אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה

וואו כמה תגובות.

באיזשהוא מקום אני קוראת את הדיון על כן כדורים לא כדורים ומרגישה כאילו מדובר על מישהי אחרת...
אבל מבינה שאם זה נכתב כנראה שאני באמת נשמעת מאוד בדכאון ויתכן מאוד שהדכאון של החודשיים הראשונים טרם חלף.
אולי הוא מגיע לעיתים פחות תכופות כמו בהתחלה, לפרקים, באמת מתלבטת עם עצמי האם אני עדיין בדיכאון.
החרדה של אתמול קצת נרגעה אחר הצהרים.
בכלל, אולי אני טועה, אבל מרגישה שאם היו שאולים אותי איזו עזרה אני הכי צריכה - שמישהו יבוא ויקח ממני את כאבי הגוף.
מן הרגשה שעם כל השאר אוכל להתמודד.
אבל אולי לא רואה את כל התמונה וכאבי הגוף מוגבריםבגלל המצב הנפשי. או להיפך.
לכן סוג של מתקשה להאמין שכדורים לדכאון יוכלו לשנות את המצב.
אולי כי קשה לי להבין איך חומרכזה יכול להשפיע לי על הנפש.
בדיוק כפי שקשה לי עדיין להבין ולהאמין שיש לי מספיק חלב.
למרות שכן מאוד מאמינה בחיבור בין גוף נפש.
עדיין הכלמאוד סוראליסטי וכאילו הדיון הזה לא קשור אלי.
אבל הוא כן, כאמור.

הלילה ישנתי טוב יחסית, חוץ מכמה פעמים שהתעוררתי עם מודעות לתחושה הלא נעימה בשיניים.
הבוקר כשקמתי הרגשתי שוב את הכאבים ביד ובצוואר, עדיין יחסית חלש ואני מגייסת כוחות נפשיים להתמודד איתם.
לא לקחתי בסוף אופטלגין, מפחדת שזה יזיק לקטנה בהנקה וגם שאולי לא ישפיע.

_דכאון הוא פיסיולוגי.
את לא אשמה בכלום.
ויש לזה פתרון כימי._
הילה יקרה, תודה על הפרספקטיבה שאת נותנת לי ועל ההמלצה לקחת כדורים.
יש בי חשש כבר מזה, שיהיו לזה תופעות לוואי, שאולי זה לא יעזור, שאולי לא אוכל לתפקד בלי זה אחר כך. לא יודעת. מפחיד אותי. מודה.
מצד ני גם לא סגורה על זה שזה פתרון קסם, הרי כלהקשיים הלגיטימים עדיין יהיו בחיי גם עם הכדורים.
ויחד עם זאת את כנראה צודקת וכדאי מאוד ללכת לאבחון.
ששוב מציב התלבטויות.
אצל ליאת הררי באופן פרטי שבטח מאוד מאוד יקר?
דרך בריאות הנפש, שיקח זמן לקבוע תור ויש אפשרות להגיע רק בבוקר כשאין יל סידור לקטנה?
אולי בכלל פסיכולוגית פרטית, הם גם יכולים לתת כדורים לדכאון לא?
לא יודעת, צריכה לחשוב על זה.

_אני זוכרת שנורא שמחתי שהדכדוך לא פגע לי ברגשות אל בתי
מקסים מה שכתבת על יום ההולדת וכל התובנות שעלו בך השנה
אבל מי זו ברברה סטריסנד ?_

אבישג, אכן אני מאוד שמחה שאני אוהבת את הקטנה בלי קשר לדכאון והקשיים שחווה, היא לא אשמה, היא מתוקה אמיתית.
הלילה בכלל שברה את כל השיאים של עצמה, כך שאין לי מה להתלונן, וסליחה אם אני דורכת פה על יבלות לאחרות, ישנה רצוף מרבע לתשע עד שבע וחצי! היינו בשוק.
וזה עוד אחרי שאני, לבד לגמרי, הרדמתי אותה אתמול בלילה ובלי בכי בכלל!
הייתי מאוד גאה בעצמי שזה הצליח לי. פשוט הייתי איתה איזה רבע שעה על הידים, ואז השכבתי אותה על הגב עם המובייל וישבתי לידה.
היא היתה כולה חיוכים. אחרי רבע שעה פיהקה ופשוט בלי לחץ הפכתי אותה בשקט על הבטן (כי היא ישנה רק על הבטן) ונשארתי לשבת לידה.
היא סובבבה את הראש קצת מצד לצד, כמו מחפשת לעצמה תנוחה נוחה וראיתי שתיכף היא נרדמת.
בהתחלה חשבתי לנדנד את העריסה או לטפוח על הגב, ואז הרגשתי שזה רק יפריע לה, פשוט נתתי לה מרחב והיא נרדמה לבד.
הייתי בשוק. חיובי כמובן (-:
וגם לבי ברברה סטרייסנד, את בטוח מכירה אותה לא? זמרת, שחקנית, בימאית, תסריטאית ששיחקה במלא סרטים ומכרה הכי הרבה תקליטים (חוץ מאלביס).
שהיא גם יהודיה ובחורה מעוררת השראה בעיני.
אם זה מעניין אותך את יכולה להתרשם משיחה שלה עם גולדה מאיר בזמנו ושירת התקווה: http://www.youtube.com/watch?v=[po]e8 vEhYpBys[/po]

הלילה בכלל שברה את כל השיאים של עצמה, כך שאין לי מה להתלונן, וסליחה אם אני דורכת פה על יבלות לאחרות, ישנה רצוף מרבע לתשע עד שבע וחצי! היינו בשוק.

כיף לשמוע (-:
אחרי כל מה שעברת כולנו מפרגנות לך שינה

_וודאי שאת צודקת, אבל זה מצב נתון. מה אפשר לעשותץ?
חיים בחברה המערבית ולא בשבט.
וריבוי המשימות הוא על גבול הבלתי אפשרי.
ואי אפשר לשלם על עזרה בכל דבר. המשאבים מוגבלים._

אבל אפשר להגביר בתבונה את עוצמת התמיכה שיש לכם.
תעשו לכם מפת תמיכה משפחתית.
הייתי מביאה לך עכשיו איזה מאמר על Eco-map, אבל לא נראה לי שאת בראש לקרוא דבר כזה...
בכל אופן, העיקרון מאוד פשוט. אני אסביר לך את זה בהמון מילים, כי אין לי אפשרות להביא את הציור.

תקחי חתיכת נייר גדולה ותציירי באמצע שלה עיגול.
זה המשפחה שלכם.
בתוך העיגול שלושה עיגולים קטנים: לך, לאישך ולתינוקת.
ואז, מסביב, תתחילי לצייר עיגולים עיגולים, שביחד מקיפים את העיגול המשפחתי שלכם כמו כוכבי לכת שמקיפים את השמש.
עיגול אחד לכל בנאדם או לכל מקור תמיכה שיש לכם כרגע:
משפחה וחברים למעלה.
קשרים חצי-פורמליים (מקום עבודה, חוג, בית כנסת, קולגות ללימודים) שלך ושל אישך בצדדים
למטה: כל מה שמקצועי / בתשלום.
לא חייב להיות סימטרי, יכול להיות עקום, זולג, לא משנה. העיקר הפרינציפ.

כשאתם מציירים עיגול, למשל אמא שלך או אמא שלו, אתם מחברים קוים בינו לבין העיגולים הנתמכים. לדוגמה: אמא שלך תומכת הרבה ישירות בך (3-4 קוים מחברים ממנה אליך), קצת מרדימה את התינוקת (קו אחד מחבר לעיגול של התינוקת) וקצת במשפחה כמכלול (קו אחד מחבר לעיגול המשפחתי).
אמא שלו די תומכת בו (שני קוים) ומשתגעת לטפל בתינוקת (קו מקווקוו, כי עוד לא ממש נתת לה) אבל בינה לבינך יש הרבה מתח (קו מזוגזג, לסימון קשר טעון או עם אפקט שלילי)

אני ממציאה פה מהראש. את זו שמתארת את מערך המשפחה והתמיכה שלך ב"מילים" שלך. אם את מרגישה שאדם מסוים מספק לך ימבה תמיכה - תחברי בינו ובינך המון המון קוים, כמה שמרגיש לך נכון.

במקביל, אתם גם מציירים את כל העיגולים שמסמנים מקורות תמיכה פוטנציאליים, אבל שלא השתמשת בהם עד כה, או שקיבלת מהם תמיכה בהתחלה אבל לא עכשיו. כולל משפחה, חברים, אנשי מקצוע ותרופות. בינתיים בלי קוים, או עם קוים מקווקווים לסימון קשר חלש, מה שאת רוצה.

נורא חשוב שזה יהיה שניכם ביחד, או שניכם זה אחרי זו, אבל הגברת התמיכה במערכת שלכם זה עסק של שניכם. מאוד. אין טעם שאחד יהיה דומיננטי בזה והשני יהיה בצל.

עד עכשיו תיארתם את המצב הקיים.

עכשיו קחו הפסקה ותסתכלו על מה שייצא.
איך זה מרגיש? מה גיליתם או מה נהיה חד וברור יותר שלא שמתם לב אליו קודם?
האם רמת התמיכה שציירת עכשיו תואמת את מה שבדרך כלל את חושבת שיש לך?
האם היא מספרת לך משהו על התחושות שלך ביחס למציאות?

ועכשיו, שניכם ביחד, בדיון מלב אל לב:
מה אפשר להגביר?
איזה מקור תמיכה שלכם מנוצל עד סופו?
איזה מקור קיים בעיקר בפוטנציה, אבל תכלס לא מומש?
מי הציע לכם בזמנו עזרה ושכחתם, עם כל הלחץ והבלגן?
מי ישמח לעשות יותר ממה שהוא עושה עכשיו?
מה ייקל ישירות על אישך? מה יענה לצרכים שלו?
איפה יש לך מתחת לאף מקור תמיכה פוטנציאלי שעד עכשיו איכשהו חמק ממך? (אני הייתי מהמרת על חמך...)
איך לשמר ולטפח מקור תמיכה טוב?
איך ליהנות מתמיכה של אנשים ובמקביל לצמצם את הלחץ שהם יוצרים? איך לתעל לכיוון חיובי את האנרגיה והאכפתיות שלהם?

וכן, חלק מזה זה העניין של תרופות נגד דיכאון. שווה דיון. כי אני מסכימה חלקית עם הילה, ובייחוד עם:
_אמא בהווה מתארת חרדות, קשיי נשימה, כאבים פיזיים שנעים בגוף ממקום למקום, קשיים להירדם, בכי אינסופי, תחושות דכאוניות, רצון להיעלם, בדידות.
אם זה לא דכאון אחרי לידה (ולא מהקלים), אני לא יודעת מה כן._
בטוח שבהתחלה היה לך. ואולי גם עכשיו.

מצד שני גם לא סגורה על זה שזה פתרון קסם, הרי כלהקשיים הלגיטימים עדיין יהיו בחיי גם עם הכדורים.
הבדל של שמיים וארץ. תרופה טובה יכולה לתת לך מרווח נשימה (תרתי משמע) שבו יש לך יותר כוח נפשי לטפל בקשיים הממשיים, ללמוד להרדים עוד יותר טוב את הקטנה, להרדם יותר בקלות בעצמך, להכניס לך לראש שההנקה אחלה ולפתור את מעט הבעיות שעדיין קיימות (אם בכלל), לעבור את הגיל הכי הכי קשה, לשפר (בקטנה) את היחסים עם האיש שלך, להטעין מצברים...
ואז תוכלי לצאת מהכדורים, אבל עם בסיס שונה לגמרי.
פתרון קסם זה לא. מרחב מוגן שמאפשר למידה ומנוחה ורענון - כן.

_ששוב מציב התלבטויות....
אצל ליאת הררי...?
דרך בריאות הנפש...?
אולי בכלל פסיכולוגית פרטית...?
לא יודעת, צריכה לחשוב על זה._
שובפעם את מנסה להחליט את ההחלטה הכי טובה והכי מוצלחת והכי מדויקת שתקפה גם ליקום הזה וגם לעוד חמישה יקומים מקבילים? אם כבר, צריך לחשוב על זה פחות
יאללה

_{כן, אני יודעת. אני יודעת. קבלת החלטה בטווח של שישה חודשים אחרי הלידה זה עסק אינסופי וקשה כשאול. כל יזימה שהיא, כל התחלה חדשה. אוי כמה אין כוחות לזה. ובכל זאת... אולי הדרך להחליט זה פשוט לא לקחת את זה כל כך כל כך ברצינות?}

ומה זה השטות הזאת של "אין לי סידור לקטנה"? אם אני יכולתי ללכת לפסיכולוגית (מאותה סיבה בדיוק, דרך אגב) עם דידי עלי, או על השטיח, גם את יכולה. תודיעי להם שאת באה עם תינוקת ושיכינו שניים-שלושה צעצועים ויוודאו שיש משטח החלפה סביר בחדר או בשירותים. אלמנטרי, ווטסון.

ומה זה השטות הזאת של "אין לי סידור לקטנה"?
ראשית אני לא יודעת אם אוכל להתרכז בלדבר איתה כשהקטנה איתי, לרוב היא דורשת תשומת לב מלאה.
שנית לא יודעת אם זה מקובל ואם היא תבכה ולא אצליח להרגיע אותה בחדר סגור? זו בעיה.

היום הבנתי, גם בזכותכן, שאני חייבת לפנות לטיפול.
לאבחון תחילה ואחר כך נראה לגבי כדורים או טיפול פסיכולוגי.
כן, אני עדיין בדכאון לאחר לידה וחרדות, גם אם יש יותר ויותר ימים טובים ושזה לא באינטנסיביות והסטרס של החודשיים הראשונים.
עדיין. אני לא כרגיל. גם הכאבים הפיזיים מאוד מקשים עלי אבל יתכן ויהיו לי יותר כוחות נפשיים להתמודד איתם ולחפש איך לפטל בהם ביעילות כשהנפש תרגיש יותר טוב.

_שוב פעם את מנסה להחליט את ההחלטה הכי טובה והכי מוצלחת והכי מדויקת שתקפה גם ליקום הזה וגם לעוד חמישה יקומים מקבילים? אם כבר, צריך לחשוב על זה פחות
יאללה_
אפילו בתוך הערפל והכאוס הזה העלת לי חיוך על השפתיים, זה ממש נכון, שוב האובר פרפקציוניזם ושליטה הזה והפחד שאף אחד לא באמת יכול לעזור לי משתלט.
שואלת עצמי כמה זה באמת משנה למי אלך?
לבריאות הנפש בבני ברק
למרפאת אם תינוק באיכילוב
לליאת הררי פרטי?

בדיוק דיברתי היום עם חברה כמה שגם יכולה להטעות במראה ובדיבור המאוד מודע ו"נורמלי" שלי,
אבל אני בפנים יודעת את האמת, המצב לא טוב.
הוא אכן משתפר לפרקים אבל עדיין חולפות לי מחשבות אובדניות בראש מתוך תסכול שהמצב לא פתיר.
וזה כזה אבסורד, כי הפחד הכי גדול שלי בחיים, מגיל 10 ועד היום היה: למות.

בגיל 10 כשהבנתי את זה זה הפיל אותי לחרדה מטורפת ורצתי לאמא שלי, שעד כה תמיד פתרה לי את כל הבעיות ושאלתי אותה מה לעשות.
והיא אמרה שאין מה לעשות , בסוף מתים. וזו היתה אכזבת חיי, שאין לה פתרון למה שמטריד אותי.
ושלחו אותי לפסיכולוג ילדים, שאין לי מושג מה הוא ענה לי על זה, לא זכור לי.
ילדה בת 10 שיושבת מולו ומספרת שהיא מפחדת למות לפני שתספיק לעשות את כל מה שרוצה לעשות בחיים.

אז זה מן חוסר אונים עוד יותר גדול, כי עכשיו, בניגוד לחודשיים הראשונים שהיו יותר חרדה וסטרס מכל דבר אחר,
ומרוב היסטריה לא ראיתי איך החיים יכולים להיות טובים ויפים שוב, עכשיו אני כן רוצה לחיות ולהרגיש טוב ורואה שהחיים יכולים להיות טובים מבחוץ.
עדיין לא רואה איך זה קורה (בניגוד ללפני שבועיים שחשבתי שהדכאון מאחורי).
ועדיין לא יודעת איך זה יקרה עם הכאבים האיומים ביד.
היום נשברתי ולקחתי אופטלגין.
למרבה הצער זה לא ממש עזר ליד.
קצת לכאב בשיניים ולצוואר.
אבל בכף יד נראה לי ביומיים האחרונים מהדיקור יש לי ממש כאב עצבי.
הקיצר לא יודעת.

אגב - היום גיליתי שהשן בינה הכלואה שלי התחילה לבצבץ מתחת לבשר החניכים, וזו הסיבה לכאבים בלסת.
זה עדיין לא נפתר ומתלבטת אם ללכת לעקור את השן הזו שכלואה ואולי תדחוף לי את כל השיניים,
וזה לא פשוט כי זה סוג של ניתוח,
אבל היתה לי מן שמחה כזו של "הנה יש סיבה, אני לא היפוכונדרית שממציאה כאבים".

האיש חושב שצריכה להפסיק להניק ולהתחיל למרוח משחות, לקחת כדורים וכל מה שאפשר כדי לטפל ביד.
כי לדעתו זה יותר חשוב שלא אפול נפשית שוב.
הוא אמר שהוא תומך שאלך לאבחון וטיפול ולא משנה כמה יעלה.
הוא שמע שדיברתי עם חברה בטלפון על זה ונראה לי שמח שאני מחלקת את הנטל ולא מפילה את זה שוב עליו.
הוא אמר לי שהוא גאה בי שמדברת על זה וחושבת על פתרון.

והיום, למרות שהיו לקטנה שני התקפי בכי היסטרים, אחד ברכב בסלקל, כנראה מרעב והשני עכשיו מאובר עייפות, שאפילו אי אפשר היה להחזיק אותה לגרפס על הידים, כי היא היתה כבר גמורה ורצתה לישון, היא היתה ממש מקסימה.
חייכה מלא, צחקה. היתה חמודית ויפיפיה.
והבנתי יותר שהבעיה היא אצלי. לא אצלה חלילה.
היא בלי עין הרע גדלה ומתפתחת בסדר גמור וכנראה בוכה כמו שחלק מהתינוקות בוכים בגיל הזה.
עדיין היא טפו טפו ישנה טוב בלילה, מחייכת, פעילה, חברותית.
היא בסדר. היא לא "מקולקלת" חלילה כמו שחשבתי מתוך הפניקה של ההתחלה.
היא פשוט תינוקת ומכיוון שלא הסבירו לי מה זה באמת תינוקות לפני זה, לא הבנתי. והשוק היה גדול.

היום נודע לי שבת דודה שלי, שלא בקשר איתה, ילדה לפני שבוע.
ושהיא ילדה בקיסרי חירום בלידה קשה וגם אחרי יום וחצי של ירידת מים וצירים וזירוז שלא עזר.
והיה לה חום גבוה בלידה שעד עכשיו, שבוע אחרי, לא ירד לה ועדיין מאושפזת ברמבם וסוללת רופאים מנסה להבין איזה זיהום חטפה.
בכל מקרה, אביה סיפר שהיא נכנסה לדיכאון כבד ישר אחרי הלידה, לא היתה מוכנה אפילו לראות את התינוקת.
וליבי נחמץ עליה.
יצאתי מעצמי והתקשרתי אל דוד שלי לקחת את המספר שלה והתקשרתי.
היה חשוב לי להבהיר לה שהיא נורמלית, עם מה שהיא לא מרגישה ושתדאג להתמך ולהעזר בכל מי שאפשר מסביבה.

וזה סוג של נתן פרספטיבה וגם הזכיר לי שאני צריכה לטפל בעצמי. בדחיפות.
והבכי עכשיו מערפל אותי, אמשיך אחר כך.

תודה לכן נשים יקרות שאתן כאן בשבילי, למרות שזה וירטואלי, זה נותן לי הרבה כוחות ורעיונות איך להתגבר על הכאוס הזה שנקרא החיים שלי.

את גיבורה ומדהימה.
(פרח)

זה ממש מדכדך אותי, מה זה החיים האלה, למה בחורה שרק עוזרת לכל העולם והכי אמהית בעולם לא זוכה להיות אמא ולחיים בריאים וטובים.
כי אם היא נותנת בלי גבול כל החיים, איכשהוא היא צריכה גם לקבל, ואז אם היא חולה, היא מקבלת בחזרה אהבה תמיכה טיפול.

לאט לאט, זה נורא קשה... אני הייתי כל כך מחוברת לילדים וטיפלתי במלא ילדים תינוקות, אחיינים, ועדיין לא היה מושג כמה זה אינטנסיבי וממש ממש קשה. יש רגעי שבירה
צעד צעד
עוזר לי לראות את התמונה הגדולה, מגדלים פה ילד, והוא מצידו, מגדל אותנו! זה דיאלוג. זה דו-צדדי. מתחברת לשוק שלך של ההורות...

וגם עלי הקטן ישן את השינות הכי טובות במנשא במשך היום. מסכימה מילה במילה עם אום אל קיצקיצ

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילה אני אמרתי בתחילת דברי שאכן הצעתי ללכת לטיפול ואף לשקול תרופות. אני יודעת מאדם קרוב מאוד אלי שדיכאון אחרי לידה הוא לא דבר שניתן ״לצאת ממנו״ עם מחשבות חיוביות אור ואהבה....ואגב התרופות כיום (ציפרלקס, אבל לא רק) בטוחות לשימוש וניתן להניק איתן ומעל הכל ממש ממש עוזרות.
בהיותי בת של פסיכיאטר ומנסיון אישי עם חרדות אני יודעת עד כמה כדאי דבר ראשון במצבים כאלה ״לנקות את השולחן״; להגיע למצב מינימלי של תפקוד ורציונל, לשבור את מעגלי החרדות בכדי להתקדם למקום שקט יותר לשיחות וטיפול.
עם זאת, אני עדיין עומדת מאחורי המשפט שציטטת מדבריי. בתור אמא כבר/רק חצי שנה, כמות החרדות שמגיעה עם המעמד + חוסר השינה המפל ההורמונלי ועוד , היא משהו שבהחלט באופן רגיל גורם אצל כל אחת תמונה דיכאונית וחרדתית של בכיות עד תחושות אובדניות כאבים אמיתיים (לי עדיין מתכווץ הרחם וגם פרקי הידיים והרגליים גמורים מתנוחות הנקה ונשיאה משונות) ומדומיינים דיבור בלתי פוסק עד אובססיבי בסוגיות הקשורות לקשר עם התינוק וכד׳ . אני מכירה כמה וכמה אימהות ואין אחת שלא חווה את זה. מי מהלידה עד חצי שנה, מי לאחר מכן. במצב עניינים רגיל שאינו פוסט לידתי אלה סימנים שאכן צריך להתאזן כימית. אני לא פסיכיאטר ואין בידי כלים להכריע מה המצב כאן א-בל אני קוראת בין השורות שאמא בהווה: את מצליחה כל יום מעט מעט יותר לעמוד במשימות תפקודיות שאת או החיים מציבים לך. ואני מהצד חושבת שבכי וחרדות (עמוקות) הן חלק מזה. אגב גם עם תרופות קיימת חרדה אך היא לא מפריעה תפקודית. ז״א לא משתקת או גורמת להיכנס למיטה ל18 שעות נניח. אם את יכולה בלי לשחוק את כל כוחותייך לטפל בתינוקת ולראות באופק איך את מטפלת בעצמך, אני כאחת שמכירה בטיפול התרופתי חושבת מהצד ששיחות טיפוליות עם איש מקצוע שיכול אף להיות פסיכיאטר, שיראה מתי ואם בכלל צריך תרופה , וזמן ותמיכת הסביבה חשובים יותר, אם את לא בקריסת מערכות טוטאלית כדאי לתת למוח שלך להתארגן על עצמו ולאבק ההורמונלי לשקוע. וזמן. מילת המפתח כאן. היא גדלה ואת גדלה

האיש חושב שצריכה להפסיק להניק ולהתחיל למרוח משחות, לקחת כדורים וכל מה שאפשר כדי לטפל ביד.
רוב התרופות, ממש כמעט כולן, מותרות בהנקה. הרוב לא עובר לחלב, ואם כן אז הספיגה היא לא גבוהה, או שההשפעה מועטה וכל מיני כאלה. אני לא יודעת באילו תרופות מדובר, אבל לרוב אפשר למצוא טיפול תרופתי קונוונציונלי שאפשר לקחת ולא משפיע על התינוקת. כולל סטרואידים למיניהם, ובוודאי שמשחות, שכמעט ולא מגיעות לחלב.
ואם כבר בתרופות עסקינן, אז בוודאי שמותר לקחת משככי כאבים, אבל לדעתי עדיף נורופן ואחיו (אדוויל ואדקס) על פני אופטלגין. אופטלגין היא תרופה שהוסרה מהמדף ברוב מדינות העולם בשל תופעות לוואי לא נעימות. זה לא קשור להנקה, אלא אלייך. כמובן שאפשר גם אקמול. ויש גם דברים חזקים יותר שא-שר לקחת, תוך התייעצות עם רופא שמבין בזה, או עם מרכז טרטולוגי.
אין צורך להפסיק להניק כדי לטפל בעצמך.

גם אני מסכימה עם אום אל קיצקיצ, אבל אני רואה שאת גם מתחילה להבין שהפער בין ציפיות ומציאות הוא לא בגללה, עכשיו את צריכה להבין שהוא גם לא בגללך. יש פער תרבותי, ומחנכים אותנו שזה נורמלי שתינוק יאכל כל 3 שעות, יינש 10 דקות מכל צד, יישן בעצמו במיטה, ישחק לבד עם המובייל בין לבין ואם אפשר על הדרך גם שיחליף לעצמו חיתול. מאיפה היתה לך דרך לדעת שזה לא כך? זה מכה בהלם את רוב האמהות. גם אני לא הבנתי איזו סיבה יש להם לא לישון? למה שמישהו לא ירצה לישון? עד שקלטתי שהם פשוט לא רוצים לישון לבד. ואחר כך, גם כולם חוברים יחדיו כדי לתת לך את התחושה שאת עושה משהו לא נכון או לחילופין שמשהו מקולקל עם התינוקת שלך.
התינוקת שלך נורמלית. התגובה שלך נורמלית. ברור שתיכנסי להלם כשתגלי איך זה באמת.
הסביבה גם לא תורמת לתחושה הטובה שלך, כי יש נטייה לצקצק בלשון ולתהות איך זה יכול להיות שרק התינוקת שלך מיוחדת יותר מכוווולם, כי כווולם ישנם מליון שעות לבד בגיל יומיים, אוכלים כל 5 שעות ועולים קילו בשבוע הראשון.
ואז מתחיל מחול הניחושים, ותמיד תמיד האשמה הראשונה ב"חוסר הנורמליות" של התינוקת היא ההנקה. הץינוקת ישנה יותר מדי? זה בגלל ההנקה. התינוקת לא ישנה? בגלל ההנקה. היא בוכה? זה בטח בגלל שהיא רעבה, המסכנה. אם היית נותנת לה אוכל, זה לא היה קורה. נכון ששמעת כאלה? ואז מאשימים אותך שאת לחוצה, ובגלל זה היא בוכה.
יצאה לי מגילה....
תרגישי טוב
תשלימי עם עצמך
תשלימי עם התינוקת
את כבר רואה שזה משתפר
מיום ליום העניינים ישתפרו
תגדל כאן תינוקת
ותגדל אמא לתפארת

היא גדלה ואת גדלה

(וזה בלי להכנס בכלל לדיון על תרופות כן או לא, לא מבינה בזה כלום)

_בכל מקרה, אביה סיפר שהיא נכנסה לדיכאון כבד ישר אחרי הלידה, לא היתה מוכנה אפילו לראות את התינוקת.
וליבי נחמץ עליה._
כואב הלב

היה חשוב לי להבהיר לה שהיא נורמלית, עם מה שהיא לא מרגישה ושתדאג להתמך ולהעזר בכל מי שאפשר מסביבה.
עצוב שעם כל המודעות היום, עדיין הסביבה לא תמיד מבינה ומקבלת
וכל הכבוד לך שיש לך כוחות לדאוג ולתת גם לאנשים אחרים

בוקר.
מפלס החרדה הגיע לשיא אתמול בסביבות תשע בערב,
נראה לי שחוויתי התקף חרדה, פשוטו כמשמעו, הרגשתי ממש רע ושמשהו רע הולך לקרות.
חיבקתי ודיברתי עם האיש, שלא ממש ידע איך לאכול את זה אבל השתדל להרגיע ולהיות שם, מסכן שלי.
אחרי שעה הלכתי להתרחץ אחרי שבהיתי בעצמי במראה לנסות להרגיע את החרדה.
חרדה שהכאבים לא יעברו, שאני הולכת למות, עם דופק מהיר והתנשמות כבדה.
החלטנו לנסות לשים משחה ומכיוון שלא יודעת אם טובהלהנקה לא להניק ביממה הקרובה.
ופתאום נזכרתי שבדיקור ביום ראשון הוא שם לי 2 מדבקות עם מחטים באוזן ואמר להישאר איתם אם לא יכאב לי עד יום ראשון הבא.
הוצאתי אותם ולמרבה הפלא היתה קצת הקלה, לפחות בכף יד שהיתה עם כאב עצבי חריף, זה כנראה לחץ על משהו בטירוף.
אז ויתרנו על המשחה ופשוט הלכתי לישון עם רדיו באוזנים וכך נרגעתי ונרדמתי.
לאורך הלילה התעוררתי כמה פעמים אבל יחסית לא כאב לי מאוד.
הבונבונה למזלי ישנה מצוין גם הלילה והתעוררה רק בשש וחצי. ושוב ישנה משבע ורבע עד עכשיו.

קמתי הבוקר שוב קצת חרדה, אבל עם תובנה מאוד חזקה שהגעתי לאיזושהיא תחתית ושהכדורים לא מפחידים אותי יותר.
רק לא להרגיש את החרדה הזו, זה פשוט זוועת עולם.
עדיין מרגישה את זה באיזור בית החזה מתפשט.
והיד שלי פשוט קפואה.

מחכה שיהיה קצת יותר בסדר ואתקשר לליאת הררי לקבוע אבחון.
לא איכפת לי כבר מהכסף, העיקר שמישהי מנוסה תאבחן אותי ותתן לי כדורים נגד חרדה ודכאון, עם עדיפות לכאלה שמותרים בהנקה.
כי מאוד לא רוצה להפסיק להניק, למרות שאולי לא תהיה ברירה עם הבעיה ביד.

פלונית כתבה שיש הרבה תרופות שכן אפשר להניק איתן, מעודד משהו, מקוה שגם כאן זה יהיה המצב.
אגב, אתמול הנקתי גם אחרי האופטלגין, איזה שעתיים אחרי שלקחתי, אני מקוה שזה לא השפיע עליה.

ואחרי כן, אפנה לטיפול פסיכולוגי, נראה לי שמרפאת אם תינוק באיכילוב.

מעודדת את עצמי שיהיה בסדר, שאצא מזה.
אני חייבת, בשבילי וגם בשבילה ובשביל האיש.

עדיין לא מאמינה שאני במצב הזה.

עוד 3 שעות יוצאים לחצי יום כייף לכבוד היומהולדת שהאיש מארגן, מקוה שלא אחרבש את זה במצב רוח לא לעניין.

אם תרשמי את השם של המשחה, יכול להיות שנוכל להגיד לך אם היא מותרת בהנקה (נוכל = אני או מישהי אחרת כאן. יש כאן כמה וכמה נשים שמבינות בהנקה).

אגב, אתמול הנקתי גם אחרי האופטלגין, איזה שעתיים אחרי שלקחתי, אני מקוה שזה לא השפיע עליה.
זה לא.

אני לא יודעת באילו תרופות מדובר לגבי היד, אבל גם רוב הסטרואידים מותרים בהנקה.
ומוסיפה גם, שכאב יכול ממש לחרפן נפשית, אל תוותרי על טיפול ליד הכואבת. זה לא אחד על חשבון השני.

את גיבורה ומדהימה. @}

קוראת כאן בשקט רוב הזמן.

טוב שאת לא מזניחה. אני לא יודעת אם כדורים הם האפשרות הנכונה או לא (ולא נראה לי שיש באמת דרך אחת שהיא נכונה).
במידה ותלכי על כדורים- עד כמה שידוע לי בהנקה רושמים "לוסטרל" (תשאלי על זה אם תגיעי לקבלת מרשם).
לגבי אופטלגין- עדיף מאוד לקחת אדוויל/נורופן ודומיהם, ולא אופטלגין (שנאסר לשימוש ברוב העולם המערבי).

מאמינה בך שתעברי את זה, ומאחלת לך שכל ההתמודדות המורכבת הזו תחזק אותך, ותעמיק את הקשר עם הקטנה ועם אישך.

לגבי תרופות/משחות למיניהן שאת רוצה לבדוק האם מותרות בהנקה ממליצה לך תמיד לבדוק עם המרכז לייעוץ תרופתי בבילינסון (הם הכי מעודכנים בנושא)

מאמינה בך שתעברי את זה, ומאחלת לך שכל ההתמודדות המורכבת הזו תחזק אותך, ותעמיק את הקשר עם הקטנה ועם אישך.

אם תרשמי את השם של המשחה, יכול להיות שנוכל להגיד לך אם היא מותרת בהנקה
משחת דרגון ומשחת ארניקה.

לגבי אופטלגין- עדיף מאוד לקחת אדוויל/נורופן ודומיהם, ולא אופטלגין (שנאסר לשימוש ברוב העולם המערבי).
צודקת, ביררתי במרכז להרעלות ברמבם וענה לי שם ד"ר נוימן בדיוק מה שכתבת, שעדיף אקמול, אדוויל וכדומה. טוב לדעת.
ביחוד שזה מוזר כי בבית חולים אחרי לי דה נותנים אופטלגין נוזלי.

מאמינה בך שתעברי את זה, ומאחלת לך שכל ההתמודדות המורכבת הזו תחזק אותך, ותעמיק את הקשר עם הקטנה ועם אישך.

את גיבורה ומדהימה.
תודה בנות.

אתמול היה בסופו של דבר מאוד נחמד.
הוא לקח אותי לעיסוי במקום מקסים ברשפון, שעשה לי ממש טוב ומרגיע ואפילו הקל קצת על הכאבים לזמן מה.
כשיצאנו משם לצערי שוב תקף אותי מיני התקף חרדה,
למזלי כשהגענו למסעדה דיברנו והשיחה איתו הצליחה להרגיע אותי עד כדי כך שממש היה לי כייף בסופה.
אפילו היה טעים לי האוכל וכשנכנסנו לא היה לי תיאבון מרוב דאון.
כשחזרנו הביתה שוב החרדה החלה לבצבץ וכשירדה השמש ואמא שלי התכוונה ללכת ממש פחדתי מהחרדה שהיתה לילה לפני.
הבנתי שצריכה לשנות אוירה ויצאתי עם אמא שלי החוצה, קניתי בספור פארם ליד הבית רסקיו, ככה שיהיה לי משהו שיחזיק אותי, אפילו פסיכולוגית,
גם כאפקט פלסיבו, עד יום שני שקבעתי בו אבחון אצל ליאת הררי ומתכוונת לבקש ממנה כדורים נוגדי חרדה ודכאון.
השיחה עם אמא קצת הרגיעה וגם הסיבובבחוץ והטיפות שהרדימו אותי כמעט ישר.
ישנתי יחסית בסדר, התעוררתי עם פחות כאבי גוף טפו טפו ועם קצת חרדה.
נסענו לפפאר להיפגש עם שני זוגות עם תינוקות ולמרות שממש לא היה לי חשק לזה, הם חברים של האיש, היה ממש ממש נחמד והוציא אותי לגמרי מהדאון.

אחת מהן ילדה שבוע לפני וכל הזמן שידרה שאצלה הכל מושלם, הבת שלה לא בוכה אף פעם, כל הזמן יונקת ונרדמת.
אז מסתבר שהיא מאוד דומה בתגובות הבכי וההרגעות שלה לבוביטה הקטנה שלי ואפילו בכתה יותר ממנה לאורך השלוש שעות שנפגשנו.
אני פשוט הרדמתי אותה על במנשא והיה לי סבבה.
הבנתי שאין אידאילזציה גם אצלה, והיא לא נוהגת איתה בגלל שגם היא צורחת לה בסלקל ובכלל הבנתי שהן בקושי יוצאות מהבית.
עודדתי אותה לבוא לאיזור שלי שניפגש קצת.

כשחזרנו הכאבים בצוואר והיד קצת חזרו וגם עכשיו זה מחריף, אלך לעשות לי בקבוק חם ולקחת כדורים הומופטים. מקוה שיקל.
אחי וחברה לשו ביקרו אותנה עכשיו והיה ממש נחמד.

למרות זאת, הפחד מהחרדה שתבוא שוב ממש נוכח, מן רכבת הרים רגשית שאת לא יודעת מתי תתקוף אותך הירידה, זה ממש קשה.
לכן, גם כשבעלייה לא אעשה את הטעות שעשיתי עד עכשיו, של לחכות ולהאמין שזה חלף.
מעדיפה לקחת כדורים ולטפל בזה עם שיחות ולא לחכות למפולת הבאה.
ממש הרגשה שאין לי שליטה על זה.
אבל מה שכן עוזר זה לא להיות לבד.
ומחר מתחיל שבוע חדש שאיתה לבד.
וצריכה לחשוב איך ממלאת את הימים והשעות ופוגשת אנשים כך שלא נהיה לבד ולא אשקע.

אגב, אמא שלי שוב היתה מקסימה והתקשרה אלי אתמול בערב מהדרך אחרי שהלכה שאם בלילה אני נתקפת בהתקף חרדה שאתקשר אליה והיא תבוא שוב.
ומקסימום ניסע לשלוותא לקבל מרשם לכדורי הרגעה. חמודה...
ברור שמעדיפה לעשות הכל כדי לא להגיע לזה אבל טוב לדעת שיש עוד אופציה, כמו שהיא אומרת.

תובנה נוספת, שחייבת להעסיק את עצמי בעוד משהו שלא קשור לטיפול בה.
שיהיה לי למה לצפות. במה להתעניין.
אז או שאתחיל להתכונן למבחן שנותר לי בתחילת יולי או שאתחיל ללמוד לבד לאיזה קורס מקצועי שתיכננתי לעשות.
או שאחזור לכתוב שירים ולהלחין.
או לקרוא ספרים, שלא עוסקים בגידול והורות. משהו להתאוור קצת ממה שאני בתוכו כל היום.
נראה איך זה יתאפשר.

ליל מנוחה, רגוע ושלו לכולנו.

אמא בהווה יקרה, אני שוב מפצירה בך.
בבקשה, אל תתני לפחד וההססנות בקבלת החלטות לדחות את הביקור אצל הרופאה.
אני מבטיחה לך - לא צריך בשביל זה פסיכיאטר, וגם לא צריך מומחה גדול, ולא צריך אבחון פרטי, ולא נעליים.
היום כל רופאת משפחה טובה ומנוסה תדע לאבחן דכאון אחרי לידה, ולהציע לך את המינון הנכון של תרופה.
בבקשה.
קחי את עצמך מחר בבוקר לרופאה שלך, כזו שאת סומכת עליה (אולי רופאת נשים, אם את מעדיפה? זה ממש ממש לא משנה) ותתחילי לטפל בעצמך.
את חייבת לקחת בחשבון שלוקחים שלושה שבועות תמימים (אולי שבועיים וחצי) עד שהתרופות מתחילות להשפיע.
אין לך זמן.
יש לך את עצמך, ויש לך תינוקת, ויש לך בעל. את צריכה לשמור על עצמך ועליהם. הדחיינות וההססנות בטיפול שכל כך נכון ומתבקש הם ממש עוול לעצמך ולהם.
אני שוב מזכירה לך - זה כימי. כימי. והנפש שלך צריכה איזון כימי. לא שום דבר אחר (כלומר גם דברים אחרים, אבל לצד הטיפול התרופתי). כמה פשוט ככה נכון.
את לא תאמיני איזה שינוי זה יחולל. כמה הקלה זה יביא איתו.
ו-עלי, גם הכאבים הפיזיים יפחתו באופן משמעותי. כי אין ספק שלפחות חלקם פסיכוסומטיים (זה לא אומר שהם לא קיימים כמובן. הם שם, אבל המקור שלהם הוא נפשי, וציפרלקס יעלים גם אותם לצד הדכאון/חרדות).
בבקשה תעדכני מחר שהלכת לרופאה. אל תמצאי לעצמך תירוצים למה אי אפשר ולמה לא תוכלי להיות פנויה.
אין לי ספק שם תגידי לבעלך שאת מבקשת שהוא ישגיח על התינוקת חצי שעה בזמן שאת אצל הרופאה, למטרה הזו, הוא יעשה את זה בשמחה. כי אני בטחה שהוא רואה מהצד כמה קשה לך (ולו, איתך) ויודע היטב שאת זקוקה לטיפול.
בהצלחה רבה.

את גיבורה ומדהימה

ועוד משהו.
מותר לשאול איפה את גרה?
אם תרצי, אשמח מאד לפגוש אותך, להפיג את בדידותך ולדבר קצת.
אני מאזור המרכז.
הילה.

אמא בהווה,
אני קוראת אותך בשקט עוד מאז שהיית אמא לעתיד...
אני במקצועי הומאופתית, ולא יכולה יותר להתאפק. יש רמדי שיודעת לענות על מצב של דיכאון אחרי לידה וגם על בעיות בשלד, גפיים גב וכו' (וגם על קשיים שמעוררים מול בן הזוג בתקופה זו)... רמדי מדהימה שנראה לי שתוכל מאוד מאוד לעזור לך, ברובד הפיזי הנפשי והפרקטי (כלומר במישור ההתנהלות היומיומית)
אני יודעת ששמעת כבר יותר מדי הצעות וכוונים לעזרה, אבל הרגשתי ממש מחויבת לפתוח בפנייך את האפשרות המרגשת הזו (אני התרגשתי לפחות..). אם תרצי לשמוע עוד אשמח לדבר איתך (או להתכתב, מה שנוח (-: )
ובאישי, את עושה דרך מדהימה. אמיצה. חיבוק מכל הלב!

את גיבורה ומדהימה

את כותבת מקסים, עם המון אופטימיות ואמונה באדם

בבקשה תעדכני מחר שהלכת לרופאה.
הילה יקרה, את מחממת את ליבי, אני שומעת מבין השורות כמה איכפת לך וזה ממש מרגש בעיני. תודה.

אז כן, לשמחתי ליאת הררי יכולה להקדים להיום בערב וחזרתי ממנה לפני כשעה.
היא חד משמעית אמרה שיש לזה טיפול תרופתי, נוגד חרדה ודכאון, שמותר בהנקה.
רשמה לי רסיטל, מניסיונה זה עוזר יותר מלוסטרל.
התלבטה בין זה לציפרלקס, בסוף החליטה על רסיטל כי מישהי קרובה לי לוקחת ציפרלקס והיא כנראה לא רצתה שזה ישפיע עלי פסיכולוגית.
הלכתי ישר לסופר פארם וקניתי. איפלו שלא מסובסד.
היא נסכה בי בטחון שיש לזה טיפול, וזה באמת צעד קדימה מבחינתי.

ששיחות טיפוליות עם איש מקצוע שיכול אף להיות פסיכיאטר, שיראה מתי ואם בכלל צריך תרופה , וזמן ותמיכת הסביבה חשובים יותר, אם את לא בקריסת מערכות טוטאלית כדאי לתת למוח שלך להתארגן על עצמו ולאבק ההורמונלי לשקוע. וזמן. מילת המפתח כאן. היא גדלה ואת גדלה
אמא שלה - תודה על הדברים שכתבת. זה נותן הרגשת "נורמליות" למצב.
יחד עם זאת, קול פנימי אומר לי, במיוחד אחרי שהגעתי לתחתית מסוימת (תמיד יכול להיות יותר גרוע, אבל זה גרוע מספיק בשבילי) שהגיע הזמן גם להעזר בטיפול תרופתי.
הנפש שלי, כמו שמישהי הסבירה לי וניסחה את זה יפה, הנפש פרוצה וחשופה אחרי טראומת הלידה והשוק של אחרי.
וזה לא הזמן לעשות ניסיונות, מרגישה שכבר נתתי לעצמי את ה 3 חודשים לצאת מזה לבד, כמו שאת אומרת לתת לזה זמן.
התקפי החרדה של 3 הימים האחרונים גרמו לי להבין שאני לא רוצה יותר לחכות.
ואם הכדררים יעבירו את זה יותר מהר, אז אתמודד עם הסטיגמה הזו של "אני לוקחת כדורים פסיכיאטרים" ואקח אותם.
כי כמו שהילה אמרה, יש לי כאן ילדה ובעל שלא רוצה להמשיך להשפיע עליהם במצב שלי.
וכמובן את עצמי. אני מאוד סובלת. ולא מכירה את עצמי ככה.

_את לא תאמיני איזה שינוי זה יחולל. כמה הקלה זה יביא איתו.
ו-עלי, גם הכאבים הפיזיים יפחתו באופן משמעותי._
הילה, אני כל כך מקווה שאת צודקת.
יש לי חששות, כנראה לא רציונליות, שזה לא יעזור. ואז בכלל מה אעשה.
אבל משתלת להאחז בזה שהפסיכיאטרית היא מומחית בזה ואם היא היתה כל כך נחרצת שיש לזה טיפול, אני בוחרת להאמין לה.
מה שכן, היא אמרה שיכולה להיות החמרה בימים הראשונים שלוקחת את הכדור, לכן לקחת רק חצי כדור.
זה כמובן מאוד מאוד מפחיד אותי. מאוד.
אני מאוד מקוה שזה לא יקרה. ושרק מהמחשבה שהתחלתי לטפל בעצמי, יהיה שיפור.
קצת מתבאסת ששכחתי לשאול אותה כמה זמן אמורים לקחת את זה? איך מפסיקים בסוף? אחרי כמה זמן?

אם תרצי, אשמח מאד לפגוש אותך, להפיג את בדידותך ולדבר קצת.
הילה, אני מגבעתיים, גבול תל אביב.
אם את מהאיזור וניידת אשמח מאוד להיפגש, תודה (-:

יש רמדי שיודעת לענות על מצב של דיכאון אחרי לידה וגם על בעיות בשלד, גפיים גב וכו'
הי פלונית, אני לוקחת 3 פורמולות של צמחים סיניים שמותאמות לנשים לאחר לידה. זה נקרא CHI דם, ליידי ולב.
מיוצר ע"י ברא צמחים.
יתכן וזה עזר קצת בשיפור אחרי ה 7 שבועות, שזה היה ממש כמה ימים אחרי שהתחלתי לקחת את זה.
אבל כרגע זה כנראה לא מספיק, למרות שהאומופטית ממליצה להמשיך שוב עם 3 הפורמולות מהתחלה, להמשך חיזוק.
האם זה משהו דומה? אשמח לפרטים בעניין והאם ניסית את הפורמולה בעצמך?

אני יודעת ששמעת כבר יותר מדי הצעות וכוונים לעזרה, אבל הרגשתי ממש מחויבת לפתוח בפנייך את האפשרות המרגשת הזו
אני תמיד שמחה לשמוע על עוד פתרון, כמו שמישהי כתבה כאן, אין רק דרך אחת וזה מחזק לשמוע שיש אפשרויות, תודה שכתבת לי על זה ואשמח לדעת יותר.

מחר המשימה למצוא פסיכולוגית להתחיל אצלה טיפול כי אצל ליאת זה מאוד יקר לי.
יש לי שני טלפונים לבדוק.
בהתחלה קבעתי במרפאת אם תינוק באיכילוב אבל זה רק בבוקר ולא יהיה לי נוח לבוא עם הקטנה.
מעדיפה בערב, בלי הקטנה, קרוב לבית, במחיר מסובסד דרך כללית מושלם.
ולגבי מעקב פסיכיאטרי לתרופה, (כי היא נתנה לי מרדם רק לחבילה אחת) כואב לי לשלם 500 שקל לפגישת מעקב אצלה, כשכמו שהילה כתבה נכון גם רופאת משפחה יכולה לרשום לי את התרופה הזו.
אבל אולי זה לא נורא לעוד פעם פעמיים.
אני צוחקת על עצמי שאני כזאת קמצנית על עצמי שאפילו שזה מצב אקוטי, אני לא מפסיקה לחשוב על הכסף...

תודה רבה לכן על המילים המעודדות ושאני נשמעת לכן חזקה ואופטימית.
מעודד לשמוע את זה כי כרגע מתייחסת לראייה השלילית שלי על עצמי והמצב כשקרית ומתעתעת, טוב שאתן כאן לתת לי פרופורציות

_לוקחת 3 פורמולות של צמחים סיניים שמותאמות לנשים לאחר לידה. זה נקרא CHI דם, ליידי ולב.
מיוצר ע"י ברא צמחים.
יתכן וזה עזר קצת בשיפור אחרי ה 7 שבועות, שזה היה ממש כמה ימים אחרי שהתחלתי לקחת את זה.
אבל כרגע זה כנראה לא מספיק, למרות שהאומופטית ממליצה להמשיך שוב עם 3 הפורמולות מהתחלה, להמשך חיזוק.
האם זה משהו דומה? אשמח לפרטים בעניין והאם ניסית את הפורמולה בעצמך?_

אמא יקרה,
מה שאת מתארת לא נשמע כמו תרופה הומאופתית אלא פורמולות סיניות. זה לא התחום שלי בכלל אז אין לי מה לומר לגביהן ואיך להשוות מלבד זה שמדובר על 2 תחומים שונים לחלוטין...
אני הומאופתית, כך שיש לי ניסיון בלתת את הרמדי הזו (בהצלחה) לנשים עם דיכאון אחרי לידה וכו' אך לא הייתי זקוקה לה בעצמי.

אילו עוד פרטים תרצי לדעת? את מוזמנת לשאול ובנתיים המון המון

וואו, אני ממש ממש ממש שמחה לשמוע.
כל הכבוד על הצעד הכ"כ חשוב הזה. מכל הלב.
יש לי המון מה להגיד על ההתחלה, על תופעות הלוואי, על החמרה אפשרית וכן הלאה, ואעשה את זה מחר (או, אולי, יותר עדיף - בפרטי. וכך גם נוכל לקבוע להיפגש אם תרצי

).
יש לך מייל שאפשר לכתוב אליו?

לילה שלא הצלחתי לישון בו כמעט בכלל.
מרוב כאבים איומים ביד ובכתף ובשיניים ומחשבות.
מותשת, יחד עם זאת גררתי את עצמי מהמיטה כשהקטנה התעוררה והתחלנו את היום.
תיכף אוכל ואקח את החצי כדור, איזה הזוי זה.
צריכה למצוא פסיכולוגית קרובה, יש לי 3 על הכוונת להתקשר אליהן היום.

הילה, חשוב לי לשמור כאן באתר על אנונימיות, יש לך איזה מייל שאפשר לתקשר איתך דרכו?

או, אולי, יותר עדיף - בפרטי.
יש אופיציה כזו באתר לפנות באופן פרטי? איך?

מפחדת מאוד מהרעה במצב עם תחילת הכדור, אני מבינה שיש לל ניסיון עם זה?
השאלה מה עושים במצב הזה.
וגם מישהי כתבה שהחרדה עדיין נוכחת גם עם הכדורים רק שלא משתקת ומפריעה לתיפקוד.
זה לא שאני לא מתפקדת עכשיו, לכן מפחיד אותי שזה לא יעזור.
ובעצם מי יודע, אולי מתפקדת רק בגלל שהקטנה פה וזה מכריח אותי.
בכל מצב אחר בטח הייתי מתחפרת במיטה, בעצמי, לא הולכת לעבוד ומי יודע, אולי שוקעת עוד יותר.
אז אולי זה לטובה שחייבת לתפקד.
עדיין לפרקים זה נראה שתיכף אני נופלת ולא אוכל לתפקד יותר עם ההרגשה הרעה הזו בפנים.
ושוב, הזוי שאני מדברת על עצמי, זה ממש לא נתפס לי.

אילו עוד פרטים תרצי לדעת?
מה בעצם הפורמולה הזו מכילה? איפה ניתן לקרוא על זה קצת יותר? איך יוצרים איתך קשר?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בעקרון זה מייל שאני לא עושה בו שימוש, אבל אני אפתח אותו לבדוק אם כתבת.
hanechadim @ gmail . com
(תורידי את הרווחים כמובן).

מחכה לשמוע ממך,
הילה.

מה בעצם הפורמולה הזו מכילה? איפה ניתן לקרוא על זה קצת יותר? איך יוצרים איתך קשר?

הרמדי ההומאופתית (הומאופתיה קלאסית) מכילה חומר מקור אחד בלבד, שעובר תהליך הכנה מיוחד של דילול וניעור. יכולה להיות רמדי מכל דבר בעולם- כלנית, מלח, גופרית, ארס של דבורה ועוד ועוד ועוד....
אני בד"כ ממליצה לא להתחיל לקרוא על הרמדי שמקבלים מכמה סיבות-

בשביל להבין מקריאה על רמדי ומדוע היא ניתנה צריך להיות מנוסה ובקיא בתחום (כלומר הומאופת), אחרת זה פשוט מבלבל ולא ברור לפעמים מה הקשר.
בשביל התהליך הטיפולי עדיף כמה שפחות לערב את המיינד, את המודעות והשיפוטיות שלנו. אנחנו רק מפריעים לפעמים. אחד היתרונות הגדולים של ההומאופתיה היא היכולת לעקוף את השכל אז כדאי לנצל זאת כמה שיותר.

אם יש מטופל שמאוד סקרן לגבי הרמדי שלו, אני בד"כ ממליצה שאספר לו אחרי 6 שבועות, בפגישת המעקב אם עדיין ירצה. אז אפשר לראות מה הרמדי עשתה בלי להיות משוחדים כי הרמדי עשויה ממשהו שאנחנו נמשכים אליו או נדחים ממנו. זה גם מה שאני יכולה להציע לך אם תחליטי להתחיל טיפול.

אם את רוצה לקרוא על הומאופתיה בכללי את יכולה לגגל את האגודה הישראלית להומאופתיה קלאסית, יש שם הרבה מידע מצויין והסברים ברורים על הומאופתיה.
את מוזמנת ליצור איתי קשר במייל-
חיזוקים וחיבוקים בנתיים!

מחכה לשמוע ממך,
הי, כתבתי לך מייל.

את מוזמנת ליצור איתי קשר במייל-
תודה, רמתי לי ויתכן ואפנה אליך בהמשך.

יום קשה מאוד נפשית עבר עלי, מדאון לחרדה לאפטיות לעייפות להרגשת כלא נפשי.

בסוף יצאנו קצת שלושתינו, חזרנו, עשינו לה אמבטיה. ואז אני התרחצתי ומרחתי משחה ליד.
הרגע הכרחתי את עצמי לאכול כי לא אכלתי כלום משעה 11 מחוסר תיאבון.והיה טעים.
ואז הבנתי שיש קצת הקלה.
מקוה שאצליח לישון הלילה.

אמא בהווה.

כל הכבוד לך. את בהחלט עושה צעדים בעדך.

מהמקום של הדיכאון , שאת עכשיו חווה אותו, הכל נראה קשה, בלתי פתיר, בלתי עובר, בלתי פתיר

זה לא אומר שזו האמת. זה רק הדיכאון ש"מדבר"

דיכאון אחרי לידה הוא אכן עניין רציני ביותר וכמו שכתבה לך הילה- חובה לטפל בו ומיד

יש הבדל בין דיכאון קל הורמונאלי של אחרי לידה שהרבה נשים מכירות (שקשור כמובן גם לשינוי האדיר שחל כשמגיע תינוק) לבין ממש דיכאון.

מה שאת מתארת נשמע מהזן השני.

מי שלא חוותה את זה לא יכולה להעלות בדעתה מה זה וכמו כן לא מבינה כמה סבל יש בזה.

ולכן טוב מאד מאד שהתחלת טיפול.
מניסיון חיי , הכדורים מאד חשובים ועוזרים ורצוי באמת כמה שיותר מהר.

אחרי שיעזרו לך להתאזן- תוכלי להתפנות לטפל בשורשים ולבנות לך את האיזון שלך גם עכשיו כשאת כבר אמא.

הסיבה, לדעתי שחייבים עזרה של תרופות- בגלל האינטנסיביות והתובענות של טיפול בתינוק קטן. פשוט אין זמן ואפשרות "לחזור לעצמך"

ממקרים קרובים אלי (לא מעט) , כל מי שפנתה לעזרה קונבנציונאלית יצאה מזה. כלומר יוצאים מזה

שיהיה לך המון בהצלחה

שליחה על ידי מנסה* » 01 מאי 2012, 01:54

שלום לך אמא בהווה יקרה,

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב לך אבל הרגשתי שאת מקבלת מספיק תמיכה ולא רציתי לחזור על דברי אחרות
(הנה למשל, אני מסכימה עם כל מה שבעילום כתבה לך פה מעלי, במקום להעתיק הכל פשוט ממליצה לך שוב לקרוא את ההודעה שלה

)
כל כך מזדהה ומבינה אותך, שולחת לך המון חיבוקים.
אם תרצי את מוזמנת להכנס לבלוג שלי ( כרוניקה של בלוג ידוע מראש ) ולמצוא את החלקים של הדכאון והתרופות.
ואם, אחרי שתדברי עם הילה, תרצי לדבר עם עוד מישהי- אשמח ואנסה גם למצוא מייל סודי להעביר בו את הפרטים שלנו..

החזיקי מעמד, את בדרך הנכונה @}

שליחה על ידי הילה* » 01 מאי 2012, 05:14

_ולכן טוב מאד מאד שהתחלת טיפול.
מניסיון חיי , הכדורים מאד חשובים ועוזרים ורצוי באמת כמה שיותר מהר._

כל כך מזדהה ומבינה אותך
אם תרצי את מוזמנת להכנס לבלוג שלי ולמצוא את החלקים של הדכאון והתרופות.

ב עילום ומנסה, איפה הייתן עד עכשיו?
למה נתתן לה לסבול כ"כ הרבה זמן?
לדבריכן, אתן עוקבות מההתחלה. למה לא קמתן וצעקתן "תפסיקו להציע לה פתרונות שווא שלא יעשו כלום בלי טיפול תרופתי!"
איך אפשר לעמוד מנגד, לקרוא אותה במצוקתה, לדעת (!) מנסיון (!) שצריך תרופות במקרה כזה, ולשתוק?

למה קולכן לא נשמע אלא רק בדיעבד?

הילה- אני חושבת שמה שכתבת כאן ב- 25.04 היה חשוב מאין כמותו

ובכל זאת:
את לא מכירה אותי ו/או את סיפור חיי ולכן אודה לך אם תימנעי מלשפוט את דברי או אי דברי מעל גבי האתר.

שליחה על ידי הילה* » 02 מאי 2012, 00:29

את לא מכירה אותי ו/או את סיפור חיי ולכן אודה לך אם תימנעי מלשפוט את דברי או אי דברי מעל גבי האתר
נכון, לא מכירה, ומתנצלת אם משהו מדבריי פגע בך.
עדיין, חורה לי שלא מצאת לנכון, גם לא בניק פלוני כלשהו, להאיר את הזווית הזו.
לא צריך בשביל זה להכיר את נסיבות חייך ואת לא צריכה לפרט כלום.
רק להגיד, באיזה שם שמתחשק לך, "קחו שניה אחת צעד אחורה מהמקובל כאן, ותבינו שנמצא מולכם אדם במצוקה שזקוק לטיפול אפקטיבי, כמה שיותר מהר, ואני יודעת מה הוא".

עדיין, חורה לי שלא מצאת לנכון, גם לא בניק פלוני כלשהו, להאיר את הזווית הזו.

אז תטפלי בזה .

שליחה על ידי מנסה* » 03 מאי 2012, 06:13

_ב עילום ומנסה, איפה הייתן עד עכשיו?
למה נתתן לה לסבול כ"כ הרבה זמן?
לדבריכן, אתן עוקבות מההתחלה. למה לא קמתן וצעקתן "תפסיקו להציע לה פתרונות שווא שלא יעשו כלום בלי טיפול תרופתי!"
איך אפשר לעמוד מנגד, לקרוא אותה במצוקתה, לדעת (!) מנסיון (!) שצריך תרופות במקרה כזה, ולשתוק?_

רק להגיד, באיזה שם שמתחשק לך, "קחו שניה אחת צעד אחורה מהמקובל כאן, ותבינו שנמצא מולכם אדם במצוקה שזקוק לטיפול אפקטיבי, כמה שיותר מהר, ואני יודעת מה הוא".

הילה, רגע, לאט לך עם האשמות..

מנסיוני, הצפה של נושא ולחץ לעשות את ה"דבר הנכון" לא תורמים לאדם במצוקה.
אני גם לא מתיימרת לאבחן באינטרנט או לחשוב שאני יודעת מה הדבר הנכון עבור מישהו שאינו אני.
אני מאמינה בתמיכה ובידוע על אופציות אפשריות לעזרה (מה שאת ונשים אחרות עשיתן נפלא בדף) ומכאן אני סבורה שעל האדם לבחור בעצמו ובזמנו בדרך שלו.
גם לי וגם לחברים ולאנשים בהם טיפלתי בעבר דרוש היה זמן לבחור את העזרה לה היינו/היו זקוקים, ובודאי כשנדרשו תרופות כימיות. לעיתים צריך להגיע לתחתית כדי ש"יפול האסימון" או כדי להרשות לעצמנו עזרה.
מרגשת התמיכה שלך באמא בהווה, אני מזדהה עם הצורך לעזור ועם חוסר האונים לראות אדם הסובל ולא עושה כלום כדי לעזור לעצמו, אך שוב, מנסיוני אין זה כלום כלל ועיקר, זהו תהליך חשוב, גם אם כואב, בלימוד הקשיים האישיים ובלימוד קבלת עזרה.
הלוואי שלקבל עזרה היה דבר כה קל, הלוואי שלתת..
העולם כה מורכב ולעיתים הסבל הוא בלתי נמנע.

מאחלת לך וכמובן גם לאמא בהווה (מה שלומך?) הרבה טוב
@}

שלומי לצערי רע.
כל יום מגלה תחתית חדשה.
מרגישה שאני הולכת למות.
שלא יכולה לעמוד בדכאון, חרדות, כאבים ביד.
ולא מאמינה שאני כותבת את זה בכלל על עצמי.
בשש יש לי תור לפסיכולוגית.
בלי לומר מילה לאיש ארזתי תיק.
אני שוקלת לא לחזור. אולי ללכת למיון בשלוותא.
אלוהים יודע מה בדיוק אעשה שם ואיך הם יכולים לעזור אם בכלל.
ואיך בכלל אגיע לשם.
והיא כל כך יפה ומתוקה, היתה היום בטיפולו של אביה, כשאני חיפשתי את נפשי ברחובות בין רופא השיניים ורופאת המשפחה.
והיא מרגישה שאני לא כתמול שלשום.
וכואב לי שלא יכולה להיות בשבילה שמחה וחזקה.
ואולי אני צריכה להבין שזה יעבור אבל איך עושים את זה? זה נראה לגמרי בלתי ]תיר.
ומה הם צריכים אותי עם חוסר התפקוד הזה.
הוא עדיין לא מבין לדעתי באיזה דכאון אני נמצאת.
צריכה לגייס כוחות לחיות.

אמא בהווה

איפה את ממש ברגע זה? אני יודעת שיש לך ב6 פסיכולוגית, אבל מאד ייתכן שפיזית אנו קרובות ואוכל להיות איתך עד הטיפול?

אם קראתי אותך נכון כתבת שהתחלת לקחת כדורים לטיפול בדכאון, אם זה אכן כך, קחי בחשבון שיש תקופה של כשבועיים של הסתגלות (למיטב ידיעתי אולי יותר ? מקווה שיכתסו לך בקרוב אנשים יותר מומחים בתחום) בתקופה הזו יכולה להיות הקצנה של רגכשות. אל תשארי לבד עם זה ואל תשארי לבד בכלל כדי שחס וחלילה לא תגיעי למקומות ממש לא טובים.

חל שיפור בהרגשתי,
מקוה מאוד שזה ימשיך כך ושהדכאון והחרדה שליוו אותי בשבוע האחרון לא יחזרו לעולם.
אולי מוקדם להיות אופטימית אבל מתפללת להוא שם למעלה שאכן זה חלף ולא יחזור.

מבקשת מהבורא שיעזור לי לראות את הדברים כמו שהם, באור החיובי והנכון ולא מבעד למשקפים לא לי של דכאון.
כמו אומרת לו - אוקי, הבנתי, למדתי, יודעת עכשיו מה זה דכאון ומה זה חרדה, כדי שאוכל להיות יותר רגישה ולעזור לאחרים שיחוו את זה ויפנו אלי ולא ארגיש שזה רק תלוי ברצון שלהם להבריא.
וואלה, כנראה שחוסר איזון כימי או הורמונלי או אווט אבר מאוד משפיע על המצב רוח.
כאילו רק עכשיו אחרי שחווה את זה מבינה לעומק שזה אכן כך.

כל היומיים האלה הרגשתי לא אני.
שכל המחשבות הרעות האלה התלבשו עלי בלי קשר למי שאני באמת, מבפנים, בגרעין.
אולי זה השפעות הרסיטל, אולי השפעות הדכאון והחרדה אחרי לידה.
מי יודע? אבל זו לא אני.
נכון, כואבת לי היד, אבל יש עוד כל כך הרבה דברים לנסות כדי לטפל בבעיה שבעזרת השם בוחרת להאמין שתיפטר.
אז להתחיל להפריד את הבעיות ולטפל - בשיניים, ביד, בנפש.

הרגע קיבלתי מחזור. לא יודעת אם זה גם קשור איכשהוא לכאוס שעבר עלי היום.

והאיש המהמם שלי, שלקח חופש כדי להיות עם הקטנה שאוכל לטפל בעצמי, שיקף לי כשחזרתי דבר מעניין.
יחד עם כל הדכאון והאפטיות והחרדה שלא מתפקדת שעברה עלי היום עם המחשבות הנוראיות של לא מוכנה להמשיך לחיות ככה, תיפקדתי.
חיפשתי מזור לבעיה כדי להבריא.
הייתי אצל רופא השיניים, הייתי אצל רופאת המשפחה כדי לקבל מרשם לכדורי הרגעה.
הייתי אצל פסיכולוגית פעם ראשונה.
קניתי תרופות פעמיים בבית מרקחת.
אפילו הצלחתי להניק פעמיים ולשמור עליה שעה כשהוא עשה סידורים, אפילו שהייתי כבויה לגמרי.

אז נכון, הראש לא עבד מי יודע מה והייתי מעורפלת רוב היום.
ולא רציתי להתקרב לקטנה במצבי הנוכחי והפקדתי את הטיפול בה על האיש.
אבל תיפקדתי. והסתירה הזו צריכה להזכיר לי גם ברגעים קשים שאולי עוד יגיעו ש:

אני רוצה לחיות
אני רוצה להבריא
אני רוצה להיות מאושרת
אני רוצה כל זאת כדי שאוכל להנות עם הקטנה ולהיות אמא טובה ואוהבת כלפיה.
וגם כדי להיות בת זוג לאיש שכל כך אוהבת ומעריכה.
מה הייתי עושה בלעדיו.

אז בסיכומו של אחד הימים הכי קשים שעברתי בחיי (אם לא "ה") -
כל יום שעובר לא חוזר ומחר יהיה יום טוב יותר.
שיהיה לי לילה טוב ורגוע ושינה טובה רציפה וערבה.
ותודה לכל הנשמות הטובות שדואגות לי, אוהבת אתכן.
ותודה לכל המלאכים ששומרים עלי.

ומזכירה לעצמי שתיכף המבול הזה יהיה מאחורי והשמש תזרח במלוא עוצמתה.

שולחת אליך הרבה הרבה אהבה.

נסי לדמיין את כולנו, כל הכותבות והקוראות כאן משלבות יחד אצבעות ומכינות לך מזרן רך שבו תוכלי לשכב, להתערסל, לפרוק את כל המתח ולהרגיש מוחזקת, עטופה, מוכלת, אהובה

_והאיש המהמם שלי, שלקח חופש כדי להיות עם הקטנה שאוכל לטפל בעצמי, שיקף לי כשחזרתי דבר מעניין.
יחד עם כל הדכאון והאפטיות והחרדה שלא מתפקדת שעברה עלי היום עם המחשבות הנוראיות של לא מוכנה להמשיך לחיות ככה, תיפקדתי.
חיפשתי מזור לבעיה כדי להבריא.
הייתי אצל רופא השיניים, הייתי אצל רופאת המשפחה כדי לקבל מרשם לכדורי הרגעה.
הייתי אצל פסיכולוגית פעם ראשונה.
קניתי תרופות פעמיים בבית מרקחת.
אפילו הצלחתי להניק פעמיים ולשמור עליה שעה כשהוא עשה סידורים, אפילו שהייתי כבויה לגמרי._

את מדהימה
שולחת אהבה וכוחות

שליחה על ידי מנסה* » 04 מאי 2012, 06:16

כל הכבוד לך על התפקוד, המודעות והאופטימיות למרות הקושי הנוראי.
הרגשתי בדיוק כמוך ש-

_כל יום מגלה תחתית חדשה.
מרגישה שאני הולכת למות.
שלא יכולה לעמוד בדכאון, חרדות_

ואני מבטיחה לך שבעוד חודש חודשיים (כבר לפני זה, אבל בהדרגה יותר ויותר) תרגישי טוב, באמת טוב, ולא תאמיני שעברת כזה קושי.
רק עוד קצת, תחזיקי מעמד שם, תני לעצמך להתפרק ולכאוב.
המון חיבוקים ותקווה

שליחה על ידי דנה_ה* » 04 מאי 2012, 06:37

גם אני חושבת עליך, מחזיקה לך אצבעות ושולחת לך הרבה אהבה וחוזק. אני חושבת שאת בדרך הנכונה להשתפר וצאת מזה. נהדר שאת מטפלת בעצמך.
חיבוק חיבוק חיבוק.

_אני רוצה לחיות
אני רוצה להבריא
אני רוצה להיות מאושרת
אני רוצה כל זאת כדי שאוכל להנות עם הקטנה ולהיות אמא טובה ואוהבת כלפיה.
וגם כדי להיות בת זוג לאיש שכל כך אוהבת ומעריכה._

יופי @} !!!!!!!!

אל תהססי לבקש עזרה

כשיש את הנפילה- חשוב מאד לא להיות לבד.
האנשים שסביבנו ואפילו הקרובים ביותר, לא תמיד מודעים למצב הזה של דיכאון ופשוט צריך ליידע אותם שאת זקוקה לעזרה.
העזרה הכי טובה במצב הזה זו לא שיחה... אלא פשוט להיות איתך כל הזמן שיש לך נפילה.
לא להישאר לבד.

עם נשים שליוויתי, בנינו לו"ז 24 שעות להיות עם האישה בשבועות הראשונים.
כל אישה אחרי לידה זקוקה לזה אבל נשים שחוות דיכאון- חייבות את התמיכה הזו, כמה שאפשר

שליחה על ידי בילי* » 04 מאי 2012, 14:29

שמת לב שראשי התיבות של הכינוי שלך הוא "אל הלב" ?

תודה בנות מדהימות, איזה תגובות אוהבות ומחזקות.
אתן ממש מצילות נפשות (-:

הפיצית יושבת עלי, התגעגענו אחת לשניה ביומיים האחרונים.
עדיין מעורפלת אבל מרגישה טפו טפו - שמיים וארץ מאתמול.
ושמתי לב שנקודת השיפור החלה אתמל בשמונה וחצי בדרך הביתה, אחרי שקניתי את הואבו בסופר פארם.
הגעתי הביתה ובאותו רגע גיליתי ש - קיבלתי מחזור.
איזה מדהים זה נכון? בטוחה שיש קשר לשגעת ההורמונלית שהיתה לי בגוף, שנרגעה איך שקיבלתי.
מה שמלמד אותי שאנחנו גם עשויים מכימיה, הרבה יותר ממה שחשבתי ולקחתי בחשבון בתור אחת שמאוד מאמינה בחשיבה חיובית ועזרה עצמית.
עוד שיעור...

שמת לב שראשי התיבות של הכינוי שלך הוא "אל הלב" ?
וואו בילי, שיחקת אותה

זה מקסים, מאמצת את זה, גם ככה השם ארוך להפליא.
איך משנים לאור הלב?

אל הלב התכוונתי.

שליחה על ידי הילה* » 04 מאי 2012, 16:44

יקירה, שולחת טונות של חיבוקים ואיחולים לשבת שלום, שבת שקטה ורגועה ובהירה.

החלק הקשה מאחורייך, ומעכשיו זה ילך וישתפר.

גאה בך!

_הייתי אצל רופא השיניים, הייתי אצל רופאת המשפחה כדי לקבל מרשם לכדורי הרגעה.
הייתי אצל פסיכולוגית פעם ראשונה.
קניתי תרופות פעמיים בבית מרקחת._
וואו! אל הלב כל הכבוד לך! (אתמול כשכתבתי, חשבתי שאולי חיבוק יעזור..)
מאד שמחה שאת מרגישה כ"כ הרבה יותר טוב.
שתהיה שבת נעימה ושלוה|*|

איך משנים
שתי אפשרויות:
לפתוח את הדף אל הלב ולהתחיל לכתוב בו כדי להיפטר מהסימן שאלה, ושזה יהיה הניק שלך כשאת כותבת.
ו אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה יישאר כמו שהוא, דף בלוג, עם אותו שם.
או לחילופין, את יכולה לעשות שינוי שם דף ואז הניק הארוך ישתנה למפרע בכל מקום שבו הוא מופיע.
(עכשיו לכי תתלבטי על זה חודשיים

. בצחוק, נו! זה לא כזה ביג דיל. אני בעד האפשרות הראשונה)

את אהובה מאוד, את יודעת? כל הכבוד על הטיפול התרופתי. תדאגי גם ליד ולשיניים ואל תניחי מראש שתרופות כלשהן אסורות בהנקה. זה מגוחך וזה תוקע אותך. כל תרופה לגופה.
ויש לך אמא נהדרת. תשתדלי להגיד לה תודה (גם במחשבה), פעמיים-שלוש ביום. זה עוזר.

בוקר טוב

מרגישה פיזית לא טוב הבוקר, סחרחורת, חולשה ובחילה ושלשולים.
מחושים שונים בשיניים וביד.

החרדה מתגנבת לה מהבטן אל מפתח הלב ואני מזיכרה לעצמי שאני מוגנת.
שהגוף שלי מחלים וגם הנפש.
וזה יקח קצת זמן.

בלילה לא הצלחתי לישון, בשעה שתיים לקחתי חצי כדור ואבן ועברתי מהספה בסלון למיטה שלי, בחדר עם הבוביטה והאיש.
והאמת שישנתי חמש שעות רצוף בלי להתעורר ואיפלו חלמתי.
עדיין קמתי עייפה כאילו לא ישנתי.
והאיש גם כבר מת מעייפות מכל ה3 ימים האחרונים שרק מטפל בה ובי ובבית.

תיכף נצא קצת לעשות סיבוב בחוץ בתקוה שזה ישפר את ההרגשה.
ואחר כך הולכים לבקר את ההורים של האיש, שלא יודעים כלום על מצבי.
מקוה שזה יהיה טוב ושלא ארגיש מותקפת בשאלות.
ושאצליח לתקשר. אולי דוקא זה טוב עם אנשים שלא יודעים מה מצבי ואז כמו חייבת לתקשר ולצאת מעצמי קצת.

דואגת לשבוע הקרוב.
איך אתפקד עם ההרגשה הפיזית הזיפתית הזו?
איך יהיה לי כוח פיזי בכלל להחזיק אותה, להאכיל, להרגיע.
והיא בקושי נרדמת לאורך היום.
אם הייתי מסוגלת להרדם איתה בשבע וחצי בערב עד שבע וחצי בבוקר (קמה לרוב פעם אחת באמצע לאכול) אולי זה היה מטעין אותי קצת באנרגיות.
הזוי שמרוב מותשות ומיחושים ומחשבות הגוף לא מצליח לנוח וגם הנפש לא.

אולי צריך להביא מטפלת שתהיה איתי.
איפה מוצאים כזו.
אולי רק לכמה שעות ביום.
איך נשלם את זה.
ביחד עם הפסיכולוגית, הטיפולים האלטרנטיבים ליד.

האיש אמר לא לדאוג, יקח חופש עוד יומיים שבוע הבא.
מחר גם יהיה איתה עד 11-12 שאחזור מהפסיכיאטרית בתל השומר (החלטתי לעשות את המעקב התרופתי שם, במרפאת חווה המתמחה בנשים ובדכאון אחר לידה, שזה גם בחינם, ולא אצל ליאת הררי שגובה 500 לפגישת מעקב תרופתי ולא הרגשתי איתה שום חיבור, אבל על זה נרחיב כבר בפעם אחרת).
ואבקש מאמא שתבוא מחמש להיות איתה ולעשות לה אמבטיה.
ושאר השבוע נראה מה יהיה.

עם כל הכדורים והטיפולים והחרדות החלטתי שהכי נכון כרגע זה להפסיק את ההנקה.
לא יודעת איזה רעלים חלילה יכולה להעביר לה ואיך זה יכול שוב לשגע לי את ההורמונים בגוף.
הכי חשוב להיות בריאה, נפשית ופיזית, בשבילה ובשבילי.
ועדיין קצת עצוב לי עם זה.
עוד חלום שהתנפץ.
בוחרת להשלים עם זה ולשחרר, עשיתי את הכי טוב שיכולתי ונאבקתי על ההנקה 3 חודשים תמימים.
וזה עדיף מכלום.

עוד חלום שהתנפץ

היתרון הכי גדול בלהפסיק להניק- שאת יכולה באמת להתנתק ממנה ולאפשר לאנשים נוספים לטפל בה.
וגם ההורמונים שיכולים לחזור לעצמם.

במצב שאת נמצאת עכשיו- ההחלמה שלך הכי חשובה. יותר מכל דבר אחר, גם אם תאלצי לוותר על ההנקה

ובקשר לתמיכה נוספת- הייתי כן מערבת מעגלים נוספים.

את לא צריכה להיות לבד אם את מרגישה רע. וכן... להיות איתך יחד עם התינוקת. כל הזמן.
עם הורים, חברות, וכל מי שיכול.

הייתי פותחת ואומרת שזה המצב, ואת זקוקה כרגע לעזרה.

אין מה להסתיר וגם לא להתבייש.

משום מה בחברה שלנו לאמר סרטן (לא עלינו) זה כמעט גבורה ולאמר דיכאון (לא עלינו כפול ) זו בושה.

מה שלומך ?

מה שלומך ?
שואלת גם

הכי חשוב להיות בריאה, נפשית ופיזית, בשבילה ובשבילי.

הי בנות

מכיוון שמסתבר שזו רכבת הרים תזזיתית משהו, בשניה זו שלומי טוב.
האיש לקח חופש היום כדי להיות איתנו ויקח גם בחמישי ויצאנו לטייל בפארק הירקון וזה היה מצוין ומרגיע.

_את לא צריכה להיות לבד אם את מרגישה רע. וכן... להיות איתך יחד עם התינוקת. כל הזמן.
עם הורים, חברות, וכל מי שיכול._
לקחתי את המשפט הזה לתשומת ליבי ואכן זה מה שמנסה לעשות.
לא להיות לבד. ואז לרוב זה מרגיע את החרדה והמועקה והופך ליותר נסבל.

בראשון ביקשתי מאמא שלי שתבוא בחמש ותשכיב אותה לישון וזה היה מצוין.
היא הגיע שניה לפני שקרסתי אחרי שהסתובבתי 5 שעות בחוץ עם העגלה, בדשאים ובקניון, רק כדי לא לחזור הביתה, כי זה תוקף אותי בעיקר בבית.
עשיתי מקלחת וזה שיפר את המצב הנפשי והפיזי.

אתמול ביקשתי מאמא שלי לבוא עם התינוקת שהיא מטפלת בה לשעתיים בבוקר וזה מאוד עזר לא להיכנס לדאון ולחרדה. כשהלכה יצאנו לבייבי יוגה בקניון והיה ממש נחמד.
היא נהנתה מהשירים והתנועות וגם הכרנו אמא אחת, שהמשכתי להסתובב איתה עוד 3 שעות אחרי ובזכות זה חזר לי התיאבון והצלחתי להכניס משהו בפה, משימה שקשה לי בימים האחרונים מאוד.
(מסתבר שהסטרס מדכא את התאבון, או שזה גם התופעות לוואי של הכדור).

בהתחלה לא הצלחתי להבין מה קורה לי, חשבתי שאני כנראה משתגעת.
שזהו, היו 35 שנים יפות טובות ושפויות וכנראה שהגעתי לסוף הדרך...
היום מתחילה לאט לאט להבין שהלידה וההורות היו קטליזטור להעלאת כל האישויים הלא פתורים והמודחקים שלי על פני השטח. ומכיוון שזה כל כך מפחיד ומסובך לנפש שלי - גם הגוף נושא בנטל והתוצאה היא מפולת הכאבים והבעיות הגופניות והנפשיות.

עדיין יש דרך ארוכה לעבור עם עצמי עד שאוכל להבין באמת ולשחרר את המחשבות שגרמו לקריסת מערכות הזו שלי.
הרבה חברות ואמהות מספרות לי שהרבה חוות את זה לאחר לידה, כל אחת בעוצמה אחרת.
שיחה עם אמא מנוסה לחכמה אתמול גרמה לי להבין שאין לי ממש לאן לברוח מזה.
זה לא שאם הייתי חוזרת לעבוד בתום 14 שבועות מהלידה, הכל היה חוזר להיות כמו פעם.
אולי היה קצת עוזר להדחיק אבל זה היה צף בהמשך.
לכן שמחה שמטפלת בזה, קודם כל בטיפול פסיכולוגי שהתחלתי וגם שמאזנת את הגוף הורמונלית.
היא יעצה לי לדבר על זה כמה שיותר כי מכל שיחה עם מישהו אחר מוארת לי זוית אחרת שדרכה אבין טוב יותר את המצב ואיך להתגבר על זה.

טרם יודעת מה בדיוק אבל ממה שככה עולה לי ישר לראש, זה קשור ל:

ציפיות שלי מעצמי איזו אמא אהיה.
חוסר ההפנמה שאמהות דורשת ויתור על עצמי, לפחות בתקופת חיים הראשונה.
שאין לאן לברוח, כי תמיד שרציתי הלכתי (לא עבדתי בשום מקום מעל לשנתיים).
האופי חסר הגמישות שלי.
חוסר הנוחות הפיזית שמאוד קשה לי (מזל שור...)
חרדה למות שהדחקתי מהילדות.
חוסר שליטה על המצב שגורם לי לפחד משתק. שאין תשובות וחוקיות ברורה בגידול ילדה.
פרפקציוניזם שגורם לי להרגיש לא מספיק בטובה באמהות.
ההטרדה המינית שעברתי בילדות.
טראומת הגוף והנפש מהלידה (חשבתי שזה לא קשור, אני מבינה יותר ויותר שזה כן).

לגבי הגוף, הכאבים זזים כל הזמן, כאילו אין מנוח, כל רגע משהו אחר מפריע.
אתמול והיום זה השיניים שכואבות, יש לי דלקת בחניכיים וכנראה גם חורים.
מטפלת בזה.

טוב, אלו התובנות לכרגע, לפחות אני מניחה לעצמי מהמחשבות שהשתגעתי.
אני פשוט במשבר גדול שמקוה להבנות ממנו מחדש במהרה.
בינתיים להתאמץ כל יום לתכנן תוכניות ולהיות עם אנשים כדי לא ליפול למרה השחורה ולהיות מוכנה לקבל עזרה.

ציפיות שלי מעצמי איזו אמא אהיה.

לדעתי את תהיי אמא נהדרת, כבר עכשיו ההשתדלות שלך לדאוג למשפחתך מדהימה בעיניי.

אין ספק שהאמהות בשילוב המודעות זה מתכון בטוח לחתיכת מסע... יש במסע לא מעט הרים שגומרים לנשוף בקושי, שמאיימים על עצם קיומנו, אבל אחריהם ותבינהם יש פתאם איזה פרח צבעוני וקסום או קרן של שמש או נוף עוצר נשימה...

אני שמחה שאת מטפלת בעצמך ורוצה להציע לך עוד כמה זוויות שאם יכולות לעזור, תקחי איתך:

בחוויה האישית שלי, הילדים שלי הם בעצם הצעות למסע הנפשי הזה והם כל הזמן דואגים שאני לא אנוח לי, זחוחה מהישג שהשגתי, אלא אמשיך ואתקדם במסע של להיות אדם טוב יותר, קרוב יותר אל עצמו ואל האנשים סביבו, נאמן לאמת העמוקה שבו, אישה שאוהבת את עצמה ויכולה להעניק אהבה לאחרים. הם מעלים ומציפים עוד ועוד נקודות ותחומים שאני יכולה ושכדאי לי להתפתח בהם, וכשאני זוכרת להסתכל על זה מזווית כזו זה משנה קצת את מצב הצבירה שלי...

אין בך דופי והכל לטובה, יצאת למסע וכל מה שיש לך איתך בתרמיל הוא חלק מהמסע, יש דברים שהדרך תלמד אותך לזנוח מאחור ויש עוד הרבה דברים שרק ילכו ויתגלו לך בהמשך המסע, מה שבאמת יכול לעזור זה לזכור שלא משנה מה קורה, "בדיוק בדיוק כמו שאת ככה זה טוב" מהמקום הזה אפשר הרבה יותר להסכים לזוז ולצמוח ! http://www.youtube.com/watch?v=-UQugJVbRRg

מזל שור...

גם אני...

לגבי הסיבות שמנית למעלה:

לא הייתי מתעסקת בזה עכשיו.
העיסוק בגורמים לדיכאון, בזמן הדיכאון- גוזל הרבה אנרגיה שדרושה לך כדי לתפקד (את הרי אמא במשרה מלאה....)

כשתרגישי יותר טוב, יותר מאוזן (ומאחלת לך שזה יהיה אפילו די מהר) - אז יגיעו גם יגיעו כל האישואים הלא פתורים אבל מי שתפגוש אותם תהיה יותר מאוזנת והתינוקת שלה כבר תהיה קצת יותר גדולה ויהיה לה יותר קל...

יופי שאת נעזרת. שווה אפילו לקחת בתשלום מישהי אם יש לכם אפשרות.
העיניינים מאד נרגעים כאשר החברה אינה מקרית אלא ידועה מראש.

תחשבי על זה- האם היית מתלבטת לקחת עזרה בתשלום אם חס ושלום הייתה לך בעיה פיסית שהייתה מונעת ממך לטפל בתינוקת.

מה שאני מתכוונת שבמצבך זו לא פריווילגיה, לא התפנקות כי אם היית משתדלת יותר היית מסתדרת לבד.... זה צורך חשוב ביותר. ששווה להשקיע בו אפילו כסף מעבר לתקציב היומי וזה גם יכול להיות זמני מאד.

כשאת יודעת שבכל יום כמה שעות את עם מישהי- הרבה יותר קל להעביר את שאר היום.

נשמע שיש לך כוחות להתמודדות. עם כל הקושי, מהדברים שאת כותבת ומהצורה שאת כותבת- יש לך הרבה כוח וזה חלק חשוב מאד בהתגברות על הדיכאון.

בדיוק בדיוק כמו שאת ככה זה טוב" מהמקום הזה אפשר הרבה יותר להסכים לזוז ולצמוח
הי רסיסים, את צודקת שילדים דואגים שנמשיך להתפתח, עדיין קשה לי להאמין שהמצב כמו שהוא עכשיו הוא טוב.
המצב די גרוע. אני מרגישה רע רוב הזמן וכאובה.
אשמח אם תנסי לעזור לי לראות מה טוב במצב הזה כרגע, יתכן ואני מפספסת משהו.

_לא הייתי מתעסקת בזה עכשיו.
העיסוק בגורמים לדיכאון, בזמן הדיכאון- גוזל הרבה אנרגיה שדרושה לך כדי לתפקד_
זה מן לופ כזה, מצד אחד נשמע נכון מה שאת אומרת, שעדיף לא לשקוע בזה כרגע.
מצד שני האם זו לא הדרך להתחיל לטפל במצב, להבין מה הסיבות לדכאון?
האם את מציעה דרך אחרת מניסיונך איך לצאת המצב הזה?

מצאתי שיר שלא הכרתי של חוה אלברשטיין שמתאים להרגשה שלי: http://www.youtube.com/watch?v=eNvMGNCK ... re=related

העיניינים מאד נרגעים כאשר החברה אינה מקרית אלא ידועה מראש.
חושבת על זה. בעקרון האיש לא מתלהב מהרעיון. בגלל המצב הכלכלי.
דיברנו וסיכמנו שנחכה עוד שבועיים, נראה אם יש הבה במצב כשהכדור אמור להתחיל להשפיע ואם לא נחפש מטפלת.
ואז מקסימום אחפש חצי משרה.
יתכן וזו התשובה, שמישהו יוריד ממני את האחריות לכמה שעות בכל יום.
אולי צריכה להתחיל לחפש, אפילו איזו סטודנטית או משהי לכמה שעות כמה פעמים בשבוע.
אולי בלי להגיד לו? לא, זה לא רעיון טוב. הקשר שלנו מאוד פתוח ולא רוצה להתחיל להסתיר ולשקר.

בינתיים מחר הוא לקח חופש כך שיש 3 ימים שנהיה ביחד, מקוה שזה ישפר את ההרגשה.

מה שאני מתכוונת שבמצבך זו לא פריווילגיה, לא התפנקות כי אם היית משתדלת יותר היית מסתדרת לבד.... זה צורך חשוב ביותר. ששווה להשקיע בו אפילו כסף מעבר לתקציב היומי וזה גם יכול להיות זמני מאד.
מסכימה איתך, הקושי הוא מול האיש, ביחוד שכרגע אני לא מכניסה כסף הביתה ולא יודעת מתי אכניס שוב.
גם לא יודעת איפה למצוא.
יש הצעות?

האם את מציעה דרך אחרת מניסיונך איך לצאת המצב הזה?

כתבת שאת הולכת במקביל לפסיכולוגית. זו התחלה טובה

מצד שני האם זו לא הדרך להתחיל לטפל במצב, להבין מה הסיבות לדכאון?

בהחלט רצוי להבין ולטפל בסיבות לדיכאון.

כתבתי לך את זה כי מניסיוני האישי, ההתעסקות בסיבות לדיכאון, בזמן שיש את ההצפה- רק גורמת לשקיעה יותר גדולה.
זה חשוב מאד להעלות הכל ובעיקר לקבל כלים להתמודד עם הצד הזה שבך (וזה טיפול פסיכולוגי טוב בהחלט יכול לעשות)

אבל כשהדיכאון מציף- מציאת הסיבות לא עוזרת לו לחלוף. וההתעסקות בזה מחלישה.

מה שיכול לעזור זה לאמר לעצמך שזה לא שבאמת משהו לא בסדר, זה רק הדיכאון
(נשמע מאד בנאלי ושטחי ,,, אבל עובד)

להזכיר לעצמך שוב ושוב, שלמרות שאת מרגישה לא טוב- יש בך צד חזק מאד בפנים שיודע לאזן אותך.
יש בך חלק שלם , מחובר לחיים, יודע מה טוב עבורך והא קיים בך כל הזמן.

כשאת עושה את זה- את בעצם שמה לשניה את הדיכאון בצד, את לרגע לא מזוהה איתו לחלוטין, את לרגע לא הדיכאון שלך.
ולאט לאט, ובעזרת תמיכה והכדורים... הצד החזק המאזן, חוזר להיות דומיננטי.

היה לי חשוב להזכיר לך ש"בדיוק בדיוק כמו שאת ככה זה טוב" בעקבות הרשימה שכתבת למעלה. התכווץ לי קצת הלב כשקראתי אותך מציינת בשלילה כל מיני תכונות שבך שבימים אחרים אפשר הרי לרשום אותם ברשימה של התכונות היותר טובות שבך... איך שלא יהיה אני מגלה, לפחות על עצמי, שאהבה לעצמי עם כל מה שיש בי והפחתה של הנטיה התמידית להטיל בי דופי, משפרת את היכולת שלי להוסיף ולהתפתח, להשתנות, ללמוד ולגדול

הי אל הלב , תהיתי מה שלומך ואיך את מרגישה
הייתי קצת מוטרדת שלא ראיתיך באתר בימים האחרונים

_מה שאני מתכוונת שבמצבך זו לא פריווילגיה, לא התפנקות כי אם היית משתדלת יותר היית מסתדרת לבד.... זה צורך חשוב ביותר. ששווה להשקיע בו אפילו כסף מעבר לתקציב היומי וזה גם יכול להיות זמני מאד.
מסכימה איתך, הקושי הוא מול האיש, ביחוד שכרגע אני לא מכניסה כסף הביתה ולא יודעת מתי אכניס שוב.
גם לא יודעת איפה למצוא.
יש הצעות?_
כן זה מבאס, אבל הם באמת מתקשים להבין מה עובר עלינו אחרי לידה, ואצלך המצב עוד יותר מורכב.
שמתי לב שטוב לטפטף להם, ככה, משפט פה משפט שם, בלי ציפייה לשינוי מיידי.
פעם הייתי מדברת ומצפה שהוא יבין ויסכים, היום אני משתדלת לומר ולהניח לעניין, לתת לו להפנים.
בכל אופן נשמע שהתקשורת ביניכם טובה והגעתם להסכמה כלשהי בעניין.

(())(())(())

<אני עצמי בתקופה קצת קשה, ולא מסוגלת לגלוש פה כמעט. שיהיה לך המון המון המון המון טוב>
@}

מה שלומך ???

http://blingbling.co.il/?p=14160

פתחתי הרגע את הלינק וזה פתח לי את מעיין הדמעות שתקוע כבר קרוב לחודש, מאז הצלחתי לבכות.
ימים מאוד מואד קשים, בהם אני ממש נלחמת על חיי כל רגע, זו ההרגשה.
קשה לי לכתוב ולמצוא את המילים למה שעובר עלי.
אתמול היה יום טוב עם הפוגה והקלה.
מהלילה שוב קצת חרדה וכובה פיזית מאוד.
וכשיו מרגישה עצב גדול.
מייבבת פה כשהקטנה על הידים שלי.
תיכף נצא החוצה לנשום אויר.
תודה שאיכפת לכן.
כל כך רוצה להרגיש טוב ולהיות הצד השני של הגשר, לעזור לאחרות.
אבל לא יודעת איך לעבור לשם ומתי זה יקרה.

_כל כך רוצה להרגיש טוב ולהיות הצד השני של הגשר, לעזור לאחרות.
אבל לא יודעת איך לעבור לשם ומתי זה יקרה_
זה יקרה מהר משתאמיני
בתוך האפילה קשה לראות את האור בקצה המנהרה
אבל עם הכוחות המדהימים שנמצאים בתוכך, אין לי ספק שעוד תזכי להשפיע שפע טוב על העולם ובפרט על משפחתך.

מחכה לשמוע ממך
שבת שלום
ותשמרי על עצמך

_זה יקרה מהר משתאמיני
בתוך האפילה קשה לראות את האור בקצה המנהרה
אבל עם הכוחות המדהימים שנמצאים בתוכך_
תודה אבישג א, את מקסימה באיכפתיות והמעקב שלך (-:

ימים של מגמת שיפור קלה, ברוך השם, אחרי 3 שבועות מאוד קשים וחשוכים.
מטפלת בעצמי.
התחלתי טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע, לוקחת רסיטל שבועיים וחצי וניכר שמתחיל להרגיע במקצת את הסערה ואי השקט התמידי ולפרקים יש אויר בריאות.
חזרתי למדקר לטיפול תיקון לכף יד שטפו טפו שיפר את המצב.
עקרתי את שן הבינה הכלואה מהיום להיום אצל רופא אחר.
כרגע לא ישנה בגלל הכאבים האיומים בפה, גם של העקירה, גם של הפצעים בעקבותיה וגם עקב הרגשת לחץ על השיניים, מה שהוביל אותי מלכתחילה לעקירה, טרם עבר.
מאוד מקוה שזה ישתפר כי חיה על משככי כאבים וקשה מאוד ללעוס ולבלוע במצב הזה, כך שעד שכבר חוזר התיאבון, יכולה לאכול רק אוכל נוזלי וקר. )-:

מתחילה לאט לאט להבין בראש שמתאוששת מטראומה פיזית ונפשית עוד מהלידה.
אלו לא תהליכים נפרדים, אלא שזורים אלו באלו (הלידה באישפוז בהחלמת הגוף בטיפול בתינוקת).
וכל הכאבים יוצאים החוצה, בדיוק בתקופה שהבנתי שהגוזלית שלי מהממת ובסדר גמור, ישנה אוכלת ומתפתחת כמו שצריך.
רק אז הגוף שלי הרגיש בטוח להתרסק ולכאוב וגם הנפש.
לא שניה לפני.

מתכננת לי תוכניות כל יום כדי לא להישאר איתה לבד בבית, כי אז הכי קשה ומפחיד וחרדתי.
היום נלך לשני חוגים בקניון, מקוה שיהיה כייף.
רק שהשיניים יסתדרו ויפסיק לכאוב לי כבר.

גם עם האיש מגמת שיפור.
אחרי שטחנתי לו 3 חודשים שהוא חייב לשתף מישהו במה שעובר עלינו כדי לקבל תמיכה (כי אני לא יכולה לתמוך בו בתוך המשבר הזה) הוא סוף סוף שיתף חבר שלו.
וגם הסכים לעשות קניות דרך האינטרנט כדי להקל על עצמו במקום לסחוב את הכל לבד 4 קומות.
דברים קטנים אבל גדולים עבורו.
שמחה שהוא מקשיב לי, גם אם זה לוקח לו הרבה זמן להפנים.

אתמול והיום כבר קמתי בלי חרדה בבוקר, טפו טפו.

הבוביטה החלה להרים ראש, עכשיו קטע חדש, קשה להרדים אותה על הבן לאורך היום כי היא מרימה ראש...חחחחחחחחח
יש עצות?
בסוף הרדמתי אותה על הגב עם מוצץ וישבתי לידה עד שנרדמה.
מקוה שלא תתעורר ותבהל מאפקט מורו עם הידים כמו קודם.
בינתיים ישנה כבר 25 דקות, גם הישג.

ביום חמישי גם התפטרתי וסגרתי עניינים שם יפה, הדלת פתוחה אם ארצה לחזור.
קצת הוקל לי.
שהאופציה נסגרה.
שעכשיו מתמקדת בלהבריא ולהתחיל להנות עם הקטנה הצחקנית הזו.

אמן שתמשיך מגמת השיפור ונדע קצת נחת ורוגע.

_בדיוק בתקופה שהבנתי שהגוזלית שלי מהממת ובסדר גמור, ישנה אוכלת ומתפתחת כמו שצריך.
רק אז הגוף שלי הרגיש בטוח להתרסק ולכאוב וגם הנפש.
לא שניה לפני._
מדהים.

(עוקבת בשקט רוב הזמן, וחושבת עלייך הרבה)

איזה יופי! @}

(גם אני בעוקבות, בשקט ועם חיבוק).

שמחה לשמוע. לאט לאט, צעד צעד, את בונה ונבנית מחדש והאני החדשה שלך תהיה עוד יותר יפה וצבעונית דווקא בגלל כל הכאב והקושי שאת מתמודדת איתו

ותודה לאל על המתנה הצחקנית והמתוקה שיש לך

תודה לכן (-:

את בונה ונבנית מחדש והאני החדשה שלך תהיה עוד יותר יפה וצבעונית דווקא בגלל כל הכאב והקושי שאת מתמודדת איתו
אמן, אשכרה לומדים להעריך את הגוף כשכלום לא כואב בו.

אפילו שהיה לי יום הפוך לגמרי ועם כאבי שיניים איומים, נפשית אני בסדר.
לקחתי בקלות את זה שהכל יצא הפוך היום, שלא הצלחנו לצאת בזמן מהבית והגענו באיחור רק לחוג השני,
שהבקבוק שלה נפל לי מהידים והשפריץ לכל עבר בכל הבית ולקח לי שעה לנקות את זה,
שהיא היתה קצת קוואצ'ית ובכיינית היום חלק מהזמן,
שלא הצלחתי לאכול כלום חוץ מלשתות מרק.
שנאצלתי לבטל את הפסיככולוגית היום כי חוזרת לרופא שיניים שיבדוק מה העניינים.

ובקשר לאוכל, בקצב הזה עוד חודש אני עשר קילו פחות.......
לא להאמין כמה זה חשוב להיות מסוגלת לאכול, לשתות, לישון כמו שצריך.
לומדת להעריך את הדברים המובנים מאליהם האלה, שהם איכות חיים.
ובינתיים שורדת גם את זה, גם את הכאב ואי הנוחות ומחכה שהגוף יבריא ויתחזק.

איזה יופי לשמוע @}

רציתי לספר לך שלפני כמעט שנתיים נולדו לנו תאומים. הם משפר חמש ושש, בעבר שלי יש לידה שקטה ובאמת, ילדים זה שמחה. אבל, החודשים הראשונים ובעצם, גם אלה שבאו אחריהם, היו קשים מאד מאד מאד. אפילו שהם נולדו בזמן ובמשקלים טובים, היומיום שלנו היה כל-כך אינטנסיבי שהיו רגעים שתהיתי אם נצליח לשרוד... החורף האחרון (בשנתם השניה) היה גם הוא קיצוני וקשה מאד עם המון המון המחלות בבית. ולמה אני מספרת לך את כל זה, כי פתאם עכשיו, ממש אחרי פסח, כשהם כבר נושקים לגיל שנתיים הנכסף, פתאם דברים נעשים יותר אפשריים ועוד ועוד חלקיקי חיים חוזרים אליי ואלינו רק שעכשיו אני הרבה יותר מתמלאת שחמה והכרת תודה על כל יום נעים, על הידיעה שזה ממש לא מובן מאליו שאני מצליחה לעבור ימים שלמין בשמחה ובלי החרדה ההיא של ההתחלה. ואני בטוחה שסתם ככה, בלי לעבור דרך החושך, לא בהכרח הייתי שמה לב שיש כאן כזה אור

בלי לעבור דרך החושך, לא בהכרח הייתי שמה לב שיש כאן כזה אור
תודה על השיתוף רסיסים, מקוה שאבריא בקרוב מהבעיות בשיניים ובפה ויהיה יותר קל ונעים להתמודד עם החיים החדשים עם הקטנה.

חושבת מה לעשות היום, אולי להגיע ליום באופן.

_קשה להרדים אותה על הבן לאורך היום כי היא מרימה ראש...חחחחחחחחח
יש עצות?
בסוף הרדמתי אותה על הגב עם מוצץ וישבתי לידה עד שנרדמה.
מקוה שלא תתעורר ותבהל מאפקט מורו עם הידים כמו קודם._
או-טו-טו מורו יעבור, ייטמע בתנועות הרצוניות שלה. בסביבות גיל 4 חודשים אם שכחוני אינו מטעני

(())(())(())(())(())(())(())

מתכננת לי תוכניות כל יום כדי לא להישאר איתה לבד בבית, כי אז הכי קשה ומפחיד וחרדתי

גם עם האיש מגמת שיפור

שמחה שהוא מקשיב לי,

אתמול והיום כבר קמתי בלי חרדה בבוקר

_ביום חמישי גם התפטרתי וסגרתי עניינים שם יפה, הדלת פתוחה אם ארצה לחזור.
קצת הוקל לי.
שהאופציה נסגרה.
שעכשיו מתמקדת בלהבריא ולהתחיל להנות עם הקטנה הצחקנית הזו._

מקסים לקרא אותך אוספת עוד ועוד נקודות של אור, מתבוננת קדימה, מחפשת דרכים שיהיה טוב.

<אני עצמי בתקופה קצת קשה, ולא מסוגלת לגלוש פה כמעט
תמרוש רוש מקוה שאת מרגישה יותר טוב ותודה שאת בכל זאת נכנסת ומבקרת אותי כאן ומוסיפה הרבה אהבה ותמיכה, תודה (-:

או-טו-טו מורו יעבור, ייטמע בתנועות הרצוניות שלה. בסביבות גיל 4 חודשים אם שכחוני אינו מטעני
מדריכת התפתחות באחד החוגים שהיינו אמרה שזה עובר עד גיל חצי שנה.
בינתיים ממשיכה לג'נגל בלהרדים כל פעם בצורה אחרת, מקוה שאני לא יוצרת בעיה חדשה בחוסר עקביות הזו,
שפוט זה לא צפוי. לפעמים נרדמת עם המוצץ בפה על הבטן ואז ניתן להפוך אותה וישנה טוב.
לפעמים רק במנשא. ומתעוררת ישר כשמוציאים אותה.
לפעמים עם המוצץ בפה על הבטן, אחרי מיליון סיבובי ראש מצד לצד שהמוצץ נופל בהם וצריך להחזיר לה לפה כי מתעצבנת...
עם כל הקושי היא באמת מתוקה חבל על הזמן.
התחילה ממש להרים את הראש כל הזמן וגם לברבר כל מיני קולות והברות מצחיקות.

מקסים לקרא אותך אוספת עוד ועוד נקודות של אור, מתבוננת קדימה, מחפשת דרכים שיהיה טוב.
אבישג א תודה שאת מזכירה לי.
זו תזכורת להמשיך למצוא את הטוב, גם כשאני מאוד סובלת מהכאבים בפה כל רגע.
לזכור להודות על מה שיש, שבמגמת עליה, שמטפלת בעצמי, שנפשית מתחזקת, שלומדת להעזר באנשים, שהיחסים עם האיש משתפרים.
שהקטנה מתוקה ומהממת ואוטוטו נעשה כייף חיים ביחד.

אתמול למרות הכאבים אספתי את עצמי והעזתי לראשונה לנסוע איתה באוטובוס, כשהיא עלי במנשא, עם עגלה.
כשעלינו סבתא חמודה עזרה לי להעלות את העגלה ובירידה נערה הורידה לי את העגלה. אחוות נשים מופלאה שכזו.
והחמודית היתה בשוק מהחויה החדשה, היתה פשוט שקטה עלי במנשא כשישבנו באוטובוס, הציצה אל החלון בהרמת ראש מופתעת, כמו מגלה עולם חדש.
כשירדנו באוטובוס הלכתי איתה 20 דקות עלי במנשא, דוחפת את העגלה עד לפארק.
וחושבת לעצמי איזה כוחות פיזיים יש לי, שאני מסוגלת כשכואב לי מאוד הגוף למאמץ פיזי כזה בחום.
שמחה שבאתי, למרות שהיה קצת קשה כי היה לה חם והיא קיטרה יותר מכרגיל ולא ממש אכלה כמו שצריך ולא ישנה הרבה.
באמת שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות, אנשים מקסימים שבכלל לא הכרתי.
דיברו איתי, הציעו אוכל, החזיקו אותה קצת על הידים כשבכתה.
מאוד חימם לי את הלב, אפילו שקצת התפדחתי להאכיל אותה בבקבוק ולהחליף חיתול בתוך קבוצת אנשים שיודעת שהאג'נדה שלהם היא הנקה ופשפושים.
איכשהוא התמודדתי עם זה והזכרתי לעצמי שאין לי מה להתבייש ואף אחד לא באמת שופט אותי. ושכדאי שגם אני אניח לעצמי בעניין.
בסוף היום אפילו היתה לי שיחה מאוד אמיתית עם אבא אחד שהוא גם מטפל אלטרנטיבי, על עיבוד וריפוי טראומות.
בחזור האיש אסף אותנו ברכב ותקף אותי כאב ראש נוראי, כי לא שתיתי מספיק כנראה.
נכנסתי למיטה קצת עד שנרגע. ויחסית ישנתי הלילה. למרות הכאבים בפה.
ולפני השינה הכנתי לעצמי תפוחי אדמה ודייסה, אוכל שיותר קל לבלוע כרגע.

יום חדש.
האיש לקח חופש.
ניסע לקנות לו בגדים ולי פלאפון חדש ולהחליף לקטנה בגדים שקיבלנו.
בערב הוא נוסע ואני אחראית על ההשכבה לבדי.
מקוה שיהיה בסדר.
מחר בערב מוציאים את התפרים.
מדברת אל עצמי שהשיניים במגמת שיפור והחלמה מהעקירה והכל יהיה בסדר, אוטוטו.

יום טוב זו החלטה, זה לא איחול.
יום טוב לכולנו.

מזכירה לך שאת מוזמנת להיתקשר

יום טוב זו החלטה, זה לא איחול.
אחחחח!
איזו נפלאה את.
מהפה שלך לכל אוזן ואוזן ביקום.

@}@}@}@}@}

מזכירה לך שאת מוזמנת להיתקשר
הי עננים, תודה, ניסיתי לתפוס אותך, באיזה שעות טוב להתקשר?
אם בשעות הבוקר אז אתקשר מחר, מאוד אשמח לדבר איתך.
אני לא יודעת אם את זוכרת אבל דיברנו בעבר, לפני כחודשיים.
גם אז עזרת לי מאוד.

ברור שזוכרת וגם עוקבת בשקט אחרי הדף. אם את מול המחשב, עכשו זה זמן טוב או מחר בסביבות 17.30

תודה עננים, השיחה איתך הזכירה לי שהגוף והנפש מחוברים יחדיו ועדיין בתהליך התאוששות מאז הלידה.
כואב לי נורא והחרדה שזה לא יעבור מחלחלת, לא לתת לה לחדור, זה רק כאב.
זה יעבור, הגוף חזק ויודע לרפא את עצמו.
יש אנשים שמחלימים מדברים הרבה יותר קשים, אז לבטוח בגוף ובנפש שלי שיחלימו.
ומה בינתיים? איך סובלים כאב וממשיכים לתפקד כאילו כרגיל?
הרי אי אפשר להתלונן כל רגע, האיש כבר רווי מזה לגמרי.
והקטנה החמודה לא אשמה ובשבילה משתדלת להיות בשמחה.
וזה כל כך קשה כשכואב בכזו אינטנסיביות.
סולחת לעצמי, שחווה את זה כל כך קשה, שאני מקטרת כל הזמן, שקשה לי.
הקול הפנימי מזכיר לי שאני חזקה ויכולה לעבור את התקופה הקשה הזו של יסורי גוף ונפש ולצאת ממנה בשלום, מאושרת ובריאה.
ועוד זמן קצר, לא עוד שנה.
אמן

יום חדש
היה קשה לי לקום, רציתי רק להמשיך לישון ולא להרגיש כאב.
קמתי קצת עם מועקה, תחילת חרדה.
הפיזי משפיע על הנפשי.
לגייס כוחות חיוביים ולהמשיך קדימה, הכאבים יחלפו ועידן חדש יתחיל, אוטוטו, זה מעבר לפינה.
מכריחה את עצמי לאכול דיסה. חייבת לשתות יותר.
אולי להסתכל על זה כעל דיאטה, כמו לאחר קיצור קיבה, שלא ניתן להכניס כמעט כלום לפה.
להמשיך להיות פעילה, זאת אומרת לעשות פעולות, גם אם זה קצת רובוטי. להיות בתנועה.
התנועה והזרימה מרפה ומקדמת עניינים.
לנקות בקבוקים, להכין תיק, לנסוע שוב באוטובוס בפעם השניה עם העגלה ולפגוש חברה.
מתישהוא אתרגל לשינוי, לחיים החדשים, הפיזי והנפשי יתאזנו וארגיש יותר טוב.