פרידה ומשמורת

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

(())

[אילה_א*]

מחליטה במקומך
ברור שלא אותו אדם לכן מה שהייתי אני מחליטה במקומך ולא מה שהייתי אני מחליטה .
בכל מקרה חיזוק על כל החלטה למרות שלי מאוד ברור מה הייתי רוצה שיקרה אבל זה לא רלוונטי ף-)

[עיינה*]

בגלל שאת כל כך קשובה ומחוברת לעצמך, מאוד מעניין אותי מה הלב שלך מאותת לך.
מה האינטואיצייה אומרת, מתחת למסך ההגיון.
אני מרגישה שאלוהים נתן לך חלון במקום שנסגרת בו דלת. אך אלו הם כמובן החיים שלך, ההחלטות שלך, ההתמודדות שלך.
היכולת להעניק לביתך את המתנה של להיות אחות היא גם עניין שאני רואה בו ברכה ומתנה לחיים.
אך כל אחד רואה דברים אחרת.
שוב מאחלת לך שלמות עם כל דרך שתבחרי בה.

[פרודה*]

מאוד מעניין אותי מה הלב שלך מאותת לך
תודה עיינה על השאלה. האמת שאת קולו אני מחפשת. בדרך מאד מסויימת. רוצה לשמוע אותו, קוראת לו בלילות, מבקשת לפתוח דלת.
אבל... וזה הבנתי הבוקר -
ליבי סגור. אין קול חזק, רק חלש כי אני לא ממש מעיזה לשמוע את מה שהוא אומר. וכשאני מקשיבה טוב טוב אני מגלה שאין בו שמחה כמו שהייתי רוצה להרגיש.

אני חושבת שבגלל זה העצב והצער שעולים בי, האפטר שוק שבו אני נוכחת שהלב שלי לא מגיב כמו שחשבתי שיגיב...

אני מרגישה שאלוהים נתן לך חלון במקום שנסגרת בו דלת. גם אני חושבת כך. השאלות שאל מולן אני צריכה לעמוד ולענות בכנות כל כך כואבת הן שאלות שבחיים לא הייתי צריכה לענות להן כך, אם לא היה מגיע הריון בקונסטלציה כל כך מורכבת.

אגב, עוד לא החלטתי. פשוט אני כבר שבוע כמעט אחרי סיום השוק וההלם, ואין בי שמחה.
זה הכל. התבוננות. ולא כך אני רוצה לראות את עתידי ועתיד משפחתי וילדיי.
עדיין לא אומר שהחלטתי.

מאחלת לך שלמות עם כל דרך שתבחרי בה.
עיינה - זה מה שאני מאחלת לעצמי. הכי הרבה בעולם. כי יודעת בתוכי שגם אם אהיה 85% שלמה זה יהיה מספיק. לא נראה לי שאוכל להגיע למאה אחוז. כל החלטה קשה לי מדי.

[אהבה*]

_אגב, עוד לא החלטתי. פשוט אני כבר שבוע כמעט אחרי סיום השוק וההלם, ואין בי שמחה.
זה הכל. התבוננות. ולא כך אני רוצה לראות את עתידי ועתיד משפחתי וילדיי._
תסמכי על עצמך
אני נכנסתי להריון בטעות מבן זוג וכשגיליתי כבר נפרדנו. רצון שקט של הריון יצר הפריה ביום מאד מוקדם של המחזור
כשגיליתי זה היה בדיוק לפני יום כיפור. תמיד חשבתי על עצמי שאם זה יקרה לי (הייתי רווקה) לא אהיה מסוגלת לעשות הפלה.
במשך כל יום כיפור ישבתי עם זה ועם הרבה כאב, כי ידעתי שאני עושה הפלה, וש
לא כך אני רוצה לראות את עתידי ועתיד משפחתי וילדיי
ועשיתי הפלה. זה כואב ולא טבעי אבל כשזה נכון זה נכון, ואני יודעת שזה היה נכון. לא כל הנשמות מוכנות לבוא, תסמכי על עצמך. אחרי שעושים הפלה לפעמים מגלים שהגיע הזמן ללדת דברים אחרים, למשל אותי.
אין טעויות, תסמכי על עצמך ולא חייב להיות דרמה.

[עולם_ומלואו*]

_יחד עם זאת מעניין אותי, למה כתבתן: מקווה שתחליטי מה שאני הייתי מחליטה במקומך
הרי אנחנו לא אותו אדם, ללא אותו רקע, לא אותן נסיבות חיים?
למה תקוו כך?_
נטייה אנושית וטבעית.
כל אחת רואה את מה שאת כותבת, את המצב המתואר, מזווית אישית, לפי מה שעובר עליו בחייו.
תמיד נראה לנו שמה שמתאים לנו הוא הכי נכון לכולם. ברור שזה לא כך. צריך לעצור את הטייס האוטומטי שכל כך רוצה לייעץ לעזור ולכוון - לזכור שהוא נובע מזווית הראייה שלי.
אני פשוט חושבת על עצמי בסיטואציה שלך והתשובה שלי ברורה ביותר מ- 85%...
וכאמור, מדובר על התשובה שלך.
מאחלת לך שתמצאי אותה, ותדעי לנווט בשלום בדרך שלך.

[או_רורה*]

וואו...........

ממש היה לי קשה לקרוא את כל ההתפתחויות.
קראתי בנשימה עצורה.
יש לי רק דבר אחד להוסיף, בתור מישהי שגם חוותה התלבטות של : "לא כך בחרתי ודמיינתי וכ"ו".
נכון, המצב שונה לחלוטין, אבל התהיה היא דומה.

אני לא יודעת איך היו נראים חיי אם הייתי בוחרת לעשות הפלה.
מה שבטוח, גם הם לא היו בדיוק מה שדמיינתי ורציתי וכו.
אנחנו לא תמיד בוחרים, אבל לפעמים זה בסדר.
גם אם דברים מתגלגלים מאוד אחרת.
אולי זה בדיוק מה שאנו צריכים עכשיו.


ויש משפט שאני לוקחת איתי כל הזמן, מספר למבוגרים של אריך קסטנר: "3 גברים בשלג":
אחד הגיבורים, דוקטור מובטל, מקבל פרסים על ימין ועל שמאל, אבל לא עבודה.
כשהוא מתלונן על דבר מוזר זה, אומרת לו אמו החכמה:
"צריך לחגוג את החגים כפי שהם ניתנים, בחור שלי".

אז את יכולה לבחור לחגוג את החיים כפי שהם ניתנים, עם המתנות שהם מזמנים לך, גם אם זה לא מה שדמיינת.


ועכשיו אני עושה תפנית של 180 מעלות:
את יכולה גם לבחור לחגוג את החיים כפי שהם ניתנים לך - עם אפשרויות הבחירה שהן שלך - ולבחור לעשות מה שנכון לך ולביתך בכל רגע, ולשמוח בכך.


בכל מקרה, מה שלא תחליטי - יהיה נכון עבורך ועבורה.
רק תקשיבי לעצמך, חזק.

וגם, תשימי לב לכל מיני התנהגויות אצלך, כמו עם התחושה בגוף.
זה מאוד עוזר.
לי זה עשה את ההחלטה.

[פלוני_אלמוני*]

באתי לומר לך שנתת לי כוח להיפרד מאבי ילדי - האיש שלא אוהב אותי.
יש השקה בין מה שכתבת עליכם ובין היחסים שלו ושלי. הקריאה בדף שלך התחילה לגלגל בי תהליך שעצרתי כל הזמן.
ועכשיו אנחנו בעיצומו של תהליך הפרידה, מהיר ובהסכמה.

לוקחת ממך גם את להקשיב לגוף - אחרי הכאב של ההתחלה - שבוע של בכי מטלטל
הבחנתי שכשאני חושבת על החיים בלעדיו אני מרגישה פחות מכווצת, לא ידעתי שאני מכווצת כל השנים האחרונות.

תודה מיוחדת, עזרת לי לשחרר את עצמי לחופשי

באתי לכתוב לך את זה וראיתי את הההתפחות הדרמטית - מאחלת לך שלמות בכל בחירה.

[אחת*]

אני קוראת אדוקה של הדף, פרודה ומלאת שאלות בעצמי
רוצה להגיד לך - דאבל וואו על ההתפתחויות האחרונות
אני עברתי בחיים הפלה אחת שהיתה החלטה חשובה גם אם לא קלה
ולידה אחת שהיתה החלטה חשובה גם אם לא קלה
בשני המקרים התלבטתי עד הרגע אחרי האחרון
ולא היה איזה סימן שבאמת יכול היה להנחות כמו מתי הגוף התכווץ
הוא התכווץ לכאן ולכאן
לבסוף הדברים נפלו למקום
ובשני המקרים היתה בסופו של דבר שמחה והקלה
אני חשה בחוזקה את טלטלתך
ומחזקת את ידייך בכל החלטה שתקחי
צר לי מאוד על תגובת המשפחה הלא כל כך חכמה
ומאוד נהניתי לקרוא את תגובת אבי הדילמה

[אחת*]

והמון הצלחה גם לפלוני אלמונית (אחלה שם!)

[עיינה*]

אחרי שעושים הפלה לפעמים מגלים שהגיע הזמן ללדת דברים אחרים,
למרות שזה אולי עניין של סגנון, ילדים הם לא דברים בעיניי, והפלה זה לא עוד אקט טריוויאלי או פעולה רגילה שצריך לבחור בה בין כל הפעולות הרגילות.
בכל מקרה בחיים יש המון קשיים והתמודדויות כמו גם דברים אחרים, ואיזו הזדמנות/זכות/נס/קסם נפלו בחיקך בתקופה כל כך מורכבת של פרידה וסגירת מעגל, לפתוח ולטפח חיים בתוכך, כשאת אוטוטו בת 43, כמו שסיפרת. לי זה נראה כמו חסד אלוהים (ואני לא דתייה ). כאילו איזה כוח תבוני גדול מאיתנו שולח לך יד להרים אותך מכל התהום הזאת של הבדידות הייאוש והפחד המלווים את הפרידה.
אז נכון שההריון הזה לא אמור להיות קרש הצלה, ולא צריך להיתלות עליו, אבל אני רואה (וקל לי מאוד כי אני לא בסיטואציה שלך) מתנה יקרה מפז שניתנה לך בקלי קלות.

[לינק*]

להסביר לילד חד הוריות

[נטע_ש*]

קראתי את כל הדף, נוגע ללב
בהצלחה

[רוני_בלוני*]

קראתי את הדף בשקיקה.... אכן החלטה לא פשוטה.

גם אני תמיד חושבת שהדברים בחיים, וכל מה שקורה לנו מכוון מלמעלה.....
יחד עם זאת אני מאמינה גדולה באינטואיציה, כשאת חושבת ומשחזרת את כל מה שארע לך בחייך בחודשים האחרונים, ואז פתאום המילה הזו הריון... מהי המחשבה הראשונה שעולה בך אינטואיטיבית מבלי לחשוב?? לגבייך כמובן.

מפליא אותי שבתוך הצומת הזו לא נתת מקום והתייחסות לגילך. בכל זאת את לא בחורה בת 20 או 30.
אני גם לא בטוחה שאביך יכול להבין את ההגשמה הזו, של הרצון לילד, ההגשמה של האמהות. הקול שלו יכול רק לבלבל אותך ולהוריד לך את הבטחון.

אפשר גם שתנסי ככה לעצום עיניים ולדמיין את עצמך ואת חייך עם ילד חדש.... מכל הבחינות (אהבה, מצב ריגשי, מצב כלכלי, יומ-יומי, כל הבחינות, האם אביו של החדש יוכל לעזור לך כלכלית? האם תהיי זכאית למזונות מביטוח לאומי?).
תני לעצמך כמה שעות ואז תעצמי שוב את העיניים ודמייני את חייך ללא ילד חדש.
אני חושבת שזה יתן יותר תשובות ויעזור לך בהחלטה.

מדברייך לעתים נראה כי כבר החלטת.... וגם זה בסדר.... האנשים כאן בדף יתמכו בכל בחירה שלך...

[פרודה*]

קודם כל, אני רוצה להודות בחום ואהבה לכל המגיבות, והקוראות הסמויות. מרגישה שהדף הזה ממש עוזר לי בצמתים או רגעים של קושי להעלות את כל הקולות בתוכי, גם דרך התשובות אליכן ודרך הכתיבה וכמובן - דרך התגובות החמות והאוהבות.
אז ת-ו-ד-ה

[פרודה*]

חשוב לי להגיב לכל אחת מהכותבות, וגם תסלחו לי שהתגובות יצאו קצת "הורמונאליות" .... מותר לי, לא?

או רורה יקרה. כן, אני אני ממש מקשיבה לעצמי. וזה נכון שאני כבר כמה ימים מסתובבת עם נטייה לכיוון מסויים, שהגוף שלי לחלוטין מסמן לי עליו. יחד עם זאת, כשאני נותנת מקום למחשבות על צד אחד באופן מלא וללא ביקורת, הצד השני גם מגיע לו, זוחל לתודעתי... אז הנדנד הרגשי לקראת ההחלטה קיים עדיין.
בכל מקרה, מה שלא תחליטי - יהיה נכון עבורך ועבורה. רק תקשיבי לעצמך, חזק. משתדלת בכל מאודי.
מה שכן, רציתי לשאול אותך למה התכוונת ב גם, תשימי לב לכל מיני התנהגויות אצלך ???

לפלונית - אני מחזקת את ידייך בבחירה שלך. ושמחה שהדף פה עזר לך. האמת, שבע"פ כבר כמה אנשים אמרו לי את זה. איך כולנו מחוברים... כולנו רקמה אנושית אחת חיה... עזרת לי לשחרר את עצמי לחופשי וכך גם את משחררת אותו, ואותי שוב ושוב עם התגובה שלך. תודה

אחת, תודה על השיתוף. מה זה בדיוק הרגע האחרון? שבוע 12? בשני המקרים היתה בסופו של דבר שמחה והקלה זה מבחינתי הסימן הראשון והחשוב ביותר לבחירה נכונה. מאחלת לי כזה, בכל מה שאבחר.

עיינה יקרה. תודה שוב על תגובתך. את הקול שלי לענייני השארת העובר . מה שכן, כאילו איזה כוח תבוני גדול מאיתנו שולח לך יד להרים אותך מכל התהום הזאת של הבדידות הייאוש והפחד המלווים את הפרידה. לא קיים אצלי. וזה מה שמדהים וקשור גם לתגובה ל-אחת. אחרי שהחלטתי להפרד ממנו, (עוד לפני שהכרתי את המאהב) הכל נעשה קל יותר. אין פחד, אין ייאוש, אין בדידות. קבלת המצב - כמצב חיים, שבו יכול להיות לי הרבה יותר טוב.
קשה לי לתאר (וגם אני לא רוצה) כמה פחד, ייאוש ובדידות תהומית היו בקשר שלנו - ולצאת מזה היה לצאת מכל הנ"ל...

ל רוני בלוני, אני חיה אינטואיציה. כפי שבטח קראת על התחושה שלי ביום שהכרתי את בעלי בנפרד, או את המאהב שלי, ועוד כל מיני כהנה וכהנה. וכשגיליתי שאני בהריון, הדבר הראשון שעלה לי הוא - קפיצת גדילה ועצמאות. ובבקרים האחרונים אני מבינה עוד יותר מה זה אומר לקבל החלטה שכזו ממקום של "גדולה" ועצמאית. ואדון לחיי. זה מחייב מאד ודורש ממני באמת גדלות ועצמאות מחשבתית ובעיקר כנות.
מה שכן, מפליא אותי שבתוך הצומת הזו לא נתת מקום והתייחסות לגילך. בכל זאת את לא בחורה בת 20 או 30 - אולי לא כל כך הבנת. אם הייתי בת 20 או 30, לא הייתי מתלבטת <נא לא לסכול אותי>... הייתי מפילה. הגיל שלי הוא הוא הפקטור שגורם לי להתלבטות אמיתית פה, או לפחות אחד מהמרכזיים.
כשאני עוצמת עיניים ומדמיינת (ואני עושה את זה ערב ערב לפני שאני הולכת לישון, בשבועיים האחרונים) הכף נוטה יותר ויותר לכיוון של ויתור על הריון. מהרבה בחינות שעולות ולא אפרט כי פשוט כבר אין לי כוח לדוש בזה. אבל האמיני לי, אני חורשת את כל האספקטים הרגשיים, כלכליים, פרקטיים, רוחניים.
בחיים לא הייתי מאמינה שאני אגיע אחרי חריש עמוק ל-ניר הזה.
אולי זו הגדילה שלי.
להודות בזה.

[או_רורה*]

פרודה.

כשאני גיליתי שאני בהריון - הנטייה שלי בהתחלה הייתה לכיוון הפלה.
לא רציתי אפילו לספר להורים שלנו, לחברים.
רק לגמור עם הכל.
וקבעתי תור לרופא - ולילה קודם לכן הייתה פה גיסתי.
באמצע שיחה סתמית לחלוטין גיליתי לה. ואמרתי שאנחנו מתלבטים.
בעלי שאל אותי אחרי שהלכה - מדוע פתאום סיפרתי.
ועניתי - כי לא יכולתי להסתיר מכולם את העובדה שהוא קיים.

פתאום הבנתי - ההסתרה הזו עשתה לי רע.
מהרגע שגיליתי על ההריון רציתי רק לצעוק את דבר היותו.
והבנתי.
ועדיין הלכתי לרופא - (המקסים, שיילד אותי בסוף) - והבנתי שם שהאפשרות של להפיל לא באמת הייתה קיימת אצלי.
זאת אומרת - היא כמו הייתה תיאורטית לחלוטין.דיברתי על הפלה. קבעתי תור.
אבל בפועל - כל ההתנהלות שלי היייתה הפוכה.

לזה אני מתכוונת כשאני אומרת התנהגויות.


אולי יתרום לך לקרוא בדף שפתחתי אז ושעזר לי רבות - הצילו הריון שני לא מתוכנן.

ממש לא אותו סיפור, גיל, נסיבות - אבל מאיר אולי זווית של כל התהליך המוזר הזה.
טוב שיש לנו בחירה.בעבר לא היה את זה.

[פלוני_אלמונית*]

אחות ליבי האהובה האחת והיחידה,
קוראת ומלווה. אוהבת ומרגישה אותך.
רוצה להזכיר לך שגם הפגישה שלי ושלך ועבותות האהבה שבינינו היו עם "יד מכוונת"....
רוצה לשוב ולהגיד לך - שאני גאה גאה גאה - על האימהות הרגישה, הקשובה, החכמה והנוגעת שלך לבתך.
גאה בך על הגדילה והצמיחה ובעיקר על הרצון והשאיפה תמיד ללמוד ולגדול מההזדמנויות שנקרות בחיינו.
אמרת לי פעם בהקשרים אחרים לגמרי שאלוהים לא נותן לנו מתנות שלא נוכל להתמודד איתן. אני יודעת שתתמודדי טוב ואני יודעת שעוד כמה שנים נביט לאחור על התקופההזו ואת תראי כמה היא הייתה חשובה לצמיחתך האישית, מכל הבחינות.
אני לוקחת מהדף שלך לחיי את המסר של האמונה העצמית ואת המסר שאם זהו הדבר הנכון העזרה בו תבוא.
תמיד לצידך וחלק ממך.
את מוקפת בהרבה אהבה, מי ייתן ויעזור לך וינחם ויעודד בכל עת שרק תבקשי.
אחות ליבך (אורחת כאן תמיד אבל פעם ראשונה כותבת, כדי שיהיה לך למזכרת )

[פרודה*]

תודה אחות ליבי - דמעתני...

או רורה, קראתי בדף שלך. באמת מאד מעניין, ויש מקבילות.
יחד עם זאת, יודעת שאם היה פה בן זוג שהיה רוצה, תומך ושם בשבילי, רוב הסיכויים שהייתי משאירה את ההריון.
אבל אין לי כזה דבר. ויש רק מורכבות של המבנה הזה.
שמחה בשבילך, בכל אופן.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

סליחה על ההערה הפרקטית, אבל התחברות לבנזוג יכולה לבוא ממקום אחר והוא יכול להיות בעצמו עם ילדים, אחרי פרידה מאישה (אם כי נפטרה, או אם כי הם נפרדו פה בעולמנו) והאפשרויות הן ממש אינסופיות (ברוך השם) ואת כל זה אומרת רק כדי להזכיר וממש לא כדי לשכנע אותך לעשות כך או אחרת. (-:

אני עצמי מאחלת לעצמי לפגוש אדם שיודע דבר (הביא כבר ילדים לעולם) ושנוכל לחבר את עולמנו הפנימי (נשמותנו) ו"החיצוני" (ילדינו - זה גם הרבה עולם פנימי, לכן המרכאות) ולהיות משפחה אחת גדולה ומאושרת. ואני ממש מכירה דוגמאות שחיות כך והכל יופי.
ומשתדלת לא להתנות את אושרי בחיים באותו אדם ולזכור שהחיים יפים גם ככה.

לגבי פתרונות טכניים - את יודעת כמה זמן אני מחפשת אמא לחלוק איתה את הילדים ולצאת לעבוד לחצי שבוע?
רוצה ? (-:

[פרודה*]

אה כן, זה ברור. גם אני רואה מסביבי את האפשרויות השונות. בתוך כל הקולות המציפים מבחוץ אני יודעת שהתשובה מבפנים צריכה להיות לשאלה אחת. האם אני רוצה בזה או לא, איך שזה - כרגע.
ולא לענות לשאלות שבאות מפחד למשל (שאני לא אמצא כך בן זוג, או שאולי חו"ח יקרה משהו לבתי ואשאר קרחת מכאן ומכאן - כן, כן, גם זה עלה).
אם השאלות שלי מונעות מפחד - אז התשובות הופכות להיות לא רלוונטיות. ולכן מנסה להתמקד בשאלות שהן חיוביות:
האם אני רוצה, איך אני רואה את חיי עם ילד נוסף רק שלי, או בלי הילד הזה וכו'.

יחד עם זאת, היה חשוב לי להעלות את כל הפחדים - מה שנקרא להציף אותם כדי שאסתכל להם בעיניים ואוכל להמשיך בחקירה.

[פרודה*]

אני עצמי מאחלת לעצמי לפגוש אדם שיודע דבר (הביא כבר ילדים לעולם) ושנוכל לחבר את עולמנו הפנימי (נשמותנו) ו"החיצוני" (ילדינו - זה גם הרבה עולם פנימי, לכן המרכאות) ולהיות משפחה אחת גדולה ומאושרת.
גם אני מאחלת לך.
וגם לי. זה יכול להיות מופלא. אני רק רוצה להוסיף את המילה פנוי לקשר בינות למילים ולאיחולים. כי הנה פגשתי בדרך מאד מיוחדת אדם מיוחד, עם שני ילדים שעולמנו הפנימי מאד מחובר, א-מ-מה? לא פנוי לקשר. גם להוסיף שרוצה גם הוא לאחד.

התסריט של משמורנית נשמע מצוין, לא? איפה קונים משמורנית?

[פרודה*]

לקחתי מהדף של או רורה הצילו הריון שני לא מתוכנן. את הדברים של אמא ללי:
האפשרות לתיקון כאן היא בהזדמנות לבחור, ולהתמודד עם הבחירה.
את זה מרגישה מאד חזק. זה מה שהעובר הספציפי הזה מביא לחיי. לבחור את הדברים - לבחור את חיי. לשמוע לקול שלי ולהתמודד עם הבחירה והקולות החיצוניים שיגיבו לבחירה הזו.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אבל לחלוק זמן משותף יחד, על זה הייתי קופצת בשמחה.

או, גם אני (-:

[או_רורה*]

מה אני אגיד לך, נקודות - את כותבת דברים מאוד חכמים פעם אחרי פעם.
את גרה במרכז? כי אם כן אני פנוייה להצעה של לחלוק עם הילדים ולצאת לעבוד לחצי שבוע...

סליחה פרודה שכך נדחפתי.

[עיינה*]

הי פרודה,
מה שלומך?

[פרודה*]

מצחיק, בדיוק תהיתי אם אני בשלה לעדכן ולהמשיך את הדף.
תודה עיינה על ההתעניינות.

עוד כמה ימים של התבשלות.

[עיינה*]

קחי את הזמן...

[פרודה*]

חוזרת לעדכן. קצת בהיסוס, אבל מרגישה את הבשלות.
חוזרת לכאן, ריקה מעובר ומלאה בהודייה. על הזמן הזה, בשלושת החודשים שעברו.
מודה בלב נרגש למי שדאג שם למעלה להזכיר לי על הפתיחות שבה אני יכולה להתנהל בחיי וכיצד אני מגשימה משאלות ליבי.
מבינה, מתוך חיי בתקופה זו, ששנת 2009 הופכת להיות שנה משמעותית, יותר ויותר. שנת הבחירות שלי. בחירות לא רק בתוצאה אלא גם בדרך.
בוחרת להפרד - בטוב ובשלמות, בוחרת לקפוץ למים עם איש נשוי - שהיה קודם טאבו עבורי - והוא מביא לי את ההחלטה הכי קשה ומשמעותית שהייתי צריכה לקבל עד כה.
בוחרת לוותר על הילד שהגיע אלי בכזו קלות - בלב כמעט שלם, מתוך הבנה שכאן לא תהיה החלטה של 100%. שהעולם מביא לי את המציאות המורכבת גם בהחלטה הזו. שאין לי בחיים שחור או לבן, ובטח שלא בבחירה הזו.
אז אני בחרתי.
והדף הזה, הופך להיות יותר ויותר מדוייק לי.
אני נפרדת מגופי וחזי המלאים, מכל בגדי ההריון שרציתי ללבוש. נפרדת מכל אלו, עד הפעם הבאה, שתבוא בזמן הנכון - אמן.

ואני בפרידה, לא רק מפרודי. אלא גם מעצמי הישנה. מזו שנופפה בדגל החד הוריות בכזו קלות. שזה היה האיום האולטימטיבי שלה.
אני בפרידה מזו, ובבחירה בזו שחייה מיום ליום.
ויודעת שיכולה לקבל החלטות מתוך החיים שלי כרגע. כפי שהם מתנהלים כעת, כפי שאני ממש ברגע זה.
לא באיזה תסריט עתידי ורוד או שחור או צבעוני.

[הגבירה_בחום*]

[פרודה*]

רוצה לשתף גם במה שעברתי בדרך. מתוך חיזוק שלי את עצמי, תזכורת לימים שיבואו.
בסוף שבוע שלפני ה"פרוצדורה" (להלן שמו של תהליך ריקון העובר:-S) - לקחתי זמן לעצמי.
ניתקתי טלפונים, ורציתי להתחבר לעצמי ולידיעה העמוקה.
ומצאתי את עצמי בעיקר - קוראת ספרים ואופה. אופה בקצב הסמבה. ואפייה זה ממש לא הקטע שלי בחיים. בטח לא של מתוקים.
אבל זה היה חזק ממני, והחלטתי להקשיב. לא לשאול שאלות בסוף שבוע הזה, להקשיב להנחייה פנימית וללכת עם זה.
ובמחשבה לאחור, שם, באותו סופשבוע התחלתי להקשיב לגוף ולתת לו להנחות אותי.
לגוף-נפש, כלומר. אבל לנסות להוציא את מוחי המותש מדי מאי קבלת החלטות - מהסרט עד כמה שאפשר.

קמתי בשבת, והחלטתי לתקשר עם נשמת העובר. כתבתי את שאלותיי ביד ימין, וכתבתי את תשובתו ביד שמאל.
עכשיו, כשאני כותבת כך, זה נשמע כאילו שזה קל. אבל שלא תהיינה אי הבנות. הספקות אם זה הוא או לא, היו שם כל הזמן.
זה חלק מהעניין. קשור לתהליך שלי.
אבל זה לאחר כך.

והייתי רוצה לתעד את השיחה בינינו:

[פרודה*]

"עובר יקר, האם אתה מוכן לדבר איתי בבוקר הזה? כפי שאתה מבין, יש בי קול חזק יותר של להפסיק. ואז לא תגיע... איך אתה עם זה?"
"מבין כל האפשרויות, אולי זו הטובה לך. לא יודע אם לי. מבין פחדייך"

"קשה לי להאמין שזה אתה הכותב, הספק, חוסר האמונה. רוצה דיאלוג איתך, נשמה יקרה, שתעזור לי לקבל תשובות ברורות. איך להאמין לזה?"
_באתי כדי להיות איתך. כאן. החיים שלנו יכולים להיות טובים. רק את תחליטי. באתי טבעי, הופריתי. ידעת שאגיע. יחד עם זאת מבין שאת לא רוצה ואפילו יותר נכון, לא מאמינה שאת יכולה לבד ובשמחה.
את לא רוצה לוותר על הקושי"_

"ומה, לא יהיה קשה? נו, באמת"
"זה יהיה מאתגר ומספק"

"אם אפסיק את ההריון, האם תגיע אלי שוב? האם תהיה לנו הזדמנות נוספת בחיים אלו?"
"לא יודע"

"אתה יודע, עובריקו, שאם אעשה הפסקת הריון, כל החיות שלך תשאב, כל החיות הפיזית, בבת אחת. הייתי רוצה שתתכונן לזה, שתדע.
וגם שתדע שאני מאד מאד מתנצלת ומודה לך שהגעת אלי בכלל. כי מצד אחד אין בי אמונה, ומצד שני אתה מצית בי אמונה בקול הפנימי שלי שידע שאתה יכול לבוא. נפשית, אני עוד לא מחוברת להתנצלות הזו, אבל יודעת שזה יגיע"

"איך לפתוח את הלב שלי? איך להרגיש את הכמיהות שלי"
"את כבר מרגישה את הכמיהות שלך לחופש, לעצמאות"

"אבל איך זה שאני לא מרגישה את הכמיהה אליך, שבאת אלי?"
"כי היא מכוסה בשכבות של פחדים. אך הלב שלך לא סגור לגמרי. תאהבי את עצמך, תני לעצמך קרדיט על תחושותייך"

"מה, גם בתחושות של להפסיק את ההריון???"
"גם זה מבטא. זה גדול יותר ממך. זה יכול לחזק אותך - ההקשבה הזו. ואני אהיה בסדר. נמשיך להיות בקשר כל הזמן. עד שנפגש, עד שאגיע שוב"

[פרודה*]

וכך נסערת נתתי לגופי ונפשי להוביל. מיום ליום, מותשת מהתלבטות. מותשת מלא להצליח לדעת בוודאות.
עד שהגיע יום הפרוצדורה.
והוא הגיע.
והיה לי יום מתנה. יום של ברכה. יום של תיקון.
קשה להאמין, אבל זה מה שהיה.

זה התחיל בגוף שלי שאותת לי שנכון. כל אותו בוקר, להבדיל מכל בוקר בחודשיים שקדמו ליום הזה - קמתי ללא בחילה, למרות הצום שהייתי בו.
זה המשיך ב"טעות" בצד של "מכבי" שאישרו לי את הפרוצדורה ולא הייתי צריכה לשלם שקל, ומישהי ש"נדחפה" בתור גילתה לי שאני יכולה לקבל עוד החזר כספי.
קשה לי לתאר את גודל הקדושה שהרגשתי באותם רגעים. הרי זה לא הכסף. זו האנרגיה.
אם במשך 7 שנים, במערכת יחסים אמביוולנטית שבזכותה פתחתי את הדף הזה - הכסף שלי כל הזמן נזל מהבנק - ואני הבנתי שזו האנרגיה שלי שאוזלת.
אז כאן, פתאום 'נאמר' לי שאנרגיה לא תתבזבז לי. קשה לי לשים את זה במילים, אבל זה הדהד לי חזק ונכון.

בחדר ניתוח, היה אח שהצחיק אותי רגע לפני שנרדמתי, וכשקמתי בתי המתוקה היתה בחלומי וכך הבנתי שהיתה איתי. וחברתי הטובה שליוותה אותי התרגשה עד דמעות לראות איך אני מתעוררת עם ה"יש" שיש לי בחיים, ולא עם הריק שנשארתי איתו.

ובלילה שאחרי הפרוצדורה, קמתי ב-3 בבוקר עם מחשבה שאני צריכה לדבר עם חברה מצרפת. מישהי שלא דיברתי איתה כבר שנה (היא ביקרה אותי בקיץ הקודם), ואנחנו בדרך כלל מתכתבות במייל או מכתבים רגילים. אבל באותו לילה, אמרתי לעצמי, בא לי בטלפון. אף פעם לא דיברתי איתה בטלפון ובא לי הפעם. דחף שכזה.
קמתי בבוקר והקשבתי להודעות שהושארו ביום שלפני (שהייתי בבית חולים). ונחשו מי השאירה לי הודעה?
והתרגשתי. התרגשתי לעוד אות של חיבור. שלי לעצמי. שלי ליקום כולו.

[פרודה*]

כשהתאוששתי מהפרוצדורה, קרה לי משהו מדהים.
ערב קודם, היה אצלי אקמולי - מאהבי. רצה להפרד מנשמת העובר. ועברנו כמה שעות של חסד ואהבה. והרבה אהבה. הוא היה מאד קשור לנשמת העובר והיה מאד עדין איתי ומחזק. ולמרות שהיה לו קשה עם ההחלטה שלי, הוא היה שם לתמוך בהחלטתי. תומך ומזכיר איזה אומץ יש לי להיות מי שאני, ברגע זה, בחיים האלו.
ואהבנו, עד מאד.
ואז, כשהתאוששתי, ונתנו לי את החומר שמכווץ את הרחם, לא כאב הרגשתי. אלא עינוגים. עינוגי ליל אמש
היה חזק. היה מרגש. התמלאתי בהודייה.

ועוד משהו, כשהתאוששתי מהפרוצדורה, הרגשתי שאני צריכה לענוד שרשרת זהב דקה על חזי.
זה הפתיע אותי ממש. את האחרונה זרקתי לפני 22 שנה, ומאז שרשראות זהב לא ראיתי ממטר.
אבל החלטתי להמשיך בהקשבה. זה מה שאני צריכה. לא מתווכחת, עושה.
וקניתי. וזה מרגיש נכון.

[פרודה*]

וכך, עוד יום עובר. ועוד מעט שבועיים. ואני מתנהלת בין הודייה לעצב. והלוואי והיו יותר דמעות.
עצב על מי שאיני. והודייה על מי שאני.
על כל המגוון שקיים בתוכי. הספקות לצד האמונה, החיבור לרוח לצד הארציות, הטוב והרוך לצד החיתוך והנוקשות.
כך אני. וזו אני. לעת עתה.
וחיי מביאים לי בדיוק את מה שאיתו אני צריכה להתמודד. ואני מודה על כך. מודה על המסע המפואר הזה

ועוד יש לי עבודה. צריכה דחוף לשחרר את הכעסים שאני רואה שקיימים בי אל מול אבי ואשתו. כל כך קל להם לתמוך כשהבחירה שלי התאימה לשלהם.
לשחרר דחוף את הכעס שלי כלפי עצמי על שאני עוד כל כך תלויה בתגובת אבי. כמו ילדה קטנה.
לסלוח, למחול.
ארוכה הדרך ויחד עם זאת קצרה.

[הגבירה_בחום*]

מאוד מזדהה עם הפוסט הזה. ממקומי שלי, השונה כמובן. אך דומה בדמיון הזה שמאחד את כולנו (-:
במיוחד עם זה:
_עצב על מי שאיני. והודייה על מי שאני.
על כל המגוון שקיים בתוכי. הספקות לצד האמונה, החיבור לרוח לצד הארציות, הטוב והרוך לצד החיתוך והנוקשות.
כך אני. וזו אני. לעת עתה.
וחיי מביאים לי בדיוק את מה שאיתו אני צריכה להתמודד. ואני מודה על כך. מודה על המסע המפואר הזה_
בדיוק סיימתי לכתוב במחברת שלי מסרים מרגיעי חששות, ממש במילים דומות.
ואני מתנהלת בין הודייה לעצב. והלוואי והיו יותר דמעות.
גם הן יבואו, את תיראי, כשלא תצפי להן כ"כ.
עוד

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

(())
גם אני עברתי הפלה אחת בחיי (יזומה) ולאחריה הדלקתי נר נשמה - עשיתי אבל של כמה ימים וזה עזר לי לעבור את זה.
חזקי ואמצי, בתקווה שיבוא שוב עובר לסיטואציה יותר מאורגנת ורצויה . אמן.

[פרודה*]

בתקווה שיבוא שוב עובר לסיטואציה יותר מאורגנת ורצויה . אמן.
אמן ואמן. רוצה להאמין. בינתיים מתאמנת.

[או_רורה*]

שולחת חיבוק.
נראה שקיבלת את ההחלטה הנכונה ביותר עבורך, וכל השאר ממילא יסתדר.

[אהבת_עולם*]

וואו. סוף סוף באתי וקראתי את הדף.
לא ידעתי מה עובר עלייך.
הדרך שאת עושה ועשית מדהימה אותי.
ריגשת אותי בכל כך הרבה דברים. בתובנות שלך. בחיבור שלך לעצמך.
במיוחד ביכולת להשאיר מאחור את התדמית שהייתה לך על עצמך או על איך שהיית רוצה שדברים יהיו - ולקבל אפשרויות אחרות.
ריגשת אותי באמונה שלך בעצמך - מול כל הקולות שמסביב.

יישר כוח.
אני ממש עם דמעות בעיניים !
למדתי ממך הרבה....

)

[שוות_נפש*]

קן לציפור, התרגשתי מאד.
את נהדרת. מאחלת לך המשך מסע מופלא

[פרודה*]

תודה לכל הקוראות, התומכות, ומהתרגשות איתי.

^{ומה המרגיעון להבוקר? אפשר להזמין הזדמנויות...}

[הגבירה_בחום*]

את נהדרת. מאחלת לך המשך מסע מופלא
חופשי! גם אני מצטרפת (-:

[פלוני_אלמונית*]

אחות ליבי,
זאת שוב אני. כמה יפה את כותבת. כמה יפה את בכלל.
אהובה שכמותך. אני כל כל גאה בך על התהליך מעורר ההשראה שאת עוברת ועל היכולת המופלאה להבחין ולבחון ולבחור!
את מיטיבה לראות ומטיבה לכת ואני מאחלת לך את כל התגשמות החלומות והבחירות שאת בוחרת לעצמך.
כמה עוצמה יש בך. כל מי שרק קורא ולא מכיר אותך - יבחין בכך בנקל.
אני שנפלה בחלקי הזכות להכיר ולקרוא יודעת כמה את מיוחדת וכמה נפלאות דרכיך.
שמחה לקחת חלק במשא ובמסע שלך.
אוהבת אוהבת אוהבת

[פרודה*]

אחרי שקצת חוזרת לתלם החדש-ישן הזה, אמשיך בעדכונים.
בכל התקופה האחרונה, בה הייתי בסערת נפש והתלבטויות, מי שהיה ממש רגיש וחמוד איתי היה פרודי. הוא כל כך הזדהה (אולי עם המתלבטת שבתוכי ), עם הכאב, עם הכמיהה שהכיר כל כך טוב. לא שדיברנו יום יום, אבל כשנפגשנו סביב הילדה, תמיד היה חיבוק משמעותי, מבט עיניים עמוק, ואפילו דמעה פה ושם.
זה היה נעים ומקרב. וחייבת להגיד שאני מודה לו שהוא לא נכנס לענייני גבריות למיניהם (למרות שהוא באמת לא כזה) כי הרי מול עיניו נרקמה ההוכחה שכל ההפלות שהיו לנו היו בגלל הזרע שלו (שלרפואה עד היום קשה לאשר לי את תחושותיי).
אבל הוא לא נפל לשם.
ושמר את סודי. כשהיינו בגישור, ואפילו קצת התווכחנו שם, לרגע לא הרגיש צורך לחשוף את המקום העדין שלי, ואצל פסיכולוג הילדים שאיתו אנחנו מתייעצים היה תומך וקשוב. הוא תמיד היה טוב בתמיכה בתוך דרמות רגשיות ופחות בהתארגנות ותמיכה פיזית. כמו שביקשתי שיעזור לי, ביום ההפלה, בקניית איזו שהיא תרופה - אבל זה כבר לא בתחום התמיכה שלו - והוא סרב. לשמחתי לא ציפיתי אז גם לא התאכזבתי.

ובכלל, כל הקשר שלי איתו קצת התהפך. הוא בתקופה קצת הפוכה עם עצמו. קשה לו עם הפרידה בהקשר של הילדה בעיקר. של שבירת המשפחתיות. הוא שואל את עצמו ואותי, עכשיו, אם עשינו הכל.
ואני, אני שרציתי כל כך את הקשר, שלא הצלחתי לשחרר כל כך הרבה שנים, מוצאת את עצמי מזכירה לו שכן, עשינו הכל.
שלחזור למען המשפחתיות זה משהו שאני לא מוכנה לו. אני רוצה לחיות בזוגיות שביני לבין זוגי יש רצון עמוק והדדי לחיות את חיינו המלאים יחד. מסקס ועד משפחה (טוב, נו, הדרך הזו היא קצרה... )
אני היא זו שמזכירה לו שתמיד בסוף שנה הוא נופל לתהומות עצמו, ושלא יבהל. ושאם יצטרך משהו אני כאן. לפתע, אני חברה שלו...

ביום שישי האחרון היה אירוע גדול להוריו. הוזמנתי כמובן, וגם אבי, אשתו, דודתי, חברי המשפחה שלי... הבנתי שאנחנו קשורים לעד. וזה נעים לי. הקשר הזה, כפי שהוא כרגע הוא טוב. ואפילו רקדנו יחד ולחשנו אחד לשני, "שלא יתבלבלו פה האנשים".
וכמו טהטה'לה אשתו של אבא שלי תפסה אותו לשיחת - "אז למה נפרדתם?"

פתאום אני היא זו שלא רוצה אותו. מרגישה שסיימתי פרק, סיימתי ספר - למען האמת. ולא רוצה לחזור ולקרוא בו שוב.
סיום נאה, אפילו נעים. אני גם יודעת שאיכות הזמן הזה היא גם זמנית. עד שלשנינו יהיה קשר משמעותי אחר ומשפחה אחרת.

ושמחה, כל כך שמחה, על הסיפתח הזה של פרידתינו.
אם בכל שבע השנים שלנו יחד, לא היו לי כמעט זכרונות נעימים להתרפק עליהם, אז עכשיו אני יוצרת כמה. זכרונות פרידה טובים ומרפאים, לרגעים יותר קשים - אם יבואו - כדי להתרפק עליהם.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[הגבירה_בחום*]

@}

[שוות_נפש*]

[פרודה*]

אני במין יום שכזה. עצב וצער עולים בי. חיכיתי להם שיבואו, לא?
אתמול הבנפרד הגיע אלי הביתה עם הילדה, כועס על משהו. משהו בינינו. ולא הצלחנו לעצור את השיחה והכעס - מעל הילדה.
וזו לא מליצה. היא היתה באמבטיה ואנחנו מעליה, צועקים אחד על השני...
והיא: "אמא, אמא, אמא, אמא, אמא...." עד שאני עונה לה. והיא מבקשת: "יש לך זמן להתאפק להיות בשקט עם אבא?" (על משקל - יש לך זמן להתאפק עם הפיפי? כפי שהיא מנסחת את - יכולה להתאפק עם הפיפי)
והיה עצוב, והוא יצא בטריקת דלת, וכמובן שלח SMS של "סליחה" אחרי 5 דקות.
ממש שחזור הרגעים הלא טובים שהיו בינינו ביחסים.

אז שמחתי שאני כבר לא איתו, ותוך שניה התבהר לי איך הכנסתי את עצמי לסיטואציה שהיום, בסטטוס החדש שלנו, אני לא חייבת להיות שם.
ובלי להכנס לפרטים, לקחתי אחריות בשבילו על משהו, שהוא היה צריך לסדר עבור עצמו. ושוב מצאתי את עצמי מואשמת בחוסר רגישות כלפיו בתוך סיטואציה שהוא צריך לדאוג לעצמו ובמקומו דאגתי לו.
זה ישתנה בקרוב. צריכה לשים לב יותר.

ובלילה היתה לי שיחה ארוכה עם המאהב (לשעבר?). שעתיים וחצי אל תוך הלילה. ובשעתיים האלו כמה כאב עלה. כמה כמיהות.
הוא מאד כואב את ההפלה עדיין. וכל פעם שהוא נותן לעצמו להשחיל משפט של כאב (הוא לא כ"כ מיומן או רוצה לדבר על זה) הלב שלי כואב. ממש כאב פיזי.
ואני מצליחה לבכות את הדמעות שלא הצלחתי עד עכשיו. ומרגישה את הצער העמוק על שלא יכולתי להיות אחרת בסיטואציה.
ויודעת שבאמת לא יכולתי. אני לא מאשימה את עצמי. באמת לא יכולתי.

עלה בי צער נוסף אתמול. הוא, המאהב, שקשור באופן מאד עמוק לנשמת העובר - צריך לעמוד מנגד ו"לשאת" את ההחלטה שלי להפרד ממנה. הוא לא בחר בזה. יכולתי לראות לרגע את הכאב שיכול להיות לגבר שנתון להחלטות האישה והוא - חסר אונים למולה. זה היה רגע עמוק של חמלה, של הבנה עמוקה של הקושי הזה, גם אם יש לזה הרבה הצדקות. לרגע יכולתי להיות איתו. להרגיש אותו ואת כאבו על זה.

עלו תהיות לגבי הקשר שלנו, ואולי זה הקשר הבא של שנינו, ובדיחות עלו שאם זה אכן יקרה, ואז יבוא שוב ילד, זה יהיה שיא השיאים.
והגוף שלי, בשיחה הזו, כל כך רצה אותו. גם הנפש.
געגוע, כמיהה אל כמה דברים שהוא מגלם. אל רגישות אינסופית, אל פרגון, אל איש שיוכל לראות אותי מעבר ליחסים ולאהוב. לאהוב הרבה.
ואולי זו עוד פנטזיה שאני בונה לעצמי, כי הרי אנחנו לא ביחסים. וכ"כ קל לעשות את זה עם מישהו רחוק.
הוא לא מצליח לעשות את זה עם אשתו... בטח שלא עכשיו, אבל גם בעבר - לא הרבה.

אני רוצה להזכיר לעצמי
שאני לא רוצה להסתפק בפירורי אהבה. רוצה את החבילה כולה. את האיש, העוגן, המסירות והמחוייבות, הקשר, הרצון המשותף להתפתחות ולבניית הקשר המשותף והמשפחה.

[קצה_הקרחון*]

[אהבת_עולם*]

כמה רגשות. וכמה תובנות !

הלב שלי איתך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

צ'מעי,
לגבי צעקות מעל הילדים....אני פה המומחית! )-:
אנחנו ממש סרטנו בעיקר את הגדולה, בכל המריבות שהיו לפני הפרידה וגם אחרי (ואחרי היו ממש לא מעט, כולל קטע שהוא לא רוצה ללכת מהבית ואני מזמינה משטרה...)-
מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ממליצה לך להתאפק, לא לענות, לחכות שהקטנה הולכת לישון ואז להתקשר - ואם צריך לצעוק אז לצעוק.

מוכרחה לעודד אותך ולאמר לך שהזמן עושה את שלו וכל אחד נכנס לנישה שלו והמריבות הולכות ופוחתות . אם אצלנו זה קרה, תהיי בטוחה שבוודאי זה יקרה אצלכם. אין לי כל צל של ספק בכך.


_אני רוצה להזכיר לעצמי
שאני לא רוצה להסתפק בפירורי אהבה._

אני איתך!! @}

[הגבירה_בחום*]

_אני רוצה להזכיר לעצמי
שאני לא רוצה להסתפק בפירורי אהבה. רוצה את החבילה כולה. את האיש, העוגן, המסירות והמחוייבות, הקשר, הרצון המשותף להתפתחות ולבניית הקשר המשותף והמשפחה._
גם אני איתך!!
מעריצה את יכולת ההתבוננות שלך, והיכולת לראות ולהבין את מקומו של האחר.

[פרודה*]

תודה לכולכן על העידודים והפירגון. איזה כיף להכנס לפה בסופו של יום!

מאוד ממליצה לך להתאפק, לא לענות, לחכות שהקטנה הולכת לישון ואז להתקשר - ואם צריך לצעוק אז לצעוק
בדרך כלל אני מצליחה. לפעמים לא. ולראיה, היום נפגשנו במסיבת סיום בגן. נכנס לארוע, נתן לי נשיקה על הלחי, והיה ממש נעים. בחיי!
כמו כשהיינו בקשר, גם עכשיו אני צריכה לזכור שגם הרגעים הללו חולפים.
והנה המתוקה שלנו, ראתה אותנו נובחים אחד על השני אתמול בערב, והיום ראתה נשיקה והמון חום וקשר במסיבה בגן.

זה סוג של ריפוי. לשלושתינו.

ואגב פירורים של אהבה. מה שקשה הוא, שבד"כ אני בכלל לא מודעת שזה פירור. אני מהללת ומשבחת (כמו שהפליאה לתאר חברתי המלווה): "איזה פירור משובח, איזה טעם, איזה יופי. ממש מיוחד במינו" וכן הלאה וגו'... ולא מצליחה להתרחק קצת כדי לראות שאכן פירור משובח אבל
^קטן

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

את במצב טוב.
אני נכנסת למצב של "לבבות ופרחים" ולא רואה בעיניים למשך המון המון זמן. לוקח לי בערך שנה לצאת מהקומה
ובשנה מספיקים המון דברים...
לעבור לגור ביחד , לערבב את כל החפצים בארונות, להכיר היטב את המשפחות, להיכנס להריון.....

והחיים הם הטלנובלה הכי סבונית שיש.

אני רוצה לראות את עצמי נכשלת במבחן הבא
(ובגלל שזה מחשב אז מבהירה: אני ממש לא רוצה!)

[פרודה*]

נקודות, אולי זה סופ שבוע שקרב, אבל לא הבנתי.
רוצה לספר יותר? מה חזרת לפרודך? חזרתם לגור יחד?
בקיצור, לא הבנתי.
ובמיוחד את זה:
אני רוצה לראות את עצמי נכשלת במבחן הבא

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איזה חוזרת?
אני חייבת לצאת מהבית, כשאחזור אכתוב לך.
ממש הצחקת אותי. איך קשה להבין דרך הרובוט הזה (המחשב) (-:

[פרודה*]

כשאחזור אכתוב לך
מחכה בסבלנות.

[או_רורה*]

קוראת אותך.

עלה לי משהו תוך כדי קריאה.
כמה שאנחנו אנשים שונים. לפעמים אני כועסת על בעלי - מבחינה רגשית הוא לפעמים לא מסוגל לתמוך ברמה שאני מצפה לה - לנתח וכ"ו.
אבל ברמה הפיזית - אין כמוהו.

הזכיר לי את מה שכתבת בעניין על פרודך.
כנראה שכל אחד מאיתנו צריך דברים שונים.

(ולי יש בעיה הפוכה: אני מסתכלת על פירורים ורואה פירורים יותר קטנים. או שלא רואה שום דבר.
לך לפחות יש גישה חיובית, גם אם היא לפעמים מאדירה אנשים ומצבים).

[פרודה*]

ולי יש בעיה הפוכה: אני מסתכלת על פירורים ורואה פירורים יותר קטנים. או שלא רואה שום דבר
הבנפרד שלי היה אומר שאני בדיוק כך. הוא היה משתגע מזה שאני רואה פרטים של פרטים שמעצבנים אותי (לזה התכוונת, לא?).
ומזכירה לו שוב ושוב כמה הם מעצבנים, וכמה הם פירורים.
עכשיו, בזכותך, אני מתחילה להבין שאולי, ורק אולי, ששמתי תחת זכוכית מגדלת את פירורי הקושי והטרוניות רק כי לא ראיתי שאני מסתפקת בפירורי אהבה. אולי, ורק אולי, אם היתה לי עוגה שלמה של אהבה, את כל החבילה, הייתי יכולה פחות לראות את הקושי.
אולי. לא בטוח.

לך לפחות יש גישה חיובית, גם אם היא לפעמים מאדירה אנשים ומצבים הווואווו, זה נכון חלקית. זה נכון מאז שהחלטנו להפרד. בזוגיות חיה ונושמת הרבה יותר קשה לי. שוב, הבנזוג לשעבר בחיים לא היה חותם על המשפט הזה.

אבל שמחה שגם אם אני שלילית לפעמים, יש בי את החלק החיובי שלמד לחיות בשנים האחרונות. לפעמים טפטף, לפעמים זרם, לפעמים היה תקוע בביוב

תודה או רורה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מחכה בסבלנות.
אוי חמודה, ממש שכחתי...



אני נכנסת למצב של "לבבות ופרחים" ולא רואה בעיניים למשך המון המון זמן. לוקח לי בערך שנה לצאת מהקומה

כשאני מכירה מישהו אני נכנסת למצב הנ"ל ואז - חוש הביקורת לא עובד. אני בתוך אגדה, לא מסוגלת להבחין מי ומה עומד מולי...
עכשיו אני מובנת?

[פרודה*]

אההה, עכשיו מתחילה להבין. ואז עוברת לגור, נכנסת להריון, מכירה את ההורים...
כמה פעמים נכנסת למצב של "לבבות ופרחים"? נשמע באמת עמוס...
אז אם כך, למה התכוונת ב:
אני רוצה לראות את עצמי נכשלת במבחן הבא (ובגלל שזה מחשב אז מבהירה: אני ממש לא רוצה!)?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כתבתי בציניות:

אני רוצה לראות את עצמי נכשלת במבחן הבא
(לכשאכיר גבר)

ואז הבהרתי שזו ציניות (כי אי אפשר לשמוע אותי) ושאני ממש לא רוצה להיכשל במבחן הבא. די!! חייבת ללמוד את השיעור.
עכשיו אני מובנת? (-:

[פרודה*]

עכשיו אני מובנת?
כשמסבירים לי לאט, אני מבינה מהר

[פרודה*]

יש לי רומן ארוך עם הסביבה והטבע. כשהסביבה והטבע מדברים אלי אני מרגישה שהם עוזרים לי להבין דברים שאני לא תמיד מבינה בראש. הסמלים שלהם, המסרים שלהם אלי. לא אשתף כרגע בכל הסיפורים המעניינים בחיי, אבל כן אשתף במשהו מהחודש האחרון.
היתה לי מתקפת נמלים בבית, מתחילת האביב (קצת אחרי שהחלטנו להפרד). הרגשתי שאני צריכה כל הזמן לנקות את הבית, לבדוק בפינות, להרים רהיטים, לשטוף הרבה, לעקוב אחרי שורת החרוצות האלו כדי לבדוק איפה המקור שממנו הן מגיעות. ולמגר אותן.
וכל הזמן הסתובבתי בהרגשה שהן כמו מזכירות לי לנקות. לנקות בפנים (וגם בחוץ), להתנקות, לברר בכל פינה, למגר את מה שאני לא רוצה שיהיה עוד. וזה החריף כל התקופה הזו של ההריון.
וראו זה פלא. יומיים אחרי שחזרתי מהפרוצדורה - אין נמלים בבית. אני די נדהמת (ומקווה שהפרשנות שלי נכונה).
ככה הטבע מדבר איתי. בסימנים ואז עובר הלאה.

[פרודה*]

ועבר הלאה, אכן. אני במתקפת גירודים בכל הגוף. מכיון שאני לא שומעת ורואה יתושים, אני חושבת שזה פרעושים (למרות שזה לא בטוח). והנה היום קראתי משהו בדף של צפריר שפרון והעלה בי הרהורים, מחשבות והדהודים (לא מצוטט במלואו):

_במובן הזה טוב אם מכירה בכך קודם כל, שלעולם הטפיל מטפל.
לעולם נקרא הטפיל על ידי זה שנטפל אליו, על מנת לטפל במה שנדרש....
...על מנת לשים חיץ, להגדיר את גבולותייך, ולהיפטר ניתן לומר, מנדיבות זו, שכופה על עצמך, טוב אם מסתכלת מה מסכימה לקבל מהעולם, ומה נאלצת לקחת... ...לכן, מסתכלת על אותם מקומות שבהם מתקשה לקבל, מתקשה לקבל מהעולם, מתקשה לקבל את הרעיון שיכול להיות טוב, מתקשה לקבל את גבולותייך את...... לכן, לא מניחה משקל יתר על נתינה, שזו נמצאת שם כאופציה מלבבת לכל אחד, אלא מסתכלת על ההבדל שבין לקבל לבין לקחת_

בצערי - אני שואלת את עצמי, האם לא יכולתי לקבל את מה שהחיים נתנו לי כל כך בקלות? האם אני מתקשה לקבל את הרעיון שיכול להיות טוב? את גבולותיי?
שזה לא נכון לי, כל כך קשה לי לקבל את מה שלאחר יש לתת בקלות ובשמחה (ראה מקרה אבי ואשתו ועוד כמה שכאלה). אני בעמידה על משמר גבולותיי בתקופה האחרונה בעקבות ההריון.
אם מה שיש לי כרגע זה באמת פרעושים (שהם טפילים) אני יודעת שהם באים להעיר אותי למשהו (וזו לא מטאפורה. כל לפנות-בוקר אני מתעוררת עם גירודים נוראיים, ולא יכולה לחזור לישון...).
האם זה לנושא הזה של קבלה ולקיחה? של גבולותיי מול העולם? הגבולות החדשים שאני יוצרת לעצמי במציאות החדשה הזו?

[פרודה*]

יחד עם זאת, (ההפכים שחיים בי כל כך טוב) היום פרודי לקח את בתי ואני חזרתי לבית. בדרך שמעתי שיר, שהזכיר לי רגע מתוק עם פרודי. ממש מתוק, מהסוג שכיף להתענג עליו. שצחקנו כמו ילדים, שהתחברנו בגלל השיר.
ושמתי לב איך כיף לי להיזכר. יותר נכון, כיף לי לדעת שיש לי איזה זכרון נעים במאגר המאד מצומצם של הזכרונות הנעימים שלנו יחד.
ועוד יותר כיף לי שזה לא גרם לי לשום מחשבות של לחזור. בכלל לא. רק לשמחה צרופה.
מפתחת שלמות, מהסוג שלא חשבתי לעולם שתהיה לי מולו.
תודה תודה תודה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תודה תודה תודה
(-:

אולי תנסי לישון במקום אחר בבית, במיטה אחרת כדי לדעת אם זה מהמיטה/חדר שבו את ישנה

[פרודה*]

הייתי אצל אבי בסוף שבוע. אותו דבר... מצד שני הבאתי בגדים מהבית.
האמת תתגלה בקרוב. גשש בלש בפעולה

[או_רורה*]

אולי תלכי להיבדק... יכול להיות שזו אלרגיה מסוג מסויים למשהו מסויים.

ו..כן, את צודקת, לזה התכוונתי.

[פרודה*]

אולי תלכי להיבדק... יכול להיות שזו אלרגיה מסוג מסויים למשהו מסויים
בול אורורה. יש סברה שפיתחתי אלרגיה מאוחרת לאנטיביוטיקה שאחרי הפרוצדורה. כנראה שזה נכון כי 2 כדורים גמרו את הגירודים.
הלכה התיאוריה על הטפילים...

[פרודה*]

המתוקה שלי חולה. לא אכלה כל היום, ועלה לה החום בערב. כנראה איזה וירוס.
אני עצבנית כל היום, מזכירה לה שהיא לא יכולה רק אמא כל היום (באמת???) שאין לי כוח ושאני על סף הסבלנות שלי...

אחר כך, אני שואלת את עצמי שוב ושוב, איך זה שלא נופל לי האסימון קודם לכן, כשהיא נצמדת ורוצה רק אמא, כשהיא לא רוצה לאכול, כשהיא עייפה אך לא יכולה ממש לישון טוב...

מזל שיש חום לאפס אותי.

[פרודה*]

היום היתה הפגישה בגישור שכמעט לפני הסוף. קראנו את הנוסח הסופי של ההסכם. שנינו היינו בדעה אחת שהוא בסדר וגם את התיקונים עשינו יחד.
מה שלא הצלחנו לעשות בעודינו זוג, אנחנו מצליחים לעשות מצויין בנפרד. צחוק הגורל. או שמא הכוונתו?
הבנפרד עובר תקופה קשה, וגם זה קשה לו. אולי התואר "גרוש".
ואני שמחה שהסחבת נגמרת, הסחבת הרגשית.
הוא נזכר לאחרונה באיזו חופשה משפחתית ש"היה שבוע ממש קשה בשבילנו".
ואני שאלתי אותו "איזה שבוע לא היה קשה בינינו"?
הוא לא חווה את זה כך, ואולי כי הוא היה המתלבט, בתוך בועת התלבטותו, רוב הזמן, הוא לא חווה עד כמה זה מתיש אותי.
אני סיפרתי לו על השיר ששמעתי ברדיו שחיבר אותי לרגע טוב ביחסים, שנותן רגע של הפוגה לזכרונות המתישים.

ממש התהפכנו.
מי כתב את התסריט של הסרט הזה?

[הגבירה_בחום*]

מי כתב את התסריט של הסרט הזה?
אנ'לא יודעת, אבל תסמכי עלי שכשאני אתפוס אותו, אני אקרא לך להצטרף אלי כדי לסגור איתו חשבון (-:
@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוי פרודה יקרה
תסריטים...כשאת מוצאת את התסריטאי האולטימטיבי, אנא קשרי אותי אליו גם,
זקוקה לו דחוף!

[פרודה*]

עוד לילה לבן. אני לא בטוב. ולא יודעת אפילו להגדיר מה בדיוק לא טוב.
הקיץ התחיל, המתח נבנה. איך לשלב בין הזמן שלי עם הקטנה, לזמן עבודה, לזמן שלי עם עצמי.
רואה איך הנשימה נעשית שטחית, הלילות ללא שינה והחיוך (הפנימי) נסוג. עוד יותר פנימה.

יתכן ואני מתחילה לחוות את חד ההוריות. את זה, שבזמנים שהקטנה אצלי, אין מי שירווח לי, שיתן נשימה. שכרתי את שירותיה של בת עשרה לשלוש שעות, הייתי ממוקדת בעבודה, בין לבין בישלתי, ניקיתי ו...
מרגישה שזה ענין של היערכות נכונה ותפיסת הדברים.
הכל בראש. כי את הכל הייתי יכולה לעשות בדיוק אותו דבר רק עם אורך רוח, ונחת.
לא מצליחה.

נפלתי לאיזו תהום רגשית אך מנותקת. כל החיים שלי, גם ברמת העבודה, משדרים לי - לא מתאים.
כאילו החיים שלי לא מתאימים לי כרגע. כשזה הזמן שלי עם המתוקה שלי, אני מתוחה ממתי יהיה לי זמן לעבוד (אני גמישה בשעות, אך זקוקה לרצפים של עבודה). כשאני בלעדיה, אני ממלאה את הזמן בעבודה, סידורים, קניות.
אז לא נהנית כשאני איתה ולא כשאני בלעדיה.
משהו לא מצליח להתארגן לי - פנימית. וזה התחיל מאז שהתחיל החופש. זה נחת עלי.
רואה איך מסביבי האקס, הסבתות -מי שעוזר לי - עושה דברים יחד איתה: קניות בסופרמרקט, סידורים... אותי זה מלחיץ. לא אוהבת.
רוצה את החיים שלי בקצב שלי.
בניהול שלי.
וזה לא הולך איתה. כשאני איתה - אני מאד קשובה לקצב שלה ונוצר קצב מאד הרמוני בין שתינו.
כן, יש רגעים שהיא מתוסכלת מהדברים שאני לא מרשה, לא נותנת וכו', אבל סה"כ היא ילדה מאד נוחה ואנחנו יוצרות קצב משותף והרמוני.

אז למה אני לא מצליחה ליהנות מהזמן איתה? למה אני מתוחה, לא ישנה בלילות, ודואגת?

אני עושה תרגילי נשימה, ולוקחת זמן לעצמי בצורה של סדנה, פה ושם פגישות עם חברות... אך משהו פנימי נעלם, נסוג...
הלכתי לאיבוד לעצמי.

חזרתי לאני ישַנָה.
לא סתם ישן (old) וישן (sleeping) כתובים אותו דבר. כשאני חיה את חיי מתוך שינה עמוקה אני חוזרת להרגלים ודפוסים ישנים. דאגות. מתיחות פנימית.

הגיגי לילה...

[פרודה*]

מרגישה שהשנה הזו מביאה עלי את ברכת הסינון/גבולות ידיעת מה לא נכון ומה נכון לי.
בשבוע הראשון של השנה האזרחית החלטתי שלא עוד - חיים עם האקס.
החלטתי שזה לא נכון לי יותר. לא מתאים.
אח"כ המאהב, שכבר לא בקשר, אבל תוך כדי הקשר כבר אמרתי אין ספור פעמים בקול רם לו ולי שכך - בעצם - לא מתאים לי. לאורך זמן. שזה לא ממש מה שאני מחפשת.
וההריון. שאליו אני מתגעגעת בסתר. ומבכה את חוסר יכולתי להיות ה"זורמת, קלילה ובטוחה בעצמה". והגעגועים לנשמת העובר שעד ממש לא מזמן הרגשתי אותה עדיין סביבי. גם להריון המבורך הזה - אמרתי שזה לא מתאים לי. לא כרגע.

בענייני עבודה, יש לי אתגרים לא פשוטים של להפסיק להיות הנחמדה, מוכנה, נאמנה - תמורת נזיד עדשים. קשה לי, אבל אני עושה את זה. אומרת בקול רם למי שצריך לשמוע שיש דברים שאני לא יכולה יותר לקבל. ולא מתאים איך שהתנהל עד כה.
בפרוייקט שאני מרכזת מהשבוע, אני שמה לב, שגם פה מזמינים אותי לבדוק מה מתאים ומה לא. ולבטא את זה. מבעוד מועד.
ואני קצת מבטאה, אבל לא לגמרי ברור. כאן עוד קצת בוררת את הדרך והמילים. קצת חוששת.

האם אני קוראת את המציאות נכון? האם זה מה שנדרש ממני?
או שבדיוק הפוך?
תוהה ומבולבלת. פתאום מרדף החיים, הקצב שלו, מאבדים אותי.
כמו אותו סיפור (אנדיאני?, לא בטוח) של נוסע שעולה על האוטובוס ויורד בתחנה, אך הנשמה שלו עוד לא הגיע אל הגוף. היא עוד על האוטובוס.

ואני, בגופי מתפקדת. בינוני, אך מתפקדת.
ונפשי, מתוחה וכואבת.
ונשמתי... אי שם על האוטובוס.

מתפללת לאיחוד.

[פרודה*]

סיפור שהתחיל לי את השבוע הנוכחי.
סיפור שמסמן לי את מה שכתבה פעם משמורנית (איפה את?? אני מתגעגעת!): זוכרת את השלבים הראשונים שבהם הפרידה מקבלת משמעות - הוא יוצא עם אחרות, הוא עובר בית, אני פותחת בעצמי את הסתימה בכיור, זורקת אוכל מקולקל מהמקרר כי עדין לא הפנמתי את הכמויות שמספיקות לנו...:

במוצאי שבת ביקשתי מהאקס (שאיתו היתה בתי) שכשהוא בדרך אל ביתו בערב, שיתקשר אלי לתאם משהו ליום המחרת.
מקבלת ממנו SMS ב 23:15 בלילה, שואל אם אני ערה.
מיד מתקשרת, אין תשובה, ומסמסת חזרה שכן.
מחכה.
מחכה.
מתקשרת, אין תשובה. מסמסמת, אין עונה.
וכך עוד 4 פעמים.

והתסריט הנוראי מכל רץ לי בראש. שהוא מסמס לי בזמן הנהיגה וקורית תאונה נוראית. והלכה לי המשפחה הקטנה שלי. ואיך ויתרתי על ילד שגדל בתוכי כשעכשיו אין לי אף אחד יותר... ועוד מהמחשבות הנוראיות הללו, מהסרט שיצרתי בתוך ראשי.

בחצות הערתי את אחותו לשאול מתי הם יצאו מהבית לכיוון ביתו. היא לא ידעה להגיד בוודאות. בחצות וחצי, עם בגדי השינה שלי, יצאתי למכונית שלי בדרך אליו. לראות שהגיעו. המכונית חנתה לה בנחת. דפקתי בדלת, וכשפתח - ער, מריח מיין וסיגריות, נשברתי ובכיתי. הוא לא הבין, ואני שלחתי אותו לראות של שלל ההודעות והטלפונים שלא נענו.
2 הטלפונים שלו היו מושתקים.
והוא, כבר מזמן בבית. פשוט לא שמע שעניתי לו, אז המשיך בענייניו. נעלם לתוך עצמו, ושכח.

לילה לבן ראשון מזה שנים הגיח. החרדות הציפו למרות שידעתי שזה רק בראש שלי. זה לא אמיתי. היא ישנה טוב שם אצלו. ראיתי אותה.
למרות זאת, לא יכולה להשתלט על זה. הנשימה רדודה, הבכי, החרדה. ההצפה.

זה ברור לי שאותה סיטואציה היתה יכולה להיות גם אם עוד היינו חיים יחד. פחות הנסיעה אליו הביתה.
רגעי הקיצון בללמוד לשחרר.
כאב חוסר השליטה. הפרידה מקבלת משמעות.

[שוות_נפש*]

[אהבה*]

כתבתי לך איפשהוא למעלה שגם אני בחרתי בהפלה פעם אחת.
אני רואה שבחרת גם את, ויש לי משהו לשתף אותך, אולי את יודעת, שהגוף מלא בהורמונים ולכן זה קשה ואמוציונלי ביותר.
בשבילי כמה חודשים טובים זה היה ככה, ואז זה התאזן קצת, אבל עד ה- 9 חודשים בערך של אחרי הכניסה להריון, גם אם לא חשבתי על זה, זה היה שם, ורק אחרי, יכולתי לראות שזה עבר.
בכל אופן, מבינה ללבך ומבינה מאד את הקושי שאת חווה.

[אהבה*]

נשמע שאת צריכה תמיכה, אולי פרחי באך, זה קל לקחת ויכול לאזן

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם אני
מבינה ללבך ומבינה מאד את הקושי שאת חווה.
ולא רק מבינה, אלא מכירה ויודעת על מה את מדברת.

[אהבת_עולם*]

[הגבירה_בחום*]

(())
למרות השונות המוחלטת של מצבי, מזדהה עם המאבק הפנימי הזה.
חושבת שאכן הוא היה יכול להגיע גם בנסיבות אחרות לגמרי. וההתמודדות הפנימית איתו, בסופו של דבר, דומה.
מה באמת בדבר טיפול כלשהו? מרוקן וממלא מחדש, תומך ומחדש כוחות?
@}

[פרודה*]

תודה לכל התומכות.
אתמול, הפרוייקט שאני אמורה לרכז נדחה לאחרי החגים.
בבת אחת, הגוף נרפה. והנפש נרגעה. ואני חוזרת לנשום. שטוח אמנם, אך עם יותר זמן לקחת מדי פעם נשימה עמוקה.

לעניין: ...אבל עד ה- 9 חודשים בערך של אחרי הכניסה להריון... מצחיק (או עצוב) סימנתי ביומן את תאריך הלידה המשוער של העובר שלי, עם נר זיכרון. אני בד"כ ממש לא בעניין של נרות זיכרון, אבל מאיפה שאני עכשיו, מאד רוצה להדליק אחד.
יחד עם זאת, בעודי כותבת ביומן אמרתי לעצמי: מעניין איפה אהיה ב 20 לינואר.

אולי פרחי באך, זה קל לקחת ויכול לאזן אני מחפשת הומיאופט/ית באזור שלי. פרחי באך (או לפחות רסקיו) לא משפיע עלי בכלל.

מה באמת בדבר טיפול כלשהו? מרוקן וממלא מחדש, תומך ומחדש כוחות? אז בינתיים ממשיכה באדיקות לקבל דיקור - פעם בשבוע (וגם צמחים, שהיא נותנת לי), אימון אישי- פעם בשבועיים, וייעוץ ביוגראפי - פעם בשבועיים.
יוגה - כבר לא עשיתי מאז ההפלה ולא אעשה עד אחרי שהקיץ יעבור.

מכל זאת, אפשר להבין שאני בתהליך. ובתהליך, כמו בכל תהליך יש את המסלול של העליות והירידות.
עד כמה שאני מבינה ומודעת, אני דואגת לסביבת הנפש שלי ולגוף שלי.

אם יש לכן המלצות שלא סובלות דיחוי - אשמח לקבלן
תודה שוב על החיזוקים.

[אהבת_עולם*]

אם יש לכן המלצות שלא סובלות דיחוי

אני ממליצה לך ל.....קבל ממני חיבוק !

אז הנה....


עד כמה שאני מבינה ומודעת, אני דואגת לסביבת הנפש שלי ולגוף שלי.
אני חושבת שאת עושה דרך נהדרת !

[פרודה*]

לבנפרד שלי מאד קשה. הוא בדכאון קיץ הרגיל שלו. הוא לא מצליח להתארגן בבית החדש שלו. הוא לא נהנה מלהיות עם הבת שלנו.
כואב לי לראות אותו כך. אני מזכירה לו לבקש עזרה.
היום, בדרך עקלקלה הוא שאל אם אוכל לעזור לו להתארגן בבית שלו. בשביל שזה יהיה מוצהר, ביקשתי שיחשוב האם מתאים לו ש אני אעזור לו. כי אם לא, אפשר לחשוב ביחד מי יכול. מתחת "לשפם" הוא סינן ש-כן. הוא רוצה. הוא גם יודע שהבאלגן החיצוני משקף את הפנימי.
הוא גם יודע בתוך תוכו, שהפנימי לא יעלם מיד.
אני אשמח לעזור לו להתארגן. גם כי הוא מי שהוא, וגם כי הבת שלי שם. וחשוב לי שיהיה לה בית מאורגן ומסודר להיות בו חצי מהזמן.

היום הוא אמר לי שבתוך כל הכאוס הפנימי שלו הוא מרגיש שהוא מתגעגע אלי.
אמרתי לו בנחרצות שזה בגלל שהבית שלו לא מסודר. אין לו פינה להיות בה.
לא בטוח שזה בגלל זה. אבל אין לי רצון להכנס לפינה הזו (המבולגנת )

הוא, כל שבוע מביא לי את שאריות הירקות האורגניים שלו, שקית שאנחנו לא מצליחות לסיים. מרגישה שאנחנו ממש מצליחים להיות נדיבים אחד עם השני.
אני זו שנופלת לחשבונאות שמצחיקה אותו ואח"כ אותי:
"אני רוצֶה לעשות גרנולה, המתכון אצלךְ?
"לא, הוא לא, אבל אם אתה עושה אני אקנה לךָ את המרכיבים ותעשה גם לי, טוב?"
תקני לי את המרכיבים? ח...ח...ח...ח...ח...ח...ח

ובתוך כל זה, אני כל כך שמחה, שכשאני הולכת לישון, הקושי שלו לא איתי.
וכשאני קמה בבוקר, הבית אוורירי ונעים - נטול הקשיים שלו.
יש בי שקט בגזרה הזו בחיי.

[פרודה*]

תודה אהבת על ה
זה באמת מה שאני צריכה רוב הזמן.
קחי בחזרה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

פרודית יקירית,
מה אומר ומה אגיד
תן לפצע להגליד
העיקר לא לפחד
כמו שאתה כוכב בודד

ועכשיו בלי עזרה של אהוד בנאי,
אם היה לי בלוג בנושא הוא בדברים מסויימים היה כל כך דומה לשלך...
בטח שתעזרי לו עם הבית ולו בגלל שזה איש שאהבת פעם והוא לא עשה לך כל רע, אולי הוא לא אוהב יותר , אבל מותר לו ואת נשמעת לי כל כך אחת שמחזיקה קשרי ידידות אחרי קשרים זוגיים. (אני מאוד כזו).

כל כך מצחיק, גם לי הוא מביא ירקות אורגניים מהשדה, אצלנו - הוא זה שעזר לי עם הדירה (כל ענייני המקדחה והדברים הכבדים), וגם אני מאוד חסרה לו - להבדיל אלף הבדלות... אצלי הוא נשאר מאוהב ומאוד לא רצה את הפרדה ואני צריכה לשים כל הזמן גבולות שמעליבים ויוצרים מתחים.

וגם אני שמחה שהפרק הזה מאחוריי. ושלא תחשבי שאני לא עוברת עדיין תהליכים של הבנה והפנמה וקשיים וצער וכעס ו..ו.. ו..

[פרודה*]

נקודית יקירית גם את,
תודה על החיזוק. וזה כיף לקרוא שיש עוד גרושים שמצליחים להיות ולחיות את זה יפה, נעים ומכבד.

זה מעניין, את יודעת, כי אנחנו באמת מאד אוהבים.
מאד מאד.
אבל לא אהבה של זוג. אני התאהבתי בו, באמת. והחזקתי בחזון האהבה הזו עד ממש לא מזמן.
ועכשיו, כשאני משחררת, אני מגלה שמה שנשאר זה אותו גרעין של אהבה שיש בינינו. גם הוא מרגיש כך.
זה ברור לנו ולכל מי שרואה ומרגיש אותנו.
עד כדי כך שזה יכול לבלבל חלק מהנוכחים שלא מבינים למה נפרדנו.
אז - הוא עדיין (ותמיד, נראה לי) יאהב, אבל כפי שהיה תמיד, לא מאוהב ולא מחוייב.

את נשמעת לי כל כך אחת שמחזיקה קשרי ידידות כן, עם מי שזה מתאים. לא כולם. אבל זה סיפור מיוחד כי יש לנו בת משותפת. ובזכותה באמת תהיה לי הזדמנות להיות חברה שלו והוא שלי כל החיים.