באופן טבעי

יום שני בלחק הזה של המילואים מאחורינו. המרגיעון אומר "כולנו זקוקים לחיבוק"
כנראה

מחר יש יום טיול שהוא בעצם מסיבת בת מצוה לבת דוד של האיש. באורח פלא ממש הוא יצליח להגיע. אפילו לפני. יש לו טרמפ הלוך וחזור עם כלת השמחה.
אני שמחה מאד שניפגש ובטח גם הילדים יופתעו וישמחו מאד
אז למה כל מה שאני מליחה לדמיין זה את הרגע בו הילדים ואני ניכנס למכונית שלנו, והאיש, האב יכנס למכונית של הדודים?
ואת הבכי והדמעות שלי ושל הדרור?

אוף...
עד עכשיו דוקא היה בסדר (טוב, חוץ מערימת הכביסה שמסתכלת עלי ואני מסתכלת עליה בחזרה)

איך זה שימי המילואים מתחילים מיום שני? מה יש להם עם יום שני, כאילו שיום ראשון לא מבאס ממילא גם בלי יום שני מילואים שלמחרת?
מחר הוא יוצא, לשבועיים וחצי, קיצרו לו קצת.
אני מרגישה כמו סיר לחץ וניצלתי את רוב הלחץ הזה בשביל פרויקטים מוצלחים ביית- עשיתי מיליארד כביסה וקיפולים והדחות וסדר, כאילו בשביל להתחיל נקי אבל בעיקר בשביל לא לחשוב ולהתמודד. גם דרך. אשמח לארח אצלי אימהות בסטטוס דומה, יש גינה ובריכה והרבה מקום.

בפעם האחרונה שניצלתי את זמן-הלחץ-שלפני לטון עבודה בבית, נתפס לי מזה הגב, והאיש קורקע.
אל תנסו את זה בבית.

אשמח לארח אצלי אימהות בסטטוס דומה,
קביעתנו עדיין בתוקף, הלא כן?
בעוד קצת פחות משבועיים, אם אני מחשבת נכון.

בתוקף בהחלט!

או, צרת רבים.. אני לא לבד... צה"ל החליט לארגן לנו מסיבת שנה למלחמה ולקרוא לו שוב לחודש מילואים (חודש שלם "מצטער יש מחסור בכח אדם אז הפעם זה לחודש מלא") וזה אחרי שעדיין לא עיכלתי את הקייץ הקודם, כלומר אני צריכה ללדת והוא בלבנון - שוב ציטוט שלו "את תצליחי ללדת בלעדי אבל החיילים שלי לא יסתדרו בלעדי בלבנון".
אני עם שני הקטנים, בבית, בלי עזרה כי ההורים שלנו לא ממש במצב פיזי של לעזור, ועם בעל בית נחמד שהודיע לי ביום שהוא יצא למילואים שאנחנו צריכים לעזוב תוך חודש כי בא לו לשפץ. היום החלטתי לשנות גישה: מעכשיו אנחנו בחופשה! עושים רק דברים כיפיים, נסענו לים, אכלנו בארומה, החלטתי לשחרר כדי לשרוד. הבית פחות נקי, אוכלים קצת פחות תבשילי בריאות ובעקר משתדלים להנות כמה שיותר.
נשמח לאחד כוחות עם עוד מילואימניקיות בחופשה בחודש הקרוב.

רק תתנחמו בעובדה שזה עובר. בן זוגי היקר לא יוצא למילואים פשוט מכיוון שהוא איש קבע ובדר"כ חוזר לאפטר באמצע השבוע (מגיע בשמונה)ובסוף שבוע אם לא עושים שבת או אין תרגיל. אבל אולי מבי טוב יותר כי זו שגרה ובשגרה מתרגלים(כך היה גם כשעמדתי ללדת את ביתי ולא ידעתי אם יספיק לחזור ושבוע אחרי הלידה וכשהילדה היתה מאושפזת והבן נשאר בבית עם סבתא) לשמחתי עכשיו הוא כבר מספר חודשים ג'ובניק וחוזר כמעט כל יום (אומנם לרוב אחרי תשע בערב ויש שבתות, ואף פעם לא יודעים אם חוזר ומתי)וככה לעוד שנה!!
שולחת לכן הרבה כוחות!

את תצליחי ללדת בלעדי אבל החיילים שלי לא יסתדרו בלעדי בלבנון
לגבי החלק האשון אני לא יודע, אבל החלק השני הוא שקר שהרבה מילואימניקים (גם ביחידה שלי) אוהבים לספר לעצמם.
(ואם הוא היה נניח עם רגל שבורה, אז חלוץ היה מחכה עד שהוא יתאושש כדי להכנס בלבנון?)

לכל אחד יש תחליף. (בצבא, הכוונה.)

מחדשת את הדף וזקוקה לעיצה.
בעלי יוצא עוד מעט למילואים.
אני יודעת שאסתדר עם הקטנטנים שלי. זו לא הבעיה.
אבל- מה עושים עם הפחד?
אני מתה מפחד. במיוחד בלילה.
כשבעלי חוזר מאוחר לפעמים. אני יושבת ומחכה כי אני מפחדת לישון לבד.
לפני שבוע הוא נסע להוביל משהו בלילה (וחזר ב-4 לפנות בוקר) ובקש שאלך לישון. הלכתי לישון ב-12 וישנתי גרוע עד שהוא חזר. למרות הייתי עייפה מאוד.
למחרת- יום רגיל. אבל איך אני אתפקד?
אני ממש מפחדת להיות לבד.
מה עושים? מה?

את יכולה אולי לישון אצל אמא שלך, או להזמין מישהו לישון אצלך, אפילו אח/ בנדוד צעירים (אצלינו במשפחה תמיד גייסו איזה בנדוד תיכוניסט לשמור על האשה הקטנה בבית )

אני גם פחדתי פעם. היום התרגלתי ואני מדחיקה..

לא. אני לא יכולה וגם אין מי שיבוא אלי.

רוצה לבוא אלי? גם בעלי במילואים )-:

הלואי! אבל אני עובדת והחבר'ה לא בחנוך ביתי:-(
אני מחזיקה לך אצבעות. שיעבור מהר..

מפחדת, מבינה ללבך.

אולי אני יכולה לבוא אלייך לכמה ימים. (כידוע, אני עכשיו 'פרפר חופשי' ומתיירת את הארץ)
תלוי מתי, ובאיזה איזור את גרה. (לכמה ימים הוא נוסע?)

אם את רוצה, את יכולה לענות לי במייל שמופיע אצלי בדףבית. (וכדאי לכתוב לי בדףבית אם שלחת מייל)

האמת היא שעובר בסדר. מתגעגעת, אבל שורדת (-:

אני שמחה שאצלך בסדר, פלפלת.

עוד עצות בבקשה מה עושים עם הפחד שלי. בבקשה.

_אבל- מה עושים עם הפחד?
אני מתה מפחד. במיוחד בלילה_
מזכיר לי שבעלי נסע לשלושה שבועות בדיוק ביום ש בני סלע ברח מהכלא. ובנוסף על כל הצרות השכנים ממול עברו באותו היום דירה , לצורך שיפוצים בדירה מימול, כך שלא היה אף אחד בקומה בדירה תל אביבית מלבד הבנות ואני.
היה מה זה מפחיד. אפילו ביום, פחדתי להכניס את העיתון שליד הדלת. או כלקחתי את הגדולה לגן. דאגתי תמיד שתיתן לי יד (כדי שלא חלילה יחתוף אותה). אבל התרגלתי לחיות עם הפחד. ותפקדתי. לא היתה ברירה. המצחיק הוא שבעלי חזר בדיוק כשתפסו אותו.

אני חושבת שאני לא יתרגל לחיות עם הפחד.
אני אמות מפחד.

אולי פרחי באך?

כן. תודה!
מעדכנת- לקחתי פרחי באך. עזר לי מאוד.
עדיין פחדתי והיו לילות שלא ישנתי או שהתעוררתי מליון פעמים. אבל אני שורדת
חבוק לכל מי שבעלה במילואים.

כן. תודה!
מעדכנת- לקחתי פרחי באך. עזר לי מאוד.
עדיין פחדתי והיו לילות שלא ישנתי או שהתעוררתי מליון פעמים.
אבל אני שורדת

חבוק לכל מי שבעלה במילואים.

מה עושים בערב שבת? קבלת שבת עצובה בלי אבא? כל כך לבד.....

מתארחים אצל חברים, אצל משפחה איפה שנעים

הלכנו לבית כנסת קונסרבטיבי. היה מאוד חמים ונחמד. החזרה הביתה לבית הריק נטול האבא מאוד קשה. גם לי וגם לקטנה. מחכים.....

ראיתי את עצמי בדף הזה למעלה שואלת איך עוברים את המילואים עם יותר מילד אחד. אני עכשיו עם שניים- בת 4 שנים ובן 3 חודשים עם הצרכים של בן שלושה חודשים. מרגישה שאני עסוקה כל היום בלתמרן ולנסות שהכל ישאר ביחד, מחובר באותו המצב. הבדידות והחרדה הם החלק הכי רע של החוויה הזאת.

יאללה ל מה חדש. .מה חדש? בעלי במילואים. אינשאללה שיהיה כבר בן 40 או שיבוא שלום, מה שיגיע קודם;-)

קר לי קא אני ישנה עם אור

זה הזמן להכיר את השכנים

גם בעלי במילואים (ביחד??),
אני חושבת שהמרוויחה העיקרית כאן זאת אימי, שזוכה בכל יום לביקור שלי עם הנכדה...
אנחנו מתנחלות שם (כולל הכלבה) כל בוקר מ-10, עד 18:00...
לא בישלתי כבר שבועיים.... ממש מפנק המילואים האלה...

אפשר לבוא לאמא שלך ??
אא שלי ממש לא בקטח. דמייני לעצמך בית לבן עם ספות לבנות ושטיח לבן.

למה הפסקתם עם הדף?

הבעלהגיע לגיל 40?

נהייתם הורים ל7 ילדים?

כולכן בחודש תשיעי באופן תמידי?

תעזרו לי ! בעלי יוצא גם!!

ספרי קצת, כמה ילדים? כמה זמן מילואים? מה את מתכננת?

והצוויליכית בכלל לא מעריכה את זה שאני לא נעלם לה לחודש בשנה!
מצאה לה אחד אלרגי לעקיצות דבורים...
רק תעצבן אותי, ישר אני נהיה מג"ד שריון (מיל.) !!

(ובהזדמנות זו לומר תודה על הנתפס לעיתים כמובן מאליו - תודה לכל העושים מילואים למרות הקשיים, ולנשים שלהם כמובן עם השמיניות באוויר... תודה גדולה.)

צוויל

האיש כבר חודש במילואים.
שני ילדים,(בני 5, 2.2) השלישי בדרך. בהתחלה אמרנו שנעשה "קייטנת אבא במילואים":

ככה כשמתכוננים לכיף, נהייה כיף. בהתחלה היה טוב. אני חושבת שזה בגלל ההורמונים של ההריון. וגם, משום מה, היה יותר קל לשמור על הסדר בבית. (מה זה אומר?)
תכננו איפה להיות מה לעשות פעילויות כיפיות וחינמיות (בגילם גם גן משחקים חדש זו אטרקציה)

אבל בסוף גיליתי שבחודש שמיני, ב30 מעלות בצל אין לי כוח ו/ או יכולת ללכת לאף מקום. (אין לנו רכב)

ההורים שלי במרחק שעתיים נסיעה ברכב ההורים שלו קרובים פיזית אבל לא עוזרים. למעט אתמול כשכבר נחנקתי.
הביביסיטריות בימינו עסוקות נורא! ולא יכולות לבוא לעזור. אני כבר לא מנסה כי נמאס לי לשמוע "לא" ולהידחות כשאני כלכך זקוקה לעזרה.
זו גם עונת בגרויות וכולם נזכרו להיות חרשניות.

אני מרגישה בעיקר כעס על כל אלו שלא עושים מילואים. צוויל, אל תיקח אישית. אולי אתה יכול להיות תומך מילואים ולעזור אצל משפחות שעושות מילואים.
ואז, הו אז, היא תעריך

סבלנות כולנו פוקעת.

הקטע הוא, שגם כשהוא פה, הוא מחוץ לבית שעות מרובות, אז אין הרבה הבדל. ...

בקיצור אני עסוקה בלחנוק את הבכי כדי שלא נתפרק פה כולנו.

רציתי לפתוח דף תמיכה, ממש רציתי. אבל האתר לא התלהב לפתוח דף.
@@₪(&(
בעלי בחו״ל
זה לא בדיוק כמו בעלי במילואים- חובתו האזרחית עלק.
פה זה נסיעה מהעבודה , שיש בזה הרבה יותר בחירה. וגם סתם כיף לו בזמן הכי שנוא עלי בעולם - בחגים.
נכון שאם הוא במלון 5 כוכבים אז אני לא חייבת להגיע לאכול עוף מכובס אצל המשפחה שלו??
עד פה-קיטורים
מפה
צעקה:״אאאאאאאאאא״
אני מרגישה ננטשת כשהוא נוסע. אני כועסת כמו ילד קטן שמשאירים אותו לבד. מבחינתי אם הלך כנראה לא יחזור. קשה לי לדבר איתו בחו״ל מרב שאני בעצבים.
וכשהוא חוזר לוקח לי כשבוע להתרגל. השינוי שהוא בתוך ומחוץ לחיי מאד קשה לי.

אצל המשפחה שלו!?! ברור שלא. מה זה פה?

טוב, לא הצלחתי לקרוא את כל הדף רק חלקים
האיש שלי יוצא מחר לכולה חמישה ימים
אבל הגדול - בן שנה ועשרה - קשור אליו נ-ו-ר-א, ואני מאוד חוששת מהקושי הגדול שיהיה אם לא יראה אותו כמה ימים
כל יום האיש חוזר בשבע מהעבודה, (חוץ מהימים שהוא חוזר בשמונה...), והילדון שואל תמיד באיזשהו שלב "איפה אבא", מקבל בשלווה ובהבנה את התשובה שאבא יחזור עוד מעט, וכשאבא חוזר באמת - הוא מתנפל עליו בשמחה כל כך כנה וכובשת שזה מקסים ושובה לב לראות את זה ביום יום, אבל שובר את הלב לחשוב שמחר-מחרתיים ועוד יומיים אח"כ אני אצטרך להגיד לו - אבא לא יחזור היום
אבא הוא זה שמעיר אותו בבוקר, מלביש מארגן ולוקח לגן, ואבא הוא זה שמקלח ומרדים. אני עושה את הדברים האלה כשאבא לא נמצא (כבר קרה כמה פעמים), וזה עובר בסדר אם אבא באמת לא נמצא. אם הוא באיזור אז הוא מבקש את אבא, ומכיוון שגם אבא רוצה, וגם אני עם הקטן (בן חמישה חודשים) אז זה בסדר מבחינת כולנו בד"כ.
אז יש גם את הקטע הטכני של איך מרדימים שניים כ"כ קטנים וכו', אבל זה נראה לי אפשר להסתדר עם כל שלל העצות מלמעלה, בעיקר מנשא, קצת בייביסיטר, הנמכת ציפיות, התארגנות מראש וכו'.
אבל הקטע הזה שנשבר לי הלב מלחשוב על הגעגועים שלו לאבא.
אני יודעת שאני צריכה שלא לשדר את הקושי אלא לשדר "סבבה, הכל בסדר", וכבר החלטתי שהתשובה לשאלות תהיה "אבא יחזור עוד כמה ימים", - הוא עוד לא מבין מושגי זמן, רק "אח"כ" בצורה עמומה, אבל זה משהו
וגם חשבתי עם עצמי - האם הייתי רוצה שלא יילך למילואים - מצד אחד - כן, הייתי רוצה שיהיה איתנו כל הזמן.... אבל האמת היא שאני מעריכה את זה שהוא עושה מילואים וחושבת שזה חשוב, כך שהמחשבה על כך שהוא עושה את הדבר הנכון - שאנחנו כזוג עושים את הדבר הנכון - אני מקווה שזה יחזק אותי, ויאפשר לי להעביר אל הילד את החוזק הזה. לא להעביר לו מסר שמשהו לא טוב קורה. אלא שמשהו טוב קורה, אבא הלך למקום שטוב שהלך אליו (איזו מחשבה פסיכית. כמה רע שאנחנו בסיטואציה הזו שיש מילואים (כלומר מצבנו הקיומי כישראלים). אבל בהינתן הסיטואציה, אני שמחה שהוא תורם את חלקו).
אז אני כותבת כאן גם כדי לשפוך
וגם כי אם למישהי יש רעיונות נוספים או שיתופים שיכולים אולי לסייע
וגם כי עולים לי רעיונות תוך כדי
למשל, להתייחס אל זה כאל הזדמנות להתקרבות אל בני שביום יום קרוב יותר אל האיש (אני עסוקה בתינוק הקטן)

אויש, מילואים זה הסיוט שלי ואיכשהו בעלי היה מקבל פעמיים בשנה, זה היה מחרפן אותי במיוחד כי הוא בתפקיד אפסנאי, כמה זה כבר חשוב רבאק (חבר שלו צחק שבסוף נגלה שהוא באיזה תפקיד סודי בכיר עם כל המילואים שלו (-8 אבל לא נראה לי). מקווה שסיימנו עם זה, השנה מלאו לו 40 ואני ילדתי את בתי השישית כך שזה אמור לפטור אותנו מהעניין אני חושבת.

רעיונות ? אין לי ממש, שמחה בשבילך שזה רק חמישה ימים, נשמע שהוא מאוד משמעותי עבור הילדים והמשפחה, זה טוב אבל מקשה על העניין.
כדאי להרפות, לפנק את עצמך בכל עזרה שתוכלי ולהקל על עצמך כמה שאפשר - אוכל פחות מושקע או קנוי, שמרטפית שתעזור לך, העיקר שאת תהיי שמחה כי זה מה שבאמת חשוב לילדים. אם הבית יהיה יותר מבולגן והאוכל פחות בריא לא נורא, זה רק חמישה ימים, העיקר שהעומס עלייך לא יהיה גדול מדי.

בהצלחה ויישר כוח על התמיכה בבן זוג, זה חשוב מאוד.

גם על נסיעות מהעבודה לחו"ל אפשר לקטר כאן או שלזה יש דף נפרד ??? (בכל מקרה קבלתי מהדף הזה הרבה חיזוקים אז תודה ) .

גם על נסיעות מהעבודה לחו"ל אפשר לקטר כאן
בתנאי שאת לא מקבלת מתנה כשהוא חוזר (-8