הפעם בלי להתבייש
-
- הודעות: 147
- הצטרפות: 27 מאי 2009, 14:12
- דף אישי: הדף האישי של מרפסת_ולימונדה*
הפעם בלי להתבייש
באמת מה שעברת היה נורא, ובאמת את היית ילדה מתוקה ומדהימה - שהיה לא רק אפשר אלא ראוי לאהוב, ובאמת לא היית אשמה בשום דבר, וזה באמ-ת לא היה מגיע לך !
באמת. לגמרי.
_גם בילדות יכולתי גם בלי. הנה, עובדה ששרדתי. לא?
אז נכון שאפשר בלי.
אבל את זה כבר ניסיתי.
אני מעדיפה עִם._
גריינתי.
באמת. לגמרי.
_גם בילדות יכולתי גם בלי. הנה, עובדה ששרדתי. לא?
אז נכון שאפשר בלי.
אבל את זה כבר ניסיתי.
אני מעדיפה עִם._
גריינתי.
-
- הודעות: 4316
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
הפעם בלי להתבייש
אני קוראת, אבל לפעמים כבד לי להגיב.
אוהבת אותך ומתפעלת מהאומץ שלך ומהתהליך שאת עוברת.
אוהבת אותך ומתפעלת מהאומץ שלך ומהתהליך שאת עוברת.
-
- הודעות: 1600
- הצטרפות: 27 נובמבר 2006, 02:52
- דף אישי: הדף האישי של עשב_השדה*
הפעם בלי להתבייש
_מתאים לי להעתיק לכאן שיר שכתבתי בגיל 26:
אני בת עשרים ושש וכולם אומרים לי
את נראית בת עשרים ושתיים
כשאני אהיה בת עשרים ושתיים
יגידו לי עוד לא נולדת
כשעוד לא נולדתי
יגידו לי את לא נראית |
אני הולכת אחורה במעגל הזמן
רוצה להתכנס כמו עובר
להתעטף בחום הרחם הרחום |
אני לא נראית בגילי אבל הגיל שלי
עתיק מאוד
הלב שלי מלא
שברים ארכיאולוגיים
שברים גיאולוגיים
ושברים עשרוניים |
תנו לי נשיקות תגידו לי מילים טובות
אני רוצה להיות ילדה אמיתית
נבונה ואהובה
הילדה שאף פעם
לא הייתי_
תודה לך
איזו אשה מוכשרת,
וואו
אני בת עשרים ושש וכולם אומרים לי
את נראית בת עשרים ושתיים
כשאני אהיה בת עשרים ושתיים
יגידו לי עוד לא נולדת
כשעוד לא נולדתי
יגידו לי את לא נראית |
אני הולכת אחורה במעגל הזמן
רוצה להתכנס כמו עובר
להתעטף בחום הרחם הרחום |
אני לא נראית בגילי אבל הגיל שלי
עתיק מאוד
הלב שלי מלא
שברים ארכיאולוגיים
שברים גיאולוגיים
ושברים עשרוניים |
תנו לי נשיקות תגידו לי מילים טובות
אני רוצה להיות ילדה אמיתית
נבונה ואהובה
הילדה שאף פעם
לא הייתי_
תודה לך
איזו אשה מוכשרת,
וואו
-
- הודעות: 375
- הצטרפות: 29 יוני 2009, 18:16
- דף אישי: הדף האישי של שחף_אהובי*
הפעם בלי להתבייש
אהבת,
כותבת מאוד בזהירות שאלה שאני שואלת את עצמי, מהמקום שאני נמצאת בו, וברור שיכול להיות שהיא לא מתאימה לך: ואם הילדה היא לא מתוקה ומקסימה, אלא באמת קופיקו קטנה, אז לא מגיע לה שיאהבו אותה? בדיוק כמו שהיא, עם כל חוסר הביטחון וחוסר החמידות והמדים המכוערים?
כותבת מאוד בזהירות שאלה שאני שואלת את עצמי, מהמקום שאני נמצאת בו, וברור שיכול להיות שהיא לא מתאימה לך: ואם הילדה היא לא מתוקה ומקסימה, אלא באמת קופיקו קטנה, אז לא מגיע לה שיאהבו אותה? בדיוק כמו שהיא, עם כל חוסר הביטחון וחוסר החמידות והמדים המכוערים?
-
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
הפעם בלי להתבייש
כותבת מאוד בזהירות שאלה שאני שואלת את עצמי, מהמקום שאני נמצאת בו, וברור שיכול להיות שהיא לא מתאימה לך: ואם הילדה היא לא מתוקה ומקסימה, אלא באמת קופיקו קטנה, אז לא מגיע לה שיאהבו אותה? בדיוק כמו שהיא, עם כל חוסר הביטחון וחוסר החמידות והמדים המכוערים?
ואם היא היתה נאהבת מלכתחילה, אולי היא לא היתה נהית כזאת קופיקו.
ואהבת יקרה, הסבל הוא אמיתי ברגע שאת סבלת ממנו. מה זה משנה אם מישהו אחר סבל יותר או פחות? אם את סבלת אז היה סבל, נקודה.
וכן, כל תינוק הוא ראוי לאהבה, ואם הוא לא נאהב אז משהו דפוק אצל ההורים שלו, ומשהו (כנראה) ישתבש גם אצלו. וחוסר אהבה הוא גם סבל. וגם סתם יחס לא מתאים יכול להיות סבל, למשל תינוק שבוכה ולא ניגשים, לא כי אמא לא אוהבת אלא כי היא מאמינה שטוב לו. זה בעיניו סבל, אפילו אם הסביבה הקרובה לא מחשיבה את זה כהתעללות. הכל בעיני המתבונן. באותה סיטואציה, כל אחד רואה משהו אחר.
(ואני קוראת, אבל לא תמיד כותבת כי לא רוצה להשתלט).
ואם היא היתה נאהבת מלכתחילה, אולי היא לא היתה נהית כזאת קופיקו.
ואהבת יקרה, הסבל הוא אמיתי ברגע שאת סבלת ממנו. מה זה משנה אם מישהו אחר סבל יותר או פחות? אם את סבלת אז היה סבל, נקודה.
וכן, כל תינוק הוא ראוי לאהבה, ואם הוא לא נאהב אז משהו דפוק אצל ההורים שלו, ומשהו (כנראה) ישתבש גם אצלו. וחוסר אהבה הוא גם סבל. וגם סתם יחס לא מתאים יכול להיות סבל, למשל תינוק שבוכה ולא ניגשים, לא כי אמא לא אוהבת אלא כי היא מאמינה שטוב לו. זה בעיניו סבל, אפילו אם הסביבה הקרובה לא מחשיבה את זה כהתעללות. הכל בעיני המתבונן. באותה סיטואציה, כל אחד רואה משהו אחר.
(ואני קוראת, אבל לא תמיד כותבת כי לא רוצה להשתלט).
-
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
הפעם בלי להתבייש
כבר הלכתי לישון, אבל חשבתי על עוד משהו.
נראה לי שלאחרונה בחברה שלנו, בגלל בתי המשפט המגובים בתקשורת חובבת סנסציות, השתלט השיח המשפטי של אשם ולא אשם, מה שכולל את המושג זכאי מחמת הספק. והשתלט השיח שמישהו אשם רק אם הוא הורשע מעבל לכל ספק, ואחרת הוא זכאי. וגם שזה חשוב כדי שאפשר יהיה לתת עונש צודק, שאחריו הנאשם כבר "כאילו" לא אשם. נראה לי שייתכן שאת מנסה לשכנע את עצמך שעברת התעללות וסבל ושזו אמת לאמיתה ומעל לכל ספק. כי רק אם תוכיחי את זה, אז תהיי את רשאית - אני אפילו לא יודעת מה. לעשות משהו? לחשוב משהו?
אבל כאן זה החיים האמיתיים, ולא תמיד יש רשות שופטת ומבצעת, ושכר ועונש, לא הכל שפיט. יש תחום אפור גדול, וצריך לחיות איתו. אולי זה יעזור להבין למה התכוונתי בפסקה הקודמת שלי.
נראה לי שלאחרונה בחברה שלנו, בגלל בתי המשפט המגובים בתקשורת חובבת סנסציות, השתלט השיח המשפטי של אשם ולא אשם, מה שכולל את המושג זכאי מחמת הספק. והשתלט השיח שמישהו אשם רק אם הוא הורשע מעבל לכל ספק, ואחרת הוא זכאי. וגם שזה חשוב כדי שאפשר יהיה לתת עונש צודק, שאחריו הנאשם כבר "כאילו" לא אשם. נראה לי שייתכן שאת מנסה לשכנע את עצמך שעברת התעללות וסבל ושזו אמת לאמיתה ומעל לכל ספק. כי רק אם תוכיחי את זה, אז תהיי את רשאית - אני אפילו לא יודעת מה. לעשות משהו? לחשוב משהו?
אבל כאן זה החיים האמיתיים, ולא תמיד יש רשות שופטת ומבצעת, ושכר ועונש, לא הכל שפיט. יש תחום אפור גדול, וצריך לחיות איתו. אולי זה יעזור להבין למה התכוונתי בפסקה הקודמת שלי.
-
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
הפעם בלי להתבייש
את יודעת אהבת, קראתי בדף הזה היום (לא הכל אבל את הדברים האחרונים בעיקר) וקוראים לי כל מיני דברים.
למשל,מצאתי את עצמי חושבת - "מה, זה לא נשמע כל כך נורא... ממה היא עושה עניין...?"
ואז במשך היום שלי התחלתי לשים לב שאני עושה כל מיני דברים עם הילדים שלי שהם בעצם יכולים להיות מאד מאד פוגעים.
הסתכלתי על עצמי מהצד היום יותר מתמיד בעקבות הקריאה כאן, ומצאתי את עצמי מתנהגת בצורה די מזויעה לצערי.
אני לא שופטת את עצמי אבל אני כן מודה לך כי זה עזר לי לפתוח את העיניים לכמה דברים שאולי עשיתי באוטומטיות עד עכשיו, כלאחר יד והייתי שמחה לשנות.
זה מעניין כי אני גם כן לא אהבתי את עצמי בתור ילדה.
בגיל 7 כששאלתי את אמא שלי למה היא אף פעם לא מחבקת אותי כמו שהיא מחבקת את אחיותיי היא אמרה לי שאני דומה לה מידי והיא לא אוהבת את עצמה לכן קשה לה להתקרב אלי.
מאז שאני קטנה רציתי ילדים אבל לא רציתי בנות, אך ורק בנים , לא חשבתי שאוכל לאהוב ילדה קטנה איכס, ולכן פחדתי מאד להיכנס להריון.
כשילדתי את הראשון שלי והוא היה בן רווח לי מאד.
היום לשמחתי אחרי שלושה בנים יש לי בת ואני מאוהבת בה עד השמים ומעבר לו!!!!!!!!!!!!!!
משהו החלים בתוכי.
אבל כשקראתי את הדף שלך ושמתי לב איזו התנגדות מתעוררת בי הבנתי שיש לי עוד דרך לעשות,
שמתי לב שאני עדיין רוצה להעניש את הילדה הקטנה הזאת שלא אהבתי ובגלל זה קשה לי לקבל את הדברים שאת כותבת, קשה לי לקבל את הבקשה שלך לתמיכה במקום הזה.
אז תובנות חדשות נפתחות לי בעקבות הבלוג שלך.
מאחלת לך הרבה טוב הרבה אהבה ושקט נפשי.
למשל,מצאתי את עצמי חושבת - "מה, זה לא נשמע כל כך נורא... ממה היא עושה עניין...?"
ואז במשך היום שלי התחלתי לשים לב שאני עושה כל מיני דברים עם הילדים שלי שהם בעצם יכולים להיות מאד מאד פוגעים.
הסתכלתי על עצמי מהצד היום יותר מתמיד בעקבות הקריאה כאן, ומצאתי את עצמי מתנהגת בצורה די מזויעה לצערי.
אני לא שופטת את עצמי אבל אני כן מודה לך כי זה עזר לי לפתוח את העיניים לכמה דברים שאולי עשיתי באוטומטיות עד עכשיו, כלאחר יד והייתי שמחה לשנות.
זה מעניין כי אני גם כן לא אהבתי את עצמי בתור ילדה.
בגיל 7 כששאלתי את אמא שלי למה היא אף פעם לא מחבקת אותי כמו שהיא מחבקת את אחיותיי היא אמרה לי שאני דומה לה מידי והיא לא אוהבת את עצמה לכן קשה לה להתקרב אלי.
מאז שאני קטנה רציתי ילדים אבל לא רציתי בנות, אך ורק בנים , לא חשבתי שאוכל לאהוב ילדה קטנה איכס, ולכן פחדתי מאד להיכנס להריון.
כשילדתי את הראשון שלי והוא היה בן רווח לי מאד.
היום לשמחתי אחרי שלושה בנים יש לי בת ואני מאוהבת בה עד השמים ומעבר לו!!!!!!!!!!!!!!
משהו החלים בתוכי.
אבל כשקראתי את הדף שלך ושמתי לב איזו התנגדות מתעוררת בי הבנתי שיש לי עוד דרך לעשות,
שמתי לב שאני עדיין רוצה להעניש את הילדה הקטנה הזאת שלא אהבתי ובגלל זה קשה לי לקבל את הדברים שאת כותבת, קשה לי לקבל את הבקשה שלך לתמיכה במקום הזה.
אז תובנות חדשות נפתחות לי בעקבות הבלוג שלך.
מאחלת לך הרבה טוב הרבה אהבה ושקט נפשי.
-
- הודעות: 262
- הצטרפות: 22 פברואר 2009, 14:46
- דף אישי: הדף האישי של תמי_אמא_לשתיים*
הפעם בלי להתבייש
רק רוצה להגיד שאני קוראת גם אם לא תמיד מגיבה מיד. מעריכה את אומץ ליבך. וחושבת שאין באמת דבר כזה ילדה קופיקו בעיני אמא שלה שאוהבת אותה. אם היא קופיקו זה רק בעיני מישהו עוין. או לא מספיק אוהב. בכלל, היום נדמה לנו שיופי ומתיקות הם עניינים אובייקטיביים כאלה שנקבעים על-פי נורמות של חברות הפרסום, אבל לדעתי זה בכלל לא כך. המתיקות היא לגמרי תלויית מבט אוהב. וגם היופי. וכמובן שמבט אוהב מצמיח בטחון וערך עצמי. אני לא מאמינה ביופי אובייקטיבי, לא כשמדובר בילדות שלי.
-
- הודעות: 147
- הצטרפות: 27 מאי 2009, 14:12
- דף אישי: הדף האישי של מרפסת_ולימונדה*
הפעם בלי להתבייש
המתיקות היא לגמרי תלויית מבט אוהב. וגם היופי. וכמובן שמבט אוהב מצמיח בטחון וערך עצמי.
לגמרי. וזכור לי במעומעם שכשנולדה בכורתי חלפה מחשבה במוחי שבטח "אובייקטיבית" יהיה מי שיחשוב שהיא קופיקו אבל
אני לא מאמינה ביופי אובייקטיבי, לא כשמדובר בילדות שלי_ ובעיניי היא הייתה ועודנה הילדה ה _אהיבה ביותר בעולם כולו.
ומה שאפילו חשוב יותר, גם בעיניה זהו המצב, ואין לי אלא לקוות שדעתה בנושא לא תשתנה...
לגמרי. וזכור לי במעומעם שכשנולדה בכורתי חלפה מחשבה במוחי שבטח "אובייקטיבית" יהיה מי שיחשוב שהיא קופיקו אבל
אני לא מאמינה ביופי אובייקטיבי, לא כשמדובר בילדות שלי_ ובעיניי היא הייתה ועודנה הילדה ה _אהיבה ביותר בעולם כולו.
ומה שאפילו חשוב יותר, גם בעיניה זהו המצב, ואין לי אלא לקוות שדעתה בנושא לא תשתנה...
-
- הודעות: 375
- הצטרפות: 29 יוני 2009, 18:16
- דף אישי: הדף האישי של שחף_אהובי*
הפעם בלי להתבייש
ואם הילדה היא לא מתוקה ומקסימה, אלא באמת קופיקו קטנה, אז לא מגיע לה שיאהבו אותה?
ואם היא היתה נאהבת מלכתחילה, אולי היא לא היתה נהית כזאת קופיקו.
מסכימה עם כולכן, אני אנסה להסביר:
הכוונה היא לא לאיך ההורים שלנו היו צריכים לאהוב אותנו. אלא איך אני, הבוגרת, יכולה להשלים עם הזכרון הלא-אהוב של הילדה שהייתי.
או בניסוח אחר, איך "האני הבוגר" יכול לאהוב את הילדה הפנימית, שבמציאות שלה היא עדיין מכוערת.
אני מאוד זהירה כי זה נראה לי לא "טיפולי" , או תומך , להגיד, ואני מרשה לעצמי רק כי גם אני באותו מצב - הילדה הפנימית שלי קופיקו אמיתית.
אהבת, את כותבת שאת מסתכלת על תמונות כדי לראות "איך היית באמת" - מייד רציתי לנסות גם אבל תמונות הילדות שלי לא איתי. באמת מעניין.
עדיין נראה לי שאני צריכה למצוא דרך לאהוב אותה כמו שהיא, בתקווה שהיא באמת תשתנה, תקבל ביטחון עצמי ותפרח.
זה נראה רוחני או פילוסופי, אבל מהמקום שאני עומדת בו כרגע זו שאלה פרקטית לחלוטין.
כבר ראינו שהגישות שלנו לאותה בעיה יכולות להיות שונות, זו רק הפרספקטיבה שלי.
ואם היא היתה נאהבת מלכתחילה, אולי היא לא היתה נהית כזאת קופיקו.
מסכימה עם כולכן, אני אנסה להסביר:
הכוונה היא לא לאיך ההורים שלנו היו צריכים לאהוב אותנו. אלא איך אני, הבוגרת, יכולה להשלים עם הזכרון הלא-אהוב של הילדה שהייתי.
או בניסוח אחר, איך "האני הבוגר" יכול לאהוב את הילדה הפנימית, שבמציאות שלה היא עדיין מכוערת.
אני מאוד זהירה כי זה נראה לי לא "טיפולי" , או תומך , להגיד, ואני מרשה לעצמי רק כי גם אני באותו מצב - הילדה הפנימית שלי קופיקו אמיתית.
אהבת, את כותבת שאת מסתכלת על תמונות כדי לראות "איך היית באמת" - מייד רציתי לנסות גם אבל תמונות הילדות שלי לא איתי. באמת מעניין.
עדיין נראה לי שאני צריכה למצוא דרך לאהוב אותה כמו שהיא, בתקווה שהיא באמת תשתנה, תקבל ביטחון עצמי ותפרח.
זה נראה רוחני או פילוסופי, אבל מהמקום שאני עומדת בו כרגע זו שאלה פרקטית לחלוטין.
כבר ראינו שהגישות שלנו לאותה בעיה יכולות להיות שונות, זו רק הפרספקטיבה שלי.
-
- הודעות: 249
- הצטרפות: 02 אפריל 2009, 11:06
- דף אישי: הדף האישי של בן_השמשות*
הפעם בלי להתבייש
אהבת עולם יקרה, אני מניח שלכל אדם בעולם יש עולם פנימי עשיר בדימויים, זכרונות, תחושות ורגעים והתנסויות שהוא שומר לעצמו, או חולק בזהירות עם מעגל הקירבה הקרוב ביותר, או משחרר גם למעגלי קירבה רחבים יותר. אבל מזמן לא יצא לי להיות עד לשיתוף כל כך מפורט, כן וגלוי כמו שאת עושה. אני לא כותב לך את זה כדי לפמפם לך את האגו - למרות שאני מתחיל לחשוב לאחרונה (לא בהכרח בקשר אלייך, אלא ביחס לעצמי ובכלל) שגם לפמפם את האגו זה חשוב לפעמים. מכל מקום אני כותב את זה כי אני בכנות מתפעל ממך וחושב שהכתיבה שלך כאן היא אולי תרפיה לא רק לעצמך, אלא לכל כך הרבה אנשים שקוראים את זה ומקבלים השראה מהדברים מעוררי המחשבה ומעוררי ההשתאות שאת כותבת כאן בהתמדה. אני באמת מאמין שכל או כמעט כל מי שקורא אותך מרגיש כמוני, רק שלא תמיד יש משהו חכם לומר, לפחות לי. עם זאת ברור שאת עברת ועוברת דרך כל כך נפלאה ומיוחדת, שאת עצמך כל כך נפלאה ומיוחדת, וממש מסקרן יהיה לראות לאן תגיעי במשעולי מסע החיים האלה... נראה שהשמיים הם הגבול.
קבלי את הערכתי העמוקה וגם חיבוק גדול
קבלי את הערכתי העמוקה וגם חיבוק גדול
הפעם בלי להתבייש
יקירתי
קוראת אותך ומחבקת חזק חזק
באמת מה שעברת היה נורא, ובאמת את היית ילדה מתוקה ומדהימה - שהיה לא רק אפשר אלא ראוי לאהוב, ובאמת לא היית אשמה בשום דבר, וזה באמ-ת לא היה מגיע לך
את מדהימה אותי כל פעם מחדש, בתעצומות הנפש שלך וברגישותך (לטובה!!!)
קוראת אותך ומחבקת חזק חזק
באמת מה שעברת היה נורא, ובאמת את היית ילדה מתוקה ומדהימה - שהיה לא רק אפשר אלא ראוי לאהוב, ובאמת לא היית אשמה בשום דבר, וזה באמ-ת לא היה מגיע לך
את מדהימה אותי כל פעם מחדש, בתעצומות הנפש שלך וברגישותך (לטובה!!!)
-
- הודעות: 216
- הצטרפות: 20 נובמבר 2008, 22:37
- דף אישי: הדף האישי של רויטל_S*
הפעם בלי להתבייש
_זה חוסר שפיות בעיני. וגם כשלפעמים אני שומעת אותה מגרוני, (כי מה לעשות זה מודל ההורות שהיה דומיננטי בחיי וממנו ספגתי, הושפעתי וינקתי) יש בי, תודה לאל, את הצד שרואה את הסיטואצייה מלמעלה ועושה אנליזה מהירה: "האם אני מתנהגת כמוה? האם אני משחזרת?".
אני יכולה להעיד על עצמי שההתמודדות שלא לשחזר אותה או להידמות לה, היא עבודה יומיומית מבחינתי.עבודה אינטנסיבית ומעייפת._
השבוע דיברתי עם נשמה מתוקה ואוהבת מהאתר כאן בטלפון ואותם המילים נאמרו ...אני מקווה שהיא קוראת כאן כדי לראות שזה אמיתי ואל לה לפחד "לההפך" לאמא שלה..
אני יכולה להעיד על עצמי שההתמודדות שלא לשחזר אותה או להידמות לה, היא עבודה יומיומית מבחינתי.עבודה אינטנסיבית ומעייפת._
השבוע דיברתי עם נשמה מתוקה ואוהבת מהאתר כאן בטלפון ואותם המילים נאמרו ...אני מקווה שהיא קוראת כאן כדי לראות שזה אמיתי ואל לה לפחד "לההפך" לאמא שלה..
הפעם בלי להתבייש
_אז אני שואלת בסקרנות: "מה לא עובר? תני דוגמא אחת"
אז היא אומרת: צלקת. צלקת לא עוברת לעולם..!
אמרתי לעצמי בהשתאות: וואלה. נכון. צלקת לא עוברת לעולם. לא חשבתי על זה באותו הרגע.
צלקו אותנו כל כך קשה. זה לעולם לא יעבור._
נכון.
אבל היופי הוא שברבות השנים, צלקת לא כואבת - אם נעשה ריפוי לפצע עצמו.
מה שכואב הוא הפצע. הצלקת נשארת גם אחרי הריפוי, אבל זה רק סימן חקוק, אין לזה כאב.
אהבת אהובה,
הכאב יכול עבור, צריך לעבור, יעבור בסוף.
חזק
אז היא אומרת: צלקת. צלקת לא עוברת לעולם..!
אמרתי לעצמי בהשתאות: וואלה. נכון. צלקת לא עוברת לעולם. לא חשבתי על זה באותו הרגע.
צלקו אותנו כל כך קשה. זה לעולם לא יעבור._
נכון.
אבל היופי הוא שברבות השנים, צלקת לא כואבת - אם נעשה ריפוי לפצע עצמו.
מה שכואב הוא הפצע. הצלקת נשארת גם אחרי הריפוי, אבל זה רק סימן חקוק, אין לזה כאב.
אהבת אהובה,
הכאב יכול עבור, צריך לעבור, יעבור בסוף.
חזק
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
הפעם בלי להתבייש
.
מה שעברת היה נורא, ובאמת את היית ילדה מתוקה ומדהימה - שהיה לא רק אפשר אלא ראוי לאהוב, ובאמת לא היית אשמה בשום דבר, וזה באמ-ת לא היה מגיע לך !
מופיע המרגיעון "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"...
אז ההכרה בעיני היא שלך עצמך לא הייתה נגיעה בכל היחס הנוראי של הורייך.
היו להם בעיות מאאאאאדדדד רציניות והם הפנו אותן כלפיך מכיוון שהיית החוליה החלשה במשפחה.
קבלת על עצמך את האנרגיה השלילית שלהם ולא יכולת לראות את היופי שלך בגלל הכיעור שהם הפנו כלפייך.
מטען חיובי מושך אליו מטען שלילי, הלא כן?
הם פשוט השליכו עליך את המטענים שלהם ואת ספגת וספגת.
ועכשיו נראה שאת בתהליך התנקות.
סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל קבלי עוד
מה שעברת היה נורא, ובאמת את היית ילדה מתוקה ומדהימה - שהיה לא רק אפשר אלא ראוי לאהוב, ובאמת לא היית אשמה בשום דבר, וזה באמ-ת לא היה מגיע לך !
מופיע המרגיעון "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"...
אז ההכרה בעיני היא שלך עצמך לא הייתה נגיעה בכל היחס הנוראי של הורייך.
היו להם בעיות מאאאאאדדדד רציניות והם הפנו אותן כלפיך מכיוון שהיית החוליה החלשה במשפחה.
קבלת על עצמך את האנרגיה השלילית שלהם ולא יכולת לראות את היופי שלך בגלל הכיעור שהם הפנו כלפייך.
מטען חיובי מושך אליו מטען שלילי, הלא כן?
הם פשוט השליכו עליך את המטענים שלהם ואת ספגת וספגת.
ועכשיו נראה שאת בתהליך התנקות.
סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל קבלי עוד
-
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הפעם בלי להתבייש
חושבת עלייך הרבה.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
וואו, אני לא יודעת ממה להתחיל.
כמה תגובות נהדרות וחכמות.
ואני בכלל לא יכולתי בימים האחרונים להיכנס, כי הייתה בעיה במחשב הרגיל שלי, ולא רציתי להיכנס לדף ממחשב אחר.
ככל שיש לי יותר דברים שאני רוצה להגיב עליהם, יותר קשה לי לדעת במה להתחיל, ואז זה נדחה ונדחה.
אז נראה לי שאנסה להתחיל במשהו כלשהו, ואז כבר נראה.....
כמה תגובות נהדרות וחכמות.
ואני בכלל לא יכולתי בימים האחרונים להיכנס, כי הייתה בעיה במחשב הרגיל שלי, ולא רציתי להיכנס לדף ממחשב אחר.
ככל שיש לי יותר דברים שאני רוצה להגיב עליהם, יותר קשה לי לדעת במה להתחיל, ואז זה נדחה ונדחה.
אז נראה לי שאנסה להתחיל במשהו כלשהו, ואז כבר נראה.....
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
טוב, אני אתחיל מלומר, שהסיבה שאני לא עניתי עדיין על כל השאלות - לא כי אני לא רוצה, אלא לא מספיקה.
בנוסף - יש דברים שצריכים להגיע בזמן שלהם.
אז למשל, שאלה שנשאלה כבר מספר פעמים - למה אני עדיין גרה עם ההורים.
לא עניתי, לא משום שאני מתעלמת, אלא כי אני צריכה את הזמן הנכון לכתוב את זה. אני ממש לא מתעלמת.
(ובכל זאת, כבר כן התייחסתי בעבר לנושא מזווית כלשהי. אבל אני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו, כי אני מרגישה שזה היה אולי מוקדם מדי, ושעדיין לא הגיע הזמן להיכנס לזה לעומק)
בנוסף - יש דברים שצריכים להגיע בזמן שלהם.
אז למשל, שאלה שנשאלה כבר מספר פעמים - למה אני עדיין גרה עם ההורים.
לא עניתי, לא משום שאני מתעלמת, אלא כי אני צריכה את הזמן הנכון לכתוב את זה. אני ממש לא מתעלמת.
(ובכל זאת, כבר כן התייחסתי בעבר לנושא מזווית כלשהי. אבל אני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו, כי אני מרגישה שזה היה אולי מוקדם מדי, ושעדיין לא הגיע הזמן להיכנס לזה לעומק)
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
ומשהו ב'דרך אגב':
לא יודעת למה מלא פעמים שאני כותבת עולים לי 'מחכימונים' (מעצבנונים) על כבוד דווקא: 'רדיפה אחר הכבוד - מרחיקה את היכולת לקבלו'. 'הכבוד - מכביד'. וגם מהצד השני: 'כבד את עצמך'.
אני כל פעם אומרת למחכימון הזה: אוף, מה אתה רוצה? רד ממני. איפה אתה רואה כאן רדיפה אחרי כבוד? מה, בזה שאני משתפת כדי לעשות תהליך ריפוי - אז אני מחפשת כבוד?
אבל אני לא יודעת למה בכלל אני לוקחת את ה'מחכימונים' ברצינות. ובמיוחד את אלה שמדברים על כבוד.
ישר אני מרגישה לא בסדר במשהו.
מיד הספיקות העצמיים מתחילים לכרסם: 'אולי הם צודקים?'
עיקר ההשפעה שלהם עליי היא ביצירת רגשי אשמה.
וואי, אני שונאת את ה'מחכימונים' האלה.
לא יודעת למה מלא פעמים שאני כותבת עולים לי 'מחכימונים' (מעצבנונים) על כבוד דווקא: 'רדיפה אחר הכבוד - מרחיקה את היכולת לקבלו'. 'הכבוד - מכביד'. וגם מהצד השני: 'כבד את עצמך'.
אני כל פעם אומרת למחכימון הזה: אוף, מה אתה רוצה? רד ממני. איפה אתה רואה כאן רדיפה אחרי כבוד? מה, בזה שאני משתפת כדי לעשות תהליך ריפוי - אז אני מחפשת כבוד?
אבל אני לא יודעת למה בכלל אני לוקחת את ה'מחכימונים' ברצינות. ובמיוחד את אלה שמדברים על כבוד.
ישר אני מרגישה לא בסדר במשהו.
מיד הספיקות העצמיים מתחילים לכרסם: 'אולי הם צודקים?'
עיקר ההשפעה שלהם עליי היא ביצירת רגשי אשמה.
וואי, אני שונאת את ה'מחכימונים' האלה.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
(ועוד אחד מרגיז: 'מה את רוצה?'.
לא יודעת מה אני רוצה. למה כל פעם שאני באה לכתוב הודעה אני צריכה לחשוב מה אני רוצה.
ואם בא לי סתם להתעמק בשטויות עכשיו, ולא לחשוב על הרצון העמוק הרוחני שלי, ואיפה אני כרגע ביחס אליו?
יש הבדל בין סימנים מהיקום שבאים באקראי, לבין 'מחכימונים' ששוב ושוב חוזרים על עצמם. זה כבר הרבה יותר דומה לניירות של בזוקה....)
עיקר ההשפעה שלהם עליי היא ביצירת רגשי אשמה.
אה, ונכון שאפשר להגיד שאם ה'מחכימונים' משפיעים עליי כלכך - אז כדאי להתבונן בזה. אולי המשפטים שמעצבנים אותי יש בהם משהו? איפה אני מוצאת את הדבר הזה בתוכי? (כבוד למשל?) וכו' וכו'.
בטח שזה נכון.
אבל ברור שכל דבר שיגידו עליי - בין רע ובין טוב - יש לי משהו ממנו. זה לא כ"כ חוכמה. (למשל, גם ענווה גם חיפוש כבוד, גם נדיבות גם קמצנות, גם בגרות גם ילדותיות, ועוד ועוד...)
אז למה להתמקד דווקא ברע?
למה לעשות נאחס?
בשביל מה כל האמירות המניפולטיביות האלו?
חוצמזה, זה שזה משפיע עליי כלכך זה לא בהכרח בגלל שזה נכון לגביי יותר מלאחרים.
אלא שפשוט אני נורא בקלות מפנימה קולות מבחוץ, לוקחת הכול פנימה, קלה להתערער באמונה שלי בעצמי.
אז כן, אני יודעת שגם יש לי את הצורך ב'כבוד' (שזה בעצם יותר צורך ילדי בתשומת לב).
אבל דווקא במקרה של הדף הזה נראה לי שזה הרבה פחות רלוונטי.
וכך או כך, במה מועילים לי רגשי האשמה וההלקאה העצמית?!
אז די כבר, לא רוצה את ה'מגעילונים' האלה, שמחרבים לי כל פעם את המצב רוח כשאני באה לכתוב !
תמוגר הזוועה הזאת מהאתר !
לא יודעת מה אני רוצה. למה כל פעם שאני באה לכתוב הודעה אני צריכה לחשוב מה אני רוצה.
ואם בא לי סתם להתעמק בשטויות עכשיו, ולא לחשוב על הרצון העמוק הרוחני שלי, ואיפה אני כרגע ביחס אליו?
יש הבדל בין סימנים מהיקום שבאים באקראי, לבין 'מחכימונים' ששוב ושוב חוזרים על עצמם. זה כבר הרבה יותר דומה לניירות של בזוקה....)
עיקר ההשפעה שלהם עליי היא ביצירת רגשי אשמה.
אה, ונכון שאפשר להגיד שאם ה'מחכימונים' משפיעים עליי כלכך - אז כדאי להתבונן בזה. אולי המשפטים שמעצבנים אותי יש בהם משהו? איפה אני מוצאת את הדבר הזה בתוכי? (כבוד למשל?) וכו' וכו'.
בטח שזה נכון.
אבל ברור שכל דבר שיגידו עליי - בין רע ובין טוב - יש לי משהו ממנו. זה לא כ"כ חוכמה. (למשל, גם ענווה גם חיפוש כבוד, גם נדיבות גם קמצנות, גם בגרות גם ילדותיות, ועוד ועוד...)
אז למה להתמקד דווקא ברע?
למה לעשות נאחס?
בשביל מה כל האמירות המניפולטיביות האלו?
חוצמזה, זה שזה משפיע עליי כלכך זה לא בהכרח בגלל שזה נכון לגביי יותר מלאחרים.
אלא שפשוט אני נורא בקלות מפנימה קולות מבחוץ, לוקחת הכול פנימה, קלה להתערער באמונה שלי בעצמי.
אז כן, אני יודעת שגם יש לי את הצורך ב'כבוד' (שזה בעצם יותר צורך ילדי בתשומת לב).
אבל דווקא במקרה של הדף הזה נראה לי שזה הרבה פחות רלוונטי.
וכך או כך, במה מועילים לי רגשי האשמה וההלקאה העצמית?!
אז די כבר, לא רוצה את ה'מגעילונים' האלה, שמחרבים לי כל פעם את המצב רוח כשאני באה לכתוב !
תמוגר הזוועה הזאת מהאתר !
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
טוב, כל הנ"ל היה בכלל במאמר מוסגר.
נראה לי להתחיל לענות על הודעות שהן עוד מתחילת הבלוג, ושעדיין לא הספקתי לענות עליהן.
ולנסות להתקדם עם זה לאט לאט עד להודעות האחרונות (אולי במקביל להמשך הכתיבה).
כי שמתי לב, שככל שעובר הזמן זה מרגיש מוזר יותר לענות.
אבל חבל שלא, כי אלו דברים שהיה לי חשוב להתייחס אליהם.
*************
פלוני אלמונית:
_הזדעזעתי לזהות את עצמי באמא שלך
לשמוע מה זה עושה לילדים זה חשוב מאוד והלוואי שיעזור לי להשתנות ._
קיבלתי כאן בבלוג כמה הודעות דומות לזו (אני לא מצטטת את כולן כדי לא להכביד).
קודם כל, אני מודה למי שכתבו לי את הדברים האלו.
נראה לי שזה דורש אומץ להתבונן בצד הזה אצלנו.
גם עשה לי הרגשה טובה לדעת שלדברים שאני כותבת יש השפעה טובה בכיוון הזה. זה הפתיע אותי לשמוע.
הפתיע אותי לגלות שהבלוג רלוונטי לא רק למי שעבר דברים דומים - אלא גם למי שרוצה להימנע מלהעביר לילדיו דברים דומים.
אמנם קצת הרגשתי פתאום איזו אחריות על כתפיי במה שאני כותבת כאן, והצורך להמשיך 'לספק את הסחורה'. אבל אני משערת שזה לא נכון להרגיש כך.
אולי מי שהיה לו רלוונטי הנושא של העצבנות או הצעקות, לא היה לו רלוונטי הנושא של המכות. וטוב שכך. ואני לא חייבת להמשיך להיות 'רלוונטית'.
אני צריכה לכתוב על מה שעברתי, וכל אחד כמובן לוקח מזה מה שמתאים לו. לא צריכה לנסות לכוון לצרכים מסוימים של מי שקורא כאן.
בכל מקרה, משמח אותי לדעת שיש ערך למה שאני כותבת גם עבור אנשים אחרים.
נראה לי להתחיל לענות על הודעות שהן עוד מתחילת הבלוג, ושעדיין לא הספקתי לענות עליהן.
ולנסות להתקדם עם זה לאט לאט עד להודעות האחרונות (אולי במקביל להמשך הכתיבה).
כי שמתי לב, שככל שעובר הזמן זה מרגיש מוזר יותר לענות.
אבל חבל שלא, כי אלו דברים שהיה לי חשוב להתייחס אליהם.
*************
פלוני אלמונית:
_הזדעזעתי לזהות את עצמי באמא שלך
לשמוע מה זה עושה לילדים זה חשוב מאוד והלוואי שיעזור לי להשתנות ._
קיבלתי כאן בבלוג כמה הודעות דומות לזו (אני לא מצטטת את כולן כדי לא להכביד).
קודם כל, אני מודה למי שכתבו לי את הדברים האלו.
נראה לי שזה דורש אומץ להתבונן בצד הזה אצלנו.
גם עשה לי הרגשה טובה לדעת שלדברים שאני כותבת יש השפעה טובה בכיוון הזה. זה הפתיע אותי לשמוע.
הפתיע אותי לגלות שהבלוג רלוונטי לא רק למי שעבר דברים דומים - אלא גם למי שרוצה להימנע מלהעביר לילדיו דברים דומים.
אמנם קצת הרגשתי פתאום איזו אחריות על כתפיי במה שאני כותבת כאן, והצורך להמשיך 'לספק את הסחורה'. אבל אני משערת שזה לא נכון להרגיש כך.
אולי מי שהיה לו רלוונטי הנושא של העצבנות או הצעקות, לא היה לו רלוונטי הנושא של המכות. וטוב שכך. ואני לא חייבת להמשיך להיות 'רלוונטית'.
אני צריכה לכתוב על מה שעברתי, וכל אחד כמובן לוקח מזה מה שמתאים לו. לא צריכה לנסות לכוון לצרכים מסוימים של מי שקורא כאן.
בכל מקרה, משמח אותי לדעת שיש ערך למה שאני כותבת גם עבור אנשים אחרים.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
עשב השדה כתבה אז:
איך זה שבחרת לטפל בתינוקות? בכדי לא לפגוש את כל העומס לראשונה מול ילדיך?
ובכן, כפי שכבר סיפרתי פעם - כבר בגיל ההתבגרות הנושא של גידול ילדים ו'איך לעשות את זה נכון' עניין אותי, וכבר אז התחלתי לאסוף חומר בנושא - וזה נמשך כל השנים והתעצם מאוד מאז שנפגשתי ב'עיקרון הרצף' ואחר כך כשהכרתי את 'באופן'.
בכל השנים, וכבר מאז גיל ההתבגרות, היו ברורים לי 2 דברים:
כבר סיפרתי גם שבתקופה האחרונה אני די בספק אם אצליח להיות אמא טובה יותר - וזו אחת הסיבות שדי מרתיעות אותי מלרצות להביא ילדים. (אחת הסיבות, יש עוד).
ובכל מקרה, התחלתי לחשוב:
האם באמת אני רוצה ילדים? האם באמת אני צריכה ילדים?
או שכל התהליך הזה של ה'הכנה' שלי את עצמי לקראת ילדים זה בעצם נועד לדחוף אותי לשפר את עצמי - וזה מה שבעצם היה חשוב - הדרך עצמה ולא ה'מטרה'?
ובנוסף, אם אחת הסיבות העיקריות שאני רוצה ילדים היא כדי לתקן את הילדות שלי - האם זו סיבה מספיק טובה להביא ילדים?
אולי בעצם אף פעם לא באמת הרגשתי דחף לילדים, אלא הרגשתי דחף לתקן את הילדות שלי - וחשבתי שהדרך לעשות את זה היא באמצעות גידול ילדים?
כלומר, ברור לי שדרך גידול ילדים אפשר לצמוח הרבה מאוד. יותר מכל דבר אחר.
אבל ! אם אני לא מרגישה דחף עז להביא ילד לעולם - האם הסיבות של צמיחה או של 'תיקון' הן סיבות מספיק טובות כדי לדחוף את עצמי לעשות את זה?
כי מרגע שהבנתי שבעצם התיקון זה מה שאני מחפשת, ולא בהכרח לגדל ילד - אז הבנתי שאני צריכה לחשוב שוב אם אני באמת רוצה ילד.
אני חושבת שצריכות להיות עוד סיבות טובות להביא ילד, מלבד הרצון 'לעשות תיקון'.
ושהרצון לעשות תיקון לא יהיה על גב הילד.
ושלא אצטרך שהוא ייצא בדרך מסוימת דווקא כדי להשלים את מה שהיה חסר לי. רק אם אוכל לקבל שהוא יהיה כפי שהוא.
ובנוסף - האם יש עוד דרכים לעשות תיקון מלבד הבאת ילדים?
לא ייתכן בעיניי שזו תהיה הסיבה להביא ילדים.
(מה גם שאף אחד לא מבטיח לי שאצליח לעשות תיקון, ואז עלול להיות שאגרום סבל במקום לתקן. אז חייבות להיות סיבות ששוות גם את האפשרות הזאת).
*********
ובעניין השאלה על טיפול בתינוקות - אז אני חושבת שהטיפול בילדים ובתינוקות הוא המשך ישיר של התהליך שעברתי מאז גיל ההתבגרות בללמוד 'איך עושים את זה אחרת'.
ובאמת יש בזה אלמנט חזק של העניין הזה של ה'תיקון'.
עם כל החום שאני נותנת, ומילות החיבה, והאיפשור לביטוי של הילד (נגיד אם רוצה לצרוח בשביל הכיף), וההכלה של הבכי, ועוד ועוד.
כל מה שאני הייתי רוצה לקבל.
אני חושבת שדווקא בגלל מה שעברתי - אני מעולה עם ילדים. (רוב הזמן ).
כך שחיפוש התיקון הוא אולי סיבה טובה לעבוד עם ילדים.
ועדיין - אני לא רואה בזה סיבה מספיק טובה להביא ילדים לעולם. שזה הרבה יותר אחריות מלטפל בילדים שכבר קיימים. זה ממש להביא נשמה חדשה - שתצטרך לעבור כאן דרך שלמה.
אני לא יודעת אם אני יכולה כרגע לקחת את האחריות הזאת.
*********
ויותר מזה - דווקא בטיפול בילדים אני מגלה כמה זה יכול להיות קשה, וכמה חוסר סבלנות יש בי (למרות שאני כמעט לא מגלה אותו כלפיהם) -
שזה עוד יותר מרתיע אותי מהבאת ילדים.
משתי סיבות עיקריות:
כבר שם יש סוג של תיקון בשבילי - ואני מרגישה שזה נותן גם להם הרבה.
ואם זה מכין אותי להיות אמא? אין לי מושג.
עם הנושא הזה אני בטח צריכה לעבור עוד כמה תהליכים.
איך זה שבחרת לטפל בתינוקות? בכדי לא לפגוש את כל העומס לראשונה מול ילדיך?
ובכן, כפי שכבר סיפרתי פעם - כבר בגיל ההתבגרות הנושא של גידול ילדים ו'איך לעשות את זה נכון' עניין אותי, וכבר אז התחלתי לאסוף חומר בנושא - וזה נמשך כל השנים והתעצם מאוד מאז שנפגשתי ב'עיקרון הרצף' ואחר כך כשהכרתי את 'באופן'.
בכל השנים, וכבר מאז גיל ההתבגרות, היו ברורים לי 2 דברים:
- שההורים שלי עשו מלא טעויות - ואני חייבת לעשות את זה אחרת.
- שכל זמן שאני לא משנה את עצמי - לא אצליח להעביר שום דבר חדש לילדיי, ופשוט אהיה כמו ההורים שלי.
כבר סיפרתי גם שבתקופה האחרונה אני די בספק אם אצליח להיות אמא טובה יותר - וזו אחת הסיבות שדי מרתיעות אותי מלרצות להביא ילדים. (אחת הסיבות, יש עוד).
ובכל מקרה, התחלתי לחשוב:
האם באמת אני רוצה ילדים? האם באמת אני צריכה ילדים?
או שכל התהליך הזה של ה'הכנה' שלי את עצמי לקראת ילדים זה בעצם נועד לדחוף אותי לשפר את עצמי - וזה מה שבעצם היה חשוב - הדרך עצמה ולא ה'מטרה'?
ובנוסף, אם אחת הסיבות העיקריות שאני רוצה ילדים היא כדי לתקן את הילדות שלי - האם זו סיבה מספיק טובה להביא ילדים?
אולי בעצם אף פעם לא באמת הרגשתי דחף לילדים, אלא הרגשתי דחף לתקן את הילדות שלי - וחשבתי שהדרך לעשות את זה היא באמצעות גידול ילדים?
- ומי אמר שבכלל אצליח לתקן?
כלומר, ברור לי שדרך גידול ילדים אפשר לצמוח הרבה מאוד. יותר מכל דבר אחר.
אבל ! אם אני לא מרגישה דחף עז להביא ילד לעולם - האם הסיבות של צמיחה או של 'תיקון' הן סיבות מספיק טובות כדי לדחוף את עצמי לעשות את זה?
כי מרגע שהבנתי שבעצם התיקון זה מה שאני מחפשת, ולא בהכרח לגדל ילד - אז הבנתי שאני צריכה לחשוב שוב אם אני באמת רוצה ילד.
אני חושבת שצריכות להיות עוד סיבות טובות להביא ילד, מלבד הרצון 'לעשות תיקון'.
ושהרצון לעשות תיקון לא יהיה על גב הילד.
ושלא אצטרך שהוא ייצא בדרך מסוימת דווקא כדי להשלים את מה שהיה חסר לי. רק אם אוכל לקבל שהוא יהיה כפי שהוא.
ובנוסף - האם יש עוד דרכים לעשות תיקון מלבד הבאת ילדים?
לא ייתכן בעיניי שזו תהיה הסיבה להביא ילדים.
(מה גם שאף אחד לא מבטיח לי שאצליח לעשות תיקון, ואז עלול להיות שאגרום סבל במקום לתקן. אז חייבות להיות סיבות ששוות גם את האפשרות הזאת).
*********
ובעניין השאלה על טיפול בתינוקות - אז אני חושבת שהטיפול בילדים ובתינוקות הוא המשך ישיר של התהליך שעברתי מאז גיל ההתבגרות בללמוד 'איך עושים את זה אחרת'.
ובאמת יש בזה אלמנט חזק של העניין הזה של ה'תיקון'.
עם כל החום שאני נותנת, ומילות החיבה, והאיפשור לביטוי של הילד (נגיד אם רוצה לצרוח בשביל הכיף), וההכלה של הבכי, ועוד ועוד.
כל מה שאני הייתי רוצה לקבל.
אני חושבת שדווקא בגלל מה שעברתי - אני מעולה עם ילדים. (רוב הזמן ).
כך שחיפוש התיקון הוא אולי סיבה טובה לעבוד עם ילדים.
ועדיין - אני לא רואה בזה סיבה מספיק טובה להביא ילדים לעולם. שזה הרבה יותר אחריות מלטפל בילדים שכבר קיימים. זה ממש להביא נשמה חדשה - שתצטרך לעבור כאן דרך שלמה.
אני לא יודעת אם אני יכולה כרגע לקחת את האחריות הזאת.
*********
ויותר מזה - דווקא בטיפול בילדים אני מגלה כמה זה יכול להיות קשה, וכמה חוסר סבלנות יש בי (למרות שאני כמעט לא מגלה אותו כלפיהם) -
שזה עוד יותר מרתיע אותי מהבאת ילדים.
משתי סיבות עיקריות:
- ממחשבה על טובתם של הילדים - שאני חוששת שאהיה אמא איומה. (אפשר לעודד אותי עד שנה הבאה שאני אהיה 'אמא נהדרת' ואולי זה נכון, אבל הרי ממש אין ערובה לכך)
- ממחשבה על טובת עצמי - שממש אין לי סבלנות לסבול את זה יום אחרי יום.
כבר שם יש סוג של תיקון בשבילי - ואני מרגישה שזה נותן גם להם הרבה.
ואם זה מכין אותי להיות אמא? אין לי מושג.
עם הנושא הזה אני בטח צריכה לעבור עוד כמה תהליכים.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
טוב, אולי מספיק ליום אחד.
(ובקושי התחלתי... )
(ובקושי התחלתי... )
-
- הודעות: 262
- הצטרפות: 22 פברואר 2009, 14:46
- דף אישי: הדף האישי של תמי_אמא_לשתיים*
הפעם בלי להתבייש
אנא המשיכי. אני קוראת. אחכה לך, בקצב שלך.
הפעם בלי להתבייש
אהבת עולם - את אישה מאוד חכמה!
בהצלחה בהכל@}
בהצלחה בהכל@}
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
תודה לכן. מאוד חשוב לי לקבל תגובות.
לפחות אני יודעת שמישהו קורא ת'מגילות' שלי.
לפחות אני יודעת שמישהו קורא ת'מגילות' שלי.
-
- הודעות: 1600
- הצטרפות: 27 נובמבר 2006, 02:52
- דף אישי: הדף האישי של עשב_השדה*
הפעם בלי להתבייש
היי ,אני קוראת,(-:
-
- הודעות: 1600
- הצטרפות: 27 נובמבר 2006, 02:52
- דף אישי: הדף האישי של עשב_השדה*
הפעם בלי להתבייש
ואהבתי את ההשתלחות המחאתית בתחכימונים
בזוקה ז'ו
בזוקה ז'ו
-
- הודעות: 69
- הצטרפות: 28 יוני 2009, 17:42
- דף אישי: הדף האישי של דני_זובין*
הפעם בלי להתבייש
ואם אני לא מצליחה להשאיר את זה מאחור מתוך החלטה, וגם לא מתוך תובנות רוחניות - אז אולי עדיף לדבר על זה.
זה לא היה אמור כבר מזמן להיות מאחורייך?! יאללה, תעברי הלאה...'
הזכרון שלנו מפלה ארועים כואבים. ארוע רגיל נשאר מאחור בקלות. גם ארוע חיובי יישאר מאחור לאט לאט. ארוע שלילי (במובן המאיים, פגיעה אמיתית) מקבל חיים משל עצמו - וממשיך לכאוב / להפחיד / לדכא. יש מקום בתודעה שלנו, שבו הארוע הישן הזה מלפני עשרים שנה, חי וכואב באותה העוצמה כמו שהיה בו ברגע. מחכה לאיזשהו פתרון.
מגיע לך יחס טוב מעכשיו וכל רגע בחיים
<בלי לפגוע במילימטר בתמיכה ש סוד גם לי רצתה להביע:> והוא (היחס הטוב מעכשיו) לא יתקן את מה שקרה בעבר. כשבית עומד על יסודות רעועים, עוד קומות טובות וחזקות לא יעזרו. צריך למצוא דרך לרדת ליסודות ולרפא אותם. מי יתן ונמצא את הדרך, מי יתן ותמצאי את!
זה לא היה אמור כבר מזמן להיות מאחורייך?! יאללה, תעברי הלאה...'
הזכרון שלנו מפלה ארועים כואבים. ארוע רגיל נשאר מאחור בקלות. גם ארוע חיובי יישאר מאחור לאט לאט. ארוע שלילי (במובן המאיים, פגיעה אמיתית) מקבל חיים משל עצמו - וממשיך לכאוב / להפחיד / לדכא. יש מקום בתודעה שלנו, שבו הארוע הישן הזה מלפני עשרים שנה, חי וכואב באותה העוצמה כמו שהיה בו ברגע. מחכה לאיזשהו פתרון.
מגיע לך יחס טוב מעכשיו וכל רגע בחיים
<בלי לפגוע במילימטר בתמיכה ש סוד גם לי רצתה להביע:> והוא (היחס הטוב מעכשיו) לא יתקן את מה שקרה בעבר. כשבית עומד על יסודות רעועים, עוד קומות טובות וחזקות לא יעזרו. צריך למצוא דרך לרדת ליסודות ולרפא אותם. מי יתן ונמצא את הדרך, מי יתן ותמצאי את!
-
- הודעות: 69
- הצטרפות: 28 יוני 2009, 17:42
- דף אישי: הדף האישי של דני_זובין*
הפעם בלי להתבייש
_לעזאזאל !
קודם אמרתם לא. אז איך הייתי צריכה לדעת שבינתיים אתם חושבים לתת לי?!
ואם לא ידעתי - אז למה זה לא לגיטימי שביקשתי שוב?
ולמה לבקש פעם נוספת כבר מתייג אותי כ'נודניקית'?
ולמה אתם נותנים לי את ההרגשה שבעצם כבר רציתם לתת לי, ושאני זו עכשיו ש'קלקלתי'? שבמו ידיי החמצתי את ההזדמנות?
והאם באמת התכוונתם לתת לי, או שזו הייתה סתם דרך להתחמק מזה, וסתם גרמתם לי הרגשה רעה עם עצמי?
ואיפה בדיוק היה חלון ההזדמנויות החמקמק הזה, הרגע הנכסף שבו יכולתי לקבל את מה שביקשתי - איפה הוא בדיוק היה בין הפעם הראשונה שביקשתי לבין הפעם השנייה? איך הוא חלף על פניי ולא ראיתי? איפה בדיוק הוא חמק ממני?
ומה בעצם יכולתי לעשות אחרת כדי לתפוס אותו?!_
את עושה כאן משהו מאד חזק. במבט ראשון (בעיניים מבוגרות) זה נראה קטנוני, כל ההתחשבנות וההתפלפלות עם ההורים. אבל פשוט חזרת למקום הממשי של הילדה שהעוול מתרסק עליה. ללא השפה המשוכללת, כל המחשבות הללו עוברות בראש שלה באופן הממשי ביותר. וכשהיא תלויה קיומית בהורים שלה - הן קשות מנשוא. מי שהוא צור מבטחי בעולם הגדול, רע , ואי אפשר לרצות אותו מה שלא אעשה.
כל הכבוד. ותודה .
--
והנה שיר נפלא:
The Baby has no skies
But mother's eyes,
Nor any God above,
But mother's love.
His angel seems the father's face,
But he the mother's full of grace;
And yet the heavenly kingdom is
Of such as this.
--Fr. John Bannister Tabb
קודם אמרתם לא. אז איך הייתי צריכה לדעת שבינתיים אתם חושבים לתת לי?!
ואם לא ידעתי - אז למה זה לא לגיטימי שביקשתי שוב?
ולמה לבקש פעם נוספת כבר מתייג אותי כ'נודניקית'?
ולמה אתם נותנים לי את ההרגשה שבעצם כבר רציתם לתת לי, ושאני זו עכשיו ש'קלקלתי'? שבמו ידיי החמצתי את ההזדמנות?
והאם באמת התכוונתם לתת לי, או שזו הייתה סתם דרך להתחמק מזה, וסתם גרמתם לי הרגשה רעה עם עצמי?
ואיפה בדיוק היה חלון ההזדמנויות החמקמק הזה, הרגע הנכסף שבו יכולתי לקבל את מה שביקשתי - איפה הוא בדיוק היה בין הפעם הראשונה שביקשתי לבין הפעם השנייה? איך הוא חלף על פניי ולא ראיתי? איפה בדיוק הוא חמק ממני?
ומה בעצם יכולתי לעשות אחרת כדי לתפוס אותו?!_
את עושה כאן משהו מאד חזק. במבט ראשון (בעיניים מבוגרות) זה נראה קטנוני, כל ההתחשבנות וההתפלפלות עם ההורים. אבל פשוט חזרת למקום הממשי של הילדה שהעוול מתרסק עליה. ללא השפה המשוכללת, כל המחשבות הללו עוברות בראש שלה באופן הממשי ביותר. וכשהיא תלויה קיומית בהורים שלה - הן קשות מנשוא. מי שהוא צור מבטחי בעולם הגדול, רע , ואי אפשר לרצות אותו מה שלא אעשה.
כל הכבוד. ותודה .
--
והנה שיר נפלא:
The Baby has no skies
But mother's eyes,
Nor any God above,
But mother's love.
His angel seems the father's face,
But he the mother's full of grace;
And yet the heavenly kingdom is
Of such as this.
--Fr. John Bannister Tabb
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
בהקשר לדברים שכתבתי אתמול, מתאים לי להוסיף לכאן שיר שכתבתי בערך בגיל 21:
התינוקת שהייתה לי
התינוקת שהייתה לי
הייתה רכה
וחמימה
עורה הדיף
כניחוחות שדיי
ומבטה
לחש את שמי |
הו ורדרדות לֶחְיָה
ואור שְחוֹקה
הו פטפוטי אהבתה
הו נואשוּת שְפָתָה
בַּיניקה
השוקֵקה
וקיומה היה תלוי כל-כך
בקיומי
הדל והבָּדָאי
הו חוסר האונים שלה
אוזלת ידיי |
אני רציתי
לאהוב אותה מאוד
אני רציתי
שיהיו לי
שדיים שופעים בשבילה
ושפתיים רכות
וזוג ידיים
ענוגות ללטף
וזוג ידיים לגונן
חזקות |
אך בטני לא אצרה עוד
שום רוך
אכְזְבֵי-שַדָיי
ושפתיי הקשות
מנשיכות השָנִים
ורק זוג ידיים
טיפשי אחד
תלוי כגדמים לצדדיי
עיניי נעצמות
עיניי
אני פוחדת
על חיי |
התינוקת שהייתה לי
באיזה תום
בטחה בי לעשות
את כל אשר נכון
את כל אשר מוּטָל
וקיומה
איים כל-כך
על קיומי |
אני רציתי לאהוב אותה
ולנחם לה
להיות לה
כל שלא היה לי
בשוכבי
ובקוּמי |
אבָל השמים נפלו
אבָל
נפלו על הגוף
הנובֵל
הנָבָל |
אני חושבת אולי
בסופו של דבר
זו הייתי
אני
התינוקת
שאבדה לי |
**************
(נכתב בעקבות חלום שחלמתי)
התינוקת שהייתה לי
התינוקת שהייתה לי
הייתה רכה
וחמימה
עורה הדיף
כניחוחות שדיי
ומבטה
לחש את שמי |
הו ורדרדות לֶחְיָה
ואור שְחוֹקה
הו פטפוטי אהבתה
הו נואשוּת שְפָתָה
בַּיניקה
השוקֵקה
וקיומה היה תלוי כל-כך
בקיומי
הדל והבָּדָאי
הו חוסר האונים שלה
אוזלת ידיי |
אני רציתי
לאהוב אותה מאוד
אני רציתי
שיהיו לי
שדיים שופעים בשבילה
ושפתיים רכות
וזוג ידיים
ענוגות ללטף
וזוג ידיים לגונן
חזקות |
אך בטני לא אצרה עוד
שום רוך
אכְזְבֵי-שַדָיי
ושפתיי הקשות
מנשיכות השָנִים
ורק זוג ידיים
טיפשי אחד
תלוי כגדמים לצדדיי
עיניי נעצמות
עיניי
אני פוחדת
על חיי |
התינוקת שהייתה לי
באיזה תום
בטחה בי לעשות
את כל אשר נכון
את כל אשר מוּטָל
וקיומה
איים כל-כך
על קיומי |
אני רציתי לאהוב אותה
ולנחם לה
להיות לה
כל שלא היה לי
בשוכבי
ובקוּמי |
אבָל השמים נפלו
אבָל
נפלו על הגוף
הנובֵל
הנָבָל |
אני חושבת אולי
בסופו של דבר
זו הייתי
אני
התינוקת
שאבדה לי |
**************
(נכתב בעקבות חלום שחלמתי)
-
- הודעות: 1109
- הצטרפות: 08 יולי 2005, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של קן_לציפור*
הפעם בלי להתבייש
מה שאת כותבת מגיל כל כך צעיר הוא מדהים! יכולת ההתבוננות שלך, והתובנות שלך מעידות על נפש עדינה שצריכה לסלול את דרכה במסע חייה.
את אנושית, רגישה, חכמה ותודה על שאת כותבת פה!
מה שעברת יעצב את מי שתהיי בעתיד. האופן שבו תוכלי להכיל, לעצב ולקבל את הדברים, האופן שבו תוכלי להתבונן על הדברים ממרחק השנים, הוא האופן שיעצב את הדרך שתחיי בה.
לכן, מה שאת עושה פה, הוא נכון וחשוב כדי לעצב את הדרך - בצורה הנכונה ביותר עבורך.
ממש מסקרן יהיה לראות לאן תגיעי במשעולי מסע החיים האלה... נראה שהשמיים הם הגבול.
את אנושית, רגישה, חכמה ותודה על שאת כותבת פה!
מה שעברת יעצב את מי שתהיי בעתיד. האופן שבו תוכלי להכיל, לעצב ולקבל את הדברים, האופן שבו תוכלי להתבונן על הדברים ממרחק השנים, הוא האופן שיעצב את הדרך שתחיי בה.
לכן, מה שאת עושה פה, הוא נכון וחשוב כדי לעצב את הדרך - בצורה הנכונה ביותר עבורך.
ממש מסקרן יהיה לראות לאן תגיעי במשעולי מסע החיים האלה... נראה שהשמיים הם הגבול.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
תודה רבה !
************
אני חושבת שהשיר שכתבתי הוא מדהים מבחינת התוכן - שלדעתי ממש ממש הצליח לשקף במדויק את התחושות שהרגשתי, וגם גאוני מבחינת הצורה והסגנון, החריזה, הדימויים והכול (כלומר, ספרותית).
בקיצור, לדעתי, שיר ממש ממש חזק.
יש כאן מישו שחושב כמוני?
(אני שואלת, כי הרבה פעמים שירים שאני כותבת כאן נשארים ללא תגובה, או תגובה בודדה.
ואני תוהה אם זה סתם במקרה, או שאנשים לא מתחברים לְשירה, או שלא חושבים שהשירים שלי הם מי יודע מה.
לא שזה ישנה את דעתי. כי אני בכל מקרה חושבת שרוב השירים שלי כתובים בכישרון מדהים וברמה מאוד גבוהה. אם השירים האלה היו נכתבים ע"י מישהי אחרת - בטח הייתי מעריצה אותה.
אבל אני קצת מתאכזבת לגלות שאף אחד כאן לא מתלהב כמוני.... )
************
אני חושבת שהשיר שכתבתי הוא מדהים מבחינת התוכן - שלדעתי ממש ממש הצליח לשקף במדויק את התחושות שהרגשתי, וגם גאוני מבחינת הצורה והסגנון, החריזה, הדימויים והכול (כלומר, ספרותית).
בקיצור, לדעתי, שיר ממש ממש חזק.
יש כאן מישו שחושב כמוני?
(אני שואלת, כי הרבה פעמים שירים שאני כותבת כאן נשארים ללא תגובה, או תגובה בודדה.
ואני תוהה אם זה סתם במקרה, או שאנשים לא מתחברים לְשירה, או שלא חושבים שהשירים שלי הם מי יודע מה.
לא שזה ישנה את דעתי. כי אני בכל מקרה חושבת שרוב השירים שלי כתובים בכישרון מדהים וברמה מאוד גבוהה. אם השירים האלה היו נכתבים ע"י מישהי אחרת - בטח הייתי מעריצה אותה.
אבל אני קצת מתאכזבת לגלות שאף אחד כאן לא מתלהב כמוני.... )
-
- הודעות: 1210
- הצטרפות: 09 יוני 2005, 18:20
- דף אישי: הדף האישי של סבטקסט_כפול*
הפעם בלי להתבייש
השיר פשוט מדהים, מלא עוצמה ורגש, מבטא כל כך הרבה בכל כך מעט,מזכיר את השיר אורי של רחל המשוררת.
-
- הודעות: 4316
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
הפעם בלי להתבייש
יש כאן מישו שחושב כמוני?
לגמרי, אני חושבת שכל השירים שלך שקראתי מדהימים, ולא מבינה למה את לא מפרסמת אותם בספר.
לגמרי, אני חושבת שכל השירים שלך שקראתי מדהימים, ולא מבינה למה את לא מפרסמת אותם בספר.
-
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
הפעם בלי להתבייש
אני באופן כללי לא מתחברת לשירה בכלל.... היעדר התגובה לא קשור לשיר. אבל אני קוראת
הפעם בלי להתבייש
גם אני חושבת שאת כישרון אטומי:-)
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
תודה גדולה !
מאוד היה לי חשוב לשמוע שיש מי שהשיר דיבר אליו, או חושב שהוא ממש טוב.
אני הולכת להוסיף עוד תגובות להודעות 'ממזמן' - שעדיין לא עניתי עליהם...
מאוד היה לי חשוב לשמוע שיש מי שהשיר דיבר אליו, או חושב שהוא ממש טוב.
אני הולכת להוסיף עוד תגובות להודעות 'ממזמן' - שעדיין לא עניתי עליהם...
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
אז, המשך התייחסות לדברים של עשב השדה שנכתבו מזמן:
ובכלל למרות שנראה שאת לא ממש בטוחה בכך אז גם את סופר סופר אינטיליגנטית
[...]_ וחוצמזה בדור שלה התכוונו באינטיליגנציה בעיקר ליכולת מהסוג הקוגניטיבי
ומה עם כל שאר האינטיליגנציות, רגשית, גופית, רוחית, תנועתית, מוסיקלית,תחושתית,תקשורתית וכו'..._
אני דווקא מאוד בטוחה בכך שאני סופר-סופר-אינטליגנטית. ממש לא התכוונתי להגיד שאני לא.
אבל יש תחומים קוגניטיביים שפשוט אין על אמא שלי. בתחומים האלה היא אחד האנשים הכי אינטליגנטים על הכדור. אנליטית, חדה ומבריקה.
בכל אופן, נכון שבאלו יש דברים שהיא עולה עליי (בעיקר בחדות ובמהירות התפיסה, לא בהכרח בעומק התפיסה), אבל זה לא גורם לי להרגיש פחות אינטליגנטית. ולא רק שאני תופסת עצמי כסופר-סופר-אינטליגנטית, אלא אני מוכנה להוסיף עוד כמה 'סוּפֶּר'ים לפני כן.
לשמחתי, יש לי את זה בחלק גדול מתחומי האינטליגנציה הקיימים: גם באינטליגנציה המוכרת - הקוגניטיבית - אני באחוזים היותר גבוהים (לא ה-כי גבוהים, אבל בהחלט במקום גבוה), גם ובמיוחד באינטליגנציה רגשית, וגם ובמיוחד באינטליגנציה של מגע, וגם ובמיוחד באינטליגנציה מינית. (כולם 'במיוחד' ). וכמובן שאני מבריקה באינטליגנציה רוחנית. ועוד.
באופן כללי - אני בד בבד - גם מאוד רגשית וגם מאוד אנליטית. (זה מאפשר לי לנתח את הרגשות שלי בעזרת חלוקה לסעיפים ותתי סעיפים ).
אפשר אולי לומר - חושבת בצורה אנליטית, פועלת בצורה רגשית.
התחומים היותר חלשים אצלי זה בעיקר - חיבור עם הגוף, הידע איך להפעיל אותו נכון.
וגם - היכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים. (לא מכירה את כל סוגי האינטליגנציות, וגם לא חושבת שזה בהכרח רק אותן אלו שהגדירו, אז אני לא משתמשת בהגדרה מוכרת).
מבחינה חברתית - למרות שמצד אחד יש לי רגישות גדולה לסיטואציות, ויכולת אמפתיה גדולה ויוצאת דופן וכיו"ב - מצד שני נדמה לי שהרבה פעמים אני מפספסת משהו. משהו שהוא חיוני לבניית קשרים. איזשהו חוסר הבנה בסיסי בקודים מסוימים, או איזשהו חוסר מסוגלות.
אני מרגישה קצת או מאוד אוטיסטית בעניינים חברתיים.
(יש לי עוד תחומים חלשים - כמו היכולת לחבר בין התובנות השכליות לרמת היישום. לצערי, זה תחום חלש אצל רוב האוכלוסיה. אבל בטוח שזה סוג של אינטליגנציה. מעניין איזה?)
***********
בכל אופן, מבחינת אינטליגנציה קוגניטיבית - זאת פשוט עובדה שיש תחומים שאמא שלי עולה עליי בהרבה, ואמרתי את זה לא מתוך הקטנת עצמי, אלא מתוך הערכה ליכולות שלה.
'תשבצי הגיון' למשל זה פיס-אוף-קייק בשבילה. היא יכולה לפתור תשבץ שלם כזה רק בראש (!), בלי לכתוב בכלל - כי היא פותרת אותו בשבת, והיא שומרת שבת.
בכלל, כמעט כל תחום שהיא בוחרת לגעת בו - היא מבריקה בו.
היא עצלנית אמנם, אבל כשמשהו מעניין אותה - היא תיכנס באמ-אמ-אמא שלו, ותחקור אותו בכוחות עצמה במשך ימים שבועות וחודשים עד שתהפוך למומחית בו - גם אם זה משהו שבעבר בכלל פחדה להתקרב אליו (כמו תחומי המחשב, שתוך כמה שנים הגיעה בהם להישגים ממש גדולים, והכול בכוחות עצמה).
אחד הדברים הבולטים אצלה זה שיש לה תפיסה מאוד מהירה.
תוך שנייה היא מבינה עניין. תוך חצי מילה היא יודעת מה שרוצים להגיד.
לפעמים זה מעצבן, כי היא הבינה כבר מהמילה הראשונה, ולכן אין לה כבר סבלנות לשמוע את השאר, ואני מרגישה צורך בכל אופן לסיים את המשפט שהתחלתי לומר, וזה מאוד מציק לי שהיא קוטעת אותי בקוצר רוח.
אני לעומתה, למרות שיש לי הבנה מאוד-מאוד-מאוד מעמיקה של דברים - אני לא בהכרח קולטת דברים במיידי. אני ממש דוגמא חיה לביטוי 'אם מסבירים לי לאט - אני מבינה מהר'.
והרבה פעמים היא מאבדת את הסבלנות כשאני שואלת משהו (לא רק אני), כי היא מצפה שממילה אחת ישר יבינו, כמו שהיא מבינה.
אני לא רואה משהו שלילי בזה שאני 'איטית'. זה פשוט המצב.
בנוסף, ברור לי שאחרי שאני קולטת משהו - פשוט אין עליי !
אני לא מכירה הרבה תופסים דברים בכאלו עמקויות ובכאלו דקויות כמוני. (יש, אבל לא רבים).
בזה אני בטוח עולה על אמא שלי.
***********
הרגשתי צורך לכתוב את כל הנ"ל - גם כדי לספר יותר על אמא שלי, ולהציג את הדמות שלה יותר בבירור (יש עוד הרבה דברים חיוביים לספר, זה פשוט עדיין לא היה הזמן).
וגם כדי להראות את המקום שלי בתחומים האלה, כפי שאני תופסת את עצמי - וכפי שזה מתבטא מולה.
(אה, וגם כדי להשוויץ קצת ).
ובכלל למרות שנראה שאת לא ממש בטוחה בכך אז גם את סופר סופר אינטיליגנטית
[...]_ וחוצמזה בדור שלה התכוונו באינטיליגנציה בעיקר ליכולת מהסוג הקוגניטיבי
ומה עם כל שאר האינטיליגנציות, רגשית, גופית, רוחית, תנועתית, מוסיקלית,תחושתית,תקשורתית וכו'..._
אני דווקא מאוד בטוחה בכך שאני סופר-סופר-אינטליגנטית. ממש לא התכוונתי להגיד שאני לא.
אבל יש תחומים קוגניטיביים שפשוט אין על אמא שלי. בתחומים האלה היא אחד האנשים הכי אינטליגנטים על הכדור. אנליטית, חדה ומבריקה.
בכל אופן, נכון שבאלו יש דברים שהיא עולה עליי (בעיקר בחדות ובמהירות התפיסה, לא בהכרח בעומק התפיסה), אבל זה לא גורם לי להרגיש פחות אינטליגנטית. ולא רק שאני תופסת עצמי כסופר-סופר-אינטליגנטית, אלא אני מוכנה להוסיף עוד כמה 'סוּפֶּר'ים לפני כן.
לשמחתי, יש לי את זה בחלק גדול מתחומי האינטליגנציה הקיימים: גם באינטליגנציה המוכרת - הקוגניטיבית - אני באחוזים היותר גבוהים (לא ה-כי גבוהים, אבל בהחלט במקום גבוה), גם ובמיוחד באינטליגנציה רגשית, וגם ובמיוחד באינטליגנציה של מגע, וגם ובמיוחד באינטליגנציה מינית. (כולם 'במיוחד' ). וכמובן שאני מבריקה באינטליגנציה רוחנית. ועוד.
באופן כללי - אני בד בבד - גם מאוד רגשית וגם מאוד אנליטית. (זה מאפשר לי לנתח את הרגשות שלי בעזרת חלוקה לסעיפים ותתי סעיפים ).
אפשר אולי לומר - חושבת בצורה אנליטית, פועלת בצורה רגשית.
התחומים היותר חלשים אצלי זה בעיקר - חיבור עם הגוף, הידע איך להפעיל אותו נכון.
וגם - היכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים. (לא מכירה את כל סוגי האינטליגנציות, וגם לא חושבת שזה בהכרח רק אותן אלו שהגדירו, אז אני לא משתמשת בהגדרה מוכרת).
מבחינה חברתית - למרות שמצד אחד יש לי רגישות גדולה לסיטואציות, ויכולת אמפתיה גדולה ויוצאת דופן וכיו"ב - מצד שני נדמה לי שהרבה פעמים אני מפספסת משהו. משהו שהוא חיוני לבניית קשרים. איזשהו חוסר הבנה בסיסי בקודים מסוימים, או איזשהו חוסר מסוגלות.
אני מרגישה קצת או מאוד אוטיסטית בעניינים חברתיים.
(יש לי עוד תחומים חלשים - כמו היכולת לחבר בין התובנות השכליות לרמת היישום. לצערי, זה תחום חלש אצל רוב האוכלוסיה. אבל בטוח שזה סוג של אינטליגנציה. מעניין איזה?)
***********
בכל אופן, מבחינת אינטליגנציה קוגניטיבית - זאת פשוט עובדה שיש תחומים שאמא שלי עולה עליי בהרבה, ואמרתי את זה לא מתוך הקטנת עצמי, אלא מתוך הערכה ליכולות שלה.
'תשבצי הגיון' למשל זה פיס-אוף-קייק בשבילה. היא יכולה לפתור תשבץ שלם כזה רק בראש (!), בלי לכתוב בכלל - כי היא פותרת אותו בשבת, והיא שומרת שבת.
בכלל, כמעט כל תחום שהיא בוחרת לגעת בו - היא מבריקה בו.
היא עצלנית אמנם, אבל כשמשהו מעניין אותה - היא תיכנס באמ-אמ-אמא שלו, ותחקור אותו בכוחות עצמה במשך ימים שבועות וחודשים עד שתהפוך למומחית בו - גם אם זה משהו שבעבר בכלל פחדה להתקרב אליו (כמו תחומי המחשב, שתוך כמה שנים הגיעה בהם להישגים ממש גדולים, והכול בכוחות עצמה).
אחד הדברים הבולטים אצלה זה שיש לה תפיסה מאוד מהירה.
תוך שנייה היא מבינה עניין. תוך חצי מילה היא יודעת מה שרוצים להגיד.
לפעמים זה מעצבן, כי היא הבינה כבר מהמילה הראשונה, ולכן אין לה כבר סבלנות לשמוע את השאר, ואני מרגישה צורך בכל אופן לסיים את המשפט שהתחלתי לומר, וזה מאוד מציק לי שהיא קוטעת אותי בקוצר רוח.
אני לעומתה, למרות שיש לי הבנה מאוד-מאוד-מאוד מעמיקה של דברים - אני לא בהכרח קולטת דברים במיידי. אני ממש דוגמא חיה לביטוי 'אם מסבירים לי לאט - אני מבינה מהר'.
והרבה פעמים היא מאבדת את הסבלנות כשאני שואלת משהו (לא רק אני), כי היא מצפה שממילה אחת ישר יבינו, כמו שהיא מבינה.
אני לא רואה משהו שלילי בזה שאני 'איטית'. זה פשוט המצב.
בנוסף, ברור לי שאחרי שאני קולטת משהו - פשוט אין עליי !
אני לא מכירה הרבה תופסים דברים בכאלו עמקויות ובכאלו דקויות כמוני. (יש, אבל לא רבים).
בזה אני בטוח עולה על אמא שלי.
***********
הרגשתי צורך לכתוב את כל הנ"ל - גם כדי לספר יותר על אמא שלי, ולהציג את הדמות שלה יותר בבירור (יש עוד הרבה דברים חיוביים לספר, זה פשוט עדיין לא היה הזמן).
וגם כדי להראות את המקום שלי בתחומים האלה, כפי שאני תופסת את עצמי - וכפי שזה מתבטא מולה.
(אה, וגם כדי להשוויץ קצת ).
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
ועוד ל-עשב השדה (לדברים החדשים עדיין לא הגעתי):
_רק מה ?....( לתזכורת בשבילי.). תמיד יש בנו גם מהתכונות שאיננו אוהבים בהורינו
מה עושים עם כל זה???,איך לא מדחיקים ומרעילים את עצמנו ואת הסביבה ,ובכל זאת מקבלים גם את החלק ה"רע" כחלק מאיתנו ,חלק שאנחנו יודעים לעבד ללא הכחשה, ולנתב למקום של צמיחה אישית במקום אומללות_
רציתי בזמנו להגיב על זה. אבל בעצם יצא שכבר כתבתי ארוכות על הנושא הזה של האלימות שקיימת בתוכי.
**********
_כן היו תקופות פחות שפויות בילדות המוקדמת יותר של ילדי (בגילאי 5-10)
לשלוח לא לשלוח? מתביישת_
עשב, מעריכה שהעזת לכתוב זאת.
_רק מה ?....( לתזכורת בשבילי.). תמיד יש בנו גם מהתכונות שאיננו אוהבים בהורינו
מה עושים עם כל זה???,איך לא מדחיקים ומרעילים את עצמנו ואת הסביבה ,ובכל זאת מקבלים גם את החלק ה"רע" כחלק מאיתנו ,חלק שאנחנו יודעים לעבד ללא הכחשה, ולנתב למקום של צמיחה אישית במקום אומללות_
רציתי בזמנו להגיב על זה. אבל בעצם יצא שכבר כתבתי ארוכות על הנושא הזה של האלימות שקיימת בתוכי.
**********
_כן היו תקופות פחות שפויות בילדות המוקדמת יותר של ילדי (בגילאי 5-10)
לשלוח לא לשלוח? מתביישת_
עשב, מעריכה שהעזת לכתוב זאת.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
ב עילום:
ממליצה על ספר שמאד מזכיר לי את מה שאת כותבת כאן "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" של ג'נין רות
ב עילום, את יכולה לספר קצת על הספר? ולמה לדעתך הוא קשור?
**********
הקוסמת מארץ עוץ:
_אוי...זה נורא
איך סלחת להם? לא יאומן..._
ורד לב שאלה שאלה דומה בהמשך:
גמני אשמח לשמוע על תהליך הסליחה, ועל האהבה שלך אליהם- אם זה מתאים לך, כמובן.
אני בהחלט רוצה לכתוב על זה יותר, אבל בהמשך.
מרגישה שעדיין לא חשפתי מספיק את המקומות הקשים.
תמי אמא לשתיים:
ניכר שחשוב לך להדגיש שההורים שלך היו גם טובים, עם רגש, ללא אכזריות. ורציתי לשאול אותך - כיצד זה התבטא? היו חיבוקים אמיתיים? יש לך גם זכרונות של טוב?
אותה תשובה כמו בעניין הסליחה.
***********
פלוני אלמונית:
חשבת על התזמון שכל זה יוצא החוצה, ערב ניתוח "פיזי"?...
אמנם עבר מאז זמן (כ-3 שבועות מהניתוח) - אבל כן, חשבתי על זה אז. אם יש קשר, ומה הקשר.
בגלל שזו הייתה הוצאה של כיס המרה, שמתקשר למרירות, אז רציתי לראות בניתוח ההוא משהו סימבולי להוצאת המרירות מתוכי.
אני משערת שזה מה שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.
קודם כל - ע"י כתיבה של הדברים המרירים, וע"י הרשאה לעצמי להיות מרירה עליהם (אני מרירה עליהם, אבל קשה לי להרשות זאת לעצמי ). ואז, בתקווה, שמשהו טוב יקרה. שהצורך להתעסק בזה יילך ויתפוגג. שמשהו בתוכי ירגיש שזה מאחוריי. אמן.
***********
זאתי:
אולי זה דפוס התמודדות מקובל בטראומות שנגרמו על ידי מי שאתה הכי סומך עליו: להקליל במקום לקלל
זאתי, קודם כל, מאוד שמחתי לראות את השם שלך פתאום. אין לך דף בית, אז אנ'לא יודעת איפה למצוא אותך, ולא ידעתי אם את בסביבה בכלל. (אולי תפתחי דף בית, או תרצי לתת לי מייל?)
בהקשר למה שכתבת - בהחלט תיארת זאת באופן מדויק, ועם משחק מילים מוצלח.
(אני לא בטוחה שכבר מצאתי פתרון ל'הקללה' הזאת, אבל אולי עשיתי איזה חצי צעד קדימה פה בבלוג).
***********
סיילנט ליון:
אני חייבת להגיד שאמא שלי, למרות כל מה שהיא עברה, ההתעללות היומיומית, ההנמכה, הביטול, הצעקות והמכות, היתה (ועודנה) אמא רכה, מחבקת, אוהבת, קשובה, שנתנה חופש ומקום לכולנו. אולי דוקא בגלל זה, גדלנו בבית בו אין חוקים כמעט בכלל. אני לא יודעת אם זה חלק מדאגותיך, אבל רק שתדעי שזה לא בהכרח "עובר בירושה".
סיילנט, זה מאוד מעודד.
למרות, שכפי שכבר כתבתי - אין ערובה. וזה יכול ללכת לכאן ויכול ללכת לכאן.
הלוואי שכך זה יהיה אצלי (רציתי לכתוב 'אם יהיו לי ילדים' - אך נראה לי שלהיות כך זה קודם כל יכולת פנימית, ואני מאחלת אותה לעצמי בכל מקרה).
***********
'תודה':
כמה השפלה והליכה כנגד הטבע של הבן אדם לשמור על עצמו היא סיפקה לך !!!!!!!!!!!!!!!!
כן. את צודקת.
כשאני קוראת את מה שכתבת יש לי דמעות בעיניים. מתוך רחמים על הילדה הזאת.
ובאותו זמן, גועל מאותה ילדה.
פתאום חשבתי שמה שכתבת יכול להסביר משהו על התנהלויות של הרס עצמי שמצאתי אצלי - בעניין ה-הליכה כנגד הטבע של הבן אדם לשמור על עצמו.
אולי זה רלוונטי לעוד אנשים שנוטים להרס עצמי. שמשהו במנגנון השמירה העצמית שלהם נדפק בילדות.
למזלי, למרות מנגנון מסוים של הרס עצמי, יש בי המון (המון !) אהבה עצמית. ובמשך השנים גם גדלה האהבה העצמית על הדחף להרס עצמי, ככה שיש לי גם כוח פנימי ששומר עליי.
(אז אולי למרות הכול קיבלתי גם משהו טוב מההורים שלי - שהוא חזק מספיק כדי ליצור אהבה עצמית? או שזה כוח של הנשמה שבאתי איתו, לא תלוי בהם?)
ממליצה על ספר שמאד מזכיר לי את מה שאת כותבת כאן "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" של ג'נין רות
ב עילום, את יכולה לספר קצת על הספר? ולמה לדעתך הוא קשור?
**********
הקוסמת מארץ עוץ:
_אוי...זה נורא
איך סלחת להם? לא יאומן..._
ורד לב שאלה שאלה דומה בהמשך:
גמני אשמח לשמוע על תהליך הסליחה, ועל האהבה שלך אליהם- אם זה מתאים לך, כמובן.
אני בהחלט רוצה לכתוב על זה יותר, אבל בהמשך.
מרגישה שעדיין לא חשפתי מספיק את המקומות הקשים.
תמי אמא לשתיים:
ניכר שחשוב לך להדגיש שההורים שלך היו גם טובים, עם רגש, ללא אכזריות. ורציתי לשאול אותך - כיצד זה התבטא? היו חיבוקים אמיתיים? יש לך גם זכרונות של טוב?
אותה תשובה כמו בעניין הסליחה.
***********
פלוני אלמונית:
חשבת על התזמון שכל זה יוצא החוצה, ערב ניתוח "פיזי"?...
אמנם עבר מאז זמן (כ-3 שבועות מהניתוח) - אבל כן, חשבתי על זה אז. אם יש קשר, ומה הקשר.
בגלל שזו הייתה הוצאה של כיס המרה, שמתקשר למרירות, אז רציתי לראות בניתוח ההוא משהו סימבולי להוצאת המרירות מתוכי.
אני משערת שזה מה שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.
קודם כל - ע"י כתיבה של הדברים המרירים, וע"י הרשאה לעצמי להיות מרירה עליהם (אני מרירה עליהם, אבל קשה לי להרשות זאת לעצמי ). ואז, בתקווה, שמשהו טוב יקרה. שהצורך להתעסק בזה יילך ויתפוגג. שמשהו בתוכי ירגיש שזה מאחוריי. אמן.
***********
זאתי:
אולי זה דפוס התמודדות מקובל בטראומות שנגרמו על ידי מי שאתה הכי סומך עליו: להקליל במקום לקלל
זאתי, קודם כל, מאוד שמחתי לראות את השם שלך פתאום. אין לך דף בית, אז אנ'לא יודעת איפה למצוא אותך, ולא ידעתי אם את בסביבה בכלל. (אולי תפתחי דף בית, או תרצי לתת לי מייל?)
בהקשר למה שכתבת - בהחלט תיארת זאת באופן מדויק, ועם משחק מילים מוצלח.
(אני לא בטוחה שכבר מצאתי פתרון ל'הקללה' הזאת, אבל אולי עשיתי איזה חצי צעד קדימה פה בבלוג).
***********
סיילנט ליון:
אני חייבת להגיד שאמא שלי, למרות כל מה שהיא עברה, ההתעללות היומיומית, ההנמכה, הביטול, הצעקות והמכות, היתה (ועודנה) אמא רכה, מחבקת, אוהבת, קשובה, שנתנה חופש ומקום לכולנו. אולי דוקא בגלל זה, גדלנו בבית בו אין חוקים כמעט בכלל. אני לא יודעת אם זה חלק מדאגותיך, אבל רק שתדעי שזה לא בהכרח "עובר בירושה".
סיילנט, זה מאוד מעודד.
למרות, שכפי שכבר כתבתי - אין ערובה. וזה יכול ללכת לכאן ויכול ללכת לכאן.
הלוואי שכך זה יהיה אצלי (רציתי לכתוב 'אם יהיו לי ילדים' - אך נראה לי שלהיות כך זה קודם כל יכולת פנימית, ואני מאחלת אותה לעצמי בכל מקרה).
***********
'תודה':
כמה השפלה והליכה כנגד הטבע של הבן אדם לשמור על עצמו היא סיפקה לך !!!!!!!!!!!!!!!!
כן. את צודקת.
כשאני קוראת את מה שכתבת יש לי דמעות בעיניים. מתוך רחמים על הילדה הזאת.
ובאותו זמן, גועל מאותה ילדה.
פתאום חשבתי שמה שכתבת יכול להסביר משהו על התנהלויות של הרס עצמי שמצאתי אצלי - בעניין ה-הליכה כנגד הטבע של הבן אדם לשמור על עצמו.
אולי זה רלוונטי לעוד אנשים שנוטים להרס עצמי. שמשהו במנגנון השמירה העצמית שלהם נדפק בילדות.
למזלי, למרות מנגנון מסוים של הרס עצמי, יש בי המון (המון !) אהבה עצמית. ובמשך השנים גם גדלה האהבה העצמית על הדחף להרס עצמי, ככה שיש לי גם כוח פנימי ששומר עליי.
(אז אולי למרות הכול קיבלתי גם משהו טוב מההורים שלי - שהוא חזק מספיק כדי ליצור אהבה עצמית? או שזה כוח של הנשמה שבאתי איתו, לא תלוי בהם?)
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
**********
יתרון האור:
_אנשים מלאים ברגש, אשר אינם רגישים לצער פיזי ונפשי שהם גורמים יום-יום לילדיהם - העולם לצערנו מלא מהם.
רגשנות ורגישות אלו שני דברים שונים בתכלית.
רגשנות נובעת מחוסר הכלה של רגשות שמציפים.
רגישות היא היכולת לראות את צרכיו של הזולת, להרגיש את הזולת, להעצים את הזולת ולעזור לו בנקודות קשות._
יתרון האור, כתבת דברים מאוד יפים. זו אבחנה דקה וחדה מאוד.
ונכון שחלק ממה שקראתי 'רגישות' אצל אבא שלי - הוא יותר 'רגשנות'.
אבל עדיין אני חושבת שיש בו גם מזה וגם מזה.
נכון שחלק גדול אצלו נובע מחוסר יכולת הכלה.
אבל באמת גם יש לו לב טוב ורצון טוב.
ובילדותי הוא אכן נהג בחולשה גדולה ובפאסיביות יתרה, ולא עמד לצידי מספיק, ועשה טעויות גדולות ורבות. אני עדיין חושבת שהוא בן אדם מאוד טוב (משתמשת כעת יותר בזהירות במילה 'רגיש', כי הבנתי את האבחנה שנתת).
איכשהו, הדברים הם מאוד לא שחור-לבן.
ואולי טוב שזה כך.
(למרות שבטח היה יותר קל בשחור-לבן ).
**********
פלוני אלמונית:
_מתחברת ל"תדרים" שאני מרגישה מהמילים שלך
את לומדת ימימה?_
ממש תודה.
לא, אני לא לומדת ימימה. לפני כמה שנים הייתה תקופה קצרה שלמדתי. אך לא נשאר לי מזה הרבה. (לפחות לא במה שאני מזהה במודע).
מעניין, למה את שואלת?
*********
שיבולת:
_פתאום חשבתי על המסע שעברת לפני שנה, ושתיארת באתר. על זה שרצית להתארח בלי כל תמורה (וספגת על כך) ושהיית מנותקת מהוריך.
כאילו חיפשת לך "הורים מאמצים" שיאהבו אותך כמו שאת, בלי שום דרישה, רק מעצם נוכחותך.
פתאום כל המסע שלך מקבל פרופורציות אחרות._
שיבולת, תודה שכתבת לי את זה.
אני חושבת שהייתי זקוקה להכרה הזאת.
כמובן, בהחלט יש הרבה במה שאמרת.
אני הרגשתי אז את הצורך שדיברת עליו, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להסביר את עצמי בצורה שתהיה מובנת, וגם לא מספיק מצליחה לעמוד מאחורי מה שאני מרגישה. להרגיש שזה באמת אפשרי ומותר לבקש.
הצורך הזה כלכך לא קיבל לגיטימציה מהסביבה, שאני די התקפלתי, והתכדררתי לכדור קטן קטן, והכיתי את עצמי 'נו, נו, נו! אסור לבקש דברים כאלו. אסור להגיד דברים כאלו. אסור בכלל לרצות דברים כאלו!'.
אולי זה טוב שהעלית את זה, כי חשוב לי לבוא אל המקום הזה מזווית חדשה, ואולי בעזרת הבלוג הזה אצליח.
כמובן שהייתי רוצה שמזווית כזאת יראו אותי - אבל קודם כל זה חשוב לי בשביל היכולת לראות את עצמי מזווית אחרת, באור אחר.
והרבה יותר לתת לעצמי לגיטימציה למה שאני מרגישה, צריכה, רוצה, חושבת, מבקשת וכו' (גם אם חצי עולם יתעב אותי בגלל זה).
יתרון האור:
_אנשים מלאים ברגש, אשר אינם רגישים לצער פיזי ונפשי שהם גורמים יום-יום לילדיהם - העולם לצערנו מלא מהם.
רגשנות ורגישות אלו שני דברים שונים בתכלית.
רגשנות נובעת מחוסר הכלה של רגשות שמציפים.
רגישות היא היכולת לראות את צרכיו של הזולת, להרגיש את הזולת, להעצים את הזולת ולעזור לו בנקודות קשות._
יתרון האור, כתבת דברים מאוד יפים. זו אבחנה דקה וחדה מאוד.
ונכון שחלק ממה שקראתי 'רגישות' אצל אבא שלי - הוא יותר 'רגשנות'.
אבל עדיין אני חושבת שיש בו גם מזה וגם מזה.
נכון שחלק גדול אצלו נובע מחוסר יכולת הכלה.
אבל באמת גם יש לו לב טוב ורצון טוב.
ובילדותי הוא אכן נהג בחולשה גדולה ובפאסיביות יתרה, ולא עמד לצידי מספיק, ועשה טעויות גדולות ורבות. אני עדיין חושבת שהוא בן אדם מאוד טוב (משתמשת כעת יותר בזהירות במילה 'רגיש', כי הבנתי את האבחנה שנתת).
איכשהו, הדברים הם מאוד לא שחור-לבן.
ואולי טוב שזה כך.
(למרות שבטח היה יותר קל בשחור-לבן ).
**********
פלוני אלמונית:
_מתחברת ל"תדרים" שאני מרגישה מהמילים שלך
את לומדת ימימה?_
ממש תודה.
לא, אני לא לומדת ימימה. לפני כמה שנים הייתה תקופה קצרה שלמדתי. אך לא נשאר לי מזה הרבה. (לפחות לא במה שאני מזהה במודע).
מעניין, למה את שואלת?
*********
שיבולת:
_פתאום חשבתי על המסע שעברת לפני שנה, ושתיארת באתר. על זה שרצית להתארח בלי כל תמורה (וספגת על כך) ושהיית מנותקת מהוריך.
כאילו חיפשת לך "הורים מאמצים" שיאהבו אותך כמו שאת, בלי שום דרישה, רק מעצם נוכחותך.
פתאום כל המסע שלך מקבל פרופורציות אחרות._
שיבולת, תודה שכתבת לי את זה.
אני חושבת שהייתי זקוקה להכרה הזאת.
כמובן, בהחלט יש הרבה במה שאמרת.
אני הרגשתי אז את הצורך שדיברת עליו, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להסביר את עצמי בצורה שתהיה מובנת, וגם לא מספיק מצליחה לעמוד מאחורי מה שאני מרגישה. להרגיש שזה באמת אפשרי ומותר לבקש.
הצורך הזה כלכך לא קיבל לגיטימציה מהסביבה, שאני די התקפלתי, והתכדררתי לכדור קטן קטן, והכיתי את עצמי 'נו, נו, נו! אסור לבקש דברים כאלו. אסור להגיד דברים כאלו. אסור בכלל לרצות דברים כאלו!'.
אולי זה טוב שהעלית את זה, כי חשוב לי לבוא אל המקום הזה מזווית חדשה, ואולי בעזרת הבלוג הזה אצליח.
כמובן שהייתי רוצה שמזווית כזאת יראו אותי - אבל קודם כל זה חשוב לי בשביל היכולת לראות את עצמי מזווית אחרת, באור אחר.
והרבה יותר לתת לעצמי לגיטימציה למה שאני מרגישה, צריכה, רוצה, חושבת, מבקשת וכו' (גם אם חצי עולם יתעב אותי בגלל זה).
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
זהו לבינתיים, עוד רגע שבת, וכאן מכבים את המחשב לפני שבת .
יש כמובן עוד הרבה דברים שרציתי להתייחס.
ואולי בימים הקרובים קודם אספר עוד קצת ואז אמשיך להגיב.
(קול קטן בתוכי אומר שלפני שאני ממשיכה להגיב להודעות של אנשים - שזה יחסית משעמם, כדאי שאזרוק עוד קצת 'בשר'.
אבל אני משתדלת שהקול הזה לא יהפוך להיות אמיתי מדי)
**********
בינתיים, מודה מאוד מאוד מאוד למי שמלווה אותי.
למי שקורא.
למי שמגיב.
למי שתומך.
זה חשוב לי מאוד.
יש כמובן עוד הרבה דברים שרציתי להתייחס.
ואולי בימים הקרובים קודם אספר עוד קצת ואז אמשיך להגיב.
(קול קטן בתוכי אומר שלפני שאני ממשיכה להגיב להודעות של אנשים - שזה יחסית משעמם, כדאי שאזרוק עוד קצת 'בשר'.
אבל אני משתדלת שהקול הזה לא יהפוך להיות אמיתי מדי)
**********
בינתיים, מודה מאוד מאוד מאוד למי שמלווה אותי.
למי שקורא.
למי שמגיב.
למי שתומך.
זה חשוב לי מאוד.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
בעניין הנושא האחרון שהתעמקתי בו - הניסיון של הוריי לדחוף אותנו 'לעצמאות' מוקדמת, ותחושת הנטישה בעקבות זה -
נשארו לי עוד כמה 'זנבות' בעניין.
אבל לפני כן - שוב, אני רוצה לחדד:
אני לא אומרת שבהכרח כל פעולה של ההורים שלי הייתה הכי מזעזעת בעולם.
היו להם דברים נוראיים שהם עשו, והיו דברים שהיום נראים נוראיים אבל אז היו עניין שבנורמה, והיו דברים 'סבירים' שבכל זאת פגעו.
אני מדברת כאן מנקודת הקושי שלי - ולא ממש חשוב אם המקרה הספציפי הוא מזעזע או לא.
(ומה גם, שברור שבתמונה הכללית הייתה לי ילדות נוראית - אז גם אם לא כל מקרה הוא כזה לגופו, עדיין יש השפעה חזקה של כל מה שהיה מסביב).
***********
אני זוכרת שבת בכיתה א'.
המורה ארגנה להורים ולילדים מסיבת 'עונג שבת' בשבת אחרי הצהריים.
להורים יש שולחן בצד אחד של האולם, ולילדים יש שולחן בצד השני.
אני לא רוצה לשבת עם הילדים. רוצה להישאר עם אמא !
אבל אמא שלי דוחפת אותי 'תראי איך כל הילדים יושבים שם יפה. אף אחד לא יושב פה עם אבא ואמא. את רוצה להיות היחידה שיושבת עם אבא ואמא?'.
קשה לי. אני לא רוצה. אבל בסוף אני נכנעת והולכת לשם.
אמנם נשאר גם זיכרון טוב - כי אני זכיתי במקום הראשון בחידון. (במקום לכתוב נקודות, נתנו לנו לאסוף גרגרי שעועית. בי"ס דתי )
אבל נשאר זיכרון צורב, על הניתוק הכפוי הזה.
וכל כך לא מרגישה שייכת עם הילדים. הילדים האלה, הבטוחים בעצמם. שאין להם שום בעיה לשבת בלי אמא. שכלכך חברים בינם לבין עצמם - שתוך רגע בכלל שוכחים את אמא.
לא, זו לא אני. אני לא מחוברת לילדים. ולא טוב לי שם.
ואחר כך, אמא שלי טורחת לספר לכל מי שרק רוצה לשמוע איך 'כל הילדים ישבו כלכך יפה בלי אבא ואמא, ורק זאתי נדבקת לסינור של אמא שלה'.
************
ועוד סיפור, שבמשך שנים תפסתי כסיפור הומוריסטי, ותהיות עליו עלו לי רק בשנה האחרונה...
בערך בגיל 5. לקחו אותנו לטיול נחמד בגן החיות. נדמה לי שהיה אז גן חיות בת"א או בר"ג? ומשום מה הייתה בו אטרקטציה נוספת - מכוניות מתנגשות !
נורא רציתי להיות במכוניות המתנגשות, והתרגשתי מזה.
זה היה רק לילדים, וההורים שלי נשארו עם אחותי הקטנה וצפו בי מעבר לגדר, בזמן שאני הייתי בפנים.
זה מין מסלול כזה אליפטי, שבמרכזו נדמה לי 'אי תנועה' עשוי צמיגים, וכל הילדים נוסעים במעגלים סביב סביב.
עכשיו, בקצה אחד של אי התנועה הזה, היה באותו זמן גבר שטרח על תיקון אחת המכוניות שכנראה הייתה מקולקלת.
כל הילדים כשנסעו מסביב עקפו אותו - ואני טראח, נתקלתי בו.
הוא התעצבן ואני המשכתי הלאה בסיבוב.
למרבה הצחוק או היגון, גם בפעם הבאה שעברתי לידו נתקלתי בו.
אם מחמת כישורי ניווט ירודים, ואם מחמת הפחד מלהיתקל בו שוב - זה בדיוק מה שחזר וקרה מספר פעמים.
עד שהוא צעק עליי, ואמר שאם זה קורה עוד פעם הוא לא נותן לי להמשיך לנסוע.
מאוד נבהלתי ממנו. (לא זוכרת אם זה עזר, או שאולי במילא כבר נגמר הזמן )
עכשיו, זה כמובן הפך לבדיחה משפחתית שהמשיכו לספר בה עוד המון שנים, כמו שרגיל אצלנו במשפחה.
ונכון שיש בזה פן מצחיק, וגם אני רוב השנים צחקתי מזה.
יחד עם זאת, אני חושבת - למה ההורים שלי ראו רק את הפן המצחיק ולא את המצוקה שלי?
איך זה שלא עמדו מאחוריי?
למה לא אמרו לי 'את היית בסדר גמור'?
למה לא אמרו שום דבר לאיש הזה, למשל, שלא צריך לצעוק על ילדים קטנים - גם אם הם לא יודעים לנהוג?
במצבים כאלה, בחיים לא עלה על דעתם לומר משהו מחזק, או לומר משהו לצד השני לטובתי.
ואני גם לקחתי את זה כמובן מאליו שלא הייתי בסדר, שכישורי הניווט שלי דפוקים, שזה בסדר שצעקו עליי.
שבאמת הייתי מגוחכת בסיטואציה הזאת, ולכן זה בסדר שיצחקו.
(אז שוב, לא שוללת את זה שיש בזה גם צד מצחיק. אבל, חושבת שחוסר התמיכה מול הסביבה גם הוא נשאר בחוויה שלי)
נשארו לי עוד כמה 'זנבות' בעניין.
אבל לפני כן - שוב, אני רוצה לחדד:
אני לא אומרת שבהכרח כל פעולה של ההורים שלי הייתה הכי מזעזעת בעולם.
היו להם דברים נוראיים שהם עשו, והיו דברים שהיום נראים נוראיים אבל אז היו עניין שבנורמה, והיו דברים 'סבירים' שבכל זאת פגעו.
אני מדברת כאן מנקודת הקושי שלי - ולא ממש חשוב אם המקרה הספציפי הוא מזעזע או לא.
(ומה גם, שברור שבתמונה הכללית הייתה לי ילדות נוראית - אז גם אם לא כל מקרה הוא כזה לגופו, עדיין יש השפעה חזקה של כל מה שהיה מסביב).
***********
אני זוכרת שבת בכיתה א'.
המורה ארגנה להורים ולילדים מסיבת 'עונג שבת' בשבת אחרי הצהריים.
להורים יש שולחן בצד אחד של האולם, ולילדים יש שולחן בצד השני.
אני לא רוצה לשבת עם הילדים. רוצה להישאר עם אמא !
אבל אמא שלי דוחפת אותי 'תראי איך כל הילדים יושבים שם יפה. אף אחד לא יושב פה עם אבא ואמא. את רוצה להיות היחידה שיושבת עם אבא ואמא?'.
קשה לי. אני לא רוצה. אבל בסוף אני נכנעת והולכת לשם.
אמנם נשאר גם זיכרון טוב - כי אני זכיתי במקום הראשון בחידון. (במקום לכתוב נקודות, נתנו לנו לאסוף גרגרי שעועית. בי"ס דתי )
אבל נשאר זיכרון צורב, על הניתוק הכפוי הזה.
וכל כך לא מרגישה שייכת עם הילדים. הילדים האלה, הבטוחים בעצמם. שאין להם שום בעיה לשבת בלי אמא. שכלכך חברים בינם לבין עצמם - שתוך רגע בכלל שוכחים את אמא.
לא, זו לא אני. אני לא מחוברת לילדים. ולא טוב לי שם.
ואחר כך, אמא שלי טורחת לספר לכל מי שרק רוצה לשמוע איך 'כל הילדים ישבו כלכך יפה בלי אבא ואמא, ורק זאתי נדבקת לסינור של אמא שלה'.
************
ועוד סיפור, שבמשך שנים תפסתי כסיפור הומוריסטי, ותהיות עליו עלו לי רק בשנה האחרונה...
בערך בגיל 5. לקחו אותנו לטיול נחמד בגן החיות. נדמה לי שהיה אז גן חיות בת"א או בר"ג? ומשום מה הייתה בו אטרקטציה נוספת - מכוניות מתנגשות !
נורא רציתי להיות במכוניות המתנגשות, והתרגשתי מזה.
זה היה רק לילדים, וההורים שלי נשארו עם אחותי הקטנה וצפו בי מעבר לגדר, בזמן שאני הייתי בפנים.
זה מין מסלול כזה אליפטי, שבמרכזו נדמה לי 'אי תנועה' עשוי צמיגים, וכל הילדים נוסעים במעגלים סביב סביב.
עכשיו, בקצה אחד של אי התנועה הזה, היה באותו זמן גבר שטרח על תיקון אחת המכוניות שכנראה הייתה מקולקלת.
כל הילדים כשנסעו מסביב עקפו אותו - ואני טראח, נתקלתי בו.
הוא התעצבן ואני המשכתי הלאה בסיבוב.
למרבה הצחוק או היגון, גם בפעם הבאה שעברתי לידו נתקלתי בו.
אם מחמת כישורי ניווט ירודים, ואם מחמת הפחד מלהיתקל בו שוב - זה בדיוק מה שחזר וקרה מספר פעמים.
עד שהוא צעק עליי, ואמר שאם זה קורה עוד פעם הוא לא נותן לי להמשיך לנסוע.
מאוד נבהלתי ממנו. (לא זוכרת אם זה עזר, או שאולי במילא כבר נגמר הזמן )
עכשיו, זה כמובן הפך לבדיחה משפחתית שהמשיכו לספר בה עוד המון שנים, כמו שרגיל אצלנו במשפחה.
ונכון שיש בזה פן מצחיק, וגם אני רוב השנים צחקתי מזה.
יחד עם זאת, אני חושבת - למה ההורים שלי ראו רק את הפן המצחיק ולא את המצוקה שלי?
איך זה שלא עמדו מאחוריי?
למה לא אמרו לי 'את היית בסדר גמור'?
למה לא אמרו שום דבר לאיש הזה, למשל, שלא צריך לצעוק על ילדים קטנים - גם אם הם לא יודעים לנהוג?
במצבים כאלה, בחיים לא עלה על דעתם לומר משהו מחזק, או לומר משהו לצד השני לטובתי.
ואני גם לקחתי את זה כמובן מאליו שלא הייתי בסדר, שכישורי הניווט שלי דפוקים, שזה בסדר שצעקו עליי.
שבאמת הייתי מגוחכת בסיטואציה הזאת, ולכן זה בסדר שיצחקו.
- לא חשבתי אף פעם שהיה אפשר לנהוג אחרת, בצורה שתשאיר אותי עם הרגשה טובה לגבי עצמי ועם תחושה של תמיכה מצד ההורים.
(אז שוב, לא שוללת את זה שיש בזה גם צד מצחיק. אבל, חושבת שחוסר התמיכה מול הסביבה גם הוא נשאר בחוויה שלי)
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
עכשיו אני רוצה לכתוב על נושא אחר.
כפייה באוכל.
לאמא שלי היה קטע של להכריח אותנו לאכול דברים שהיא חשבה שנורא חיוני שנאכל, ויותר מזה - דברים שהיא הייתה מתעצבנת לזרוק אחרי שהכינה.
אם היא הכינה - אז חייבים לאכול, ויתהפך העולם.
***********
כל בוקר היינו חייבות לאכול 'דני' מעורבב עם גבינה.
כנראה שהיה נראה לה חשוב שנאכל גבינה, וכדי שיהיה יותר טעים ערבבה זאת עם 'דני'. אבל זה פשוט היה הדבר הכי מגעיל בעולם !!! (נראה לי שעד היום אני אקיא אם אטעם שוב את הדבר הזה...)
כל המחאות שלנו לא עזרו. פשוט לא היה מצב לא להסכים.
מגעיל, לא מגעיל - חייבים לתת לזה להחליק איכשהו במורד הגרון.
יותר מזה, לפעמים כשאבא שלי היה ממהר, הוא היה מאכיל את אחותי ואותי מאותה קערה באותה כפית - וזה היה דוחה אותי ברמות. (סיפרתי כבר שלא סבלתי את אחותי. אז אפשר לומר שממש נגעלתי ממנה)
זוכרת בוקר אחד, (לא זוכרת ת'גיל, אולי 4, 5, 6) - שממש לא רציתי לאכול עם אחותי מאותה קערה, וכלכך בכיתי, שנזרקתי על הרצפה, והתעלפתי לרגע מרוב בכי. נדמה לי שהם לא שמו לב לזה, כי אחרי רגע התעוררתי, אבל אני זוכרת את זה.
לא שזה עזר לי...
***********
אם הייתה מכינה איזה תבשיל מיוחד שהייתה גאה עליו - אז היינו חייבות להצדיק את ההשקעה.
אני זוכרת פעם שהכינה פשטידה מחצילים, שלא יכולתי אפילו לחשוב על להכניס את זה לפה. אבל תחת איום של עונש או מכות - נכנעתי.
בגיל קצת יותר גדול - בישלה לשבת מרק אווז, עם חתיכות אווז בפנים. אחותי ואני בחיים לא אכלנו דבר כזה, ולא יכולנו אפילו לחשוב לאכול. אמא שלי לא ויתרה - צעקות ואיומים, ואנחנו שתינו בוכות במקהלה. בסוף כמובן - בכינו ואכלנו.
***********
כמו כן, כל ארוחת צהריים היינו חייבות לאכול עוף מכובס.
אני איכשהו צלחתי את זה. אבל אחותי התקשתה מאוד.
אמא שלי הייתה מכינה לנו את ארוחת צהריים, מדליקה לנו את תוכנית הילדים 'לבת ולבן' ברשת ב' ברדיו שמשודרת בשעה קבועה בצהריים (- זה החלק בסיפור שדווקא זכור לי לטובה. 'לבת ולבת ולמי שמתעניין, כולכם מוכנים? כן!') - משאירה אותנו עם הצלחות והולכת לישון.
עד שהיא קמה מהשינה - חסר לנו שלא גמרנו את האוכל.
אחותי לא סבלה עוף מכובס, אבל איומה של אמא שלי היה תלוי מעל ראשה.
לכן, הייתה מכניסה ביס של עוף לפה, לא מסוגלת לבלוע אותו, אבל גם לא מעזה לקום מהכסא.
וככה הייתה מבלה את שעות הצהריים שלה, מול הצלחת של ארוחת צהריים, עם חתיכת עוף בפה - לא לבלוע ולא להקיא, ולא מעזה לקום.
וככה אמא שלי הייתה מוצאת אותה כשהייתה קמה מהשינה אחרי שעתיים (!): באותו מקום, מול אותה צלחת עדיין מלאה, ועם אותו ביס חצי לעוס בפה.
רק אחרי הרבה שנים, אחותי החכימה מעט, והבינה שהיא יכולה להשליך לפח את האוכל באופן שלא יתגלה.
ונגאלה מהייסורים האלה סוף סוף.
את אמא שלי כמובן כל הסיפור הזה הצחיק. וכמו הרבה דברים, גם את הסיפור הזה - על איך אחותי נשארת שעתיים עם אותה חתיכת עוף בפה - הייתה מספרת לחברות שלה בבדיחות הדעת.
כנראה מבלי להעלות על דעתה שיש כאן משהו מעוות.
כפייה באוכל.
לאמא שלי היה קטע של להכריח אותנו לאכול דברים שהיא חשבה שנורא חיוני שנאכל, ויותר מזה - דברים שהיא הייתה מתעצבנת לזרוק אחרי שהכינה.
אם היא הכינה - אז חייבים לאכול, ויתהפך העולם.
***********
כל בוקר היינו חייבות לאכול 'דני' מעורבב עם גבינה.
כנראה שהיה נראה לה חשוב שנאכל גבינה, וכדי שיהיה יותר טעים ערבבה זאת עם 'דני'. אבל זה פשוט היה הדבר הכי מגעיל בעולם !!! (נראה לי שעד היום אני אקיא אם אטעם שוב את הדבר הזה...)
כל המחאות שלנו לא עזרו. פשוט לא היה מצב לא להסכים.
מגעיל, לא מגעיל - חייבים לתת לזה להחליק איכשהו במורד הגרון.
יותר מזה, לפעמים כשאבא שלי היה ממהר, הוא היה מאכיל את אחותי ואותי מאותה קערה באותה כפית - וזה היה דוחה אותי ברמות. (סיפרתי כבר שלא סבלתי את אחותי. אז אפשר לומר שממש נגעלתי ממנה)
זוכרת בוקר אחד, (לא זוכרת ת'גיל, אולי 4, 5, 6) - שממש לא רציתי לאכול עם אחותי מאותה קערה, וכלכך בכיתי, שנזרקתי על הרצפה, והתעלפתי לרגע מרוב בכי. נדמה לי שהם לא שמו לב לזה, כי אחרי רגע התעוררתי, אבל אני זוכרת את זה.
לא שזה עזר לי...
***********
אם הייתה מכינה איזה תבשיל מיוחד שהייתה גאה עליו - אז היינו חייבות להצדיק את ההשקעה.
אני זוכרת פעם שהכינה פשטידה מחצילים, שלא יכולתי אפילו לחשוב על להכניס את זה לפה. אבל תחת איום של עונש או מכות - נכנעתי.
בגיל קצת יותר גדול - בישלה לשבת מרק אווז, עם חתיכות אווז בפנים. אחותי ואני בחיים לא אכלנו דבר כזה, ולא יכולנו אפילו לחשוב לאכול. אמא שלי לא ויתרה - צעקות ואיומים, ואנחנו שתינו בוכות במקהלה. בסוף כמובן - בכינו ואכלנו.
***********
כמו כן, כל ארוחת צהריים היינו חייבות לאכול עוף מכובס.
אני איכשהו צלחתי את זה. אבל אחותי התקשתה מאוד.
אמא שלי הייתה מכינה לנו את ארוחת צהריים, מדליקה לנו את תוכנית הילדים 'לבת ולבן' ברשת ב' ברדיו שמשודרת בשעה קבועה בצהריים (- זה החלק בסיפור שדווקא זכור לי לטובה. 'לבת ולבת ולמי שמתעניין, כולכם מוכנים? כן!') - משאירה אותנו עם הצלחות והולכת לישון.
עד שהיא קמה מהשינה - חסר לנו שלא גמרנו את האוכל.
אחותי לא סבלה עוף מכובס, אבל איומה של אמא שלי היה תלוי מעל ראשה.
לכן, הייתה מכניסה ביס של עוף לפה, לא מסוגלת לבלוע אותו, אבל גם לא מעזה לקום מהכסא.
וככה הייתה מבלה את שעות הצהריים שלה, מול הצלחת של ארוחת צהריים, עם חתיכת עוף בפה - לא לבלוע ולא להקיא, ולא מעזה לקום.
וככה אמא שלי הייתה מוצאת אותה כשהייתה קמה מהשינה אחרי שעתיים (!): באותו מקום, מול אותה צלחת עדיין מלאה, ועם אותו ביס חצי לעוס בפה.
רק אחרי הרבה שנים, אחותי החכימה מעט, והבינה שהיא יכולה להשליך לפח את האוכל באופן שלא יתגלה.
ונגאלה מהייסורים האלה סוף סוף.
את אמא שלי כמובן כל הסיפור הזה הצחיק. וכמו הרבה דברים, גם את הסיפור הזה - על איך אחותי נשארת שעתיים עם אותה חתיכת עוף בפה - הייתה מספרת לחברות שלה בבדיחות הדעת.
כנראה מבלי להעלות על דעתה שיש כאן משהו מעוות.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
סיפור אחרון לכרגע בנושא הזה.
כתבתי אותו באתר לפני כמה שנים, אבל אחזור עליו:
היא ניסתה בכוח, ואני ניסיתי להתנגד.
היא הצליחה לדחוף לי בכוח כמה כפות.
ואז פתאום - הקאתי את זה חזרה לצלחת.
(שוב, לא יודעת מאיזו סיבה. אולי באמת לא הרגשתי טוב)
אמא שלי לא התבלבלה -
כנראה, בלי שיהיו לי מילים לזה - הבנתי את הגועל שיש בלאכול משהו שהרגע הקאת.
כנראה באינסטינקט או באינטואיציה הרגשתי שמשהו כאן מעוות. משהו כאן לא בסדר.
אני חושבת שזה גרם לי גועל מעצמי במשך הרבה שנים.
(ואולי יש לזה קשר לתחושת הגועל הכללית שאני מרגישה כלפי עצמי הרבה פעמים בחיים?)
אני חושבת שבערך עד גיל 22 לא העזתי מעולם לספר על זה.
כי חשבתי שזה מעיד עליי משהו.
שמי שאספר לו על זה - ייגעל ממני.
רק אחר כך התחלתי להבין שזה לא אומר עליי, והתחלתי להרגיש יותר בטוח לספר את זה.
(אבל נראה לי שבתת המודע עדיין יש לי את התחושות שמשהו בי מלוכלך ונגוע)
*************
אני חושבת שאולי היה לזה קשר גם להפרעות האכילה שיש לי.
הפרעות אכילה שהתמתנו עם השנים - אבל בעבר היו הרבה יותר קשות.
בעבר למשל, הייתי מסוגלת לאכול ולאכול ולאכול ולאכול. ולא רק שכשזה הגיע לתחושת בחילה לא הרגשתי שהגיע הזמן להפסיק - אלא שכמו מרגע שהרגשתי בחילה - זה היה מדרבן אותי להמשיך לזלול עוד ועוד.
כאילו חיפשתי את תחושת הבחילה.
(למזלי, היום זה שונה).
לא בטוח שמקרה יחיד גורם להפרעות אכילה.
גם שאר ה'אונס' המתמשך בנושא האוכל יכול להשפיע.
וגם כמובן - עניינים רגשיים אחרים, כפי שידוע בהפרעות אכילה.
ועדיין - יש לי חשד שזה השפיע חזק גם בתחום הזה:
כתבתי אותו באתר לפני כמה שנים, אבל אחזור עליו:
- כשהייתי בת שנתיים אמא שלי רצתה להאכיל אותי מרק.
היא ניסתה בכוח, ואני ניסיתי להתנגד.
היא הצליחה לדחוף לי בכוח כמה כפות.
ואז פתאום - הקאתי את זה חזרה לצלחת.
(שוב, לא יודעת מאיזו סיבה. אולי באמת לא הרגשתי טוב)
אמא שלי לא התבלבלה -
לקחה את הצלחת, והאכילה אותי בכוח את מה שהקאתי !!!
אני לא חושבת שהייתי זוכרת את זה מגיל כה מוקדם, לולא זה היה כלכך טראומתי.כנראה, בלי שיהיו לי מילים לזה - הבנתי את הגועל שיש בלאכול משהו שהרגע הקאת.
כנראה באינסטינקט או באינטואיציה הרגשתי שמשהו כאן מעוות. משהו כאן לא בסדר.
אני חושבת שזה גרם לי גועל מעצמי במשך הרבה שנים.
(ואולי יש לזה קשר לתחושת הגועל הכללית שאני מרגישה כלפי עצמי הרבה פעמים בחיים?)
אני חושבת שבערך עד גיל 22 לא העזתי מעולם לספר על זה.
כי חשבתי שזה מעיד עליי משהו.
שמי שאספר לו על זה - ייגעל ממני.
רק אחר כך התחלתי להבין שזה לא אומר עליי, והתחלתי להרגיש יותר בטוח לספר את זה.
(אבל נראה לי שבתת המודע עדיין יש לי את התחושות שמשהו בי מלוכלך ונגוע)
*************
אני חושבת שאולי היה לזה קשר גם להפרעות האכילה שיש לי.
הפרעות אכילה שהתמתנו עם השנים - אבל בעבר היו הרבה יותר קשות.
בעבר למשל, הייתי מסוגלת לאכול ולאכול ולאכול ולאכול. ולא רק שכשזה הגיע לתחושת בחילה לא הרגשתי שהגיע הזמן להפסיק - אלא שכמו מרגע שהרגשתי בחילה - זה היה מדרבן אותי להמשיך לזלול עוד ועוד.
כאילו חיפשתי את תחושת הבחילה.
(למזלי, היום זה שונה).
לא בטוח שמקרה יחיד גורם להפרעות אכילה.
גם שאר ה'אונס' המתמשך בנושא האוכל יכול להשפיע.
וגם כמובן - עניינים רגשיים אחרים, כפי שידוע בהפרעות אכילה.
ועדיין - יש לי חשד שזה השפיע חזק גם בתחום הזה:
- *לא להאמין למה שאני מרגישה.
- לא לדעת מתי להפסיק.
- ואפילו להעניש את עצמי בתחושות בחילה פיזית. ובגועל מעצמי.*
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
במקום אחר כתבתי על זה פעם כתחושה של אונס.
החדירה הזאת לגוף שלי.
ההכנעה של הרצון שלי.
השלילה של הרגשות שלי.
חוסר היכולת להתנגד.
היא האכילה אותי את מה שהקאתי, ואני כבר הפסקתי להתנגד.
כנראה כבר הבנתי שזה לא יעזור.
את מה שנשאר פשוט בלעתי בהכנעה. כף אחר כף.
החדירה הזאת לגוף שלי.
ההכנעה של הרצון שלי.
השלילה של הרגשות שלי.
חוסר היכולת להתנגד.
היא האכילה אותי את מה שהקאתי, ואני כבר הפסקתי להתנגד.
כנראה כבר הבנתי שזה לא יעזור.
את מה שנשאר פשוט בלעתי בהכנעה. כף אחר כף.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
אולי הילדה הבינה סוף סוף, שכנראה פשוט טעתה בגישה שלה.
זה לא היה הגיוני לא לרצות או לסרב.
אמא בטח יודעת מה נכון, גם אם זה מרגיש לה ההפך.
בכל מקרה אמא היא זו שתמיד 'צודקת' בסוף - לא משנה באיזו דרך.
אם כך עליה לתקן את דרכיה.
צריך לשתוק ולעשות מה שאמא אומרת.
זו הדרך לשרוד בחיים
לבלוע את הגועל. לבלוע. ולבלוע.
כף אחר כף.
עד שייגמר.
זה לא היה הגיוני לא לרצות או לסרב.
אמא בטח יודעת מה נכון, גם אם זה מרגיש לה ההפך.
בכל מקרה אמא היא זו שתמיד 'צודקת' בסוף - לא משנה באיזו דרך.
אם כך עליה לתקן את דרכיה.
צריך לשתוק ולעשות מה שאמא אומרת.
זו הדרך לשרוד בחיים
לבלוע את הגועל. לבלוע. ולבלוע.
כף אחר כף.
עד שייגמר.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
בגיל בוגר יותר שאלתי את אמא שלי אם היא זוכרת את המקרה הזה.
היא אמרה שכן.
אבל במקום לומר 'סליחה זה לא היה בסדר' -
היא 'התנצלה' בצורה הזאת:
'את עשית לי דווקא - אז עשיתי לך דווקא בחזרה'.
***********
התשובה שלה מאוד קוממה אותי.
מה זאת אומרת?!
זה מה שיש לך להגיד?!
כשכתבתי על זה באתר, היו שכתבו לי שזה מגוחך, כי ילדה בת שנתיים עדיין לא יודעת מה זה לעשות דווקא.
אז קיבלתי את זה.
אבל במשך השנים, מהיכרות עם ילדים, אני יכולה לומר שילדים בגיל הזה בהחלט יודעים לעשות 'דווקא'.
זה עדיין לא אומר אם המילה 'דווקא' בכלל רלוונטית לאותה סיטואציה שהייתה, או שפשוט, מאיזושהי סיבה מאוד מוצדקת, לא היה מתאים לי אז לאכול.
אבל ! גם לו נניח שזה היה ב'דווקא' - אז מה זה אומר?
האם זה מצדיק במשהו דרך 'טיפול' כזאת?!
וגם, מה זו התשובה הילדותית הזאת 'עשיתי לך דווקא בחזרה'?
אמא מול ילדה בת שנתיים?!
************
מאז ששאלתי אותה על זה עברו הרבה מים בירדן.
ואני מאמינה שהיא כבר חושבת אחרת.
האמת, אני כמעט בטוחה שכבר כשענתה לי כך ידעה מזמן שזה לא היה בסדר.
אבל היה לה קשה להודות בכך.
קשה לה להרגיש שהיא אשמה. אז היא לפעמים עונה בכל מיני 'צידוקים'.
אני חושבת שהיום גם כבר לא הייתה עונה לי כך.
בשנה שעברה דיברנו על הילדות שלי, והיא אמרה שהיא מצטערת על איך שגידלה אותנו.
אני מאמינה שזה כולל גם את הסיפור הזה ודומים לו.
(וברור שכשהיא רואה את אחיינית שלי, וכשברור לה שאין מצב להתנהג אליה בצורה כזו כמו שהתנהגה אלינו - אז זה עוד יותר מחדד לה את השגיאות שלה. והיא מזמן יודעת שהיא טעתה. לפחות נעים לראות שהיא שינתה גישה)
************
בכל זאת,
נראה שאיזשהם ספיחים מהחשיבה הקודמת נשארו לה.
לפני כמה שבועות ראיתי קטע באיזה סרט על הקיבוצים של פעם.
סיפרו שם דברים מזעזעים.
אחד הדברים שיצא לי לשמוע - ובאמת מזעזע קשות -
זה שהיה שם ילד (לא זוכרת בן כמה, 6 או 8) - שהיה עושה קקי במיטה שלו.
יום אחד גילו שהוא עשה קקי במיטה של הילד שלידו.
המטפלת של הקיבוץ תפסה אותו, דחפה לו את הראש בכוח לתוך הקקי, וצעקה עליו 'אתה לא תעשה עוד פעם קקי במיטה, אתה שומע?!'
וקצת אחרי שראיתי את זה, יצא לי להיזכר בזה כשפטפטתי עם אמא שלי על משהו, ואז סיפרתי לה את זה כדי שתזדעזע גם.
אז היא שואלת: 'למה הוא עשה את זה?'
אני: 'לא יודעת. ברור שהייתה לו איזו בעיה'.
אז אמא שלי: 'כן, בסדר, אם הוא עושה במיטה שלו. אבל אם הוא עשה במיטה של החבר - אז ברור שהוא עשה 'דווקא'.'
כאן מאוד התקוממתי, ואמרתי לה:
'קודם כל, אם ילד עושה דבר כזה, ברור שיש לו בעיה נפשית רצינית.
שנית, גם אם הוא עשה דווקא - אז זה מצדיק את מה שהמטפלת עשתה לו?!'
הרגשתי שכאן אני מגוננת לא רק על הילד הזה, אלא גם על עצמי.
והרגשתי צורך חזק להגיד לה את זה.
לא שאני חושבת שהיא מצדיקה את הדבר הספציפי שהמטפלת עשתה.
אני בטוחה שלא.
אבל עצם החשיבה הזאת ש'אם הוא עשה דווקא - אז הוא אשם וראוי לעונש' - היא מקוממת אותי.
לשים את עצמך במרכז (הוא עושה את זה לי)
ולהפוך את זה למשחקי כוח.*
היא אמרה שכן.
אבל במקום לומר 'סליחה זה לא היה בסדר' -
היא 'התנצלה' בצורה הזאת:
'את עשית לי דווקא - אז עשיתי לך דווקא בחזרה'.
***********
התשובה שלה מאוד קוממה אותי.
מה זאת אומרת?!
זה מה שיש לך להגיד?!
כשכתבתי על זה באתר, היו שכתבו לי שזה מגוחך, כי ילדה בת שנתיים עדיין לא יודעת מה זה לעשות דווקא.
אז קיבלתי את זה.
אבל במשך השנים, מהיכרות עם ילדים, אני יכולה לומר שילדים בגיל הזה בהחלט יודעים לעשות 'דווקא'.
זה עדיין לא אומר אם המילה 'דווקא' בכלל רלוונטית לאותה סיטואציה שהייתה, או שפשוט, מאיזושהי סיבה מאוד מוצדקת, לא היה מתאים לי אז לאכול.
אבל ! גם לו נניח שזה היה ב'דווקא' - אז מה זה אומר?
האם זה מצדיק במשהו דרך 'טיפול' כזאת?!
וגם, מה זו התשובה הילדותית הזאת 'עשיתי לך דווקא בחזרה'?
אמא מול ילדה בת שנתיים?!
************
מאז ששאלתי אותה על זה עברו הרבה מים בירדן.
ואני מאמינה שהיא כבר חושבת אחרת.
האמת, אני כמעט בטוחה שכבר כשענתה לי כך ידעה מזמן שזה לא היה בסדר.
אבל היה לה קשה להודות בכך.
קשה לה להרגיש שהיא אשמה. אז היא לפעמים עונה בכל מיני 'צידוקים'.
אני חושבת שהיום גם כבר לא הייתה עונה לי כך.
בשנה שעברה דיברנו על הילדות שלי, והיא אמרה שהיא מצטערת על איך שגידלה אותנו.
אני מאמינה שזה כולל גם את הסיפור הזה ודומים לו.
(וברור שכשהיא רואה את אחיינית שלי, וכשברור לה שאין מצב להתנהג אליה בצורה כזו כמו שהתנהגה אלינו - אז זה עוד יותר מחדד לה את השגיאות שלה. והיא מזמן יודעת שהיא טעתה. לפחות נעים לראות שהיא שינתה גישה)
************
בכל זאת,
נראה שאיזשהם ספיחים מהחשיבה הקודמת נשארו לה.
לפני כמה שבועות ראיתי קטע באיזה סרט על הקיבוצים של פעם.
סיפרו שם דברים מזעזעים.
אחד הדברים שיצא לי לשמוע - ובאמת מזעזע קשות -
זה שהיה שם ילד (לא זוכרת בן כמה, 6 או 8) - שהיה עושה קקי במיטה שלו.
יום אחד גילו שהוא עשה קקי במיטה של הילד שלידו.
המטפלת של הקיבוץ תפסה אותו, דחפה לו את הראש בכוח לתוך הקקי, וצעקה עליו 'אתה לא תעשה עוד פעם קקי במיטה, אתה שומע?!'
וקצת אחרי שראיתי את זה, יצא לי להיזכר בזה כשפטפטתי עם אמא שלי על משהו, ואז סיפרתי לה את זה כדי שתזדעזע גם.
אז היא שואלת: 'למה הוא עשה את זה?'
אני: 'לא יודעת. ברור שהייתה לו איזו בעיה'.
אז אמא שלי: 'כן, בסדר, אם הוא עושה במיטה שלו. אבל אם הוא עשה במיטה של החבר - אז ברור שהוא עשה 'דווקא'.'
כאן מאוד התקוממתי, ואמרתי לה:
'קודם כל, אם ילד עושה דבר כזה, ברור שיש לו בעיה נפשית רצינית.
שנית, גם אם הוא עשה דווקא - אז זה מצדיק את מה שהמטפלת עשתה לו?!'
הרגשתי שכאן אני מגוננת לא רק על הילד הזה, אלא גם על עצמי.
והרגשתי צורך חזק להגיד לה את זה.
לא שאני חושבת שהיא מצדיקה את הדבר הספציפי שהמטפלת עשתה.
אני בטוחה שלא.
אבל עצם החשיבה הזאת ש'אם הוא עשה דווקא - אז הוא אשם וראוי לעונש' - היא מקוממת אותי.
- במקום לבדוק - מה הסיבה, מה עובר על הילד, מה קשה לו, מה רע לו -
לשים את עצמך במרכז (הוא עושה את זה לי)
ולהפוך את זה למשחקי כוח.*
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2009, 16:25
הפעם בלי להתבייש
אהבת עולם, הספקתי לקרוא מעט ממה שכתבת, בכיתי כשקראתי והזדהתי עם חלק מהתחושות, ממקום אחר של התעללות אחרת לגמרי.
רוצה להגיד לך שהיית ילדה מוכה פיזית ונפשית, אין כאן שום דבר מינורי.
אני קוראת אותך, אחזור כשיהיה לי יותר זמן ואקרא עוד ועוד.
את אישה אמיצה שמאפשרת לילדה שבך להתבטא, נותנת לה מקום והכרה וכבוד, תמשיכי עוד ועוד עד שזה יהפוך להרגל.
חיבוק חם לדרך!
רוצה להגיד לך שהיית ילדה מוכה פיזית ונפשית, אין כאן שום דבר מינורי.
אני קוראת אותך, אחזור כשיהיה לי יותר זמן ואקרא עוד ועוד.
את אישה אמיצה שמאפשרת לילדה שבך להתבטא, נותנת לה מקום והכרה וכבוד, תמשיכי עוד ועוד עד שזה יהפוך להרגל.
חיבוק חם לדרך!
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
תודה, 'מתחילהרגיש' !
*********
לא כתבתי כבר כשבועיים.
קשה לי להתקדם עם הבלוג הזה.
אני מרגישה שאני עושה איתו עבודה מכוּונת, וזה לא בהכרח יוצא לי טבעי.
אבל זה חשוב לי.
כמו כן, כאשר כמעט אין תגובות - נדמה לי שמה שאני כותבת לא מעניין או אולי מכביד מדי, ואז אני איכשהו נתקעת.
בכל אופן, אני לא רוצה לתת לזה לנהל אותי, אז אחרי שאני מעבדת את הרגשות עם עצמי, אני ממשיכה.
דבר נוסף שמקשה עליי להתקדם - ריבוי החומר שיש לי בראש שאני רוצה לכתוב.
זה הרבה וזה מבולגן - אז קצת מפחיד לגשת לזה. אף פעם לא ברור לי במה לגעת הפעם ומאיפה להתחיל.
אבל שוב, לוקחת קצת מרחק, לוקחת קצת אוויר - וחוזרת. אפילו עם דבר אחד קטן.
העיקר להמשיך. גם אם לאט.
*********
לא כתבתי כבר כשבועיים.
קשה לי להתקדם עם הבלוג הזה.
אני מרגישה שאני עושה איתו עבודה מכוּונת, וזה לא בהכרח יוצא לי טבעי.
אבל זה חשוב לי.
כמו כן, כאשר כמעט אין תגובות - נדמה לי שמה שאני כותבת לא מעניין או אולי מכביד מדי, ואז אני איכשהו נתקעת.
בכל אופן, אני לא רוצה לתת לזה לנהל אותי, אז אחרי שאני מעבדת את הרגשות עם עצמי, אני ממשיכה.
דבר נוסף שמקשה עליי להתקדם - ריבוי החומר שיש לי בראש שאני רוצה לכתוב.
זה הרבה וזה מבולגן - אז קצת מפחיד לגשת לזה. אף פעם לא ברור לי במה לגעת הפעם ומאיפה להתחיל.
אבל שוב, לוקחת קצת מרחק, לוקחת קצת אוויר - וחוזרת. אפילו עם דבר אחד קטן.
העיקר להמשיך. גם אם לאט.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
אז הנה משהו קטן, מהיום:
הייתי במטבח ואבא שלי שאל אם אני מרגישה ריח לא נעים מהפח, הרחתי ואמרתי 'כן, פויה'.
אבא שלי נזכר ואמר בצחוק 'פויה רצפה'.
כדי להזכיר, אני מצטטת כאן משהו שכתבתי פה לפני כמה זמן:
_כשהייתי קטנטונת, רציתי משהו מאבא שלי, והוא לא הסכים.
אמרתי לו: 'פויה'.
אבא שלי בקול מאיים: 'מי פויה?!'
אני בבהלה, ממהרת לתקן: 'פויה רצפה'.
זה הפך לבדיחה משפחתית, עד היום.
מאוד מאוד לא מצחיק._
בגלל שאני כבר הבנתי שזה לא היה מצחיק בעצם, למרות שהרבה שנים הצטרפתי לצחוק -
אז עכשיו אמרתי לו במין התרסה: 'לא פויה רצפה, אבא פויה'.
סוף סוף להגיד בפה מלא את מה שרציתי אז להגיד ולא העזתי ! (והאמת, גם עכשיו זה היה לי קשה. כמה שזו בעצם סתם אמירה תינוקית).
(כמובן שאני לא חושבת שהיום שהוא 'פויה' , ולא הייתה באמירה הזו עכשיו איזו כוונה, אלא רק להגיד את מה שלא העזתי אז - מה שאפילו בצחוק לא הייתי מעזה להגיד, מרוב פחד מהתגובות המאיימות שלהם).
אבא שלי: 'כשהיית קטנה לא העזת להגיד אבא פויה'.
אמרתי לו: 'מעניין למה. כי השלטתם עליי טרור'.
אחר כך הוספתי: 'אתה חושב שזה כוחות ילדה אחת קטנה מול שני מבוגרים מפחידים?'
אבא שלי בהסכמה: 'לא, זה לא כוחות'.
אני: 'אתם הפחדתם אותי'.
אבא שלי בצחוק (כנראה לא נעים לו והוא מנסה לצאת מזה) מזכיר איזו בובת מפלצת שהייתה מפחידה ילד שכן שלנו.
אני, מתפלאת על ההקבלה: 'ההפחדות שלכם היו הרבה יותר פשוטות ולא מתוחכמות'.
אבא שלי, קצת מיתמם: 'איך הפחדנו אותכם?'
אני: 'עם איומים בעונשים, במכות....
ועוד על מה, בסך הכול על המילה פויה. אוי ואבוי, סוף העולם.
אתה קולט את האבסורד שבהתנהגות שלכם?'
אבא שלי: 'נכון.'
אני: 'פלא שלא העזתי להגיד מה שרציתי?'
אבא שלי מתפתל: 'את רוצה להמשיך עם זה עוד הרבה?'
אני: 'ממש לא. רק רציתי להגיד שהבדיחה של ה'פויה רצפה' היא בעצם ממש לא מצחיקה'.
אמנם הרגשתי שהוא מרגיש קצת לא נוח, אבל ממש הרגשתי שזה עובר אליו.
(אני רוצה לציין שדיברתי בבהירות אבל לא בטון תוקפני).
היה לי חשוב סוף סוף לומר שזה ממש לא היה מצחיק - ולהעביר את המסר הזה מצידי, שאני לא מקבלת יותר את צורת הראייה ההיא.
אני חושבת שזה היה חשוב שזה עלה, ושאמרתי את הדברים.
שוב, *לא כדי 'להיכנס בהם' או כדי להאשים.
אלא פשוט לשנות את הפרספקטיבה על הדברים. של מה לגיטימי ומה לא לגיטימי.
ולהעמיד את הגבולות של עצמי.
אם לא העמדתי אותם בעבר - אז היום.*
הגיע הזמן.
הייתי במטבח ואבא שלי שאל אם אני מרגישה ריח לא נעים מהפח, הרחתי ואמרתי 'כן, פויה'.
אבא שלי נזכר ואמר בצחוק 'פויה רצפה'.
כדי להזכיר, אני מצטטת כאן משהו שכתבתי פה לפני כמה זמן:
_כשהייתי קטנטונת, רציתי משהו מאבא שלי, והוא לא הסכים.
אמרתי לו: 'פויה'.
אבא שלי בקול מאיים: 'מי פויה?!'
אני בבהלה, ממהרת לתקן: 'פויה רצפה'.
זה הפך לבדיחה משפחתית, עד היום.
מאוד מאוד לא מצחיק._
בגלל שאני כבר הבנתי שזה לא היה מצחיק בעצם, למרות שהרבה שנים הצטרפתי לצחוק -
אז עכשיו אמרתי לו במין התרסה: 'לא פויה רצפה, אבא פויה'.
סוף סוף להגיד בפה מלא את מה שרציתי אז להגיד ולא העזתי ! (והאמת, גם עכשיו זה היה לי קשה. כמה שזו בעצם סתם אמירה תינוקית).
(כמובן שאני לא חושבת שהיום שהוא 'פויה' , ולא הייתה באמירה הזו עכשיו איזו כוונה, אלא רק להגיד את מה שלא העזתי אז - מה שאפילו בצחוק לא הייתי מעזה להגיד, מרוב פחד מהתגובות המאיימות שלהם).
אבא שלי: 'כשהיית קטנה לא העזת להגיד אבא פויה'.
אמרתי לו: 'מעניין למה. כי השלטתם עליי טרור'.
אחר כך הוספתי: 'אתה חושב שזה כוחות ילדה אחת קטנה מול שני מבוגרים מפחידים?'
אבא שלי בהסכמה: 'לא, זה לא כוחות'.
אני: 'אתם הפחדתם אותי'.
אבא שלי בצחוק (כנראה לא נעים לו והוא מנסה לצאת מזה) מזכיר איזו בובת מפלצת שהייתה מפחידה ילד שכן שלנו.
אני, מתפלאת על ההקבלה: 'ההפחדות שלכם היו הרבה יותר פשוטות ולא מתוחכמות'.
אבא שלי, קצת מיתמם: 'איך הפחדנו אותכם?'
אני: 'עם איומים בעונשים, במכות....
ועוד על מה, בסך הכול על המילה פויה. אוי ואבוי, סוף העולם.
אתה קולט את האבסורד שבהתנהגות שלכם?'
אבא שלי: 'נכון.'
אני: 'פלא שלא העזתי להגיד מה שרציתי?'
אבא שלי מתפתל: 'את רוצה להמשיך עם זה עוד הרבה?'
אני: 'ממש לא. רק רציתי להגיד שהבדיחה של ה'פויה רצפה' היא בעצם ממש לא מצחיקה'.
אמנם הרגשתי שהוא מרגיש קצת לא נוח, אבל ממש הרגשתי שזה עובר אליו.
(אני רוצה לציין שדיברתי בבהירות אבל לא בטון תוקפני).
היה לי חשוב סוף סוף לומר שזה ממש לא היה מצחיק - ולהעביר את המסר הזה מצידי, שאני לא מקבלת יותר את צורת הראייה ההיא.
אני חושבת שזה היה חשוב שזה עלה, ושאמרתי את הדברים.
שוב, *לא כדי 'להיכנס בהם' או כדי להאשים.
אלא פשוט לשנות את הפרספקטיבה על הדברים. של מה לגיטימי ומה לא לגיטימי.
ולהעמיד את הגבולות של עצמי.
אם לא העמדתי אותם בעבר - אז היום.*
- אמנם זה מולם - אבל זה בעיקר בשביל עצמי.
הגיע הזמן.
-
- הודעות: 930
- הצטרפות: 01 ספטמבר 2007, 19:58
- דף אישי: הדף האישי של אוד_ליה*
הפעם בלי להתבייש
ואוו
הסיפור עם אבא שלך נגע בי כל כך
מזכיר לי דבר דומה שעברתי עם אמא שלי, ואת אמרת לי (באחת משיחותינו הליליות) שהלוואי והיית יכולה לדבר כך להוריך. והנה, את שם! @}
הסיפור עם אבא שלך נגע בי כל כך
מזכיר לי דבר דומה שעברתי עם אמא שלי, ואת אמרת לי (באחת משיחותינו הליליות) שהלוואי והיית יכולה לדבר כך להוריך. והנה, את שם! @}
-
- הודעות: 4316
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
הפעם בלי להתבייש
כל הכבוד
-
- הודעות: 1109
- הצטרפות: 08 יולי 2005, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של קן_לציפור*
הפעם בלי להתבייש
הגיע הזמן.
לגמרי. עלית מדרגה. העיבוד שלך וטיפול שלך בנושא לדעתי, יקבל תפנית חדשה ככל שתעיזי יותר.
כל הכבוד
לגמרי. עלית מדרגה. העיבוד שלך וטיפול שלך בנושא לדעתי, יקבל תפנית חדשה ככל שתעיזי יותר.
כל הכבוד
-
- הודעות: 577
- הצטרפות: 06 אוקטובר 2007, 18:33
הפעם בלי להתבייש
שלום אהבת עולם היקרה,
כבר כמה זמן שאני רואה את הבלוג במה חדש ולא נכנסת... ועכשיו קראתי הכל במכה ורציתי רק לומר לך כל הכבוד על האומץ ועל התהליך שאת עושה. אף אחד לא צריך לסבול דברים כאלה ולא עשית שום דבר שיגרום לזה. בכלל.
אני דרך אגב סבלתי דברים דומים מאחי הגדול (הפרש של שש שנים - זה הרבה). המניפולציה המכוערת של "דווקא חשבתי לתת לך אבל עכשיו קלקלת ולא תקבלי" - כל כך מכירה את זה! מכות, מבטים רצחניים, איומים, הצקות סתם כי משעמם לו... הייתי צריכה להישאר איתו לבד בבית עד שההורים שלי יחזרו מהעבודה וזה היה פשוט סיוט. עכשיו נזכרתי שהוא גם היה שם מוזיקה בפול ווליום (ברמה של נזק שמיעתי) ולי היה אסור כמובן להתלונן. ככה זה נמשך שעות, עד שהם היו חוזרים. כל יום. תמיד כשהוא לא היה בבית הייתי חשה הקלה ושלווה. וכשהייתי איתו בבית, במיוחד כשהיינו שנינו לבד - פחד ולחץ כמו שתיארת עם אמא שלך. דרך אגב עד היום היחסים שלנו גרועים (למרות תקופה של שיפור שנמשכה זמן מה כשהייתי בגיל צבא). קשה לי גם עם זה שבגלל שזה אח, אין כאילו לגיטימציה למה שסבלתי ממנו כי "ככה זה אחים". גם ההורים שלי מתייחסים לזה בסלחנות. אני כן חושבת שהיה שם משהו שונה וגם היום אני רואה אצלו סימנים של אישיות מתעללת.
כמובן שלמרות זאת אני לא משווה את זה ללגדול עם הורה מתעלל, שזה נורא ברמות אחרות בכלל. כאן לפחות היה לי למי לפנות (במחיר של מבטים רצחניים, עוד מכות והכינוי "שטינקרית").
עוד משהו: אולי גרמו לך לחשוב שאת קופיקו ואולי חיצונית באמת היית (כמו רבים רבים מאיתנו בגילאים העמומים האלה, דרך אגב... יש לי תמונות מגיל 10, 14 או אפילו 16 שאני לא מסוגלת לראות...), אבל ברור שהיו בך בפנים המון דברים יפים ונפלאים ומקוריים שפשוט לא ניתן להם ביטוי.
אל תרגישי צורך לענות לי, אני לא איעלב או אחשוב שאת לא בסדר: ) את ממש בסדר.
כבר כמה זמן שאני רואה את הבלוג במה חדש ולא נכנסת... ועכשיו קראתי הכל במכה ורציתי רק לומר לך כל הכבוד על האומץ ועל התהליך שאת עושה. אף אחד לא צריך לסבול דברים כאלה ולא עשית שום דבר שיגרום לזה. בכלל.
אני דרך אגב סבלתי דברים דומים מאחי הגדול (הפרש של שש שנים - זה הרבה). המניפולציה המכוערת של "דווקא חשבתי לתת לך אבל עכשיו קלקלת ולא תקבלי" - כל כך מכירה את זה! מכות, מבטים רצחניים, איומים, הצקות סתם כי משעמם לו... הייתי צריכה להישאר איתו לבד בבית עד שההורים שלי יחזרו מהעבודה וזה היה פשוט סיוט. עכשיו נזכרתי שהוא גם היה שם מוזיקה בפול ווליום (ברמה של נזק שמיעתי) ולי היה אסור כמובן להתלונן. ככה זה נמשך שעות, עד שהם היו חוזרים. כל יום. תמיד כשהוא לא היה בבית הייתי חשה הקלה ושלווה. וכשהייתי איתו בבית, במיוחד כשהיינו שנינו לבד - פחד ולחץ כמו שתיארת עם אמא שלך. דרך אגב עד היום היחסים שלנו גרועים (למרות תקופה של שיפור שנמשכה זמן מה כשהייתי בגיל צבא). קשה לי גם עם זה שבגלל שזה אח, אין כאילו לגיטימציה למה שסבלתי ממנו כי "ככה זה אחים". גם ההורים שלי מתייחסים לזה בסלחנות. אני כן חושבת שהיה שם משהו שונה וגם היום אני רואה אצלו סימנים של אישיות מתעללת.
כמובן שלמרות זאת אני לא משווה את זה ללגדול עם הורה מתעלל, שזה נורא ברמות אחרות בכלל. כאן לפחות היה לי למי לפנות (במחיר של מבטים רצחניים, עוד מכות והכינוי "שטינקרית").
עוד משהו: אולי גרמו לך לחשוב שאת קופיקו ואולי חיצונית באמת היית (כמו רבים רבים מאיתנו בגילאים העמומים האלה, דרך אגב... יש לי תמונות מגיל 10, 14 או אפילו 16 שאני לא מסוגלת לראות...), אבל ברור שהיו בך בפנים המון דברים יפים ונפלאים ומקוריים שפשוט לא ניתן להם ביטוי.
אל תרגישי צורך לענות לי, אני לא איעלב או אחשוב שאת לא בסדר: ) את ממש בסדר.
-
- הודעות: 577
- הצטרפות: 06 אוקטובר 2007, 18:33
הפעם בלי להתבייש
דרך אגב, לגבי אח שלי גם מאוד הזדהיתי עם מה שאמרת על זה שהרע מוחק ומשכיח את הטוב. גם עם אח שלי היו רגעים (ספורים) של כיף כשהיינו עושים דברים ביחד, אבל לרוב זה היה נגמר בבכי מצדי, כי באיזשהו שלב היה נמאס לו לשחק איתי (גם ככה הוא היה עושה את זה רק כשממש לא היה לו משהו אחר לעשות) ואז הוא היה עושה הכל כדי שאבכה. וגם המעט שהיה טוב בלי שיתקלקל מאבד מזוהרו בהשוואה לכל הרע.
והיום, כמבוגרים, חוזר אותו הדפוס: היינו נפגשים או עושים דברים ביחד, עד שבא איזה פיצוץ גדול על משהו טיפשי שבו התגובות שלו היו מכוערות ובלתי פרופורציונליות (איומים, קללות, מבטים רצחניים). ככה שכל זמן שהייתי רואה אותו היה כל הזמן מתח באוויר (מצדי, הוא לא הרגיש בשום מתח. ולמה שירגיש? אני לא טלית שכולה תכלת, אבל כשאני רבה עם מישהו אני לא יורדת לפסים מכוערים כאלה). הוא אדם קשה מאוד, שמסתכסך לעתים קרובות עם אנשים ולא מסוגל לנהל מערכות יחסים ארוכות טווח. גם הוא בן אדם אינליגנטי מאוד, אבל חסר כל איטליגנציה רגשית.
אני מדברת בזמן עבר כי כבר שנה שאנחנו לא מדברים, אחרי הפיצוץ הגדול והמכוער מכולם (הפעם דווקא לא על משהו טיפשי...). וטוב לי עם זה. מאוד. מרגישה משוחררת מנוכחות מזיקה ומוצצת אנרגיה בחיים שלי.
גם אני מרגישה ש - למה בכלל לדבר על זה, סתם אח גדול שמציק, מה הביג דיל, כולם חוו את זה... אבל אני כן חושבת שאצלנו זה היה שונה.
והיום, כמבוגרים, חוזר אותו הדפוס: היינו נפגשים או עושים דברים ביחד, עד שבא איזה פיצוץ גדול על משהו טיפשי שבו התגובות שלו היו מכוערות ובלתי פרופורציונליות (איומים, קללות, מבטים רצחניים). ככה שכל זמן שהייתי רואה אותו היה כל הזמן מתח באוויר (מצדי, הוא לא הרגיש בשום מתח. ולמה שירגיש? אני לא טלית שכולה תכלת, אבל כשאני רבה עם מישהו אני לא יורדת לפסים מכוערים כאלה). הוא אדם קשה מאוד, שמסתכסך לעתים קרובות עם אנשים ולא מסוגל לנהל מערכות יחסים ארוכות טווח. גם הוא בן אדם אינליגנטי מאוד, אבל חסר כל איטליגנציה רגשית.
אני מדברת בזמן עבר כי כבר שנה שאנחנו לא מדברים, אחרי הפיצוץ הגדול והמכוער מכולם (הפעם דווקא לא על משהו טיפשי...). וטוב לי עם זה. מאוד. מרגישה משוחררת מנוכחות מזיקה ומוצצת אנרגיה בחיים שלי.
גם אני מרגישה ש - למה בכלל לדבר על זה, סתם אח גדול שמציק, מה הביג דיל, כולם חוו את זה... אבל אני כן חושבת שאצלנו זה היה שונה.
-
- הודעות: 788
- הצטרפות: 02 נובמבר 2006, 23:58
- דף אישי: הדף האישי של באופן_לייט*
הפעם בלי להתבייש
אני קוראת
זה מאוד מציף אותי מה שאת כותבת.
אני מודעת גם לתהליך שעברת מאז שקראתיך לראשונה פה לפני כמה שנים
את התעצמת.
אני מתרשמת ומתפעלת מכתיבתך הגלויה פה
לא עונה לגופם שלל דברים בגלל שאני רחוקה שנות אור מ בלי להתבייש
כל הכבוד לך
זה מאוד מציף אותי מה שאת כותבת.
אני מודעת גם לתהליך שעברת מאז שקראתיך לראשונה פה לפני כמה שנים
את התעצמת.
אני מתרשמת ומתפעלת מכתיבתך הגלויה פה
לא עונה לגופם שלל דברים בגלל שאני רחוקה שנות אור מ בלי להתבייש
כל הכבוד לך
-
- הודעות: 1182
- הצטרפות: 14 אוגוסט 2001, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמוני*
הפעם בלי להתבייש
_פלוני אלמונית:
הזדעזעתי לזהות את עצמי באמא שלך
לשמוע מה זה עושה לילדים זה חשוב מאוד והלוואי שיעזור לי להשתנות .
קיבלתי כאן בבלוג כמה הודעות דומות לזו (אני לא מצטטת את כולן כדי לא להכביד).
קודם כל, אני מודה למי שכתבו לי את הדברים האלו.
נראה לי שזה דורש אומץ להתבונן בצד הזה אצלנו.
גם עשה לי הרגשה טובה לדעת שלדברים שאני כותבת יש השפעה טובה בכיוון הזה. זה הפתיע אותי לשמוע.
הפתיע אותי לגלות שהבלוג רלוונטי לא רק למי שעבר דברים דומים - אלא גם למי שרוצה להימנע מלהעביר לילדיו דברים דומים_
כתבתי אז אני מזהה את עצמי באמא שלך כי לא רציתי לגלות שאני גם את מה שאת קיבלת בבית שלך אני קיבלתי בבית שלי.
אחרי המון עבודה עצמית העזתי ללדת אבל ככל שהילדות שלי גדלות אני יותר אמא שלי/ך. אני מפחידה, מאיימת, וגם קצת מפליקה. וסובלת בגלל שאני יודעת איך זה להיות בצד החוטף.
תגובה בלי תקווה.
מצטערת.
הזדעזעתי לזהות את עצמי באמא שלך
לשמוע מה זה עושה לילדים זה חשוב מאוד והלוואי שיעזור לי להשתנות .
קיבלתי כאן בבלוג כמה הודעות דומות לזו (אני לא מצטטת את כולן כדי לא להכביד).
קודם כל, אני מודה למי שכתבו לי את הדברים האלו.
נראה לי שזה דורש אומץ להתבונן בצד הזה אצלנו.
גם עשה לי הרגשה טובה לדעת שלדברים שאני כותבת יש השפעה טובה בכיוון הזה. זה הפתיע אותי לשמוע.
הפתיע אותי לגלות שהבלוג רלוונטי לא רק למי שעבר דברים דומים - אלא גם למי שרוצה להימנע מלהעביר לילדיו דברים דומים_
כתבתי אז אני מזהה את עצמי באמא שלך כי לא רציתי לגלות שאני גם את מה שאת קיבלת בבית שלך אני קיבלתי בבית שלי.
אחרי המון עבודה עצמית העזתי ללדת אבל ככל שהילדות שלי גדלות אני יותר אמא שלי/ך. אני מפחידה, מאיימת, וגם קצת מפליקה. וסובלת בגלל שאני יודעת איך זה להיות בצד החוטף.
תגובה בלי תקווה.
מצטערת.
הפעם בלי להתבייש
תגובה בלי תקווה
וודאי שיש תקוה, גם לך,גם לאהבת עולם וגם לאחרות שנמצאות הן בצד של "כמו האמא" והן בצד של הילדים הפגועים. (דוגמאת הדף ההורים שלי קמצנים ) שמתאר משהוא אחר אבל דיי מקביל.
עצם העובדה שהגעת להכרה ואת מזהה אצלך תגובות שאת רוצה לשנות. עצם העובדה שכתבת את מה שכתבת את התחלת שינויי שמוביל לתקווה.
זה כרוך בעבודה רבה, אהבת עולם עובדת קשה לשינויי ומצליחה. זה לא פשוט ולא כל אחת מאיתנו מסוגלת להגיע לתובנות ולעומק שעושה אהבת עולם, אבל עדיין תמיד יש תקווה אנחנו אף פעם לא ההורים שלנו, בין אם היו טובים יותר או טובים פחות.
וודאי שיש תקוה, גם לך,גם לאהבת עולם וגם לאחרות שנמצאות הן בצד של "כמו האמא" והן בצד של הילדים הפגועים. (דוגמאת הדף ההורים שלי קמצנים ) שמתאר משהוא אחר אבל דיי מקביל.
עצם העובדה שהגעת להכרה ואת מזהה אצלך תגובות שאת רוצה לשנות. עצם העובדה שכתבת את מה שכתבת את התחלת שינויי שמוביל לתקווה.
זה כרוך בעבודה רבה, אהבת עולם עובדת קשה לשינויי ומצליחה. זה לא פשוט ולא כל אחת מאיתנו מסוגלת להגיע לתובנות ולעומק שעושה אהבת עולם, אבל עדיין תמיד יש תקווה אנחנו אף פעם לא ההורים שלנו, בין אם היו טובים יותר או טובים פחות.
-
- הודעות: 1182
- הצטרפות: 14 אוגוסט 2001, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמוני*
הפעם בלי להתבייש
אני מרגישה שזה בלי תקווה כי ילדתי אחרי שעשיתי תהליכים פנימיים ארוכים מאוד. רק אז העזתי ללדת. ההבנה לא עוזרת לי לשנות כי אלו התגובות שיש לי במחסן התגובות האוטומטיות.
המודעות היא לא חצי הדרך לשינוי במקרה הזה. היא הגהנום. אני רואה מה לא תקין ולא יכולה לעשות אחרת . גם עכשיו אני בטיפולים, רגיל ואלטרנטיבי זה לא משנה. אני עדיין אמא מפחידה.
וגם התיחסתי לדברים של אהבת המחשבות שלה על אמהות. ואני חושבת שזה שאני אמא כזו לא מעודד בשביל ילדות שהיו להן חוויות כאלו. .
המודעות היא לא חצי הדרך לשינוי במקרה הזה. היא הגהנום. אני רואה מה לא תקין ולא יכולה לעשות אחרת . גם עכשיו אני בטיפולים, רגיל ואלטרנטיבי זה לא משנה. אני עדיין אמא מפחידה.
וגם התיחסתי לדברים של אהבת המחשבות שלה על אמהות. ואני חושבת שזה שאני אמא כזו לא מעודד בשביל ילדות שהיו להן חוויות כאלו. .
-
- הודעות: 262
- הצטרפות: 22 פברואר 2009, 14:46
- דף אישי: הדף האישי של תמי_אמא_לשתיים*
הפעם בלי להתבייש
הי אהבת
אני שמחה שחזרת לכתוב
התלבטתי אם לשאול אותך מה קורה. זה לא מנומס, אבל רציתי להגיד לך שאני מחכה לכתיבה שלך.
אנא המשיכי.
תמי
אני שמחה שחזרת לכתוב
התלבטתי אם לשאול אותך מה קורה. זה לא מנומס, אבל רציתי להגיד לך שאני מחכה לכתיבה שלך.
אנא המשיכי.
תמי
-
- הודעות: 148
- הצטרפות: 07 דצמבר 2008, 19:13
- דף אישי: הדף האישי של שלוות_חולין*
הפעם בלי להתבייש
אהבת עולם יקרה, אני קוראת אותך ודברייך מעוררים אצלי הרבה מחשבות.
השירים שלך מאד יפים, מעבירים רגש.
הרבה פעמים עולות אצלי תגובות אסוציאטיביות ובדרך כלל אני לא נוהגת לכתוב אותן כדי לא לבלבל ולא לכתוב דברים "לא קשורים", אבל הפעם אני מעזה:
כשכתבת על "ילדת קופיקו" שקשה לאהוב אותה זה הזכיר לי משהו- מאז שהייתי נערה אהבתי ילדים קטנים. יש בהם הרבה קסם ומתיקות. אהבתי מאד להיות שמרטפית ושמרטפתי הרבה, פעם בחופשגדול אחד עבדתי בגן ילדים בהתנדבות במשך חודש בערך, עברתי קצת בפעוטון בזמן לימודי האקדמיים.
כשנולד בני בכורי פתאום שאר הילדים בעולם כ"כ "דהו" בהשוואה אליו, וזה לא שהשוויתי, אלא פשוט שמתי לב שלמרות שעדיין יש לי חיבה לילדים קטנים באשר הם הוא זוהר בשבילי במן אור מיוחד ואז הבנתי שבתור אמא קיבלתי במתנה את היכולת המופלאה לראות אדם מסויים (את הילד שלי) כמו שהוא באמת האמיתית הפנימית שלו: טוב, נפלא, יפיפה, מיוחד וכו', לראות את פונציאל הטוב שבו. הרגשתי שהדברים הטובים שבו מוארים בשבילי באור מיוחד.
אחרי שהוא קצת גדל והתחיל לעשות דברים שהרגיזו אותי, שמתי לב שלפעמים אני רואה אותו בתור סתם אדם מבחוץ ואז פתאום ראיתי אותו בוכה בכי מכוער, או שפתאום הוא נראה לי מרושע כלפי מישהו אחר ובכלל לא ילד משהו-משהו וברגעים האלא, כששמתי לב לרגשות השליליים שהוא מעורר בי הייתי מאד עצובה כי ידעתי שעכשיו אני לא מסתכלת עליו בעיניים של אמא ועבדתי על עצמי כדי לחזור ולראות אותו בעיניים של אמא ולחבק אותו באהבה למרות הבכי הדוחה ולחזור ולראות אותו טוב ונפלא ושלי. באיזשהו שלב גם קלטתי שבגלל זה קשה לי לחנך מתוך כעס, בלי רגש האהבה המיוחד הזה- הכעס מערפל את נקודת ההסתכלות המיוחדת שלי בתור אמא ואז קשה לי לכוון את הילד שלי לטוב כי הטוב גם נהיה מעורפל. הכעס מחליש אותי ואז אני מתגוננת מפני הילד שלי, מנסה "לנצח" אותו במקום לכוון אותו לטוב שבו.
זה הזכיר לי גם את חברתי שבתה נולדה בלידה קשה וארוכה והראש שלה היה ממש מעוות כשהיא נולדה אז המיילדת הרגיעה את חברתי ואמרה "לא נורא, בעוד כמה ימים הראש יהיה בסדר". חברתי מצדה לא הבינה על מה המיילדת מדברת- הילדה נראתה לה כלילת השלימות והיופי עלי אדמות. זה לא שהיא לא שמה לב לעוות, זה פשוט היה לגמרי שולי בשבילה ואני חושבת שזה היה פשוט מבט של אמא.
אני חושבת שכל אדם ראוי שיהיו לו הורים שיראו אותו באור המיוחד הזה, שאפילו אם באמת יש בו "פגמים"- ההורים יראו אותו מעבר לזה, יראו את הטוב, את היפה והמיוחד. אחד התפקידים החשובים לדעתי בלהיות הורה זה לתת לילד שלך תחושה שהוא טוב ויפה וראוי ושייך.
לכל אחד מגיע בתור ילד (וגם אחר כך) להרגיש טוב ויפה וראוי ושייך.
ברור שגם לך מגיע.
מקווה שיצא מובן, מה שכתבתי (כי עכשיו קראתי וזה נראה קצת מבולבל ואני לא מצליחה בינתיים לנסח יותר טוב).
השירים שלך מאד יפים, מעבירים רגש.
הרבה פעמים עולות אצלי תגובות אסוציאטיביות ובדרך כלל אני לא נוהגת לכתוב אותן כדי לא לבלבל ולא לכתוב דברים "לא קשורים", אבל הפעם אני מעזה:
כשכתבת על "ילדת קופיקו" שקשה לאהוב אותה זה הזכיר לי משהו- מאז שהייתי נערה אהבתי ילדים קטנים. יש בהם הרבה קסם ומתיקות. אהבתי מאד להיות שמרטפית ושמרטפתי הרבה, פעם בחופשגדול אחד עבדתי בגן ילדים בהתנדבות במשך חודש בערך, עברתי קצת בפעוטון בזמן לימודי האקדמיים.
כשנולד בני בכורי פתאום שאר הילדים בעולם כ"כ "דהו" בהשוואה אליו, וזה לא שהשוויתי, אלא פשוט שמתי לב שלמרות שעדיין יש לי חיבה לילדים קטנים באשר הם הוא זוהר בשבילי במן אור מיוחד ואז הבנתי שבתור אמא קיבלתי במתנה את היכולת המופלאה לראות אדם מסויים (את הילד שלי) כמו שהוא באמת האמיתית הפנימית שלו: טוב, נפלא, יפיפה, מיוחד וכו', לראות את פונציאל הטוב שבו. הרגשתי שהדברים הטובים שבו מוארים בשבילי באור מיוחד.
אחרי שהוא קצת גדל והתחיל לעשות דברים שהרגיזו אותי, שמתי לב שלפעמים אני רואה אותו בתור סתם אדם מבחוץ ואז פתאום ראיתי אותו בוכה בכי מכוער, או שפתאום הוא נראה לי מרושע כלפי מישהו אחר ובכלל לא ילד משהו-משהו וברגעים האלא, כששמתי לב לרגשות השליליים שהוא מעורר בי הייתי מאד עצובה כי ידעתי שעכשיו אני לא מסתכלת עליו בעיניים של אמא ועבדתי על עצמי כדי לחזור ולראות אותו בעיניים של אמא ולחבק אותו באהבה למרות הבכי הדוחה ולחזור ולראות אותו טוב ונפלא ושלי. באיזשהו שלב גם קלטתי שבגלל זה קשה לי לחנך מתוך כעס, בלי רגש האהבה המיוחד הזה- הכעס מערפל את נקודת ההסתכלות המיוחדת שלי בתור אמא ואז קשה לי לכוון את הילד שלי לטוב כי הטוב גם נהיה מעורפל. הכעס מחליש אותי ואז אני מתגוננת מפני הילד שלי, מנסה "לנצח" אותו במקום לכוון אותו לטוב שבו.
זה הזכיר לי גם את חברתי שבתה נולדה בלידה קשה וארוכה והראש שלה היה ממש מעוות כשהיא נולדה אז המיילדת הרגיעה את חברתי ואמרה "לא נורא, בעוד כמה ימים הראש יהיה בסדר". חברתי מצדה לא הבינה על מה המיילדת מדברת- הילדה נראתה לה כלילת השלימות והיופי עלי אדמות. זה לא שהיא לא שמה לב לעוות, זה פשוט היה לגמרי שולי בשבילה ואני חושבת שזה היה פשוט מבט של אמא.
אני חושבת שכל אדם ראוי שיהיו לו הורים שיראו אותו באור המיוחד הזה, שאפילו אם באמת יש בו "פגמים"- ההורים יראו אותו מעבר לזה, יראו את הטוב, את היפה והמיוחד. אחד התפקידים החשובים לדעתי בלהיות הורה זה לתת לילד שלך תחושה שהוא טוב ויפה וראוי ושייך.
לכל אחד מגיע בתור ילד (וגם אחר כך) להרגיש טוב ויפה וראוי ושייך.
ברור שגם לך מגיע.
מקווה שיצא מובן, מה שכתבתי (כי עכשיו קראתי וזה נראה קצת מבולבל ואני לא מצליחה בינתיים לנסח יותר טוב).
-
- הודעות: 577
- הצטרפות: 06 אוקטובר 2007, 18:33
הפעם בלי להתבייש
שלוות חולין, מאוד אהבתי את מה שכתבת. ממש יפהפה ומיוחד, נשאבתי לגמרי לתוך המילים שלך.
-
- הודעות: 262
- הצטרפות: 22 פברואר 2009, 14:46
- דף אישי: הדף האישי של תמי_אמא_לשתיים*
הפעם בלי להתבייש
שלוות חולין, ניסחת בצורה מדויקת מאוד את מה שאני מרגישה לגבי המבט האימהי. נהדר מה שכתבת.
ומוזר מה שכתבת על חברתך, האם אני החברה הזו? תיארת בדיוק את מה שהיה בלידה של הבת הבכורה שלי, לידת ואקום שגרמה לתינוקת שלי לראש מעוות. לא הבנתי את השאלות של כמה מהמבקרים ה"חביבים" לגבי הראש שלה ומתי הוא יסתדר. פשוט לא ראיתי שום בעיה, היא נראתה לי מדהימה. דרך אגב, אני חושבת שהמבט המוקסם הזה, שרואה את הטוב בזולת, הוא מבט אוהב באשר הוא, לא רק ביחס לתינוק. זאת אומרת, ברור שזה מרכזי בהורות, אבל אני מרגישה שזה נכון גם לזוגיות ולחברות בכלל. כשאני אוהבת אני רואה את הטוב וכמעט לא שמה לב למה שעשוי מבחוץ להראות פחות טוב.
ומוזר מה שכתבת על חברתך, האם אני החברה הזו? תיארת בדיוק את מה שהיה בלידה של הבת הבכורה שלי, לידת ואקום שגרמה לתינוקת שלי לראש מעוות. לא הבנתי את השאלות של כמה מהמבקרים ה"חביבים" לגבי הראש שלה ומתי הוא יסתדר. פשוט לא ראיתי שום בעיה, היא נראתה לי מדהימה. דרך אגב, אני חושבת שהמבט המוקסם הזה, שרואה את הטוב בזולת, הוא מבט אוהב באשר הוא, לא רק ביחס לתינוק. זאת אומרת, ברור שזה מרכזי בהורות, אבל אני מרגישה שזה נכון גם לזוגיות ולחברות בכלל. כשאני אוהבת אני רואה את הטוב וכמעט לא שמה לב למה שעשוי מבחוץ להראות פחות טוב.
-
- הודעות: 1600
- הצטרפות: 27 נובמבר 2006, 02:52
- דף אישי: הדף האישי של עשב_השדה*
הפעם בלי להתבייש
שלוות חולין, התרגשתי מהפשטות של תיאורך את המבט האמהי,
זה לא מה שאנחנו תמיד צריכים,
קול פנימי אחד לפחות שיראה בנו רק את הטוב והמופלא והנהדר?ללא הסתייגות קלה שבקלות?
זה לא מה שאנחנו תמיד צריכים,
קול פנימי אחד לפחות שיראה בנו רק את הטוב והמופלא והנהדר?ללא הסתייגות קלה שבקלות?
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
או, הנה סוף סוף חזרתי.
(משהו מוזר קורה לי עם הבלוג הזה... )
************
מזכיר לי דבר דומה שעברתי עם אמא שלי, ואת אמרת לי (באחת משיחותינו הליליות) שהלוואי והיית יכולה לדבר כך להוריך. והנה, את שם!
אוד ליה, אני זוכרת שדיברנו על הנושא באופן כללי, אבל לא זוכרת על מה אמרתי כך. רוצה להזכיר לי? (אפשר בפרטי אם את מעדיפה)
***********
_אני מודעת גם לתהליך שעברת מאז שקראתיך לראשונה פה לפני כמה שנים
את התעצמת.
אני מתרשמת ומתפעלת מכתיבתך הגלויה פה_
באופן לייט, ממש עשה לי טוב לקרוא את זה.
במיוחד שהבנתי שקראת אותי גם בעבר, ואת רואה מבחוץ תהליך שעברתי.
***********
אני מודה שגם כאן יש לי אישו מסוים, שעלה לי מול דבריה של באופן לייט, שלרוב אני נוטה להתבייש במה שהייתי בעבר, ומרגישה צורך להוכיח שאני כבר 'לא אותה אחת'.
ולכן נעים לי שאנשים חושבים ש'השתניתי'.
כאילו מה שהייתי אז היה דבר לא טוב מספיק. לא ראוי. מבייש.
אבל עליי לומר לעצמי שגם מה שהייתי אז, ובכל תקופה בחיים - היה מקסים ונפלא, בדיוק כפי שהייתי.
כמובן שבכל מקרה, התהליך הוא מבורך. אבל למה להתבייש במה שהייתי בשלבים הקודמים? מה זו הבושה הקשה הזאת בעצמי?
************
גם אני מרגישה ש - למה בכלל לדבר על זה, סתם אח גדול שמציק, מה הביג דיל, כולם חוו את זה... אבל אני כן חושבת שאצלנו זה היה שונה.
קיזי, אני חושבת שזה לא משנה שמדובר באח ולא בהורה. נראה לי שזה פגע בך לא פחות.
ונשמע שבאמת זה לא היה מצב רגיל בין אחים.
אני מצטערת בשבילך.
יחד עם זאת,
הוא אדם קשה מאוד, שמסתכסך לעתים קרובות עם אנשים ולא מסוגל לנהל מערכות יחסים ארוכות טווח. גם הוא בן אדם אינליגנטי מאוד, אבל חסר כל איטליגנציה רגשית.
כאן כשאני חושבת על זה, אני רואה הבדל מאמא שלי.
כי אמא שלי כלפי חוץ לא מפגינה בכלל מה שהיא מפגינה בבית.
היא מעולם לא הסתכסכה עם אף אחד, היא מאוד חברותית, והרבה אוהבים אותה (לא כולם, כי יש כאלה שמעצבנת אותם הנטייה שלה להתבלט. אבל היא לא נכנסת לריבים עם אנשים. היא די בן אדם של 'חיה ותן לחיות' - מהבחינה הזאת הלוואי והרבה היו כמוה).
אני מתארת לעצמי שהחברות שלה לא מעלות על דעתן איך היא צורחת ומאבדת שליטה בבית.
(לצערי, נדמה לי שיש לי נטייה דומה של להוציא את הצדדים הקשים רק מול בני משפחה . כלומר, עדיף כמובן שלא בכלל, ולא גם בחוץ )
בנוסף, את זיהית את אחיך כאישיות מתעללת. ומאוד יכול להיות שזה נכון.
אני, בניגוד לכך, חוזרת ודבקה בעמדתי, שההורים שלי הם לא 'בעלי אישיות מתעללת'.
ואני בטוחה שהעמדה שלי לא נובעת מהכחשה, אלא דווקא מראייה בהירה של הדברים.
(אין בזה כדי להגיד משהו על מה שאת כתבת על עצמך. אלא שמה שכתבת עורר בי מחשבות מה אני יכולה ללמוד מזה על הסיפור שלי, כמה מזה דומה, כמה לא, וכו'...)
***********
_אחרי המון עבודה עצמית העזתי ללדת אבל ככל שהילדות שלי גדלות אני יותר אמא שלי/ך. אני מפחידה, מאיימת, וגם קצת מפליקה. וסובלת בגלל שאני יודעת איך זה להיות בצד החוטף.
תגובה בלי תקווה.
מצטערת._
_אני מרגישה שזה בלי תקווה כי ילדתי אחרי שעשיתי תהליכים פנימיים ארוכים מאוד. רק אז העזתי ללדת. ההבנה לא עוזרת לי לשנות כי אלו התגובות שיש לי במחסן התגובות האוטומטיות.
המודעות היא לא חצי הדרך לשינוי במקרה הזה. היא הגהנום. אני רואה מה לא תקין ולא יכולה לעשות אחרת. גם עכשיו אני בטיפולים, רגיל ואלטרנטיבי זה לא משנה. אני עדיין אמא מפחידה.
וגם התיחסתי לדברים של אהבת המחשבות שלה על אמהות. ואני חושבת שזה שאני אמא כזו לא מעודד בשביל ילדות שהיו להן חוויות כאלו. ._
פלוני אלמונית, אני מצטערת לשמוע את זה.
זה כמובן מאשש לי פחדים שלי. אם כי ברור שאצל כל אחד הדברים קורים אחרת.
אני באמת לא בטוחה כמה העבודה העצמית תעזור לי בזמן אמת.
המודעות היא לא חצי הדרך לשינוי במקרה הזה. היא הגהנום. אני רואה מה לא תקין ולא יכולה לעשות אחרת
מאוד התחברתי למשפט הזה.
ולא רק בנושא המדובר.
***********
התלבטתי אם לשאול אותך מה קורה. זה לא מנומס, אבל רציתי להגיד לך שאני מחכה לכתיבה שלך.
תמי אמא לשתיים, אני לא רואה בזה שום דבר לא מנומס.
לפעמים אני צריכה רק איזה תזכורת, או לדעת שמישהו מחכה לי... .
(משהו מוזר קורה לי עם הבלוג הזה... )
************
מזכיר לי דבר דומה שעברתי עם אמא שלי, ואת אמרת לי (באחת משיחותינו הליליות) שהלוואי והיית יכולה לדבר כך להוריך. והנה, את שם!
אוד ליה, אני זוכרת שדיברנו על הנושא באופן כללי, אבל לא זוכרת על מה אמרתי כך. רוצה להזכיר לי? (אפשר בפרטי אם את מעדיפה)
***********
_אני מודעת גם לתהליך שעברת מאז שקראתיך לראשונה פה לפני כמה שנים
את התעצמת.
אני מתרשמת ומתפעלת מכתיבתך הגלויה פה_
באופן לייט, ממש עשה לי טוב לקרוא את זה.
במיוחד שהבנתי שקראת אותי גם בעבר, ואת רואה מבחוץ תהליך שעברתי.
***********
אני מודה שגם כאן יש לי אישו מסוים, שעלה לי מול דבריה של באופן לייט, שלרוב אני נוטה להתבייש במה שהייתי בעבר, ומרגישה צורך להוכיח שאני כבר 'לא אותה אחת'.
ולכן נעים לי שאנשים חושבים ש'השתניתי'.
כאילו מה שהייתי אז היה דבר לא טוב מספיק. לא ראוי. מבייש.
אבל עליי לומר לעצמי שגם מה שהייתי אז, ובכל תקופה בחיים - היה מקסים ונפלא, בדיוק כפי שהייתי.
כמובן שבכל מקרה, התהליך הוא מבורך. אבל למה להתבייש במה שהייתי בשלבים הקודמים? מה זו הבושה הקשה הזאת בעצמי?
************
גם אני מרגישה ש - למה בכלל לדבר על זה, סתם אח גדול שמציק, מה הביג דיל, כולם חוו את זה... אבל אני כן חושבת שאצלנו זה היה שונה.
קיזי, אני חושבת שזה לא משנה שמדובר באח ולא בהורה. נראה לי שזה פגע בך לא פחות.
ונשמע שבאמת זה לא היה מצב רגיל בין אחים.
אני מצטערת בשבילך.
יחד עם זאת,
הוא אדם קשה מאוד, שמסתכסך לעתים קרובות עם אנשים ולא מסוגל לנהל מערכות יחסים ארוכות טווח. גם הוא בן אדם אינליגנטי מאוד, אבל חסר כל איטליגנציה רגשית.
כאן כשאני חושבת על זה, אני רואה הבדל מאמא שלי.
כי אמא שלי כלפי חוץ לא מפגינה בכלל מה שהיא מפגינה בבית.
היא מעולם לא הסתכסכה עם אף אחד, היא מאוד חברותית, והרבה אוהבים אותה (לא כולם, כי יש כאלה שמעצבנת אותם הנטייה שלה להתבלט. אבל היא לא נכנסת לריבים עם אנשים. היא די בן אדם של 'חיה ותן לחיות' - מהבחינה הזאת הלוואי והרבה היו כמוה).
אני מתארת לעצמי שהחברות שלה לא מעלות על דעתן איך היא צורחת ומאבדת שליטה בבית.
(לצערי, נדמה לי שיש לי נטייה דומה של להוציא את הצדדים הקשים רק מול בני משפחה . כלומר, עדיף כמובן שלא בכלל, ולא גם בחוץ )
בנוסף, את זיהית את אחיך כאישיות מתעללת. ומאוד יכול להיות שזה נכון.
אני, בניגוד לכך, חוזרת ודבקה בעמדתי, שההורים שלי הם לא 'בעלי אישיות מתעללת'.
ואני בטוחה שהעמדה שלי לא נובעת מהכחשה, אלא דווקא מראייה בהירה של הדברים.
(אין בזה כדי להגיד משהו על מה שאת כתבת על עצמך. אלא שמה שכתבת עורר בי מחשבות מה אני יכולה ללמוד מזה על הסיפור שלי, כמה מזה דומה, כמה לא, וכו'...)
***********
_אחרי המון עבודה עצמית העזתי ללדת אבל ככל שהילדות שלי גדלות אני יותר אמא שלי/ך. אני מפחידה, מאיימת, וגם קצת מפליקה. וסובלת בגלל שאני יודעת איך זה להיות בצד החוטף.
תגובה בלי תקווה.
מצטערת._
_אני מרגישה שזה בלי תקווה כי ילדתי אחרי שעשיתי תהליכים פנימיים ארוכים מאוד. רק אז העזתי ללדת. ההבנה לא עוזרת לי לשנות כי אלו התגובות שיש לי במחסן התגובות האוטומטיות.
המודעות היא לא חצי הדרך לשינוי במקרה הזה. היא הגהנום. אני רואה מה לא תקין ולא יכולה לעשות אחרת. גם עכשיו אני בטיפולים, רגיל ואלטרנטיבי זה לא משנה. אני עדיין אמא מפחידה.
וגם התיחסתי לדברים של אהבת המחשבות שלה על אמהות. ואני חושבת שזה שאני אמא כזו לא מעודד בשביל ילדות שהיו להן חוויות כאלו. ._
פלוני אלמונית, אני מצטערת לשמוע את זה.
זה כמובן מאשש לי פחדים שלי. אם כי ברור שאצל כל אחד הדברים קורים אחרת.
אני באמת לא בטוחה כמה העבודה העצמית תעזור לי בזמן אמת.
המודעות היא לא חצי הדרך לשינוי במקרה הזה. היא הגהנום. אני רואה מה לא תקין ולא יכולה לעשות אחרת
מאוד התחברתי למשפט הזה.
ולא רק בנושא המדובר.
***********
התלבטתי אם לשאול אותך מה קורה. זה לא מנומס, אבל רציתי להגיד לך שאני מחכה לכתיבה שלך.
תמי אמא לשתיים, אני לא רואה בזה שום דבר לא מנומס.
לפעמים אני צריכה רק איזה תזכורת, או לדעת שמישהו מחכה לי... .
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
באיזשהו שלב גם קלטתי שבגלל זה קשה לי לחנך מתוך כעס, בלי רגש האהבה המיוחד הזה- הכעס מערפל את נקודת ההסתכלות המיוחדת שלי בתור אמא ואז קשה לי לכוון את הילד שלי לטוב כי הטוב גם נהיה מעורפל. הכעס מחליש אותי ואז אני מתגוננת מפני הילד שלי, מנסה "לנצח" אותו במקום לכוון אותו לטוב שבו.
שלוות חולין, זה פשוט מקסים. וכלכך נכון.
***********
_אני חושבת שכל אדם ראוי שיהיו לו הורים שיראו אותו באור המיוחד הזה, שאפילו אם באמת יש בו "פגמים"- ההורים יראו אותו מעבר לזה, יראו את הטוב, את היפה והמיוחד. אחד התפקידים החשובים לדעתי בלהיות הורה זה לתת לילד שלך תחושה שהוא טוב ויפה וראוי ושייך.
לכל אחד מגיע בתור ילד (וגם אחר כך) להרגיש טוב ויפה וראוי ושייך.
ברור שגם לך מגיע._
שלוות חולין, גם האמירה הזו כלכך יפה ונוגעת.
יחד עם זאת - גם מעוררת כאב.
כי מה אם זה לא קרה כך?
אם ההורים לא ראו אותי באור המיוחד הזה? אם לא נתנו לי תחושה שאני טובה ויפה וראויה ושייכת? מה אז?
כי אם מה שהיה צריך להיות בבסיס שלי לא היה - איזה סיכוי יש לי להיות 'נורמלית'?*
ויחד עם זה,
שכנראה יודעים שם למעלה, שיש לי את זה בתוכי, מעצמי.
שבעצם - אני המקור להכול.
ומי שאמור לייצר את זה - זו אני.*
זה המצב. לא קיבלתי את זה כילדה.
זה או שאני מייצרת את זה לבד, או שאני ממשיכה לרחם על עצמי.
וזה חייב להיות אפשרי !
(ויש בי כלכך הרבה אהבה. וגם כלכך הרבה יכולת אהבה עצמית.
אבל איך, איך, איך מגיעים לתחושה שלמה ומלאה כזאת של היות טוב ויפה וראוי ושייך. איך?!)
***************
אני חושבת שהמבט המוקסם הזה, שרואה את הטוב בזולת, הוא מבט אוהב באשר הוא, לא רק ביחס לתינוק. זאת אומרת, ברור שזה מרכזי בהורות, אבל אני מרגישה שזה נכון גם לזוגיות ולחברות בכלל. כשאני אוהבת אני רואה את הטוב וכמעט לא שמה לב למה שעשוי מבחוץ להראות פחות טוב.
נכון כלכך. נהדר !
הלוואי שאוכל.
************
_זה לא מה שאנחנו תמיד צריכים,
קול פנימי אחד לפחות שיראה בנו רק את הטוב והמופלא והנהדר?ללא הסתייגות קלה שבקלות?_
עשב, כתבתי פעם משהו דומה בבלוג אחר שהיה לי (לבנת כנף בלוג מחליף צבעים) - רק שאת התייחסת לקול פנימי ואני התייחסתי לקול חיצוני.
(זה כתוב כמו שיר, אבל זה לא שיר):
כבר מזה זמן חושבת אני, |
שלו היה לכל אחד בעולם הזה,
רק אדם אחד אפילו
אשר היה אוהב אותו לחלוטין לחלוטין כפי שהוא,
ומקבל אותו לחלוטין לחלוטין כפי שהוא,
ויהי מה.
בכל מקרה.
בכל מצב.
תמיד יאמר לו 'אתה נפלא',
תמיד יאמר לו 'אתה צודק',
תמיד יאמר לו 'אין כמוך',
'אני מאמין בך'.
אפילו רק אדם אחד כזה
לו היה לנו, לכל אחד מאתנו -
כי אז היה העולם שונה לחלוטין.
כמה היינו צומחים אז כולם.
כמה היינו מלבלבים.
מה כבר צריך בן אדם? |
רק אדם אחד בעולם
שיאהב ויקבל אותו
לחלוטין
לחלוטין
לח-לו-טין
כפי
שהוא.
שלוות חולין, זה פשוט מקסים. וכלכך נכון.
***********
_אני חושבת שכל אדם ראוי שיהיו לו הורים שיראו אותו באור המיוחד הזה, שאפילו אם באמת יש בו "פגמים"- ההורים יראו אותו מעבר לזה, יראו את הטוב, את היפה והמיוחד. אחד התפקידים החשובים לדעתי בלהיות הורה זה לתת לילד שלך תחושה שהוא טוב ויפה וראוי ושייך.
לכל אחד מגיע בתור ילד (וגם אחר כך) להרגיש טוב ויפה וראוי ושייך.
ברור שגם לך מגיע._
שלוות חולין, גם האמירה הזו כלכך יפה ונוגעת.
יחד עם זאת - גם מעוררת כאב.
כי מה אם זה לא קרה כך?
אם ההורים לא ראו אותי באור המיוחד הזה? אם לא נתנו לי תחושה שאני טובה ויפה וראויה ושייכת? מה אז?
- כשאני חושבת כך, על מה ש'ראוי' שיהיה לכל ילד, מה שהיה 'ראוי' שיהיה לי - אז אני נתקפת עצב. וכאב.
כי אם מה שהיה צריך להיות בבסיס שלי לא היה - איזה סיכוי יש לי להיות 'נורמלית'?*
ויחד עם זה,
- יש רגעים של חוזקה.
שכנראה יודעים שם למעלה, שיש לי את זה בתוכי, מעצמי.
שבעצם - אני המקור להכול.
ומי שאמור לייצר את זה - זו אני.*
זה המצב. לא קיבלתי את זה כילדה.
זה או שאני מייצרת את זה לבד, או שאני ממשיכה לרחם על עצמי.
- אין רע בלרחם על עצמי.
וזה חייב להיות אפשרי !
(ויש בי כלכך הרבה אהבה. וגם כלכך הרבה יכולת אהבה עצמית.
אבל איך, איך, איך מגיעים לתחושה שלמה ומלאה כזאת של היות טוב ויפה וראוי ושייך. איך?!)
***************
אני חושבת שהמבט המוקסם הזה, שרואה את הטוב בזולת, הוא מבט אוהב באשר הוא, לא רק ביחס לתינוק. זאת אומרת, ברור שזה מרכזי בהורות, אבל אני מרגישה שזה נכון גם לזוגיות ולחברות בכלל. כשאני אוהבת אני רואה את הטוב וכמעט לא שמה לב למה שעשוי מבחוץ להראות פחות טוב.
נכון כלכך. נהדר !
הלוואי שאוכל.
************
_זה לא מה שאנחנו תמיד צריכים,
קול פנימי אחד לפחות שיראה בנו רק את הטוב והמופלא והנהדר?ללא הסתייגות קלה שבקלות?_
עשב, כתבתי פעם משהו דומה בבלוג אחר שהיה לי (לבנת כנף בלוג מחליף צבעים) - רק שאת התייחסת לקול פנימי ואני התייחסתי לקול חיצוני.
(זה כתוב כמו שיר, אבל זה לא שיר):
כבר מזה זמן חושבת אני, |
שלו היה לכל אחד בעולם הזה,
רק אדם אחד אפילו
אשר היה אוהב אותו לחלוטין לחלוטין כפי שהוא,
ומקבל אותו לחלוטין לחלוטין כפי שהוא,
ויהי מה.
בכל מקרה.
בכל מצב.
תמיד יאמר לו 'אתה נפלא',
תמיד יאמר לו 'אתה צודק',
תמיד יאמר לו 'אין כמוך',
'אני מאמין בך'.
אפילו רק אדם אחד כזה
לו היה לנו, לכל אחד מאתנו -
כי אז היה העולם שונה לחלוטין.
כמה היינו צומחים אז כולם.
כמה היינו מלבלבים.
מה כבר צריך בן אדם? |
רק אדם אחד בעולם
שיאהב ויקבל אותו
לחלוטין
לחלוטין
לח-לו-טין
כפי
שהוא.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
פעם פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא עבדה בגן ילדים בקיבוץ.
היה שם ילד אחד שמאוד שידר 'ילד דחוי'.
היא מספרת שהוא נורא היה רוצה להתרפק הרבה,
אבל בגלל שהוא שידר מסכנות כזאת, אז שאר המטפלות גם הרגישו כלפיו רגשות של דחייה וגועל.
והילדים האחרים לא רצו לשחק איתו.
הבחורה הזאת ראתה שהוא מאוד צריך אהבה ושהוא מאוד רוצה הרבה לשבת עליה,
אז היא התייעצה עם מישהי שאמרה לה שזה בסדר, שיהיה עליה כמה שהיא יכולה בזמן שהיא מטפלת בילדים האחרים.
וככה הוא פשוט היה עליה רוב הזמן רוב הזמן במשך כמה חודשים.
ואז לאט לאט הוא התחיל לפרוח, ולקבל ביטחון עצמי.
והילדים התחילו לרצות בחברתו.
ופתאום גם המטפלות האחרות אמרו שהוא נראה לגמרי אחרת.
ואז פתאום גם הן התחילו לחבב אותו. כי הוא שידר משהו אחר.
*************
אפשר כמובן להגיד שזה לא בסדר איך שהמטפלות הרגישו כלפיו.
אבל אני מאוד מבינה את זה.
גם אותי מגעילים ילדים חסרי ביטחון ודחויים.
איכככככסה !!!!!
************
מאז שהיא סיפרה לי את זה - הרגשתי קינאה.
שהלוואי שמישהו היה ככה 'מציל' אותי.
עוד אז.
מדי פעם אני מפנטזת על דבר כזה.
אבל הרי כבר אי אפשר לחזור אחורה.
לפעמים אני מפנטזת שזה עדיין יכול לקרות.
שגם היום אם מישהו יושיב אותי על ברכיו יום אחרי יום - אז זה ישנה.
*************
מישהו שיראה את היופי שבי.
שיאפשר ליופי הזה לצאת.
*************
שוב, זה כל הזמן חוזר בחזרה אליי.
כי לא היה מישהו כזה לא אז ולא אחר כך.
כי אין מישהו כזה בסביבה.
היה שם ילד אחד שמאוד שידר 'ילד דחוי'.
היא מספרת שהוא נורא היה רוצה להתרפק הרבה,
אבל בגלל שהוא שידר מסכנות כזאת, אז שאר המטפלות גם הרגישו כלפיו רגשות של דחייה וגועל.
והילדים האחרים לא רצו לשחק איתו.
הבחורה הזאת ראתה שהוא מאוד צריך אהבה ושהוא מאוד רוצה הרבה לשבת עליה,
אז היא התייעצה עם מישהי שאמרה לה שזה בסדר, שיהיה עליה כמה שהיא יכולה בזמן שהיא מטפלת בילדים האחרים.
וככה הוא פשוט היה עליה רוב הזמן רוב הזמן במשך כמה חודשים.
ואז לאט לאט הוא התחיל לפרוח, ולקבל ביטחון עצמי.
והילדים התחילו לרצות בחברתו.
ופתאום גם המטפלות האחרות אמרו שהוא נראה לגמרי אחרת.
ואז פתאום גם הן התחילו לחבב אותו. כי הוא שידר משהו אחר.
*************
אפשר כמובן להגיד שזה לא בסדר איך שהמטפלות הרגישו כלפיו.
אבל אני מאוד מבינה את זה.
גם אותי מגעילים ילדים חסרי ביטחון ודחויים.
איכככככסה !!!!!
************
מאז שהיא סיפרה לי את זה - הרגשתי קינאה.
שהלוואי שמישהו היה ככה 'מציל' אותי.
עוד אז.
מדי פעם אני מפנטזת על דבר כזה.
אבל הרי כבר אי אפשר לחזור אחורה.
לפעמים אני מפנטזת שזה עדיין יכול לקרות.
שגם היום אם מישהו יושיב אותי על ברכיו יום אחרי יום - אז זה ישנה.
*************
מישהו שיראה את היופי שבי.
שיאפשר ליופי הזה לצאת.
*************
שוב, זה כל הזמן חוזר בחזרה אליי.
כי לא היה מישהו כזה לא אז ולא אחר כך.
כי אין מישהו כזה בסביבה.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
ובהקשר לנ"ל ובדומה לנ"ל, משהו שכתבתי פעם בדף סוסת פרא ממשיכה לשעוט בדרכי החיים:
_בקשר לשאלה אם ריפוי פצעי הילדות אפשרי בכלל, שהעלינו בעקבות הדברים מהספר 'עקרון הרצף' -
יש לי אמונה כללית שזה אפשרי, אם כי לא ברור לי בדיוק איך, ויש לי גם מחשבה יותר ספצפיפית שנתמכת ברעיון ששמעתי פעם.
פעם קראתי תקציר של איזה ספר, שלצערי הממש גדול אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל זה מה שאני זוכרת:
פסיכיאטר אחד שהתאהב במטופלת שלו והתחתן איתה. היא הייתה במצב קשה, שנחשב, נדמה לי, כבלתי ניתן לריפוי. (אני לא מבינה בזה, ולא זוכרת. פסיכוטי?)
הוא היה כל יום אחר הצהריים מושיב אותה על הברכיים שלו, ורק מחבק ומלטף אותה באהבה, כמו אמא לילד. (את ה'כמו אמא לילד' אני לא זוכרת אם קראתי או הסקתי).
אחרי תקופה (לא זוכרת כמה) היא נרפאה.
אני זוכרת שקראתי את זה - וממש נדלקתי.
למרות שיש כאלה שחושבים שזה לא אתי, אני לא מרגישה כך.
ברור שהוא היה איתה מאוד הוגן ומאוד טוב, ודאג לה באמת. ואהב אותה באמת.
והצליח לראות את מה שהיא באמת - מעבר למחלה.
ועובדה היא שהוא עזר לה להירפא.
כשקראתי את זה הרגשתי שפה טמון משהו מאוד גדול.
אפשרות ריפוי.
זה מוביל אותי לשני כיוונים משלימים:
ואני לא רואה כרגע בן זוג שכל יום יטפל בי ככה שלוש שעות.
אבל כן מעלה בי אפשרות שתהיה בזוגיות הבנה משותפת של העניין הזה, והתכוונות לריפוי -חד-צדדי או הדדי (תלוי אם שני הצדדים מעלים את הצורך).
נניח, פעם בכך וכך זמן לזמן מוגדר כזה וכזה אתה בתפקיד התינוק או הילד, ויכול להתנהג כמו תינוק או ילד, ולי אין שום דרישות ממך, אני רק מטפלת בך באהבה, כאילו היית הילד שלי. ובזמן אחר - חילוף תפקידים.
טוב, כאן הרחבתי את זה.
העליתי כאן אפשרות של - לא רק חיבוק וליטוף אם לילד, אלא בכלל אפשרות להתיילדות מוחלטת. דיבור בקול ילדי, זחילה, התבכיינות, מה שרוצים, מה שעולה מבפנים, מה שמרגישים שחסר... שגם את זה נראה לי חשוב להשלים.
מצד שני, אפשר כמובן לדבוק בתוכנית המקורית, ושיהיה מדובר רק בהשלמת-מגע-אמהי. לעשות את זה בזוגיות, כמשחק תפקידים, בזמנים מוגדרים. למה לא?
**********
אני כבר הרבה שנים חושבת להתחיל לטפל כך באנשים.
אני חושבת על זה מאוד ברצינות.
כמו שאני יודעת ללטף ולנשק תינוקות (וזה ידוע שיש לי מגע מדהים), כך אני יכולה גם לחבק ולנשק אנשים. בדיוק באותה מידת רוך וחום, באותה מידת אימהיות, ובאותה מידת התכווננות._
_בקשר לשאלה אם ריפוי פצעי הילדות אפשרי בכלל, שהעלינו בעקבות הדברים מהספר 'עקרון הרצף' -
יש לי אמונה כללית שזה אפשרי, אם כי לא ברור לי בדיוק איך, ויש לי גם מחשבה יותר ספצפיפית שנתמכת ברעיון ששמעתי פעם.
פעם קראתי תקציר של איזה ספר, שלצערי הממש גדול אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל זה מה שאני זוכרת:
פסיכיאטר אחד שהתאהב במטופלת שלו והתחתן איתה. היא הייתה במצב קשה, שנחשב, נדמה לי, כבלתי ניתן לריפוי. (אני לא מבינה בזה, ולא זוכרת. פסיכוטי?)
הוא היה כל יום אחר הצהריים מושיב אותה על הברכיים שלו, ורק מחבק ומלטף אותה באהבה, כמו אמא לילד. (את ה'כמו אמא לילד' אני לא זוכרת אם קראתי או הסקתי).
אחרי תקופה (לא זוכרת כמה) היא נרפאה.
אני זוכרת שקראתי את זה - וממש נדלקתי.
למרות שיש כאלה שחושבים שזה לא אתי, אני לא מרגישה כך.
ברור שהוא היה איתה מאוד הוגן ומאוד טוב, ודאג לה באמת. ואהב אותה באמת.
והצליח לראות את מה שהיא באמת - מעבר למחלה.
ועובדה היא שהוא עזר לה להירפא.
כשקראתי את זה הרגשתי שפה טמון משהו מאוד גדול.
אפשרות ריפוי.
זה מוביל אותי לשני כיוונים משלימים:
- מכיוון שגם לי יש מגע מאוד אימהי ומרפא והרבה חמלה ואמפתיה, חשבתי שאולי זו דרך לטפל באנשים, ע"י מגע כמגע 'אם לילד' באופן מרוכז, בתדירות גבוהה. אולי אוכל לקרוא לזה בשם השלמת מגע אמהי.
- הרצון שיטפלו בי ככה.
ואני לא רואה כרגע בן זוג שכל יום יטפל בי ככה שלוש שעות.
אבל כן מעלה בי אפשרות שתהיה בזוגיות הבנה משותפת של העניין הזה, והתכוונות לריפוי -חד-צדדי או הדדי (תלוי אם שני הצדדים מעלים את הצורך).
נניח, פעם בכך וכך זמן לזמן מוגדר כזה וכזה אתה בתפקיד התינוק או הילד, ויכול להתנהג כמו תינוק או ילד, ולי אין שום דרישות ממך, אני רק מטפלת בך באהבה, כאילו היית הילד שלי. ובזמן אחר - חילוף תפקידים.
טוב, כאן הרחבתי את זה.
העליתי כאן אפשרות של - לא רק חיבוק וליטוף אם לילד, אלא בכלל אפשרות להתיילדות מוחלטת. דיבור בקול ילדי, זחילה, התבכיינות, מה שרוצים, מה שעולה מבפנים, מה שמרגישים שחסר... שגם את זה נראה לי חשוב להשלים.
מצד שני, אפשר כמובן לדבוק בתוכנית המקורית, ושיהיה מדובר רק בהשלמת-מגע-אמהי. לעשות את זה בזוגיות, כמשחק תפקידים, בזמנים מוגדרים. למה לא?
**********
אני כבר הרבה שנים חושבת להתחיל לטפל כך באנשים.
אני חושבת על זה מאוד ברצינות.
כמו שאני יודעת ללטף ולנשק תינוקות (וזה ידוע שיש לי מגע מדהים), כך אני יכולה גם לחבק ולנשק אנשים. בדיוק באותה מידת רוך וחום, באותה מידת אימהיות, ובאותה מידת התכווננות._
-
- הודעות: 262
- הצטרפות: 22 פברואר 2009, 14:46
- דף אישי: הדף האישי של תמי_אמא_לשתיים*
הפעם בלי להתבייש
אהבת,
אני מאוד שמחה שחזרת.
העליתי כאן אפשרות של - לא רק חיבוק וליטוף אם לילד, אלא בכלל אפשרות להתיילדות מוחלטת. דיבור בקול ילדי, זחילה, התבכיינות, מה שרוצים, מה שעולה מבפנים, מה שמרגישים שחסר... שגם את זה נראה לי חשוב להשלים
מקסים בעיני. מדויק. נחוץ. מתקן עולם.
וגם - מעורר בי תהייה: איך זה שלמרות הילדות הקשה את יודעת ללטף, לחבק ולנשק? אני שואלת בהתפעלות. כי אצלי, מגע שלא קיבלתי הוא בדיוק מה שיצר את הקושי בלתת מגע. אני מניחה שכן קיבלת ליטופים וחיבוקים?
לגבי ריפוי פצעי הילדות, או בניסוח אחר: בנייה של קשר טוב שלא זכינו לו בילדות: אני מאמינה שזה אפשרי. מרגישה שזה כך בחיי. בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, שהעניק לי הרבה שעות של מגע גופני שלא הייתי מורגלת בו, שטיפל בי באופן אימהי בצורות שונות, הצליח לשקם בי משהו שהיה מעורער מאוד.
זה לא מפחית מהצער על מה שהיה חסר בילדות. אבל זה כן משקם את הבגרות. וגם - תומך באימהות שלי, אולי אפילו היה הכרחי עבורי כדי שאהפוך לאמא טובה.
עם זאת - אני מרגישה צורך להסביר: זה לא היה מין נסיך מציל על סוס לבן, לא איזה מין פטרון (ולא פסיכיאטר אבהי), דמות טיפולית שתמכה בי כך. ממש לא.
מה שאני מנסה להגיד זה שנראה לי שבכל סוג של יחסים אוהבים יכול להתפתח המבט האימהי המיוחד והמגע המשקם.
ושוב - הרעיון הטיפולי שלך מקסים.
אני מאוד שמחה שחזרת.
העליתי כאן אפשרות של - לא רק חיבוק וליטוף אם לילד, אלא בכלל אפשרות להתיילדות מוחלטת. דיבור בקול ילדי, זחילה, התבכיינות, מה שרוצים, מה שעולה מבפנים, מה שמרגישים שחסר... שגם את זה נראה לי חשוב להשלים
מקסים בעיני. מדויק. נחוץ. מתקן עולם.
וגם - מעורר בי תהייה: איך זה שלמרות הילדות הקשה את יודעת ללטף, לחבק ולנשק? אני שואלת בהתפעלות. כי אצלי, מגע שלא קיבלתי הוא בדיוק מה שיצר את הקושי בלתת מגע. אני מניחה שכן קיבלת ליטופים וחיבוקים?
לגבי ריפוי פצעי הילדות, או בניסוח אחר: בנייה של קשר טוב שלא זכינו לו בילדות: אני מאמינה שזה אפשרי. מרגישה שזה כך בחיי. בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, שהעניק לי הרבה שעות של מגע גופני שלא הייתי מורגלת בו, שטיפל בי באופן אימהי בצורות שונות, הצליח לשקם בי משהו שהיה מעורער מאוד.
זה לא מפחית מהצער על מה שהיה חסר בילדות. אבל זה כן משקם את הבגרות. וגם - תומך באימהות שלי, אולי אפילו היה הכרחי עבורי כדי שאהפוך לאמא טובה.
עם זאת - אני מרגישה צורך להסביר: זה לא היה מין נסיך מציל על סוס לבן, לא איזה מין פטרון (ולא פסיכיאטר אבהי), דמות טיפולית שתמכה בי כך. ממש לא.
מה שאני מנסה להגיד זה שנראה לי שבכל סוג של יחסים אוהבים יכול להתפתח המבט האימהי המיוחד והמגע המשקם.
ושוב - הרעיון הטיפולי שלך מקסים.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, שהעניק לי הרבה שעות של מגע גופני שלא הייתי מורגלת בו, שטיפל בי באופן אימהי בצורות שונות, הצליח לשקם בי משהו שהיה מעורער מאוד.
מעורר בי קנאה.
עצומה !
זה משהו שאני משתוקקת אליו.
אבל איך מוצאים את זה?
יש כאלה שאומרים שאם אתה מורגל מהבית בהפך מזה (חוסר מגע, ביקורתיות) - אז זה בדיוק מה שאתה תמצא בזוגיות. כי אנחנו משחזרים דפוסים.
אמירות מהסוג הזה די מערערות בי את התקווה למצוא ריפוי בזוגיות טובה כזו שאת מתארת.
אני אפילו לא מצליחה לדמיין שקיים משהו כזה בשבילי.
מצליחה רק לראות לנגד עיניי שוב ושוב את אותו הדפוס חוזר ומתממש. כי זה מה שקרה עד עכשיו. בדיוק לפי התחזיות.
איך בכל זאת?
************
הרבה פעמים נשים מספרות לי על זוגיות טובה שמצאו, אחרי שהן באות מבתים דפוקים, ושהזוגיות שיקמה בהן משהו.
אני פשוט לא מצליחה להבין איך הן עשו את זה.
למה אני שוב ושוב מוצאת עצמי בקשרים לא טובים, ולא מצליחה לשבור את הדפוס?
למה יש כאלה שלמרות הדפיקוּת שהם באים ממנה, כן יוצאים מהדפוס? כן מוצאים ויוצרים זוגיות מאוד שונה מבמשפחת המוצא - לפעמים אפילו בלי לחשוב על זה הרבה? שאולי הם באים ממקום דפוק, אבל דווקא עם זוגיות אין להם בעיה.
(ולא בהכרח שהם עשו עבודת מודעות יותר רצינית ממני. תאמינו לי שאני עושה ועושה ועושה ועושה.... )
מה, אני יותר דפוקה גם מהדפוקים?!
עוד אחד:
מעורר בי קנאה.
עצומה !
זה משהו שאני משתוקקת אליו.
אבל איך מוצאים את זה?
יש כאלה שאומרים שאם אתה מורגל מהבית בהפך מזה (חוסר מגע, ביקורתיות) - אז זה בדיוק מה שאתה תמצא בזוגיות. כי אנחנו משחזרים דפוסים.
אמירות מהסוג הזה די מערערות בי את התקווה למצוא ריפוי בזוגיות טובה כזו שאת מתארת.
אני אפילו לא מצליחה לדמיין שקיים משהו כזה בשבילי.
מצליחה רק לראות לנגד עיניי שוב ושוב את אותו הדפוס חוזר ומתממש. כי זה מה שקרה עד עכשיו. בדיוק לפי התחזיות.
איך בכל זאת?
************
הרבה פעמים נשים מספרות לי על זוגיות טובה שמצאו, אחרי שהן באות מבתים דפוקים, ושהזוגיות שיקמה בהן משהו.
אני פשוט לא מצליחה להבין איך הן עשו את זה.
למה אני שוב ושוב מוצאת עצמי בקשרים לא טובים, ולא מצליחה לשבור את הדפוס?
למה יש כאלה שלמרות הדפיקוּת שהם באים ממנה, כן יוצאים מהדפוס? כן מוצאים ויוצרים זוגיות מאוד שונה מבמשפחת המוצא - לפעמים אפילו בלי לחשוב על זה הרבה? שאולי הם באים ממקום דפוק, אבל דווקא עם זוגיות אין להם בעיה.
(ולא בהכרח שהם עשו עבודת מודעות יותר רצינית ממני. תאמינו לי שאני עושה ועושה ועושה ועושה.... )
מה, אני יותר דפוקה גם מהדפוקים?!
עוד אחד:
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
תמי, זאת הייתה הבעת תסכול וכאב כללית.
כמובן שאין בזה שום דבר מופנה כלפייך.
ואני מאחלת לך רק טוב בזוגיות שלך, ושרק תלך ותשתבח.
אני גם מודה לך שכתבת לי.
זה תמיד משמח אותי שמגיבים לי. שיש הד למילים שלי.
כמובן שאין בזה שום דבר מופנה כלפייך.
ואני מאחלת לך רק טוב בזוגיות שלך, ושרק תלך ותשתבח.
אני גם מודה לך שכתבת לי.
זה תמיד משמח אותי שמגיבים לי. שיש הד למילים שלי.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
זה לא שאני מצפה שבן הזוג יהיה 'המושיע'. ולא איזה פטרון. ממש לא.
אולי פעם רציתי כך. היום לא.
אני יודעת שאני ה'מושיעה' הראשית של עצמי.
וזה ברור לי.
אבל כן הייתי רוצה משהו טוב. משהו אחר ממה שהכרתי.
משהו כמו שאת מתארת בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, שהעניק לי הרבה שעות של מגע גופני שלא הייתי מורגלת בו, שטיפל בי באופן אימהי בצורות שונות,.
כמובן שגם בי יש אהבה אמהית להעניק. ויש בי גם אהבה של בוגר לבוגר. יש בי מהכול.
אני ילדה. אבל אני לא מצפה וגם לא רוצה להיות רק ילדה.
אני רק רוצה משהו טוב באמת.
קשר, תקשורת, יחס הדדי - טובים באמת.
(ובמיוחד אחרי שאני כלכך מודעת בדקויות לאפשרויות אחרות, אני עוד יותר בהירה עם עצמי בנוגע ל'משהו טוב באמת')
**********
ואיך הגעתי בכלל פתאום להיכנס לנושא של זוגיות?
זה נושא כבד וכאוב בשבילי ובכלל לא התכוונתי עדיין להיכנס אליו.
לגבי ריפוי פצעי הילדות, או בניסוח אחר: בנייה של קשר טוב שלא זכינו לו בילדות: אני מאמינה שזה אפשרי. מרגישה שזה כך בחיי. בן-זוג אוהב [...]
ואני פתאום תוהה על המשפט הזה:
מה, ריפוי פצעי הילדות חייב להיות בהכרח בעזרת בן זוג?
אני תלויה במישהו אחר כדי לרפא את עצמי?
ומה אם אין מישהו כזה?
<כאב. פחד.>
אולי פעם רציתי כך. היום לא.
אני יודעת שאני ה'מושיעה' הראשית של עצמי.
וזה ברור לי.
אבל כן הייתי רוצה משהו טוב. משהו אחר ממה שהכרתי.
משהו כמו שאת מתארת בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, שהעניק לי הרבה שעות של מגע גופני שלא הייתי מורגלת בו, שטיפל בי באופן אימהי בצורות שונות,.
כמובן שגם בי יש אהבה אמהית להעניק. ויש בי גם אהבה של בוגר לבוגר. יש בי מהכול.
אני ילדה. אבל אני לא מצפה וגם לא רוצה להיות רק ילדה.
אני רק רוצה משהו טוב באמת.
קשר, תקשורת, יחס הדדי - טובים באמת.
(ובמיוחד אחרי שאני כלכך מודעת בדקויות לאפשרויות אחרות, אני עוד יותר בהירה עם עצמי בנוגע ל'משהו טוב באמת')
**********
ואיך הגעתי בכלל פתאום להיכנס לנושא של זוגיות?
זה נושא כבד וכאוב בשבילי ובכלל לא התכוונתי עדיין להיכנס אליו.
לגבי ריפוי פצעי הילדות, או בניסוח אחר: בנייה של קשר טוב שלא זכינו לו בילדות: אני מאמינה שזה אפשרי. מרגישה שזה כך בחיי. בן-זוג אוהב [...]
ואני פתאום תוהה על המשפט הזה:
מה, ריפוי פצעי הילדות חייב להיות בהכרח בעזרת בן זוג?
אני תלויה במישהו אחר כדי לרפא את עצמי?
ומה אם אין מישהו כזה?
<כאב. פחד.>
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
נראה לי שמגיל צעיר כבר ראיתי בזוגיות 'ישועה'. חיפשתי בה ריפוי.
זה היה קיים בי הרבה שנים.
היום אני מרגישה שינוי מסוים בתפיסה הזאת.
ולא רוצה לחשוב שזו האפשרות היחידה*.
***********
בהקשר לנ"ל, אני מביאה כמה שירים שכתבתי בגיל 15:
*
אני רוצה לישון
אני רוצה לשכוח
שאין לב פנוי בשבילי בעולם
אני רוצה להירדם
כלכך רוצה לברוח
כלכך רוצה לחלום שאוהבים אותי כולם. |
אני רוצה לישון
אולי מאה שנה
עד שייבשו על פניי נחלי הדמעות
ולבסוף להקיץ
עם נשיקת נסיך
שיאמר לי שהוא אוהב אותי
מאוד
מאוד
מאוד
(שיר חמוד, הא? ) |
*************
*
כשנולדתי לא קראו לי שם
ולא היה שום שביל
ממני או אליי
ולא היה לי חיק
ולא הייתה לי אם -
ומאז אני תועה במבוכי חיי. |
אולי קראו לי שם
שלא היה שלי
אולי הייתה לי אם
אך לא היה נתיב
אולי אל ראש ההר
אין מגיעים שבילים -
ואין לי חיק ואין אחד
אשר אוהב אותי. |
אני עדיין מגששת
את דרכי העלומה
אני תועה עדיין
והחושך מאיים -
ואיה האור אשר בקצה המנהרה?
ומי יהיה אותו אחד
אשר ייתן לי שם??? |
*************
*
אני מלקטת אור בְּשברירים
זה כחמש עשרה שנה מסתו עד סתו.
בכל שנה אני אוספת חיוכים
לצרור אחד נוסף. |
הכאב שמחכה לי בדרכים
אמנם גדול הרבה יותר מכל האור הדל
אך בפינת רחוב אחת
בזמן מן הזמנים
שם יתנוצץ לו אור גדול
על כל דמעות הטל
ולב אחד יאהב אותי
כשאור גדול מעל. |
(מלנכולית משהו, הייתי, מה? )
(כדי להציל את כבודי הספרותי, אדגיש שוב שזה נכתב בגיל 15, ולכן חוסר הבשלות. היחסי כמובן . ברור שביחס לגיל הם משובחים)
************
אה, ועוד אחד בערך מאותו גיל:
*
לו אך אמרת לי
כי בזה העולם הזר הגדול
יש אחד לפחות, הו אלי
אשר יאהבני מכל. |
לו אחד אשר יחבקני
בשתיים זרועותיו חזקות
לו אך על מצחי ינשקני
ויאמר אהבתיך עד מאוד. |
לו אדע כי אחד מחכה לי
מחכה בעיניים כלות
לו אחד רק היה שיתנני
לשבת אצלו ולבכות. |
ואדע כי לא זר לי עוד
כלל לא זר העולם הגדול
הן בתוכו יש אחד לפחות
אשר יאהבני מכל. |
*************
אז מה, הגיע הזמן לוותר על זה לגמרי?
צורך ילדותי משהו. בהחלט.
אבל האם לא טמון שם משהו אמיתי? יכולת ריפוי אמיתית בזוגיות הזאת שאני מבקשת לי?
לוותר על זה?
לעשות הכול לבד?
זה היה קיים בי הרבה שנים.
היום אני מרגישה שינוי מסוים בתפיסה הזאת.
- אני עדיין רוצה להאמין שיש פוטנציאל ריפוי בזוגיות, ושזה זמין גם בשבילי.
ולא רוצה לחשוב שזו האפשרות היחידה*.
***********
בהקשר לנ"ל, אני מביאה כמה שירים שכתבתי בגיל 15:
*
אני רוצה לישון
אני רוצה לשכוח
שאין לב פנוי בשבילי בעולם
אני רוצה להירדם
כלכך רוצה לברוח
כלכך רוצה לחלום שאוהבים אותי כולם. |
אני רוצה לישון
אולי מאה שנה
עד שייבשו על פניי נחלי הדמעות
ולבסוף להקיץ
עם נשיקת נסיך
שיאמר לי שהוא אוהב אותי
מאוד
מאוד
מאוד
(שיר חמוד, הא? ) |
*************
*
כשנולדתי לא קראו לי שם
ולא היה שום שביל
ממני או אליי
ולא היה לי חיק
ולא הייתה לי אם -
ומאז אני תועה במבוכי חיי. |
אולי קראו לי שם
שלא היה שלי
אולי הייתה לי אם
אך לא היה נתיב
אולי אל ראש ההר
אין מגיעים שבילים -
ואין לי חיק ואין אחד
אשר אוהב אותי. |
אני עדיין מגששת
את דרכי העלומה
אני תועה עדיין
והחושך מאיים -
ואיה האור אשר בקצה המנהרה?
ומי יהיה אותו אחד
אשר ייתן לי שם??? |
*************
*
אני מלקטת אור בְּשברירים
זה כחמש עשרה שנה מסתו עד סתו.
בכל שנה אני אוספת חיוכים
לצרור אחד נוסף. |
הכאב שמחכה לי בדרכים
אמנם גדול הרבה יותר מכל האור הדל
אך בפינת רחוב אחת
בזמן מן הזמנים
שם יתנוצץ לו אור גדול
על כל דמעות הטל
ולב אחד יאהב אותי
כשאור גדול מעל. |
(מלנכולית משהו, הייתי, מה? )
(כדי להציל את כבודי הספרותי, אדגיש שוב שזה נכתב בגיל 15, ולכן חוסר הבשלות. היחסי כמובן . ברור שביחס לגיל הם משובחים)
************
אה, ועוד אחד בערך מאותו גיל:
*
לו אך אמרת לי
כי בזה העולם הזר הגדול
יש אחד לפחות, הו אלי
אשר יאהבני מכל. |
לו אחד אשר יחבקני
בשתיים זרועותיו חזקות
לו אך על מצחי ינשקני
ויאמר אהבתיך עד מאוד. |
לו אדע כי אחד מחכה לי
מחכה בעיניים כלות
לו אחד רק היה שיתנני
לשבת אצלו ולבכות. |
ואדע כי לא זר לי עוד
כלל לא זר העולם הגדול
הן בתוכו יש אחד לפחות
אשר יאהבני מכל. |
*************
אז מה, הגיע הזמן לוותר על זה לגמרי?
צורך ילדותי משהו. בהחלט.
אבל האם לא טמון שם משהו אמיתי? יכולת ריפוי אמיתית בזוגיות הזאת שאני מבקשת לי?
לוותר על זה?
לעשות הכול לבד?
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
איך זה שלמרות הילדות הקשה את יודעת ללטף, לחבק ולנשק? אני שואלת בהתפעלות. כי אצלי, מגע שלא קיבלתי הוא בדיוק מה שיצר את הקושי בלתת מגע. אני מניחה שכן קיבלת ליטופים וחיבוקים?
לא. כמעט ולא קיבלתי.
ההורים שלי ממש לא היו חבקנים ונשקנים.
זה יצר מצב שבתור ילדה ונערה ממש שנאתי מגע.
ולראות למשל חברות נפגשות וקופצות אחת על השנייה בחיבוקים פשוט יצר בי תחושת גועל.
היה יום אחד כשהייתי נערה (נגיד כיתה ו'?) שאמא שלי חזרה הביתה ופתאום ניגשה אליי וחיבקה ונישקה - הייתי ממש נבוכה ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
זה דחה אותי, ולא היה לי נעים להגיד לה.
בדיעבד התברר שזה חלק ממה שלמדה אז בחוג אדלר שצריך לעשות.
היא עשתה השתלמות בחוג אדלר. כנראה רצתה להשתפר.
והיו לה בסך הכל כוונות טובות.
אבל אולי זה היה קצת מאוחר.
או אולי בגלל שהיה מוחש שזה מלאכותי (גם אם מכוונות טובות).
ממש לא הרגשתי נוח עם זה. לא הרגשתי נוח להיות במגע איתה.
זה הרגיש לי מלאכותי ודביק.
בלעעעעעכס.
למזלי, זה עבר לה מהר.
כנראה היא הרגישה שהיא לא באמת מתחברת לזה - וְויתרה.
*************
רק בגיל 18 בערך התחיל פתאום להיפתח לי הרצון למגע, האהבה למגע.
ועדיין לא ידעתי מה לעשות עם זה. איך לממש את זה.
לא ידעתי איך להתקרב לאנשים. (לאנשים בכלל, ובטח שלא לזוגיות. חבר אז עדיין לא היה לי)
זה היה סגור בתוכי.
ורק הרגשתי השתוקקות עצומה למשהו. ולא ידעתי מה ואיך.
(כנראה שהתערבב לי הצורך במגע בכלל, עם הצורך באהבה, וכו' וכו')
שיר שכתבתי באותה תקופה:
יש דרך לומר מילים נחבאות
יש נתיב לָהולך וכושל בְּצעד
לכל מי שמרגיש ואוהב עד כלות
לכל מי שערגה בו
ורטט
וָסוד -
יש מפלט אחרון:
לגעת. |
בָּאור, בַּטל, בְּלָיִל וָשחר
בְּגוף האדם, בְּרגבי אדמה
בלבו של עולם מתהום ועד שחק -
לגעת
לגעת
בְּיד חמה. |
לזרום בְּמגע ליֵשוּת אחרת
ללמוד נפש את נפש
בָּשָֹר את בשר
למזוג את עצמנו
בְּלהט
בְּשקט
את כל הדברים שרצינו לומר. |
יש דרך לומר מילים נחבאות
זאת ידעתי: לנגוע
בְּשקט
בְּלהט
אך מי ילמדני את זה הסוד
והנטל בקרבי כבד עד מאוד
כי אני
לא למדתי
לגעת
לא. כמעט ולא קיבלתי.
ההורים שלי ממש לא היו חבקנים ונשקנים.
זה יצר מצב שבתור ילדה ונערה ממש שנאתי מגע.
ולראות למשל חברות נפגשות וקופצות אחת על השנייה בחיבוקים פשוט יצר בי תחושת גועל.
היה יום אחד כשהייתי נערה (נגיד כיתה ו'?) שאמא שלי חזרה הביתה ופתאום ניגשה אליי וחיבקה ונישקה - הייתי ממש נבוכה ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
זה דחה אותי, ולא היה לי נעים להגיד לה.
בדיעבד התברר שזה חלק ממה שלמדה אז בחוג אדלר שצריך לעשות.
היא עשתה השתלמות בחוג אדלר. כנראה רצתה להשתפר.
והיו לה בסך הכל כוונות טובות.
אבל אולי זה היה קצת מאוחר.
או אולי בגלל שהיה מוחש שזה מלאכותי (גם אם מכוונות טובות).
ממש לא הרגשתי נוח עם זה. לא הרגשתי נוח להיות במגע איתה.
זה הרגיש לי מלאכותי ודביק.
בלעעעעעכס.
למזלי, זה עבר לה מהר.
כנראה היא הרגישה שהיא לא באמת מתחברת לזה - וְויתרה.
*************
רק בגיל 18 בערך התחיל פתאום להיפתח לי הרצון למגע, האהבה למגע.
ועדיין לא ידעתי מה לעשות עם זה. איך לממש את זה.
לא ידעתי איך להתקרב לאנשים. (לאנשים בכלל, ובטח שלא לזוגיות. חבר אז עדיין לא היה לי)
זה היה סגור בתוכי.
ורק הרגשתי השתוקקות עצומה למשהו. ולא ידעתי מה ואיך.
(כנראה שהתערבב לי הצורך במגע בכלל, עם הצורך באהבה, וכו' וכו')
שיר שכתבתי באותה תקופה:
יש דרך לומר מילים נחבאות
יש נתיב לָהולך וכושל בְּצעד
לכל מי שמרגיש ואוהב עד כלות
לכל מי שערגה בו
ורטט
וָסוד -
יש מפלט אחרון:
לגעת. |
בָּאור, בַּטל, בְּלָיִל וָשחר
בְּגוף האדם, בְּרגבי אדמה
בלבו של עולם מתהום ועד שחק -
לגעת
לגעת
בְּיד חמה. |
לזרום בְּמגע ליֵשוּת אחרת
ללמוד נפש את נפש
בָּשָֹר את בשר
למזוג את עצמנו
בְּלהט
בְּשקט
את כל הדברים שרצינו לומר. |
יש דרך לומר מילים נחבאות
זאת ידעתי: לנגוע
בְּשקט
בְּלהט
אך מי ילמדני את זה הסוד
והנטל בקרבי כבד עד מאוד
כי אני
לא למדתי
לגעת
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
בשנים שלאחר מכן זה התחיל להיפתח.
ולהיפתח
ולהיפתח...
עד שכבר לא ידעתי מה לעשות עם זה.
התברר שהצורך כלכך גדול ועז.
גם במגע זוגי, גם במגע בכלל.
ואני נוגעת כלכך נפלא, כלכך מופלא.
אבל לא רבות הנסיבות וההזדמנויות לגעת באנשים בחיי היומיום.
וזוגיות - כבר הזכרנו. לא הרבה היה לי מזה.
גם בסקס אני נוגעת מופלא.
ויודעת להינגע באופן מופלא.
ורגישה לכל נקודה בגוף, לכל תא וכל נים.
אצלי ואצל הזולת.
ממש מתנה.
אבל היום די לי מלתור אחר סקס כמקור למגע.
***********
אני אוהבת לגעת באנשים. אני אדם 'נגען'.
היו לי זמנים בחיים שהיו לי דחפים 'מוזרים'. כמו מישהו שישב לפניי באוטובוס, פתאום התחשק לי לנשק לו את הקרחת.
סתם ככה.
אין לזה קשר למשיכה מינית.
גם אנשים זקנים.
אני אוהבת לחבק. להעביר חום במגע. להרגיש חום.
לפעמים באוטובוס מישהו נדחק אליי מפאת הצפיפות, ובמקום להירתע, אני כמהה לזה.
שוב, לא מיני.
לפעמים מרוב צפיפות אני אפילו לא רואה במי מדובר. אולי זו אפילו אישה מבוגרת.
רק המגע עצמו.
אני מניחה לזה לקרות. אפילו מחפשת את זה.
(ויש כאן קצת סתירה.
כי מצד שני - אני מאוד קנאית למרחב שלי ולפרטיות שלי. תמיד 'תופסת' 4 כסאות באוטובוס. ושונאת ש'צפוף לי'.
לא ברור לי איך הסתירה הזאת מתיישבת).
***********
גם בילדים אני יודעת לגעת.
אני יודעת לעטוף.
להרעיף אהבה.
כאילו, מתוך החוסר שלי, מתוך הצורך שלי - למדתי בדיוק בדיוק את הצורך של הזולת.
המגע שלי מאוד אינטואיטיבי.
מאוד מדויק.
ואולי דווקא בגלל שבאתי ממקום של חוסר - יש לי את המתנה הזאת.
************
גם את ההורים שלי לימדתי חיבוקים.
בערך בגיל 20 התחלתי עם זה.
לחבק אותם.
אבא שלי לא ממש חיבק אותי מאז שהתחלתי להתבגר. כנראה היה נבוך. (לפני כן גם לא היה הרבה, אבל יותר)
ואמא שלי גם ככה רוב השנים לא ממש.
אבל אז בגיל 20 באתי, ופשוט התחלתי לחבק אותם.
ככה זה עד היום.
נפגשים על הדרך - במטבח, במסדרון, אני פתאום 'חיבוק' ומחבקת.
כמה פעמים ביום.
הם התרגלו.
הייתה להם ברירה?
(נדמה לי שאפילו זה קצת נחמד להם)
ולהיפתח
ולהיפתח...
עד שכבר לא ידעתי מה לעשות עם זה.
התברר שהצורך כלכך גדול ועז.
גם במגע זוגי, גם במגע בכלל.
ואני נוגעת כלכך נפלא, כלכך מופלא.
אבל לא רבות הנסיבות וההזדמנויות לגעת באנשים בחיי היומיום.
וזוגיות - כבר הזכרנו. לא הרבה היה לי מזה.
גם בסקס אני נוגעת מופלא.
ויודעת להינגע באופן מופלא.
ורגישה לכל נקודה בגוף, לכל תא וכל נים.
אצלי ואצל הזולת.
ממש מתנה.
אבל היום די לי מלתור אחר סקס כמקור למגע.
***********
אני אוהבת לגעת באנשים. אני אדם 'נגען'.
היו לי זמנים בחיים שהיו לי דחפים 'מוזרים'. כמו מישהו שישב לפניי באוטובוס, פתאום התחשק לי לנשק לו את הקרחת.
סתם ככה.
אין לזה קשר למשיכה מינית.
גם אנשים זקנים.
אני אוהבת לחבק. להעביר חום במגע. להרגיש חום.
לפעמים באוטובוס מישהו נדחק אליי מפאת הצפיפות, ובמקום להירתע, אני כמהה לזה.
שוב, לא מיני.
לפעמים מרוב צפיפות אני אפילו לא רואה במי מדובר. אולי זו אפילו אישה מבוגרת.
רק המגע עצמו.
אני מניחה לזה לקרות. אפילו מחפשת את זה.
(ויש כאן קצת סתירה.
כי מצד שני - אני מאוד קנאית למרחב שלי ולפרטיות שלי. תמיד 'תופסת' 4 כסאות באוטובוס. ושונאת ש'צפוף לי'.
לא ברור לי איך הסתירה הזאת מתיישבת).
***********
גם בילדים אני יודעת לגעת.
אני יודעת לעטוף.
להרעיף אהבה.
כאילו, מתוך החוסר שלי, מתוך הצורך שלי - למדתי בדיוק בדיוק את הצורך של הזולת.
המגע שלי מאוד אינטואיטיבי.
מאוד מדויק.
ואולי דווקא בגלל שבאתי ממקום של חוסר - יש לי את המתנה הזאת.
************
גם את ההורים שלי לימדתי חיבוקים.
בערך בגיל 20 התחלתי עם זה.
לחבק אותם.
אבא שלי לא ממש חיבק אותי מאז שהתחלתי להתבגר. כנראה היה נבוך. (לפני כן גם לא היה הרבה, אבל יותר)
ואמא שלי גם ככה רוב השנים לא ממש.
אבל אז בגיל 20 באתי, ופשוט התחלתי לחבק אותם.
ככה זה עד היום.
נפגשים על הדרך - במטבח, במסדרון, אני פתאום 'חיבוק' ומחבקת.
כמה פעמים ביום.
הם התרגלו.
הייתה להם ברירה?
(נדמה לי שאפילו זה קצת נחמד להם)
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
ועדיין - המגע חנוק בתוכי. כי אני מבטאת הרבה פחות ממה שיש לי.
גם בחיים
וגם בזוגיות.
יש כלכך הרבה יותר.
*************
ואני גם צריכה שייגעו בי.
כלכך צריכה שייגעו בי.
בחיים יש הזדמנויות שאני נוגעת באחרים. וגם זה חשוב לי. אז זה חסד בפני עצמו.
יחד עם זה - אני צריכה שיגעו בי.
גם בחיים
וגם בזוגיות.
יש כלכך הרבה יותר.
*************
ואני גם צריכה שייגעו בי.
כלכך צריכה שייגעו בי.
בחיים יש הזדמנויות שאני נוגעת באחרים. וגם זה חשוב לי. אז זה חסד בפני עצמו.
יחד עם זה - אני צריכה שיגעו בי.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
וואו, אני בכלל תכננתי לכתוב את הבלוג הזה לפי נושאים, בצורה מסודרת.
ואיך אני גולשת וגולשת וגולשת מנושא לנושא.
וכל שאלה ששואלים לוקחת אותי לכיוון אחר.
הבלוג הזה יש לו רצון משל עצמו. לא מה שתכננתי לו.
ילד סורר !
להימנע משאיפות עבור ילדינו?
ואיך אני גולשת וגולשת וגולשת מנושא לנושא.
וכל שאלה ששואלים לוקחת אותי לכיוון אחר.
הבלוג הזה יש לו רצון משל עצמו. לא מה שתכננתי לו.
ילד סורר !
להימנע משאיפות עבור ילדינו?
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
אני חושבת הרבה פעמים, שלמרות ש'חסרים' לי דברים בחיים (מגע, אהבה, זוגיות, סקס, חברים, יחס של קבלה, יחס של הבנה, הכלה, הקשבה, ועוד ועוד...) -
אני חושבת *שאם לא הייתי מרחמת על עצמי על ה'חוסר' בדברים האלה - אז המצב היה נראה אחרת לגמרי.
יש לי את הרעיון הזה בראש ש'כך זה צריך להיות, ואם זה איננו - אז אני מסכנה' - וזה בדיוק מה שמאמלל אותי.
אני מתנדנדת ממקום של עוצמה למקום של רחמים עצמיים - וחוזר חלילה.
ממקום של לקיחת אחריות מלאה על חיי, למקום של 'התבכיינות' והתקרבנות - וחוזר חלילה.*
משתדלת לא לשפוט את זה.
אבל רואה את זה.
בהחלט.
אני חושבת *שאם לא הייתי מרחמת על עצמי על ה'חוסר' בדברים האלה - אז המצב היה נראה אחרת לגמרי.
יש לי את הרעיון הזה בראש ש'כך זה צריך להיות, ואם זה איננו - אז אני מסכנה' - וזה בדיוק מה שמאמלל אותי.
אני מתנדנדת ממקום של עוצמה למקום של רחמים עצמיים - וחוזר חלילה.
ממקום של לקיחת אחריות מלאה על חיי, למקום של 'התבכיינות' והתקרבנות - וחוזר חלילה.*
משתדלת לא לשפוט את זה.
אבל רואה את זה.
בהחלט.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
תעשו לי טובה, תכתבו לי.
אני מתבאסת לחשוף את עצמי, לחשוף ולחשוף, ולא לקבל תגובות.
<מחכימון טיפש: 'רדיפה אחר הכבוד מרחיקה את היכולת לקבלו'. מה כבוד כאן, מה? בסך הכול רוצה איזה חיבוק...>
אני מתבאסת לחשוף את עצמי, לחשוף ולחשוף, ולא לקבל תגובות.
<מחכימון טיפש: 'רדיפה אחר הכבוד מרחיקה את היכולת לקבלו'. מה כבוד כאן, מה? בסך הכול רוצה איזה חיבוק...>
-
- הודעות: 375
- הצטרפות: 29 יוני 2009, 18:16
- דף אישי: הדף האישי של שחף_אהובי*
הפעם בלי להתבייש
עכשיו לא נעים לי לכתוב...
גם לי האהוב היה התיקון. לפעמים אני משייכת את הזיווג שלנו לאלוהים, אבל סביר להניח שלהחלטה הדי הנואשת שלי שזהו, יותר אני לא נפגעת, וגם לשכנוע העצמי שאני נורא מיוחדת ומגיע לי הכל (בניגוד מסוים למציאות, כמובן) היה חלק בזה שמצאתי אותו.
והוא זה שנתן לי את המבט הזה, של מיוחדת וחד-פעמית ונהדרת. וכשהוא אמר לי שאני הכי יפה בעולם, ידעתי שזה נכון. כמו שאני. עם הצלקות, והאגן הים תיכוני, בדיוק בדיוק כמו שאני, אני הכי יפה בעולם, בשבילו. כמו שהוא היה הכי יפה בעולם בשבילי.
וכן, הוא ריפא את שחף, מהרבה בחינות.
אבל לא את הילדה. הילדה נשארה מכוערת, נואשת, עלובה. בלתי האיבה.
ונראה לי שאני אצטרך למצוא דרך לאהוב אותה כמו שהיא, עם כל העליבות שלה, לפני שהיא תשתנה ותתחיל (בפוטנציאל) לפרוח.
גם לי האהוב היה התיקון. לפעמים אני משייכת את הזיווג שלנו לאלוהים, אבל סביר להניח שלהחלטה הדי הנואשת שלי שזהו, יותר אני לא נפגעת, וגם לשכנוע העצמי שאני נורא מיוחדת ומגיע לי הכל (בניגוד מסוים למציאות, כמובן) היה חלק בזה שמצאתי אותו.
והוא זה שנתן לי את המבט הזה, של מיוחדת וחד-פעמית ונהדרת. וכשהוא אמר לי שאני הכי יפה בעולם, ידעתי שזה נכון. כמו שאני. עם הצלקות, והאגן הים תיכוני, בדיוק בדיוק כמו שאני, אני הכי יפה בעולם, בשבילו. כמו שהוא היה הכי יפה בעולם בשבילי.
וכן, הוא ריפא את שחף, מהרבה בחינות.
אבל לא את הילדה. הילדה נשארה מכוערת, נואשת, עלובה. בלתי האיבה.
ונראה לי שאני אצטרך למצוא דרך לאהוב אותה כמו שהיא, עם כל העליבות שלה, לפני שהיא תשתנה ותתחיל (בפוטנציאל) לפרוח.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
הפעם בלי להתבייש
וואו, לא תיארתי לעצמי שמישהו קורא כאן עכשיו.
תמיד משתלם לבקש תגובות .
תודה לכן !
בכל אופן, הוספתי הודעה שלמה קצת למעלה, עם שירים נוספים. (רשומה בשעה 03:00)
עכשיו לא נעים לי לכתוב
מה פתאום?
בטח שצריך להיות לך נעים.
וחוץ מזה, לצד הקנאה שזה מעורר בי - זה גם מעודד.
דווקא טוב לי לשמוע על 'הצלחות בתחום'.
_הוא ריפא את שחף, מהרבה בחינות.
אבל לא את הילדה._
זה מה שכתבה גם תמי, ואני תוהה: מה עוד יש לרפא מלבד הילדה?
תמיד משתלם לבקש תגובות .
תודה לכן !
בכל אופן, הוספתי הודעה שלמה קצת למעלה, עם שירים נוספים. (רשומה בשעה 03:00)
עכשיו לא נעים לי לכתוב
מה פתאום?
בטח שצריך להיות לך נעים.
וחוץ מזה, לצד הקנאה שזה מעורר בי - זה גם מעודד.
דווקא טוב לי לשמוע על 'הצלחות בתחום'.
_הוא ריפא את שחף, מהרבה בחינות.
אבל לא את הילדה._
זה מה שכתבה גם תמי, ואני תוהה: מה עוד יש לרפא מלבד הילדה?
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2009, 07:17
הפעם בלי להתבייש
קוראת, מקנאה על החשיפה.
והמחכימון גם לך:
"אפשר להזמין הזדמנויות".
והמחכימון גם לך:
"אפשר להזמין הזדמנויות".
-
- הודעות: 293
- הצטרפות: 21 נובמבר 2005, 11:31
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בגובה_דשא*
הפעם בלי להתבייש
_כשנולדתי לא קראו לי שם
ולא היה שום שביל
ממני או אליי
ולא היה לי חיק
ולא הייתה לי אם -
ומאז אני תועה במבוכי חיי._ |
_אולי קראו לי שם
שלא היה שלי
אולי הייתה לי אם
אך לא היה נתיב
אולי אל ראש ההר
אין מגיעים שבילים -
ואין לי חיק ואין אחד
אשר אוהב אותי._ |
_אני עדיין מגששת
את דרכי העלומה
אני תועה עדיין
והחושך מאיים -
ואיה האור אשר בקצה המנהרה?
ומי יהיה אותו אחד
אשר ייתן לי שם???_ |
מלנכולית? אולי,
אבל ממש מתבקש להלחין.
(אחחח... לו היה לי שמץ של כישרון מוזיקלי...)
ולא היה שום שביל
ממני או אליי
ולא היה לי חיק
ולא הייתה לי אם -
ומאז אני תועה במבוכי חיי._ |
_אולי קראו לי שם
שלא היה שלי
אולי הייתה לי אם
אך לא היה נתיב
אולי אל ראש ההר
אין מגיעים שבילים -
ואין לי חיק ואין אחד
אשר אוהב אותי._ |
_אני עדיין מגששת
את דרכי העלומה
אני תועה עדיין
והחושך מאיים -
ואיה האור אשר בקצה המנהרה?
ומי יהיה אותו אחד
אשר ייתן לי שם???_ |
מלנכולית? אולי,
אבל ממש מתבקש להלחין.
(אחחח... לו היה לי שמץ של כישרון מוזיקלי...)
-
- הודעות: 577
- הצטרפות: 06 אוקטובר 2007, 18:33
הפעם בלי להתבייש
רק רציתי לומר שהשירים שלך ממש יפים בעיני. מרגשים בצורה ישירה וכנה כזאת, בלי להסתיר וגם בלי "להשתפך" (לא שזה רע להשתפך).
ותודה שהתייחסת למה שכתבתי לך...
תמשיכי, קוראת אותך.
@}
ותודה שהתייחסת למה שכתבתי לך...
תמשיכי, קוראת אותך.
@}
-
- הודעות: 849
- הצטרפות: 20 אוקטובר 2007, 21:26
- דף אישי: הדף האישי של ניחוח אדמה אחרי הגשם
הפעם בלי להתבייש
_אני מתנדנדת ממקום של עוצמה למקום של רחמים עצמיים - וחוזר חלילה.
ממקום של לקיחת אחריות מלאה על חיי, למקום של 'התבכיינות' והתקרבנות - וחוזר חלילה._
אהבת עולם , את עושה עבודה נפלאה.
את ממש עולה על הנקודות הנכונות בשבילך ועובדת עליהן בצורה כל כך מדוייקת
אני חושבת שבזה שאת "הפסיכולוגית" של עצמך, לפחות בבלוג הזה, ובכלל הנטייה שלך לחשוב לעומק על כל מיני דברים שעולים אצלך
את לגמרי לוקחת את האחריות על האושר שלך ועל החיים שלך.
_שאם לא הייתי מרחמת על עצמי על ה'חוסר' בדברים האלה - אז המצב היה נראה אחרת לגמרי.
יש לי את הרעיון הזה בראש ש'כך זה צריך להיות, ואם זה איננו - אז אני מסכנה' - וזה בדיוק מה שמאמלל אותי._
זה כל כך נכון. ותודה שהזכרת לי .
ואגב בקשר למגע אקראי עם אנשים, נגיד באוטובוס, אני מזדהה איתך מאוד
(לא בא לי אף פעם לנשק קרחות, אבל לפעמים זה נחמד להרגיש את הירך החמימה של מישהו שיושב לידך.
לפעמים זה גם סתם מעצבן ולפעמים אני יושבת לבד וכשמישהו עולה לאוטובוס אני אומרת בלב "רק אל תשב לידי" וכמובן שהוא מתיישב )
ממקום של לקיחת אחריות מלאה על חיי, למקום של 'התבכיינות' והתקרבנות - וחוזר חלילה._
אהבת עולם , את עושה עבודה נפלאה.
את ממש עולה על הנקודות הנכונות בשבילך ועובדת עליהן בצורה כל כך מדוייקת
אני חושבת שבזה שאת "הפסיכולוגית" של עצמך, לפחות בבלוג הזה, ובכלל הנטייה שלך לחשוב לעומק על כל מיני דברים שעולים אצלך
את לגמרי לוקחת את האחריות על האושר שלך ועל החיים שלך.
_שאם לא הייתי מרחמת על עצמי על ה'חוסר' בדברים האלה - אז המצב היה נראה אחרת לגמרי.
יש לי את הרעיון הזה בראש ש'כך זה צריך להיות, ואם זה איננו - אז אני מסכנה' - וזה בדיוק מה שמאמלל אותי._
זה כל כך נכון. ותודה שהזכרת לי .
ואגב בקשר למגע אקראי עם אנשים, נגיד באוטובוס, אני מזדהה איתך מאוד
(לא בא לי אף פעם לנשק קרחות, אבל לפעמים זה נחמד להרגיש את הירך החמימה של מישהו שיושב לידך.
לפעמים זה גם סתם מעצבן ולפעמים אני יושבת לבד וכשמישהו עולה לאוטובוס אני אומרת בלב "רק אל תשב לידי" וכמובן שהוא מתיישב )
-
- הודעות: 262
- הצטרפות: 22 פברואר 2009, 14:46
- דף אישי: הדף האישי של תמי_אמא_לשתיים*
הפעם בלי להתבייש
הי אהבת
כל-כך לא רציתי לגרום לך לתחושה רעה בדברים שלי.
את דפוקה? את כל-כך מודעת, ומיוחדת, ומלאה כרימון. את לא רואה את זה? זה עולה כל-כך בבהירות בכתיבה שלך.
רציתי שהאפקט יהיה הפוך: לא מדכא, אופטימי... אני מאמינה שהחיים הם כאוטיים, מלאי אפשרויות ומפתיעים מאוד. ולכן גם מה שנראה כמעט בלתי אפשרי (גם לי נראה כך בזמנו) יכול לקרות (זוגיות טובה. בבית הורי הזוגיות היתה יותר גרועה מגרועה). והנה את בעצמך מראה את זה, בענין המגע. מה שהכי משונה עבורי (ומעורר בי קנאה והשתהות) זה שהצלחת כך להצמיח את היכולת להעניק מגע, מבלי שקיבלת מגע בילדות. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי והנה זה קרה לך ואפילו בלי מישהו חיצוני שעזר לך לעשות את זה. זה נהדר. ואת רוצה להמשיך ולהעניק מגע, ברור לי שגם תזכי לקבל, אין ספק בכלל.
יש לי עוד, אוסיף אח"כ.
אני קוראת אותך גם כשלא מגיבה מיד.
כל-כך לא רציתי לגרום לך לתחושה רעה בדברים שלי.
את דפוקה? את כל-כך מודעת, ומיוחדת, ומלאה כרימון. את לא רואה את זה? זה עולה כל-כך בבהירות בכתיבה שלך.
רציתי שהאפקט יהיה הפוך: לא מדכא, אופטימי... אני מאמינה שהחיים הם כאוטיים, מלאי אפשרויות ומפתיעים מאוד. ולכן גם מה שנראה כמעט בלתי אפשרי (גם לי נראה כך בזמנו) יכול לקרות (זוגיות טובה. בבית הורי הזוגיות היתה יותר גרועה מגרועה). והנה את בעצמך מראה את זה, בענין המגע. מה שהכי משונה עבורי (ומעורר בי קנאה והשתהות) זה שהצלחת כך להצמיח את היכולת להעניק מגע, מבלי שקיבלת מגע בילדות. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי והנה זה קרה לך ואפילו בלי מישהו חיצוני שעזר לך לעשות את זה. זה נהדר. ואת רוצה להמשיך ולהעניק מגע, ברור לי שגם תזכי לקבל, אין ספק בכלל.
יש לי עוד, אוסיף אח"כ.
אני קוראת אותך גם כשלא מגיבה מיד.