עוברים לצפון קופצים ראש

בשעה טובה, מיץ!
וכמה טוב שיש לך כ"כ הרבה מקום בלב לעזור ולתמוך בכולם.
לגבי הכלבה- גם הכלב שלנו התחיל לנבוח הרבה יותר כשעברנו. את יכולה לנסות להאכיל אותה בכל מיני מקומות בחצר ובבית, זה יעזור לה לחשוב דברים טובים על המקום (וואו, גם בחדר הזה יש לי אוכל???) וגם להרגיש שזה כבר המקום שלה... (אם יש לך עוד בעיות כלביות אני אשמח לנסות לעזור!)
חזקו ואמצו כולכם... הכל עוד יסתדר!
@} @} @} לבית החדש

תודה תודה לכם.
בקי שלחנו מייל, מקוה שקבלתם.
מירי, ממש בכיף, תהנו!
שולה - אחלה של רעיון. ננסה. בנתיים היא מסתתרת מתחת למיטה שלנו, זה מקומה האהוב. ולא עושה שום סימן מיוחד של להנות מכל המרחבים.
מבחנתי זה בסדר. הגדול שלי חוגר אותה ורץ איתה במורדות ועליות הישוב. אז היא גם עושה קצת כושר.

עברנו יום שישי קשה מאוד. אחד הימים הקשים בחיי. הגדול שנהנה מכל החופש והמרחבים פורץ כל גבול אפשרי, מתחצף, אלים, תוקפני.
הוא והקטנה כל הזמן, אבל ממש כל הזמן רבים. ומכים אחד את השניה.
בכל שלושת השבועות האחרונים רב הכללים והגבולות של הבית שלנו נפרצו. איפשרנו לו הרבה דברים שלא עשינו קודם. הוא טוחן טלביזיה אצל חברים, מחשב בלי הפסקה, ישן בשעות מאוחרות מבדרך כלל, אינו ישן צהריים כמו בדרך כלל, הולך לחברים בלי להודיע לנו ונעלם לשעות.
מילא זה. רק שזה גורר אחריו תחשות של "מותר לו הכל" , גם לקלל אותי ולהרים עלי יד ואז....פיצוץ. אני כבר לא יכולתי יותר.
אני זו שבכתה. מאוד. אמרתי גם דברים קשים.

החלטתי שאני חייבת לסיים את סידור הבית מהר ככל האפשר. הבית חייב להיכנס חזרה למסלול של שגרה. של ריתמוס. חייב.
הבלאגן השפיע על בני הבית הרבה יותר ממה ששערתי שהוא משפיע.
אחרי שהתאוששתי, עברתי חדר חדר, פינה פינה עד שכל הבית נוקה וסודר. כניסת השבת היתה הדד-ליין.
נשארו לי קרטונים אחדים שבהם חפצי נוי ותמונות וזהו!!!
תמו הפריקה והארגון.

מה שמעניין הוא שכל רהיט בבית פתאום שדרג את עצמו. רהיטים שקודם היו כמעט חסרי שימוש פתאום הם במרכז הבית והעשיה.
למשל הספות של הסלון. כמעט ולא ישבתי בהם. תמיד אירחתי במטבח. הן היו יותר מקום כדי לשים בו את הררי הכביסה ואת הבגדים המקופילם.
והנה עכשיו הם ממש משמשים לישיבה, מנוחה, משחק לילדים, אירוח, קריאה. או המחשב. שקודם היה בחדר העבודה. עכשיו הוא בסלון. במרכז הבית. נוח ונגיש. והפלא ופלא, הילדים מאפשרים לי לעבוד בו ולא מציקים כמו קודם.

השבת הגיעה.
הדלקנו נרות שבת וברכנו. שבת ראשונה בצפון.
היתה אוירה מיוחדת וטהורה. מלאת התרגשות ותקוה.

אחרי המקלחות ישבנו סביב שולחן השבת, שרנו וברכנו. הכנתי מאכלים מיוחדים שאוכלים אצלנו בראש השנה.
זה היה כמו סעודת חג בשבילי. ראש השנה הפרטי שלנו.
הילדים הלכו לישון. ואני ישבתי בסלון שלי, מוקסמת, רגועה, ומלאת ש מ ח ה .

היום קמנו הרבה יותר מאוזנים. גם מיסטר מיץ אמר שעכשיו הרבה יותר קל לו.
הגדול שוב שעט החוצה. אין לי מושג מה לעשות. הוא מתעורר משהו כמו בין חמש וחצי לשש בבוקר. אנו עדיין ישנים. בשבע הוא מעיר אותנו אחרי טיול בוקר שלו עם הכלבה ושוב נעלם איתה עוד לפני שאמרתי מילה.
איך חיים ככה? אין גדר, אין שערים. הכל פתוח. הדלת סגורה אבל יש אין סוף פתחים אחרים. להגביל? או לא?
הוא יכול לחזור אחרי שעות? ואם זה לא נוח למי שהוא אצלם?
חשבתי להצמיד לו איתורן!!
ומתי לאפשר לו להיות בחוץ ומתי בבית? ומה זה חוץ? הגינה שלנו? הגן הציבורי ליד? בית השכנים?
הוא חוזר כשהוא רעב. גם טוב...

מחר אחשוב על תוכנית מוצלחת יותר.

הקטנה החליטה שהיא "משה בתיבה" אך על תקן של תינוקת, אני מתבקשת להאכיל אותה, להשקות אותה מבקבוק, להרים אותה ולהבין למה היא מתכוונת כשהיא מדברת כתינוקת... ובשם משה הקטן היא רוצה גם ליווי ותמיכה בשירותים. אוי , אני חושבת שהיא לא עשתה קקי איזה כמה ימים!!!

סוף סוף טיילנו בעכו. בחומות. אכלנו ארוחה טובה. ונהנו מהים והרוח המדהימה.

מחר מגיע תורה של הגינה. והגדול , אני מקוה , יתגייס לעבודה הזו בשמחה.

לילה טוב!

חושבת עליכם @}

היתה אוירה מיוחדת וטהורה. מלאת התרגשות ותקוה.
מרגש. באמת

זה היה כמו סעודת חג בשבילי. ראש השנה הפרטי שלנו
אנחנו, בזמנו, עברנו שבועיים לפני רה"ש, וארחנו בחג.
4 שנים.

קיבלנו.

ימים לא פשוטים עוברים עליכם.
באמת מענין לאיפה ג'וניור מטייל. אם את שואלת הוא יודע לענות?
אני באופן אישי הייתי יוצרת סט חדש של חוקים שמתאימים למקום. למשל שהוא חייב לאמר לאן הוא הולך.
אני מאמינה שכשיש חוקים חברתיים ברורים הרבה יותר קל לכל הצדדים הנוגעים בדבר.
לנו יש ווקי טוקי וזה מאד נח כשמתרחקים אחד מהשני. אולי אפשר לרכוש כאלה ולבקש ממנו שכשהוא יוצא לטיול עם הכלבה שיקח איתו את המכשיר וידליק אותו וככה תוכלו לאמר לו בוקר טוב כשתיתעוררו.
כל הכבוד לך על אירגון המהיר של הבית. אני מורידה את הכובע בפניך. (לי יש עוד קצת שאריות של בלאגן מהמעבר לפני יותר משנה)
השבת שלכם נשמעת כיפית לאללה.

שבוע נעים

וואו, מיץ, שפע ברכות! כמה רומנטי! גם לי יש עצות, הבן עוד יתרגל לחופש והמרחבים, אני לא יודעת בני כמה ילדייך, אולי תוכלו לצאת יום אחד לפיקניק משותף בחיק הטבע ולדבר, לדבר, לדבר. לתת לכל אחד מכם לשפוך כל מה שיש לו על הלב, ולדבר על הציפיות, ובהזדמנות זו לדבר על הציפיות שלך מהילדים שלך, ומדרך החיים החדשה והשונה והחופשית.
יחי החופש!!!
גם אני גרה בבית פרטי בישוב קהילתי, רק שאצלי הילדים נולדו לתוך זה, ורק אנחנו המבוגרים מעריכים את החופש, הגינה המדהימה, הירקות שגדלנו בגינה. הבנות שלי רוב הזמן ביקשו לגור בעיר בדירה בבניין. זה מאוד העליב אותי, באיזה שלב הגדולה היתה הולכת לחברים (שלהם בית עם כמה מפלסים) והיתה מבקשת לגור בבית יותר גדול, שוב ושוב הייתי מפצירה בה כי מה שחשוב באמת זה מי האנשים שגרים בתוך הבית ולא מה גודל הבית. מה שחשוב באמת שמי שגר בבית ידע להיות חבר אמיתי ואוהב. לפני כמה ימים ההורים שלי באו לבקר והבת שלי הגדולה לקחה אותם לטייל בגינה וטענה בפניהם שזה גן העדן. זה ריגש אותי ואת הורי עד דמעות. אנחנו באמת גרים בגן עדן, כולנו, רק צריך למצוא אותו, ללכת עם האינטואיציות שלנו, ולהאמין... להאמין... להאמין....
איזו התחלה יפה, לשנה חדשה! ברכות ואושר!

הי, אולי גם תוכלי לתת לבן שעון ולציין שעה קבועה שכדאי שיחזור הביתה?!

הי, אולי גם תוכלי לתת לבן שעון ולציין שעה קבועה שכדאי שיחזור הביתה?!

עשינו משהו דומה.לקחתי שעון קיר ישן שלנו. שמתי דף נייר מתחתלמחוגים, וציירתי במקום ספרות ציורים.
למשל שמש וחצי ירח במקום השעה שבע. שזה אומר זמן להתעורר בבוקר.או ללכת לישון בלילה.
בשעה שמונה צירתי עץ שזה אומר שאפשר לצאת. באחת ציירתי צלחת וסכו"ם שזה אומר, זמן לחזור הביתה ולאכול.
בנתיים זה עובד אבל הוא פשוט מסובב את המחוגים לאן שהוא רוצה!
אולי נאמץ את הרעיון שלך ואכין לו דבר דומה רק לשעון יד.

רוני, נשמע שיש לכם חיים הרמונים !!! איפה אתם גרים ?

מיץ, למרות שגיבשתי לי החלטה שהבן שלי יסתדר עד גיל 18 בלי סלולרי,
מצאתי שאם יש לו - זה מאפשר לי לתת לו חופש מצד אחד,
ולהיות מסוגלת לאתר אותו או לשמוע ממנו בכל זמן - מצד שני.

כבר קרה שקיבלתי טלפון כי מטרידים את הקטנים במגרש,
או שהוא או ילד אחר נפלו וצריכים עזרה.

יתרון סמוי של העיסקה:
בגיל העשרה סלולרי לא יהיה חידוש מרעיש,
הוא מפתח הרגל שסלולרי הוא רק כדי לדבר עם הבית,
וכיון שהוא ילד - הסלולרי הוא משקל עודף וטירחה - אז הוא מפתח אליו יחס שלילי.

קיים סיכוי שלא נצטרך להתמודד בעתיד עם חשבונות טלפון מנופחים (ככה לפחות אני מקווה

)

כמובן,
שלפעמים אני מצלצלת ושומעת את הצלצול בבית

אבל שום פתרון הוא לא אטום לטעויות.

לגבי האם נוח למי שהוא הולך אליהם - תקשורת זה הפתרון.
דברי איתם והתחשבי בדבריהם כשאת יוצרת את הגבולות החדשים.

לגבי האם נוח למי שהוא הולך אליהם - תקשורת זה הפתרון
אפשר לבקש מהורים אחרים לעזור - להזכיר לו מה השעה, לשלוח אותו הביתה כשזה יותר מדי להם - להיות הראשונה שפותחת בדו שיח גלוי, שלא תגיעו למצב שהשכנים רגילים שהוא בא להתנחל ולא מרגישים נוח להגיד את זה לך או לו.

מיץ היקרה,
רק עכשיו גיליתי את הדף וקראתי בנשימה עצורה.
כל הכבוד לכם על הגשמת החלום! על הנשימה הארוכה גם ברגעים שהיה נראה שתקוע !!
אנחנו עברנו גם מהפך, רק לצד השני

בית קטן בערבה

מזדהה עם המון ממה שכתבת, רק לי אין את הכישרון והסבלנות לכתוב כל כך יפה...

מאחלת לכם התחלה מוצלחת וכל טוב

מיץ יקרה,
רק עכשיו גיליתי שעברתם! מזל טוב!
האם אני מבינה נכון שבסוף עברתם לאזורנו?
אשמח לשמוע לאן, את יכולה לשלוח לי "מייל"[email protected]
בכל אופן, המון בהצלחה לכולכם, והרבה שמחת התחדשות.
ההצעה בקשר לעזרה גושית עדיין בעינה (אם באמת אתם כאן בגוש).

שליחה על ידי POOH* » 30 אוגוסט 2004, 11:00

מיץ יקרה - אני עוקבת אחרי הדף כבר כמה זמן...

חייבת להגיד לך כל הכבוד - על האומץ לממש את החלום שלכם, על חוסר הויתור והמשך החיפושים והמאמצים עד שהצלחתם להגשים...
ומאחלת לכם רק טוב בבית החדש.. גם להורים וגם לילדים... ומאמינה שלאט לאט תפתרו ביחד את כל הבעיות שעוד יש...

והלוואי ויהיה לנו אומץ לבוא בעקבותיכם...

פנטזיית החינוך הביתי התנפצה לה די מהר . מהר מדי.

.
אני יודעת שהחיבור ביננו הוא מאוד מיוחד. מאוד מורכב. מאוד קרמתי .אולי פעם יהיה לי מספיק אומץ ואכתוב על זה.בנתיים זה גם כל הזה בהתהוות והשתנות מתמדת וגם מאוד קשה לי לדבר על זה.
אני רק יכולה להגיד ,שמאורעות הימים האחרונים, והצפייה שלי בו , מוכיחה לי שוב שהוא זקוק למסגרת מחוץ לבית, עם ריתמוס, עם עשיה מתמדת,עם הנחיה וליווי. והדבר הכי כואב לי שאני לא מסוגלת כיום ליצור זאת בשבילו . שאני לא עומדת בקצב שלו. שאני לא מסוגלת לגדל אותו בעצמי. ברור לי שאני זקוקה לשיתופם של גורמים בסביבה, כדי לגדל אותו.

אז הקדמתי קום. לפניו. עומדת ליד הדלת. כדי להיות שם לפניו.

הם מתחילים להתעורר, אני אמשיך אח"כ.

אני מחפשת את השינוי ומתה מפחד
אנחנו חיים במרכז -בית במשכנתא, מינוס מטורף, עסק שרק בנינו לפני שנתיים
ובא לי לשנות לחשוב מחדש.
משהו בפנים מרגיש צפון, הירוק והעצים. במדבר אני מאוד לבד
לאן לצפון?
לפרדס חנה
למחירים המטורפים של זכרון
לטבעון
לגליל
האם נמצא פרנסה בצפון
אלוהים נתן לנו שיניים- שנינו מעצבים גרפיים
האם אפשר למצוא בתחום הזה פרנסה בצפון
האם לעבור למקום שעוברת בו רכבת שנוכל להמשיך להגיע לסטודיו בת"א
האם זה הגיוני לעבור לטבעון ואחד מאתנו יסע כל יום לת"א
הפחדים בעיקר של פרנסה מעקבים את ההחלטות
ויש שתי בנות מדהימות אחת יוצרת, אחת מפרקת
שצריכות מרחבים עם אחלה חברים, עם קהילה תומכת.
למי שיש חזוקים ורעיונות אשמח מאוד לשמוע
יש יותר מדי פניות וכוונים בצומת שלנו
מתחיל להתחדד כוון טבעון, אמצע המדינה
עדיין אפשר לא לוותר על הסטודיו
לקבל פיסת שמיים,עץ,אנשים
אני יודעת שצריך לנסוע לטבעון לבדוק, לנשום
אבל אולי אתם מכירים כמה זורבות בטבעון?
וסתם מי יכול לספר לי על החיים בטבעון וסביבתה.
תודה

עריכת כל הדף

בעצם ידעת את זה, לא?
ניסית טיפונת, ראית שלא הולך, ודי.
המשיכו להנות

מיץ. באחת מהשיחות שהיו לי עם עצמי לגבי חינוך ביתי. עלה הפחד הכי גדול שלי שהבת שלי תרצה ללכת לבית הספר או תרצה להיות כמו כולם. כי אני תמיד אמרתי שהילדים שלי לא ילכו לבית הספר (אז חשבתי שגן זה דבר טוב - אז היום אני מכוונת את עצמי לילדים הבאים שלא ילכו לגן).
המפגש הראשוני עם הפחד זה שהיא לא רצתה להשאר בבית (אומנם עם המטפלת לא איתי - כי אני הרי כיוונתי רק לגיל בית ספר), היא רצתה גן. מגיל שנה וחודש זה מה שהיא ביקשה. אני קצת התאכזבתי. ובגן היא נהנית מאוד ואוהבת את האוכל ואת המשחקים. וזה באמת גן טוב. אבל אני חושבת שבבית יותר טוב. אז מה לעשות - האמת שהיא לימדה אותי שמסגרת זה לא בהכרח רע. ויש ילדים/אנשים שמצליחים להוציא משם המון ויש אנשים כמוני שלא מצליחים.

אני עדיין מקווה שלפחות לבית הספר היא לא תרצה ללכת - אבל אם כן - לפחות היא תדע שהיא לא חייבת. ותוכל לצאת משם מתי שהיא תרצה.

חשוב ללכת עם הילד - אבל את זה את בטח כבר יודעת.

ואולי כל העניין הזה של קפיצת הראש הוא עניין שיש להרהר בו שוב. ישנה את השנייה הזו שאנחנו באוויר שבה נראה שהכל ישתנה ויתחיל מחדש ומיד לאחר מכן אנחנו שוב במים והם מקבלים בדיוק את צורת גופנו. ונכון שמשנה מקום משנה מזל, אבל גם ששינויים אמיתיים דורשים עבודה איטית של שנים. שוב ושוב לשחות במים עד שנשתנה מבפנים. אחרי שהמולת המעבר לירוק ולגליל (או למדבר, או לישוב אנתרופוסופי...)שוכחת, עדיין צריך לפגוש את מי שאנחנו. וטוב שכך. כי בעצם מדובר במסע להכרת עצמנו וזולתנו ולא במסע להכרת אזורים בארץ.
אל תכי את עצמך שאינך בנויה להישאר בבית עם הילד הזה, או שאינך מתאימה לתבנית כלשהי שחשבת שאת אמורה לקפוץ אליה ראש. אלו תמיד מתנפצות במוקדם ובמאוחר. ואנו נשארים עם הצורה שלנו, האמיתית, מלאת החורים ואי הדיוקים. ללטש, לאהוב, לשייף ולרפד.
שיהיה בכלל בהצלחה.
<ועוד חודש, את מוזמנת להזכיר לי את מה שכתבתי לך>

אמיר מנשה,
אנא, אל תציק, ואל תשחק במשחקים ציניים מכוערים.
זהו דף בלוג של מיץ פטל - השאר את הדיונים הפוליטיים במקומות אחרים.

האמת גילה שאת צודקת, אבל רק בגלל שזה דף בלוג לא שלי.
אם זה היה דף שלי או דף ציבורי - הגזעות הזו היתה נמחקת.

אם זה היה דף שלי או דף ציבורי - הגזעות הזו היתה נמחקת.
טעות.
רק אם זה היה דף שלך.
אתה קולט מה אתה עושה? אתה מכניס דיון פוליטי לכל פינה באתר.
את משנתך הפוליטית אתה מוזמן להפיץ בדפים המתאימים לה (דפים של דיונים/ויכוחים פוליטיים, או דף שתפתח במיוחד).
אני אדגיש את מה שסמדר כתבה לך - אנחנו לא מפיצים פה דעות באמצעות מחיקה של דברי אחרים, ומבקשים שגם אתה תמנע מזה.
אגב, אתה גם מוזמן לפתוח _דף בית אישי, לקרוא את דרך ארץ בצ'יק צ'ק ושאר הוראות שימוש, לקחת כסא, לשבת, ולהקשיב קצת לשיחה לפני שאתה פורץ בצעקות ומעיף בוקסים למי שלא מוצא חן בעיניך.

מיצי! גם החלום שלי מתגשם! הנה הנה זה קורם עור וגידים! תודה לך, נתת לי כוחות לחפש ולאמת את חיפושיי. קיבלתי תשובה חיובית! אומנם הפרטים הטכניים עוד לא סגורים, אבל כל העולם שלי כבר התהפך. רק אתמול בבוקר ידעתי על כך, והיום מצאנו כבר דירה במקום שרציתי ליד המשפחה, גן מדהים לצוציקים, אולי-אולי גם עבודה לאישי ועינייים מלאות ברק שעליו עוד לא חלמתי! היום נגשתי אל מנהלי הישיר, כשהבטן שלי מכווצת לגמרי מכאב וכולי צמרמורת, ושיתפתי אותו בעניין. הוא הבין, תמך, עודד, ניסה לשכנע שלא, המליץ, ופתאום התגלה אדם עוד יותר נחמד ממה שדמיינתי. אולי אפילו אקבל חל"ת עד שהכל יתברר... איזה כיף. כמה קל יותר לנשום! כאלו צמחו לי כנפיים. אני כבר לא בורחת ממשהו. אני עפה אל החלום שלי. קדימה. ועכשיו פתאום, הוא מתחיל להיות הרבה יותר מציאותי ומובן. תודה לאתר המקסים הזה שנתן לי למצוא את חלומי המתגשם.
ובעצם, למרות שעוד כלום לא סגור, אני בטוחה שהכל ילך על הצד הטוב ביותר ובסוף נמצא את עצמינו במקומינו.

מ ' יקרה ומקסימה איזה יופי!!!!!
אני כל כך שמחה בשבילך.שמחה שלא הרפת, שהאמנת, שיגעת ומצאת, שהלכת אחרי הלב!!!
שאת עומדת מול הפחדים שלך,שאת מגשימה את חלומך.
כשאנו נותנים יד ליקום היקום נותן את ידו אלינו. כל שעלינו לעשות הוא רק לחלום. רק לרצות. ולהתרכז באמת הפנימית שלנו.שמנחה אותנו למה שנכון לנו.

שכנה של זורבה. הדברים מכוונים גם אליך. אין דבר העומד בפני הרצון. החלום שלך יכול גם הוא להתגשם אם רק תרצי בו.
באמת תרצי בו. אם תסנני את כל הצללים מתוכו. את תראי שכל הפחדים הללו הינם רק פחדים. רק פחדים.
הפכי את חלומך למציאות בכך שתתחילי לעשות. תלכי לברר, לבדוק, לראות, לדבר, לשאול.
תני מקום לפחדים, לפירפורי הבטן, תבכי אותם, תצעקי אותם. אך תדעי שהם כאן רק כדי לחזק אותך מול מסעך שאך מתחיל.

אנו כאן בחלום שלנו. שעכשיו גם צריך לחיות אותו. למרות שזה ממש מקסים ונפלא אמיתי. זה בכל זאת כואב, קשה, והקשיים שאנו מתמודדים איתם הם בעוצמות שלא ציפינו אותם. אך אנו מלאי אמונה , ואהבה. איתנים בתוכנו שאנו באמת במקום שנכון למשפחתנו להיות בו.
אנו עדיין לא מצאנו עבודה. ידענו שנזדקק לשבוע של ארגון , ואולי עוד כמה ימים לסגור פינות עם באר שבע.שנזדקק לכמה זמן לאזן את הסערות הרגשיות שעולות ומתפרצות פה.ואז נוכל להתפנות במשנה המרץ לחיפוש עבודה.כי גם לזה צריך להיות פנויים . בעצם אנו קוראים לזה
" לעבוד בחיפוש עבודה".

נועה כתבת,עדיין צריך לפגוש את מי שאנחנו. וטוב שכך. כי בעצם מדובר במסע להכרת עצמנו וזולתנו ולא במסע להכרת אזורים בארץ.
לא היה לי ספק לרגע בכך. חלק במסע לפה ,היה גם להכיר בכך שהבית האמיתי שלנו הוא בתוכנו. הוא עצמנו. וזה לא משנה איפה נגור.
המקום הוא רק שיפור פיזי. לא הוויתי. הוא יכול לסייע , להקל, לתמוך בתהליך.

הפנטזיית חינוך ביתי שלי לגדול היא כנראה רק פנטזיה. וככל שאבין ואפנים את זה במהרה , כן יוטב.
לפעמים אני חוטאת בתחושת אומניפוטנציה כשאני מאמינה שאם אני אשתנה, אשנה, יעשה כך או כך...אצליח לשנות את האחר.
אלא ששוב ושוב אני יודעת ורואה כי רק את עצמי לשנות ידעתי.
למה אני כל כך מתעקשת ? כי אני באמת מאמינה שזו הדרך המתאימה לי ביותר , לגידול הילדים שלי. איתי . בבית.
שהבית הוא המקום הנכון עבורם. מצד שני , לא לכל ילד זה מתאים.ולא בכל זמן.

המעבר לפה הוא רק נק' מפנה לאיכות חיים טובה יותר. הוא שיפור בתנאים.
הוא פרק במסע חיינו. ובטח יגעו עוד חלומות...למשל על ילד שלישי....

רוני ראיתי שדבריך נמחקו מכאן על הישוב היפה עם פלגי המיים. אשמח אם הם יוחזרו.
אני לא אוהבת דיונים פוליטים ובטח לא בדף הבית שלי.
הדירה בבאר שבע עדיין לא הושכרה. אם הם עדיין מעוניינים אולי שילכו לראות?

תודה לך על זה, מיץ:
אנו כאן בחלום שלנו. שעכשיו גם צריך לחיות אותו. למרות שזה ממש מקסים ונפלא אמיתי. זה בכל זאת כואב, קשה, והקשיים שאנו מתמודדים איתם הם בעוצמות שלא ציפינו אותם. אך אנו מלאי אמונה , ואהבה. איתנים בתוכנו שאנו באמת במקום שנכון למשפחתנו להיות בו.
מאחלת לך המון כוחות להנות מהחיים ולזרום איתם... גם אם בכיוון קצת שונה ממה שחשבת

את ההמשך העברתי לדף לחזור לארץ

שלום לך מיץ פטל!
כל הכבוד על המעבר לצפון שאני כל כך אוהבת, אבל....עם כל הכבוד לאהבה ולחלום ועוד, מה עם עבודה?
אנחנו גרנו באחד המקומות היותר קסומים שקיימים בצפון אבל...אין ,פשוט אין עבודה, למרות היותינו אקדמאיים, למרות היותינו אנשים חרוצים שלא בוחלים בשום עבודה, הדבר הכי "טוב" שמצאנו הייתה עבודה בשמירה, בקושי היה כסף לאוכל, היום לצערי אנחנו במרכז ואכולי געגועים לצפון אבל בהחלט לא לדוחק ולעוני, וזה אכן עוני
כי כשאין לך מה לתת לאכול לילד שלך שום צפון שבעולם לא יעזור
מקווה שתסדרו ותמצאו מקורות פרנסה, ומצטערת אם אני נוגעת בחשש הגדול אבל זו המציאות
לרוב אין עבודה בצפון לפחות בימים טרופים אלה

מיץ, את דברי (שאולי נתנו השראה לאחרים) הוריד כפי הנראה אמיר מנשה (עובר אורח חדש) לצערי, שמחבל באתר המיוחד הזה וכנראה לא תומך בדמוקרטיה וחבל.
לגבי הדירה, רק אם המחיר שמסרתי לך בעבר מתאים לכם אני אשלח את זוג החברים שלי. אגב למי צריך לפנות?

אני ממש נהנת לשמוע ולקרוא על עוד ועוד אנשים שמחליטים לצאת למסע אחר ליבם. בין אם זה למדבר, לארץ אחרת או לצפון. ואני שמחה שיש מי שמוצא חיזוקים מהחוייה שלנו.
היום אנו בדיוק שבועיים פה. אט אט שגרת היום חוזרת לעצמה. גם שגרת השבוע. שאותם אמנם השתדלתי לקיים גם בתקופת המעבר אך היא די נפרצה.
היום הגדול הלך לגן. אני והקטנה נשארנו יחד כמו שם. אכלנו ארוחת בוקר, תלינו כביסה, ויצאנו לטיול בוקר.אני עדיין מצטנפת בבית. יוצאת רק לסביבה הקרובה ,אבל כל כך נעים פה שזה ממלא את הנשמה באנרגיות ורעננות.
היה מאוד חם אז חזרנו מוקדם יותר.הכנו עבודות יצירה, קראנו, הכנו ארוחת צהריים והגדול חזר בנתיים. ואז שוב התחיל המאבק. הוא רוצה לחבר, אני מנסה לשמור על מנוחת הצהרים. ושוב הוא ברח החוצה.ועדיין אני מתזזת ברחבי הישוב .עדיין קשה לו.הגבולות עדיין לא ברורים.והקטנה עדיין נצמדת . אפילו עוד יותר.
זה לא פשוט אבל כבר אט אט דברים הולכים ומסתדרים.

חוץ מעבודה והשכרת הדירה בבאר שבע.
שמיים,להגיד שאני לא מפחדת מזה - זה יהיה שקר. אני משקשקת. ממש. הסיוט הכי גדול שלי. אם לא תהיה ברירה, אצא לעבודה כבר בקרוב.
אני מודעת לכך.או שאחפש עבודה מהבית. מאוד מאוד חשוב לי להיות עם הקטנה בבית. ואעשה כל מאמץ כדי להמשיך להיות איתה.אפילו במתכונת הקודמת שבה עבדתי רק יומיים.
לשמור על אופטימיות ולבקש מהיקום שיעזור לנו גם בנקודות קרטיות אלו.
שיגיעו האנשים הנכונים לדירה בבאר שבע. שבן זוגי ימצא עבודה מכניסה בקרוב.ושאני אוכל להשאר עם הילדה בבית .
אמן.

_שיגיעו האנשים הנכונים לדירה בבאר שבע. שבן זוגי ימצא עבודה מכניסה בקרוב.ושאני אוכל להשאר עם הילדה בבית .
אמן._

שכל תפילותייך יענו בהקדם, שיהיה לכם קל ושבעוד זמן קצר תביטי אחורה ותאנחי אנחת רווחה "פיווו, איזה יופי שהלכנו בעקבות החלום, הכל הסתדר בצורה הטובה ביותר"...

מיץ יקרה אני שומעת את תפילותיך
גם הוא שומע וגם היקום שומע
אולי הפתרונות יגיעו בהפתעה
חכי עוד קצת
בהצלחה
תזכרי מה שאמרת לי זה רק הצל.
שיהיה לך אחלה יום, אני כבר אחרי נקיון כסחיסטי על של הבית, לי זה עוזר לחשוב להתנקות

הזכרתן צל, אז יש לי ציטוט: (לא זוכרת כרגע מי אמר...)
"Do not fear shadows. They simply mean there is a light shining someplace nearby."

הו הו..הצל. כן הצללים הללו.
תודה שכנה שולה וליזה.
אהבתי את הפתגם הזה. אזכור אותו .

קראתי בעיתון שגשם קל צפוי לרדת בצפון הארץ.צפון הארץ. כן זה שם רחוק. יורד להם הרבה גשם שם. עד שיגיע לכאן גשם...זה בטח יהיה כבר אחרי שמחת תורה וגם אז...כמה טיפות...
אה? שם? רחוק? אופס...זה פה. זה ממש פה. כלומר ממש הצפון הקרוב שפה.
נכנסתי לYNET כדי לראות את התחזית ועכשיו אני מנסה להתרגל לחפש את הצפון והגליל ולא את באר שבע וצפון הנגב.
גם זה שינוי.
פה כבר קצת קריר. הוצאתי את השמיכות צמר והכנסתי לציפות. שם - בטח היינו עדיין מתעטפים בסדין.
איפה בגדי המעבר שלנו? אני מקוה שהם בבוידים שכאן.
כאן ושם. צפון ודרום. מצא את ההבדלים ותתרגל אליהם.

יצא לי לעיין בחוברות ישנות של ארץ טבע.תמנות וכתבות של מקומות קסומים בצפון, שתמיד נראו לי רחוקים ולא ברי נגישות, אולי בטיול בקיץ הבא, פתאום הם כל כך קרובים. רבע שעה נסיעה, חצי שעה נסיעה, ו...ממש פה ליד הבית....
כמה מרגש.
לגור בצימר. להיות בחופשה שנתית כי השנה. ממממ...יאמי!!
אז למה אני לא שועטת בדרכים?למה אני לא עם תרמיל ומקל מפזזת?
בא לי להשתבלל. לספוג לתוכי את הבית וסביבתו לאט לאט. אני יודעת שהכל מחכה. שום דבר לא יברח.
ובנתיים לתת לדברים להטמע בקצב שלהם.

הי מיץ...
נהנית לקרוא את מה שכתבת כאן על מזג האוויר, ועל הקרבה לכל המקומות הקסומים בצפון. אני כבר מחכה
לראות מה תכתבי כשיגיע החורף, ואחר כך האביב.... אני בטוחה שתתחילו לשעוט ועוד איך.... @}

<נזכרתי שאתמול שאל אותי מישהו אם כבר הוצאנו שוב את שמיכות הפוך כאן בירושלים, עם בוא הסתו. אמרתי
לו שאצלנו ישנים עם שמיכות הפוך כל השנה....>

בוקר טוב
אתמול היו חברים מגרמניה.
אז בטח הכנסנו אותם ללבטים לתחושות, לרצונות.
שניהם אמרו שלעבור בלי בסיס, בלי פרנסה, זה לא אינטליגנטי, קצת טפשי, ילדותי אמוציונלי מדי.
ומיד באו השאלות למה לא להשאר, הכל דופק עסק, הורים שכנים, הבנות מסודרות בגנים, מלא חברים.
למה לרוץ לאי וודאות, למה הכל מחדש,הרי גם בצפון הבית יכול להמאס. ואדמה יש הרבה במרכז הארץ.
ואני בולעת את הרוק מרגישה את הגוש של היאוש עובר לי בגרון.
ההחלטות וההתגבשות זה תהליך נורא קשה.
איך עושים את זה,
איך אצלכם זה קרה, פשוט קפצתם ראש בלי להכין את הקרקע,
אשמח עם תתני לי כמה עצות
אחלה יום

מיצי בוקר טוב
נפלא לקרוא מה שאת כותבת על מזג האויר, על התחושות שלך, על ה"כאן ושם".
איזה כייף זה שאת נמצאת עכשיו איפה שתמיד רצית להיות. פשוט כייף אדיר. אני מדמיינת לי את התמונות והמראות של הצפון שעכשיו הוא "כאן" בשבילך.

עם הרבה חיבוקים ונשיקות ליום נפלא

ואם הם החליטו מהיום להיום? אז איך זה קשור אליך?
תשמעי.
הצפון הוא כמו תל אביב. יש כאן בתים ואנשים ומשכנתא וגם פה עובדים הרבה וקשה ורבים עם המורה בבית הספר.
יש פה אותם אנשים. לא גרים פה אנשים מוארים. סתם אנשים.
ובית פרטי זה כיף אבל זה גם המון עבודה יומיומית (לא רק לקטוף עגבניות מגינת הירק, זה גם עישוב ומלחמה במזיקים ופרעושים) וזה ליכלוך לא נגמר שניכנס מהחוץ פנימה ושלל חיות החרקים שגרים איתך בבית.
זה אומר שהסופר רחוק מהבית וחייבים שתי מכוניות.
זה אומר שאת לא יכולה לריב עם השכנים (גם אם הם שמוקים) כי את תלויה בהם.

הצעתי לך לסייר באמצע השבוע בשעות היום כי מרחוק הכל נראה יפה ופסטורלי אבל מקרוב אלה בסך הכל חיים והם יהיו מה שתעשו מהם.
זכותכם להחליט לשנות לחלוטין את סביבת מגוריכם אבל חשוב שתדעו למה אתם עושים את זה ותבררו עם עצמכם למה אתם לא מרוצים במקום בו אתם נמצאים.

תעברו כי אתם בוחרים ולא כי אתם בורחים.

שניהם אמרו שלעבור בלי בסיס, בלי פרנסה, זה לא אינטליגנטי, קצת טפשי, ילדותי אמוציונלי מדי.

אני מתה על המשפט הזה!!!!

אני אוהבת להיות לפעמים קצת קטנה וטיפשית,ילדותית ומאוד אמוציונלית.
(אמוציונליות זה משהו שמאוד מזוהה איתי - אבל לא משנה ).
נו אז?
עברנו כי רצינו.פשוט וקל. רק רצינו.
נכון שלכל אחד אמרנו מה שהוא אוהב לשמוע:
בריאות, אויר נקי, בשביל הילדים, בשביל הבריאות של הילד, בשביל הבריאות של בן זוגי,בשביל הנוף, בשביל הקרבה לאנרתופוסופים וכ'
תכלס' . שורה סופית - כי ככה אנחנו רוצים.
יכולנ לגור גם במדינה אחרת. זה לא משנה.
אין לי מושג איפה ניהיה בעוד שנה, 5 או 10 שנים.
נהיה איפה שאנחנו חושבים ומרגישים שטוב לנו.

אני עזבתי את האר שבע בשיא שלי . מבחינה מקצועית, מוניטין, דירת פאר נעימה,
קשרי חברות עמוקים מאוד ויציבים, הילדים במקומות אופטימלים - הילד בגן אנתרופוסופי,והילדה איתי 5 ימים בשבוע, אוכל אורגני , אומנות, משחק בתאטרון.
עברתי תהליכים בתוכי, מודעות העצמה ומה לא..
הקיצר - בשיא פרחתי.
ואני מה?
נפלתי על הראש?
לא!!!
הרגשתי בתוכי שלעולם יש עוד מה להציע לי.שאני רוצה לנסות לחיות את החלום שלי.
ולמה לחכות?
עוד 10 שנים? לפנסיה?
למה?

אז בטח חלק מהפנטזיה יתגשם ומתגשם וחלק לא. וזה בסדר.
אני באתי לקיים פה חיים עם כל המורכבות שלהם.
הצרות אותן צרות. הילדים אותם ילדים. בן זוגי ..גם הוא אותו אחד ומיוחד.המוצרים בסופר גם אינם משתנים.
מה כן השתנה? התחושה הפנימית שלי.המקום הזה בעצמי שהצליח להגשים את עצמו. לקיים את עצמו. והתחושה שאני בעלת יכולות הרבה מעבר למה שאני חשבתי שיש בי.

והתחושה שאני בעלת יכולות הרבה מעבר למה שאני חשבתי שיש בי.
ולזה בדיוק אנחנו נצמדים עכשיו, כל פעם שהפחד חוזר ועולה. לאמונה ש נסתדר. לפחות נסתדר. ואחרי כמה זמן והרבה עבודה, גם יהיה לנו ממש טוב. כי החיים, לא משנה איפה, הם מה שעושים מהם.

שבת שלום לך,
אני שמחה שאת מאושרת מהבחירה.
יש לי הרגשה שאנחנו עושים בדק בית, מסתכלים על החיים שלנו, בודקים אפשרויות מחדש.
אנחנו ממש בתוך תהליך, והתוצאות עוד לא ברורות.
מה שהצלחתי לראות בינתיים, זה המשמעות של חופש. freedom for or freedom of
האם אנחנו רוצים חופש מהקיים' לברוח, לשנות או, לבדוק את הבחירות החדשות שלנו, וללכת לחיים חדשים בלי פחד.
זה מזכיר לי זבוב שתמיד נכנס בחלון, אתה פותח לו פתח, והוא עדיין נכנס עם הראש בחלון.
הוא פשוט לא הסתכל על כל האפשרויות.
נראה לי שזה זמן להסתכל,
אני מקווה שנקפוץ ראש בידיעה שיש מספיק מים, וגם נדע לעשות קצת "בידיים וברגלים".
אני חייבת להוריד את הקצב, אני מרגישה שזה אוכל אותי,הרבה עייפות נפשית.
כל בוקר אני מנסה להבין איך זה יתניע את עצמו.
נראה לי שאני צריכה להכנע לתהליך, לתת לנהר לזרום, בטח נגיע................בלי לחץ של זמן, והשגים.

רק עכשיו קראתי את מה שנכתב פה בשבועיים האחרונים ומצפה להמשך @}

בינתיים ועוד @}

כמה עולה להביט מאדן החלון של המטבח, בעודך מדיחה כלים בשושנים לבנות ואדומות?
כמה עולה להביט בציפור כחולה מבהיקה עם מקור ארוך -מכופף (יונק הדבש - נדמה לי), מעופפת מפרח לפרח?
כמה עולה לתלות כביסה ולחוש ברוח נעימה שמלטפת את הגב, לשמוע ציוץ ציפורים, ופתאום להבחין בזוג זקיות שיוצאות מבין השיחים, ומזדווגות להן לאור השמש?(מופע של חצי שעה לפחות!)
כמה עולה להתנדנד בערסל בפינה נסתרת וקסומה, מוצלת , שאפשר לראות משם את העננים חולפים להם מעל הראש, ציפורים שעפות , פרפרים צהובים , לבנים וחומים שמרחפים להם ממש ממש קרוב?
כמה?
זה בחינם?
ממש לא!!!
זה אולי נראה מובן מאליו . אבל זה לא כך.זה מאוד ציורי ורומנטי - אבל!!!!
לכל דבר גם יש מחיר.
השאלה היא האם אני מוכנה לשלם אותו.
מה אני מרוויחה?
המון.ממש המון. המון שמחה בלב, נשימה רגועה, שלוה...חיים!
אז אני מוכנה לשלם?
בוודאי!!!!

שכנה של -

אנחנו ממש בתוך תהליך, והתוצאות עוד לא ברורות

נראה לי שזה זמן להסתכל

מצויין.ממש משמח אותי לשמוע את זה.

מזכיר לי שיר של ילדים מתוך ברני : " כי גם דברים גדולים לומדים לאט לאט
אל ראש ההר תגיע קודם במבט!!!"

זה מה שמתנגן עכשיו- ממש ממש בשבילך.

ומאמא - חיבוק גדול!!!

יונק הדבש - נדמה לי
אכן, זכר. אותו דבר בחומים לא מסעירים - הנקבה. היא לא צריכה להרשים. היא-היא (-:

יונק הדבש - נדמה לי
אכן זכר, אבל צוּפִית. אין בארץ יונק-דבש.
וכמה עולה? - אין לי מושג. אבל שווה המון!

זאת אותה ענבל..
תענוג לקרוא מה שאת כותבת. ניסיתי להתקשר אליך אבל תפוס.....

גב' מיצה - אין לי את הטלפון החדש שלך.
את מה-זה מוזמנת לשלוח לי אותו במייל

וואו, מיץ, זה כמה ימים טובים שלא ביקרתי באתר. הרגשתי שההתמכרות לא עושה לי טוב והייתי זקוקה לחופש ואוויר חדש לנשימה. וקיבלתי הרבה מאוד אוויר כשקראתי את דברייך, כמה טוב לשמוע. המילים שלך ממש מתחברות לי לשיר.
ואני חשה את השיר הזה מתנגן. נזכרת איך היו התחושות שלי כשעזבתי את הדרום הרחוק. המעבר עשה לי רק טוב והטוב הזה הביא המון מזל.
שנה טובה לכם ולכל מי שמתלבט ולכל מי שככה סתם נהנה לקרוא באתר.

עברנו! ! ! ! !
ביום שני. פרטים ב חלומי המתגשם...
ומיץ פטל, אין לך מושג כמה אני מודה לך!!!!!!!!!!

איזה כיף מ'!!!!באהבה רבה!!!

הרבה זמן לא כתבתי פה.לא שלא קרו דברים. קרו . קורים. אבל פתאום בא לי להשתבלל.
להתכנס בתוך עצמי.אני חשה גל של עצבות. בדידות, וחרדה.
הדף לדמותך הנעלמת עורר בי בכי עצום שנכלא סוף סוף השתחרר.
בכיתי בשבילה אבל גם בכיתי בשבילי. בשביל הילדים שלי בשביל בן זוגי.על המשברים והקשיים שהם עוברים.
לא יודעת אפילו איך להסביר. רק דמעות שזולגות.
המחשבה הכי פשוטה שעלתה לי היא הטלפון הנייד שלי . שרק לפני חודש צלצל כל כך הרבה שהיייתי נאלצת לסגור אותו לפני השינה. ועכשיו אני משאירה אותו זמין כי מי כבר יתקשר.

עכשיו אני לבד. הזוגי נסע לראיון עבודה ששוב התברר כמשהו שלא מתאים.
אני רוצה להתקשר ולהזמין אלי חברה. להעביר ערב נחמד יחד כמו שעשיתי שם, ואני לא מרגישה מספיק נוח להתקשר למי שהכרתי לאחרונה. (ענ בל!!! איפה את?? אז בא לך לקפוץ לאיזו שעה?)

החרדה מתחילה לפעפע. מה נעשה? כבר עבר חודש.יש המון הוצאות והתברר שדמי האבטלה שנקבל הם רק חצי ממה שהיה לנו.
חמי גם הוסיף שבגלל המצב התמיכה שלו בנו מופסקת.
אני כנראה אאלץ לצאת לעבוד. וזה ממש נורא מבחנתי. ממש נורא.אני רוצה להיות בבית עם הילדה שלי.
אני חיבת לחשוב על משהו. אבל על מה?

אני רוצה לכתוב גם על הגינה, ועל השביל שהתחלתי לסלול שם, ועל הילדים ועל ראש השנה עם הסבתות, ועל אחי שמאיים לעבור לידי.
אבל....אין לי כח לכתוב. רק להמשיך ולבכות.אז ביי...

מיץ, נכנסתי להביא לך טישו....

אחי שמאיים לעבור לידי.
למרות שאחותי כל-כך שונה ואחרת ממני וחיה בתפישת עולם אחרת לגמרי משלי, הייתי מתה שתעבור לגור לידי.
בני משפחה שמתגוררים בשכנות ומכבדים איש את דרכו של רעהו הם תשובה נאה לחלום המתוק על 'חיי השבט'.
חוצמיזה, יש גם יתרונות בלצאת לעבודה עכשיו, זה יכול לעזור לך להתערבב בצורה בלתי אמצעית עם האוכלוסיה החדשה שבאת לתוכה.
@}

<אורית נצמדת ל'חצי הכוס המלאה'>

חיבוק ענקי ממני.

שמחתי שחזרת לכתוב.
כתבי עוד כשיתחשק לך.

מיץ פטל, אני קוראת סמויה כאן, ורק שתדעי, שולחת לך(()). אולי קפצתם ראש, אבל הבריכה מלאה במיים חיים. אולי את יכולה למצוא משהו לעבוד מהבית? אולי משהו בישוב? בסביבה?
כל טוב שיהיה לך!

מיץ, מתגעגעת לבלוג שלך שנתן לי הרבה השראה. אני מקווה שהכל יסתדר לכם, הרי זו רק שנת ניסיון ותמיד תוכלו לחזור בכם.

אני רוצה לכתוב גם על הגינה, ועל השביל שהתחלתי לסלול שם, ועל הילדים ועל ראש השנה עם הסבתות, ועל אחי שמאיים לעבור לידי.
אני רוצה לקרוא על כל אלו...
חג שמח!@}

ליזה ורוני. חיבת להודות שדרבנתן אותי לשבת ולכתוב עכשיו.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר קוראת ופחות כותבת .יותר מכונסת.
יותר חווה. וריגשותי נעים על רצף מדהים שבו אני יכולה לפתוח את היום עם כעס, בכי ולעבור לשמחה ורגעי אושר מתוקים.או הפוך.
תחילה נטיתי להשאר בבית. בקושי יצאתי לגינה. הילדים אוכלים בחוץ ואני מביטה בהם מבעד לרשת. מרגישה יותר מוגנת משהו. יותר בטוחה.
ואט אט אני יוצאת יותר ויותר החוצה. עובדת בגינה. עודרת, גורפת, מנקשת עשבים.
אט אט אני סורקת יותר ויותר את המעגלים הקרובים. אתמול אפילו הלכתי לאורך הגדר ההקפית לבדי עד לשער הישוב וגיליתי את החלק הותיק יותר של הישוב.
אם הייתי מוקסמת מהחלק שלנו , הרי ששם זה היה מרגש ומסעיר עוד יותר לטייל, לגלות.
אני מרגישה ממש כמו ילדה קטנה שיוצאת לעולם חדש.

אני מגשימה עוד ועוד חלמות קטנים ומתוקים.
למשל ארחתי משפחות מהחינוך הביתי והיה לי נפלא. הבית שקק חיים ופעילות.
ילדים נכנסו ובאו, אכלנו בפנים ובחוץ, טיילנו, רבצנו.כל כך נטענתי מהמפגש הזה , מהיום הזה. פתאום לגור בישוב עם עוד משפחות כמונו נראה כרעיון ממשי יותר מתמיד.כמשהו שבהחלט ניתן לקיים.וכשזה נראה כל כך ממשי אולי זה גם קצת מאיים..
לבית מגיעים עוד ועוד אנשים וחברים ובמהלך סוכות צפויים להגיע עוד חברים מהדרום.
אני מתענגת על זה. כמה כיף לארח. לפתוח את הבית ואת הלב. חשתי מאוד מבודדת שם במגדל ה 14 קומות.

גם לעבוד בגינה עבורי הוא התגשמות מתוקה.מאז שעורי חקלאות ביסודי, ידי לא נגעה במעדר.
והנה אני עודרת במרץ, סוללת שביל שמקיף את הבית כדי ליצור ערוגת תבלינים וצמחי תה.ריח האדמה עולה באפי. איזה ניחוח משכר. והעבודה הזו נעשת לאט לאט. כל פעם קצת. כל פעם קטע נוסף.
הכנו ארגז חול ותלינו ערסל. הסוכה כבר בנויה ומחר נכסה אותה בסכך.
הסוכה הכשרה הראשונה בחיי. כמה רציתי כילדה שתהיה לי סוכה משלי. רק שלי.
והנה עוד משאלה שהתגשמה.
אני מתכונת להקים גן ירק ואני מנסה ללמוד את הנושא יותר לעומק.

בצד הרגעים הללו , יש גם הרבה רגעים של עצבות. של געגועים.
אתמול למשל קמתי עם תחושה כבדה כזו. ולאחר זמן מה בכיתי.. מגעגועים.
געגועים לחברות שלי. למשפחה העוטפת שהיתה לי שם.
למרות שיש לי פה אנשים מאוד מיוחדים שאני בטוחה כי אוכל לפתח איתם קשרים עמוקים ותומכים עם הזמן , כשאני צועדת פה בשבילים אני חשה שכולם מאוד מחוייכים ונחמדים, אבל זה רק מבחוץ. אומרים את השלום מחייכים והולכים.(וכאן אני מוצאת את עצמי מתחילה להתנצל ולהסביר את עצמי על התחושה הזו, שזה סוביקטיבי ורק כי...אז אני עוצרת את זה ).
ככה אני מרגישה.ואל תתוכחו איתי!!

והמצב הכספי שהולך ומחמיר גם מוסיף לתחושת המתח ואי השקט.
שימצא כבר עבודה. שהדירה כבר תושכר. .אוף....זה תקוע.
אני מרגישה שאני לא עושה מספיק עבודה פנימית עם החלקים הללו. שאני לא מתעמתת איתם נכון.

הגדול קצת התמתן עם הבריחות שלו החוצה.ועכשיו קצת יותר ברור לו שלא נכנסים לבתים של אחרים גם אם הדלת פתוחה, ושמתקשרים קודם אם רוצים לבקר חבר, ושבצהריים הוא נמצא בבית ורק ובארבע הוא שוב יכול לצאת.יש לותר ילדים שהוא בקשר איתם ןאני רואה שהוא מתעניין גם בילדים מהגן ומספר לי על דברים מענינים שהוא עשה שם.
מצד שני רמת האלימות שלו קוצרת שיאים חדשים. כמעט כל משפט שלו זה איומים.
הוא והקטנה יחד זה פצצה מתקתקת.
אני חיבת למצוא את השביל אליו. חיבת.
חשבתי גם אחרי החגים לחפש לו חוג שחיה או התעמלות או קפוארה, כדי שיוכל למוא עוד נתיבים לבטא את האנרגיה שבו.
הקטנה גם מתחילה להשתובב בעקבות אחיה. בורח לה פיפי לפעמים מרוב שהיא מתאפקת. היא מלאת פחדים.
אני משתדלת לעטוף אותם בהרבה חום ואהבה.
ולפעמים אני מאבדת את הסבלנות.

אתמול כשכבר לא יכולתי יותר יצאתי לטייל עם עצמי. וחשבתי שמהבעיות והקשיים לא אוכל לברוח. הבעיות לא השתנו כשעברנו לכאן. ובעצם אם כבר להיות בהרגשה כזו, הרי שעם נופים כאלו, וירוק כזה, וריחות שכאלו,הכאב נעשה הרבה יותר נסבל. הרבה יותר קל להרגע, לנשום, להרפות, לצלול לתוך עצמי, למצוא רעיונות, להתמלא בכוחות ולחזור הביתה יותר מפויסת וטובה עם עצמי.

וזה כבר הבדל גדול!

איזה יופי, טוב שכתבת.

הנה, אני כבר באה....

והנה עוד משאלה שהתגשמה. @}

חשבתי גם אחרי החגים לחפש לו חוג שחיה או התעמלות או קפוארה, כדי שיוכל למוא עוד נתיבים לבטא את האנרגיה שבו. רעיון מצוין. קפואירה זה נפלא. הבעל שלי עושה ומת על זה, גם כושר, גם גמישות, שיטת לחימה שהיא גם ריקוד, משלבת נגינה ושירה. סליחה אם אני נשמעת קצת כמו פרסומת, אבל זה מתוך האהבה של אהובי לזה.

ובעצם אם כבר להיות בהרגשה כזו, הרי שעם נופים כאלו, וירוק כזה, וריחות שכאלו,הכאב נעשה הרבה יותר נסבל. הרבה יותר קל להרגע, לנשום, להרפות, לצלול לתוך עצמי, למצוא רעיונות, להתמלא בכוחות ולחזור הביתה יותר מפויסת וטובה עם עצמי.

אוהבת כל כך לקרוא את הבלוג שלך. חג שמח!

מיצי, את כותבת נפלא, משכר וממלא את כל החושים.
אולי תנסי לדחוף את הילדים לעזור לך בגינה?
אצלי זה עובד נהדר. הילדים מאוד אוהבים לעזור לי בגינה.
תהנו מהאירוח, מאווירת החג ומהמבקרים, חג שמח לכולכם!

הרבה הצלחה ואל תפסיקי לשתף אותנו, אנחנו זקוקים למילים הנפלאות שלך ולסיפורים!

הרבה הצלחה ואל תפסיקי לשתף אותנו, אנחנו זקוקים למילים הנפלאות שלך ולסיפורים!
מיצפטל יקרה!
אם יורשה לי, נסי להתעמת עם החששות שלך, עם הפחדים ועם מה שמטריד ויושב ונושף בעורפך. כשאלו יפסיקו לנשוף , תתחילי את לשאוף, לנשום את המרחבים שבחוץ- פנימה. ואז יעשה יותר טוב.
חג סוכות שמח!

יקרות ומקסימות.אני שמחה שאתן כאן ואיתי. זו הרגשה נפלאה לשמוע את הקולות שלכן.וגם אני מתחזקת ממה שאתן כותבות לי. עכשיו כשאני כבר כאן אז תחשת העצמה שככה (?)לה. עולים בי המון תחושות של בלבול, חולשה וקטנות.לפעמים אניחשה שמלהיות ראש לשועלים עכשיו אני זנב לאריות. הקול שלי השתנה. מקול בוטח ובהיר נעשה לי קול חלש ומהסס, מגמגם.אם זה מה שקורה לי , אז מה הילדים שלי מרגישים.

אם יורשה לי, נסי להתעמת עם החששות שלך, עם הפחדים

בא לך לעזור לי? הראש שלי מסתובב לכל כך הרבה כיוונים שקשה לי להתרכז.

מיצ'וש נראה לי שהפחד שלך נובע מתחושה של חוסר יציבות בגלל הבעיות של הפרנסה, וכשזה יפתר (וזה יפתר בסוף) תוכלי לתת לעצמך להינות לגמרי. אולי את פוחדת להתמסר למקום כי את עדיין חוששת שהחלום עלול להסתיים!
פחודת להרשות לעצמך להינות ולהתרגש!
מיצ'י, החלום לא יסתיים, אני מאמינה שבסוף בעלך ימצא עבודה, הדירה הקודמת תושכר והכל יבוא על מקומו בשלום
(גם השגרה המתוקה).
מגיע לך להינות מההגשמה לה ציפית! מגיע לך להינות מהחלום שהתגשם! תהני, תרגישי, תריחי, ותהני!

hi Mitz

just wanted to say i finally got a chance to read here, and i sympathize...
We really understand about missing friends, not having anyone to hang out with and depend on when you need help...
That is one of the reasons we want to move back to Israel, to where the heart is, and family, and friends.
chag sameach- enjoy your Sukkah!
I was dreaming of building one this year, now that we live in a private house, but alas... so now i'm, dreaming of next year, when we'll be in Israel ,and hopefully have a house and yard to build our Sukkah in!!

and

for the chag

שלום מיץ פטל ושבאמת יהיה חג שמח.
בקשר לבית בבאר שבע, גם לבעלי ולחמתי יש בית קרוב לאוניברסיטה.
והיה נראה שאי אפשר להשכיר אותו, ממש סבלנו כל שישי בעלי נסע להראות את הבית.
מה שעזר בעניין זה מתווך נמרץ שעשה את כל העבודה.
אז הפסדנו חודש שכירות הרווחנו 11 חודש
אני מקווה שתשכירו מהר.
וכסף נו, אי אפשר בלעדיו, מאחלת הרבה סבלנות .
כל טוב.

_מצד שני רמת האלימות שלו קוצרת שיאים חדשים. כמעט כל משפט שלו זה איומים.
הוא והקטנה יחד זה פצצה מתקתקת._
מוכר לי מהחזרה שלנו לארץ. לא כל כך אלימות, גם, אבל הייה לו קשה. הייה לחוץ והתנגד להרבה החלטות שלנו.
היו עימותים וגם בריאותו נחלשה. הוא הייה אז בן 6 . הרגשתי שהוא המראה של החרדות שלנו. שהוא מוציא את מה שאנחנו ניסינו "להתגבר". כל כך הרבה דברים חדשים והישן כאילו נמחק - על הרע והטוב.

זו מיץ בירושלים.
אני מרגישה שאני צריכה לחשוב ב"קול" אתכם.
התוכניות לא הולכות כמוש תכננו בשלב זה.
מחר יש לו ראיון עבודה שאני מאוד מאוד מקוה שיתקבל .אז תחזיקו אצבעות והרבה נרות.
אבל מעבר לעבודה שלו. מתברר כי עכשיו גם אני אאלץ לעבוד.
שכ"ד שדרנו התברר כלא תואם את מה שהולך עכשיו שם בשוק ובמקום הפרש של 100$ אנו נאלץ להתמודד עם הפרש של 200$וזה כבר הרבה.
מעבר לכך חמי החליט משיקולים שלו להוריד תמיכה נכבדה שעד עכשיו קבלנו, בסך של 1000 ש"ח.
זה אומר שכבר יש לנו 2000ש"ח גרעון. לזה תוסיפו את הגן של הגדול כ 500 ש"ח.ועוד לא דברנו על מסגרת לקטנה.ועל צהרון לשניהם.
ואני בחרדה איומה. אני ממש לא רוצה לשלוח את הקטנה לגן. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים בשבילי.
מקסימום למסגרת קטנטנה של עוד ילד או שניים וגם אז רק למס' ימים מצומצם כמו 3 או יומיים בשבוע.
אז מה אפשרויות שלי?
בסיכום הכללי אני צריכה להרוויח מינימום 2500 ש"ח אם אני עובדת מהבית. או לפחות 3000 או 3500 אם אני עובדת מחוץ לבית.
כדי להרוויח סכום כזה בחוץ, אני אאלץ לעבוד בין חצי לשלושת רבעי משרה.שזה אומר כל יום עד 1 או שלוש פעמים בשבוע עד 4.
כדי להרוויח סכום כזה בבית, אני יכולה רק לחשוב על לטפל בעוד ילדים.
או לטפל באנשים באופן פרטי. ואני קצת חוששת עדיין מצעד כזה.בעצם גם לטפל בילדים אחרים מאוד מלחיץ.
אני מרגישה מאוד מוצפת ומבולבלת.
חסרת ביטחון.
פתאום גם הביטחון המקצועי שלי מתערער. מרגישה פתאום כמו מתחילה. כשיש לי כבר 6 שנות נסיון מקצועי.
כאלו אני רק טובה לאוכ' בארשבעית.
אני גם לא יודעת אם אני רוצה להמשיך לעסוק בתחום הזה. מצד שני זה משהו שאני מאוד מוכשרת בו.
אבל מה שאני רוצה הכי הכי הרבה כיום, זה לגדל את הילדים שלי.השהות בבית עושה לי מאוד טוב. מרגיעה, נוסכת בי שלוה. אני מצליחה להעמיק את הקשר לי עם הילדים, יש לי זמן לחשוב על הקשיים שצצים איתם ולטפל בהם. יש לי זמן להקשיב ולהסתכל להם בעיניים.להיות פנויה באמת אליהם.להכין להם מזון בריא.
כשאני עובדת בחוץ. אני מרגישה כמו במרוץ מטורף. היו ימים שבקושי אכלתי, קרסתי מעיפות, הבית היה כמו בסערת הוריקן,היתה לי תאונת דרכים.מה עוד?
גסתי שאלה אותי- למה את לא כמו כולנו? כולנו עובדות , רואות את הילדים אחרי העבודה, מנקות מבשלות. והחיים נורמילם. בסדר גמור.
מה את עשויה מסוכר?
לא יכולתי לענות לה. לא רציתי לענות לה. זה נראה לי כמו בזבוז אנרגיה לשוא.
אבל כאן אני יכולה לענות. כן גיסה יקרה. אני עשויה מסוכר משובח. משובח מאוד. אני לא רוצה לחטוף דלקת פרקים בגיל 31 כמוך. אני לא רוצה להיות עם דלקות באוזניים וניתוח כפתורים , כמוך. אני לא רוצה לשלוח את הילדים שלי למסגרות עד 5 כמוך.
מצד שני המעבר לכאן מחייב אותנו להתארגנות חדשה. אחרת.
שאני אמצא אותה. שבה אני אוכל לפגוע כמה שפחות בדברים שחשובים לי באמת.
לפעמים אני מרגישה כמי שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אבל מה הדרך? מהי באמת הפגיעה הכי מנימלית בדברים הכי חשובים. שהם בעצם הילדים .?

מיץ, אין לי כרגע תובנות או הצעות חכמות, רק רציתי להגיד לך שקראתי ושולחת לך

.
מחזיקה אצבעות לבעלך בראיון מחר.

אוי

איך לעזור?

אין לי עצה בשבילך, רק חיזוק וירטואלי

מחזיקה אצבעות לבעלך בראיון מחר

תודה לכן על החיבוקים.
מחר יש לי פגישה עם מישהו שמעוניין לראות את הדירה.אני מקוה שיצא מזה משהו.
אני נוסעת עם הקטנה לב"ש ואני נרגשת. איך זה יהיה לבוא לשם ולראות את הדירה הריקה. את החברות.
יש לנו מן תחושה משונה של "לחזור הביתה". כשאנו אומרים הביתה לי מיד עולה תחושה של ב"ש.וזה מוזר. כי אף פעם לא חשבתי על המקום הזה כבית בשבילי.ואילו עכשיו זה כן.
אני מנסה לחשוב חיובי. להתרכז קודם במחר.
מחר יש את הראיון את הנסיעה ואת הצגת הבית לשוכר פוטנציאלי.
אני רואה את בן זוגי כובש אותם בסערה.הם משתגעים עליו. הוא העובד שנראה להם הכי מתאים לתפקיד.
הנסיעה עוברת בשלום. כלונו מגיעים למחוז חפצנו בריאים ושלמים.
השוכר נדלק על הדירה ורוצה מיד לשכור איתנו חוזה.זו הדירה נעימה, עם אנרגיות טובות.
כן יהי רצון.
ובאויריה אופטימית זו אלך לישון. לילה טוב מירושלים.

בוקר טוב חמודה.
את ההודעה הזאת אולי לא תראי
כי תהיי כבר בדרך.
בהצלחה....

_גסתי שאלה אותי- למה את לא כמו כולנו? כולנו עובדות , רואות את הילדים אחרי העבודה, מנקות מבשלות. והחיים נורמילם. בסדר גמור.
מה את עשויה מסוכר?_

את לא כמו כולם. כיף לך שאת ככה.
מקווה שתמצאו את הדרך.

מיץ פטל יקרה
אני מרגישה באותו סרט
אנחנו בגרעון כלכלי, ומרגיש מאוד לחוץ.
אני עובדת ביחד עם בעלי בסטודיו לגרפיקה, עסק שלנו עצמאי.
וזה לא מספיק לנו.
אני מתחילה להבין שחייבים להתפצל, חייבים עוד הכנסה.
אני ממש לא רוצה בוסים על הראש ולכתוב קורות חיים, והפחד מלהוכיח את עצמי ועוד ועוד.
בעלי לא דוחף בכלל, ומאמין שנסתדר, אנחנו גם מאוד אוהבים לעבוד ביחד.
אבל- אני מרגישה את הקטע של האחריות נושף לי בעורף.
כאילו עכשיו בנקודה זו בחיים אין לי הרבה בחירות, אני חייבת לתמוך כלכלית במשפחתי נקודה.
אז הנה אני גם כותבת לך, עוד דרך לאסוף את עצמי, ואולי לעזור גם לך.
מה שעומד עכשיו על הפרק באמת זה בטחון כלכלי,
אז אולי ניפרד לחצי שנה עד שיתרווח לנו.
היום אני הולכת לשלוח את הפקס הראשון.
מה אגיד לך הלוואי שההיתי שלמה לגמרי, אבל מתחיל להרגיש שלפעמים צריך לעשות לא רק מה שרוצים.
בכל מקרה אני אוספת את עצמי ומנסה "להתבגר" ממש ככה.
כל טוב.

בהצלחה מיצ'וש! הכל יסתדר, אני בטוחה!
המשיכי להאמין בדברים החשובים לך באמת!

הרגע חזרנו מהדרום. היה נפלא. כל כך מחבק.
נטענתי באנרגיות עד לפעם הבאה. אני רוצה לנסוע לשם אחת לחודש כמו שנוסעים למשפחה. והם הרי המשפחה שלי.
הבשורות הטובות הן שמצאתי שוכר לבית וסגרנו חוזה!!!!!!
הלכתי בידיעה מאוד ברורה שאני הולכת למצוא אותו. הכנתי לי תוכנית למתקפה. תכננתי אסטרטגיות.
והיקום שלח אותו.
ביקשתי זוג + ילדים שיוכלו להנות מהבניין המיוחד שלנו ומתקניו. בקשתי אנשים טובים.
ביקשתי כאלו שיטעינו אותו בטוב.
וקיבלתי.
תודה תודה תודה.
תודה גם לכם על התמיכה והתפילה.
עכשיו נתפלל לעבודה מכובדת וטובה לבן הזוג. כזו שתאפשר לי להשאר בבית או מקסימום שבמקסימום לעבוד עד חצי משרה.
ונאמר אמן.

ושוב תודה לכן. אתן כל כך משמעותיות עבורי.
שתדעו.

.

אמן! ושוב

ונאמר אמן.
אמן!

כאילו עכשיו בנקודה זו בחיים אין לי הרבה בחירות, אני חייבת לתמוך כלכלית במשפחתי נקודה.

שכנה,גם אני חשה כך בדיוק.
אבל כשיש מטרה מול העיניים , יש משהו שמאוד רוצים להגיע אליו אז מוכנים גם להתאמץ.

עכשיו ברור לי יותר שלצעד כזה של מעבר צריך כסף בצד. כמה? אני לא יודעת.
אנחנו שמנו בצד משהו כמו 25 אלף שקל. וזה גם לא הספיק לנו. פשוט כי היו דברים לא צפויים נוספים.
אתמול התקשרו מהבנק. חרגנו מעל המסגרת.המשכורות לא נכנסו. גם לא דמי האבטלה.
לקחנו הלואה קטנה עד יעבור הזעם.ואמא שלי מלאה לי את הבית עם אוכל לחודש.אז אצטרך להשלים עם מוצרי חלב ופרות וירקות.
אני מרגישה שאני מוכנה לשלם את המחיר הזה בשביל המעבר.
ברור לי שזהו מצב זמני. עד שנמצא את עצמנו פה ונתאזן.
כמו הגירה לארץ אחרת.
אני שמחה מאוד מאוד להיות פה. יש בי תחושה של שלמות.
גם תחושת הבדידות היא תחושה זמנית. הכל זמני. אני מאמינה שעד פורים כבר נמצא את האיזון שלנו.

לחיות בתחושה של החמצה ,וויתור על חלומות, נראה לי משהו הרבה יותר קשה לשאת.

לחיות בתחושה של החמצה ,וויתור על חלומות, נראה לי משהו הרבה יותר קשה לשאת. @}
מקווה שהדברים יסתדרו. בעצם, בטוח שיסתדרו.

מיץ פטל יקרה שלום,
קראתי את הדף כולו היום,אני חדשה כאן, ונהנהתי מאוד- מהפתיחות שלך,מהחכמה שלך ובעיקר מכוחות הנפש שלך..
אני מאוד מתחברת לכל העניין של מעבר דירה וכו'.
אני עברתי דירה עם בעלי ובנותי מישוב קטן ויפה לעיר במרכז.
השיקולים היו שונים ומגוונים ולא כולם "הגיוניים". מבחינה כספית המעבר היה מאוד גדול- מבית זול בשטחים לבית יקר בעיר,וחייב אותנו להרבה אומץ וכו'.
עכשיו לאחר מעט הזמן שחלף מאז המעבר, אני לצערי לא מרוצה. יש בי תחושת חרטה גדולה, אני מרגישה שהניעו אותי דברים שונים לעזוב שהם לא ברורים לי עד הסוף,ועצוב וקשה לי.
גם אני עזבתי עבודה טובה ואהובה לטובת המעבר,עזבתי בית נחמד,היו אמנם חסרונות שם כמו הגנים שהיו מאוד בינוניים לטעמי ועוד.
מאוד התחברתי לגעגועים שאת מתארת,הוי כמה זה מבלבל אותי, פתאם אני רואה רק את השלילי ונשאבת למטה.
אני מרגישה שהפסקתי לסמוך על עצמי בבחירות שאני עושה, שלי עצמי הן לא ברורות לגמרי,וזה מה שקשה לי.
אשמח אם תצליחי להתיחס..

ואוו כוכב, כמה שאני מזדהה איתך היום.
היום אני מרגישה שאני מוכנה לקפל את העסק לפני שיהיה מאוחר מידי ולחזור.
הרבה דברים, לא מסתדרים לי. יותר מידי דברים בבת אחת. כאלו נדבקה מן אנרגיה שגורמת רק לסיבוכים.
אנו מגלים יותר ויותר כמה יקר לחיות כאן .מאוד יקר. כל שכן כשכרגע איננו עובדים.
אנו מאוד טרודים בעניין העבודה. גם לו וגם לי. לפעמים מרב שאני לחוצה אני מרגישה כמו בתוך ענן. ערפול חושים.
איי שם בעננים. מרגישה מאוד בחוץ בישוב. דברים קורים פה ואני לא מרגישה או מקבלת את ההרגשה של חלק מכאן.
עולים קשיים אפילו עם הורים מהגן ,עם הגננות. הצעקות האינסופיות פה בשעות היום עד שהילדים נרדמים, מוצאים אותי ומאיזון שוב ושוב. גם לא נעים מהשכנים.הגדול מסתבך שוב ושוב במריבות עם הילדים פה . גדולים וקטנים. וזה לא נעים. גם לנו.לבוא להציג את עצמנו כחדשים שהבן שלנו הסתבך עם הבן שלהם.
סמכתי על הבוסית שלי שברגע שיתפנו תקנים היא תידע אותי. אך היא לא עשתה זאת. וכשאני מתקשרת להזכיר לה זה מעצבן אותה.
משהו פה לא מתרומם.
היום אני מרגישה כל כך קטנה. חלשה. נמוכה.
השיעור שלי הוא לקחת אחריות הוא לתפעל את הכל בעצמי. אבל יש דברים שזה כבר מעבר למה שנוגע לי.
אולי זה כמו הסיפור של האלכימאי. שמצא את אוצרו בדיוק במקום שהיה בו בהתחלה. אבל בלי שעשה את הדרך למצריים
לא היה יודע זאת.
אולי אלו קשיי קליטה. קשיים ראשוניים. אני לא יודעת מה.
אני מרגישה שהאנרגיה הזו הנמוכה גם שלי וגם שלו עושה לנו רע. ומושכת אליה עוד ועוד קשיים.

אני מרגישה שהפסקתי לסמוך על עצמי בבחירות שאני עושה, שלי עצמי הן לא ברורות לגמרי,וזה מה שקשה לי.
כוכב יקרה, וגם אני שם. מנסה לחפש את עצמי.איפה הנמרה שבי? איפה היא?
לפני כמה זמן עברתם? מעניין אותי לשמוע גם מדוע בחרתם לעבור לשם?
שבת שלום.

מיץ
יש תמיד פער בין מה שחושבים שיהיה לבין איך שזה מרגיש. ידעת שזה יהיה קשה, אבל עכשיו שזה קשה - זה מרגיש אחרת לגמרי (זה באמת קשה) ועולה השאלה איך מתמודדים בתוך היום יום עם הקושי, איך מרימים את האנרגיה, איך יוצרים לילדים מקום בטוח, איך מוצאים פרנסה. איך מתפקדים בתוך מצב קשה.
אני יכולה לספר לך שלי היו כמה שנים מאד קשות כאלו. שנים שלקום בבוקר היה עניין רציני. שנים שלא ידעתי אם במכולת ימכרו לי היום וכמובן השיחות האלו מהבנק...
השנים האלו, ובעיקר היכולת שהתפתחה בי, להתמודד עם קושי, לעשות סדרי עדיפויות נכונים לנו, למצוא את הדרך שלי, כל אלו חישלו אותי (אבל גם החלישו אותי, למדתי לדעת שאני לא עשוייה מברזל וצריכה המון עזרה כדי לתפקד)
משגב בשבילי היתה "שנות המדבר" שלי - שנים של קושי, של חוסר השתרשות למרות המון נסיונות ושנים של התגבשות (וקבלת מצוות..)
אי אפשר לדעת מה משגב תביא לכם. הקפיצה שנתתם לצפון היא לא תהליך אורגני, אלא באמת קפיצת ראש ועכשיו צריך לראות מה יהיה ומה תעשו.
נראה שעבודה היא שורש חשוב מאד. האם יש דרך כלשהי לעזור לכם בכך?

מיצי
מה הענינים. אולי תתקשרי?
אני שומעת את הקושי שלך ונראה לי שזה טיבעי לגמרי. את במקום חדש, את יוצרת את החיים שלך מחדש ביחד עם מסטר מיץ והילדים. ככה זה עכשיו. יש את הרגעים של התרוממות הרוח כשאת מסתכלת החוצה מהחלון או יוצאת לטייל בטבע שליד הבית....בטח יש הרבה רגעים כאלה. ויש המול רגעים של חרדה, בלבול, פחד וחוסר ודאות.

מה שאני עושה בתקופות כאלה: חושבת על הימים הקרובים בלבד ומשקיעה בהם את האנרגיות שלי. לא מפנטזת רחוק יותר. לוקחת כל יום בנפרד. כשחושבים רחוק בזמנים של חרדה זה רק מעצים את הפחד ממה יהיה....
אני קוראת אותך ואני לא מודאגת בכלל. אני יודעת שזה המקום שלכם וששם תגשימו הרבה ממה שקיוויתם לו. כל הרגשות הללו זמניים. את יודעת את זה.

ההורים שלי כאן בעניין הדירה ועברתי ימים של פחדים בעניין (את יודעת), אבל סוף סוף נראה לי ששחררתי במקצת
אז שבת שלום יקירה.

מיץ יקרה,
עברנו לפני שלושה חודשים ,כמעט.רצינו לעבור,יותר נכון אני זו הייתה שלחצה בעניין ,כי הרגשתי כמו בכלא בישוב ההוא,מנותקת,לא באים לבקר בשעות החשיכה,רק בית ועבודה וכו,'.
בגלל שזה היה ישוב קטן אז לקח לי שנים,ואני לא מגזימה ,להשתחרר מהמחשבות שמה חושבים ומה יגידו.
אני מודה שהשתחררתי מכל אותן מחשבות נעשה לי הרבה יותר קל..אבל זה היה מאוחר מדי,מצאנו קונה לבית והיינו בעיצומו של תהליך...ולא היה לי את האומץ להגיד רגע אני לא בטוחה בהחלטה...
אני מבינה את קשייך שהם באמת לא רק קשיי הסתגלות "רגילים" אלא קיומיים...אני בהחלט ממליצה לקחת את שארית כוחותייך ולהתאמן בחשיבה חיובית..(כמה קל לי לייעץ לאחרים וכמה זה לעיתים קשה לביצוע,אך אני מוכנה לעזור לך).
תדמיני את העבודה שאת רוצה ,תכנסי לפרטי פרטים וזה יגיע.
אני חושבת שעשית צעד נכון לך ולילדיך.בבקשה אל תשאבי למחשבות הרסניות כגון: מה השכנים חושבים,ועל בנך שרב עם ילדים.הם בסך הכל ילדים ...תהיי גאה בהם,ואל תתבישי אף פעם.מנסיון,זה לא שווה..
אז ליליה טוב ואשמח ל"דבר" והכיר יותר...

ועוד משהו מיץ-תעזבי את הבוסית שלך במנוחה.את עכשיו בצפון,אז תנסי להיות ממוקדת בו.
את מנסה לפעול בשתי החזיתות של הדרום והצפון,אך כמה שזה מוכר לי...

נועה, ענבל וכוכב. כמה שאני זקוקה למילים הללו. כמו אויר.
נועה,
ועולה השאלה איך מתמודדים בתוך היום יום עם הקושי, איך מרימים את האנרגיה, איך יוצרים לילדים מקום בטוח, איך מוצאים פרנסה. איך מתפקדים בתוך מצב קשה.
זו באמת ה שאלה. יש לך רעיונות בשבילי?איך באמת יוצרים מקום בטוח בתוך התחושות הללו?
ציער אותי לשמוע שהיו לך שנים קשות באזור הזה. בא לך לספר קצת?

האם יש דרך כלשהי לעזור לכם בכך? אפשר לבוא לבקר אתכם השבוע?

ענבל שלי,גם לי ידוע שזה תהליך טיבעי. אבל כשאני בתוך התחושות הללו,במיוחד אתמול, חשתי מבוהלת מאוד.
היום היה לי יום מוצלח יותר.
בתקופות כאלו גם אני משתדלת להתמקד בכאן ועכשיו. לא יכולתי לנקות, אז בן זוגי, ניקה רק את שרותים והאמבטיה. בזב מוצא נקיו השבת. אני יצאתי עם הילדים שהיו מאוד סוערים לטיול. ורצתי אתם, התנדנדתי איתם, והוצאתי קצת אנרגיה יחד איתם. זה גם שחרר בי משהו.
אכלנו ארוחת שבת והילדים פרשו לישון מוקדם. בערב, הלכתי להתקלח.פנקתי את עצמי בכל מיני מסכות לפנים ולשיער שמזמן מזמן לא עשיתי.הייתי שם אולי שעה וחצי. זה גם מאוד עזר לי.
ואז צפינו בסרט, שתינו שוקו, התכרבלנו יחד. והביחד הזה גם עזר וחיזק אותי.
היום עבדנו כולנו בגינה. היה לי ממש כיף. האדמה הזו. הריח הזה. משכר,ממכר.לחוש אותה בידיים הציפורניים. להתענג עליה בכפות רגליים יחפות.חוויה חושית מדהימה.
וגם העשיה המשפחתית הזו פתאום, היתה חדשה,ומיוחדת.הילדים קטפו פירות מהעצים, וזיתים. וכל אחד היה עסוק בעבודה שלו או סייע למישהו אחר.זה באמת היה משהו מאוד יוצא דופן שקרה לנו.יום שלם שעבר כמעט בלי צעקות, בלי בכי, בלי עצבים.בלי מרדפים . וכולנו עבדנו שם. יחד.
כאלו התגבשנו קצת.
אח"כ פרשנו לאכול ולנוח ובקרנו חברים יקרים, איתם הרגשנו רצויים ואהובים. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
חזרנו מעודדים ,עם תקוה, עם ציוד.והביקור זרם כל כך נעים ונינוח. תודה תודה לכם.

.
אז מה צפוי לנו מחר? הבוע? אני לא יודעת. גם לא רוצה לחשוב.
כמו שאמרת יקרה,
לא מפנטזת רחוק יותר. לוקחת כל יום בנפרד.
נדבר מחר.

כוכב, ואוו, עברו שלושה חודשים ואת חשה חרטה על המעבר.
מדוע?מה הכי קשה לך שם?את עובדת?בני כמה ילדיך?

להשתחרר מהמחשבות שמה חושבים ומה יגידו - זה בדיוק מה שאני צריכה ללמוד לעשות ומהר. אחרת לא אשרוד כאן.
בישוב קטן כשוכלם מכירים את כולם, גם השמועות והידיעות עוברות מהר. מהר מידי.
אחד הדברים שהתמודדתי איתם בחיי זה היה ה " מה יגידו ". גם בנוגע לצעד הזה לפה.
בן זוגי ואני, אנשים לא קונבנציונילים בחברה הרגילה. די מוזרים. ודי נטרלנו את ה"מה יגידו", באורח חיינו.
אלא שפה, מרב שאני רוצה להתקבל בברכה,ולהיות חברותית ונחמדה לאנשים פה, ולבסס את מקומי כאן,
אני חוטאת בחטא ה"מה יגידו". ולפעמים אני מגזימה.
תודה הזכרת לי את זה. אני יחשוב על זה קצת .
אני בהחלט ממליצה לקחת את שארית כוחותייך ולהתאמן בחשיבה חיובית..(

תודה גם על זה. אני מאוד משתמשת בכלי הזה. אבל פתאום עייפתי. אין לי כרגע תמונה לגבי העבודה שלי, פשוט כי אני רוצה להיות בבית. עם הבת שלי. ונראה לי שעם גישה כזו לא אמצא עבודה כל כך מהר.
אני לא יודעת מה לעשות כרגע. כי כלכלית אני חייבת לעבוד. אבל במה. וכמה זמן.ומה יהיה עם הבת שלי.
אני חושבת על זה ונעשה לי רע.
לפעמים אני חושבת מה יותר עדיף. לגור בב"ש בחצי הום סקולינג?או להיות פה עם עבודה מלאה?
מסובך מידי.
לגבי הבוסית שלי, אני לא יכולה לעזוב אותה. היא מנהלת ארצית. והיא ממונה על התקנים של אזור הצפון. אז רק היא יכולה לאפשר לי לחזור לעבודה באותו הגוף.