת יש בה משהו.

אני חושבת עכשיו על אשתו של אחי. היא אישה מטופחת ביותר, רזה וחטובה, לא יפה במיוחד, אבל נאה באופן כללי. היא אשת קריירה מצליחה. היא מדברת בשקט רוב הזמן ובקול עדין יחסית (אלי). אבל אורחות חייה נוקשים. היא ביקורתית עד זרא. ההורות שלה רחוקה משלי כתהום הפעורה בין מזרח למערב. רכות היא בערך התכונה האחרונה שאפשר לייחס לה. ואני חושבת עכשיו על הנשיות שלה. ומבינה שלמעשה זו מזיגה של כמה אלמנטים שיש מהם יותר או פחות לכולנו (כולל גברים). שנשיות היא תמהיל לא מדויק של יופי חיצוני מצודד או מכמיר לב או בולט בחוסר המושלמות שלו או בעדינות שלו; של גישה גמישה לחיים, שמדגישה נטייה ליצירת הרמוניה עם הסביבה ככל האפשר; של יכולת אמפטית רבה ככל האפשר; של חוכמה ותבונה שנובעות מניסיון חיים מלמד; של קבלה והשלמה רבות ככל שניתן עם הגורל וחוסר הוודאות; של קירבה רבה יותר לטבע, יחסית לגברים, ונטייה ברורה יותר, יחסית לגברים, אל המיסטי, שהוא חלק הארי בעולמנו, לפי תפישתי. זה גורם לי להבין כמה דברים. ראשית, שאלמנט מכריע של נשיות, בעיני, הוא היכולת להרפות מהצורך בשליטה בכל דבר ואדם. (לגברים יש באמת נטייה כללית - ממש לא אצל בעלי, למשל - להיות מאוד דומיננטיים ולהראות שהם "גברים", חזקים, שולטים בעניינים, ושאף אחד לא יתעסק איתם.)
שנית, נשים חכמות הן הרבה יותר נשיות בעיני, מתוקף העובדה שאני יכולה ללמוד מהן, שהן מלאות כרימון בניסיון ובעושר שאני יכולה להקשיב לו שעות ולדמיין את החיים שהן חיו. חוכמה גם הופכת גברים ליותר גבריים בעיני, אז אולי זה פשוט סממן כללי אצלי לאנושיות מהותית ומעניינת יותר.
דבר שלישי, רכות היא באמת תכונה נשית לדעתי. אני כמובן מתכוונת לזה כהכללה, זה לא אומר שכל אישה היא רכה ושכל גבר הוא נוקשה. אלא שככל האישה היא רכה יותר, כך היא נשית יותר בעיני. (עוד מעט אגיע אל עצמי, אני עוד מעבדת.) ורכות היא לא ההיפך מאסרטיביות. אני רוצה להיות כמה שיותר רכה, עם כמה שיותר עוצמה. כי עוצמה נשית, בשבילי, מתבטאת כמו שעוצמה מתבטאת בכלל - באיכות שלה, בכוח שאינו מבוטא בכוח. עוצמה נשית שלי היא, לפיכך, לבטא עצמי במלוא היכולת ובאופן מושלם ומקיף, תוך רגישות מלאה לזכויות של כל האחרים ובראש ובראשונה - שלי, תוך התחשבות ברצונות של כולם, וראשית לכל - שלי, תוך חמלה ואהבה ואמפתיה, ובטאקט, וממקום הכי אמיתי שלי. ממקום שכולו ידוע. שעיבדתי בו את הדברים שאני מבטאת ואני שלמה איתם.
לא שבלבול הוא לא נשי. הוא הרי אנושי. אבל עוצמה לא טמונה במצב של בלבול. היא יכולה להיות תוצאה של עבודה שנעשתה מתוך שלב של בלבול.
אני עכשיו עובדת ממצב כזה. מעבדת בדרך לעוצמה. וכך גיליתי שאני נשית. שאני מגלמת בתוכי הרבה ממה שכתבתי למעלה. כמו כולם, מצויות בי "כמויות" שונות של איכויות שהזכרתי כאן. אבל אני מזהה את האיכויות האלה בתוכי. אני יודעת שהן קיימות. אני גם יודעת שהן קיימות אצלי - ויודעת שאצל כולן - בדיוק בכמות הנכונה. זו מכונת הליטוש שעובדת ועובדת עכשיו, שתגרום לנצנוץ להיראות לבסוף.

אגב, גורפרחים נפלאה, אני לא מוחקת כלום. אפילו... כלום. זה רשומון מבחינתי. פוסטמודרניסטי (ד"ר גורביץ' בעורקַי...) שלא מקיים גבוה ונמוך. הכל הולך.

_אבל אני בכל זאת תוהה מה ההבדל בינינו. למה היא קמה ואני לא.
אולי אני פשוט אישה עצלנית. אולי אני בדיכאון מתמשך. אולי יש לי RESENTMENT כלפיו. אולי כל התשובות נכונות._ (את)

_אין דבר כזה שאת אישה עצלנית. לא קיים מבחינתי.
אולי קשה לך ואת צריכה עזרה? ואולי קשה לך לתקשר את הקושי ואת הצורך בעזרה?_ (אני)

הייתי עכשיו במקלחת וחשבתי שוב על מה שכתבתי לך. עוד לא התעמקתי בהמשך, אני עייפה ואגיע לזה מחר. אני מתרכזת רק בחומרים שהבאתי כאן.

אז כמה תיקונים לדברים שכתבתי אני:

אולי קשה לך לתקשר את הקשיים. אולי. ואולי (ואני אף נוטה לומר כנראה) שהאחריות למה שתיארת אינה נופלת עליך בלעדית.
(פתאום קלטתי שקודם נשמעתי כאילו אני מבקרת אותך.
שאני אבקר אותך??? בחיים לא!!!
אז מה עושים... מה עושים...
< מגרדת בראש >
אה! נמצא מושא ביקורת נוסף ואז זה יצא בסדר).

מן הסתם גם לבעלך יש את האחריות שלו למצב. אפשר לקבל אותו כמו שהוא - ואף ראוי - על שלל גווניו ורגשותיו, ואפשר במקביל לבקש עזרה. לא סותר. או לארגן חלוקת עבודה שטובה לכולם. לא סותר.

_הוא אמר שהוא יכול להגיד רק מה זו אישה, ואישה מבחינתו זו כמובן אני. והוא אמר: קרצייה. אחר כך הוא הסביר שזה בגלל שלא נתתי לו לישון בבוקר עד מאוחר והתעקשתי שיקום וייקח את הילד לגן.
אבל זה לא נשמע לי רק נסיבתי. אני חושבת שאני לוקחת על עצמי אחריות "נשית" שהוא כגבר לא לוקח. אני חושבת שזו הסיבה לכך שהרבה גברים שאני מכירה מגדירים את הנשים שלהם קרציות._

אני כבר די עייפה מכדי לומר ממש דברים חכמים הערב. אז בלי קשר לרעיונות שאת מעלה, רק רציתי בשארית כוחותיי ובניסוח פשוט ולא מתפתל, לומר בקול חלש: אני לא מסכימה שאף אחד יקרא לך קרצייה.

ובעלך... < איך הסתבכתי איך > טוב, כבר פגשנו אותו למעלה בסיפור המופלא ואנחנו כבר יודעים שהוא מקסים, רגיש ואוהב < מתחנפת

>. אני לא שופטת אותו כאן... וגם לא מזלזלת ברגשות שלו ובלגיטימיות שלהם... אני רק מוחה על בחירת המילים. מצטערת, אני רגישה... וזה מה שהתחבטתי אם להגיד. אז הנה אמרתי.

לילה טוב שיבולת ושיבול היקרים.
@}

תמיכתך התקבלה, גורפרחים יקירתי. לזכותו ייאמר שזה גילוי לב נדיר מצידו, לומר לי קרצייה, ושהוא אלוף הטאקט בדרך כלל. הרבה יותר ממני. לפעמים אני מעדיפה שהוא יאמר לי מה הוא באמת מרגיש, ולא יתחבא מאחורי דיפלומטיה מסוגננת.
זה אחד הדברים שאני מקדמת עכשיו בברכה - להכיל גם רגשות לא נעימים. לתת לגיטימציה גם לאי-נוחות ולתחושות קשות כלפי. אני מעודדת גם את הבן שלי לבטא אכזבה, כעס, פחד, אי נוחות ועוגמת נפש, לא להשאיר את זה בפנים בידיעה שאמא לא יכולה להכיל את זה. אתמול הוא חזר מהגן. אמרתי לו: אתה יודע מה אמא הכינה לך לאכול? והוא אמר בהתרגשות: מה? מה? אמרתי: אורז עם עדשים! (אני יודעת שהוא מאוד אוהב). הוא נראה מאוכזב. אמרתי לו: אתה מאוכזב? והוא אמר מיד: לא, לא, וניסה להעלות חיוך שרואים מקילומטרים שהוא מעושה. אז אמרתי לו: זה בסדר, אתה מאוכזב. מותר לך להיות מאוכזב. אתה יכול להגיד לי: אמא, אני מאוכזב. רציתי משהו אחר. אתה לא צריך להעמיד פנים שאתה מרוצה. אבל הוא המשיך להגיד שלא, הוא לא מאוכזב. כך שאני עדיין ממשיכה לעבוד על הסרת המסכות גם מבן הארבע שלי - כמה מהר הן נרכשות! (לא חשוב שהוא אכל 4 (!!!) צלחות אורז עם עדשים אחר כך...)

אתמול יצא לי לשמוע חלק מתכנית "זווית נשית" ברשת ב'. הנושא היה אלימות נגד נשים. זה מחזיר אותי למחשבה על האלָה, על דתות האלָה, אלה שנעלמו בהדרגה עם הופעת הנצרות. ההתכחשות הזאת לנשיות באה משם. והיהדות שותפה לה, אולי הושפעה ואולי גם השפיעה על התנתקות האנושות מן הנשיות המלאה. התחברות לדומיננטיות הגברית. אני תוהה עכשיו אם מעוות יוכל בכלל לתקון. אם אפילו ברמה האישית הוא יוכל לתקון.

לפעמים נדמה לי שיש אידיאליזציה של דתות האלָה . מה הן בדיוק?
אצל הכנענים למשל, היתה ענת אלה דומיננטית, אבל אחיה בעל ומות (או ים) היו דומיננטים לא פחות, ובראש הפנטיאון עמד אל זכר (אל). כל אחד היה מופקד על תחום אחר בחיים או בטבע. כך גם במיתולוגיה היוונית, הבבלית, השומרית והמצרית (אני נשארת באזור המזרח התיכון בעיקר, כי זה מה שאני מכירה).
לעניות דעתי, בתרבויות הקדומות היה מקום לנשיות כמו גם לגבריות, כשכל אחד דומיננטי בתחומו.
בטבע כמו בטבע, החזק שולט, והגברים בהיותם חזקים, תמיד הכניעו את הנשים.
אני תוהה עכשיו אם מעוות יוכל בכלל לתקון. אם אפילו ברמה האישית הוא יוכל לתקון.
אני מאמינה שכן, בכל אופן.

אני לא יודעת מה ואיך בדיוק היו דתות האלה, מבחינה "אמיתית". אני יודעת עליהן רק מספרים שאני קוראת ("ערפילי אבלון", למשל, בית היער", "מעגל אבנים", אפילו "צופן דה וינצ'י מדבר עליהן הרבה, ועוד). לפי התיאורים האלה הדומיננטית היתה בדמות אישה, וחלק מהנשים היו כוהנות שמשרתות את האלה. המשמעות היתה יותר כבוד לנשים, וכמובן שכוחן היה רב הרבה יותר. הפולחנים עסקו באלה, כמו גם באלים נוספים. אבל מה שמוצא חן בעיני במבנה הזה שהיה הוא העובדה שנשים היו בעלות עוצמה, שהיו סדרי עולם אחרים לגמרי, כמו זה שנשים לא נשלטו בידי גברים, אלא ילדו ילדים כראות עיניהן למי שבו בחרו, כל פעם מישהו אחר, בלי מחויבות, ושהן היו מחוברות מאוד לטקסיות נשית, לחגיגת המהות הנשים - מחזור הווסת, הפוריות שהוערצה.

זה באמת לא משנה. דתות או לא - אנחנו כאן עכשיו. אני כאן עכשיו, מבררת את עצמי.
הלכתי ברחוב היום. לבד. אין כמעט מצב כזה. והיום היה. הלכתי ברחוב - וגם כזה מצב אף פעם אין - עם משקפיים. ולא סתם משקפיים, אלא מוצג ארכיאולוגי מופרך ונלעג. כבר יומיים וחצי הסתובבתי עם משקפיים, דבר שלא עשיתי מאז גיל ארבע-עשרה בערך. מאז התיכון אני עם עדשות מגע, ולעולם לא עם משקפיים. מאוד לא נעים לי גם לצאת איתם מהבית, בגלל שהם כה מיושנים ומכוערים. אבל יומיים וחצי הסתובבתי עם משקפיים בכל מקום ולא התביישתי. לא התנצלתי. ולא הרגשתי רע.
וראה זה פלא: הבוקר צעדתי בגאון עם משקפיי המכוערים בדרך לאופטומטריסט, לקחת סוף סוף את העדשות החדשות שהזמנתי, והמשקפיים החדשים שקניתי. וכל הדרך גברים התחילו איתי. לפחות שלושה ששמתי לב. אבל אני עם משקפיים איומים ונוראים!!! חשבתי כל הזמן. ואז חשבתי שני דברים:

אולי לא רק אני מגלה את הנשיות שלי מחדש

אני בדרך לקחת איתי שני אמצעי ראייה חדשים

_לפעמים אני מעדיפה שהוא יאמר לי מה הוא באמת מרגיש, ולא יתחבא מאחורי דיפלומטיה מסוגננת.
זה אחד הדברים שאני מקדמת עכשיו בברכה - להכיל גם רגשות לא נעימים. לתת לגיטימציה גם לאי-נוחות ולתחושות קשות כלפי._

אני רוצה לחדד את מה שכתבתי אתמול.
גם אני כמוך מעדיפה לשמוע מה הצד השני מרגיש. באופן ישיר גלוי ופשוט, גם אם אלו דברים לא נעימים, כפי שניסחת.
אני גם אוהבת לספר מה אני מרגישה באותו אופן.
אך אני רואה הבדל בין לספר על רגשות ולפרוק לבין לאפיין את הזולת. כשאני פורקת רגשות (ובפרט תחושות שליליות כמו תסכול, כעס או אכזבה) אני משתדלת להימנע מאיפיונים, ובאופן ספציפי מאיפיונים מעליבים. אני גם מצפה ליחס דומה בחזרה.
זאת הרגישות הפרטית שלי שהקפיצה אותי אתמול...

אז אמרתי לו: זה בסדר, אתה מאוכזב. מותר לך להיות מאוכזב.

אתמול היה לי חלום מאוד מרגש ואופטימי, גם אם שנוי במחלוקת ביני לבין בעלי.
ראיתי את עצמי במין ריקשה (ומעולם לא הייתי בהודו) נוסעת אל עבר הים, אבל הים משתרע לכל מלוא העין, ממש מציף את שדה הראייה מכל הכיוונים ולא רואים דבר מלבדו. ואז אני אומרת לנהג שניסע לאט, כי תיכף השמש שוקעת ואני רוצה לראות את השקיעה בהתרחשותה, והנה השמש שקעה מול עיני, ואז שקעה שוב, ושוב, ושוב בסדרת שקיעות מהירות ומרהיבות, פעם אחר פעם, ואני התמוגגתי. הרגשתי בחלום: ככה זה טוב. ככה צריך לחיות. אני לא רוצה לבזבז את חיי על שום דבר אחר מלבד עונג צרוף והתרוממות רוח. עם זאת, הרגשתי גם בחלום תחושה של ביקורת עצמית מסוימת, ואמרתי לי: גם אי אפשר לשבת ליהנות כל היום ולא לעבוד.
אחר כך הייתי עם שני ילדי בחוף והעינוג נמשך.

הנקודה השנויה במחלוקת: בעלי לא היה שם, בחלום.
לפני שנייה הוא הציע: אולי זה שם בים המלח, כשאת לוקחת אותם איתך.
בעניין ים המלח: יש מחשבה שאסע עם הקטנה, או עם שניהם בשבוע הבא. יש לי משפחה עם בית גדול בערד.

_אולי לא רק אני מגלה את הנשיות שלי מחדש
אני בדרך לקחת איתי שני אמצעי ראייה חדשים_

פתאום חשבתי שהסטייה שלי לנושא של דתות האלה סתם באה כדי להסיח את עצמי מעצמי.

החלום על השמש הנפלאה בא אלי אחרי שקראתי שוב את הבלוג הזה כמעט במלואו. כשקראתי, הרגשתי מאוד נרגשת ונסערת, כי אני רואה בי שינוי. כי אני מתפלאת ומשתאה מול עצמי החדשה-ישנה. ומתפעלת עד בלי די מכל מי שכותבת לי כאן ומעצימה אותי רבות. הבלוג הזה הוא פשוט נס בשבילי. תחייה.
כמה מחשבות על חלום השמש והים:
השמש מענגת אותי אחרי בקשה פשוטה - עוצמה.
הים משתרע לכל מראה העיניים - מיניות מתפרצת וטוטאלית. פחד.
מחשבות הביקורת - השכל לא הרפה עדיין. אולי אין צורך שירפה לגמרי (?)

גורפרחים , עכשיו שאני יודעת מי את, ומכירה אותך משנות לימודינו יחד, אני רוצה לומר לך קבל-בלוג:

אין, אין עלייך!!!!!!

והפעם זה בדוק. יש לי זיכרון מצויין.

[-:

< הולכת לישון עם הסומק בלחיים. לילה טוב... >

אני מאחלת לעצמי לילה טוב ומלא חלומות מעצימים, חווייתיים, חייתיים, פרועים, יפים, מלמדים, נבואיים, מלאי אהבה ושפע ונשיות.
ולכל מי שהולך עכשיו לישון, או שכבר ישן עכשיו, אני מאחלת אותו הדבר.
אה, כן - וגם שנזכור את החלומות.

קראתי לשפע שיבוא, אני קוראת לו:

בוא שפע מלא אותי בריאות ואהבה שמחה ועליצות, ופרנסה מצוינת והצלחה!

בראותי אותך
בראותי אותך
בראתי אותך
שלמה

על עץ ישב עורב
שוקד על סלסולי קולו
מצחצח מקורו
חושב על עברו
מתוך ענפי אילן
זרוע ארוכה קדימה
וטלטול
וגלגול
והמהום עשיר בלי קול
זה לא עורב
זה הכל מכל וכל

כרגע אני מתרכזת בהחלמה, אך לא מתוך מלחמה, אלא מתוך אהבה. אהבה לעצמי. אהבה לבן ולבת המתוקים והיפים שלי. אהבה לאהובי. אהבה לחיים המוזרים שאנחנו חיים.

מאחלת לך המון אהבה לעצמך ולחיים.
אין לי ספק שהבריאות היא כבר חלק ממך.

תודה, נועה בר . חיבוקך התקבל באהבה.
היום היה יום נחמד ביותר והכוחות מתחדשים בי.
מחר אני נוסעת עם הקטנה לפגוש את גורפרחים , וזו התרגשות עצומה. מחילופי השמות ביננו הסתבר שאנחנו מכירות מהלימודים, וזוכרות זו את זו, ולטובה!
אני מאוד מתרגשת לפגוש אותה ואת הפיצית שלה, מרגישה כמו דייט אמיתי...
מחשבות נוספות על מהי נשיות :
הגדרה ביולוגית, קודם כל. מתוקף הציצים ואיבר המין ויכולת ההריון וההולדה וההנקה.
אחר כך גם מהות פנימית שלדעתי יש לה כמה רבדים:
אני הפנמתי הרבה קונספציות נשיות מהסביבה בה גדלתי ומהחברה הארצית/עולמית.
הקונספציות האלה כוללות:
אשה היא שטן
אשה היא יצור רך וענוג ונפלא ואין כאהבת נשים (נכון!!!)
אשה היא פטפטנית
אשה היא קלפטע
אשה היא סכסכנית
אשה היא מכילה וחמה
אשה היא עיקר הבית
אשה בונה - אשה הורסת
אשה לאשה - נשר אוכל נבלות
אשה יכולה לתמוך באשה אחרת כמו שרק אשה יכולה
אשה יכולה לענג אשה כמו שרק אשה יכולה
אשה היא אם כל חטאת
אשה צריכה להיות כנועה במיטה
נמרה במיטה - פנתר במטבח
קדושה VS קדֵשה

ויש עוד.
מה שאני מבינה מזה הוא שקיימים בתוכי קולות שקוראים להרבה כיוונים, ובעצם הנשיות בתוכי מורכבת מזוויות רבות שפעמים רבות הן סותרות. וזה בסדר, אני חושבת. החיים עצמם בנויים ככה, לא?

וכמובן:
אשה כלביאה המגינה על גוריה.

קטעון מספר שאני עובדת עליו עכשיו:
"היעדר פחד אינו אות לאומץ, אלא לטיפשות. האומץ הינו לדעת פחד ולהתגבר עליו." האדון קיאורי ליטף את ראשה. "לפעמים, ובמיוחד כשהוא צעיר, סמוראי מכסה את הפחד שלו בשחצנות. אישה עתירת מעלות תסלח לו ותעשה כל שביכולתה לחזקו. היא לא תעשה דבר שיחלישו. את מבינה?"
אני מבינה. עתירת מעלות = חכמה.