סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[סוסת_פרא*]

לא הספקתי לענות לאנשים, אז תודה ל-בן עמי, אהבה טהורה, רוצה להיות אני ו-אתי.


אהבה טהורה, איזה כיף שאת פה. כבר תהיתי לאן נעלמת.

אתי, מילותייך נהדרות לי. תודה.

[מתחדשת*]

אני גרועה באֶסֶמֶסים
מתרגשת מהפריצה שלך
מאוד מאוד

(אני עוד כביכול חייבת לך הסבר על מה שכתבתי מלפני כמה ימים, אבל נראה לי שאת אוטוטו מבינה לבד )

[סוסת_פרא*]

נזכרתי להוסיף שבדרך לשם, הייתי מלאה פחדים.
גם לא הצלחתי להירדם לילה קודם, וישנתי אולי שעה ומתתי מעייפות.
אז פחדתי שאני לא אצליח לתפקד, ומה יקרה אם כן ירצו שאני אעבוד, ואני אהיה גמורה, ואין לי שמן לשיער (נשאר בתיקים), ואין לי איפור (נשאר בתיקים), אז אהיה עם שיער נפוח, ועיניים אדומות, בלי איפור, ואתבייש בעצמי, ואתבייש בגוף שלי, ואף אחד לא יסתכל עליי, וארגיש לא מושכת, ולא יהיה לי מה לאכול, ולא יהיה לי איפה לישון, ויהיו יתושים, ויהיה לי קר בלילה, ואהיה עייפה ורעבה ועצבנית, וכו' וכו' וכו'.
הפחדים ממש ניקרו ללא הפסק.

אז החלטתי *לרשום בפנקס את כל התסריט המפחיד שיש לי בראש.
ואחרי הפסטיבל להשוות.*
ואז לראות אם באמת יש סיבה לכל הפחדים והדאגות האלה.

מה אני אגיד לכם,
זה היה רעיון גדול !

כמה כיף לגלות את המופרכוּת של המחשבות והדאגות שלנו !

(אני בטוחה שגם אם חלק באמת היה יכול להיות דומה למה שפחדתי ממנו, זה כמעט לעולם לא יהיה נורא כ"כ כמו התסריט שבראש).

**********

רציתי לומר שנכון שבאיזשהו שלב כן הצטרכתי לעזור שם, למרות שמלכתחילה לא היה ברור אם אצטרך. והיה מצב שהפסטיבל יהיה עבורי בחינם לגמרי.

אבל אני חושבת שזה בגלל שעדיין לא לחלוטין הייתי מוכנה לרעיון שאקבל הכו-ל במתנה, עדיין היה קשה לי להרגיש ראויה עד כדי כך, אז בצורה לא מודעת יצרתי את המצב שכן אצטרך להשיב תמורה כלשהי.

אני חושבת שההרגשה ש'צריך להשיב תמורה' היא לא בהכרח נכונה, אבל לפעמים היא נובעת מזה שאנחנו מרגישים מצופים לזה, וזה הופך להיות כבד.
הכבדות של תחושת הצורך להחזיר משהו, לא נובעת בהכרח מזה שזה נכון, כפי שאנשים חושבים, אלא בגלל שאלה הציפיות הסובבות אותנו.

כי אם באמת הייתי 'צריכה' להחזיר, לא הייתי מרגישה צריכה, אלא פשוט הרצון לתת משהו היה עולה מאליו.
וגם אז זה לא היה על מנת 'להחזיר', אלא בגלל שפשוט בא לי לתת.

זו הנתינה הכי נכונה בעיניי - לתת כי אני מרגישה מלאה, ולא כי אני חייבת משהו על משהו שנתנו לי.
ובמקביל, *מותר לקבל מתנות !
מתנות חינם !*
בלי להצטרך להחזיר עליהן משהו.
הנתינה והקבלה לא צריכה להיות מותנות או קשורות אחת בשנייה.
והנתינה לא חייבת להיות כלפי אותו מקור שממנו קיבלתי.

למשל, באותו יום שקיבלתי מלא פינוקים, פתאום בערב התחשק לי לפנק, והכרזתי שאני נותנת מסאז'ים למי שרוצה. נתתי לחמישה אנשים שמאוד מאוד הודו לי. אחד אפילו אמר שעזרתי לו לשחרר משהו תפוס בצוואר שממש כאב לו.

אבל זה בא ממני, כי הרגשתי מלאה, לא כי הרגשתי חייבת.

כך אני חושבת שברמת העיקרון יכולתי להרגיש מעולה עם המצב שאני מקבלת הכול בחינם ובמתנה.
שזה נפלא ובסדר.

אבל בתוכי היה עדיין משהו מהקולות המוכרים, שזה לא בסדר, ושאני צריכה להחזיר, ומה יחשבו עליי וכו'. אז יצרתי לי מצב מאזן. וזה גם בסדר.

בהמשך אני רוצה להרגיש ראויה לגמרי למתנות כאלו. עד הסוף.

[אתי*]

רוצה להיות אני = אתי.

[טליה_אלמתן*]

לרשום בפנקס את כל התסריט המפחיד שיש לי בראש.
אם זה מצחיק אז תכתבי, כדי שנהנה גם כן

אני מקנאה בחופש המוחלט שלך! נהנית לפחות לקרוא עליו.

[מיכל_ע*]

איזה משמח
לגבי הנתינה / קבלה, זה מזכיר לי את הסרט "pay it forward", אני לא זוכרת ממנו כלום חוץ מאת הרעיון של "לתת הלאה" להבדיל מלתת בחזרה.
רציתי להציע שנטייל ביחד בשבת בעיר העתיקה, בסוף לא נסתייע. אולי בשבת הבאה?

[סוסת_פרא*]

אתי, אהה, טוב לדעת.

אם זה מצחיק אז תכתבי, כדי שנהנה גם כן
טליה, הרי כתבתי . ממש לפני המשפט ההוא סיפרתי מה היו הפחדים.

מיכל ע, תודה.
לא ראיתי את הסרט, למרות שהייתי רוצה.
על כל פנים, אני רוצה להדגיש, גם ברעיון של 'לתת הלאה' - זה לא צריך להיות מתוך תחושת חובה. כאילו, אם נתנו לי, אני חייבת לתת.
גם זה צריך לבוא מתוך תחושת מלאות, שממנה נולד החשק לתת. ואם לא, אז לדעתי זה בסדר גם שלא.

אני מאמינה *שלכל בני האדם בבסיס שלהם יש רצון לתת (כמו שבעיקרון הרצף היא טוענת שכולנו בבסיס יצורים חברתיים שרוצים להועיל).
רק צריך לתת לזה מרחב לבוא לידי ביטוי, אצל כל אחד בזמן שלו.*

[סוסת_פרא*]

דרך אגב, אני עכשיו כבר כותבת מאינטרנט אחר.

אני נמצאת בדירה של קומונת גרעין דבש.
איכשהו שמעתי עליהם, והתקשרתי לפני כמה ימים לשאול אם אפשר להתארח והבחור שענה לי אמר שלדעתו כן. אז היום קבענו שאבוא, ונראה.
זה ממש קרוב ברגל לאיפה שהייתי קודם, אז באתי עם כל התיקים.
ואז התברר שהם בדיוק כולם הולכים לטיול לאיזה מעיין, והבחור אמר שאצטרך לחכות להם באיזה מקום.
וכבר התבאסתי, בכל זאת היה קשה לבוא לכאן עם התיקים, בעלייה בחום הזה, ולאן אלך עכשיו עם התיקים, ואם אשאיר אותם כאן, אולי ארצה ללכת למקום אחר לפני שיחזרו, אז איך אקח אותם?
פתאום איזו בחורה חמודה אמרה לי שהיא יכולה להשאיר לי מפתח, ושאני יכולה להישאר כאן.
איזה כיף ! ואיזה מזל.

אז בינתיים אני פה לבד, ויש לי אפילו אינטרנט.

ובינתיים קיבלתי עוד הזמנות בירושלים. איזה יופי.
אני מקווה שאצליח להישאר כאן מספיק זמן כדי להכיר וליהנות מהעיר. ובכלל.

[סוסת_פרא*]

חוצמזה, התחלתי לאחרונה יותר 'ללקט' אוכל בכל מיני צורות משונות. גם מפחי זבל.

זוכרים שפעם כשהייתי ליד ראש פינה סיפרתי שמצאתי עוגה שלמה באריזה על השביל ולקחתי?
אז לאחרונה יש לי עוד דברים כאלה.
כשהגעתי לכאן בשבוע שעבר, בדרך לבית של השותפות, ראיתי על גדר מונח לו מלון. מלון עגול ויפה. כאילו השאירו אותו בשבילי.
הוא הרגיש קצת רך כאילו קיבל מכה, אז תהיתי אם הוא בכלל בסדר, אבל בבית הוא התברר כמצוין !

ביום אחר, כשעברתי בדרך לאותו בית, אז ראיתי ליד המכולת על גדר שתי אריזות של איטריות, כאלו שלא צריך לבשל, רק עם מים חמים.
רציתי לקחת את זה אבל חששתי שזה שייך למכולת, אז לא הייתי בטוחה. החלטתי לחזור מאוחר בערב ולראות, אם זה עדיין יהיה שם, אז זה שלי. כי אחרת בעלי המכולת היו מכניסים את זה פנימה.
באתי לשם וזה אכן היה.
היה שם מישהו בתחנת אוטובוס ליד, אז לא היה לי כ"כ נעים.
אז הגנבתי את זה לתיק, עם מבטים מחשידים לכל הכיוונים. מי שהיה רואה אותי בטח היה חושב שזו מינימום מנת סם שמישהו השאיר לי.

והיום, הייתי בדירה של החבר'ה שהזמינו אותי אז במדרחוב. (אתמול כשחזרתי מהפסטיבל הלכתי לישון אצלם. הפעם בלי סקס. )
בבוקר לפני שיצאתי ראיתי בפח במטבח שתי שקיות נייר של קונדיטוריה עם לחמניות ועוגות.
תאמינו לי שאני לא מבינה אבל העוגות נראו לי נהדרות ובמצב טוב. עוגת גבינה מעו-לה, ועוגת אגוזים. באמת שאני לא יודעת למה הן היו בפח.
אז כשהם לא ראו, הכנסתי אותן לתיק.
האמת, אני לא הכי רוצה עוגות. אבל אם החבר'ה בדירה פה ירצו אותן, אז סבבה.

אני לא יודעת להסביר, אבל אני סופר נהנית מהרעיון הזה.
אני נהנית מאוד מרעיון השפע שמגיע אליי בכלל, כמו המלון שמצאתי והאיטריות וכו'.
ואני גם נהנית מהרעיון של לחפש דברים בזבל. כמובן, כשהם במצב טוב, לא כשהם מלאים במיץ זבל.

שמעתי בכלל שיש מגמה כזאת בעולם, של אנשים שמחפשים בזבל.
טוב, זה במיוחד מדובר במכולות זבל של מסעדות נניח, שזורקים שם כמויות של אוכל שהוא גם עדיין טרי וטוב. ויש אנשים שפשוט עוברים ואוספים מזה.
נורא אקולוגי לדעתי.

שמעתי גם שיש בארץ בחורה אחת שעושה את זה - ובכוונה מחטטת בזבל כשהיא לבושה במדים של חיילת. מעניין וחמוד...

גם, מרגיש לי טוב לחיות כמו הומלסית.
גם, מרגיש לי טוב כזה שיש בעולם הרבה דברים טובים שאף אחד לא צריך, דברים שאנשים סתם זורקים ובעצם יכולים להיות שלי.
ו...באמת שאני לא יודעת להסביר, אבל ממש מתאים לי (לפחות כרגע) לחיות ככה.

בינתיים אני לא מעזה לחטט בפחים ליד אנשים, אבל אם לא היו אנשים בסביבה, באמת שלא היה אכפת לי לעשות את זה.

בתחילת הטיול אפילו חלמתי חלום כזה, שאני מגיעה למקום שהיה שם אירוע, ואחרי האירוע משאירים על השולחן מלא מלא עוגות ומיני מאכלים נהדרים, ואני רק צריכה לאסוף.
ואחר כך אני מוצאת עצמי בגינת שעשועים. ואז פתאום עולה בדעתי שבטח בפחים של גני שעשועים יש הרבה אוכל, כי המטפלות זורקות את מה שהילדים משאירים.
(אני לא יודעת אם זה נכון, כי הילדים בדרך כלל מחסלים את כ-ל הבמבה, ולא משאירים אפילו 'במב' אחד לרפואה ).

**********

איכשהו קשור גם לעניין הזה, אתמול כשהסתובבתי במדרחוב וחיכיתי לחבר'ה האלה שפגשתי לפני הפסטיבל, ושהייתי אמורה לישון אצלם, ולא הייתי בטוחה אם מתאים להם הפעם שאשן אצלם, אז שאלתי את עצמי מה אעשה -
אז אמרתי לעצמי *שלא משנה מה, יהיה לי איפה להיות. ואין לי מה לדאוג.
כמו שאלוהים דאג לי עד עכשיו, ככה הוא גם ימשיך לדאוג לי.*

והבנתי פתאום

• שיש הרי כל-כך הרבה מיטות פנויות בעולם - בטוח שלפחות אחת מהן יכולה להיות בשבילי,

ויש הרי כל-כך הרבה אוכל בעולם שאף אחד לא אוכל - בטוח שחלק מזה יכול להיות בשבילי.*

• לא צריך להמציא בשבילי משהו מיוחד, ואני לא צריכה להתאמץ בשביל זה.

הדברים האלה קיימים, וצריך רק את מי שיקשר ביני לבינם* - שהמישהו הזה הוא, תנחשו מי....?
כמובן, אלוהים.

איזו הבנה מדהימה.
איזה כיף לחיות כך.

[טליה_אלמתן*]

ממש לפני המשפט ההוא סיפרתי מה היו הפחדים.
אה, טוב... נו... באמת לא פחדים משהו :-\ אנא השתדלי יותר בפעם הבאה!

[בן_עמי*]

בס"ד
"גם, מרגיש לי טוב כזה שיש בעולם הרבה דברים טובים שאף אחד לא צריך, דברים שאנשים סתם זורקים ובעצם יכולים להיות שלי".
אים יש בסיס בסביבה, הם זורקים טונות של אוכל, תשאלי מתי את יכולה לבוא לקחת.

[בן_עמי*]

בס"ד
ו...באמת שאני לא יודעת להסביר, אבל ממש מתאים לי (לפחות כרגע) לחיות ככה
ובעתיד?
פעם מורה אמר לי משפט מאוד נכון, שסוס שדוהר מהר יכול להגיע רחוק.
הבעיה מתחילה אים הסוס הזה טועה בדרך.. גם אז עד שהוא יבחין בזה הוא יגיע רחוק..
אני לא אומרת שאת טועה בדרך או שועטת לכוון הלא נכון.
אין לי מוסג.
אבל את צריכה לפעמים לעצור.
ולחשוב אים זה השביל שאת מעוניינת בו, או שזה השביל הראשון שאת רואה.
את רוצה לדהור הלאה או שאת שועטת לאן שיוצא?
את רוצה לדהור למקום או מטרה מסויימת, או סתם, פשוט לדהור?

[מתחדשת*]

[מתחדשת*]

(זה היה על 3 ההבנות האלה שהדגשת)

[סוסת_פרא*]

תודה לכן.

החבר'ה של הקומונה חזרו בינתיים הביתה.
מרגיש לי מוזר כזה.
הם לא יודעים מי אני ומאיפה נפלתי עליהם.
אני בעצם לא אורחת של אף אחד ספציפי מהם.
אז אני מרגישה קצת תקועה.

היה מעניין לי לשמוע קצת על מה הם עושים. לשבת איתם קצת. לפטפט.
היה נחמד לי שישאלו ויתעניינו בטיול שלי.
אבל נראה כאילו כל אחד בענייניו. או שהם כקבוצה. אז אני לא רואה איך זה קורה.

בכל מקרה, דאגתי שכשהם יחזרו הביתה בטח המחשב יהיה כל הזמן תפוס.
אבל עכשיו הם התיישבו לאיזו ישיבת קבוצה, והדירו אותי מהסלון. והצד הנחמד שבזה זה שיש לי את המחשב.

אני חושבת שמחר אלך למקום אחר.
באמת, שלא הייתי חייבת לבוא לפה היום. כבר הייתה לי הזמנה במקום אחר, אבל רציתי בשביל החוויה. ועכשיו אני לא בטוחה שזה יהיה מה שחשבתי.
נו, שוין.

[סוסת_פרא*]

לפעמים אני נמצאת במקום מסוים, וכבר יש לי הזמנה למקום אחר שבא לי ללכת אליו.
ואז אני חושבת שאולי עדיף קודם שאני אשאר במקום הראשון את מלוא הזמן שהוזמנתי אליו, ורק אחר-כך אלך לשני, ככה שזה יכסה לי תקופה כמה שיותר גדולה של זמן.
ואז אני חושבת לי אם אני עושה ת'מסע הזה כי אין לי איפה להיות, או כי זה מסע.
ואני נזכרת שהרעיון הוא שאני עושה מסע. לא בגלל שאין לי איפה להיות. זו לא צריכה להיות הסיבה למסע, ולא השיקול שלי בבחירת ההחלטות.

אז במקרה כזה, אני חושבת שאם הלב מושך למקום אחר - כדאי ללכת למקום אחר, ולא לעשות שיקולים של 'להרוויח זמן'.

[סוסת_פרא*]

שמתי לב שאני פחות פוחדת בקשר לאוכל לאחרונה.
למשל, לפני כן, כשהייתי יוצאת לטיול רגלי, הייתי לוקחת אוכל בתיק למקרה שאהיה רעבה.
עכשיו כאילו אני סומכת על זה שאמצא משהו. או שאעמוד בתחושת הרעב לזמן מה. אני יכולה לצאת לכמה שעות בלי אוכל.
או שאני באה למקום שאני לא בטוחה מה כבר יהיה לי בו לאכול, אבל אני מרגישה שזה בסדר. משהו אני בטח אמצא.
תמיד יש משהו.
גם אם זה לא משהו מעניין. גם אם זה לא הכי טעים. אבל יש משהו. אני לא אמות מרעב.

ושמתי לב, שאני גם יכולה להסתפק בכמויות יותר קטנות של אוכל, אם זה מה שיש. וזה בסדר לי.
אני לא נלחצת מזה שיש מעט. ואם יש מעט - אז אני אוכלת מעט ומרגישה סבבה.

באמת, בכלל הגעתי למסקנה שאני לא צריכה כל-כך הרבה אוכל.
וכשאין הרבה אז אני אוכלת קצת ולא מרגישה רעבה.
רק כשיש הרבה אני מרגישה שאני צריכה עוד ועוד.

לפעמים אני אפילו מייחלת להיות במצב שאין הרבה אוכל, כדי שאסתדר עם מעט, וזה יהיה לי טוב.
אם כי, קשה לי לבחור במצב כזה באופן מכוון.

בכלל, אני מאמינה שמאוד מאוד בריא לאכול מעט. אפילו מאוד מעט.
הרמב"ם אומר שעדיף לאכול מעט דברים רעים, מהרבה דברים טובים.
וגם בן אורי אומר שאנשים שאוכלים מעט יהיו בריאים הרבה יותר.
וזכור לי שהוא נותן גם דוגמא לסוג של כלבי בר, שהם כל-כך רזים ששומעים את העצמות שלהם משתקשקות כשהם רצים, בגלל שתקופות ארוכות אין להם כמעט אוכל. ושהם הכי בריאים וחזקים שיש בטבע.

מובן שאיני רוצה להיות כה רזה שעצמותיי ישתקשקו , אך אני מאוד מאמינה בלאכול מעט. ומאוד רוצה להגיע לכך.

על כל פנים, אני מרגישה מסוגלת לזה יותר משהרגשתי קודם.
יש בי פחות פחד.

וגם פחדים בנוגע לאיך אסתדר עם השינה וכדומה - פחות.
למשל כאן אצטרך לישון בסלון, ובדירת קומונה בטח יילכו פה לישון מה זה מאוחר, ומישהו בטח יקום מוקדם, אז אני לא יודעת איך אצליח לישון.
אני שוקלת ללכת למקום האחר שיש לי.
אבל, מצד שני, כן רציתי לחוות את המקום הזה. אז אולי בכל זאת אשאר כאן.
לא שאין לי פחד, אבל אני מרגישה שאני מסוגלת להתמודד עם זה.

(טליה, למרות שאלו נראים לך פחדים לא רציניים, תאמיני לי שהם אוכלים כל חלקה טובה. )

[סוסת_פרא*]

בשבוע שעבר שטיילתי במדרחוב בירושלים בערב, כל-כך נהניתי.
כתבתי כבר ש'נתקעתי' ליד שני מתופפים, והתחלתי לרקד במדרחוב, והיה ממש כיף.
מאוד אהבתי את האווירה.

גם היום בבוקר כשעברתי במדרחוב, מאוד נהניתי. מדרחוב שמשי, הרבה אנשים, והרגשה ממש נעימה.

אבל אתמול במוצאי שבת כשחזרתי מהפסטיבל הסתובבתי במדרחוב, והיה ממש מגעיל.
מלא מלא חבורות של בני נוער צווחנים או ערסים. ממש פיכסה.
ניסיתי להשתלב בריקוד עם מתופפים, אבל מסביב התגודדו כל כך הרבה נערים ונערות שהרגישו לי לא נעימים שהייתי חייבת ללכת.

המקומות היחידים שממש משכו אותי היה ה'שמח' של החב"דניקים, וחבורת מתופפים דתיים.
ובשני המקומות מה זה היה לי חשק לרקוד.
כמובן שהם 'לא מנגנים כשבחורות רוקדות'. אז חב"ד השביתו את מחול הבנות שיצא מולי בהודעה 'בנות, לא לרקוד'.
כשהגעתי למתופפים הדתיים ולא היה לי ברור כמה הם דתיים, התחלתי לרקוד.
אחד עשה לי סימן עם הפרצוף. היתממתי ושאלתי מה, והוא אמר שהם לא יכולים לנגן כשבנות רוקדות.
לפני כן חשבתי לי שמה אכפת לי, אני ארקוד, ובעיה שלהם. אם הם לא רוצים - שלא ינגנו.
אבל עכשיו הרגשתי שזה יהפוך למשחק כוחות.
ובסך הכול, חבל שהם יפסיקו לנגן. וגם אם הם יפסיקו לנגן - אני בכל מקרה לא אוכל לרקוד.

אז אמרתי להם:

• 'טוב, חבל שאני אחסוך מהמדרחוב את הנגינה שלכם.

אבל חבל שאתם חוסכים מהמדרחוב את הריקוד שלי.*

וראיתי שלאחד מהם עלה חיוך על הפרצוף. הוא אהב את החוכמה.

אני יודעת שזה עניין דתי, ושאני לא יכולה להאשים אותם באופן ספציפי. אם הם מאמינים שזה מה שהם צריכים לעשות - אז הם מחוייבים לזה.
אבל זה מה שלא אהבתי בדת.
את הדיכוי הזה של הרוח הטבעית, הגופנית, הספונטנית.
במיוחד אצל אישה.
איך היא לא יכולה לבטא באופן ספונטני את השמחה שלה, ויכולה לעשות זאת רק בחדרי חדרים.
חדרי חדרים זה לא ספונטני.
כשצריך למצוא לזה מקום מיוחד וזמן מיוחד - זה לא ספונטני. ולא טבעי. ולא קשוב לגוף.
ומה יותר טבעי ושמח ופשוט וספונטני מריקוד.
ואיך אפשר להקשיב למוזיקה כזאת סוחפת, לראות אנשים רוקדים, ולא לרקוד.
הרי הגוף רוקד מעצמו.
הרי זה לחזור להיות ילדים.

במיוחד שעכשיו חזרתי מפסטיבל בעירום. והרגשתי כמה העירום הזה נכון.
ועד כמה הדיכוי של הבגדים מיותר ופוגעני.
ואיך זה שאחרי זמן מה העירום הזה נראה לך כל-כך טבעי, שאתה כבר לא חושב על זה בצורה מינית. אתה פשוט חי.
ואיך זה שדווקא ככל שמתלבשים יותר, אז כל איבר קטן בגוף, אפילו אצבע, יכול להיות מגרה.
אז בשביל מה כל זה?

תשימו כיסוי על כיסוי, והגבלה על הגבלה - ומה תקבלו?

מי יכול לכלוא את רוח האדם.
כמה מיותר.
סתם סתם סתם.

*********

גם בתקופה שחזרתי בתשובה בצורה מאוד אדוקה, היו לי הרבה השגות על העניין הזה.
אמנם בסופו של דבר נכנעתי לשיטה, וקיבלתי על עצמי מתוך כל מיני הסברים ששכנעו אותי לאותו זמן.
אבל אני יודעת שבמבט לאחור - רוחי הייתה כלואה ומדוכאת. וזאת אחת הסיבות שלא יכולתי יותר. טוב שעזבתי.

אם אני כל-כך רוצה לרקוד 'משיח משיח' ולא יכולה, משהו נראה לי פה לא נכון.

(שוב, אני יודעת שבטח יהיו השגות על מה שכתבתי. אבל נא לא לפתוח פה דיון. רק בדף הבית)

[סוסת_פרא*]

אחד הדברים שמאוד אהבתי בפסטיבל, ושמתי לב לזה גם כשהייתי בו פעם אחת בעבר (לפני כשנתיים) -
עד כמה מעניין גוף האדם, ועד כמה שונה איש מרעהו ואישה מרעותה.

כל כך הרבה צורות שונות של ציצים למשל.
גודל ציצי שונה, צורה שונה, גודל פטמות שונה, צורת פטמות שונה, צבע פטמות שונה.
כמעט כל זוג ציצים הוא שונה !

וככה גם זיינים. וגם שערות ערווה.
הכול כל-כך שונה ומעניין.

והגופים - כמה צורות שונות לגוף בכלל.
וכמה זה יפה.

ואיך אנחנו בעצם כמעט לא מכירים בעירום צורות כאלו של גופים.
כי הגופים העירומים היחידים שאנחנו מכירים זה מהתמונות של הדוגמניות ומסרטי הפורנו.

וזה כל-כך שונה פתאום לראות את זה, ולהבין שגוף האישה העירום יכול להיות באינספור צורות יפות אחרות.

היה מצב שהייתי באיזו סדנא, ובסוף במעגל כשכולם עצמו עיניים, אני רק הסתכלתי אחד אחד, והתפעלתי עד כמה הגוף האנושי מגוון.
זה מדהים שמצד אחד לכולנו יש גוף שצורתו הבסיסית זהה, אבל העיצוב של כל גוף שונה לחלוטין.
כמה צורות שונות יכול הטבע לייצר !

<ו-סוסת פרא תוהה אם אפשר לנחש גודל זין עומד לפי מידתו המדולדלת >

[סוסת_פרא*]

שכחתי לספר גם שהיה לי אחלה טרמפ לפסטיבל.
מישהו שפרסם באתר של האשרם. אמרתי לו שאני לא יכולה להשתתף בהוצאות. ברגע הראשון התפלא. אך אחר-כך הבין ואמר שאבוא בכל אופן.
הייתה לנו שיחה מאוד מאוד מעניינת כל הדרך, ואפילו עלו לי כמה תובנות חדשות בעקבותיה. (אשתדל לכתוב אחר כך).
לפני שיצאנו גם הזמין אותי לארוחת צהריים אצלו.
ולפני שהגענו אמר שאוכל לאכול איתו ממה שהביא.
(גם אספנו בדרך אבטיחים).
כשהגענו עוד הגדיל לעשות, והזמין אותי לישון אצלו באוהל.
מאוד שמחתי.
והידיעה שיש לי אפשרות מאוד הרגיעה אותי.
אמנם בסופו של דבר ישנתי אצל הבחור ההוא שהתחברתי איתו, אבל זה היה נחמד שהיקום מציע לי שפע אפשרויות.

בסופו של דבר מה שקרה זה שדווקא אני קיבלתי ארוחות, וזה שלקח אותי טרמפ היה לו רק מה שהביא מהבית.
אז התחלקתי איתו.
וכשפחדתי שלא יהיה לי מספיק - גם פה היקום עזר לי ושלח לי פתאום הפתעות. (למשל, מישהו שהציע לי פתאום את הצלחת שלו אחרי שהשאיר כמעט מנה שלמה).

המון מתנות.

[סוסת_פרא*]

בקבלת השבת, ישבנו בצ'אי שופ, עם גיטרה, ושרנו שירים.

אחד השירים, שיר שמעולם לא ממש שמתי לב למילותיו:
"גם אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו".

וואו.
אילו מילים.
פתאום קלטתי.
זה בדיוק מה שאני מסתובבת איתו, ומשתדלת לזכור תמיד.
גם אם ננעלו דלתי נדיבים - דלתי מרום לא ננעלו !

וכמה מתאים למסע הזה שלי.
ולחיים שלי בכלל.
וכמה אמונה. כן.

[סוסת_פרא*]

הם סיימו פה את הישיבה.
בא לי להתחבר איתם, אבל אני לא יודעת איך, ואם זה רצוי.
לכן אני עדיין יושבת על המחשב.
אני תוהה אם דווקא בגלל זה יחשבו שאני לא חברותית. אוף.

[סוסת_פרא*]

הם גם נורא 'קטנים'. בגיל שירות.
הם לא יודעים בת כמה אני. אני יודעת שאני נראית מאוד צעירה. בטח לא בגילם, אבל גם לא בגיל האמיתי שלי.
במצבים כאלה אני מתביישת להגיד בת כמה אני.
כאילו פתאום ברגע שזה נודע זה פוער פער.

בכלל, הרבה פעמים במצבים כאלה עם חבר'ה צעירים, שאני מצידי מרגישה באותו ראש איתם, אבל אני חוששת שיחשבו שאני 'זקנה' -
אני מרגישה שאני מקטינה את עצמי.
פתאום אני שמה לב שאני מדברת בקול יותר תינוקי, מנסה להיראות ולהתנהג כמוהם. (אני גם ככה די ילדותית ו'תינוקית', אבל אז זה מתעצם).

ככה קורה לי גם עם אנשים נמוכים. בגלל שאני גבוהה.
אני שמה לב שליד אנשים נמוכים קשה לי לעמוד זקוף. אני מרגישה לא נוח עם הגבהות שלי, ואני כמו מתכווצת.

אני רוצה לשים לב לזה.
למה אני מרגישה צורך להקטין את עצמי לגודל של האדם שמולי - אם בגיל ואם בגובה - במקום להיות במלוא שיעור הקומה שלי.

[סוסת_פרא*]

הבנה שהייתה לי בפסטיבל בנוגע לסקס:

הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאולי כדאי לי לחכות עד שתהיה לי 'אהבה אמיתית' ורק אז לעשות סקס.
הקטע, שזה לא ממש קורה.
אני מוצאת את עצמי עושה סקס פשוט גם ככה.
ונהנית.
זה כנראה מהטבע שלי. אני לא יכולה לבלום את זה. אז אולי גם לא כדאי.

אני חושבת אם הקטע של 'סקס רק בתוך אהבה' הוא לא סתם רעיון, שאני יכולה לשחרר.
בכל מקרה, עובדה שהרעיון הזה לא עובד אצלי. וזו כבר הוכחה.

וההבנה שהייתה לי פתאום:

• שכמו שיש חיבוק עם אהוב, ויש חיבוק עם ידיד. שניהם חיבוקים, אבל מרגישים שונה.

כך גם יש סקס עם אהוב, ויש סקס עם ידיד - שניהם סקס, אבל ברור שבכל אחד העומק שונה*. וזה בסדר.

אז אני לא מצפה לאותה רמה של עומק בסקס עם ידיד. אבל זה גם נעים.
וברור שאני לא חושבת שזה במקום הסקס העמוק והאמיתי שאני רוצה שקיים בתוך קשר של אהבה.

*********

ההבנות האלו כרגע לא אומרות אם לדעתי כדאי לקיים סקס עם עוד אנשים בזמן שיש קשר של זוגיות. בזה עוד לא החלטתי. וברור שלפחות לפי היכולת הרגשית שלי כרגע, לא הייתי רוצה שבן זוגי יעשה סקס עם בנות אחרות. (מי יודע, אולי זה ישתנה).
אבל ההבנות האלו כן מדברות על הנושא האם כדאי ורצוי לעשות סקס גם לא מתוך קשר של אהבה גדולה.
ואני חושבת שכן !

(כמובן, מי שמרגיש שזה ממילא בא לו טבעי, ורק חשב שהוא צריך להילחם בזה.
לא בהכרח כל אחד, אם לא מרגישים שזה מתאים).

[סוסת_פרא*]

מה *שהכי הכי אהבתי בפסטיבל:
תחושת החופש והשחרור*.

גם מעצם המקום שנותן את ההרגשה הזו, וגם העירום הזה, הבלי בגדים, בלי כיסויים ומסיכות.
פשוט אני.

והרגשתי יותר מבכל מקום יכולת להתנהג כמו שבא לי.
מטורף כזה, מצחיק כזה.
לצעוק פתאום 'שטויות', לרקוד כמו שבא לי, לצווח צווחות של שמחה, לשיר בקולי קולות סתם ככה על השביל...
כל מיני.

כמו שאני. כמו שהייתי רוצה להיות יותר ויותר.
בדיוק בכיוון שאני רוצה לפתח.
ככה לחיות.

[סוסת_פרא*]

---

איזה כיף.
בסוף כן התפתחה לה שיחה עם החבר'ה כאן. וישבנו בסלון בכיף ופטפטנו.
הם שאלו עליי, ואני עליהם.

פה אני ממש לא חיה מוזרה.
מתברר שיש כאן לפחות עוד שתיים שנדדו. אחת שנה וחצי בארץ, ואחת כמה חודשים בחו"ל - אבל נדודים של ממש, עם שינה בחוץ ובכל מיני חורים.
ממש תענוג לשמוע.
(למרות שקצת התבאסתי שאף אחד לא התפעל ).

בסופו של דבר, הם בכלל לא מרגישים לי 'קטנים', ואני בכלל לא מרגישה פער גילאים.
אולי זה בגלל שהם מאוד בוגרים.
ואולי בגלל שאני בעצמי תינוקת.

אבל האמת, שהם באמת מאוד בוגרים ולעניין.
בטח לא סתם הם הלכו לעסוק באקולוגיה ומודעות סביבתית.
מי שיש לו מודעות סביבתית, בטח יש לו מודעות בכלל, מה?

[טליה_אלמתן*]

למרות שקצת התבאסתי שאף אחד לא התפעל

[סוסת_פרא*]

בוקר טוב.

אז שוב חזרתי אל התיקים.
כשהם כאן איתי, שוב קשה לי לשחרר.

אני רוצה לעשות רשימה של כל מה שיש לי בתיק ולבדוק אם זה חיוני.

כמה כיף היה לנסוע לפסטיבל עם תיק אחד פצפון. כזו מין הרגשת שחרור וקלות.
וכמה כיף ככה להתנייד ממקום למקום.
ועם התיקים הגדולים שלי זה כל-כך מסורבל.

כשיש הרבה משקל, ההחלטות לנוע ממקום למקום הן יותר קשות.
מה שאין כן במשקל קל. פשוט קמים והולכים. כמה פשוט.

אני מרגישה שהטיול שלי ישודרג ברמות אם אצליח להתנייד עם תיק קטן.

זו בעצם *הדילמה של החיים שלי כבר הרבה שנים:
משקל - מול תועלת*.

לרוב ההעדפה שלי הייתה כלפי התועלת, כי הרגשתי שלא אוכל להסתדר בלי אותם דברים.
אבל מתוך תהליך שאני עושה כבר הרבה שנים, אני כל הזמן מצליחה לשחרר עוד ועוד דברים.
ולפעמים חוזרת ומספחת עוד דברים.
זה תהליך. לפעמים מאבק.
נהייתי קלה הרבה יותר משהייתי - אך עדיין רב המשקל.

וזאת למרות שוודאי יש לי הרבה הרבה פחות כמעט מלכל האנשים. מה כבר יש לי.
אבל כשלוקחים את זה על הגב - גם זה יותר מדי.
וכשרוצים לתת אמון ביקום - גם זה יותר מדי.

[סוסת_פרא*]

בעבר הייתי אספנית מאוד מאוד מאוד גדולה.

קודם כל בתור ילדה היו לי המון המון אוספים, בלי סוף, של כל דבר אפשרי (מחזיקי מפתחות, בולים, מחקים, מחדדים, מפיות, מכתביות, גולות, מטבעות, גלויות וכו' וכו' וכו' - כתבתי על זה בדף אוספים יפים).
בנוסף, בגיל הנערות והבגרות הייתי מתעדת המון המון:
הייתי אוספת גזרי עיתונים, מעתיקה לעצמי בדיחות ושירים וציטוטים יפים.
הייתי מצלמת הרבה ומצטלמת הרבה.
הייתי כותבת הרבה מחברות. שומרת מכתבים.
בגיל הבגרות כבר חילקתי חלק גדול מהאוספים שלי, אך עדיין היו לי מטבעות ובולים וגלויות ועוד.
והתחלתי לאסוף אבנים, מאובנים וצדפים.
כל החדר שלי היה מלא אבנים מהמדבר.
והיו לי המון יומנים.
התחלתי לקנות גם הרבה ספרי רוח.
וקניתי לי גם הרבה אבני קריסטל.

כשהייתי בסיני בגיל 24 בערך, דיברתי עם בחור אחד, שאמר שהוא נודד, ושהוא אוהב לנגן על גיטרה וחליל, אבל בגלל שהגיטרה כבדה, הוא ויתר עליה ומסתובב רק עם החליל.
הוא סיפר לי שהוא רוצה להיות קל.
אני לא זוכרת עוד מהשיחה, אבל אני זוכרת שהשיחה הזו גרמה לי לבוא הביתה ולהתחיל להוציא דברים - לזרוק או לתת.
הוצאתי את כל אוסף האבנים - ונהיה לי מה זה קל פתאום.
זרקתי הרבה יומנים ישנים.
זרקתי הרבה תמונות ישנות.
זרקתי מכתבים ישנים. גזרי עיתונים...
זרקתי המון דברים.

ובהמשך לזה, היה איזה תהליך כעבור כמה שנים שהתחיל מתסכול גדול שכל מה שיש לי לא מקדם אותי לכלום -
וממש התחלתי לרוקן את החדר.
העפתי בגדים, מסרתי כמעט את כל ספרי הרוח שהיו לי, מסרתי את המחשב שהיה לי, את הרדיו טייפ, זרקתי המון המון דברים.
עברתי ללבוש רק לבן.
וכמעט כל המדפים שלי בחדר היו ריקים.

אם יש לי שריטה עמוקה, זה שאני אוהבת לראות מדפים ריקים !
וואו.
איזו הרגשה מדהימה זה עושה לי.

זה כל-כך עושה לי שקט בראש, עד כדי כך שפתאום מתפנה לי מקום להרבה דברים אחרים.
בגלל שגם העפתי המון המון ניירת, זה עשה לי הרבה יותר קל לטפל בכל ניירת חדשה שמגיעה, ופתאום הכול נראה קל יותר.

האמת, שהייתי צריכה המון אומץ בשביל להעיף חלק מהדברים.
העפתי גם עבודות בגרפיקה ידנית שעשיתי, ועל זה לפעמים אני קצת מצטערת.
אבל על הרוב אני לא מצטערת בכלל.

בלבוש הלבן התמדתי רק כמה חודשים, ואז גיליתי שזה לא כזה פרקטי, וגם - שלא ממש בא לי להיות מלאך כל הזמן.
אבל כן מאז עברתי ללבוש הרבה יותר פשוט.

לפני כן גם הייתי מתאפרת המון. עם כל האלמנטים האפשריים: קונסילר ומייק אפ ופודרה, ואודם ומסקרה וסומק וצלליות והכול.
וגם זה היה נורא מכביד.
הפסקתי עם זה ונשארתי - עד היום, (עם הפסקות בתקופות), רק עם מסקרה וקצת אודם.

במשך כל השנים מאז התהליך ממשיך.
לרוקן לרוקן לרוקן.

העניין הוא שמדי תקופה אני צוברת מחדש דברים נוספים, ואז אני שוב צריכה לעבור על הכול ולראות מה אפשר להשליך.

בתוכי מתחולל מאבק בין הצורך לשמור ולהיאחז לבין הצורך להיות קלה.

אמא שלי הייתה 'צוחקת' עליי שכבר חמש עשרה שנה אני רק מסדרת את החדר.
ככה זה באמת היה נראה. כאילו אף פעם לא נגמר.
וכל פעם עוד מדף אחד ריק.

כשהם היו אומרים 'או, יש לך מדף ריק פה, אולי נשים כאן משהו שאין לנו מקום בבית לשים'
הייתי מתפלצת. 'בשביל זה רוקנתי את המדפים?! לא רוצה ! אני צריכה את זה ריק !'
זה ממש נהיה לי חשוב שיהיה ריק.
שיהיה לי ריק בעיניים.
לא רוצה לראות הרבה בלגאן בעיניים.

אני אפילו לא סובלת שיש לי מול העיניים משהו שכתוב עליו דברים. העיניים כל הזמן נתקלות בזה, והמוח קורא את זה שוב ושוב, וזה עושה בלגאן במוח.
בגלל זה לדעתי ספרים צריכים להיות מכוסים. שיהיה שקט בעיניים.
ולא רק שאני לא רוצה לראות בלגאן, אני גם רוצה בידיעה שזה ריק.
אז לא הייתי מרשה למלא לי את החדר בדברים.

נכון, לא הייתי קלילה בקטע הזה. אבל מה לעשות, זה היה לי חשוב.

עכשיו כשאני כבר לא גרה שם, אני שוקלת לומר להם שהם יכולים לשים בחדר מה שהם רוצים.
אבל זה עדיין קשה לי.
עד שרוקנתי את החדר, עכשיו הם ימלאו אותו?
כנראה עדיין לא הצלחתי לשחרר, ולהבין שזה כבר לא החדר שלי.

זה האיום בחצי צחוק האהוב על אמא שלי כשהיא רוצה שאני אחזור הביתה (גם כשהייתי בהודו) -
היא אומרת: 'מילאנו לך את החדר בדברים'.
היא יודעת שזה יקפיץ אותי.

חשבתי שאולי לפעמים אני נקשרת לרעיון של הריק.
ואז גם זו היקשרות.
אם לפני כן אספתי חפצים, עכשיו אני נוטה לאסוף את הזכרונות של מה שאני זורקת. להתענג על זה.
קצת משונה.

אבל זה בסדר.
זה בכל מקרה עדיף מלאסוף.

מה שדוחף אותי כבר הרבה שנים, זה הרצון למה שאני קוראת לו 'להתגרען'.

אני רוצה להתגרען = להגיע אל הגרעין.
הכי פנימה שאפשר.
להשיל כל מה שאפשר.
עוד ועוד ועוד.
ויותר ויותר להתקרב אל הגרעין.
זה 'להתגרען'.

להישאר בלי כלום.
ככל שאשאר בלי כלום מלבד עצמי ובשרי - כך אהיה יותר בגרעין.

• אני רוצה בסופו של דבר להישאר רק עצמי ובשרי.

רק אני ואלוהים.
רק אני.
אלוהים.*

[סוסת_פרא*]

למזלי, בסוף שני חבר'ה פה הזמינו אותי לשים מזרון בחדר שלהם.
כך שהצלחתי לישון בשקט ובכיף.

סיפרתי שמאוד חשוב לי בבוקר לאכול פירות, וכל פעם יש לי נטייה לדאוג אם יהיו לי פירות למחר.
אז באמת אין להם פירות במקרר, אבל מה, במרפסת יש גפן מטפסת, ועליה אשכולות ענבים, בשלים. חלקם חמוצים יותר וחלקם טובים יותר לאכילה.
אז היו לי פירות !

עוד לא היה בוקר אחד בכל הטיול הזה שלא היו לי פירות.

זה כיף להתארח באיזה מקום שממש בחוץ צומחים פירות, שאני קוטפת וישר אוכלת.
כמו אז ליד נתניה שהיה עץ משמשים.
וכאן הגפן.
והדירה הקודמת שהייתי בה כאן ליד, היו להם עגבניות שרי במרפסת. טעימות טעימות.

[סוסת_פרא*]

בגלל שבסוף היה לי נחמד כאן, אני שוקלת להישאר עוד לילה.
מזל שאתמול לא ברחתי כשהרגשתי לא נוח, כי כך נוצרה ההזדמנות להכיר יותר לעומק.

נורא בא לי לטייל גם היום בירושלים.
אבל זה קצת מבאס, שפה קצת רחוק מהרבה מקומות יפים, וצריך אוטובוס. זה יקר לי.
ואני אפילו לא יודעת אם כדאי לי לקנות כרטיסיה, כי אין לי שום מושג כמה זמן עוד אשאר בירושלים.
אז בינתיים אני מוציאה כסף.
זה יוצא לי החודש יותר מבחודשים אחרים, וזה מבאס.
גם הנסיעות לפסטיבל - אפילו שהיו לי טרמפים, אבל עד לטרמפ ומהטרמפ בחזרה - זה כבר מצטבר לסכום.

אני רוצה ללמוד לחיות בלי כסף כמעט בכלל (טוב, תמיד יהיה הביטוח הלאומי, אבל מלבד זה...) - ואיך מסתדרים בקטע של הנסיעות?
אולי מישהו אחר היה תופס טרמפים בתוך ירושלים. אבל אני לא יודעת כל-כך לתפוס טרמפים.

יש אפשרות שאני הולכת מכאן ברגל עד לאן שאני רוצה להגיע.
הקטע שעד שם זה כבר הרבה דרך. ואז כבר לא נשאר לי הרבה כוח לטייל במקום שהגעתי אליו.

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

איזה כיף. אני כבר במקום אחר !

נזכרתי רציתי לכתוב עוד משוהים על פסטיבל פשוט:
אחד, בסוף הפסטיבל, כששמתי עליי את המכנסיים, הייתה לי הרגשה מוזרה נורא. כאילו כבר לא הכרתי את התחושה של מכנסיים על הגוף.
זה כאילו לא היה שייך בכלל.
אבל, כמובן, שחזרתי והתרגלתי, כמו שמִתרגלים לכל דבר אחרי זמן מה, גם אם הוא לא טבעי.

עוד דבר,
כשהייתי בפסטיבל בלילה הראשון היו ריקודים. נכנסתי אליהם בצורה נורא אקסטטית ונהניתי ברמות. באיזשהו שלב התעייפתי ונשכבתי בצד, וככה, רק התבוננתי ברוקדים העירומים.
וואו.... זה היה כל-כך יפה...
כל אחד רקד לו ריקוד משלו.
והייתה בחורה אחת עירומה שהגוף שלה רקד וקפץ בכזה מלא אנרגיה ובכזו גמישות, שפשוט לא יכולתי להתיק ממנה את המבט.
ועוד בחור אחד גדול מאוד, שהרגליים שלו התרוממו מהאדמה בכזו קלילות, שזה היה ממש יפה להסתכל.
איך נהניתי.

[סוסת_פרא*]

אה, היה עוד משהו שאהבתי בפסטיבל.
שאהבתי בעירום החופשי הזה.

שהעירום הרגיש כל-כך טבעי, שכמו ילדים, זה הרגיש גם טבעי לגעת בגוף בצורה הכי חופשית שיש.
אז לפעמים מצאתי עצמי בחברת אנשים, סתם ככה, חופנת את הציצים שלי בידיים, או מלטפת אותם.
כמו שאני מלטפת לעצמי סתם כך את הבטן. מבלי משים.
כמו שאני עושה לפעמים כשאני עם עצמי, באופן טבעי, בלי לחשוב על זה אפילו.
וזה לא מיני. זה פשוט לחוות את הגוף באופן ספונטני.

[with_passion*]

וואלה סוסה נשמע שרק עכשיו מתחיל המסע באמת.. (וכתעיזי בטרמפים ופשוט תפגשי אנשים.. אז בכלל..)
שמח מאד לקרוא את החוויות המשמעותיות שעברת בסופ"ש וגם שמחתי לקרוא את התובנות של התיקים, והליקוט, והערום, והרצון לברוח כי לא נעים ואז להשאר ולראות שעובר, והמיניות והזוגיות.. ושמח שתבואי לטיול אחריהן דווקא.

איכשהו שמעתי עליהם
בכוונה לא נותנת קרדיט??

[סוסת_פרא*]

היום רציתי שוב לטייל בירושלים.
אמרו לי שכדאי לי ללכת לשכונת מוסררה.
בסופו של דבר לא לקחתי אוטובוס. עצרתי טרמפ שלקח אותי עד לגן הפעמון. (אני מתקדמת בנושא של הטרמפים... )
משם הלכתי ברגל.
רציתי לעבור דרך המדרחוב, אך מאוד קשה שם לעבור דרך, כי המדרחוב מאוד קורץ.
אז עצרתי ליד מתופפים ורקדתי. ואחר כך נמשכתי לברסלבים והתיישבתי לידם. בסוף לא הגעתי למוסררה.

התיישב שם לידי בחור אחד. הוא נראה די עממי, אך סיפר שהוא מתמחה בעריכת דין.
איכשהו התחלנו לדבר, והיה נחמד. הזמין אותי לשבת איתו בגן העצמאות. לא הכרתי את הגן.
ישבנו שם ודיברנו.
ראיתי שיחד עם זה שהוא עממי, הוא גם עמוק.
באמת בחור חמד.
אבל לא כ"כ נמשכתי אליו.
כלומר, אולי יכולתי להימשך, אך הרגשתי ריח שלא אהבתי. זה לא אומר שזה ריח לא טוב, אבל בשבילי לא.

לפעמים יש לאנשים מסוימים ריחות שאני לא אוהבת, וזה לא בגלל שהם ריחות רעים. אני חושבת שמישהו אחר אולי לא היה מרגיש, או היה אוהב אפילו.
פשוט אני מאמינה שריח מעיד משהו על התאמה. ואם יש ריח שלא אוהבים - אז סימן שלא כדאי בכלל להיכנס לזה.

ולמזלי זה שכנע אותי, ולא נכנסתי לזה.
(אחרת, לצערי, אני יכולה 'להיכנס לזה' גם עם אנשים שדי ברור לי שהם לא מתאימים).

הרגשתי שהוא קצת רוצה משהו, אבל שמרתי לא להתקרב מדי.
ובסוף הוא ליווה אותי החוצה מהגן. ונתתי לו חיבוק פרידה.
ואני יכולה לומר שבאמת נהניתי מהפגישה. ממש נהניתי.
למרות שהבחור חי בעולם מאוד רחוק משלי, ונראיתי לו חיה מוזרה, בכל זאת כשדיברנו ראיתי שהוא מבין עניין.

קרה לי הרבה פעמים שפגשתי אנשים שמצד אחד נראו לי רוחניים, אך מצד שני - עממיים כאלה, לא ברמה כ"כ גבוהה. אז לא הבנתי אם הם כן רוחניים או לא.
היום הגעתי למסקנה שכנראה זה לא אותו הדבר.
אפשר להיות רוחני בכל מיני רמות תודעה.
יש אנשים רוחניים ברמת תודעה גבוהה, ויש אנשים רוחניים ברמת תודעה נמוכה. (ויש כמובן הרבה רמות תודעה באמצע).
זה קצת פתר לי את הדילמה.

גם חשבתי על זה היום, איך כמעט עם כל גבר שאני מכירה, אם הוא מושך לזה, ואין לי סיבה מיוחדת למה לא - אני מגיעה למגע.
והרבה פעמים שאני אומרת לעצמי, מה רע סתם ככה לדבר, לא צריך מעבר לזה - בכל זאת זה הולך מעבר לזה.
אני מנסה להבין למה.
ויש לי מין הבנה כזו שדווקא כשיש מגע אני מרגישה שנוצר קשר באמת, שהקירבה מתממשת, אחרת זה כאילו נשאר על פני השטח.
טוב, אני לא יודעת להסביר את זה.
המגע כאילו נותן עומק להתקשרות.
וללא המגע, אני לא מרגישה שאני באמת מצליחה להגיע פנימה. בלי המגע זה מרגיש לי קצת ריק.
כאילו משהו חסר. מאוד חסר.
אני לא מצליחה להרגיש שזה שלם בלי מגע.
אולי זו שריטה שלי, אבל זה קורה לי שוב ושוב.
אני לא רואה בזה בעיה, זה דווקא נראה לי מקסים - לו רק זה לא היה מוביל ליותר ויותר, עד למין ממש, ששם הרבה פעמים מתחילים כל מיני סיבוכים.
אבל זה שאני מרגישה באמת קרובה לאנשים דווקא כשאני נוגעת בהם - זו נראית לי תכונה מקסימה שלי.
(טוב, אם זה היה אחרת, גם אז זה היה מקסים. )

בכל זאת שמחתי שלא נוצר מגע בינינו, כי ידעתי שזה סתם יסבך, ויביא אותי למקום שלא בא לי להגיע אליו.

והייתי גם שמחה ללמוד איך לתקשר, ולתקשר לעומק, אפילו בלי מגע. ומבלי להרגיש עם זה חוסר.
(או עם מגע, אבל בלי שזה בהכרח יגיע למין).

<אני יודעת שהנושא הזה לפעמים מקפיץ אנשים.
אז אני לא רוצה הערות על זה.>

[אמא_ללי*]

איזה מסע מופלא, כמה את מתפתחת וגדלה בתקופה האחרונה. מרחיב את הלב לקרוא אותך.

[סוסת_פרא*]

בפסטיבל היה בחור אחד שהיה מאוד קטן מידות, וכלל לא נראה לי בפוטנציאל למשהו רומנטי או מיני.
והוא התחיל לדבר איתי, ואמר שראה אותי קודם עושה יוגה, (נכתב לי בלי כוונה 'יוגע'. צריך להמציא דבר כזה - 'יוגע - יוגה במגע' ), ואמר שזה היה כל-כך יפה, ומשרה כזו שלווה, והתנועות היו כאלה רכות, שזה עשה לו ממש טוב להסתכל.
והרגשתי טוב שראה אותי ושזה עשה לו טוב.
ודיברנו על חיבוקים וכמה זה חשוב.
ואז אמרתי בוא נתחבק.
והתחבקנו.
חיבוק ארוך ארוך ארוך.
ואחר-כך המשכנו לשבת, מדברים, מסתכלים אחד לשני בעיניים, ותוך כדי כך מחזיקים ידיים, מלטפים לאורך הזרוע.

והיה לי ברור שאני לא רוצה ממנו כלום.
אבל היה כל-כך נעים פשוט כך לשבת ולהיות.

והוא היה כזה בחור מקסים.
ושימח אותי לדעת שאני יכולה לראות את המקסימות שלו, בלי לחשוב אם הוא פוטנציאל בשבילי או לא. בלי לחשוב עליו כגבר.

כמובן, שאני לא יודעת מה היה קורה לו הייתי ישנה איתו באותו חדר, ולו הוא היה אז מושך למגע יותר מזה.
אבל לא היה לי צורך בזה.
פשוט ראיתי בן אדם.
והיה לי נעים.

[סוסת_פרא*]

אופק, איזה כיף הדברים שכתבת. שמחה שאהבת את מה שכתבתי.

בכוונה לא נותנת קרדיט?
וואי, לא זכרתי שאתה הפנית אותי ל-גרעין דבש.
האמת, באמת שמעתי עליהם כבר מזמן, כאן באתר. אבל לא זכרתי שאתה זה שהצעת לי ללכת אליהם.
(והאמת, גם עכשיו אני עדיין לא זוכרת . סליחה... )
אז מגיעה לך תודה ! (בנוסף לכל התודות שאני חייבת לך על כל ההשראה, הלימוד והרעיונות. )

אמא ללי, תודה גדולה.
מרחיב את הלב לקרוא אותך.
מרחיב את הלב שאת קוראת אותי ומלווה אותי כבר כ"כ הרבה זמן. מרחיב את הלב הדברים החמים שאת כותבת לי.
תודה גדולה לך !

[סוסת_פרא*]

היום בדרך למרכז העיר, ראיתי שקית על גדר, בדקתי אותה והייתה בה לחמניה.
בד"כ אנשים משאירים לחמניות יבשות, אבל זו הייתה טרייה לחלוטין. רק מה, מישהו מרט לה את האמצע, והשאיר את המסביב.
אז מה אתם חושבים, לקחתי או לא לקחתי?

המממ, כמה שהיה טעים לאכול אותה אחר-כך כשהייתי רעבה בגן העצמאות.

************

קצת בעיה, שבגלל שאני מאוד משתדלת להסתפק במה שיש, אז אם אין ממש אוכל במקומות שאני נמצאת - אני אוכלת הרבה לחם וכאלה.
זה אמנם משביע, וטוב למצבי רעב, אבל זה לא הכי בריא.

מאז שיצאתי לטיול לא היה לי מצב שהייתי צריכה לקנות לעצמי אוכל. תודה לאל.
תמיד היה לי אוכל. או מהמארחים. או שקטפתי מהעצים. או מצאתי. או הגיע פתאום מאיפשהו.
יש לי רצון בטיול הזה לראות איך אני יכולה לאכול מה שיש ומה שנותנים לי, בלי לקנות. זה קצת עיקרון כזה. (לא ממ-ש עיקרון, כי אני לא כ"כ מאמינה בעקרונות. אבל זו ההתכווננות).
ולפעמים יש יותר ולפעמים פחות.
מה לעשות.

החלטתי, שאם ממש אהיה רעבה ולא תהיה לי ברירה, המקסימום שאקנה זה כיכר לחם.
כיכר לחם זה דבר זול, ואפשר לשבוע ממנו לכמה ארוחות.
(היום חשבתי אולי להכניס גם אופציה לבננות, סתם מחשבה... אבל יותר טוב להיות במצב שאני לא צריכה לקנות בכלל).

**********

הדבר האחרון הזכיר לי משהו שסיפר לי האיש שאני מתארחת אצלו עכשיו (עדיין לא סיפרתי עליו):

הוא סיפר שחבר שלו טייל בחו"ל באיזה מקום נידח.
גם הוא היה נווד, והחליט שאף פעם לא יקנה אוכל, וייקח מאנשים רק אם יציעו לו - בלי לבקש, ואם הוא יהיה רעב - הדבר היחיד שיהיה לו מותר לקנות זה אגוז קוקוס.

ובטיול הזה, הוא הגיע ממש ל'סוף העולם', שם היה קיוסק, ואחרי כן הדיונות שהיה אמור לטייל בהן.
בקיוסק הוא ראה ממתק (משהו כמו סניקרס או מארס) שנורא נורא התחשק לו פתאום. אבל לא היה יכול לקנות.
הוא שאל את המוכר כמה זה עולה, ומשלא היה יכול לקנות קיווה שהמוכר יבין את הרמז, אבל לא עזר לו - המוכר לא הציע לו בטוב לבו את הממתק בחינם.
הוא כמעט חשב שיתפתה, אך התגבר על עצמו ולא קנה.
ואז, כשהמשיך לדיונות, אחרי כמה מטרים, פתאום ראה משהו מבצבץ מהחולות. וכשהתקרב - גילה שזה בדיוק אותו הממתק שכל-כך רצה.
(איזה סיפור מרגש !)

**********

זה שאני אוספת עכשיו אוכל מעצים ומהרחוב ומפחי זבל וכדומה - זה לא בהכרח כי אין לי מספיק אוכל במקומות שאני מתארחת בהם.
למרות שזה לפעמים כן נותן לי יותר, כשלא נעים לי לאכול הרבה אצל המארחים.
אבל הסיבה הראשונה היא שאני מתאמנת.
אני רוצה להתרגל לחיי נוודות, שבהם אצטרך להסתדר גם אם לא יהיו לי מארחים נדיבים.

אני חושבת שכבר הרבה שנים אני חושבת מה אוכלים כשאין את האוכל המזומן הזה שאנחנו מכירים שקונים בחנות.
ובטיול הזה הבדיקה הזו מתעצמת, ואני מסמנת לי כל דבר אפשרי.
למשל, אני רואה את הפירות של הפיקוס, שבדרך כלל לא אוכלים אותם, ואני מסמנת לי: 'אם אהיה ממש רעבה - אז יש פירות של פיקוס'.
אני רואה ככרות לחם יבשות על הגדרות, ואני מסמנת לי: 'נכון, זה פיכסה, אבל אם אהיה ממש רעבה - אז תמיד אפשר לאכול את זה'.
זה חשוב לי לדעת.

אני לא חושבת שזה התחיל רק מהטיול.
נראה לי שיש לזה גם איזה שורשים יותר שואתיים כאלה. לדעת שתמיד יש אופציה, ושאדע מה לעשות במקרה של רעב.
אבל בטיול זה מקבל גוון יותר ממוקד וגם מועיל.

• אני רוצה לדעת להסתדר בכל מצב.

אני רוצה לדעת שאני לא תלויה בכל מיני דברים מוּכּרים*. (כסף, חנויות, וכד').
זה חשוב לי.

***********

וכשהלכתי היום חזרה היו לי מחשבות, למה שאנשים יחשבו שהם צריכים לארח אותי ולתת לי אוכל.
כבר כתבתי על זה.
למה שאנשים ישתפו פעולה עם מה שנראה כ'קבצנות'.

אז הייתה לי הבנה כזו, *שאני קדושה, ושהמסע הזה קדוש.
בגלל זה.*

[סוסת_פרא*]

מה שכן, *הייתי רוצה לדעת לחפש אוכל רק ברגע שאני רעבה.
ולסמוך על כך שבאותו רגע יימצא לי.
ושבאמת אז יימצא לי.*
לא לפני כן, לא כדי להכין לבאות.

עכשיו אני מחפשת גם כשאני לא רעבה - שזה נובע גם מתוך הרגל להכין, וגם, משום שכפי שכבר אמרתי - אני מתאמנת. אז זה בסדר.
אבל אח"כ אני רוצה להתאמן בלא להכין מראש.

כמו דבר נוסף ששמעתי מהבחור שאני אצלו, שחידד לי מה שאני רוצה -
הוא השווה משהו (שכחתי מה) לגן עדן - ואמר שזה כמו בגן עדן שברגע שרעבים אפשר לקטוף פירות ולאכול מייד, לא בחשיבה למחר ומחרתיים. וזה מה שנותן שקט להתבוננות.

הדגש כאן: לא בחשיבה למחר ומחרתיים.
הלוואי עליי.
כמו שכתבתי על הבעל שם טוב, שבכל סוף יום היה מחלק את כל הכסף שנשאר לו מאותו יום, וסומך על כך שמחר יהיה מחדש.

וואו, כמה עוד יש לי ללמוד...

[סוסת_פרא*]

אני כרגע נמצאת אצל בחור אחד, שמישהי מהאתר 'שידכה' לי.
מישהי מקסימה, שאף פעם לא ראיתי, ואפילו לא התכתבנו. והיא חשבה עליי, ושלחה לי מלאכים נוספים.

הבחור הזה גר קרוב למרכז העיר, ויש לו חבר שגר קרוב לפה, ועכשיו נסע ל-3 שבועות בחו"ל.
אז הוא דיבר איתו שאוכל לישון שם, ואמר שאוכל לאכול פה אצלו.
(אני מקווה שיהיה לי נעים ממנו לאכול פה, שוב, כי זה לא כמו לאכול אצל משפחה שמחזיקים כמויות וזה לא כ"כ מורגש, ועוד שנראה שהכול אצלו מלא ואורגני, שזה יקר יותר - אז לא הכי נעים לי).

בכל אופן, הערב אני ישנה אצלו. מאוד נעים פה.
הבית כזה מעוצב יפה ומסודר ונקי ונעים.
קצת שונה מדירות הבלגן האינסופי שהייתי בהן לאחרונה. (במיוחד, הדירה של הקומונה )

אמאל'ה, אני פתאום קולטת שכבר תכף 4 בבוקר. ובבוקר הוא מעיר אותי, כי זה חדר העבודה שלו. ואז אצטרך לעבור לישון בחדר שלו.
אני פשוט לא יכולה ללכת לישון, כי יש לי כ"כ הרבה לכתוב.

שוחחנו לפני כן בטלפון, וגם קודם כשהגעתי (הוא אסף אותי מהדירה של הקומונה. איזה כיף !)
השיחות איתו מאוד מעניינות ועמוקות, מלאות שאר רוח.
הוא נוגע בהרבה מקומות שחשובים לי. במיוחד האהבה הגדולה לאלוהים והחיפוש המופלא אחר האמת הפנימית. הנקודה הפנימית הזו.
כשמישהו מדבר איתי על הדברים הללו, ממש מתחשק לי ליפול אפיים ארצה.
אכן, נפל בגורלי אדם כלבבי.

גם מקום להתארח, וגם מלא אלוהים - מה עוד אפשר לבקש.

[סוסת_פרא*]

הבחור ארכיאולוג.
זה כל-כך מעניין.
אולי אכתוב אחר-כך דברים שסיפר לי.

והבית פה מלא ספרים.
ספרים בטוב טעם.

יש כאן כל-כך הרבה ספרים שממש עושים לי חשק לדעת מה כתוב בהם.

בכלל, כשאני עוברת אצל אנשים, כל-כך מעניין לראות איזה ספרים יש להם בספרייה.
אפשר ללמוד המון על אנשים לפי הספרים שהם מחזיקים.
וחוצמזה, הרבה פעמים יש לי חשק לקרוא כל-כך הרבה מהספרים האלו.
אבל קשה תוך כדי המסע.
לפעמים אני מספיקה כמה שורות או כמה עמודים, וכבר צריכה להמשיך הלאה...

למשל, בבית של השותפות שהייתי בו, היה ספר שנקרא +'לנצח את היטלר' מאת אברהם בורג+.
פתחתי אותו באמצע, וקראתי דברים שממש עניינו אותי. אבל לא הספקתי להמשיך.

בכל אופן, אכתוב קצת ממה שאני זוכרת.
(לצערי, לא הספקתי להיות שם כפי שתכננתי, כדי להעתיק לעצמי את הקטעים שרציתי).
אני פתחתי שם בפרק שנקרא 'שואות לא שלנו' - והוא מתאר הרבה שואות שעברו על עמים אחרים
וגם שעל ידי הגרמנים עצמם היו בעצם שואות קודמות לשואה של היהודים, כמו רצח העם שעשו הגרמנים בשבט ההררו באפריקה, ממש באותם אמצעים - מה שבעצם הניח את המצע לשואה של היהודים.
ושהגיע הזמן שאנו כיהודים נלמד להכיר גם בשואות שעברו עמים אחרים, ולהתאבל לא רק על עצמנו, ולהפיק מזה לקחים כלפי כל העולם, לא רק כלפי עצמנו.
והוא מציע שם שיהיה בית כמו 'יד ושם' - שינציח את כל השואות של שאר העמים: ההררו, הארמנים, האינדיאנים, הסרבים וכו' וכו'.

הוא כתב שם עוד הרבה דברים חכמים, אבל לצערי אני לא זוכרת. נורא רציתי לצטט.

[סוסת_פרא*]

ואם כבר, אז היה אצלן עוד ספר מעניין שנקרא "חרוזים לכל עט".
ובו כו-ל המילים המתחרזות הקיימות לכל הברה אפשרית ! (אָה, און, גיר, דֶר, בּוּק, רָב, טוֹל, וכו' וכו'...)

מעניין שאף פעם לא עלה בדעתי שאפשר לכתוב את כל החרוזים בספר.
כשאני כותבת שירה הם תמיד עולים לי מהראש. (אני די טובה בזה).
אבל ספר כזה מאפשר לעשות את זה ביתר קלות.

ממש התרשמתי. (גם אהבתי את משחק המילים שבשם הספר )

[סוסת_פרא*]

הבחור כאן סיפר לי משהו ממש מעניין:
שלפני כשנתיים נדמה לי, עשו הערבים חפירות בהר הבית (נגד החוק) כדי להקים שם מסגד נוסף, והוציאו המון שכבות של אדמה.
הם זרקו את זה למזבלה.
והארכיאולוגים אספו את זה והחליטו לבחון איזה ממצאים יש שם.

עד עכשיו לא יכלו הארכיאולוגים לבדוק את השכבות בהר הבית, כי אסור לחפור שם.
ובעצם, זה די גרוע שחפרו את כל השכבות ביחד, כי כך קשה לדעת איזה ממצא הוא מאיזו תקופה.
אבל מכיוון שכבר ממילא כן חפרו, ויש ערימה ענקית של חול, אז החליטו שכדאי בכל זאת להוציא כל ממצא אפשרי.
וכבר מצאו כמה ממצאים מעניינים - כמו חותם של הכהן הגדול מסוף בית ראשון.

מתברר שהרבה אנשים התלהבו מהעניין, ובאו לעזור לסנן את החול.
כבר היו כ-40,000 אנשים ! ויש עוד כמות חול שיכולה להספיק ל-10-15 שנה של סינון ! וואו....

הוא אמר לי שכדאי לי גם להצטרף. שזו ממש הרגשה מיוחדת.
ואני באמת מאמינה.
כי אפילו כשהוא סיפר לי את זה, הרגשתי כמה זה מיוחד לגלות איך כל הדברים האלה שרק מספרים לנו שהיו קיימים בעבר, אבל מרגישים לנו חסרי ממשות - פתאום מקבלים ממשות. ואנו מוצאים חפצים שהיו שייכים לאותם אנשים שחיו פה ממש, על אותה אדמה שאנו דורכים עליה (גם אם כמה שכבות אדמה מתחת לזה).
זה יכול להכות אותך בהלם של ממשות.
והוא אמר שזה ממש תופס אותך.

ועוד סיפר לי שבסיפור הזה פתאום עולים להם כל מיני פסוקים מהתנ"ך ומקבלים משמעות עמוקה.
כמו: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד - כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".
(כאשר אמר לי זאת, עלו לי דמעות בעיניים).
וכפי שמסביר ספר הכוזרי (בסוף הספר): 'ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה'.
וגם הפסוק מ'לכה דודי': "התנערי מעפר קומי"...
(ואולי עוד פסוקים?)

**********

הוא בכלל מאוד בהתרגשות מהרעיון של בית המקדש.
ואני על עצמי לא יודעת.
אני לא הכי מתחברת לרעיון של בית המקדש. גם כשחזרתי בתשובה ולמדתי על זה, באמת ניסיתי להתחבר, אבל זה לא דיבר אליי. זה אפילו מרתיע אותי.
אני יותר מתחברת לנקודה אלוהית פנימית שיש בתוכי, שיש בכל אחד מאיתנו, מאשר למקום חיצוני שאליו כולם באים כדי להתחבר לאלוהים.
גם על זה שוחחנו. והסביר לי את העניין מנקודת ראותו.
ואולי באמת מתישהו אבין מה המשמעות של בית המקדש.
ואולי אם אלך לסנן את החול זה יעשה לי משהו.

הוא גם הציע לי ללכת לבקר בהר הבית, כדי להרגיש.
אני תוהה אם אני ארגיש.

הייתי רוצה לדעת מה כל זה.

[סוסת_פרא*]

אולי אני קצת מפחדת שתהיה לי בעיה.
כי אני לא מאמינה בדרך של היהדות. אבל אם אתחבר לרעיון של בית המקדש - אז מה זה אומר על הנכונות של היהדות?
זה עלול להעמיד אותי בדילמה לא נעימה.
(לא שזה ימנע ממני מלבדוק.)

אלא אם כן אמצא את יישוב הדברים בתוכי...

[סוסת_פרא*]

דיברנו על הנקודה הפנימית.
והוא אמר שאבל לכל אחד יש נקודה פנימית אחרת.

ואני טענתי שהנקודה הפנימית היא משותפת לכולנו.
אני רואה את זה כמו אליפסות, שלכל אחד מהן נקודה באמצע, אבל בעצם, הנקודה היא אותה נקודה, כך שיוצא שכאילו כולן מסתובבות על אותו ציר.
כלומר, הנקודה היא משותפת, ורק מסביב לנקודה הן שונות.
ציירתי לו את זה, ופתאום עלה בדעתי שזה בדיו-ק השרטוט של מבנה האטום.
Stylised]דוגמא Lithium Atom[/po].svg/184px-Stylised Lithium Atom.svg.png
http://tbn0.google.com/images?q=tbn:mnVIyfIA21j65M:http://physics.uwstout.edu/geo/bedtime/graphics/atom.jpg]עוד[/img] דוגמא
http://tbn0.google.com/images?q=tbn:Ri1pdb28mE8LqM:http://dana.ashkenazi.googlepages.com/atom001.jpg/atom001-full.jpg]ועוד[/img] דוגמא

מה שקורה זה, שאני מאמינה שה'גרעין' הזה - הנקודה האמצעית הזו, זה אלוהים, שהוא בתוכנו, שהוא בעצם אנחנו, שזה משותף לכולנו, ומסביב לזה, כל מה שמסתובב, זה השוני בינינו - אבל שהוא רק לכאורה והוא רק אשליה.
כי באמת הכול זה אלוהים. לא רק הנקודה האמצעית.
(מרגישה קצת שלא מצליחה ממש להסביר).

אבל בעצם יש שני רבדים עיקריים:

• אחד של העולם הזה, עולם האשליה. ובו אנו חווים נפרדות, ורק יודעים שיש איזו נקודה פנימית שבה אנו מחוברים.
• אחד שהוא מעבר לעולם הזה, מנקודת מבטו של אלוהים לכאורה, שבה שום דבר אינו נפרד, ולא רק נקודה אחת מחברת, אלא הכול מחובר.

אבל אני מסכימה שאי אפשר להסתכל רק מנקודת המבט הגבוהה.
והסכמתי, שכל זמן שאנו חיים באשליה - עלינו לפעול לפי חוקי האשליה. (גם כתבתי על זה משהו דומה פעם. השוויתי את זה לצפייה בסרט מרתק).
רק שנזכור באותו זמן גם את קיומו של הרובד הגבוה יותר.

אני חושבת שאפשר לראות את הגרעין כאלוהות, והסיבוב של האלקטרונים זה כל אחד מאיתנו.
ומה שמעניין, זה שידוע שזה בעצם מה שיוצר את האשליה - התנועה הזו של האלקטרונים.
זה הרי ידוע במדע, וגם כתבתי על זה בעבר, שתנועתם המהירה של האלקטרונים יוצרת אשליה של חומר מוצק.
כך, אם אתייחס לכל סיבוב אליפטי כזה של אלקטרון כבן אדם, אז בעצם - יוצא שהממשות היא בגרעין החיובי, ושהמוצקות הנראית לעין שיוצרים האלקטרונים היא אשליה. כך שבעצם אין באמת 'אישיות'.

• האישיות 'המוצקה' שלנו, לא באמת קיימת. זו רק תנועה מהירה של אלקטרונים. חלקיקים שליליים.

מה שקיים באמת זו הנקודה האלוהית שבתוכנו.*

(בטח יש לי כל מיני טעויות כי אני לא מכירה כ"כ את הנושא. אבל אני מנסה... )

יחד עם זה, הרגשתי שאפשר ללמוד עוד הרבה עלינו, ועל החיבור בינינו בני האדם, ועל החיבור שלנו עם אלוהים - מהסתכלות על מבנה האטום.
אבל אני מתקשה למצוא את זה עכשיו.

נראה לי שיש גם דרך להסתכל על כל אחד כאטום שלם, ויש הרבה הבנות שאפשר להשליך מזה על זה.
מצאתי גם שבגימטריה: 'האטום'

[h=4]

'אני'[/b] ([/h] 61)
ובעצם גם 'האטום' = 'אין'

(הרבה נקודות למחשבה...)

<המחכימון: 'אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וגם כל אדם הוא חלק מכל זה.' - מתאים או לא? >

[סוסת_פרא*]

שכחתי לומר,
בקשר לשרטוטים של מבנה האטום שהבאתי קישורים שלהם,
בעצם אני שרטטתי לו את זה קצת שונה. במרכז האטום לא שרטטתי את כל המבנה של הפרוטונים והנויטרונים, אלא רק נקודה, שהיא הגרעין.
(כלומר, בהתחלה לא התכוונתי לשרטט אטום, אלא להסביר איך יכול להיות שיש לכולנו נקודה פנימית שהיא בעצם אותה הנקודה).

בכל אופן, הסבר מעניין על מבנה האטום materials]כאן Sci010[/po].jpg/materials Sci010-full.jpg&imgrefurl=http://dana.ashkenazi.googlepages.com/a ... [po]4QaX9b RgiJKAM[/po]:&tbnh=113&tbnw=135&prev=/images%3Fq%3D%25D7%2590%25D7%2598%25D7%2595%25D7%259D%26um%3D1%26hl%3Diw%26rls%3Dcom.microsoft:he:IE-SearchBox%26rlz%3D1I7GGLF%26sa%3DN

<משום מה, נראה לי שגם המחכימון הזה מתאים: 'יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו'.
המחכימונים משחקים אותה, או מה? >

[סוסת_פרא*]

סיפור אולי אחרון להיום:

האיש שלקח אותי טרמפ לפסטיבל, סיפר לי שבסין הצרצרים הם קדושים.
ושבמקביל, הוא שמע דיסק מיוחד, שבו הקליטו שירת צרצרים אבל בהילוך איטי - ואז זה נשמע כמו שירת מלאכים שמיימית לחלוטין, כמו המוני המוני מלאכים בשמיים שרים יחדיו. (אפשר לדמיין כמו שירת מקהלה כנסייתית של אלפי קולות).
ודיברנו על זה שאולי הצרצרים הם בעצם מלאכים מחופשים.

ואז עשיתי חשבון בגימטריה, וגיליתי ש: 'צרצר' = 'שרף' (ש'שרף' זה כידוע שם של מלאך).
מעניין, לא?

***********

בהקשר זה סיפרתי לו שביהדות יש דבר שנקרא 'פרקי שירה' ('שירת הבריאה') ובו קוראים כל בוקר פסוקי שבח לאלוהים שאומר כל דבר בבריאה (השמיים, הארץ, המים, העננים..), ובין השאר מה אומרת כל חיה. (לקוח מפסוקים בתנ"ך, נדמה לי מתהלים).
תהינו מה צרצר אומר.
אבל חיפשתי ולא מצאתי צרצר.
על כל פנים, הנה קישור לפרקי שירה

***********

והסיפור על שירת הצרצרים כשירת מלאכים, הזכיר לי משהו שקרה לי פעם:
שלפני הרבה שנים, נסעתי עם חברים באוטו.
הם נסעו מהר, ורוח חזקה מהחלון היכתה באזניי.
פתאום הבחנתי בתוך הרוח קול שירה עצום, שנשמע כמו שירה עצומה של המוני המוני מלאכים, וכה הייתה השירה:
"*שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם
ויבוא ויבוא ויבוא מלך הכבוד
הוי מיהו זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך
ה' צבאות הוא מלך, הוא מלך הכבוד סלה*" (שיר מתהילים)
וכך נמשכה השירה עוד ועוד ועוד ועוד, חוזרת על עצמה שוב ושוב, לכל אורך הדרך.

תהיתי אם אני הוזה, אבל השירה הייתה כל-כך ברורה וצלולה.
אני חושבת שממש שמעתי את הרוח שרה.
שיר שבח לאלוהים.
שירת הבריאה.

[אתי*]

_ואנו מוצאים חפצים שהיו שייכים לאותם אנשים שחיו פה ממש, על אותה אדמה שאנו דורכים עליה (גם אם כמה שכבות אדמה מתחת לזה).
זה יכול להכות אותך בהלם של ממשות.
והוא אמר שזה ממש תופס אותך._

_ואולי באמת מתישהו אבין מה המשמעות של בית המקדש.
ואולי אם אלך לסנן את החול זה יעשה לי משהו._

איזה מקצוע זה, ארכיאולוגיה!
למען האמת, כל הבלוג הזה הוא סינון חול, לא?


<שתלך לסנן את החול, שתלך לסנן את החול>

[מתחדשת*]

אוהבתותך, מה זה, מתעלפת ממך
@}

[מונו_לוגית*]

איזה יופי, כל מה שקורה פה והמסע המופלא הזה..

[חדשה_ישנה*]

לא מצליחה להדביק את הפער אף פעם אבל גם אני פה, מצטמררת לי להנאתי @}

[אם_הדרך*]

כבר מלא זמן אני קוראת אותך עם עין אחת עצומה ואחת פתוחה ,סוג של "די תפסיקי-תמשיכי".
את מאוד מזכירה לי אותי בימי רווקותי, הסיפורים שלך על גברים ועל כל הגישה לסקס והפתיחות לחוויות ולאנשים והתהליך המואץ שאת עוברת מזכירים לי מי אני הייתי ומזכירים לי מי אני עדיין.
היום קראתי עם שתי עיניים פתוחות וזה בטח ילווה אותי במשך כל היום.
את מראה טובה.תודה.תמשיכי.

[ש_מים_וארץ*]

אוי, איך צצה לה פתאום עוד אם הדרך
<זה גם הניק שלי ב צ'יק צ'ק של ולדורף בישראל

אבל גם אני, כמו אם הדרך2
תמיד קוראת אותך עם עין אחת עצומה ואחת פתוחה ,סוג של "די תפסיקי-תמשיכי".

[סוסת_פרא*]

תודה, אתי, מתחדשת, מונו לוגית, חדשה ישנה, אם הדרך ו-ש מים וארץ.
תודה על התגובות שלכן. אילו תגובות מרגשות ! אחת, אחת....

[סוסת_פרא*]

למען האמת, כל הבלוג הזה הוא סינון חול, לא?
מעניין, אתי, לא חשבתי על זה.

מעניין גם שהמארח שלי, הארכיאולוג, טוען שהחיים שלו זה סינון חול. בירורים (מושג של החסידות). הפרדה בין עיקר לטפל.

אני מאוד מעריכה את הדרך שלו לברר דברים. הרצון להתפתח.
גם הוא מקשיב לי בקשב רב.
זאת למרות שנראה לפעמים שדרכנו הפוכה - הוא בהצבת גבולות, ואני בהקשבה ללב.

הוא הגיע לאחרונה אל הבלוג שלי. ומאז קרא בו במרץ כבר כמעט את כולו, ואף הפנה חברים שלו לכאן. מאוד מחמיא לי.

[סוסת_פרא*]

הוחמאתי גם שמתוך השיחות שלנו הייתה אמירתו "אין לך אלילים".

אכן, אני חושבת שאין לי אלילים. מקווה שכך.

[סוסת_פרא*]

ומעניין, שדווקא אני, שמאוד מחוברת לאלוהות דווקא, ואיני נסחפת אחרי הסגידה לאל כזה או אחר -
מאוד לא מבינה את כל רדיפת היהדות אחרי 'עובדי אלילים' ו'עבודה זרה'.
העיסוק בנושא הזה הוא מוגזם בעיניי, והוא בעצמו 'עבודה זרה'.

זה מתקשר לכך שמצאתי עצמי אתמול פתאום בשיעור פרשת שבוע.
כאן בדירה עושים כל שבוע מין שיעור כזה.
ואמנם, זה אינו שיעור קלאסי, ואין לומדים בו פרשנים, אלא קוראים את הכתוב - ומביאים פרשנויות אישיות וסיפורים אישיים.
(אני באופן אישי חושבת שכן היה כדאי לשלב גם לימוד של פרשנים קלאסיים. נראה לי שיש דברים שבהם ההבנה שלי מוגבלת. במיוחד בשפה של התנ"ך)

הפרשה הייתה פרשת 'פנחס'.
ותמוה איך מכל הפרשות בעולם, דווקא הפרשה הנתעבת עליי ביותר - דווקא אליה הגעתי.
על כל פנים, הסיפורים האישיים שהיו קשורים בעקיפין היו מעניינים מאוד.

בפרשה הזו יש יותר מדי עיסוק ב'חטאים' - 'זנות', 'עבודה זרה' (בכוונה הכול במרכאות) - ויותר מדי חרון אף ועונשים.
אני הייתי אומרת, שגם לו היית רוצה ללמד אנשים איך לאהוב את אלוהים, ולהבין ש'אין עוד מלבדו', הרי לא זו הדרך.
ואם תהרוג בהם מאה או אלף או מליון - האם ילמדו לאהוב יותר את אלוהים?

ולדעתי גם הרבה פעמים מה שקוראים עבודה זרה, כי מתייחסים לפסל כזה או אחר הוא טעות.
כשהייתי בהודו אני הרגשתי את אלוהים בכל. ולפעמים גם הפסל היה אמצעי.
אנשים אוהבים סמלים שיש בהם גדוּלה. שמאחוריהם מסתתרת האלוהות.
כמו הכותל המערבי למשל.
העניין הוא - לא להיתפס לסמל. לזכור שזה רק סמל, אבל אלוהים לא נמצא רק בסמל - הוא נמצא בכו-ל.

ואם כן נתפסים לסמל - עדיין לא יהיה הפתרון טמון בעונש, וגם לא במוות.
ההמתה של האנשים ההולכים בדרך 'הלא נכונה', לא תשאיר את העולם טוב יותר.
עובדה.
אפשר להסתכל אחורה אל ההיסטוריה.
ובאופן ספציפי, לעקוב אחרי סיפורי התנ"ך ולראות עד כמה תגובות-האל הללו היו אפקטיביות. (ולא שאני מאמינה שזה האל האמיתי.... )

אז מי שטוען שהוא אוהב את היהדות באופן בסיסי, כפי שהייתה במקור, ולא את מה שחז"ל עשו ממנה - יתבונן נא אל המקורות הראשוניים - אל סיפורי התנ"ך.
מה אפשר ללמוד מסיפורים כאלו?
כמה כוחנות יש שם...

<יסלחו לי המאמינים בדת היהודית. איני פותחת כאן ויכוח. כמו תמיד, אם למישהו יהיה מה להגיד, אני מזמינה אותו לדף הבית שלי...>

האמת, כשהגעתי לשיעור הזה, קיוויתי למצוא משהו בסיפור שישנה את דעתי.
קיוויתי לשמוע פרשנות שתשנה את דעתי.
והאמת, שגם בתקופת החזרה בתשובה שלי, מאוד הטרידו אותי השאלות הללו. ולמרות שלמדתי פרשנות מכל הסוגים - גם הקלאסית, וגם החסידית - לא זכיתי למענה אמיתי.
(הפרשנות החסידית של פנימיות התורה, אכן האירה לי הרבה דברים באור אחר. אך בסופו של יום, נשארתי עם השאלות.)

************

בנוסף לטקסט של הפרשה, למדנו גם את ההפטרה.
בהפטרה מסופר על אליהו הנביא שהתמודד עם נביאי הבעל. הוא הוכיח להם שהם טועים, ואז הרג אותם.
שוב, אני לא מתחברת לקנאות הזאת.
אבל, אולי יש משהו שאני לא מבינה. (בטוח הרבה אנשים יגידו שאני לא מבינה).
אז אולי אני טועה בהכול. אבל טוב.

***********

על כל פנים, דבר אחד שמאוד מאוד אהבתי משם:

"וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה."

במיוחד אהבתי את ה'קול דממה דקה'.
(הרבה חשבנו וחשבתי על המשמעות של זה. ואיני בטוחה שאני יודעת)

[סוסת_פרא*]

חשבתי שוב על משהו שכתבתי קודם:

_בפסטיבל היה בחור אחד שהיה מאוד קטן מידות, וכלל לא נראה לי בפוטנציאל למשהו רומנטי או מיני.
[...] ואחר-כך המשכנו לשבת, מדברים, מסתכלים אחד לשני בעיניים, ותוך כדי כך מחזיקים ידיים, מלטפים לאורך הזרוע.
והיה לי ברור שאני לא רוצה ממנו כלום.
אבל היה כל-כך נעים פשוט כך לשבת ולהיות.
והוא היה כזה בחור מקסים.
ושימח אותי לדעת שאני יכולה לראות את המקסימות שלו, בלי לחשוב אם הוא פוטנציאל בשבילי או לא. בלי לחשוב עליו כגבר.
כמובן, שאני לא יודעת מה היה קורה לו הייתי ישנה איתו באותו חדר, ולו הוא היה אז מושך למגע יותר מזה.
אבל לא היה לי צורך בזה.
פשוט ראיתי בן אדם.
והיה לי נעים._

אני רוצה לדייק:
אני לא חושבת שאני באמת יכולה להתייחס למשהו בעולם הזה כלא מיני.
מערכת היחסים שלי עם העולם היא מינית !
או אם תרצו מעודן יותר - אירוטית, או חושנית.
זה בדם שלי.

כל אדם, ובעצם כל דבר בעולם הזה הוא בשבילי פוטנציאל חושני ומיני.
על רמותיו השונות כמובן.
מין - חיבור. מגע.
חושנית כלשהי.
(זה יכול להיות עם בני אדם, וזה יכול להיות עם עצים או שיבולים, עם החול או עם הים.
עם בעלי חיים עוד לא ניסיתי... . סתם, ברור שחושניות קיימת גם שם...)

קודם כל המגע.
אני בן אדם של מגע.
מגע זה הטבע האמיתי שלי.
ולמרות שחלק גדול מהזמן זה לא מתרחש - זה פשוט בגלל מגבלות שאני חווה. באותו זמן שזה לא מתרחש אני באמת לא בטבע האמיתי שלי.
אני חושבת שלו היה אפשרי, הייתי במגע כמעט עם כל אחד כמעט כל הזמן.

ואכן, מגע לכשעצמו זה דבר תמים.
אולם ברור שמתוך המגע הרבה פעמים נולדת האנרגיה המינית.
והיא נולדת שם די מהר.
הגבול בין מגע סתם למגע מתוך אנרגיה מינית הוא לא ברור. ואני בכלל לא יודעת אם הוא אמור להיות ברור.
והאם מגע שיש בו אנרגיה מינית הוא תמים פחות.
האמנם?

אני אמנם ממש לא בן אדם שממהר מיד לסקס נטו.
איני יכולה לסבול שמממהרים לשלוח ידיים (או איברים אחרים ) אל המקומות המיניים.

זה צריך להיות תהליך כל-כך עדין של התקרבות.
זה צריך להיות כמו פרח שנפתח.
אי אפשר למהר ולמשוך בכוח את עלי הכותרת כדי שייפתחו.

אני נפתחת בהדרגה, זה נכון.
אך אם הקירבה המתאימה, אני כמעט תמיד נפתחת.

אני בן אדם של התערבבות.
אני פשוט אוהבת להתערבב.

[סוסת_פרא*]

פעם הפריע לי שגומרים עליי ובתוכי סתם אנשים שאין לי משהו מיוחד איתם.
חשבתי, וגם יש דעה כזו, שזה לא בסדר להתערבב סתם עם אנרגיות של אנשים אחרים, ושהשפיכה זו התערבבות של אנרגיות, וזה לא טוב.
אז אם בדיעבד הרגשתי שמה שקרה היה סתמי, הייתי מרגישה איכסה וכועסת על עצמי, במיוחד אם חוויתי את הזרע של אותו אדם.

היום אני במקום אחר.
קודם כל, אני כמעט לא רואה שום דבר כסתמי.
ושנית, אני מרגישה טוב ונכון להתערבב.
אני הרבה פעמים מצליחה לראות טוב, גם באנשים שונים ומשונים מאוד, ואני משתדלת לזכור את הנשמה ששם, והנשמה שלי רוצה להכיר גם את הנשמה הזו. כך אני מרגישה.
זה לא אומר שמלכתחילה אני רצה להתערבב עם כל אחד, זו צריכה להרגיש אנרגיה שנעימה לי !, אך בדיעבד, אם קרתה, אני מייקרת את התערבבות האנרגיות הזאת.

(זה גם לא אומר כמובן שאני מקבלת חוסר התחשבות, ראו הדף שלי מפעם - שפיכה מוקדמת האם בעיה או חוסר התחשבות.
אבל, אני מייקרת את המפגש עם אותו אדם, ומתוך כך אני מקבלת כל מיני תופעות שעולות).

בחסידות יש דבר כזה שנקרא 'העלאת ניצוצות' או 'בירור ניצוצות'.
להוציא את הניצוצות הטובים מכ-ל דבר (אפילו הנמוך ביותר). להוציא את הניצוצות מתוך הקליפות.
ולפעמים דווקא להגיע למקום הכי נמוך ולהוציא ממנו ניצוצות - זה הרבה יותר גבוה.
כמה שזה נשמע אולי מצחיק למי שהוא דתי, אני מרגישה שאני 'מעלה ניצוצות' במפגשים שלי עם הרבה אנשים שונים. בין שזה מפגשים 'גבוהים' או 'נמוכים'.
ולא סתם אלוהים עשה אותי כזו שמתחברת בקלות להרבה אנשים.
בין שהמפגש מעולה או סתמי - אני משתדלת לייקר את מפגש הנשמות הזה.
הנשמה שלי מבררת את הטוב מהם ולוקחת אותו.
ולכן לא אכפת לי שמשאירים את הזרע אצלי. (וכמובן, שמלכתחילה אני מעדיפה שזה יקרה מבחירתי)
אבל בירור הניצוצות קורה כמובן גם אם אין שפיכה. רק מעצם החיבור.

ה'תיאוריה' שלי בוודאי לא תהיה קבילה על הרבה אנשים - דתיים ולא דתיים.
אבל זה מה שנכון לי.

אני באתי לעולם הזה להעלות ניצוצות, וזה מה שאני עושה.

[סוסת_פרא*]

לפעמים אני מרגישה שרק בעצם זה שאני דורכת במקום מסויים - אני מעלה ניצוצות.

ושאם הלכתי לאיבוד, לא סתם הלכתי לאיבוד, אלא דווקא כדי שאגיע לרחוב הזה, ואדרוך בו. כי יש שם ניצוצות שמחכים לעלות. שמחכים שדווקא אני אעלה אותם.

[with_passion*]

ניצוצות - המרכז לאפשור אהבה

מתי את מארגנת הצטנפותא בחברותא או אפילו פוג'ה (puja) - אומנות המגע... וארועים אחרים שמאפשרים מגע מחבר ומרפא (עם מקום ללא-מיני ומקום למיני) ?

לא צריך להפסיק את המסע בשביל זה..

[סוסת_פרא*]

ניצוצות - המרכז לאפשור אהבה
באמת יש מרכז כזה?

מתי את מארגנת הצטנפותא בחברותא
לארגן אני בטח לא אארגן בקרוב, אבל אשמח להיות במפגש כזה.

[סוסת_פרא*]

לפעמים אני חושבת שכל רגע בלי מגע הוא רגע מבוזבז.

[with_passion*]

סוסה - שיתפתי אותך בתמונה שעלתה לי תוך כדי שקראתיך. ראיתי שלט צבעוני היפי כזה ועליו כתוב "ניצוצות" והסאבטקסט מתחתיו בכתב יד.. וראיתי אותך מושכת בעדינות בחוטים ומחברת באופן ישיר ואמיתי בין אנשים על ידי מפגשים מהסגנון שהבאתי לדוגמא.

_{(אני מודע לכך שיש כאן "אחוז מסוים" של השלכה.. אבל רוב המגיבים כאן משליכים וגם אני רציתי כנראה...)}

לפעמים אני חושבת שכל רגע בלי מגע הוא רגע מבוזבז
לא מזמן ממש הרגשתי עד הסוף את תחושת ההחמצה של חיים שאינם אהבה מלאה והתאבלתי על כל הרגעים שבזבזתי..

[סוסת_פרא*]

בקשר למה שכתבתי ב- 15/7/08 ב-05:21:
_ואני טענתי שהנקודה הפנימית היא משותפת לכולנו.
אני רואה את זה כמו אליפסות, שלכל אחד מהן נקודה באמצע, אבל בעצם, הנקודה היא אותה נקודה, כך שיוצא שכאילו כולן מסתובבות על אותו ציר.
כלומר, הנקודה היא משותפת, ורק מסביב לנקודה הן שונות.
[...] ופתאום עלה בדעתי שזה בדיו-ק השרטוט של מבנה האטום.
[...] מה שקורה זה, שאני מאמינה שה'גרעין' הזה - הנקודה האמצעית הזו, זה אלוהים, שהוא בתוכנו, שהוא בעצם אנחנו, שזה משותף לכולנו, ומסביב לזה, כל מה שמסתובב, זה השוני בינינו - אבל שהוא רק לכאורה והוא רק אשליה._

_אני חושבת שאפשר לראות את הגרעין כאלוהות, והסיבוב של האלקטרונים זה כל אחד מאיתנו.
ומה שמעניין, זה שידוע שזה בעצם מה שיוצר את האשליה - התנועה הזו של האלקטרונים.
זה הרי ידוע במדע, וגם כתבתי על זה בעבר, שתנועתם המהירה של האלקטרונים יוצרת אשליה של חומר מוצק.
כך, אם אתייחס לכל סיבוב אליפטי כזה של אלקטרון כבן אדם, אז בעצם - יוצא שהממשות היא בגרעין החיובי, ושהמוצקות הנראית לעין שיוצרים האלקטרונים היא אשליה. כך שבעצם אין באמת 'אישיות'.
האישיות 'המוצקה' שלנו, לא באמת קיימת. זו רק תנועה מהירה של אלקטרונים. חלקיקים שליליים.
מה שקיים באמת זו הנקודה האלוהית שבתוכנו._

זה מדהים, כי הבחור שאני מתארחת אצלו עכשיו, אמר לי שרבי נחמן אומר, שמה שמשותף לכל בני האדם זה רק הטוב שבנו.
זה כל-כך מתאים.
כי הטוב שבנו זו הנקודה האלוהית - הגרעין, ומסביבו סובבים אנחנו המדומים.
וכפי שכתבתי - החלקיקים ה'שליליים' שבנו הם הנפרדים, להם כל אחד יש מסלול נפרד. והחיובי - זה המרכז, והוא קבוע, וגם משותף לכולם.

וכשאני חושבת על זה, זה בסדר.
כי החלקיקים ה'שליליים' יוצרים את התנועה, את האשליה של הקיום - וזה בסדר, כי זו הבחירה האלוהית, שהיא גם בחירת הנשמה שלנו - ליצור עולם אשלייתי ולחוות אותו.

כך שאין רע בכך שזו אשליה, ושהיא מבוססת על ה'שלילי'.
אני גם שמה לב לדמיון אותיות המרכיבות את המילים 'אשליה' ו-'שלילה'.

(אם רוצים ללכת עם זה יותר רחוק, אז שתי המילים 'אשליה' ו-'שלילה' מכילות את המילה 'שלי'. וה'שלי' הזה זה חלק גדול ממה שיוצר את תחושת הנפרדות בין אדם לאדם, או מה שנובע ממנה.)
(המילה 'שלי' בעצמה, כשהיא מוטעמת במלעיל, משמעותה 'אשליה')
(ובלי קשר ישיר, כבר מזמן רציתי להגיד שנראה לי שרוב המלחמות מתחילות מהמילה 'שלי')

[סוסת_פרא*]

נספר מאירועי הימים האחרונים:

אתמול נשלחתי אל השוק לעשות קניות.
מצד אחד זה היה טוב, כי יכולתי לבחור לי פירות וירקות כפי טעמי וצרכי.
מצד שני, אני שונאת קניות !

מה גם, שהייתי צריכה בדרך לשכפל מפתח.
המארח שלי (מעכשיו נקרא לו 'אור', ברוח הטרנד העכשווי . אבל סתם, זה באמת מתאים לו...) - אז אור אמר: 'זהו, מעכשיו את חוזרת לציוויליזציה'.
זה ממש לא מצא חן בעיניי. מי רוצה לחזור לציוויליזציה.

אני כל-כך מכירה את עצמי איך שאני עושה קניות. פשוט מייגע.
אני בודקת איפה הכי זול כל דבר, ובכל דוכן אני קונה רק מה שהכי זול. ובדרך אני גם שואלת, ומתלבטת. הולכת וחוזרת. וזה לוקח ככה שעות.
ועוד בחום הזה, עם הכובד של השקיות, זה מוציא ממני סוסת פרא מזיעה ועצבנית.

בסוף גם התווכחתי עם מוכר אחד שאני רוצה רק חצי קופסאת תאנים בעוד הוא התעקש למכור רק קופסא שלמה.
טוב, לא בדיוק התווכחתי.
פשוט עמדתי שם, ושוב ושוב הסברתי לו שאני צריכה רק חצי קופסא, ובבקשה מה אכפת לך לתת לי רק חצי קופסא.
אחרי שהלכתי ואחרי כמה דקות שוב חזרתי עם פרצוף של 'נו, תן לי חצי קופסא' הוא נשבר .
עכשיו הוא כבר ויתר על הפוזה הכועסת של המוכרים בשוק, וצוחק אמר: 'ניצחת אותי'.
ואני: 'בכלל לא רציתי לנצח. רק רציתי תאנים'.

אז בסוף קיבלתי גם הצעת נישואין !
(עד שהוא הבין שממני לא ייצא לו שום תבשיל יותר מורכב מחביתה - במקרה הטוב...)

זה נחמד להסתובב שם.
אבל פשוט אין לי סבלנות לקניות ! אין לי, ומעולם לא הייתה לי. שונאאאאאאאאאאת את זה !

על כל פנים, חזרתי סוף סוף עם כמות יפה של פירות וירקות תאווה לחיך.
ובא לציון גואל.

(בעצם, התאנים כל-כך טעימות, חבל שלא לקחתי קופסא שלמה. )

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

אתמול בערב, אחרי השוק, עשיתי טיול קטן לגן סאקר.
ואחר-כך היה השיעור בפרשת השבוע.

(אני מרגישה קצת לא שלמה עם מה שכתבתי קודם על פרשת השבוע.
כי למרות שיש לי דעות מסוימות על כל מיני נושאים, אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין מה זה רוצה להגיד, ואולי אני מתנגדת למשהו שאני לא מבינה.
כלומר, אני לא מצליחה לפענח את הבפנים של זה. וכמו שזה ככה, בהבנה המיידית, זה עושה לי רע.
אבל מותר לי גם להגיד דברים שאני חושבת באותו רגע, בלי שאני שלמה עם זה לגמרי אחר-כך. )

**********

היום הלכתי לטיול דרך השוק לרחוב יפו, לרחוב הלני המלכה, למגרש הרוסים ולשכונת מוסררה, ויצאתי לכיוון החומה, עליתי לכיוון שער יפו, וחזרה בדרך יפו, ודרך המדרחוב.

אמרתי כבר שאני לא מכירה את ירושלים כמעט בכלל. (קודם בכלל לא, ועכשיו מאז שאני בירושלים אז טיפה כן).
זה נורא כיף פתאום להכיר. ולראות מקומות ושכונות ששמעתי את השם שלהם כבר מזמן, אבל לא ידעתי איפה הם ואיך הם נראים.

האמת שבירושלים כנראה כמעט הכול יפה, אז ממש לא משנה לאיזה כיוון אלך - זה יהיה יפה.
טוב, לפחות באיזור שאני נמצאת בו עכשיו.
אני מסתובבת בשכונת נחלאות - וכל סמטה קורצת לי. וגם רחוב יפו עצמו מלא בתים יפהפיים.

ברחוב הלני המלכה, ראיתי מקום שכתוב החברה להגנת הטבע, וכשהצצתי דרך השער, החצר נראתה לי כל-כך יפה שנכנסתי פנימה.
לפי איך שהיא מעוצבת, נראה שזה מיועד למבקרים. אבל אני לא ידעתי, סתם נכנסתי.
המבנה פשוט יפהפה. ואני כל-כך אוהבת את העיטורים האורנמנטליים העתיקים האלו. ממש מרגש לראות את זה.
ויש שם הרבה צמחייה מטופחת.
וגם המון כלים ישנים ומעניינים של חקלאות. גם מוּכּרים כמו אבני ריחיים, וגם לא מוכרים כמו 'קילון' (שכחתי מה זה), או 'בורג ארכימדס'.

הסתובבתי שם בשבילים ונהניתי.
בסוף יצא לי לדבר עם הגנן, הוא סיפר לי שזו הייתה אכסניה לצליינים רוסיים, שרוסיה קנתה את אדמתה ובנתה אותה בכספה, ולכן עכשיו רוסיה רוצה את המבנה והשטח בחזרה. ושאולמרט כבר הבטיח להם.
זה היה מצער לשמוע.
(למרות שאני לא יודעת עם מי הצדק).

***********

משהו שנורא אהבתי לראות:
באחת הסמטאות בנחלאות, ראיתי שני ילדים בנים, משחקים חבל ! כמו פעם !
הם קשרו קצה אחד של החבל לעמוד, ואחד מהם סובב והסביר לשני איך לקפוץ והשני קפץ, או לפחות ניסה.
שני דברים היו לי מאוד מעניינים - גם שבנים משחקים בחבל (אני תמיד ראיתי רק בנות), וגם שבכלל מישהו עוד משחק היום בחבל. אני בקושי רואה ילדים משחקים ברחוב. היום רוב הילדים יושבים על המחשב או מול הטלוויזיה.
אולי פשוט לילדים האלה אין מחשב. (וטלוויזיה?)
זה היה ממש מרגש לראות שני ילדים פשוט משחקים ברחוב.

***********

עשיתי היום שני דברים חדשים ומעניינים, בנושא של 'ליקוט אוכל מהרחוב':

בדרך, עברתי במדרחוב, היכן שיש שולחנות וכסאות שאוכלים שם. לא ישב שם אף אחד, וראיתי שקית מונחת על אחד השולחנות.
בדקתי את תוכנה, ומצאתי שם כמה מגשי אלומיניום שבחלק מהם עוד היה אוכל. טעמתי קצת צ'יפס, ולקחתי מגש עם אורז ותפוחי אדמה, שהיה די מלא. וגם פיתה.
מה שהיה חדש בזה, שעשיתי את זה בגלוי, מול אנשים.

בדרך חזרה, לא ממש הייתי רעבה, אבל הייתה לי תשוקה חזקה למתוק.
ראיתי אישה מבוגרת וחייל יושבים ליד שולחן יחיד במדרחוב ואוכלים כל אחד וופל בלגי, שנראה משובח ביותר.
החלטתי לשבת ולהמתין שהם יסיימו.
בתקווה שהם ישאירו משהו, ויילכו לפני שהמלצרית תיקח את זה.
חיכיתי וחיכיתי, והרגשתי כמו חתול.
בסוף הם סוף סוף קמו, ואחרי שהתרחקו קצת, פשוט התיישבתי ליד השולחן בנונשלניות, כאילו זה המנות שלי, ואכלתי בכיף את הוופל הבלגי, ועוד כדור קצפת.
רק מה, החוצפנים האלה לא יכלו להשאיר קצת יותר? והם עוד לקחו איתם את המילקשייק...

הניסוי עבר בהצלחה. היה ממש כיף וטעים.

[בן_עמי*]

בס"ד
ליד התחנה המרכזית יש אוטובוסים לישובים ליד חברון.
נוף נהדר, יהיה לך כייף לטייל ביישובים, אני חושבת.

[סוסת_פרא*]

היום 'אור' רצה לראות לתוכי.
הוא הסתכל לי בעיניים, ואחרי רגע משהו בו נפעם והוא שואל 'מי את? תגידי לי, מי את?'

הוא אומר שהוא ראה אישיות שהייתה לה השפעה גדולה על ההיסטוריה.
אישיות שלקחה על עצמה הרבה עול, וסבלה בשביל הרבה אנשים.
מעניין מאוד....
אמר שזו דמות שונה מאוד מאוד ממה שאני היום.

לרגע נדאגתי, כי חשבתי שהוא אומר שאני רחוקה מאוד ממה שהוא ראה בי כנשמה.
אבל לא הבנתי ממש מה הוא ראה.

אני מאוד מקווה שאני לא עד כדי כך רחוקה.
למרות שאני יודעת שיש לי עוד המו-ן דרך, אני בכל אופן מרגישה שאני בדרך הנכונה.
ואני באמת מקווה שזה כך.
אני גם יודעת שיש מקום בתוכי שיודע להיות מאוד כריזמטי ומנהיגותי, אם כי זה עדיין לא בא לידי ביטוי.
אני מקווה שיש לי משהו טוב להביא לאנושות.
בינתיים אני בעיקר בשלבי החקירה, וגילוי יבשות חדשות.

[בן_עמי*]

חוץ מזה, למה לא תחשבי איך לפתוח אוטובוס, זה מקום נהדר לישון בו כשצריך.

[סוסת_פרא*]

אני מאוד אוהבת לדבר עם 'אור'.
הוא מאיר לי הרבה נקודות יפות. ומספר לי הרבה דברים.
הוא מקושר מאוד ליהדות, אבל הוא לא דתי.
מאמין בתנ"ך, אך לא מאמין בחז"ל כקובעי הלכה.

ואם מישהו חשב 'לשדך' לי אותו, אז לא !
הוא חזק בקטע של גבולות, בדיוק המקום שאני הולכת החוצה ממנו.
פשוט בלתי אפשרי...

על כל פנים, יש לנו המון מה ללמוד אחד מהשני....

*********

הוא מנסה להסביר לי תובנה שלו שנקראת 'להחזיק חלל'.
שזה אומר, שהרבה פעמים אנו מנסים למלא את החלל שבנו במשהו זמני.
במקום לחכות לדבר האמיתי.

ושכדאי ללמוד 'להחזיק חלל' - כלומר ברגע שעולה הצורך הזה, שמתברר כלא אמיתי, לא מיד לרוץ למלא אותו.
לנסות להישאר עם החלל הזה קצת, ולבדוק - מה באמת אני צריך.
והאם אני באמת צריך את המילוי הזמני הזה.

יש בזה משהו שמדבר אליי.
למרות ששוב - זה די הפוך מהדרך שלי.
כאן יש בעצם שימת גבולות. לא לאפשר לעצמי את מה שאני רוצה באופן מיידי.
ואני מאמינה שהאיפשור, גם לצרכים מדומים, הוא זה שיאפשר לי ללכת הלאה מזה.

אבל, כן, אני יכולה אולי להשתמש בזה בצורה כזו:
לא להחזיק את החלל הזה בכוח, אלא רק לזמן מה לנסות להישאר איתו ולבדוק עם עצמי איך זה מרגיש ומה אני באמת רוצה. ואחר-כך, אם עדיין ארגיש את הדחף למילוי - אז אתן זאת לעצמי בלי מלחמה.

כך או אחרת, אני אוהבת את המושג 'להחזיק חלל'.

[סוסת_פרא*]

הוא טוען שהחלל חשוב.
שרק מתוך החלל אפשר לברוא דברים.
כמו שהעולם נברא מתוך חלל - כאשר אלוהים צמצם את אורו.
לכן כשמזהים חלל, חשוב להחזיק אותו, ולא למהר למלא אותו בדברים.
עד שיבוא המילוי האמיתי.
או ייברא מתוך החלל הזה?

(אני כותבת במילים שלי. מקווה שאני כותבת נכון)

[פלונית*]

פעם, לפני 17.5 שנה, נפרדתי מחבר שאיתו חייתי 3 שנים. הפרידה היתה מאוד קשה מבחינתי, אבל זה לא קשור.
מה שרציתי להגיד זה, הייתי בדרך לעשות את מה שאת עושה, אבל התפשרתי על לחיות בצריף, ישבתי אצל זוג חברים והם אמרו לי שישן אצלם בחדר הסמוך, מישהו שגר בצריף הזה בעבר, וכדאי שאני אחכה עד שהוא יתעורר.
כשהוא התעורר הוא אמר לי- זה לא בשבילך.
אני חיה איתו כבר 17 שנה מאז.

[סוסת_פרא*]

דבר מעניין נוסף שסיפר לי:

בהקשר לפתיל תכלת בציצית,
יש מאמר מוכר של חז"ל (שחלק ממנו הפכו לשיר):
"מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין?
מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר
ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד".

הסיבה שחז"ל מביאים - שברגע שיראו את התכלת שבציצית, דבר יזכיר דבר, עד שייזכרו באלוהים, (שלכאורה יושב על כסא הכבוד).

והרי אלוהים - הוא התכלית.

'אור' סיפר לי שבעצם המילה תכלת קשורה לתכלית (אולן אותיות).
ושהרב מרדכי אילון מסביר את זה כך:
כמו ים - שמקרוב המים נראים שקופים, אך מרחוק הם נראים תכלת.
ושמים - שמקרוב האוויר נראה שקוף, אך מרחוק הוא נראה תכלת.
כך זה, שכדי לדעת את התכלית (התכלת) יש להסתכל על הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה.

אני חושבת גם שהמילה 'תכלת' כוללת בתוכה את המילה 'כל'. אולי נגזרת ממנה.
יש משהו מיוחד במילה תכלת.

********

וברוח העיסוק בבית המקדש (ארכיאולוג, הר הבית..., זוכרים?)
מצאתי ש:

'תכלית' + 1

[h=4]

'בית המקדש'[/b] ([/h] 861 בגימטריה)

כלומר, כשהאחד, אלוהים, הוא הוא התכלית של הכול עבורנו - רק אז בית המקדש יכול להתקיים.

[סוסת_פרא*]

מעניין שהקטע של הגימטריות בדרך כלל מצליח לי דווקא עם דברים מהיהדות.
עם דברים אחרים זה לא כ"כ הולך....

[סוסת_פרא*]

סיפרתי על "פרוייקט סינון העפר מהר הבית".

למרות שמלכתחילה לא היה לי עניין מיוחד בנושא, אני מרגישה שזה מדבר אליי בכל זאת איכשהו, במיוחד אחרי שראיתי את הסרטון -
סרטון מרגש - 3 שנים לפרוייקט
בלוג של הפרוייקט (לצערי באנגלית).

[סוסת_פרא*]

אופק, אחלה חזון !

בן עמי, איפה יש אוטובוסים שאפשר להתנחל בהם?

פלונית, יפה הסיפור שסיפרת. נשמע משמח. (בתקווה שהזוגיות אכן טובה)

[בן_עמי*]

בס"ד
בן עמי, איפה יש אוטובוסים שאפשר להתנחל בהם?
בהתנחלויות גדולות הם לפעמים חונים ברחוב. בעיר תצתרכי לברר איפה מחנים אותם בלילה ולהתגנב..
אבל כדאי לצאת לפני שהנהג מגיע..

[בן_עמי*]

בס"ד
אפשר גם באמבולנס. אבל את צריכה לבדוק איזה אמבולנסים לא פעילים בלילה, לפעמים שוכחים לנעול..
או להיכנס לתחנה, לתפוס מיטה פנויה, ולשכנע אותם שאת מתנדבת..

[פלוני_אלמונית*]

_אתמול נשלחתי אל השוק לעשות קניות.
מצד אחד זה היה טוב, כי יכולתי לבחור לי פירות וירקות כפי טעמי וצרכי._

אני לא מבינה את הקטע שלך עם לשלם על אוכל.... כשמישהו אחר משלם זה בסדר לקנות אוכל? או שאת אף פעם לא מוכנה לשלם על אוכל?

כי הרי , כשאת מתארחת אצל אנשם מישהו אכן משלם על האוכל, לא?

[אתי*]

תודה על הסרטון,
יותר מכל הוא עצוב ומזכיר לי מאוד את 1984 של ג'ורג' אורוול,
רק שפה מעבר למחיית הזכר ע"י שינוי מילים ושליטה על המחשבות, אלא ע"י מחיית כל זכר - במובן הכי מעשי. פשוט חפרו אותו והשליכו הצידה.

[סוסת_פרא*]

אבל כדאי לצאת לפני שהנהג מגיע..
אהה ! כאן הקטץ' !
נראה לך שאני מתעוררת בשעות כאלו?!

חשבתי שאת מדברת על אוטובוסים נטושים....

**********

אתי, כן, גם לי זה היה מאוד עצוב. למרות שהנושא הזה כמעט לא היה לי במודעות עד עכשיו...
אבל אל תדאגי, אי אפשר באמת למחות כל זכר.
מה שהוא אמיתי סופו להתקיים.

**********

אני לא מבינה את הקטע שלך עם לשלם על אוכל....

פלוני אלמונית, אני מקווה שלא שאלת בקנטרנות.
בכל אופן אענה לך.

יש כאן אולי 3 עניינים שקשורים זה בזה:

1. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אוכל. כסף רק לדברים מאוד חיוניים שעולים תוך כדי הטיול, שאני מקווה גם אותם למעט במשך הזמן.

במיוחד כיוון שאני רוצה לטייל עוד זמן בלתי מוגבל - עליי להיות עוד הרבה יותר מחושבת.

1. חלק מהרעיון של הטיול זה להתבסס על מה שניתן לי - על ידי אנשים או על ידי הטבע, ובכלל מה שהיקום שולח לי. מה שיש -יש, ומה שאין - אין. (ותודה לאל יש).

על כל פנים, אנשים בוחרים לארח אותי, כמידת רצונם.

1. אני רוצה ללמוד לחיות עם כמה שפחות כסף, ובהמשך אולי אפילו בלי להתבסס על אירוח אצל אנשים. בינתיים אני מתאמנת על זה בכל מיני דרכים. אבל אם ארשה לעצמי עכשיו להוציא כסף, לא אוכל להתאמן באמת. כי האפשרות של להשתמש בכסף היא הכי זמינה, ואז זה מונע מלראות אפשרויות אחרות.

על כל פנים, זאת הבחירה שלי עכשיו. ומי שזה מתאים לו גם - רוקד איתי את הריקוד.

[סוסת_פרא*]

מאוד נכנס לי לראש הנושא הזה של 'להחזיק חלל'.

למשל, אני חותכת סלט לארוחת צהריים, ותוך כדי זה אני כבר מנשנשת.
קשה לי לא לאכול עד שהארוחה תהיה מוכנה.
אני משתדלת לשים לב לזה שאני בעצם מנסה פה למלא חלל.
ואז אני מתבוננת בחלל הזה ומניחה לו להיות.
לפחות לזמן מה.
זה מעניין.
זה טוב לראות למה אנחנו כל הזמן מרגישים צורך למלא את החלל.

דוגמא נוספת שאור נתן בעניין הזה:
הרבה אנשים כשיושבים בשירותים מרגישים צורך לקרוא עיתון או לפתור תשבץ.
במקום פשוט להיות שם עם השקט.
(ואני למשל, סופרת דברים בראש... )

אני כבר מזמן טענתי שמה שקוראים 'שעמום' זה פשוט הקושי להיות עם עצמנו ועם המחשבות שלנו.
זה רצון תמידי לברוח.
זה מאוד מתקשר לדברים שלו.

בעצם, אולי פשוט אצטט מתוך דברים שהוא כתב (ההדגשות הן שלי, וגם ההפרדה בין הפסקאות):

_על-פי הקבלה העולם נוצר מהחלל – מהאין. הבריאה זה מלשון בור. ה' הסתלק והשאיר חלל, והעולם נוצר מחלל זה. מכאן שהיצירה המשמעותית והאמיתית ביותר באה דווקא מתוך החלל, ולא מתוך שינוי צורה או זרימה ממקור חיצוני.

נראה לי שבחיים שלנו אנחנו כל הזמן עסוקים במילוי חללים.
אומרים שהרצון מקורו בחוסר. אין רצון ללא חוסר, כך שכל הרצונות שלנו נובעים מחלל מסויים.
הבעיה שלנו היא שאנו ממלאים את החלל הזה כל הזמן במילויים שלא ממש מתאימים לחלל, והמילוי הוא זמני, לא מפרה, וסותם את האפשרות למילוי של הדבר הנכון.
אוסיף ואומר, שזה אף סותם את התודעה שלנו מלזהות מה באמת חסר לנו – מה הוא בעצם הרצון האמיתי שלנו. [...]

הבנתי שזמן המְתנה הוא מן סוג של חלל. לא צריך תמיד למלא אותו.

נזכרתי בכך שראיתי פעם לפני שנים רבות בטלוויזיה, בתוכנית שלוש ארבע חמש וחצי (למי שזוכר) את צ'ומפי שנשאר לבדו בחדר השינה וכל הזמן קורא למישהו שיהיה איתו, בגלל שהוא מפחד מאיזה שד. לשד הזה קראו שיעמום.
התובנה הזו שהשעמום הוא רק סוג של שד דמיוני ואין בו ממש, הופנמה אצלי חזק.
תמיד הפריע לי אנשים שאינם מסוגלים לשבת בשירותים בלי איזה ספר או מגזין. גרוע יותר הוא לעשות מקלחת עם רדיו דולק או ללכת לריצה עם ווקמן.
במילים אחרות, אנשים עושים הכל רק כדי לא לשמוע את הקול הפנימי שלהם, ואז בסוף הם לא מבינים למה הם לא יכולים להרדם בלילה. [...]

החלטתי להחזיק את החלל ולא למלא אותו בפעילות אחרת, שבין כה וכה, לא היה לי גם מספיק זמן לעשות משהו משמעותי (לבשל פסטה זה רק 10 דקות). אז פשוט ישבתי לי בשולחן האוכל והתבוננתי.
חוויתי את הרגע ומתוך כך חוויתי גם את ה'.
למעשה פיניתי מקום, והבנתי שמה שבאמת היה חסר לי זה חיבור לה'.
אותה חוויה הביאה אותי ליישוב הדעת, ולבהירות מה באמת אני צריך לעשות הערב.
במקום לחפש תנועה מהחוץ אל הפנים, אולי נכון יותר ליצור תנועה מהפנים אל החוץ.

אז מה הקשר בין בריאה, בור ובריאות?
בור זה חלל שנשאר פתוח.
החולי בא כאשר אנחנו מאכילים את החלל הזה כל הזמן בג`אנק פוד זמני שרק נותן תחושת שובע אבל לא ממש משביע.
המחלה היא גם מלשון חלל, אבל מ' החליפה את הל' הנוספת. מ' אולי מייצגת את המילוי, שכל מטרתו היא רק למלא ואין לו שום משמעות אחרת.
ההבראה תבוא רק בכך שנפנה מקום מחדש.
נרפה ולא נעשה כלום, הבור יפער שוב, ואז נבין מה אנחנו באמת צריכים ונקבל אותו. אולי נגלה שהדבר הזה כבר נמצא אצלנו, וכבר יש לנו אותו._

מקסים, לא?

על כל פנים, נראה לי שגם תובנה כזאת, מין הראוי לה להתייחס אליה כאל תובנה ולא כאן חוק או ציווי.
ולתת לה להשפיע עליי, מבלי להכריח את עצמי לזה.


כאשר אני יכולה 'להחזיק את החלל' - מה טוב.
וכאשר הצורך במשהו מתחזק בי מאוד - אתן לו את מבוקשו. זו דרכי. בדרך של חמלה ונועם לעצמי.
בתובנה זו אני יכולה פשוט לעיין, ולהניח לה לחלחל.

[סוסת_פרא*]

זה מתקשר לי לדברים שדיברנו בשיעור פרשת השבוע.

על הפסוקים בהפטרה:

וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

דיברנו על זה שלפעמים הדבר האמיתי הוא לא בדברים הגדולים והבומבסטיים, אלא דווקא בשקט, ב'קול דממה דקה'.
(אם כי, אני מתקשה להבין אם זו דממה, אז מה הכוונה שיש לה 'קול'...)
אלוהים נמצא דווקא שם. בדממה. לא ברוח, לא ברעש ולא באש.

ואור סיפר שכשהיה ילד היה לו חלום שחוזר על עצמו כמו מסך לבן, שעליו קו שחור (כמו במוניטור של מישהו שנפטר) שיש לו צליל אחיד ודק מאוד מאוד נעים ומשרה שקט, וכדי לשמור על הצליל האחיד הזה, הוא צריך מאוד להתרכז, כי כל דבר יכול להפריע לזה.
וכשהיה נמאס לו, אז היה מתחיל לקפוץ עם המחשבות ולעשות 'רעש', ואז הקו היה מתחיל לקפוץ.
ואז הוא כמו הרגיש לידו דמות מאוכזבת ממנו (אולי אלוהים), ואז הוא חזר והחזיק את הקו-צליל הזה. רק שזה כבר לא היה אותו הדבר.

אולי הצליל שהוא שמע, זה ה'קול דממה דקה'.
שמצד אחד זה צליל, אבל מאוד דק ואחיד ומשרה שקט, ומצד שני זו דממה.

ובעצם, לשמור על הצליל הזה, זה כמו ה'להחזיק חלל'.
כי תחושת ה'שעמום', הקושי להיות בַּדממה, עלולה לגרום לנו לרצות לשבש את הצליל הזה.

זה איכשהו הזכיר לי שבהודו המורה שלי ליוגה לימד סוג מסוים של מדיטציה שמתבסס על הקשבה לצליל הפנימי.
כי כידוע, גם כשאוטמים את האוזניים לחלוטין מכל רעשי החוץ, תמיד יש צלילים פנימיים שנשמעים כאילו מתוך האוזן.
המורה שלי אמר שבין הצלילים האלה יש צליל אחד שצריך למצוא, לשמור עליו ולהקשיב לו במשך כל המדיטציה.
הצליל הזה נשמע דומה לצליל שמשמיעים ע"י קערות טיבטיות.
אז לפעמים היינו מתחילים את המדיטציה עם הצליל של הקערות הטיבטיות, כדי לעזור לנו למצוא את הצליל הזה בפנים, ואז היינו ממשיכים לבד.
לצערי, אני לא כל-כך הצלחתי למצוא את הצליל הזה.
כלומר, כן שמעתי את הצלילים שבתוך האוזניים, אך לא תמיד הצלחתי לזהות מתוכם את הצליל המסוים האחיד הזה.

אולי זה אותו הצליל שאור דיבר עליו.

**********

ואני שואלת את עצמי אם יש גם דממה מוחלטת.

כי קול דממה דקה - זה עדיין קול.
והצליל הזה שבתוך האוזן - הוא עדיין סוג של צליל, גם אם הוא רק פנימי.

ואיך אנחנו כבני אדם יכולים להיות בדממה פיזית מוחלטת, אם גם כשאנו אוטמים את האוזניים לגמרי, תמיד נשמע צליל מבפנים?
האם אין אפשרות בשבילנו לדממה מוחלטת? (זה קצת מאכזב)

והאם ביקום יש דממה מוחלטת?

הרי גם המדע נדמה לי מצא שהחלל כן עשוי מחומר מסוים. (נדמה לי)

• האם יש דממה מוחלטת?

האם יש חלל מוחלט?*
איפה?
.

[סוסת_פרא*]

ועוד בהקשר לזה, אני רוצה להתייחס גם למשפט של אור שציטטתי קודם:
חוויתי את הרגע ומתוך כך חוויתי גם את ה'.

היכולת הזו להיות בַּדממה, זו היכולת להיות בַּרגע.
באותו רגע שאתה פשוט נמצא, בלי לנסות למלא את הרגע במשהו. פשוט להיות. עם מה שיש.
עם עצמי. עם המחשבות. עם מה שיש באותו רגע.

אני נזכרת בזה כפעם בפעם.
כשאני מצליחה, זה עושה לי טוב.

זה מזכיר לי את הספר "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טול.
קראתי אותו כבר כמה פעמים.
וכל פעם זה עוזר לי לחזור אל הרגע.

גם בטיול הזה, ואפילו במיוחד, כשמצד אחד יש כל-כך הרבה יופי, ומצד שני כל-כך הרבה דאגות.
אני לפעמים חושבת לעצמי כמה יופי יש עכשיו, וכמה קשה לי לראות אותו, כי אני מלאה במחשבות על העתיד.

ושמתי לב לזה שכבר תקופה ארוכה לא חשתי את תחושת האושר שהייתה לי בתקופות אחרות.
אושר פשוט לפקוח עיניים בבוקר.
אושר כשאני הולכת, כשהרגליים שלי דורכות על הארץ.
אושר כשאני אוכלת.
אושר כשאני שוטפת כלים.
פשוט אושר מבפנים. שלא תלוי בכלום.
אושר בכל דבר קטן.
והלא כבר ידעתי את האושר הזה, ולאן נעלם לי?

היו לי תקופות שהאושר היה פתאום מציף אותי, עד שהיה בא לי לבכות מרוב אושר.
שמחה שעולה על גדותיה.

בטיול כבר כמה פעמים שמתי לב איך אני מתקשה לחזור לזה:
או שמעסיקות אותי דאגות ומחשבות.
או שכשאני נמצאת במקום אחד, אני כבר רוצה להיות במקום הבא.
אני הולכת לטייל, ובמקום ליהנות ממה שרואות עיניי ולשהות בו, אני חושבת על כך שאני צריכה להספיק עוד. ושלא אחמיץ משהו במקום אחר, ואני מדרבנת את עצמי ללכת משם הלאה.
ואיפה נמצא האושר?
ואיפה נמצאת השמחה?

ובלילה שהגעתי לכאן, פתאום חזרתי להרגיש את האושר הזה.
כשישבתי לי לבדי ליד המחשב, פתאום זה הציף אותי, וכמעט שהיו לי דמעות בעיניים.

כן, *בלי קשר למה שהיה אתמול ולמה שיהיה מחר.
רגע שכולו עגול ושלם. רגע שהוא שלי ואני שלו.*

אני נוכחת ברגע.

נכון שלו היו לי תנאים קשים, אולי היה קשה יותר להיות ברגע.
אבל כשהתנאים שסביבי נעימים ומאפשרים - על מה ולמה אשכח את היופי, ולא אודה על המתת.

ואני מבחינה, שכשאני עם הדברים הקטנים, במיוחד הדברים שאפשר לחוש ממש -
מודעת למגע שלי בכלי ובמים כשאני שוטפת כלים. לתחושת המים, לעוצמת התפיסה בכלי, לחיוּת שבאצבעות.
מודעת לרגליים שדורכות על האדמה. אומרת תודה על האפשרות הזאת.
מודעת ללעיסה ולבליעה. אומרת תודה על העיכול.
אז כשאני עם הרגעים האלו - אני מסוגלת יותר לחוש אושר. שמחה מתפרצת.
אני יותר מרגישה את אלוהים ברגעים האלו.
אני מרגישה את החיות שתוססת בגופי.
אני מרגישה את ההוויה בעוצמה.

כן, להסכים להיות ברגע.
להסכים להיות בדממה.
והלב נפתח לאלוהים. ומכיר תודה על הקיום.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אפרופו כל מה שכתבת על תכלת.
לפני חמש ומשו שנים חלמתי חלום בו היתה אישה זקנה
שאמרה לי שאני צריכה לשנות את שם המשפחה שלי לתכלת והוסיפה "מלשון תכלית".
הייתי שני סנטימטר ממשרד הפנים על מנת לשנות ואז האיש שלי שאז הכרנו ממש שבוע
או משהו כזה הניע אותי מזה (כבר החלפתי כמה פעמים שמות אבל זה כבר נושא אחר.
במקביל ביררתי לגבי התכלת בציצית ודווקא אמרו לי שזה בא מ"כיליון" ולא מ"תכלית"...

[סוסת_פרא*]

אני כנראה עומדת להיות כאן לבד בשבת.

בשבת האחרונה שהייתי בירושלים (אצל השותפות) שמתי לב שזה לא נעים לי.
יש משהו נחמד בלהיות לבד כך וכך זמן, אך במיוחד בשבת, כשכולם יחדיו מסביב לשולחן אני רוצה גם.

הייתי נורא רוצה שמישהו יזמין אותי לארוחת שבת בשבת הקרובה.
כתבתי את זה ב-ככר השוק.

(חוצמזה, אשמח להצעות לטיולים רגליים נחמדים בירושלים)
(בדף בית)