בעבר הייתי אספנית מאוד מאוד מאוד גדולה.
קודם כל
בתור ילדה היו לי המון המון אוספים, בלי סוף, של כל דבר אפשרי (מחזיקי מפתחות, בולים, מחקים, מחדדים, מפיות, מכתביות, גולות, מטבעות, גלויות וכו' וכו' וכו' - כתבתי על זה בדף
אוספים יפים).
בנוסף,
בגיל הנערות והבגרות הייתי מתעדת המון המון:
הייתי אוספת גזרי עיתונים, מעתיקה לעצמי בדיחות ושירים וציטוטים יפים.
הייתי מצלמת הרבה ומצטלמת הרבה.
הייתי כותבת הרבה מחברות. שומרת מכתבים.
בגיל הבגרות כבר חילקתי חלק גדול מהאוספים שלי, אך עדיין היו לי מטבעות ובולים וגלויות ועוד.
והתחלתי לאסוף אבנים, מאובנים וצדפים.
כל החדר שלי היה מלא אבנים מהמדבר.
והיו לי המון יומנים.
התחלתי לקנות גם הרבה ספרי רוח.
וקניתי לי גם הרבה אבני קריסטל.
כשהייתי בסיני בגיל 24 בערך, דיברתי עם בחור אחד, שאמר שהוא נודד, ושהוא אוהב לנגן על גיטרה וחליל, אבל בגלל שהגיטרה כבדה, הוא ויתר עליה ומסתובב רק עם החליל.
הוא סיפר לי שהוא רוצה להיות קל.
אני לא זוכרת עוד מהשיחה, אבל אני זוכרת
שהשיחה הזו גרמה לי לבוא הביתה ולהתחיל להוציא דברים - לזרוק או לתת.
הוצאתי את כל אוסף האבנים - ונהיה לי מה זה קל פתאום.
זרקתי הרבה יומנים ישנים.
זרקתי הרבה תמונות ישנות.
זרקתי מכתבים ישנים. גזרי עיתונים...
זרקתי המון דברים.
ובהמשך לזה, היה איזה
תהליך כעבור כמה שנים שהתחיל מתסכול גדול שכל מה שיש לי לא מקדם אותי לכלום -
וממש התחלתי
לרוקן את החדר.
העפתי בגדים, מסרתי כמעט את כל ספרי הרוח שהיו לי, מסרתי את המחשב שהיה לי, את הרדיו טייפ, זרקתי המון המון דברים.
עברתי ללבוש רק לבן.
וכמעט כל המדפים שלי בחדר היו ריקים.
אם יש לי שריטה עמוקה, זה שאני אוהבת לראות מדפים ריקים !
וואו.
איזו הרגשה מדהימה זה עושה לי.
זה כל-כך עושה לי שקט בראש, עד כדי כך שפתאום מתפנה לי מקום להרבה דברים אחרים.
בגלל שגם העפתי המון המון ניירת, זה עשה לי הרבה יותר קל לטפל בכל ניירת חדשה שמגיעה, ופתאום הכול נראה קל יותר.
האמת, שהייתי צריכה המון אומץ בשביל להעיף חלק מהדברים.
העפתי גם עבודות בגרפיקה ידנית שעשיתי, ועל זה לפעמים אני קצת מצטערת.
אבל על הרוב אני לא מצטערת בכלל.
בלבוש הלבן התמדתי רק כמה חודשים, ואז גיליתי שזה לא כזה פרקטי, וגם - שלא ממש בא לי להיות מלאך כל הזמן.
אבל כן מאז עברתי ללבוש הרבה יותר פשוט.
לפני כן גם הייתי מתאפרת המון. עם כל האלמנטים האפשריים: קונסילר ומייק אפ ופודרה, ואודם ומסקרה וסומק וצלליות והכול.
וגם זה היה נורא מכביד.
הפסקתי עם זה ונשארתי - עד היום, (עם הפסקות בתקופות), רק עם מסקרה וקצת אודם.
במשך כל השנים מאז התהליך ממשיך.
לרוקן לרוקן לרוקן.
העניין הוא
שמדי תקופה אני צוברת מחדש דברים נוספים, ואז אני שוב צריכה לעבור על הכול ולראות מה אפשר להשליך.
בתוכי מתחולל
מאבק בין הצורך לשמור ולהיאחז לבין הצורך להיות קלה.
אמא שלי הייתה 'צוחקת' עליי
שכבר חמש עשרה שנה אני רק מסדרת את החדר.
ככה זה באמת היה נראה. כאילו אף פעם לא נגמר.
וכל פעם עוד מדף אחד ריק.
כשהם היו אומרים 'או, יש לך מדף ריק פה, אולי נשים כאן משהו שאין לנו מקום בבית לשים'
הייתי מתפלצת. 'בשביל זה רוקנתי את המדפים?! לא רוצה ! אני צריכה את זה ריק !'
זה ממש נהיה לי חשוב שיהיה ריק.
שיהיה לי ריק בעיניים.
לא רוצה לראות הרבה בלגאן בעיניים.
אני אפילו לא סובלת שיש לי מול העיניים משהו שכתוב עליו דברים. העיניים כל הזמן נתקלות בזה, והמוח קורא את זה שוב ושוב, וזה עושה בלגאן במוח.
בגלל זה לדעתי ספרים צריכים להיות מכוסים. שיהיה שקט בעיניים.
ולא רק שאני לא רוצה לראות בלגאן, אני גם רוצה
בידיעה שזה ריק.
אז
לא הייתי מרשה למלא לי את החדר בדברים.
נכון, לא הייתי קלילה בקטע הזה. אבל מה לעשות, זה היה לי חשוב.
עכשיו כשאני כבר לא גרה שם, אני שוקלת לומר להם שהם יכולים לשים בחדר מה שהם רוצים.
אבל זה עדיין קשה לי.
עד שרוקנתי את החדר, עכשיו הם ימלאו אותו?
כנראה
עדיין לא הצלחתי לשחרר, ולהבין שזה כבר לא החדר שלי.
זה האיום בחצי צחוק האהוב על אמא שלי כשהיא רוצה שאני אחזור הביתה (גם כשהייתי בהודו) -
היא אומרת: 'מילאנו לך את החדר בדברים'.

היא יודעת שזה יקפיץ אותי.
חשבתי שאולי לפעמים אני נקשרת לרעיון של הריק.
ואז גם זו היקשרות.
אם לפני כן אספתי חפצים, עכשיו אני נוטה לאסוף את הזכרונות של מה שאני זורקת. להתענג על זה.
קצת משונה.
אבל זה בסדר.
זה בכל מקרה עדיף מלאסוף.
מה שדוחף אותי כבר הרבה שנים, זה הרצון למה שאני קוראת לו 'להתגרען'.
אני רוצה להתגרען = להגיע אל הגרעין.
הכי פנימה שאפשר.
להשיל כל מה שאפשר.
עוד ועוד ועוד.
ויותר ויותר להתקרב אל הגרעין.
זה 'להתגרען'.
להישאר בלי כלום.
ככל שאשאר בלי כלום מלבד עצמי ובשרי - כך אהיה יותר בגרעין.
- אני רוצה בסופו של דבר להישאר רק עצמי ובשרי.
רק אני ואלוהים.
רק אני.
אלוהים.*