הפעם בלי להתבייש

[נטע_ש*]

_מאז שהיא סיפרה לי את זה - הרגשתי קינאה.
שהלוואי שמישהו היה ככה 'מציל' אותי.
עוד אז.
מדי פעם אני מפנטזת על דבר כזה.
אבל הרי כבר אי אפשר לחזור אחורה.
לפעמים אני מפנטזת שזה עדיין יכול לקרות.
שגם היום אם מישהו יושיב אותי על ברכיו יום אחרי יום - אז זה ישנה._

ממליצה על הסרט: Choke

[אוד_ליה*]

היי
קוראת אותך, אבל בד"כ תוך הנקה כך שקשה להגיב...
לגבי השיחה, אנסה להיזכר @}

[תמי_אמא_לשתיים*]

קראתי אותך שוב. מה שכתבת על החיבוקים להורייך - מאוד מרגש אותי. מבחינתי פשוט יותר להבין איך אפשר לבנות קשר אינטימי ורווי במגע עם מישהו חדש מאשר לתקן קשר ישן ועוד עם ההורה הפוגע. אני חושבת שהיכולת שלך לחבק אותם היא נהדרת.
אם כי - מעלה בי גם תהייה האם היא לא שחזור של דפוס שבו את נותנת את מה שאת לא זוכה לקבל מהם? בקיצור - יש הדדיות? את גם מקבלת מהם היום חיבוקים? ולמה בעצם את מחבקת אותם? את לא חייבת לענות כמובן...
ממה שאת כותבת נראה לי שאת פשוט חייבת להפוך את ענין המגע למקצוע.

[אהבת_עולם*]

שוב, תודה גדולה על התגובות.
גם למי שאני לא כותבת לו תגובה ספציפית, כי לפעמים אין לי משהו מיוחד לענות.
תודה לכולכם .

רק רציתי לומר שהשירים שלך ממש יפים בעיני. מרגשים בצורה ישירה וכנה כזאת
איזה כיף לשמוע.

_אהבת עולם , את עושה עבודה נפלאה.
את ממש עולה על הנקודות הנכונות בשבילך ועובדת עליהן בצורה כל כך מדוייקת
אני חושבת שבזה שאת "הפסיכולוגית" של עצמך, לפחות בבלוג הזה, ובכלל הנטייה שלך לחשוב לעומק על כל מיני דברים שעולים אצלך
את לגמרי לוקחת את האחריות על האושר שלך ועל החיים שלך._
תודה ניחוח אדמה, זה חשוב לי שרואים את זה.

כל-כך לא רציתי לגרום לך לתחושה רעה בדברים שלי.
תמי, זה לא את.
זה פשוט תחושה שקיימת בי.
שאפילו אלה שבאים מהמקומות הכי דפוקים - יש להם יכולת יותר גדולה משלי בתחום הזוגי והחברתי. ואין לי מושג למה אני לא. מה פגום בי עד כדי כך, אפילו יותר מכל אחד 'שרוט' אחר.

[אהבת_עולם*]

את דפוקה? את כל-כך מודעת, ומיוחדת, ומלאה כרימון. את לא רואה את זה? זה עולה כל-כך בבהירות בכתיבה שלך.
ברור מתוקה, ותודה לך. ברור שיש בי.
יש בי המון.

אבל 'דפוקה' אני מתכוונת למשל, בתחומים שיש לתפקד בהם ואני לא מתפקדת.
ביכולת שלי להתמודד עם החיים. ביכולת שלי לחיות.

הנפש שלי פגועה=דפוקה (כמו מכונית שעברה תאונה ונשארה לה דפיקה או שריטה. ויש דפיקות שפוגעות לא רק במראה אלא גם בתיפקוד...)

• 'דפוקה' במובן של פגיעה נפשית, של חוסר תיפקוד תקין - שזאת האמת. זאת המציאות.

אני לא מתכוונת בזה להגיד שאני 'לא שווה' או משהו כזה.*

************

• אני דפוקה למשל בתחום הזוגי. אין לי ואף פעם לא הייתה לי מערכת זוגית אמיתית. רק כל מיני חיקויים עלובים, או דברים 'בדרך' לשם שלא התממשו.

אני אפילו לא יכולה לשים את האצבע למה.
האם אני בררנית מדי, האם העוצמות הרגשיות שלי מבריחות אנשים, האם אני כלכך שונה ומיוחדת - שאנשים לא יכולים לקבל את זה, האם זה פחד הנטישה שלי שאני מקרינה, האם זה הפחד מדחייה - שגורם לדחייה, האם והאם והאם.
אני לא יודעת.
אני מרגישה שאנשים לא רוצים להיות איתי מאיזושהי סיבה.
ושגם אני בדרך כלל לא רוצה להיות איתם מאיזושהי סיבה.
אבל תמיד יכולה להיות האפשרות שפשוט עדיין לא הגיע הזמן, שהיקום מחכה לתת לי את זה רק עוד קצת עוד קצת, או שפשוט עדיין לא הגיע האדם שבאמת מתאים לי.
(לתחושתי, אף אחד מאלה שחלפו בדרכי, לא היו שייכים אליי בנשמה)

אני מאוד מאוד פוחדת מהחולשות הרגשיות שלי, כפי שעלולות לבוא לידי ביטוי בזוגיות.
במיוחד - פחד הנטישה.
אני יודעת שכשאני לא בזוגיות אני עשויה להרגיש חזקה ושולטת בחיי - וכשיש מישהו בסביבה, מתחילים כל הסרטים.
קרה לי שנכנסתי לסצנות קשות ביני לבין עצמי או מול פרטנר - סביב הצורך בקירבה או פחד הנטישה.

פעם הייתה לי חברה שסיפרה לי על סצינות קשות שהיו לה עם בעלה לשעבר, למשל שכל פעם שהיה יוצא מהבית הייתה נכנסת להתקפי בכי היסטרי (דופקת את הראש ברצפה? או דברים כאלה...). (מה שיש לשער שהרחיק אותו ולא קירב)

קשה לי להתמודד עם זה.
עם הפחד מלהיות במקום הזה.
עם הפחד מלהזדקק - ושדווקא בגלל ההזדקקות הזאת ינטשו אותי.

היה לי אפילו קשה להיות בקשר איתה - כי פחדתי מהדמיון שמצאתי בתחושות הפנימיות, ופחדתי שאגלה שאני ממש כמוה, ושגם לי יהיה אותו גורל כמוה (גורל עצוב).

************

• אני גם דפוקה למשל ביכולות החברתיות.

אין לי שום חבר קרוב, וכמעט אף פעם לא היה.
למזלי, יש לי כאן חברים וירטואליים. לולא זה - הייתה כנראה שממה מוחלטת.
גם בנושא הזה - אין לי מושג מדויק למה.
אני הרבה פעמים מנסה ליצור קשרים - ואיכשהו זה לא קורה: או שאני לא מרגישה היענות. או שמתחיל קשר ואין מה שמחזיק אותו. או שקורה איזה 'תאקל' והקשר נשבר. או שאני מאוד ביקורתית, ומרגישה שקשה לי להיות בקשר עם הבנאדם. או שסתם - שנינו רוצים אבל אף אחד מאיתנו לא משקיע יותר מדי, ואז זה מתפוגג.

אני גם לא כ"כ אוהבת להיות בקשרים עם אנשים.
אבל אני מאוד כמהה לקשרים עם אנשים.
זו סתירה עצומה.

אני חושבת שאני בצורה לא מודעת יוצרת את זה שלא יהיו לי קשרים.
אני רק לא יודעת מה לעשות כדי לשנות את זה.
כי כל פעם שאני מנסה לעשות איזה צעד מודע בעניין הזה - זה לא נושא פירות.

כלכך הרבה פעמים היה נראה שהנה הנה קשר נוצר לו - ושוב גיליתי שלא קשר ולא נעליים.

בעצם, כשאני חושבת על זה - הדינמיקה בנושא החברתי ובקשרים הזוגיים מאוד דומה.
כמעט כל משפט שאמרתי אני יכולה לומר על שני הנושאים.

**************

אני חושבת שגם אם איפשהו אני לא רוצה קשרים חברתיים או לא רוצה זוגיות - הרי גם זה נובע מחוסר איזון פנימי.
בן אדם בריא בנפשו - הגיוני שירצה בדברים האלה.
ככה שלא הייתי אומרת 'אם את לא רוצה - אז אין שום בעיה, הכול בסדר, לא צריך לשנות כלום במצב'. לא. זה לא נכון.

************

• אני דפוקה גם בהתמודדות עם העולם, עם החיים.

הצורך למשל לעשות דברים יומיומיים, כמו להרים טלפון לאיזה מקום, ללכת לקניות, שלא לדבר על דברים נוראיים כמו ענייני בנקים או ביטוח לאומי וכו' - כל הדברים האלה הרבה פעמים מטילים עליי אימה.

אני יכולה להיות יום שלם במעין חרדה, רק בגלל שאני יודעת שאני צריכה להתקשר לאיזה מקום.

אז מה זה אומר? נפש לא דפוקה? נפש בריאה?
דפוקה. בטח שדפוקה.

(עשיתי לאחרונה הרבה צעדים קדימה בתחום הזה - של העשייה, של ההתמודדות. המון ! ואני מאוד גאה בעצמי על כך.
אבל עדיין - יש לי דרך לעשות. זה עדיין מלא פחדים. לא פשוט לי.)

*************

• ולגור בבית של ההורים בגיל 37 - זה לא דפיקוּת?

חוסר היכולת להיות עצמאית, הפחד לצאת החוצה, הפחד להתמודד עם העולם....
התלות הרגשית.

וכו' וכו'.

(גם בתחום הזה אני מרגישה שעשיתי לאחרונה כמה צעדים חשובים קדימה, ושאני בדרך לעשות עוד.
אבל שוב - אני מתמודדת עם המון קושי. כדי לעשות את כל זה, אני צריכה פה להתגבר על נכות מסוימת. יותר מהרבה אנשים אחרים.
לא יודעת אם אצליח להעלים את הנכות - אבל אולי ללמוד לחיות איתה בצורה המיטבית)

*************

אני משתדלת לא לחפור כאן מתחת לאדמה כדי למצוא עוד ועוד דברים שבהם אני 'דפוקה', רק כדי להתענג על 'כמה שאני דפוקה'. זה לא הרעיון.
כתבתי באמת רק את הדברים המיידיים והמאוד בולטים.
זה המצב.

אני שוב מדגישה - *כשאני אומרת 'דפוקה' אני לא מתכוונת לשיפוטיות עצמית שכאילו אני 'לא בסדר' במשהו.
אלא להגיד - שזה לא מצב תקין, לא בריא, זקוק לריפוי*.

אם אני שופטת - אז אני שופטת את המצב. לא את עצמי.
זה לא מצב תקין - והוא כנראה מגיע מפגיעות עבר.

וכואב לי שזה ככה.
ואני מאוד רוצה לשנות את זה.

[אהבת_עולם*]

מה שהכי משונה עבורי (ומעורר בי קנאה והשתהות) זה שהצלחת כך להצמיח את היכולת להעניק מגע, מבלי שקיבלת מגע בילדות

תמי, אבל אולי זה כלכך משונה.
הרי המון אנשים כאן באתר מצליחים לגדל את ילדיהם בצורה שונה ממה שגידלו אותם.

נכון שאני תמיד מתפעלת על כך ותוהה מאיפה הם מביאים את היכולות האלה, מאיפה יש להם לתת את מה שהם לא קיבלו.
אבל עובדה שזה קיים.
אולי זה טבוע איפשהו בנשמה שלנו. הידיעה של 'מה טוב'. הנהייה אל הטוב.

אז אולי גם בתחום המגע זה אפשרי.

לא שאני אומרת שזה אפשרי בהכרח.
אני מבינה למשל שלך יש קושי בתחום המגע בגלל שלא קיבלת. וזה הגיוני.
אבל נראה לי שכולנו מגלים בתוכנו דברים ויכולות שלא קיבלנו אותם בבית, ולכן לכאורה לא היו אמורות להיות בנו.

כל אחד מגלה את זה בתחומים שלו.
יש מי שמגלה שהוא יכול לגעת. ויש מי שמגלה שהוא יכול לדבר בצורה רגועה ולא לצעוק. ויש מי שמגלה שהוא יכול לנהל דיאלוג במקום להשתמש באיומים כמו הוריו. ויש מי שמגלה שהוא יכול לנהל תקשורת מכבדת עם הבנזוג. וכו' וכו'.

(חוצמזה, נראה לי שחלק מהתפקיד שלי בעולם שנקבע עוד לפני שנולדתי, קשור לתחום המגע.
אז פשוט לא הייתה לי ברירה )

**********

ובכלל, אני מאמינה (וזה התחזק בעקבות הקריאה שלי בספרי 'שיחות עם אלוהים') שבעצם, אנחנו המקור להכול.
זה לא שאנחנו חייבים לקבל אהבה כדי לדעת לתת אהבה.
האהבה קיימת בתוכנו.
היקום כולו קיים בתוכנו.
כולל כל היכולות האפשריות.

אז אני כן מאמינה שגם מי שלא קיבל אהבה יכול למצוא בתוכו אהבה לתת.

(אבל באמת שאני לא יודעת מה קורה במצבים קשים בהרבה ממה שאני חוויתי.
כי אני חושבת שלצד כל הכאב, גם קיבלתי אהבה בכל מיני צורות. אז אולי היא הייתה מועטה, ואולי לא מועטה אבל עמדה בצל הדברים האחרים שקרו, ואולי לפעמים היא התבטאה בצורה מעוּותת - אבל יכול להיות שהמידה הזאת של אהבה שקיבלתי נתנה לי בכל זאת איזשהו משהו שממנו יכולתי ללכת הלאה.)

[אהבת_עולם*]

_אני חושבת שהיכולת שלך לחבק אותם היא נהדרת.
אם כי - מעלה בי גם תהייה האם היא לא שחזור של דפוס שבו את נותנת את מה שאת לא זוכה לקבל מהם? בקיצור - יש הדדיות? את גם מקבלת מהם היום חיבוקים? ולמה בעצם את מחבקת אותם? את לא חייבת לענות כמובן..._

תראי,
אני מחבקת אותם - בגלל שאני אוהבת אותם ובגלל שאני אוהבת חיבוקים.
זה מאוד פשוט.

בחיבוקים גם קשה לומר מי הנותן ומי המקבל. זה שאני באה לחבק אותם זה לא אומר שאני הנותנת. הרי בעצם בחיבוק אני גם מקבלת. ואני גם רוצה לקבל.
אולי אני מחבקת אותם בגלל שאני רוצה חיבוק?

זה לא משנה. זה גם וגם.

לרוב הם בעצמם לא יוזמים. אבל בדרך כלל הם נענים. במיוחד אבא שלי. שלמרות שאני מרגישה שנבוך במידה מסוימת - נראה לי שזה עושה לו טוב.
הוא כמובן תוך כדי חיבוק טופח עליי את 'טפיחת הטרקטוריסט' , כמו שאנשים ובמיוחד גברים עושים כדי להמעיט את המבוכה, אבל זה בסדר.

לפעמים הוא יושב ליד המחשב ובא לי ככה פתאום לתת לו נשיקה. או לאמא שלי.
קורה לפעמים שאמא שלי באה ונותנת לי נשיקה. אבל לא הרבה.

הם פשוט לא אנשים מתחבקנים.
אבא שלי קצת יותר. אמא שלי נורא נבוכה מגילויים של חיבה ובכלל, מגילויי רגשות.

אני לא רואה כאן איזה דפוס מצידי.
לפחות לא דפוס שלילי.
אם כבר - דפוס להביע אהבה, וליצור מצבים של קירבה.
דפוס של היכולת לאהוב, ולפעמים למרות כעסים.
זה מין דפוס נוראי כזה שיש לי .

אמרתי לכם שאני דפוקה? אני נורא אוהבת לאהוב. איזו דפיקוּת ! .

*************

ממה שאת כותבת נראה לי שאת פשוט חייבת להפוך את ענין המגע למקצוע.

גם אני חושבת.

[אהבת_עולם*]

ממליצה על הסרט: Choke
נטע,
את יכולה לספר טיפונת על מה זה הסרט הזה ואיך הוא קשור לדברים שכתבתי?

***********

שחף, שכחתי לכתוב לך:

לפעמים אני משייכת את הזיווג שלנו לאלוהים, אבל סביר להניח שלהחלטה הדי הנואשת שלי שזהו, יותר אני לא נפגעת, וגם לשכנוע העצמי שאני נורא מיוחדת ומגיע לי הכל (בניגוד מסוים למציאות, כמובן) היה חלק בזה שמצאתי אותו.
יש משהו מאוד מחזק במה שכתבת כאן. תודה !
אולי אצליח לאמץ את הגישה הזאת .

דרך אגב, לְמה בדיוק התכוונת כשאמרת זהו, יותר אני לא נפגעת? ולַמה זה עזר לך למצוא אותו?

והוא זה שנתן לי את המבט הזה, של מיוחדת וחד-פעמית ונהדרת. וכשהוא אמר לי שאני הכי יפה בעולם, ידעתי שזה נכון. כמו שאני. עם הצלקות, והאגן הים תיכוני, בדיוק בדיוק כמו שאני, אני הכי יפה בעולם, בשבילו. כמו שהוא היה הכי יפה בעולם בשבילי.
והלוואי שגם את זה יהיה לי.

ונראה לי שאני אצטרך למצוא דרך לאהוב אותה כמו שהיא, עם כל העליבות שלה
נכון מאוד.
גם זה חשוב נורא.
לא רק היכולת להגיד לעצמנו שאנחנו יפים ומוצלחים, אלא היכולת לאהוב את עצמנו גם במקומות שאנחנו מרגישים מגעילים מכוערים וסמרטוטיים.
(וזה מתקשר לי לנושא שהעלית בעבר, אם ילד חייב להיות 'יפה' כדי שיאהבו אותו, או שאפשר גם לאהוב ילד 'קופיקו'. אבל שוב, לצערי, לא הגעתי להתייחס לזה. אז הנה, על רגל אחת....)

אז שוב תודה.
ושתצליחי לרפא את כולך.

[אהבת_עולם*]

והנה, בימים האחרונים אני מצליחה לכתוב תגובות במיידי. אני מרוצה מזה.
אבל כל הזמן עדיין יש לי 'על הראש' שהיו מלא הודעות שרציתי להתייחס אליהן בזמנו ולא הגעתי לזה - ואני באמת רוצה לעשות את זה (אפילו בשביל עצמי, כי מה שכותבים לי כאן, והתשובות שאני מנסחת - מאוד עוזרים לי להבין דברים יותר לעומק).

אז בבקשה, אל תחשבו ששכחתי.

• ואני שוב אומרת תודה לכל מי שכותב לי כאן.

זה יקר לי.*

[אהבת_עולם*]

הלכתי וחזרתי כדי לכתוב עוד משהו שנראה לי חשוב.

תמי כתבה לי:
את דפוקה? את כל-כך מודעת, ומיוחדת, ומלאה כרימון. את לא רואה את זה?

ואני חושבת, כן, אני רואה את זה.
אבל אני מרגישה שזה לא מספיק.
זה לא מספיק כדי שמישהו ירצה להיות איתי.

נראה לי שרוב מי שקורא אותי כאן חושב עליי דברים טובים, אבל אף אחד לא היה רוצה לחיות איתי.

תמיד יש לי הרגשה שאנשים חושבים:
'כן, היא מיוחדת, היא שונה, היא מעניינת, היא מדהימה, היא חכמה, היא טובה - אבל מרחוק, תודה רבה !
לא יותר מדי קרוב. לא צריך להגזים.
מי יכול לסבול אותה מקרוב?'

נראה לי שאנשים חושבים שכמה שאני מיוחדת - אני מתוסבכת.
שהם פוחדים מהעוצמות הרגשיות שלי.
שאין להם כוח ליותר מדי מזה.

'נהדרת - אבל לא בשבילי'.
זה מה שאני מרגישה שאנשים חושבים.

אני לא מרגישה רצויה בקרב אנשים.

הלוואי שאני טועה...
הלוואי שאצליח לגלות אחרת. להרגיש אחרת.

(ואם לא בקשר לכולם, אז לפחות בקשר לאדם אחד - שיהיה בן זוגי)

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי
אני קוראת וחושבת.
הבהרת את עניין הדפוקה, זה אכן נשמע לי בהתחלה שיפוטי, אבל אם זה תיאור מצב, פגיעות וכאב - אני מבינה וגם מזדהה. מנסה פשוט בעצמי להמנע משיפוט מחמיר כזה של הצדדים הדפוקים שבי, וגם שבאחרים...
ואני לא בטוחה שזוגיות, גם כשטובה, מתקנת את ה"דפוקה". אולי באיזשהו היבט כן אבל בוודאי לא לגמרי (את העבר קשה לשנות).
כשכתבתי שאת מיוחדת דווקא לא חשבתי על "חריגה, מוזרה, מוגזמת וכדומה... מהכתיבה שלך עולה דמות ייחודית ובעולם של שבלונות זה מאוד מרגש לפגוש.
אבל גם בענין התסבוך, הדפיקות, העוצמות הרגשיות - אני מכירה מסביבי לא מעט מתוסבכות, מתוסבכות מאוד אפילו, שסוחבות לא מעט על גבן (הצנום יותר או פחות) - שהצליחו לבנות זוגיות מרשימה (זה לא אומר שאף פעם אין קשיים, כן?). איכשהו אני מוצאת שבחיים המפתיעים הללו, גם לאנשים הרגילים ביותר אין איזושהי הבטחה לקשר אינטימי מוצלח והם לא בהכרח אלה שזוכים לקבלו. טוב, עד כאן עם ההכללות. זה הרי לא מעניין באמת מה קורה לאחרים, נכון? מה שחשוב זה שאת רוצה קשרים קרובים וטובים ומשמעותיים וצריכה למצוא איך לזמן אותם.
אני מניחה שהבירור שאת עושה בבלוג הזה קשור לכך?

[אלמונית_שמזדהה*]

אהבת עולם
רציתי להגיד לך שאני קוראת את הדף הזה, ואני פשוט רוצה לחבק אותך.
גם אני עברתי ילדות נוראית ומצלקת, באופן שונה מאד ממה שאת עברת, אך עדיין הרבה מאד חוויות שתיארת כאן, מהדהדות אצלי חזק מאד ומזכירות לי דברים דומים שעברתי.
גם אני הייתי ילדה ביישנית ובכיינית ומכוערת. יותר נכון לומר שהרגשתי כל כך מכוערת וההרגשה הגשימה את עצמה. כשהייתי בערך בת 10 אחי הגדול ממני בשנה, נהג לומר לי באופן קבע "את כל כך חכמה , וטובה בספורט ויש לך חברים, היית יכולה להיות מושלמת , רק חבל שאת כזאת מכוערת" פעם אחת כשאמא שלי שמעה אותו אומר לי את זה היא ענתה לו "היא לא מכוערת, היא פרצופונת"
??? וזה אמור לעודד אותי???
בכל אופן מרוב שנאה עצמית בתחילת התיכון גילחתי את שיער ראשי ובאמת הייתי מכוערת. זכורה לי במיוחד פעם אחת שראיתי את חברה שלי ואמא שלה עומדות וקוראות איזה לוח מודעות , האם עמדה מאחורי החברה בחצי חיבוק כזה שיחקה בשיערה ושרה לה כבדרך אגב את "הילדה הכי יפה בגן". זה צבט לי את הלב, וממש זכורה לי ההרגשה "אז ככה זה אמור להיות...." (כמובן שהיום אני לא מפסיקה לשיר את השיר הזה לבת שלי, שלרגע לא יהיה לה ספק כמה היא יפה ומושלמת)
מאד מאד מזדהה גם עם ההרגשה שה"לבד" והעצמאות קשים ושכל משימה יומיומית לכאורה מלחיצה ומכבידה. אני הייתי עורכת חזרות אינספור לפני כל שיחת טלפון אפילו הקצרה ביותר.
וכמובן עם ההרגשה שיש איזו מיומנות סודית שפשוט חסרה לי, ושלא מצליחה ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים, וכל שיחת חולין קלילה כרוכה בהמון לחץ ומתח.
בכל אופן כשהייתי בת 18 פגשתי את מי שהיום בעלי. והוא ידע להכיל אותי ואת הבכי שלי ואת הדפיקויות, והשלים לי שעות על גבי שעות של חיבוקים שהיו חסרים לי. ולאט לאט עם השנים השריטות העמוקות התרפאו מעט.
אני חושבת שחוץ מהעובדה שעדיין אין לי אף "חברה הכי טובה" אלא רק ידידות אני מרגישה די נורמלית, וכאחד האדם, מבחינה חברתית לפחות, וגם עם זה השלמתי.

אוף כתבתי המון, וזה בכלל הדף שלך, את באמת יכולה למחוק אם זה יותר מידי.

רציתי להגיד רק שאת מדהימה, וכותבת שירים עוד יותר מדהימים.
והריפוי שלך בוא יבוא, אם בדמות בן זוג אוהב ומכיל, או אם בדמות ריפוי עצמי

ושאלה קטנה, האם את במקרה ילידת מזל סרטן?

[תמי_אמא_לשתיים*]

הרי המון אנשים כאן באתר מצליחים לגדל את ילדיהם בצורה שונה ממה שגידלו אותם
אני לא חושבת שהניסוח הזה מדויק. אני חושבת שרוב האנשים מגלים שהם חוזרים בדיוק על אותם דפוסי הורות שהם עצמם חוו. והגילוי הזה מדהים כי באמת לפני שיש ילדים נדמה לעיתים שאפשר להשתחרר מהדפוסים הללו. אני חושבת שצריך לעבור תהליכים משמעותיים ביותר כדי להיות הורה מסוג שונה, תהליכי טיפול, מודעות, הרבה רצון, עזרה ובדיקה אינסופית. גם אם הידע הזה - של ההורות הטובה - אכן נמצא בגוף שלנו באיזשהו אופן ראשוני, ילדות קשה יכולה לשבש אותו מאוד.
אני כן מאמינה בהשתנות אבל כזו שמושגת בעבודה קשה. אני חושבת ש"כמה מהאנשים כאן באתר שמצליחים לגדל את ילדיהם אחרת" הם דוגמא למי שמקיעים מאמץ רב בהשתנות.
זה נכון לדעתי גם ליחסי חברות וזוגיות. קשה מאוד לעשות אחרת, אבל אפשרי.

[אהבת_עולם*]

תמי, תודה. נורא כיף שאת שוב ושוב מתייחסת לדבריי.

מהכתיבה שלך עולה דמות ייחודית ובעולם של שבלונות זה מאוד מרגש לפגוש.
תודה .

_מה שחשוב זה שאת רוצה קשרים קרובים וטובים ומשמעותיים וצריכה למצוא איך לזמן אותם.
אני מניחה שהבירור שאת עושה בבלוג הזה קשור לכך?_
כן. בהחלט.

_אני חושבת שרוב האנשים מגלים שהם חוזרים בדיוק על אותם דפוסי הורות שהם עצמם חוו. והגילוי הזה מדהים כי באמת לפני שיש ילדים נדמה לעיתים שאפשר להשתחרר מהדפוסים הללו. אני חושבת שצריך לעבור תהליכים משמעותיים ביותר כדי להיות הורה מסוג שונה, תהליכי טיפול, מודעות, הרבה רצון, עזרה ובדיקה אינסופית. גם אם הידע הזה - של ההורות הטובה - אכן נמצא בגוף שלנו באיזשהו אופן ראשוני, ילדות קשה יכולה לשבש אותו מאוד.
אני כן מאמינה בהשתנות אבל כזו שמושגת בעבודה קשה. אני חושבת ש"כמה מהאנשים כאן באתר שמצליחים לגדל את ילדיהם אחרת" הם דוגמא למי שמקיעים מאמץ רב בהשתנות.
זה נכון לדעתי גם ליחסי חברות וזוגיות. קשה מאוד לעשות אחרת, אבל אפשרי._

אני חושבת שאת צודקת. ויחד עם זה - גם אני צודקת .
נראה לי שהרבה אנשים כאן באתר - בד בבד, גם מצליחים לעשות טוב יותר מהוריהם, וגם מגלים על עצמם שהם חוזרים על דפוסי הוריהם. ושוב הם עובדים על עצמם ועושים טוב יותר, ושוב מגלים עוד דפוסים שחוזרים. וכן הלאה.
יש מהם כמובן כאלה שהצליחו לשנות יותר, ויש כאלה שהצליחו לשנות פחות.
אבל אני חושבת שמה שחשוב במיוחד זו המגמה.
גם אם עדיין יש דפוסים חוזרים - לרוב אפשר לראות שיפור ממה שהיה בבית ההורים.
וזה דבר גדול, ומאוד ראוי להערכה בעיניי.
שאפּוֹ לכל ההורים שכאן !

************

פלונית שמזדהה
האם עמדה מאחורי החברה בחצי חיבוק כזה שיחקה בשיערה ושרה לה כבדרך אגב את "הילדה הכי יפה בגן". זה צבט לי את הלב, וממש זכורה לי ההרגשה "אז ככה זה אמור להיות...."
וואו, איך אני מזדהה עם התחושה. (אני מזדהה עם המזדהה )

בכל אופן כשהייתי בת 18 פגשתי את מי שהיום בעלי. והוא ידע להכיל אותי ואת הבכי שלי ואת הדפיקויות, והשלים לי שעות על גבי שעות של חיבוקים שהיו חסרים לי. ולאט לאט עם השנים השריטות העמוקות התרפאו מעט.
איזה כיף לך.... זכית בזה, ועוד בגיל צעיר. אשרייך.

*************

נראה שלאחרונה אני שומעת הרבה סיפורים כאלה.
נראה שלכל 'דפוק' יש מי שיודע להכיל את ה'דפיקויות' שלו. וזה נשמע כלכך נהדר.

נו, אז יכול להיות שגם בשבילי יש אחד כזה?

(אני שואלת, וקול בתוכי אומר: לא, בשבילך אין. את צריכה להיות גדולה יותר, ולא לצפות שמישהו ירפא אותך או יפתור לך את הבעיות.
ואז אני אומרת לקול הזה: אבל למה הם כן קיבלו? עובדה שכן יכול להיות דבר כזה. עובדה שמותר לרצות את זה.
והוא אומר: לא. לך לא מותר. זה לא רוחני לרצות שהפתרון יבוא בזוגיות.
ואני: אבל זה לא שאני מצפה שהוא יפתור לי את הכול, אתה יודע. אבל ככה, מה שכן אפשר. כמו שהם מספרים, כמו שחף, או תמי, או פלונית - זה אפשר, לא?
והוא: לא. זה לא בסדר שאת מבקשת את זה. את לא מספיק מפותחת רוחנית.

אני מרגישה שזה לא בסדר מצדי לבקש את זה.
לאחרים אולי כן. לי - לא.)

*************

אני חושבת שחוץ מהעובדה שעדיין אין לי אף "חברה הכי טובה" אלא רק ידידות אני מרגישה די נורמלית, וכאחד האדם, מבחינה חברתית לפחות, וגם עם זה השלמתי.
איזה יופי. הלוואי עליי.

אוף כתבתי המון
זה ממש בסדר.
נהניתי לקרוא.

_רציתי להגיד רק שאת מדהימה, וכותבת שירים עוד יותר מדהימים.
והריפוי שלך בוא יבוא, אם בדמות בן זוג אוהב ומכיל, או אם בדמות ריפוי עצמי_

תודה תודה ותודה !


ושאלה קטנה, האם את במקרה ילידת מזל סרטן?_
לא, החבר שלו...
עקרב !

[אהבת_עולם*]

רק להבהיר -
זה שאני מגלה קינאה על זוגיויות טובות וכאלה - זה לא אומר שאני לא מפרגנת למי שיש לו.
שלא תחשבו חלילה שעיני צרה.
אני בהחלט ומאוד רוצה שיהיה לכם טוב.

אני פשוט רוצה גם.

[אהבת_עולם*]

בתחילת הבלוג בכלל לא שמתי פרצופים מחייכים (באופן מכוון. כתבתי על זה).
ועכשיו יוצא לי לשים הרבה, וזה מרגיש לי קשור וטבעי.
איזה כיף.

[מתחדשת*]

_נראה שלכל 'דפוק' יש מי שיודע להכיל את ה'דפיקויות' שלו. וזה נשמע כלכך נהדר.
נו, אז יכול להיות שגם בשבילי יש אחד כזה?
(אני שואלת, וקול בתוכי אומר: לא, בשבילך אין. את צריכה להיות גדולה יותר, ולא לצפות שמישהו ירפא אותך או יפתור לך את הבעיות.
ואז אני אומרת לקול הזה: אבל למה הם כן קיבלו? עובדה שכן יכול להיות דבר כזה. עובדה שמותר לרצות את זה.
והוא אומר: לא. לך לא מותר. זה לא רוחני לרצות שהפתרון יבוא בזוגיות.
ואני: אבל זה לא שאני מצפה שהוא יפתור לי את הכול, אתה יודע. אבל ככה, מה שכן אפשר. כמו שהם מספרים, כמו שחף, או תמי, או פלונית - זה אפשר, לא?
והוא: לא. זה לא בסדר שאת מבקשת את זה. את לא מספיק מפותחת רוחנית.
אני מרגישה שזה לא בסדר מצדי לבקש את זה.
לאחרים אולי כן. לי - לא.)_

אני די מזדהה עם התיאור הזה.
כמו שאת יודעת, יש לי זוגיות שאני מאוד מאוד שמחה בה. ואני רואה בה את הזוגיות הנכונה בשבילי.
אבל לא, הוא ממש לא יודע להכיל את הדפיקויות שלי.
אין לו ריפוי בשבילי. בכלל בכלל לא. ואם אני בטעות מצפה ממנו לזה, זה יחזור אלי בהפוכה.

וכשאני שואלת למה זה ככה, יש קול בתוכי שאומר כמעט בדיוק את מה שאומר הקול הזה שבתוכך.
ההבדל היחיד הוא, שהוא לא אומר שזה בגלל שאני לא מספיק מפותחת רוחנית. להפך. בגלל שאני מפותחת רוחנית, קיבלתי תיקון קשה מול הבנזוג.

וגם אצלך נראה לי שזה דומה. את מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מפותחת רוחנית, ולכן קיבלת תיקון קשה בחיים האלה.
זה קרמאטי, לא יעזור.

זה כמובן לא אומר שזהו, נדפקת בגלגול הזה ולא תהיה לך הזוגיות שאת רוצה.
אלא שזה מורכב.
אם הקול הפנימי שבתוכך אומר לך, נכון לעכשיו, שזה לא בסדר מצדך לבקש את זה לעצמך - נראה לי שהוא יודע מה הוא אומר.
בכלל, אני נוטה לסמוך עליו בדרך-כלל.
אבל אולי מתוך זה שלא תבקשי את זה בכלל, תתקני משהו - ואח"כ זה יתאפשר. לא יודעת.

[תמי_אמא_לשתיים*]

מה זה מפותחת רוחנית?
את נורא נורא קשה עם עצמך. טוב זה ברור גם לך. את כותבת:_עובדה שמותר לרצות את זה.
והוא אומר: לא. לך לא מותר. זה לא רוחני לרצות שהפתרון יבוא בזוגיות._
הי - את רוצה זוגיות. הרצון שלך לגיטימי. כל רצון שלך לגיטימי. גם אם הוא לא מתממש כאן ועכשיו הוא מותר. הוא מבורך.
וגם אם הרצון שלך לא מוצא חן בעיני אחרים הוא לגיטימי, מותר.
רגע - וזה לא קשור לשאלה האם יהיה איזשהו פתרון (פתרון למה? לך? לדפיקויות? שינוי מן היסוד? לא יהיה, לרוב אין) בזוגיות.
את רוצה זוגיות גם אם לא יהיה שום פתרון. לא רק כפתרון. לא רק כאיזושהי עזרה (מבחוץ? אבל זוגיות היא גם מבפנים). את רוצה זוגיות כי את רוצה שיאהבו אותך הכי בעולם ורוצה לאהוב כך ורוצה את האינטימיות והמגע והשימחה. ומותר, לגמרי מותר! אולי תתחילי בזה שתרשי לעצמך לרצות? כן, זה קשה, מוכר לי היטב בהרבה הקשרים אחרים בחיי.
אבל לדעתי יש קו שמחבר בין הרצון לבין המימוש שלו. כשאת מרשה לעצמך לרצות נורא משהו הוא מתקרב אלייך. לרצות כי את רוצה, זה מותר.
ועוד משהו. הזוגיות לא פתרה לי את הדפיקויות אבל מאוד דחפה אותי להבין שחשוב שאנסה לתקן, גרמה לי להאמין שאפשר לתקן, דחפה אותי לטפל בעצמי. כשאני מונעת ומופעלת על-ידי פצעי העבר והסריטות שהותירו, זה עושה רע לזוגיות. מה שמעניין זה שזה לא עושה את אותו הרע שנגרם לי בילדות. וזה כבר טוב, אם אפשר להגיד טוב על משהו רע...
נראה לי שהרבה אנשים כאן באתר - בד בבד, גם מצליחים לעשות טוב יותר מהוריהם, וגם מגלים על עצמם שהם חוזרים על דפוסי הוריהם. ושוב הם עובדים על עצמם ועושים טוב יותר, ושוב מגלים עוד דפוסים שחוזרים. וכן הלאה.
אני מסכימה מאוד. זה מתאר גם יחסי זוגיות וחברות בכלל. כך אני מרגישה.

[אהבת_עולם*]

וואו, כמה זמן לא כתבתי כאן.
קרו לאחרונה כמה דברים שרציתי לספר עליהם, אבל אספר כרגע על משהו שקרה אתמול עם אמא שלי.

כתבתי את זה לעצמי ביומן האישי, אז פשוט אעתיק את מה שכתבתי. (עם שינויים מסוימים ובשינוי שמות):

[לפני כן היה איזה תאקל איתי, ואז עם אחותי שהגיעה בכניסת שבת...]

_ואז אמא התחילה לצעוק עליה מה היא צועקת עליה, ונהיו לה עיניים אדומות, והיא אמרה שיש לה מספיק צרות מכולם והיא לא צריכה גם אותה על הראש.
והיא התחילה לבכות שהיא מתפרקת וכו' וכו'.

זה נורא מלחיץ כשהיא מתחילה לבכות ככה.
פתאום מתברר שהיא צברה וצברה דברים - ואז היא מתנהגת כאילו שהיא אוטוטו הולכת להתפרק. ואני מפחדת מה יהיה אם היא באמת תתפרק, ואני מרגישה אשמה.

אז היא הלכה לחדר. ו-נ' [אחותי] הלכה לדבר איתה.
בהתחלה לא שמעתי את השיחה שלהן, אבל פתאום שמעתי שאמא מתחילה לבכות נורא חזק ואומרת משהו כמו 'אז עכשיו אני יודעת. את באת לפה להתנקם בי. את מתנקמת בי עכשיו'.
נלחצתי כי אף פעם לא שמעתי את אמא בוכה ככה. בכי כזה. (והיא בכלל לא בוכה הרבה, היא שונאת לבכות. אבל כשהיא כבר בוכה זה נורא מלחיץ).
אז שמעתי את נ' מנסה להרגיע אותה (לא שמעתי את המילים), ואמא אומרת מתוך בכי 'לא, את כבר אמרת את זה. לא סתם אמרת את זה. את רוצה להתנקם בי'.

ותהיתי מה נ' כבר אמרה לה.
חשבתי שאולי נ' הזכירה לה משהו שאמא עשתה לה בילדות, שלחץ לה על הרגשי אשמה. ונבהלתי ש-נ' החליטה להעלות דבר כזה עכשיו, ושנראה שאמא לקחה את זה למקום מאוד קשה.

אחר כך שאלתי את נ' על מה זה היה,
והתברר שנ' רצתה לדובב את אמא שתדבר איתה, שתספר לה מה מעיק עליה, ורצתה לומר לה משהו כמו 'דברי איתי, אני הבת שלך' ואז במקום זה יצא לה 'אני אמא שלך'.

ואז אמא התחילה נורא לבכות, והחליטה שזו אמא שלה שבאה להתנקם בה.
(לא הבנתי מה היא חשבה. אולי ש-נ' היא גלגול של אמא שלה?)
ו-נ' שאלה אותה למה שאמא שלה תרצה להתנקם בה, אבל לא קיבלה תשובה.

*********

זה מדהים. וזה קשה.

אני יודעת שמערכת היחסים בין אמא לאמא שלה הייתה נורא טעונה. ורעה. וקשה.
שסבתא ש' התנהגה אליה באופן קשה ביותר. אטום. אלים. כנראה מתוך איזו מחלת נפש שהייתה לה.
(בכל אופן ככה הבנתי את הדברים מדברים שאמא סיפרה).
ואמא תמיד אמרה שאין לה שום רגש לאמא שלה, ושאף פעם לא היה לה. (זה תמיד הדהים אותי. כי כמה שהיה לי עצמי קשה איתה - אז בטח שיש לי הרבה רגש אליה לטוב ולרע. בכל זאת יש לי אליה רגש כמו אל אמא. וקשה לי להבין איך אפשר שלא יהיה רגש כלפי מי שהיא אמא שלי).
ובשנים האחרונות כששאלתי את אמא על הקשר עם אמא שלה, אם יש לה משקעים או מטענים כלפי סבתא ש', אז היא אמרה שאין לה (או שכבר אין לה?). כאילו שפשוט אין לה רגש בנושא הזה וזהו. לא רגש טוב ולא רגש רע.

כמובן שקשה היה לי לדעת אם זו אמת או שהיא לא מודעת למה שקיים בה.
(אבל התפלאתי, כי אני יודעת שהיא עבדה הרבה על הנושא הזה בטיפולים הפסיכולוגיים שהייתה בהם. אבל אולי היא הרגישה שהיא הגיעה למקום שכבר השאירה את זה מאחור).

אבל לא תיארתי לעצמי שיושב שם דבר כזה.
מטענים מהסוג הזה.
ולשמוע מאמא אומרת משהו מיסטי כזה, כאילו שהיא מאמינה באמת שזו אמא שלה שבאה אליה, זה היה ממש מפתיע.
ועוד שיש בה את הרגש הזה, את הפחד הזה שאמא שלה תרצה להתנקם בה.
על מה?!

ריחמתי עליה שזה מה שהיא מרגישה.
שככה היא מרגישה כלפי אמא שלה.
שזה הרגש שבעצם נשאר לה כלפי אמא שלה.

זה הרגיש לי כמו הפחד הקמאי שבי מפני אלוהים 'הרשע והמעניש' שלצערי, על ברכיו גדלתי.
שיש זמנים שהוא כמו רדום בתוכי - ובהם אני מצליחה לחוות דווקא את אלוהים האוהב והחומל, אבל כשקורה משהו קשה במציאות היומיומית - פתאום המפלצת הזאת מתעוררת, ואני מרגישה כאילו אלוהים בא להעניש אותי, כאילו הוא רוצה להתנקם בי.

והרי ידוע שהיחס שלנו לאלוהים הוא שיקוף של היחס שלנו להורינו, או להפך.

(האם גם אני חושבת שאמא שלי תרצה להתנקם בי על משהו?
לא יודעת. אבל אני בכל אופן מרגישה אשמה לה הרבה פעמים. ושאם יקרה לה משהו רע כמו מחלה או משהו - אז ארגיש שהייתי יכולה למנוע את זה אם הייתי מתנהגת איתה אחרת)

[אהבת_עולם*]

אני מאוד רוצה לדבר עם אמא שלי על הדברים האלה. על כל מיני דברים.
הייתי רוצה שדברים יהיו פתוחים וגלויים.

אבל היא כבר אמרה כמה פעמים שהיא לא אוהבת לדבר על הדברים האלה. שזה עושה לה רע.
היא לא אוהבת לפתוח דברים ישנים.
לא במה שקשור לילדות שלה, ולא במה שקשור לילדות שלנו.

רק כשממש עולה משהו וכאילו אין ברירה וכבר מישהו מאוד כועס - אז לפעמים מגיעים לדבר על זה.
ואז להרגשתי הדיבור על זה סוף סוף הוא טוב ומקדם.
(כמו שהיה אז כשחזרתי מהמסע בארץ, אחרי ש-9 חודשים קודם היא גירשה אותי מהבית ולא היינו כלכך בקשר.
ואז סוף סוף דיברנו על מה שלא דיברנו כל ה-37 שנה, וזה היה מאוד חשוב בעיניי...)

אני הייתי רוצה שהיה אפשר לדבר על הדברים באופן פתוח ויומיומי, לפני שזה מגיע לפיצוץ.
לא רק כשזה מגיע לפיצוץ.

אבל בגלל שהיא לא רוצה, ואני לא רוצה בכוח להכריח אותה לדבר על דברים שהיא לא רוצה, ולהגיע למקומות מאוד כואבים ומביכים - אז אני נזהרת.

להרגשתי, הזהירות הזאת לא לגעת בפצעים - זה עושה תחושת מועקה קבועה.
זה יוצר אצלי תחושת מבוכה מאוד מאוד גדולה כשכבר משהו כן עולה.
אחרי כל הזהירות הזאת, אם משהו כן עולה זה מרגיש לא טבעי. ואז אני מרגישה שאני מתפתלת בתוך עצמי.

לא. גם לי לא נוח לדבר על זה איתה. מאוד מאוד מביך. שבא לי לקבור את עצמי.
אבל אני כן הייתי רוצה לעשות איזה תהליך של פתיחת הדברים. כן להעז.
לא רק פעם ב-37 שנה.
אלא קצת ועוד קצת, ועוד קצת, ועוד...
עד שזה יהפוך לטבעי.

אני לא יודעת איך.
אולי זה כבר לא יתאפשר איתה אף פעם.

[אהבת_עולם*]

הכול כאן מרגיש כלכך שברירי

[פלוני_אלמונית*]

לא יודעת אם ניסית, אבל עבורי מאוד מוצלח לפתוח את הדברים הללו בטיפול. נכון, זה לא עם אמא ולא מול אמא אבל מאוד מאוד משקם (מטלטל, מכאיב, מסובך אבל גם מחזק ומרפא). אחד התהליכים שעברתי היה ההבנה (והתחושה העמוקה) שאין צורך היום לפתוח הכל עם אמא. וגם - שיפר את הקשר עם אמא.
זו תמי אמא לשתיים ממחשב אחר

[אהבת_עולם*]

תודה תמי. אני עשיתי הרבה טיפולים ועדיין עושה. ונוגעת בדברים האלה כשהם עולים.

אחד התהליכים שעברתי היה ההבנה (והתחושה העמוקה) שאין צורך היום לפתוח הכל עם אמא
צודקת.
גם אני הגעתי להבנה הזאת באופן כללי, ואני די עושה עבודה עם עצמי.
זה לא שאני חושבת שהדיבור על זה איתה זה מה שיפתור את הדברים. ממש לא.

יחד עם זה, כשאני מרגישה שכן יש דברים שרוחשים ממש מתחת לפני השטח, אבל מנוּעה מלדבר עליהם - זה יוצר איזו תחושת מתח קבועה. ומועקה.
זה לא שאני מחפשת סתם ככה לפתוח דברים ישנים' רק כדי לפתוח.
אלא שהדברים האלה ממש מוחשיים עכשיו, וזה כאילו כולם יודעים ומרגישים את זה, אבל לא מעזים לדבר על זה.
כולם כמו הולכים על ביצים'
והכול כל הזמן מרגיש נורא שברירי.

בגלל זה רציתי.

תודה לך.

[אהבת_עולם*]

---

מחשבות:

• הרבה ילדים צורחים, או מרביצים לאחים, או עושים כל מיני דברים למרות שאומרים להם 'לא'.

אני מקנאה בהם.*

כי למה הם יכולים להרשות לעצמם?
בגלל שהם יודעים שאפילו אם ההורה כועס - זה לא סוף העולם.
אולי לא נעים להם הכעס, אבל הם לא פוחדים ממנו פחד מוות. הם לא פוחדים מההורה. הם לא פוחדים מהכעס שלו.
הרבה פעמים, גם אם יש כעס, יש עוד משהו ליד. אהבה. קבלה. הבנה ש'ככה זה ילד'.
(במיוחד ילדי 'באופן'.)

לתפיסתי, בתור ילדה, לא הייתה לי את הפריבילגיה הזאת.
לעשות את אחת ההתנהגויות הנ"ל - היה גורר תגובה של 'סוף העולם'.
לא היה משהו באמצע.
לא היה אפשר להיות 'לא בסדר' ושזה איכשהו יתקבל.

אני קולטת שיש בי כמיהה, להיות מסוגלת גם להיות 'לא בסדר' בחברת אנשים - ולדעת שזה עדיין בסדר. שזה לא סוף העולם. שגם אם הצד השני לא מרוצה - הוא לא יעניש אותי בדחייה מוחלטת. זה לא יהיה סוף האהבה.

זה משהו שאני לא מכירה.
בהיכרות שלי, בציפיות שלי מקשרים עם אנשים, כל טעות קטנה - וזה הסוף !

בגלל זה אני מאוד דרוכה בקשרים עם אנשים, חרֵדה. כל פעם מחדש. בכל שיחה מחדש. בכל מפגש מחדש:
'אז זהו, אז עכשיו הם לא יאהבו אותי יותר'.
'אז זהו, בגלל שהזכרתי את הדבר הזה והזה - הם לא ירצו לקחת אותי לעבודה'.
'אז זהו, אחרי מה שאמרתי עכשיו הם בטוח שינו את דעתם עליי, והם לא ירצו להיות חברים שלי'.
'אז זהו, אחרי מה שעשיתי היום, או אמרתי, או לבשתי (וכו' וכו') - אני כבר לא מוצאת חן בעיניו, והוא כבר לא ירצה לצאת איתי'.

גם אם עד לאותו רגע היה נראה שהכול בסדר - זה מרגיש כלכך שברירי. כי תמיד יש אפשרות שברגע הבא אני אעשה משהו 'לא בסדר' - ואז כמובן הכו-ל יתקלקל.
(כי כל דבר קטן יכול לקלקל ולשבור את הכו-ל, נכון? אסור לעשות שום טעות הכי קטנה...)

************

ולא בטוח בכלל שאותם הדברים שעשיתי או אמרתי הם באמת 'לא בסדר'.
אולי כן, ואולי לא.

אבל בכל מקרה, הייתי רוצה את הביטחון הזה, ש-גם אם עשיתי משהו 'לא בסדר' - לא על זה יקום וייפול דבר.
שיש משהו הרבה יותר גדול מזה.

הייתי רוצה לדעת שיש שם איזה משהו יציב שמחזיק את הקשר, משהו שהוא לפני הכול, ולא משנה מה עשיתי או מה אני אעשה.
שזה לא מה שישנה.
(כרגע אני לא מכירה מצב כזה. אני משתוקקת אליו).

[אהבת_עולם*]

לדעתי, מצב שילד פוחד מההורה שלו (ובמיוחד אם זה מצב מתמשך) - זה מצב מעוּות מאוד. אסור שזה יקרה !
אסור שילד יפחד מאבא או מאמא שלו.
זה מערער את כל הבסיס הפנימי להמשך החיים.

***********

אני לא מתכוונת לאפשר כל דבר.
אבל גם ה-לא לאפשר, שלא יהיה ע"י גרימת פחד.
שלא יהיה מצב שהילד יימַנַע מלעשות משהו רק בגלל פחד מהכעס, מעונש, משלילת אהבה.
(גם אם לפעמים ההפחדה נראית אפקטיבית באותו רגע).

***********

ודבר ראשון בעיניי,
ילד חייב להרגיש שיש לו מקום להיות גם 'לא בסדר'.

(אייי, זה כואב לי בלב כשאני כותבת)

[אהבת_עולם*]

---

---

מעתיקה מהיומן שלי:

חלמתי חלום רע, שאני מגיעה הביתה מאיפשהו מרגישה לא טוב ונכנסת לחדר למיטה, ועכשיו קוראת לאבא ואמא מהמיטה שיעזרו לי.
אבל הם בסלון מדברים ביניהם, ובקושי יוצא לי הקול מהגרון.
אני קוראת וקוראת וקוראת וקוראת, ואף אחד לא שומע אותי.
נדמה לי שכמה פעמים הם גם הולכים הלוך ושוב בין החדרים וחולפים על פני החדר שלי, ואני מאמצת את מלוא גרוני, אבל בקושי יוצא לי הקול. רק בקול ענות חלושה. והם כלכך עסוקים בענייניהם שהם לא שומעים את הקול הקטן שיוצא לי.
(אוף בא לי לבכות שוב עכשיו כשאני כותבת את זה. כלכך כואב)
ואז אני מחליטה לדפוק על משהו בכל הכוח אולי הם ישמעו. ואני קצת חוששת שהם יכעסו שעשיתי רעש גדול, אבל לפחות הם יבואו. אני מנסה לדפוק, אבל גם זה לא מצליח. משום מה גם הדפיקה יוצאת בקול עמום וחלש. אני לוקחת את המטריה ומנסה לדפוק איתה על הארון, אבל הקול כלכך חלוש.

בסוף איכשהו אמא מגיעה לחדר שלי. לא יודעת אם היא בכל זאת שמעה משהו, או במקרה.
ואז אני כבר כלכך פגועה, שאני כועסת עליה למה לא באה כל הזמן שקראתי לה. והיא שואלת מה, ואני דוחה אותה מעליי בכעס ועלבון,
ופתאום ! יוצאת לי געייה כזאת של בכי !
סוף סוף יוצא לי קול חזק מהגרון !
ואז אני מתעוררת, מוצאת עצמי עם הקול הזה.

ובמקום להפסיק שם, אני כלכך כואבת ופגועה מהחלום הזה, שאני מרגישה צורך עוד לבכות ולבכות ולבכות ולבכות.

התחושה הזאת שלא שומעים אותי ! שלא שומעים אותי !!!!!
שאני מדברת ומדברת ומדברת וקוראת וקוראת - ואף אחד בעולם לא שומע אותי !!!!
ושאם אני זקוקה לעזרה - אף אחד לא שומע. אף אחד לא מתייחס.
אני כאילו מעבר לקיר.
או מאחורי זכוכית אטומה.
כמה כואב, אלוהים !

וזה עשה לי הרגשות כמו שנגיד מישהי שאונסים אותה, ממש שני מטר ממקום של אנשים, והיא צועקת, אבל אף אחד לא שם לב. (פעם היה סיפור כזה על מישהו שאנס ילדה במדרגות, כשהדלת של הבית הייתה פתוחה, ואמא שלה לא שמעה כלום).
הפחד הזה שאני אזדקק לעזרה - ולמרות שכולם יהיו סביבי, אף אחד לא יתייחס, אף אחד לא ישמע.

וגם לפני כמה ימים היה לי חלום שנגמר דומה.
אבל אז לא היה לי זמן לשקוע בזה ולהמשיך את הבכי, כי הייתי צריכה כבר לקום.
והפעם כן.

אני לא יכולה להסביר את מידת הכאב שהרגשתי בלילה הזה אחרי החלום.
פשוט הכאב מילא את כל כולי עוד הרבה אחרי שהתעוררתי.

אני ממש מרגישה שהחלומות האלה מעידים על מה שאני מרגישה במציאות:

• גם - שלא שומעים אותי (באופן כללי, לא רק כשאני צריכה עזרה). שהקול שלי הוא בלתי נשמע.
• וגם - שלא שומעים את הצורך שלי בעזרה, ואין לי ממי לבקש עזרה.

ונדמה לי שהתחושה הזאת היא גם כללית בעולם, וגם באופן יותר חזק מול ההורים שלי.

חוסר האונים הזה בחלומות כלכך מוכר לי.

• גם חוסר היכולת לברוח כשצריך לברוח, שהרגליים לא זזות.
• וגם חוסר היכולת להכות מישהו, כשאני מרגישה צורך להכות, וזה פשוט בקושי מדגדג אותו.
• וגם חוסר היכולת לקרוא לעזרה בקול רם.
• וגם חוסר היכולת להשפיע - אני מדברת, מבקשת, דורשת, מסבירה - ואף אחד לא מתייחס.

הדברים האלה חוזרים לי כלכך הרבה בחלומות.

אני מרגישה ביחס לחלום של אתמול, כאילו הוציאו לי את מיתרי הקול.
אולי כמו בעלי החיים האלה שעושים בהם ניסויים בלי הרדמה, רק משתקים להם את מערכת העצבים כך שהם לא יכולים להתנגד ולא יכולים להוציא קול. מחריד.

*************

• ואם אני לא מצליחה לקרוא בקול רם - אז למה הם לא מטים אוזן?

למה הם לא מקשיבים לי ????!!!!*

אני מרגישה גם כאב וחוסר אונים על כך שאני לא מצליחה לקרוא בקול,
וגם כאב גדול על כך שהם לא שמעו אותי בכל זאת, למרות שקראתי בקול קטן.

הם כלכך היו עסוקים בענייניהם שהם פשוט לא היטו אוזן: אולי אני קוראת להם? אולי אני זקוקה לעזרה?

איזו תחושה גלמודה.
כלכך כואב.

**********

זה שאני קוראת וקוראת ואמא לא שומעת אותי, זה הזכיר לי מה שקרה בילדות -
שחזרתי הביתה מבית הספר, ולמטה היו שני כלבים לא גדולים משחקים ביניהם, ולמרות שהם לא היו גדולים, אני אז מאוד פחדתי מכלבים, אז בגלל שהם היו קרובים לפתח של הבניין, לא העזתי להיכנס וניסיתי ללכת מסביב לבניין כדי לחזור לפתח מהצד השני, ואז הם התחילו ללכת אחריי.
בדיעבד הם כנראה סתם שיחקו, אבל אני הרגשתי שהם רודפים אחריי, והתחלתי לרוץ, ולצעוק בקולי קולות ובפחד גדול, ובסוף הצלחתי להיכנס לבניין ולסגור את הדלת של האינטרקום. ואז ברגע שיצאתי מכלל סכנה התחלתי לבכות.
כל השכנות ששמעו את הצעקות יצאו אליי, שאלו מה קרה, הרגיעו אותי.
ורק אמא ישנה לה בשלווה בקומה השלישית בלי לשמוע כלום ממה שעבר עליי.

(זה לא שהיא אשמה. אבל התחושה הזאת שמכולם, דווקא אמא שלי לא שומעת את הצעקה שלי לעזרה...)

[אהבת_עולם*]

כלכך הרבה זמן לא כתבתי פה. ויש לי כלכך הרבה לכתוב.
זה פשוט מתפשט לכלכך הרבה כיוונים, שאני לא יודעת מאיפה לאחוז את זה.

[שחף_אהובי*]

הממ. חושבת מה יש לי להגיד.
בינתיים - שמעתי.

[אום_אל_קיצקיצ*]

כבר מזמן רציתי לכתוב לך משהו כאן אבל לא ידעתי בדיוק מה. אז רק שתדעי שגם אני כאן, מרותקת לבלוג הזה. מרגישה צוללת איתך במנהרת הזמן שלך. די מדהים הבהירות שבה את זוכרת את העבר, הילדות. אני לא זוכרת כמעט כלום מהילדות.

[אהבת_עולם*]

שחף ואום אל קיצקיצ, תודה שכתבתן לי.
זה יקר ללבי.

[אהבת_עולם*]

לפעמים גם כשאני כותבת באתר אני מרגישה ככה. בלתי נשמעת.
אני זקוקה להד.

[אהבת_עולם*]

נזכרתי לספר בהקשר לחלום:
במשפחה שלי יש צורת התנהלות כזאת שכשנפגשים יש תזזיתיות מאוד גדולה. מדברים הרבה, צוחקים הרבה, קופצים מנושא לנושא בלי סוף בצורה אסוציאטיבית, כולם רוצים לדבר, וכולם רוצים שישמעו אותם, וכל אחד מנסה בכל הכוח להישמע יותר.
מפגש של שבעה אנשים (ואפילו רק ארבעה מבינינו) עלול להישמע כמו מפגש של שלושים איש.
יש משהו משפחתי וחמים במפגשים האלו, אבל אני מרגישה שהאנרגיה שלי נשאבת בהם. ואחר כך אני ממש מותשת.

ולא מזמן הקלטנו בוידאו את היומולדת של אחותי ושמענו אחר כך. וזה היה אפילו יותר גרוע ממה שחשבתי. אף אחד מאיתנו לא הפסיק קשקשת במשך כל זמן ההקלטה - במקביל ! כ-ו-ל-ם מדברים במקביל !

אני מודה שגם אני לוקה בזה.
כל פעם לפני מפגש משפחתי אני מבקשת מעצמי לשמור על שקט ושלוות נפש, וכל פעם אני מוצאת עצמי נסחפת לתוך המערבולת הזאת. לא מסוגלת לשבת שם ולשתוק. רוצה גם להגיד. גם להשמיע. שישמעו גם אותי.

הבעיה היא שבמקום כזה, מי שיותר כריזמטי הוא זה שאותו שומעים.
ואני לא מהכריזמטיים שבינינו.
מה שיוצא זה שאני מוצאת עצמי הרבה פעמים מנסה לדבר, ואף אחד לא מקשיב אליי.

נגיד אני פונה לאחותי, היא יכולה לשאול אותי 'מה?' ואז לפנות למישהו אחר ולדבר איתו. ואם אני קוראת לה שוב, היא שוב אומרת 'מה' וממשיכה לדבר עם ההוא, וחוזר חלילה. או שהיא אפילו לא שואלת 'מה'. ולא בכוונה רעה. היא פשוט לא שומעת אותי. אני עומדת שם חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.

ובשבוע שעבר ביום הולדת שלי, כולם כרגיל דיברו וקשקשו. ואני רציתי להגיד משהו שכולם ישמעו. וכל פעם שהתחלתי את המשפט הם שוב דיברו ביניהם. ובסוף התעצבנתי והתחלתי לצעוק 'תקשיבו לי, אני רוצה לדבר !' וכמעט בכיתי.
אז הם סוף סוף שמו לב, ואמרו לי שאני עושה אווירה לא נעימה שאני צועקת.
ואז באופן מלאכותי הם אמרו אחד לשני 'שקט, אהבת עולם רוצה להגיד משהו', ונהיו בשקט בצורה מלאכותית כזאת, כאילו שאני איזה ילד מפגר שמרחמים עליו (כנראה בגלל שזה היה היומולדת שלי הם השתדלו להיות יותר נחמדים ).

גם אני לא טלית שכולה תכלת, ברור. אני לא מהווה דוגמא ומופת להתנהלות שקטה ושלווה וקשובה.
זאת כי אין לי מושג איך להתנהל בשקט, ולמדתי לפלס את דרכי בהרמת קול.
אבל מאוד קשה לי עם תחושת החוסר אונים הזאת.
שאני צריכה ממש להילחם כדי שישמעו אותי.

************

בדומה, גם אם רוצים להשיג משהו כאן, אני מרגישה שזה הולך רק עם הרמת קול.

אם אני לא עושה את עצמי כועסת או עצבנית - אז 'מחפפים אותי'.
אם אני מבקשת משהו בצורה יפה - ישר עונים בחוסר סבלנות.
רק כשאני בעצמי 'תוקפת', מתייחסים אליי ברצינות.

אני לא יודעת איך לשנות את זה. כי אני מרגישה שבמשפחה שלי לא מתייחסים ברצינות למי שמדבר בשקט. הוא פשוט נבלע בקירות, והרצונות שלו לא נחשבים.
כאן צריכים להיות 'אסרטיביים', שזה אומר לפעמים אפילו לגלוש לתחום האגרסיבי כדי להשיג משהו.
(וגם כשאני לא באמת מרגישה כעס, אני לפעמים משחקת אותה כאילו אני כועסת, כי רק אז הם מפסיקים לרדת עליי או לבטל את הרצונות שלי, ולוקחים אותי יותר ברצינות).

*************

מצד אחד הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.
מצד שני, אני בעצמי לא יודעת איך להוות דוגמא אישית, כי לא מצאתי שום דרך אחרת שעובדת בשבילי במשפחה הזאת.

[יערה*]

לילה טוב

[דני_זובין*]

אהבה, עלעלתי על כמה קטעים בדף הזה, מאז הקטע האחרון שבו שקראתי. ה שירים שלך חזקים. ונוגעים. גם בלי ההסתייגות של גיל 15

[יעלי_לה]

קוראת אותך.

[אהבת_עולם*]

ה שירים שלך חזקים. ונוגעים
תודה דני. אני אוהבת לשמוע את זה.

תודה גם למי שאמר בדרך כזו או אחרת 'אני פה'.

[אהבת_עולם*]

תגידו, אתם חושבים שיש משהו בבלוג הזה שגורם לאנשים פחות להיכנס, או פחות להגיב מבבלוגים אחרים?
כי לפעמים נדמה לי ככה.

אם כן, אשמח לדעת מה לדעתכם הסיבה.

(כבד מדי? מרתיע? לא רלוונטי? משעמם? טבול ברחמים עצמיים בלתי נסבלים? נראה כאילו אני רוצה לדבר לְעצמי? או מה....?)
(לפעמים גם כשכותבים לי נראה כאילו זה בגלל שביקשתי, ולא שבאמת היה רצון להגיב. אז אני מעריכה את זה, באמת!, זה גם לא מובן מאליו..... אבל בכל זאת, מה העניין?)

אתם מוזמנים להיות כנים איתי.
תודה !

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אני קוראת גם כן, ולדעתי הבלוג הזה ממש מרתק, מרגש, נוגע ללב ואין בו שום דבר מלאכותי. אולי בגלל שהוא כל כך כנה ואמיתי יש כאלה שלא יודעים מה לכתוב, כי אין כאן עצה לתת או ביקורת או מה. פשוט להקשיב. אז מקשיבים.

אני חושבת שבבלוגים קודמים שלך היה להרבה אנשים צורך "לתקן" אותך וזה משך אותם להגיב עוד ועוד, מה שאת כותבת כאן לא מעורר צורך כזה (כנראה) ואולי מכן נובע ההבדל שאת מרגישה.
ואולי זה גם בגלל שלא רוצים להפריע או "להידחף" לתוך משהו שהוא כל כך אישי וכמעט קדוש באיזשהו אופן.

מקווה שתמשיכי @}

[אום_אל_קיצקיצ*]

נראה לי שאת מדמיינת ולא נכנסים לפה פחות אנשים.
הבלוג הזה לא משעמם, לא מרתיע, לא לא רלוונטי (וההיפך, כל אחד יכול למצוא בו רלוונטיות כלשהי לחייו), לא טבול ברחמים עצמיים שאינם מוצדקים. וכן הלאה. בקיצור, כל מה שהשמצת את הבלוג פשוט לא נכון.
קחי בחשבון שלא כל מי שקורא מגיב, פשוט כי לפעמים אין מה להגיד או שמישהו אחר כבר אמר את מה שהיינו רוצים לומר.
אני, למשל, קוראת פה באתר הרבה יותר ממה שאני כותבת. מאוד אוהבת לקרוא סיפורי לידה אבל לעיתים רחוקות כותבת בהם משהו. בטוחה שיש עוד הרבה אנשים כמוני.
על כל פנים, אם הידיעה הזו תעזור לך, אז אני באופן אישי תהיתי למה לא המשכת כאן בבלוג וחיכיתי להמשך. אני קוראת כאן, אבל לא קוראת את הבלוג המקביל שלך ולא קראתי אף אחד מבלוגייך האחרים בשעתם. הבלוג הזה באופן ספציפי מושך אותי מאוד למרות שהיתה לי ילדות שונה מאוד משלך. אני פשוט מרותקת ליכולת שלך להסביר איך מאורעות בילדות משפיעים בבגרות. זה נושא שמאוד מעניין אותי ואני לומדת ממך הרבה.

[יערה*]

הי אהבה, אני אוהבת לקרוא את כתיבתך, ואני ממש לא היחידה , יכול להיות שהדפים היותר פעילים פה באתר הם בנושאי הנקות\חיתולים\חינוך\מינשאים... בעיקר "עקרות בית נואשות".. (בלי להעליב חס וחלילה זה סתם ביטוי.. אני רווקה נואשת,(-:)

[גלי_לבנדר*]

אני מתוודה על קריאה שקטה ומתרגשת מרחוק. רק שתדעי.

[שחף_אהובי*]

אהבת,
למה בעצם את כותבת את הבלוג הספציפי הזה? מה את מצפה שהכתיבה תתן לך?
שואלת פשוטו כמשמעו, בלי שום פולניות. גם אני תוהה מפעם לפעם לגבי הדף שלי.
(ממש קשה לקרוא את השאלות האלו בלי לשמוע נימה קנטרנית ופולנית. אבל ממש לא)

[אלמונית_שמזדהה*]

אני לא יודעת על מה את מדברת, איך שראיתי אותך ב מה חדש נכנסתי
מאד אוהבת לקרוא את הדף
בבקשה תמשיכי

[אהבת_עולם*]

תודה רבה על מה שכתבתם.
זה עושה לי טוב לדעת שכן קוראים, וכן מתרגשים.



***********

אני עדיין חושבת שמגיבים פחות מבבלוגים אחרים, ואם זה בגלל ש'אין מה להגיד' למרות שקוראים, אני תוהה למה.
אני מנסה להבין למה החומר שאני כותבת, אין כלכך מה להגיד עליו.

זה לא שאני צריכה לפתח דיונים על הנושאים שאני מעלה.
מספיק לי לשמוע מילים של אהדה, של הזדהות, של אמפתיה, של הערכה. מין ליווי כזה לדרך.

למשל, על החלום.... אם אני הייתי מבין הקוראים, מה אולי הייתי אומרת?
אולי הייתי אומרת משהו כמו 'אוי, נשמע קשה', או 'נשמע כואב', או 'איזה עצוב', או 'מבינה אותך', 'מכירה את ההרגשה הזאת', או כל דבר דומה לזה....
ואני יודעת שמילים כאלו מאוד מאוד מסככות את הנשמה.

כי אני בתור כותבת את חיי ונפשי, מאוד חשוב לי להרגיש שמבינים מה שאני מרגישה.
שהצלחתי להעביר את הרגש.
שמבינים את הכאב שלי. (או כל רגש אחר שזה לא יהיה).
שמבינים אותי.
שאוהבים אותי.
שמעריכים אותי.

שזה לא סתם נשאר תלוי באוויר.

אני חושבת שבבלוגים קודמים שלך היה להרבה אנשים צורך "לתקן" אותך וזה משך אותם להגיב עוד ועוד
קיזי, לא נראה לי שזאת הסיבה.
הרי לא רק ביקורת או רצון 'לתקן' הן סיבות לכתוב. (ועליהן אני באמת מוותרת).
יש כאן הרבה בלוגים (אני לא רוצה לכתוב דוגמאות, אבל אני מקנאה), שכמעט כל פוסט שבעלת הבלוג כותבת היא מקבלת איזה עשרים תגובות אוהדות. לא ביקורת, ולא תיקון, רק 'כמה אני נהנית לקרוא', ו'איזה מדהים את כותבת', ו'איזו מדהימה את', ו'ריגשת אותי' וכו' וכו'.
וגם בלוגים כואבים מקבלים הרבה תגובות.

בגלל זה אני מנסה להבין למה דווקא בבלוג שלי, אם אכן כן קוראים, למה 'אין מה להגיד'.
?????

[אהבת_עולם*]

ועכשיו כשאתם כותבים, ואני מגלה שאתם כאן, וכן יש לכם רגשות אל מה שאני כותבת - אז זה עושה לי טוב לדעת את זה, לשמוע את זה.

אם אתם יכולים, בבקשה תמשיכו לכתוב לי, להתייחס.
אפילו התייחסויות של משפט או שניים. אבל להתייחס.

אם אתם יכולים. אם אתם רוצים.
לא בכוח, אבל אם תמצאו את זה בתוככם.

אני זקוקה לזה.

**************

פתאום היה לי דימוי, בהקשר למה שכתבתי בפוסט הקודם שמילים כאלו מאוד מאוד מסככות את הנשמה,
שבאמת התגובות בבלוג הן כמו סיכוך.
זה כמו שֶמֶן שמזליפים בין החוליות של השרשרת, שמאפשר להן להמשיך להתנועע. כי אחרת החוליות משתפשפות אחת בשנייה, ועושות מן רעש צורם כזה. צריך להזליף את השמן הזה מדי פעם. (רצוי לעתים קרובות ).

אני מוסיפה את החוליות בשרשרת, ואתם מוסיפים את השמן.

[אהבת_עולם*]

טוב, אמשיך למשהו שרציתי לכתוב לא מזמן:

אני רגילה שצועקים עליי.

אמא שלי, שלא באשמתה, לא מסוגלת כמעט לנהל תקשורת בלי לעבור לדיבור עצבני איפשהו בין המשפט השני לשלישי.
כמעט כל מה שאני אומרת לה, שואלת אותה, מבקשת ממנה, מביא אותה לעצבנות.
אם לא במשפט הראשון - זה לא יאחר להגיע.

כתבתי את זה עוד בתחילת הבלוג, אבל אני רוצה לכתוב על זה שוב.

אני יודעת שזו לא אשמתה, היא לגמרי לא שולטת בזה. וזה גם לא מופנה רק אליי, אלא לכל בני המשפחה. (מול אנשים חיצוניים היא כן שולטת בעצמה, זה נשמע פרדוקס, אבל אני מבינה את זה).
אבל השורה התחתונה היא, שאני חלק גדול מהזמן נמצאת תחת מטר של עצבים, אש וגופרית, שאני צריכה לגונן על עצמי ממנו.
(אני רואה בדימוי הפנימי ילד שמרים את הידיים מעל הראש בתנועת התגוננות).

נראה לי שהשתפרתי בזה, ואני פחות מתקפלת כשהיא מתחילה לדבר בעצבנות.
אם יש לי משהו שחשוב לי, אני ממשיכה באותו קו, למרות שהיא עונה בעצבים, ובסוף היא לפעמים מתרצה.
או שאני מרימה את הקול בחזרה, ולפעמים זה עוזר, ואז היא מתרצה.
או שאני אומרת לה בדיבור רגוע (יחסית, כן?) משהו כמו 'למה את צועקת, אני בסך הכול ביקשתי ש....', ולפעמים זה עוזר.

אז יש כאן התקדמות מבחינתי, שאני פחות פוחדת מהכעס שלה.
למדתי קצת יותר טוב איך להתמודד איתו. (קצת. כי עדיין בהרבה דברים אני שוקלת פעמיים אם לפנות אליה, ואני לא לגמרי בלתי מפחדת מהתגובה)

אבל מה שיותר משמעותי זה - שזאת התקשורת שאני מכירה.

שאלתי את עצמי לפני כמה ימים איך אני מצפה לבנות תקשורת בריאה עם מישהו, אם עיקר התקשורת שאני מכירה זה שמדברים אליי בעצבנות, בכעס, בצעקות, בחוסר סבלנות?

ואמנם, בעולם החיצוני, אני אולי לא נפגשת בהכרח הרבה עם צעקות ממש, אבל כן עם חוסר סבלנות.
אני רגילה שמהר מאבדים כלפיי את הסבלנות, ולצערי זה קורה הרבה.
ואני גם מצפה לזה. פוחדת מזה.

אני תופסת עצמי כאדם 'בלתי נסבל', שקשה להכיל, שקשה לסבול לאורך זמן וכו' - וכשמישהו מאבד כלפיי סבלנות או 'מתהפך עליי' - יש בי חלק שמרגיש שככה זה צריך להיות כנראה. שאני ראויה לכך.

זה מה שכואב לי.
מילא מה שהיא עושה, זה עניינה. אשמתה או לא אשמתה, זה לא משנה.
אבל זה שאני כלכך הפנמתי את זה. ומצפה ליחס כזה מאנשים. ולא מסוגלת להרגיש ראויה להכלה מלאה. ולא מכירה מצב כזה בכלל של הכלה מלאה ומתמשכת.

זה - זה עצוב לי מאוד.

[אהבת_עולם*]

ומשהו קצת קשור שהיה לאחרונה -

קבעתי עם מישהי מאתר 'אגורה' לקחת ממנה משהו. בגלל שלא היה נוח לי באותו יום, שאלתי אם תוכל לשמור לי את זה. והיא הסכימה. אבל אמרה שבסוף השבוע לא תהיה, אז רק ביום ראשון.
ואז ביום ראשון דיברתי איתה ואמרתי לה שאו שאוכל להגיע בשעה זאת וזאת, ואם לא אז בשעה זאת וזאת, ואם זה בסדר, ואמרה שכן, ורק שאודיע לה.

ואז כשהתקשרתי להודיע שאבוא בשעה היותר מאוחרת שדיברנו עליה, היא התחילה פתאום להגיד כל מיני דברים, ש-למה לא באתי קודם, הרי אמרה לי שיותר נוח לה קודם (והיא בשום פנים ואופן לא אמרה כך), ולמה לא באתי בשבוע שעבר (היא אמרה אז שזה בסדר ושהיא יכולה לשמור לי), ולמה לא לקחתי את זה מחבר שלה בסוף השבוע (היא רצתה אז לתת לי את הטלפון שלו ובסוף התחרטה), ושאני לא רצינית, והיא כבר לא רוצה לתת לי.

זה מאוד הפתיע אותי. כי עד לאותו רגע היא הייתה מאוד חביבה, ופתאום ככה היא 'מתהפכת'.
ומה גם, שכל הדברים שהיא אמרה לא היו נכונים בכלל. (אני מבטיחה. באמת. זה לא רק מההסתכלות הסובייקטיבית שלי).
היא פשוט פתאום ובבת אחת הפכה את הגישה שלה. וכל מה שהיא אמרה לי קודם שבסדר לה - פתאום היא החליטה שהוא לא בסדר.

*************

אני לא יודעת להסביר את זה, אבל מאותו רגע כל היום שלי התהפך עליי.

ממש קשה לי עם דברים כאלה.
שוב - זה התחושה הזאת, שאנשים הם כאילו בסדר בסדר, והכול בינינו נראה בסדר, ופתאום ! הם מתהפכים עליי בבת אחת.
שומרים בבטן ופתאום מתפוצצים? או בכלל באמת היו קודם בסדר איתי, ופתאום בבת אחת משתנים? לא יודעת...
זה מפחיד אותי.
אני מרגישה חסרת אונים מול זה.
אני לא יודעת איך להבין את זה. למה זה קורה. מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את זה.

ואפילו כשאני מנסה לדבר, להגיע להבנה - הרבה פעמים הם לא רוצים.
אנשים הרבה פעמים אוהבים 'לשבור את הכלים' וזהו. לא רוצים לדבר. לא רוצים לנסות להגיע להבנה.
קשה לי להבין את זה, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
אני נורא בן אדם שרוצה לגשר על אי הבנות, וכואב לי כשלא רוצים.
וכואב לי כשלא מבינים אותי.
וכשסתם משליכים עליי דברים שבכלל לא עשיתי ולא נכונים.

ויותר מהכול - כואב לי שיש בי חלק שמאמין למה שהם אומרים עליי !
זה הכי הכי כואב מהכול.

כי אחרי מקרה כזה, כמה שאני אומרת לעצמי 'תעזבי, זה לא קשור אלייך, את היית בסדר גמור, זה היא כנראה הסתובב לה משהו...' - זה לא עוזר לי.

משהו בתוכי אומר: 'אם היא התנהגה אלייך ככה, כנראה באמת עשית משהו לא בסדר. כנראה את ראויה לזה. משהו בך מקולקל ופגום וראוי ליחס כזה.'

הספיקות העצמיים - הם כלכך כואבים. הם החלק הכי כואב.
'אולי באמת הייתי לא בסדר? אולי באמת הייתי לא בסדר? בטח הייתי לא בסדר.... במה? לא יודעת. אבל בטוח הייתי לא בסדר, אחרת היא לא הייתה מתנהגת אליי ככה....'

והתחושה שאני ראויה ליחס כזה.
שזה כנראה הגיוני שמתייחסים אליי ככה.
כנראה באמת יש בי משהו שגורם לזה. כן.

***************

כל הרגשות האלה מאוד מאוד הורידו אותי באותו יום. ממש השפיפו אותי.

בסוף בערב הייתי כלכך מדוכאת, שאמא שלי ראתה ושאלה מה קרה.
כשניסיתי לספר לה, לא הצלחתי לדבר, ובמקום מילים יצא לי בכי מעומק הנשמה, ולא יכולתי להפסיק לבכות מלא זמן.

בסוף מתוך הבכי, כן הצלחתי לספר לה.
ואז אמרתי לה שמה שהכי כואב לי זה שכשאנשים אומרים לי 'את לא בסדר' או מתנהגים אליי לא יפה, אז לא משנה מי הם ומה הם ואם בכלל אין שום בסיס למה שהם אומרים, אני דבר ראשון חושבת 'אולי באמת הייתי לא בסדר?' ואני מאמינה להם וחושבת שזה מגיע לי.

אמרתי לה את זה מתוך הדמעות, ואמא שלי אמרה משהו כמו:
'מה קרה לך? זו צורת מחשבה של אישה מוכה....'

ואני חשבתי לי: 'כן, יש משהו במה שהיא אומרת. זו צורת התנהגות של אישה מוכה. מעניין איך זה קשור אליי....? ..........? ..........?
אה ! נזכרתי !!!!!!!!!!!!!!'

ולמרות שזה נשמע בציניות איך שתיארתי את זה, באמת ככה עבדו המחשבות שלי באותו רגע.

ואז באותו רגע כשזה חלף בי כמו ברק, אז אמרתי לעצמי 'יואו, בטח גם היא הבינה עכשיו מה שיצא לה מהפה' -
ומצד אחד, הרגשתי שאני רוצה שהיא תרגיש טיפונת אחראית למה שעובר עליי.
ומצד שני, קיוויתי שהיא לא לקחה את זה למקום הזה - כי אז זה תמיד נהיה נורא מביך, וזה מפריע לתקשורת בינינו (וזה כנראה גם לא מקדם שום דבר).

[אהבת_עולם*]

למה בעצם את כותבת את הבלוג הספציפי הזה? מה את מצפה שהכתיבה תתן לך?
אופס, שחף,
שוב יצא שאני משאירה אותך בהמתנה.

טוב, את יודעת מה, הפעם אני כן 'אזרוק לך עצם' -
יש הרבה סיבות, ואולי אעמיק בהן מחר,
אבל נראה לי שהראשונה שבהן היא כשם הבלוג - אני רוצה להגיע למצב שבו אני כותבת על הכול בפשטות, גם על החלקים הכי 'נאלחים' שתמיד הייתי מתביישת לדבר עליהם - לדבר עליהם הפעם בלי להתבייש בעצמי, במה שאני.
וגם אם הבושה העצמית כן קיימת (ולצערי היא קיימת) - שאני אהיה מסוגלת גם את זה לספר. וזה כבר צעד גדול בשבילי.

(בטוח יש עוד סיבות, אבל זאת בעצמה סיבה חשובה).

[אום_אל_קיצקיצ*]

טוב, רצית תגובות...
בקשר למקרה שסיפרת עם הבחורה מאגורה, אם את טוענת שדבר כזה קורה לך הרבה שווה בדיקה מה בדינמיקה שלך באינטראקציה גורם לזה, כי זה לא כזאת דינמיקה שכיחה ביחסים. בשביל להבין את זה את צריכה שחבר קרוב או חברה ישקפו לך את זה. פשוט תבקשי שיקוף. את חושבת שאין לך חברים מאוד קרובים, אז בקשי שיקוף מחבר קצת יותר רחוק. פשוט תתפסי לשיחה, ספרי את הסיפור ותשאלי אם, בתור מישהו שמכיר אותך, הוא או היא יכולים לעזור לך להבין מה הדפוס, אם יש כאן משהו שהם מכירים ממך. תגדירי מראש גם לעצמך וגם לחבר/חברה שאת לא תעלבי ותתייחסי ברצינות למה שיגידו לך. רק מי שמכיר אותך יכול לעזור במקרה כזה.
אני מנסה לדמיין מי את על סמך הבלוג. זה די קשה.

[אהבת_עולם*]

אם את טוענת שדבר כזה קורה לך הרבה שווה בדיקה מה בדינמיקה שלך באינטראקציה גורם לזה, כי זה לא כזאת דינמיקה שכיחה ביחסים.
אום אל קיצקיצ, לא התכוונתי שאני באמת עושה משהו שגורם לזה.
אם זה באמת בגלל משהו שעשיתי*, זה שוב מחזיר אותי למקום של 'אני לא בסדר'.

ההתנהגות של אותה בחורה לא הייתה קשורה בכלל למשהו שאני עשיתי.

כן, אני מרגישה שבגלל שיש לי דפוס כזה שאני מצפה לכך שיכעסו עליי, אני משדרת, אנרגטית, בצורה לא מודעת - תתנהגו אליי ככה.
אני מזמינה לחיים שלי אנשים שמתנהגים אליי ככה, או מכניסה את עצמי בצורה לא מודעת לסיטואציות כאלה.

לפחות במקרה כמו זה שתיארתי, זה באמת לא קשור למה שעשיתי או אמרתי. זה כן קשור לדעתי לדפוס הפנימי.

***************

באופן כללי,
אני כן מרגישה שלאנשים הרבה פעמים אין סבלנות אליי בגלל דברים מסוימים בי.
למשל, שאני לא החלטית. יש אנשים שזה מחרפן אותם.
או שאני לא 'קוּלית', ואם מציעים לי משהו, יש לי חששות, ואני צריכה לוודא הרבה פעמים שזה יהיה בסדר (למשל, ללכת לאיזו מסיבה או משהו כזה...).
או שיש לי הרבה שאלות. (רופאים לרוב נוטים לאבד סבלנות כלפיי, מה גם שהם מלכתחילה בד"כ די לחוצים ורק רוצים 'לתקתק' מטופלים. ולכן מאוד חשוב לי תמיד למצוא רופאים שמקשיבים בסבלנות ושעונים בסבלנות. לשמחתי מצאתי שניים כאלה בשנה האחרונה...)

אז מה, בגלל שיש לי חששות ויש לי שאלות אני צריכה לחשוב שמשהו לא בסדר בי, ושבגלל זה אנשים לא ירצו אותי?

זה גם לא שאני יכולה לשנות את הדברים האלה בי מהיום להיום.
ואני גם לא חושבת שהייתי צריכה לשנות אותם - רק כדי שיאהבו אותי ויקבלו אותי (למשל לסתום את הפה ולא לשאול כשיש לי משהו חשוב לשאול, או 'לשחק אותה קולית', או מה).

העניין זה, אם הייתי יכולה להרגיש ראויה שיאהבו אותי - ככה. כמו שאני.
מה, לכל אחד מאיתנו יש חולשות, ואולי זה אפילו לא חולשות.
לפעמים בהרצאות למשל אני שואלת שאלות ממש עמוקות שמוסיפות - ויש אנשים שמאוד מעריכים את זה, ויש אנשים שאין להם סבלנות.
למה אני צריכה תמיד להתכופף מול האנשים שיש להם טעם אחר משלי?
זה לא בהכרח חולשות.
זה פשוט תכונות שיש לי - שחלק מחבבים וחלק לא.

אבל אם הייתי מרגישה ראויה לאהבה כך או כך, וזה מה שהייתי משדרת - אז אני מאמינה שהייתי נתקלת בדינמיקות אחרות לגמרי.

הבעיה העיקרית היא בתחושה הפנימית שלי שאני ראויה לדחייה - זה בעיקרון מה שגורם לזה.

בוא נגיד, שלא בכל מקרה זה קורה שידחו אותי או יתעצבנו עליי, אבל עצם זה שאני תמיד דרוכה לכך שזה עלול לקרות, זה מקל בגלגלים של עצמי.

************

עדיין, קשה לי עם ההצעה שלך.
כי יש בה איזשהו רמז שאולי באמת עשיתי משהו שבגללו אותה בחורה התנהגה אליי ככה.

וכל העניין הוא בעצם שזו בדיוק הנטייה שיש לי. לחשוב 'מה אני עשיתי?'
כשלפעמים באמת לא עשיתי שום דבר.

אני צריכה להשתחרר מהנטייה לקחת על עצמי את האשמה/האחריות לכל התנהגות של כל בן אדם.
ולא ההפך.

מה שהכי חשוב לי זה לחזור לתחושת 'אני בסדר', לעומת ה'אני לא בסדר' הזה שמלווה אותי.

מה שאני הרגשתי צורך זה שיגידו לי 'את בסדר גמור. אנחנו מאמינים לך שהיית לגמרי בסדר בסיטואציה. זה לא בהכרח קשור אלייך איך שהיא התנהגה. את היית בסדר גמור !'

[אהבת_עולם*]

אום אל קיצקיצ, אני מצטערת שאני מגיבה בהתנגדות בזמן שהייתה לך כוונה טובה להגיב למה שכתבתי.
זה נוגע לי בנקודה מאו-ד רגישה.
(נדמה שאני כולי נקודות רגישות. אולי בגלל זה לא מגיבים לי הרבה, כי מפחדים לגעת לי בנקודות רגישות?)

אולי את צודקת שכדאי לעשות את ה'תרגיל' הזה, אבל קשה לי להפריד את זה מהתחושה המיידית - ששאלה כזאת משמעותה 'אני לא בסדר'.

אני מנסה לדמיין מי את על סמך הבלוג. זה די קשה.
אני מאמינה שאי אפשר ממש, כי בבלוג הזה אני מציגה רק צד אחד מאוד מסוים - הצד הכואב, הצד של הילדה הפגועה, הצד החסר ביטחון.
ויש לי הרבה צדדים אחרים.
בבלוגים אחרים אני מציגה תמונה יותר שלמה, אבל גם שם - זה רק בלוג.

נדמה לי שאני בסך הכול בן אדם מאוד חמוד, ומאוד מיוחד ומדהים, חכם עמוק וטוב לב, וששווה להיות חברים שלי.

[פלוני_אלמונית*]

זה לא שאת כל כולך לא בסדר אך יכול להיות שאת מכבידה על אחרים כשאת מבולבלת ומכניסה אותם לבילבול שלך וזה מכביד- יש דברים שכשמתקשרים עם אנשים צריך להתחשב במה שהם מוכנים לשמוע ... יש לי מה להגיד אם את מעונינת שאמשיך, הכל באהבה.

[אהבת_עולם*]

אוף, אתם לא מבינים את מה שאני אומרת.

הבחורה הזאת אמרה דברים לא נכונים.
ביום רביעי כשפרסמה את המודעה שאלה אם אוכל לבוא היום ואמרתי שיהיה לי קשה, ושאלתי אם אפשר שהיא תשמור לי את זה, ואמרה שכן.
אם הייתה אומרת שלא, אז הייתי אולי עושה מאמץ על להגיע באותו יום.
אבל היא אמרה שכן.

ואז בשיחה האחרונה, אמרה לי 'למה לא באת ביום רביעי'.

היא אמרה שנוסעת מחמישי עד שבת. ושאלתי אם אהיה בסביבה אם אוכל לקחת את זה מחבר שלה.
אז אמרה שכן, והתחילה להכתיב לי את המספר טלפון, ובאמצע התחרטה ואמרה לי בעצם לא.
ואז בשיחה האחרונה אמרה 'למה לא לקחת את זה מחבר שלי'.

היא אמרה ביום ראשון שאוכל להגיע כפי שהצעתי, או ב-5 או ב-8. ואז כשהודעתי שכנראה אבוא ב-8, אמרה שהיא לא יכולה ב-8, ואמרה: 'אמרתי לך שיותר נוח לי ב-5'. כאשר לא אמרה את זה.

למה אתם לא מבינים מה שאני אומרת?
למה אתם לא מאמינים לי?

מה, כל דפיקוּת של אנשים קשורה אליי?
לא הכבדתי עליה, ולא בלבלתי לה את השכל. התקשרתי פעם אחת ביום רביעי, ופעם אחת ביום ראשון לתאם איתה, ופעם נוספת לומר לה סופית מתי אני רוצה להגיע.

לה היו כל מיני רעיונות בראש שלא קשורים אליי, והיא דמיינה שאמרה כל מיני דברים שאולי היא רק חשבה אותם אבל היה נדמה לה שהיא אמרה אותם.
ועל סמך זה היא התעצבנה עליי, כאילו שאני 'לא רצינית', ו'לא מתאמצת מספיק' (כן, אם את מוסרת משהו, אז אני צריכה כמובן להתאבק בעפר רגלייך !).

וזה מעצבן אותי שלא מאמינים לי.

*************

וזה בכלל לא קשור לסיטואציה הספציפית הזאת.
אני מסבירה שיש לי בעיה מהילדות של תחושת 'אני לא ראויה' ושל תחושת חוסר הכלה בעולם הזה.
שמרוב שזה מה שאני מכירה - אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בסיטואציות כאלה, ולא יודעת איך ליצור לי 'יקום אחר'.

אז מה שאני צריכה זה שיגידו לי 'את ראויה ועוד איך' ויתנו לי תחושה שמאמינים לי ושיש לי מקום.
ולא שיגידו לי 'את מכבידה ומבלבלת'.

[אהבת_עולם*]

המשך:

אני שמה לב שאני כל הזמן מרגישה אשמה. על בסיס קבוע.
כל הזמן מרגישה לא בסדר.

הנה עכשיו התקשרתי למישהי, זה חייג וחייג ולא הייתה תשובה. אז תוך כדי אני חושבת אולי זה לא בסדר שאני מצלצלת.
ואז השיחה התנתקה וכשניסיתי שוב זה לא היה זמין.
אז חשבתי לעצמי 'בטח היא ניתקה לי בכוונה. היא עסוקה והפרעתי לה. עשיתי משהו לא בסדר'.
וזה כשבכלל אותה אחת לא מכירה אותי ואין שום סיבה שהיא תנתק לי באופן אישי.

אם אני שולחת מייל למישהו, ועובר זמן מסוים עד שהוא עונה -
חלון הזמן הזה הוא בדיוק ההזדמנות לכל המחשבות המרעילות שלי לבוא לידי ביטוי:
הוא לא עונה לך, בטח כתבת משהו לא בסדר, בטח הוא כועס על מה שכתבת, בטח הוא לא ירצה לענות....

הרבה פעמים בסוף מגיעה תשובה, והיא מאוד פשוטה, ואין בה שום רמז לאיזו בעיה עם מה שכתבתי.
ורק אז אני נרגעת.

השאלה, למה דבר ראשון אני חושבת שאני לא בסדר, שעשיתי משהו לא בסדר, שיכעסו עליי, שלא ירצו לענות לי.
זאת כאילו הברירת מחדל במערכת שלי.

כל עוד לא הוכח אחרת, 'אני אשמה, לא חשוב על מה'.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אוחח הסיפור עם הבחורה מאגורה נשמע מעצבן...
אני ממש יכולה להבין ולהזדהות עם זה שזה הרס לך את היום.
מי יודע מה היה מאחורי ההתנהגות שלה בצד שלה. אולי באמת היא לא הבינה אותך, אולי היא זכרה משהו אחר מהשיחה שלכן וכו'.
הכל יכול להיות.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מה שניסיתי לומר הוא ש
כל עוד לא הוכח אחרת, 'אני אשמה, לא חשוב על מה'.
טוב שעלית על דפוס המחשבה הזה... כי כמובן שזה לא נכון!
לכל אינטרקציה בין שני אנשים יש שני צדדים. כל צד יכול לפשל (וזה אפילו נורמלי)
במקרה הזה נראה שהבחורה ההיא פישלה...
אבל אולי עוד משהו שכדאי שתחשבי עליו זה
גם שכשאת לא בסדר, זה בסדר
(אויש יצא לי עקום לגמרי הניסוח)
כלומר, מותר גם לך להיות לא מושלמת. מותר לך להתקשר בעיתוי הלא נכון לדוגמא.
תחשבי שאם מישהו מתקשר אלייך בעיתוי לא מתאים, את לא ישר חושבת "איזה טיפש ומעצבן הוא, איזה חוסר טאקט"
כי את מבינה שהוא לא יכל לדעת שזה עיתוי לא מתאים.
אז תעשי גם לעצמך קצת הנחות.

[נטע_ש*]

אהלן אהבת
אני רואה שאת עדיין מתבחבשת בקשיים הנפשיים האלה
הרי לכולם יש כאלה יותר או פחות, טוב, אני לא מתחברת לנבירה הזאת, אבל אני מזל תאומים ואין לי הרבה סבלנות, סורי...
לדעתי, רק להעלות את הקשיים זה לא מספיק, ולפעמים זה אפילו מכשלה, קשה קשה קשה קשה קשה, אין לי ספק שזה באמת מאד קשה, אבל אם תסתכלי על הכל כמו סרט, תראי שאין בכלל אשמים, הדברים פשוט קורים ככה, וזה נועד לעזור לך ל ה ת ע ו ר ר , כמה זמן עוד יש לך לחכות ולחשוב ולהבין מאיפה זה בא ולמה אני ככה מרגישה, ולמה ככה מתנהגים אלי, לא נמאס לך?
לא היית רוצה לצאת מהמעגל הממכר הזה?
את רוצה תגובות, ואני רק יכולה להגיד שיש דרך יציאה מהקושי והסבל הזה, באמת.
שוב אני אומרת, לי אין הרבה סבלנות לפעמים, וזה בא לטובה, לפעמים, כי אני מחפשת ריפוי, תמיד, כל הזמן, ומתוך נסיון שלי יודעת שאפשר להנות מחיי ולמצות אותם.
יאללה, להתעסק עם ההיא שכן מסרה או לא מסרה, תחזרי לעצמך, בלי אשמה, עזבי אותך אין אשמים, כמו שכתבת אום אל קיצקיצ תסתכלי איך זה משקף את חייך - ממה את לא מרוצה בחייך, ודחיל רבקום, כמה אפשר לחיות עם ההורים?
שלך באהבה, אם תרצי עוד מזה, תגידי, ואם לא, אנסה להרגיע את הרגש שלי... וארפה

[יערה*]

עצתי היא שתחזקי באיזושהי דרך את האהבה העצמית שלך . יש משפט כזה-"הדרך שאנו רואות את העולם יוצר את העולם שבו אנו חיות"... (או משהו כזה.) ז"א מרוב שאת מרגישה אשמה נוצר מצב שאת באמת אשמה (רק בגלל הדרך ביטוי שלך ולא בגלל המציאות)  לדוגמא אם מישהו מתקשר אלי ומתנצל (ללא צורך)על שהפריע למרות שבכלל לא הפריע, אז זה גורם לי ולו להכנס לסיטואציה שהוא ה"מפריע", זה מדהים ההשפעה של המילים. (מילים בוראות מציאות) לכן צריך להיות אמיתיים עם עצמנו ועם הסביבה, לא להפריז ולא להמעיט- לכל דבר יש מידה. וחשוב מאוד לדעת זאת בכל תחומי החיים.

[פלוני_אלמונית*]

ודחיל רבקום, כמה אפשר לחיות עם ההורים?
לדעתי, המעבר הוא זה שיכול לעשות את השינוי. הרי את מאד מודעת לעצמך (יש שיאמרו אפילו יותר מדי...).
ככלל, אני לא מאמינה שמעבר למקום אחר משנה מאד את ההתנהלות של האדם אבל במקרה שלך, את חייבת לחוות עצמאות אמיתית (לא כמו שחווית במסע שלך, שבטוח עזר לך לגדול, אבל עדיין לא חווית בו עצמאות לגמרי).
בשביל החוויה הזאת לעניות דעתי שווה לך לעבוד יותר קשה ולהסבתך עם לשכור דירה וכו' כדי לחוות את הנפרדות שלך מההורים, זה יכול לשחרר את המחשבה שלך, את ההרגשה שלך כלפי עצמך.
אני ממש לא מכירה אותך אבל הרושם שעולה מהבלוג הזה הוא שאת כבולה אליהם לגמרי פיזית, כלכלית ונפשית.
תאמיני בעצמך- את יכולה לחיות בצורה עצמאית, להסתדר לבד, לבנות לך חיים על פי רצונך.
כשאמא שלך צועקת עליך ואת גרה בבית שלה- זה פשוט מדכא!
את לא צריכה להתנתק מההורים לגמרי אבל את חייבת ניתוק בשביל להתחבר אליהם בצורה בריאה ונכונה.
את ראויה לטוב ולאהבה ולדברים טובים שיקרו לך.

אגב, ההיא מאגורה נשמעת ממש לא בסדר- שחררי, קורה...

[נועית*]

אהבת עולם, עוקבת אחרי הבלוג שלך.
שאלה, את לא חייבת לענות - למה את גרה עם ההורים? ניסית פעם לעזוב?
כי _לדעתי, המעבר הוא זה שיכול לעשות את השינוי. הרי את מאד מודעת לעצמך (יש שיאמרו אפילו יותר מדי...).
ככלל, אני לא מאמינה שמעבר למקום אחר משנה מאד את ההתנהלות של האדם אבל במקרה שלך, את חייבת לחוות עצמאות אמיתית (לא כמו שחווית במסע שלך, שבטוח עזר לך לגדול, אבל עדיין לא חווית בו עצמאות לגמרי).
בשביל החוויה הזאת לעניות דעתי שווה לך לעבוד יותר קשה ולהסבתך עם לשכור דירה וכו' כדי לחוות את הנפרדות שלך מההורים, זה יכול לשחרר את המחשבה שלך, את ההרגשה שלך כלפי עצמך._

ובעניין הבלוג, וההתמודדות שלנו עם העבר ועם הסיפור המורכב (תמיד, לא רק אצלך) עם ההורים, ממליצה על תהליך מדהים, שנקרא "השלמת עבר". אפשר לעבור אותו אצל נורית שני בקורס טרנספורמציה במכללה ההוליסטית בכרכור, אבל אני מניחה שיש עוד מטפלים ודרכים לעבור תהליך דומה.
בעיקרון הרעיון הוא לשחרר את ההורים שלנו מהסיפור שלנו. להבין מאיפה הם פעלו, איפה היה החלק שלנו כילדים (כמובן שילד אף פעם לא אשם, אבל היום כמבוגרים אנחנו יכולים לקחת אחריות על עצמנו כילדים) ובעיקר לקחת אחריות על עצמנו כמבוגרים. להשתחרר מהסיפור שלנו על עצמנו.
זה תהליך קשה אבל מרפא ומצמיח. הוא ממש מצמיח כנפיים.
אני מניחה שחלק מהבלוג הזה הוא גם להשתחרר ולהתנקות מהסיפור, אבל לפעמים שווה לעבור תהליכים פנימיים עם מטפל, מנחה או מלווה, שתומך בתהליך, משקף ומצמיח.

וחוץ מזה בהחלט עם חלקים רבים כאן מזדהה לומדת ומתבוננת

[אלמונית_שמזדהה*]

הערה קטנה לגבי ההיא מאגורה: מה שקרה, לדעתי, זה שמתישהו במרווח הזמן בין השיחות שלכן היא כבר מסרה את החפץ ואז בפעם הבאה שהתקשרת היה לה לא נעים, והיא ניסתה איכשהו להתחמק מהעניין. כמובן שאין לך קשר למה שקרה שם!
בכל אופן אני חושבת שגם לך זה כבר ברור מאיפה מגיע הדפוס המתסכל הזה של הלקאה עצמית. אני מאד מזדהה עם התחושה, אבל לא ממש יודעת מה לעשות כנגדה.

ואם אפשר, גם אני הייתי רוצה לשאול בעדינות: מה עוצר אותך מלעזוב את הבית?
הורים בלתי נסבלים מרגישים אחרת לגמרי כשבאים לבקר אותם רק פעם בשבוע.

[אהבת_עולם*]

---

וואי, לא הייתי בדף הזה כבר איזה שנה וחצי. יכול להיות מעניין לקרוא שוב. (אולי אקרא בהזדמנות).

היה המון מה לכתוב, אך לא יצא.

הרבה פעמים יש לי שיחות עם אבא שלי. לפעמים נדמה לי שהוא מבין, שהוא הפנים משהו - ואז נראה שהוא שוב חזר לאותו המקום.

למשל לפני כמה ימים הוא החליט שאני צריכה שמישהו יעמוד עליי עם שוט.
וכשאמרתי לו שקיבלתי מספיק מזה בילדות, הוא אמר שאולי לא.

והיום שוב התחילה שיחה ספונטנית איתו. היה נדמה לו שאני חושבת שהוא אטום.
אמרתי מה פתאום אטום (אני יודעת שהוא בן אדם מאוד רגיש), רק לדעתי יש לך דעות מעוותות.
למשל, אתה עדיין חושב שזה בסדר להרביץ לילדים. אתה חושב שזה בסדר שהרבצתם לי. אפילו נדמה לך שאולי לא הרבצתם מספיק.

הוא אמר 'זו הייתה טעות היסטורית'.
תקווה החלה לחלחל בי, ואמרתי 'באמת, אתה חושב שזו הייתה טעות היסטורית?'

אז הוא אומר: 'זו הייתה טעות היסטורית החוק הזה שיצא נגד הכאת ילדים' !!!
(התלבטתי איזה אייקון לשים כאן - גם אייקון עצוב וגם אייקון של צחוק פרוע היו מתאימים. אלוהים !)

למזלי אני כרגע לא במקום שמתחרפן מהיציאות האלה שלו.
אני לא יודעת כמה באמת הוא עומד מאחוריהן, וכמה זה ניסיון להצדיק את עצמו כדי לא להרגיש אשם.

אולי זה דווקא בגלל שהיום הרבה יותר ברור לי ויותר קל לי להגיד את זה בבירור - שאני הייתי ילדה מוכה, שאני גדלתי במשפחה מתעללת (ולא משנה שלא התכוונו להתעלל), ושלא הייתה לכך שום הצדקה.

אז שאלתי אותו אם הוא באמת חושב כך,
הוא 'בטח, חוסך שבטו שונא בנו'.
ומוסיף 'לפעמים צריך להשתמש בזה כשכל האמצעים נגמרים'.

אמרתי 'באמת ניסיתם הכול קודם?'
הוא 'כן, ניסינו. שום דבר לא עזר'.

נו, בטח. הם מעולם לא ניסו שום אמצעי לפני כן. אולי איומים. זה כן.
איומים, ואז מכות. לפעמים ישר מכות.
לא חיבוקים. לא שכנועים. לא הסברים. לא להציע חלופות.
שלא לדבר על לנסות להקשיב לרצונות שלי. לכבד אותם. (למשל אם לא רוצה משהו - ישר מכות. שום כבוד לרצוני).

אמרתי לו: 'אפשר לחשוב איזה דברים גרועים עשיתי. הייתי כזאת ילדה נוראית? (הרי הייתי ממש טטלע.) אולי הייתי פושעת שהייתם צריכים להשתמש בכל האמצעים?'

זה אפילו לא שהייתי איזו ילדה שובבה במיוחד, שעשיתי איזה דברים גרועים במיוחד.
סתם, כל דבר קטן שלא מצא חן בעיניהם, שלא התאים לרצונות שלהם - טראח !

הוא אמר לי: 'אני כמעט אף פעם לא הרבצתי לך'.
אמרתי: 'גם אתה הרבצת. אבל זה שאמא הרביצה כל הזמן ואתה ידעת וראית ולא הגנת עליי - זה לא אומר שגם אתה אחראי? מי אמור להגן עליי - אני שהייתי בת שנתיים, או אתה שהיית בן אדם בוגר?'

באיזה שלב הוא אמר 'אולי הייתי צריך להגן עלייך יותר. מאיזו סיבה לא עשיתי את זה'.
אבל הוא בכל זאת חזר כמה פעמים ואמר שלא הוא זה שהרביץ לי.

אמרתי לו גם,
'אתה אומר חוסך שבטו שונא בנו - אם כבר, אז מדובר במכה אחת לצורך חינוך.
אבל לו גם נניח שעשיתי דברים 'רעים' (נניח, כן?) - אמא לא נתנה מכה אחת, היא נתנה לי מכות רצח - כדי להוציא את העצבים שלה. ולא הפסיקה עד שלא סחטה את העצבים עד הסוף.'

בסופו של דבר הוא אמר שהוא מצטער על כך. גם על הפעמים שהוא לא ראה.

**********

אני לא מתרשמת יותר מדי, כי יש לו מנגנונים מאוד חזקים.
הרבה פעמים נראה שהוא הבין משהו - ואז מתברר ש'חזרנו לנקודת ההתחלה'.
כנראה מדחיק את מה שלא נעים לו.

אבל בכל זאת נראה שהוא בעצמו חוזר לנושא הזה.
כמה שאינו אוהב שאני מעלה את זה, נראה שהוא בעצמו מחפש את זה.

חוץ מזה, אני משערת שמפעם לפעם משהו בכל זאת מחלחל.

ויותר מזה - מה שהכי חשוב לי זה המקום שאני בעצמי נמצאת בו מול זה.
שזה מקום שהיום יותר מתמיד יודע שכל זה לא היה 'שלי'.

הכעס, העצבים, האלימות - זה היה שלהם. אלה הטעויות שלהם. זה נובע מהמחלות הנפשיות שלהם.
אני הייתי טובה ונקייה, זה לא הגיע לי, ולא הייתה לזה שום הצדקה.
(זו נקודה שמאוד חשוב שאני אפנים).

כל מה שאני אומרת לו - לא בא ממקום של האשמה. (אין בי כעס ואני מאוד אוהבת אותם!)
אלא מתוך הסתכלות מפוכחת על הדברים: זה מה שהיה. כך וכך היה.

אני הייתי ילדה מוכה. אתם הייתם משפחה מתעללת.
לא עשיתי שום דבר שהצדיק התנהגות כזאת.
אל תשליכו את זה עליי ('היית שובבה, לא לא ממושמעת...'). אתם הייתם המבוגרים - זו הייתה האחריות שלכם לדעת איך להתנהג.
ואיך שבחרתם להתנהג - גם אם לא בכוונה רעה - היה ממש אבל ממש ממש ממש לא בסדר !!!

אני אומרת: חלק גדול מהקשיים הרגשיים (העצומים) שלי היום נובע ממה שהיה שם.

אני לא מעבירה את האחריות אליהם.
אני פשוט אומרת את האמת הכי פשוטה: חלק גדול מהקשיים שלי היום נובע ממה שהיה שם.
ככה זה. פצעים עמוקים ומדממים. עדיין עדיין עדיין.

זה לא אומר שאני לא אנסה לרפא ככל יכולתי.
זה מה שאני עושה. כבר הרבה שנים.

ובד בבד עם לטפל בעצמי - זה פשוט להסתכל למציאות בעיניים, ולדעת לקרוא לילד בשמו.
זה בעצמו - מרפא.

[אהבת_עולם*]

חלק גדול ועצום מהדרך שלי זה לדעת לא להפנים כעס של אחרים כאילו שאני באמת ראויה לו.

סיפרתי כבר שאמא שלי בעלת פתיל מאוד קצר.
גם היום - לפחות כמה פעמים ביום היא פונה אליי בעצבים או עונה לי בעצבים על משהו שאני שואלת אותה.

זה מאוד מאוד קשה לזכור שלא עשיתי שום דבר רע, ושזה שלה.
אבל זה מה שמאוד חשוב לי לזכור.

כי לקחתי את הדפוס הזה גם ליחסים עם אנשים באופן כללי.
שאני תמיד פוחדת שיכעסו עליי פתאום. וכשכועסים אני מתכווצת ומרגישה ש'אשַמתי'.
גם אם לא אשַמתי כלל.

הרי ברור שיש בי משהו קלוקל. תמיד.
ובכל רגע נתון שמישהו יאשים אותי במשהו - הוא יצדק.
אני תמיד ראויה לגינוי. על כל דבר שהוא.
רק תצביעו על מגרעת - והיא ישְנה בי. לא קשה למצוא.

אני כותבת את הדברים האלה כשיקוף של הדפוס הפנימי. לא שאני מאמינה שזו המציאות.

אני עושה דרך להאמין ולזכור שאני טובה. טובה !

[אהבת_עולם*]

בקורס שאני עושה שנקרא 'להיות שמח' - העליתי את הנושא הזה של הפחד מכעס פתאומי, לא רציונאלי, שבא ללא כל הכנה מוקדמת - שאני חווה הרבה פעמים מאנשים.
וגם כשזה לא קורה - הפחד מזה קיים. מבחינתי זה יכול לקרות בכל רגע !
אין רגע לנוח. כל הזמן להיות על המשמר !

המנחה אמרה שכיוון שאמא שלי הייתה כך כועסת, פתאום, מתהפכת עליי בבת אחת, מענישה, בלי שבכלל הייתי מבינה על מה -
רק שהבנתי מזה שכנראה הייתי 'לא בסדר' -
אבל משום שלא ידעתי מה בדיוק עשיתי 'לא בסדר' וכיוון שזה היה לא צפוי ועשוי לקרות בכל רגע נתון -
זה בעצם גרם לי להרגיש שאם אין לי דרך לדעת מתי אני בסדר ומתי לא - אז בפוטנציה אני כל הזמן 'לא בסדר'.

וזה אכן מה שאני חווה בחיים.

גם כשנדמה שהכל בסדר - זה אף פעם לא באמ-ת בסדר.
כל הזמן יש את ה'לא בסדר' בפוטנציה.
וברגע שרק מישהו יצביע על משהו בי ויאמר 'לא בסדר' - המנגנון הפנימי שלי יאמר 'צודק !' וישלוף את החגורה הפנימית: 'פויה פויה פויה ! ילדה רעה !'

[אהבת_עולם*]

מאוד התחברתי להרבה דברים בדף כשאין לאן ללכת ואין לאן לחזור.

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי אהבת עולם
ברכות על החזרה לבלוג. אפשר להבין למה לוקח שנה וחצי לקחת עוד אויר ולכתוב.
הדברים שאת כותבת כל כך כואבים, כל כך לא צודקים. מתחשק לי לבוא ולנער את אבא שלך... זה באמת די מדהים שהוא לא מצליח להודות בטעות. אולי כואב לו מידי להפנים את האמת. זאת באמת אמת מאוד מאוד כואבת. וזה מדהים ואמיץ כל כך שאת מסוגלת להסתכל לה בפנים פעם אחר פעם.

[עולם_חדש_מופלא*]

גיליתי רק עכשיו את הבלוג, והספקתי רק את ההתחלה והסוף.
וגם
<רוצה לכתוב לך עוד, אבל טעון מידי כרגע>

[סבטקסט_כפול*]

כל הכבוד לך שככה את חושפת ומדברת עם אביך על מה שקרה,
אני לא מעיזה

[פלוני_אלמונית*]

כל הכבוד לך על ההתמודדות המדהימה עם העבר שלך, הגיע לך יחס אוהב ומכבד, מגונן ותומך. כך גם עכשיו.

[חלב_ודבש*]

לא כל אחד מצליח להביע את עצמו בצורה כזאת מיוחדת עמוקה זורמת מובנת את כותבת בצורה יוצאת מן הכלל,
רק עכשיו גיליתי את הבלוג וקראתי אותו מילה במילה , השירים שלך פשוט ממיסים , אני בטוחה שצריך להלחין כמה מהם, מאוד נהניתי לקרוא אותם,
הדברים שכתבת היו קשים מאוד הזדהיתי
איתך ועוררת לי נקודות איפה להזהר עם ילדי.
תודה רבה רבה. וכל הכבוד לך. את מיוחדת,
מאחלת לך את כל האושר שבעולם.

[עז_הרים*]

אני חושבת שהסטנדרטים אז היו שונים, ולא היו מתייחסים יותר מדי ברצינות למכות מהסוג הזה
בתור אחת שעברה התעללות דומה ודיווחה ליועצת בית הספר ללא הועיל, נראה לי שאת צודקת. היום למזלנו זה לא היה עובר כך. קשה להאמין, אבל אז כן.

[אהבת_עולם*]

תודה רבה על התגובות. שמחתי לקבל אותן.

[אהבת_עולם*]

_כל הכבוד לך שככה את חושפת ומדברת עם אביך על מה שקרה,
אני לא מעיזה_

אני חושבת שחלק מהאומץ שלי לפתוח את זה מולו, נבע מכך שעוד לפני כן פתחתי את הדברים האלה בפני עצמי, בפני
אנשים אחרים, והרבה גם כאן באתר.
זה שפתחתי והעזתי סוף סוף לדבר על זה וקיבלתי תגובות מעודדות - גרם לי להיות מסוגלת לפתוח את זה גם מול ההורים.

האם את פתחת את הדברים האלה מול מישהו, מתישהו, אפילו לא מול ההורים?
ואולי כדאי גם לך לכתוב על זה בבלוג?

[אהבת_עולם*]

אתמול ניגשתי לחבק את אבא שלי. (אנחנו מתחבקים בד"כ לפחות פעם ביום, אולי פעמיים או שלוש).
אני בקול מתפנק: אתה אוהב אותי?
הוא: כן, נורא נורא.
אני: גם אני.
הוא: באמת? למרות הכל?
אני: כן. אתה אבא חמוד !

[אהבת_עולם*]

"כן.
יש חסד
איפשהו
בתוך כל זה
אני יכולה אפילו לחוש אותו
מתחת למעטה הסמיך
של ה -
אין חסד
בנקודה הפנימית ביותר
בדיוק
מתחת לחרב
הנעוצה בין צלעותיי"
29-5-11

[יעלי_לה]

[יפיופית*]

_אני: גם אני.
הוא: באמת? למרות הכל?
אני: כן. אתה אבא חמוד !_
איזה יופי ! כמה חשוב להגיד את זה להורים שלנו. בעיקר לאבות שלנו שהכל אצלם עצור בפנים. כי תמיד תמיד אחרי שהם כבר אינם אנחנו מכים את עצמנו "למה למה לא אמרתי לו את זה"
כמה אושר הייתי יכולה לאפשר במילים האלו. כל הכבוד.

[ארז*]

שלום אהבת עולם,
אני גם מרגיש כאילו בעיות הילדות שלי "מינוריות" לעומת אנשים אחרים, אבל עדיין, כל בנאדם שרוצה להתמודד עם הבעיות שלו ומרגיש שמשהו לא בסדר, שמשהו יכול וצריך להיות יותר טוב כבר מתיג את עצמו כאדם עם בעיות. באמת נראה לי שמאז שהתחלתי "לטפל" בעצמי, אני רק מרגיש פחות ביטחון עצמי, כי משהו בי לא בסדר, הרי כל בנאדם שואב ביטחון עצמי מזוייף ממשהו ואני כבר מחכה לרגע שאני אוכל למצוא אותו בעצמי.

הקורס הזה של "להיות בסדר" שבו הבנת למעשה מה שכבר ידעת, שיש לך מאין מנגנון כזה שאומר לך שאת לא בסדר, הוא נתן לך כלים כלשהם להתמודד עם אותו מנגנון? האם באמת ישנה דרך להסיר אותו?

אני חדש פה, אז אם המקום נועד רק לתמיכה בכותבת אז אני מצטער, כי אני יותר בקטע של להבין דברים ביחד, זה עוזר לי להבין דברים על עצמי.

[פלוני_אלמונית*]

וואו. דף חזק.
הרבה דברים עלו אצלי כשקראתי את הדף. במיוחד התעכבתי על הפסקאות שכתבת על הקשיים החברתיים שלך ועל סף הכאב וסף המגע ששונים אצלך באופן משמעותי מאצל אחרים. ועוד כל מני דברים שאני חושבת שמצאתי אצלך בין השורות, אני הולכת להגיד לך משהו קצת קשה (אם לא מתאים תמחקי).
אהבת עולם, שמעת על תסמונת אספרגר? זו תסמונת מהספקטרום האוטיסטי, שזה מופיעים קשיים חברתיים רבים, סף כאב גבוה, רגישויות שונות (למגע, לאור, לבגדים ועוד) ויחד עם זה יש אינטלגנציה רגילה. וממה שאני קוראת כאן, התסמונת הזאת "יושבת" עלייך טוב. אומנם בצורה מאוד מאוד חלשה ומינורית, אבל בכל זאת.
חשבת לבדוק את הכיוון הזה? אולי יש אנשי מקצוע בתחום שיכולים לעזור לך?

[צפרדע_ית]

אכן, דף חזק.
קראתי מההתחלה ועד הסוף, הזדהיתי עם ה מ ו ן חלקים, אולי פעם נוכל לדבר על זה.
מה שברור הוא שאת בחורה מאוד מעניינת...
גם אני חשבתי על אספרגר, אבל זה לא ממש מקצועי לאבחן על סמך בלוג אחד, לא? - אולי כדאי שאמשיך לקרא בלוגים אחרים שלך? (איך עושים פה קריצה?)
- רואה? את זה למדתי.
שלך.
ץ

[ממליצה*]

לאור שתי הכותבות האחרונות, אני ממליצה לך על הספר "אדם רגיש מאד", והוא לא קשור בכלל לאספרגר, אבל מתאר רגישויות בצורה מכבדת מאד את האנשים הרגישים במיוחד.

[פלוני_אלמונית*]

"גם אני חשבתי על אספרגר, אבל זה לא ממש מקצועי לאבחן על סמך בלוג אחד, לא?"

אוקיי, מסייגת את דברי:
אני קוראת סמוייה באתר מזה זמן רב, וקראתי גם את הבלוג הזה וגם את דברי אהבת עולם בעוד מקומות באתר. ולפי מה שהיא מספרת על עצמה, נשמי לי שלאהבת עולם יש סימטומים מסויימים שמתאימים לתסמונת אספרגר. נכון שזאת אבחנה אינטרנטית, וזה מסוכן, אבל עדיין חשוב לי להפנות את תשומת ליבה לעיניין.

[פלוני_אלמונית_אחרת*]

קראתי בשטף את הבלוג. מה שקפץ לי לעין זה שאת גרה עם הורייך והקשר ביניכם לא מהמשובחים (בלשון המעטה).ויש לי מה לומר על זה (הולך להיות קשה -

יש לי הרגשה (יכול להיות שאני טועה) שהרגש הדומיננטי בינכם הוא אכזבה.
האם את מרגישה רע על כך שהם איכזבו אותך כהורים? איך לדעתך ההשקעה שלהם בך מרגע לידתך צריכה היתה להיות? האם זה מדיד? האם זה צריך להיות מדיד?
מהי חובתך להורים שלך, בעצם? כפי שאת תופסת אותה, וכפי שהם תופסים אותה.
וכמובן: מהי חובתך לעצמך? כפי שאת תופסת אותה.

במבט מהצד, רק תוך כדי קריאת דבריך, כן עניינם לשמור על האינטרסים שלהם. ועיניינך לשמור על האינטרים שלך כאדם בוגר.
אז אם את, ביתם, גם גרה בביתם וגם לא מצליחה לעבוד באופן קבוע ככה שאת תלויה בהם כספית, זה עניינם ועוד איך, ויש להם וצריכה להיות להם מילה בעניין. ולטעמי הם היו צריכים לומר לך מזמן "אנחנו עזרנו לך עד היום, לא מוצא חן בעינינו לממן אותך לעולם ועד". זו דרישה הגיונית מאדם בוגר.
נכון, עכשיו את עדיין לא אשה עמצאית אבל את בדרך והיום זה מקום נהדר להתחיל.
ברגע שתרגישי בוגרת מספיק, ולא יותר מדי לפני כן אני מעודדת אותך לבוא אליהם בראש של משא ומתן הוגן, להגיד להם: אני רוצה לעשות כך-וכך בחיים שלי. זה לא נתון למשא ומתן, וזה לא בר-פשרה. זו הבחירה שלי. אבל אני מאוד אשמח לדעת, האם וכמה אתם יכולים לעזור לי בדרך הזאת.
ואז לכבד את הבחירה שלהם!
כי מגיעה הנקודה בחיי הרבה הורים שהם רוצים להגיד: די. עזרנו, מימנו, טיפחנו, תמכנו, עכשיו אתם, ילדים, חייבים להסתדר לבד. מה שאתם עושים זה מה יש.
ואני חושבת שהיכולת לומר זאת היא יכולת נורא חשובה.
יש הורים שייקחו את זה לקיצוניות אחת, ולא יעזרו יותר בכלל בכלל לילדים שלהם, גם כהם יכולים.
ויש הרבה הורים שמראש אומרים: אני מממנת לך נניח תואר ראשון, אחר כך תדאגי למלגה. ואז היא כמובן ממשיכה לעזור מדי פעם, אבל בסכומים הגודלים, את יודעת מה יש לך ומה אין לך. זה הוגן. זה גם מתווה ליחסי בת-הורים בוגרים.
ויחסים כאלה הם משהו שצריך ליצור. הם לא מגיעים מאליהם בדואר, ביחד עם תעודת סיום התיכון.
ונשמע שאתם לא יודעים עדיין את הדרך ליחסים מבוגרים, ואולי לא יודעים כל כך מה הצעד הבא. ואולי לא לגמרי מודעים לכך שאכן, צריך יחסים כאלה, של מבוגר-למבוגר. שהיחסים מבוגר-ילד נעלמו ופג תוקפם.

המון בהצלחה במסע הזה! זה קשה לפעמים, אבל כל כך שווה לעבור אותו.

[אהבת_עולם*]

הקורס הזה של "להיות בסדר" שבו הבנת למעשה מה שכבר ידעת, שיש לך מאין מנגנון כזה שאומר לך שאת לא בסדר, הוא נתן לך כלים כלשהם להתמודד עם אותו מנגנון? האם באמת ישנה דרך להסיר אותו?

ארז, מצטערת שלא עניתי לך בזמנו.
אני לא בטוחה מה לענות. זה מנגנון מאוד חזק שהולך איתי והולך איתי והולך איתי.
זה צד אחד בי שמתחזה ל'מצפון' אבל הוא מאוד סדיסטי.
מנגד, יש בי צד שאוהב אותי מאוד.
זה ששונא אותי אני לא בטוחה אם הוא קטֵן, אבל זה שאוהב אותי הולך וגדל. ככה שהאיזון בכל זאת נוטה עם הזמן לטובת זה שאוהב אותי. וזה כבר המון.

[אהבת_עולם*]

תודה פלונית וצפרדעית על ההפניה לאפשרות של אספרגר.
האמת היא שכן יש משהו בדבריכן.

בעבר הייתי מאובחנת עם 'הפרעת אישיות גבולית'. אך בשנה האחרונה עברתי אבחון אספרגר וקיבלתי אבחנה של אספרגר.
לא ממש ברור אם יש לי אחד מאלה או שניהם. לדעתי שניהם .
(אבל אם יש לי אספרגר, זה באמת חלקי ולא מלא.)
בכל אופן, כשקראתי על שני הדברים האלה באינטרנט ממש בכיתי מרוב התרגשות שהנה 'מישהו יודע על מה אני מדברת'. וכמה קשה לחיות עם זה.

לרוב אני לא ששה לספר את זה, כי מרגישה שיש אנשים שאח"כ משתמשים בזה נגדי, או לא רואים בי פרטנרית שווה בדיון בגלל שלכאורה יש לי 'בעיה'.

אבל בדיוק בגלל זה קוראים לבלוג הזה הפעם בלי להתבייש, כיוון שאין לי במה להתבייש.

אני צריכה בחיים האלה להתמודד עם קשיים גדולים מאוד, זה נכון, אבל חלק גדול מזה נובע מרגישות מאוד גבוהה - שהיא יתרון ולא חיסרון.
אני טיפוס מבריק גם שכלית וגם רגשית, יש לי המון מה לומר לעולם, ואני עושה דרך מאוד מאוד יפה בעולם הזה.

[אהבת_עולם*]

שמעת על תסמונת אספרגר? זו תסמונת מהספקטרום האוטיסטי, שזה מופיעים קשיים חברתיים רבים, סף כאב גבוה, רגישויות שונות (למגע, לאור, לבגדים ועוד) ויחד עם זה יש אינטלגנציה רגילה.

רק תיקון קטן - לרוב בתסמונת זו האינטליגנציה לא 'רגילה' אלא הרבה מעבר לממוצע.
כנ"ל גם בהפרעת אישיות גבולית, דרך אגב.
(משוויצה )

[אהבת_עולם*]

אספרגר זה משהו מולד. היו סימנים אצלי כבר בילדות לחוסר השתלבות חברתית וקבעונות.
הפרעת אישיות גבולית נגרמת הרבה פעמים מהתעללות בילדות. סימנים מתחילים בגיל ההתבגרות, דיכאונות וכד' - החלק הזה התחיל אז.
זה שילוב של קשיים אורגניים + רגישות עצומה בילד אין + ההתעללות שעברתי.

זה קשה מאוד, ואין לי במה להתבייש.

אני מתה על הרגישות שלי, הלוואי על כולם כזאת. אני יכולה לבנות עולמות שלמים בעזרתה.

[אהבת_עולם*]

פלוני אלמונית אחרת, אני לא אכנס לכל מה שכתבת, אבל, יש צדק בדברייך.
להורים שלי גם האינטרסים שלהם, והזכות שלהם לחיים טובים. בוודאי.
לי יש הקשיים שלי, ואני יודעת שאני לא נורמטיבית.
רק עם אבחון האספרגר היה לי יותר קל לקבל את עצמי, עם זה שאני גרה אצל ההורים, ולא להרגיש ש'אני לא בסדר'. זה קושי אמיתי.
אמיתי !
לא תמיד אפשר להבין מבחוץ.

אני שואפת כן להגיע לעצמאות, ומקווה שאצליח.
חושבת שזה יהיה טוב גם בשבילי וגם בשבילם.

[אהבת_עולם*]

ודבר אחרון לבינתיים,
לאור שתי הכותבות האחרונות, אני ממליצה לך על הספר "אדם רגיש מאד",
'ממליצה', תודה.
בדיוק ראיתי המלצה על הספר הזה עוד איזו פעם או פעמיים השבוע בבאופן. אז יש לי הרגשה שזה באמת יכול לדבר אליי.
אולי אחפש אותו בקרוב.

[אהבת_עולם*]

בעצם עוד משהו:
האם את מרגישה רע על כך שהם איכזבו אותך כהורים?

לא ממש משנה לי במה הם אכזבו אותי בעבר.
מה שמשנה לי זה דברים שאני מתמודדת איתם היום.

וחלק גדול מזה - זה להיות אני, שזה אומר - ביטוי עצמי והבעה עצמית גדולים מאוד ולא בהכרח נורמטיביים - מול הורים שמאוד פוחדים מביטוי עצמי והבעה עצמית ומכל סממן של חוסר נורמטיביות. שני קצוות עצומים.
שזה החלק הקשה והפצוע שבי.
שהאהבה שלהם אליי לכאורה מאוד מותנית בכך שאהיה מה שהם רוצים. שזה אומר לחנוק את מי שאני באמת, האני הגדול היפה העוצמתי והפראי שאני.
(חלק ממה שיוצר הפרעת אישיות גבולית, כפי שקראתי, זה בגילאים מוקדמים אמא שמתנה את האהבה שלה לילד באופן חולני שחוסם כל הבעת אישיות נפרדת ממנה).
שהמשמעות של זה 'אם תהיי לא את - רק אז נאהב אותך', ו'את כפי שאת - לא משהו שאפשר לאהוב' (תחושה שהולכת איתי בקביעות ).

הפצע הגדול הוא שדווקא במקום שאמור לשמש עוגן, להיות המקום בעולם הזה שבו אני מרגישה אהובה ורצויה כמו שאני - בבית ההורים, במשפחת המוצא - זה לא קיים.
ולא משנה אם באשמתם או לא (ואני יודעת שלא!!!) - זה פצע כואב מאוד ופעור מאוד.
ואני נושאת את הפצע הזה לכל מקום בעולם, מרגישה שוב ושוב לא אהובה ולא רצויה כמו שאני. בעייתית. מפריעה. מוזרה. מוגזמת עבור העולם.

עם זה אני עובדת.
וזה כבר לא באמת קשור אליהם. ולא משנה אם אני מאוכזבת מהם או לא.
מה שמשנה לי זה למצוא את הכוחות בתוכי להעז להיות כמו שאני ולא לפחד שהאהבה תאבד.
וכמה כמה זה מפחיד.....

אבל אני כבר עליתי על המסלול הזה. ואני כבר עם הפנים לשם.