איזה מזל ששבת היום, כך שיש איזו הפוגה ולא מצטברות עוד ועוד תגובות שחשוב לי להתייחס אליהן (-:

ארוך, לכן מזכירה לכל אחת שזה אינטרנט. את לא חייבת לקרוא. את לא חייבת לקרוא הכל. אני לא כופה עלייך. תקשיבי לגבול שלך. כשנגמר לך הכוח לקרוא, כולל לפני שהתחלת בכלל - תפסיקי
אני אתחיל דווקא לא בתשובה לשאלות שעלו, אלא בהשוואה בין איך שהייתי עונה לכן פעם, לאיך שאני עונה היום (
ביום הזה ממש
פעם, הייתי רואה ששאלו אותי והייתי מתמלאת תיכף ומייד תחושת אחריות ומתיישבת לענות.
[בניסוח 'מנתח' אולי אפשר להגיד: הובע צורך חיצוני ממני ואני מייד הייתי קשובה לציפיות מבחוץ ונעניתי, בלי לבדוק עם עצמי... כלום...]
הפעם, קראתי, הנהנתי, שמחתי, ואמרתי לעצמי 'המממ כן, אני רוצה לחשוב על זה עוד קצת לפני שאענה'.
התווספו עוד תגובות והיה לי כבר מה להגיד, אבל
קודם כל בדקתי עם עצמי האם זה מתאים לי עכשיו.
- אה, לא כרגע, קודם אני אתרגל את הצ'י קונג שלי.
- אה, עדיין לא, עכשיו אוכל את ארוחת הבוקר שלי.
- אה, לא כרגע, אני מתארגנת ליציאה, זה יחכה.
כך שההבדל הראשון היה, ששמתי את ה'ציפיות מבחוץ' במקומן.
הן שם, על השולחן, אני מודעת להן ואני מלאת נכונות וכוונות טובות להיענות להן -
אבל קודם כל בדקתי עם עצמי
- האם מתאים לי כרגע לטפל בזה?
ההבדל השני היה, שלא תרגמתי את ה"ציפיות מבחוץ" לשום סוג של לחץ או סטרס ולא הרגשתי רע עם עצמי בשום צורה על זה שלא נעניתי מייד ובזריזות.
בכל רגע ורגע הייתי בשלווה עם זה,
- בתוך ידיעה ברורה שיש לי חופש בחירה מוחלט, אם לענות או לא לענות, ואם לענות - אז איך וכמה ובאיזו מהירות לענות.
כל זה - התנהלות חדשה מתוך מקום ששואל 'מה הצרכים שלי'.
כאשר לא ידעתי מה הצרכים שלי, ולא ידעתי לשאול עליהם בכלל, ובטח שלא נתתי להם מקום, זכות או רשות - הרבה פעמים עלה בי הצורך 'להציב גבול' מתוך איזשהו כעס, או תרעומת.
הרגשתי לפעמים שהזולת לא בסדר כי הוא מעמיס עלי (לא בבאופן, אבל ילד שמדבר אלי כשאני צריכה שקט? מישהו שדוחף אותי באוטובוס?).
אבל זה לא היה קשור לזולת בכלל.
זו התובנה הענקית שנחתה עלי כשהגעתי במסעי למקום החדש והלא מוכר הזה, שבו אני זוכרת לשאול את עצמי מה אני צריכה, מה חשוב לי כרגע, מה טוב לי, מי אני ומה אני רוצה, וגם
מרגישה ראויה לכך שהצרכים שלי יתמלאו ולא אחרונה בסדר העדיפויות בחיים שלי (זה הולך ביחד) -
זה לא קשור לזולת בכלל!!!!! בכלל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לי מלים להדגיש את זה, אז אולי רק אשלח פה להרצאה המרגשת של
אניטה מורג'אני המקסימה, שהבריאה מסרטן תוך ימים לאחר שעברה חוויה של כמעט-מוות
אני זוכרת שישבתי מול האונקולוגית שלי, ואמרתי לעצמי: היא נותנת לאנשים להכנס לה ללב גם למקומות שהיא לא רוצה שיפלשו אליהם אבל היא לא מחוברת לעצמה אז היא לא יודעת איך לעצור אותם ולשמור על עצמה, ואז כשהיא מגלה פתאום שהם כבר 40 קילומטר בפנים - אז היא מתכעסת... היא לא היתה נאלצת להציב גבול כל כך כעוס אילו היתה יודעת לעצור בעדינות, בזמן.
ובאותו זמן חשבתי לעצמי, אני מסוגלת לזהות את זה רק מפני שגם אני הייתי ככה כל החיים.
וזה נפסק
עכשיו (כך חשבתי בפברואר 2015. אני מפסיקה את זה מ-ע-כ-ש-י-ו ).
אני בסך הכל צעד אחד לפניה, לא שאני שולטת באמנות הזאת... P-:
זה היה לפני שנה ומשהו. מאז התקדמתי עוד הרבה. נגיד שאז הייתי בכיתה א' ועכשיו אני כבר לפחות בחטיבת הביניים P-:
תמי כתבה:
_מה הקשר בין הקשב הפנימי לצרכים ובין העולם שבחוץ -
נניח בדוגמא שאישה במסע כתבה למעלה, שבה היא נתקלת בשכנים שמשחקים ממש בפתח הבנין או משהו דומה. זו דוגמא טיפוסית לישראל ויש הרבה מקבילות לה. למשח כשאני עומדת בתור בבית מרקחת ומי שמאחורי ממש נדבק אלי. כמעט נצמד.
בסיטואציה כזו מצבי שלי מאוד ברור לי, אין לי שום בלבול פנימי, ועדיין אני צריכה להציב גבול בחוץ.
הגבול נדרש לא כי לא הקשבתי לעצמי. אלא כי האדם שלידי לא קשוב, לא מתחשב. נושף לי בצוואר כי כך אולי התור נראה פחות ארוך.
הקיצור, נראה לי שביחסים עם אנשים לא תמיד מספיק שאני אהיה קשובה לעצמי.
או שפיספסתי משהו בדברים שכתבתן?_
כשאני יודעת מי אני ומה הצרכים שלי, זה לא חשוב אם האדם שלידי קשוב או לא קשוב. אני מפסיקה לצפות ממנו להיות "מתחשב" כי אני מצפה
מעצמי להתחשב
בעצמי.
נגיד שאני באה הביתה ונתקלת בילדי השכנים שמשחקים ממש בפתח הבניין.
אני אבדוק האם אני יכולה להגיע למדרגות ולעלות או לא.
אם אני יכולה, וואללה זה יכול להיות בשבילי אתגר נחמד ומלהיב, לתת קפיצה למדרגות כי כיף לי ומלהיב אותי לראות כמה רחוק ומדוייק אני יכולה לקפוץ (-:
אם אני לא יכולה מכל סיבה שהיא, אני פשוט אבקש - בחיוך. בשלווה. בלי המחשבה בראש "אוף איזה מעצבנים ולא מתחשבים! למה הם חייבים לשחק בדיוק במעבר! [אייקון כועס]"
כל מה שיעבור לי בגוף יהיה משהו מאוד מאוד מעשי ושליו - מה אני צריכה? להגיע למדרגות. האם זה בכוחי? [אפליקציית בדיקה, עובדת, עובדת, תוצאה:] לא. מה צריך לעשות כדי שאוכל לעבור? מישהו מהם צריך לזוז. מה צריך כדי שזה יקרה? להביע את הצורך שלי לעבור.
אם אני עומדת בתור ומי שמאחורי ממש נדבק אלי. אני בודקת עם עצמי [שוב מפעילה את האפליקצייה P-: ]: אני בסדר עם זה? לא. לא נוח לי. השלב הבא באפליקציה: איך
אני יכולה לשנות את המצב כדי שיהיה
לי נוח? ומתחילה לבדוק: האם אני יכולה לזוז קדימה? וכך ליצור רווח מזה שמאחורי? רוב הסיכויים שהבעיה מתחילה בכך שהרווח ביני לבין מי שלפני גם כן לא מרווח מספיק... אז אני אנסה
לזוז אחורה, כמובן תוך מבט למי שמאחורי שיידע שהכנסתי לרוורס ואני מתחילה לזוז אחורה.
במסגרת הבדיקה, ייתכן שאגלה שמי שמאחורי נדחף עלי כי דוחפים אותו מאחור ואין לו בעצם לאן לזוז.
ואז, יש לי עוד כמה אפשרויות בחירה. לדוגמא, כבר יצא שפשוט פניתי לזה שמאחורי ואמרתי - אני לפניך, פשוט צפוף קצת. וזזתי
הצידה. אני בתור אבל יש יותר רווח מסביבי...
שוב, המחשבה בראש שלי התחלפה.
היא כבר לא: "אוף האיש הזה לא בסדר! למה הוא נדחף עלי! איזה חוסר התחשבות!"
היא עכשיו: "המממ. לא נוח לי. מה אפשר להזיז על לוח המשחק הזה כדי שיהיה לי נוח?"
וזה הופך להיות מין משחק של "מה הצורך שלי כרגע ומה הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות שאני יכולה למצוא פה בין נקודת המוצא "לא נוח לי" לנקודת היעד "נוח לי"?
טלי ב כתבה:
יותר קשב פנימי לא מבטיח לדעתי היענות או אפילו התחשבות בצרכים שלנו (ואז אולי נרצה כן להציב גבול). אני כן חושבת שקשב פנימי (כשם קוד כולל לסוג החוויה הפנימית שבשמת וגנום תיארו) מעלה את הסיכוי לזה.
קשב פנימי יוצר דיאלוג ביני לבין עצמי שבו אני מגלה שמה שחשוב זה שאני אתחשב בצרכים שלי ואז אני גם אהיה בסדר עם זה כשאין אפשרות להתחשב בצרכים שלי (לפעמים המצב הוא כזה שגם חמישים המכוניות שמאחורי לא יכולות לעשות רוורס כרגע ואין לי ברירה אלא לחכות במצב לחוץ, לא קדימה ולא אחורה, עד שמפנים תאונה מהכביש וכולנו יכולים להתקדם, גם אם התינוק שלי צורח במלוא ריאותיו באוטו ולא מתנחם בשום צורה).
מהניסיון שלי, עם אנשים זרים בהקשר של הדוגמא שלי, הניסוח לא ממש עשה הבדל
אני לא רוצה להכליל עלייך אז אני אגיד משהו לגבי עצמי ואולי חלק ממנו יהיה רלבנטי גם עבורך:
כאשר אני לא הרגשתי ראויה, לא הייתי מחוברת בכלל לצרכים שלי ולא ידעתי בכלל לשאול את עצמי "האם טוב לי כרגע" או "מה אני צריכה ברגע זה" - לא משנה באיזה ניסוח בחרתי, המלים לא היו רלבנטיות בכלל, כי אני
שידרתי ללא כל מודעות מצידי אך באופן צלול וברור את תחושת ההצטדקות שלי על עצם החוצפה שאני תופסת מקום בעולם.
לכן התגובות שקיבלתי לא נבעו מהניסוח שלי אלא מהאישיות שפגשה אותי:
- האם חוסר הערך שלי פגש אנשים שכעסו שאני מעזה לתפוס מקום בעולם, דבר שמפריע להם?
- האם פגשתי אנשים שהיו דומים לי, מלאי התנצלות על עצם קיומם המטריח בעולם?
- האם מולי עמדו אנשים נדירים שטוב להם עם עצמם?
מבחינתי המודעות לא אמורה אף פעם לפתור בעיות. היא אמורה לקבל את מה שקורה במקום להמשיך ולייצר התנגדות פנימית
מסכימה ורוצה להדגיש פה בתוך מה שכתבה
ציל צול את הנקודה הכי חשובה:
לקבל את מה שקורה.
לקבל את המציאות כפי שהיא.
לאהוב את מה שיש, אומרת ביירון קייטי.
אני יכולה להיות אני בלי להתנצל גם כאשר הצורך שלי בכלל לא מסופק
בדיוק לזה התכוונתי כאשר כתבתי:
לפעמים, בהתבוננות בלבד. יכול לקרות משהו שלא מתאים לי ואני אתבונן, ואהרהר, ולא אעשה כלום לשנות אותו. הכל טוב כפי שהוא, וזה גם בסדר שלא הכל יהיה לטעמי.
באהבה רבה
