היום הפיצקולה שלי בת 3 חודשים בדיוק. שנת ההולדה הסתיימה והגיע הזמן לספר את סיפור לידתה.
סיפור של לידה בבית, ללא מיילדת (אבל לא לבד), אחרי שני ניתוחים קיסריים ולידה טבעית אחת בבית חולים.
הסיפור הזה מחכה לפורסם כבר מעל חודשיים. זו הגרסה המרוככת
פרולוג
תמיד, כשאני מנסה לחשוב על סיפורי הלידה שלי, מנסה לנסח אותם בראש, עולה השאלה:
מתי מתחילה הלידה?
ביום ההתעברות?
ברגע שבו הבנתי שבסוף גם יצא מזה תינוק?
או כשהתחילו הצירים?
אולי ערב קודם, כשהלכתי לישון בתחושה שלמה ורגועה מאז תחילת ההריון בעצם?
התכוונות
יום ראשון
פגישה עם זוג חברים שילדו בבית לבד לפני שנה וחצי, שכנים.
זוג חברים מאוד טוב, היא בעצם קרובת משפחה שלי ואנחנו מכירות עוד טרם ההריון של הקטן שלה (שנולד בבית בלי מיילדת) במהלך ההריון שלה היינו בקשר לא מאוד הדוק אבל לקראת סופו הייתי עדה לתהליך שהוביל להחלטה ללדת לבד, בלי להיות מעורה בפרטים.
הלכנו לדבר איתם, להבין את המשמעות של לידה ללא מיילדת, איך מתכוננים ללידה כזאת וכו'.
הם מאוד שמחו לדבר איתנו ושמחו שאנחנו שוקלים את זה והבהירו לנו חד משמעית: אם אתם באים ממקום של פחד, זה לא ילך. אתם צריכים לרצות ללדת לבד, בשביל החוויה, בשבילכם, לא כבריחה ממשהו אחר ולא מתוך "אין ברירה"
אני רוצה ללדת בעצמי כבר הרבה זמן. מין פנטזיה כזאת. אהובי מפחד. הלכנו הביתה והתחלנו לעבוד : דימיון מודרך, מדיטציה... מנסים לגלות ולהבין מה אני ואנחנו צריכים כדי להרגיש שאנחנו רוצים ויכולים ומרגישים בטוחים במאה אחוז ושזו אכן הדרך הנכונה.
בימים הבאים ההבנה שלי שזה אכן מה שאני הכי רוצה, מתחזקת, אבל הפחדים עדיין שם... בעזרתו של אהובי (מטפל NLP) אני מבינה מה לכאורה חסר לי: תחושה של עיטוף ובטחון, מין חיבוק אנרגטי כזה.
בשיחת טלפון עם שרה'לה אנחנו מסכמים שאם נרגיש צורך להתייעץ היא תהיה זמינה טלפונית. לבוא או לקחת על עצמה אחריות על הלידה היא לא יכולה ולא רוצה. היו לי כמה שיחות איתה במהלך התקופה שעזרו לנו להבין את הכיוון הנכון בשבילנו (בלי קרול! קודם כל!) בכולן היא דיברה מצד אחד על הבטחון המלא שלה בי וביכולת שלי ללדת, מצד שני קצת על הסיכונים. היא גם נתנה לנו טיפים לקבלה נכונה של התינוק (כולל איך תופסים תינוק ואיך שומרים על הפירנאום), מתי להחליט להתפנות ועוד. וחוט לקשור את חבל הטבור.
ביום שני דיברתי עם תמר וביקשתי שתהיה איתי בלידה (הבהרתי שלא תהיה מיילדת), תמר אמרה שהיא מפחדת שיכאב לי והיא לא תדע איך לעזור לי ולכן לא מתאים לה. אחרי שהתאכזבתי קלות, שיחררתי אותה ואת ההצמדות שלי והצורך שלי דווקא בה... זה איפשר לה לשמוח ולשנות את דעתה. גם האיש שלה תמך ואמר שהוא חושב שהיגיע הזמן להתמודד עם הפחדים.
כמו כן, יש לי 3 שכנות שהן דולות וס' הציעה לבוא אחרי הלידה ולבדוק את השליה ולראות שהכל בסדר, הסכמתי בשמחה.
יום רביעי ה-22.10
אחרי מספר שבועות של התלבטות והבנה שהמיילדת שקבענו איתה ללידה בעצם לא מתאימה לנו ואנחנו לא מתאימים לה (סיפור נפרד שחשוב לכתוב!) היא הגיע לפגישה אצלנו שאנחנו הגדרנו את המטרה שלה ביננו: לבדוק את הבטחון שלה בי כיולדת והאם היא באמת תבוא ללידה ממקום בוטח או מלאת פחדים והאם היא בכלל רוצה לקבל את הלידה הזאת (זאת היתה הפגישה הרביעית, אחרי שבשניה בעצם הבנו שמשהו חורק ושהיא לא רואה אותי אלא רק את הפתולוגיה והסיכונים)
היא לא היתה מסוגלת להגיד בפה מלא "לא מתאים לי" אבל בסוף הפגישה הבנו שזה לא זה ושבעצם צריך "לפטר" אותה. לא היה לנו אומץ.
פגישה עם נעמי
נעמי היא שכנתי והיא סוג של מטפלת או מאמנת, קשה להגדיר אותה. אישה מיוחדת, מורת דרך.
מאז שעברו לפה אנחנו מנסות להפגש, ביקשתי ממנה שתעזור לי להתכנון (נפשית רגשית ורוחנית) ללידה.
לא הצלחנו, שתינו עסוקות, ילדים קטנים...
חשבתי לבקש ממנה ללוות את הלידה והיא הסכימה והחלטנו להפגש ולדבר לראות אם זה אכן מתאים לשתינו
הפגישה האחת והיחידה שאפשרה את הלידה הזאת מבחינתי, התקיימה ביום רביעי בערב, אחרי הפגישה עם קרול.
באמת בזמן שבו הבשילו כל התנאים.
דיברנו על העבר, על ההריונות והלידות הקודמים, על הציפיות שלי מעצמי, על איך אני תופסת את עצמי. נעמי שאלה אם אני עדיין מאשימה מישהו באובדן של בננו, אחרי מחשבה קצרה אמרתי שכן. היא הסבירה שמי שמאשים אחרים מחזיק בעמדת הקורבן ואם אני מרגישה את עצמי כקורבן (של הנסיבות, של הרופאים...) סימן שטרם לקחתי אחריות. זה גרם לי קודם כל להתנגד... דיברנו על זה קצת והבנתי שהיא צודקת - זוהי נקודה שבה באמת לא לקחת אחריות - אחריות על התגובה שלי. לא בחרתי בה אלא נסחפתי אחרי הרגשות שלי.
אח"כ פתחנו בקלפים והגענו למסקנה שהמטרה שלי במסע החיים הזה היא ללמוד לסמוך על עצמי, להשתחרר מתלות ושכל ניסיון החיים שלי מכוון ללימוד הזה. מאוחר יותר התחדד לי והבנתי שמה שאני בעצם צריכה ללמוד זה לשחרר את הניסיון שלי לשלוט בעזרה שאני מקבלת. לקבל את מה שמציעים לי בשמחה בלי לצפות לסוג מסויים של עזרה ולשמוח גם אם אין עזרה בכלל ולהסתדר לבד וללמוד לקבל את התמיכה של עצמי. ללמוד לעזור לעצמי.
בפגישה הזאת הבנתי מה אני באמת רוצה, הצלחתי להתחבר לאינטואיציה ולתחושת הבטן האמיתית, לשדר של תת המודע שלי. קבענו, אני ונעמי, שאם ארצה אוכל להזמין אותה, אבל סביר שלא ארצה, אם אזדקק לעזרה אחרת, אוכל לבקש...
בסופו של דבר הרגשתי שהכי נכון לי ללדת לבד, באמת להיות לבדי.
< זה לא רוחני או משהו כזה, אבל תת המודע שלנו, בגלל שהוא מעבד את כל כמויות המידע ההיסטריות שמגיעות מהמציאות סביבנו ולרוב לא חולק איתנו את דעתו (אלא רק חלק קטן ממנה) - לרוב יודע יותר טוב מאתנו מה טוב בשבילנו (יותר נכון - זה החלק שבנו שבאמת יודע מה נכון לנו)
צריך רק למצוא דרך להסיר את שמלת התרבות ושמיכת הפחדים ולהקשיב למה שיש לו להגיד. אמרתי לאהובי אח"כ שאני סגורה על עצמי והחלטתי ותת המודע שלי אמר את דברו ולכן הוא צריך להקשיב. זה עזר!>
למחרת, בדיוק מופלא, קרול התקשרה והודיעה שהיא הבינה שזה לא מתאים לה וכנראה גם לא מתאים לנו (צודקת!) והיא מאחלת לי בהצלחה ומקווה שאני אמצא סידור אחר. ובשיא הנחמדות, ביקשה שאתקשר לספר לה שילדתי... as if! היא כ"כ הרגיזה אותי בכל היחס שלה - אין סיכוי!
עכשיו נעמי היתה פה ואמרה: "איך ליהיא ידעה לחכות שרק קרול תזוז מהדרך והופ - יצאה החוצה"
לידה
יום שישי לפנות בוקראני מתעוררת מציר. פעם ראשונה בחיים שציר מצליח להעיר אותי. השעה קצת אחרי שלוש וחצי לפנות בוקר. הלכנו לישון באחת...
אני קצת נלחצת מזה וחושבת לעצמי, לעזזל! זה לא מתאים עכשיו! עוד לא הכנו כלום! היו לנו תוכניות ללכת לסופרפארם מחר (היום), לקנות ויטמין K, לחבר את דוד השמש גם לחשמל... לנקות את הבית, לאפות לחם.
לאאאא מתאים לי עכשיו.
הציר עבר ואני נרדמתי, אחרי רבע שעה עוד ציר, אני מתעוררת ורצה לשרותים. חוזרת למיטה לעוד כמה (שניים?) צירים כאלה ובערך בארבע וחצי קמה לשרותים, חוזרת למיטה וממשיכה להדחיק... אולי בכל זאת זה תכף יפסק. לפני הלידה של יערה היו 2 אפיזודות כאלה של צירים שלא הובילו לכלום ונגמרו אחרי שעה, לא אבדה תקוותנו...
קצת לפני 5 לפנות בוקר הבנתי שהצירים קצת התחזקו והם כאן כדי להשאר וניסיתי להעיר את חגי.
ניסיתי להעיר את חגי גם בחמש ורבע וחמש וחצי... מתישהו זרקתי עליו את הטלפון וניסיתי להגיד לו שיש לי צירים ושיתזמן. המחשבה לזרוק את הטלפון היתה כי הוא לא מתעורר מ"דיבורים"
בסוף, לקראת שש, הצלחתי לדלג מעל יערה ולהגיד לו שהוא צריך לקום לחבר את הדוד לחשמל.
"מה? כ"כ מוקדם"
"כן, יש לי צירים, אני חושבת שאני יולדת"
טראח! נפתחו לו העיינים. קם, התלבש... הבטיח לי שזה יקח לו 20 דקות, אחרי 20 דקות "רק עוד 20 דקות" לקח לו שעה...
בנתיים יערה קמה והערתי את תאיר וביקשתי ממנה שילכו יחד לסיגל. היא כנראה לא הבינה שהיא אמורה להשאר שם...
ובנתיים...
בזמן שהוא על הגג, אני מנסה להתקשר לתמר, היא לא עונה.
אני חושבת לעצמי - אוקיי, נעמי צדקה, זו צריכה להיות לידה בתמיכה עצמית, אז תמר לא עונה כי אני לא באמת זקוקה לה. אני יכולה להסתדר לבד.
לא חזרתי לנסות להשיג אותה במהלך הלידה. שחררתי את הצורך שלי בתמיכה.
אני על הספה (שז-לונג) שעומדת במסדרון, על שש, גונחת... מזיזה ת'אגן.
ציר כל 10 דקות בערך. אני מנסה לנוח בין הצירים ולא כ"כ מצליחה.
מתקשרת לס' לספר לה שאני יולדת, נדמה לי שגם דיברתי איתה בחמש וחצי בשלב שבו לא הצלחתי להעיר את חגי... מרוב תיסכול.
הסיכום איתה הוא שאם קרול מבריזה, היא תבוא אחרי הלידה לבדוק שהשליה שלמה ושאני שלמה. אז אני מדווחת לה ש{{}}אתמול קרול הודיעה שלא מתאים לה והיא מסכימה איתי שזה לא פר לנטוש אותי בשלב מאוחר כ"כ. למרות זאת אני אומרת לה שזה בעצם מתאים לי, כי בעצם רציתי ללדת לבד, ללא סיוע.
אני מרגישה בטוחה וחזקה, אין לי ספק שהכיוון הוא טוב ונכון. עדיין לא מעכלת שעוד כמה שעות תהיה פה עוד תינוקת. אני מתלוננת על כך שלא הספקנו כלום, הבית לא נקי (!!!!), אין מים חמים ואין ויטמין K והבגדים של התינוקת עדיין לא מקופלים בארון!
ס' צוחקת ומציעה לי לקנן בהפסקות בין הצירים. בתחילת השיחה זה אולי היה הגיוני - הסתובבתי בבית, הלכתי למטבח ולמקלחת, אבל בסוף השיחה (שנמשכה לדעתי כחצי שעה) זה כבר היה לא סביר, היא מסבה את תשומת ליבי שעכשיו הצירים יותר צפופים (כל 7 דקות בערך) ועכשיו היא גם יכולה לנחש אותם (אני מדברת יותר לאט, מתנשמת) מעבר לקו, כך שהם גם יותר משמעותיים.
בערך בשלב הזה חגי נכנס הביתה לחיבורים אחרונים לחשמל ולהפעלת הדוד. אני כבר ממש חסרת סבלנות! רוצה מים חמים! אוף! זה כ"כ מתסכל!
חוזרת לקבל צירים על הספה במסדרון. הוא יושב לידי על הרצפה למשך כמה דקות.
פתאום... נפתחת הדלת, ומי נכנס? הגדולה! "מה (לכל הרוחות!) את עושה פה??"
"באתי לאכול קורנפלקס, אני רעבה"
גרררר
עכשיו עוד יותר ברור לי שההחלטה לא לתת להיות בלידה היתה נכונה. הנוכחות שלה מפריעה לי. גורמת לי להיות מודעת לעצמי יותר מדי.
השקט והאוירה המיוחדת של יום הלידה כמו הופרעו ע"י פעילות חולין שכזאת... היא יושבת בסלון/חד"א שלנו ואוכלת לאט לאט. אני מנסה לגרום לה להבין שהיא צריכה לקחת את עצמה וללכת. היא מתעלמת... בסוף אני מצליחה להבהיר לחגי שיגיד לה ללכת כבר!!!
לדעתי היא היתה בבית אולי 10 דקות שנדמו לי כמו נצח. בזמן שהיא היתה פה הצירים שכבר הצטופפו לכדי ציר כל 5 דקות בערך, התרווחו שוב.
עברו 20 דקות ויש קצת מים חמים. אני נכנסת למקלחת. המחייה. המים החמים על הבטן התחתונה עוזרים לי להעביר את הצירים בקלות יחסית. עדיין, אני מתכופפת, מסובבת את האגן וגונחת בכל ציר.
חגי מחוץ למקלחת, רושם צירים.
המים החמים נגמרים ואני נאלצת לצאת. חוזרת לשז לונג...
אני מבקשת מחגי שינקה את חדר העבודה. אולי יתאים לי ללדת שם ואני רוצה שיהיה נקי.
הוא מנקה ועכשיו חצי בית נקי (הסלון נוקה ערב קודם בפרץ קינון קטן שגרם לי לגרום לו לנקות
)אני חושבת שבזמן אמת ידעתי מה השעה, אבל עכשיו הכל הפך לרצף אחד נטול זמן. גם אין לי באמת מושג מה היה סדר הדברים.
מתישהו אני חוזרת למקלחת לעוד חצי שעה של צירים במים. זה מאוד טוב לקבל ככה צירים. חגי נכנס ושואל אותי אם אני רוצה עזרה. קבענו שהוא יעשה לי דימיון מודרך עם הצירים כדי להקל עלי. הוא מנסה ולמען האמת - זה די מפריע. אני מבקשת שיפסיק והוא הולך.
הטקסט שהחלטנו עליו היה משהו עם גלים ומים. אחרי שני צירים של "את על הגל" (יש לו קול רדיופוני מצויין לדמיון מודרך, והוא בדר"כ מאוד יעיל בשבילי)
אמרתי לו שזה סתם מפריע. אבל זה הכניס לי את השיר של איריס יוטבת לראש
_לעולם לא נשכח את הדרך אל המעיין
והמים יתנו לנו כוח
כוח לעולם_
_איך נדע מהו טיבה של האהבה
איך נפתח את הלב מפחד מכאב
(מים)
נשתחרר מהכבלים ונהיה נשים מאושרות
(מים)
יד ביד עם הגברים המאושרים
עד סוף כל הדורות
(מים... מים... מים)_
_לעולם לא נשכח את הדרך אל המעיין... אל המים.. .
איך נחדש ונקדש את הנפש והגוף
איך נתמסר ונתעטף
נצלול וגם נעוף_
_כל הנחלים זורמים
אל הים
כל הילדים באים
מתוך הגלים
והים איננו תם_
(אמאמא אום תהום תיהמת אמת מאת מרים יממה)
שיר עם הרבה צלילים של מים.
השיר הזה המשיך ללוות אותי במשך כל הלידה .
בשלב מסויים יצאתי המים (כי שוב נגמרו המים החמים?)
הלכתי לחדר העבודה שהוא גם החדר עם המחשב ועם המערכת ושמתי לי את השיר הזה בrepet- כמה פעמים
נשענתי על השולחן של המחשב והמשכתי לעשות את אותו דבר שעשיתי בכל הצירים...
כל פעם שנאלצתי לחכות שיתחממו המים, קיבלתי עיסוי או רק לחיצות בגב התחתון מהאיש. זה עזר קצת, אולי עצם ההתייחסות שלו גם היא עזרה לי לעבור את השלבים האלה יותר בקלות...
ככל שהצירים נהיו יותר אינטסיביים ויותר קרובים אני התכנסתי לי בתוך עצמי, למרות שהמשכתי להפריע לעצמי כל הזמן עם כל מיני מחשבות על השכנים שבטח שומעים אותי צועקת ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכרת עוברים לי בראש.
מתישהו במהלך הדברים, בחדר העבודה כשאני נשענת על השולחן מנענת את האגן ומשמיעה קולות נמוכים ושוכחת לנשום, חגי ניסה שוב בעדינות גדולה יותר לעזור לי להכנס להרפיה וקצת להנחות אותי... אין לי מושג באיזה מילים הוא השתמש, משהו על גלים שאני רוכבת עליהם וכל גל מקרב אותי לחוף ולפגישה עם התינוקת שלי... [זה היה ממש יפה]
הפעם הוא הצליח קצת יותר ואני אכן הרפתי... אני זוכרת את התמונה שהיתה לי בראש: של עצמי יושבת על חוף הים, ממש על קו המים והגלים באים והולכים, מלחכים לי את הרגליים, ממש יכולתי להרגיש את זה.
בשלב מסויים, נעים ככל שהיה, הרגשתי שזה קצת תוקע אותי, כי זה נורא נעים, אז למה להמשיך? ורציתי לחזור למים החמים.
אני חושבת שבשלב הזה, או קצת קודם, גם הבנתי שאם אני רוצה ללדת היום ולקדם את הלידה אני צריכה להתחיל לעבוד, להיות יותר בתנועה. הבנתי שההמרחות הזאת על הספה, אמנם איפשרה לי לנוח, אבל גם מאוד האטה את מהלך העניינים, כנ"ל הישיבה על הכדור.
בכל השלב של הצירים עד הפתיחה המלאה (שמי יודע מתי היא קרתה?) מאוד השתדלתי להקשיב לגוף וללכת איתו. הרגשתי שעוזר לי בעיקר להתכופף קדימה, על השולחן או על הקיר במקלחת, להניע את האגן במעגלים או בשמיניות וכשהצירים התחזקו גם להתכופף עם הברכיים, לא ממש כריעה אבל מתקרב לזה.
בסביבות 9, אולי קצת אחרי, ס' התקשרה לשאול אם כבר ילדנו ואפשר לבוא, היא בסביבה. חגי שדיבר איתה אמר לה שעדיין לא... אני כבר ממש לא במצב לשיחות טלפון, עומדת מכופפת על השולחן בחדר העבודה, מנסה לנוח ולאסוף כוח בין הצירים.
בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש שאין לי כוח יותר, שנמאס...
ס' אמרה שהיא קופצת לתמר ואני קפצתי על המציאה וביקשתי שתעדכן אותה שתהיה בכוננות, כי היא לא ענתה לי בבוקר. בשלב הזה לא הרגשתי שאני רוצה שמישהו יבוא, אבל היה נחמד לדעת שיש מי שיכולה לבוא, אם ארצה.
אחרי חצי שעה של בילוי במקלחת עד שנגמרו המים ויציאה שוב לחדר העבודה, נדמה לי שהיה SMS ששאל האם לבוא. חגי דיבר איתה וניסה לשאול אותי מה מצבי. אני לא עונה. לא בא לי על אף אחד.
ציר, אני מתכופפת לכריעה נתמכת, מרגישה מסכנה לגמרי. כואב לי! אני גונחת ומנסה להשמיע קולות נמוכים. מי אמרה שזה עזר לה? לא הבנתי את הפואנטה... אבל אני חושבת שזה מנע ממני לצעוק ולהתכווץ, כך שמן הסתם זה בטח עשה משהו.
כשהציר עובר הוא מנסה לשאול שוב. אני מרגישה מיואשת לגמרי ופתאום עולה לי המחשבה :"אולי היא תבוא ותבדוק לי פתיחה?" אולי זה יעודד אותי? שאני אדע שהסוף קרוב?"
אני לא יכולה יותר?
איכשהו הצלחתי להבין שהיא תבוא אבל אין סיכוי שמישהו יבדוק לי פתיחה... (נדמה לי שחגי גיחך, אני לא סגורה על זה)
בנתיים אני במקלחת, הצירים הרבה יותר אינטסיביים, לא זכורים לי צירים כאלה מהלידה של יערה.
מזל שהיו מים חמים! אני מכוונת את זרם המים לכיוון הבטן - שוס אמיתי!
אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ותמר חולפת מול הדלת הפתוחה של המקלחת, אני שומעת אותה שואלת "יש יולדת בבית הזה?" במין שמחה כזאת בקול שלה.
בשלב הזה אני כבר "גמורה" אין לי כוח יותר ואני פשוט נשענת על הקיר ונותנת למים לזרום עלי ככה, על הבטן, או מתכופפת קדימה ונשענת עם הראש על הקיר כך שהמים החמים זורמים ישירות על הגב התחתון.
ס' הדולה הנפלאה שלי (שאמורה היתה להיות גיבוי בלבד! רציתי ללדת לבדי!) נעמדת במפתן המקלחת ואומרת לי שאני נראית נהדרת, זוהרת כולי. אני מרגישה זוועה
תמר נכנסת להגיד שלום ורוצה לחבק אותי, ס' עוצרת אותה "מה את רוצה ממנה עכשיו? היא במים, את תרטבי כולך, תעזבי אותה"
הן חוזרות יחד לסלון. אני נשארת לבד וטוב לי ככה.
אני עוצמת עיינים ונכנסת לציר. אהההה! ס' עומדת בפתח ומזכירה לי לנשום. (יש לנו מקלחת מאוד גדולה)
תשחררי את הגבות... תרפי את הפנים... עכשיו את הכתפיים... נשימות ארוכות, נשיפה ארוכה (אני לא זוכרת את המילים המדוייקות, זה דומה להנחיה ביוגה)
באורח פלא, הציר הזה עובר עלי הרבה יותר בקלות!
היא משאירה אותי לבד, עד שהיא שומעת שאני שוב בציר, ושוב מאותו המקום, מזכירה לי שזה עזר בציר הקודם...
נשימות ארוכות... ששששששש
ככה עברו עוד חמישה או שישה צירים (אולי יותר?) שברובם הצלחתי לזכור לבד מה לעשות וזה אכן עזר.
בשלב מסויים אני מרגישה שנמאס לי - פעם שניה - אני לא יכולה יותר , אני עייפה ורוצה לנוח, תמר מציצה מפתח המקלחת בדיוק כשאני מכבה את המים
"את רוצה לצאת?"
אני מהנהנת, היא מביאה חלוק. אני נעמדת על המגבת שמול הכיור, מנסה להתנגב קצת.
חגי וס' עומדים ביציע ומדברים ... משהו בקשר לפתיחה. אני תוהה אם אני כבר בפתיחה מלאה, אולי אני אשאל?
ציר, אני נשענת על השיש של המקלחת, מכופפת ברכיים, מנענת את האגן, מתנדנדת... תמר עומדת לידי ומלטפת לי את הגב ובסוף הציר אומרת לי "תראי אותך, את ממש מתפללת"
זה מזכיר לי: "צריך לבקש בשביל ... גיסה א' וגיסה ב' "- השמות שלהן עוברות לי במחשבה ו... מתחיל ציר נוסף
אהההה! אני מתכופפת לכריעה, נאחזת בשולי הכיור
לחץ! משהו קורה.
פתאום אני מוצאת את חגי לידי, מחזיק אותי - מזל!
כואב! שורף! אני מרגישה פתוחה לגמרי, תחושה מוזרה, מפחידה כמעט, כאילו כל הגוף והנשמה והרוח... הכל חשוף לחלוטין ומשהו דוחף בכל הכוח לעבור דרכי.
- אל תלחצי! חכי לציר!
- נשימות קצרות, לכבות נר ש! ש! ש! ש! פ פ פ פ
- ציר נוסף, למרות הכל, אני לא מצליחה שלא ללחוץ. - הראש בחוץ
(אאל"ט בשלב הזה ס' שמה לב שאין אף אחד שתופס את התינוקת והנחתה את חגי / הזכירה לו לשים שם יד)
בהפסקה בין הצירים עוברת בי מחשבה שלא מעניין אותי כלום, ככה אני לא יכולה יותר, ובציר הבא אני מוציאה אותה... כשהוא התחיל לחצתי יחד איתו קצת ... לא שבאמת יכולתי להתנגד ללחץ העצום שהצירים האלה מייצרים לי בתוך הגוף - זה כאילו כל הגוף שלי בתוך מלחציים ויש עוד זוג מלחציים בתוך הגוף שלי. הלידה בתנוחה זקופה גורמת לתחושה שזה בעצם מלמעלה למטה, כמו משקולת של 100 טון שיושבת לי על הרחם.
אהההה! אני לוחצת, היא בחוץ!
חגי תופס אותה!
השעה 10:49 -- ליהיא שיר נולדה! (אז עוד לא ידענו כמובן איך קוראים לה...)
בוכה בוכה בוכה, כמה היא בוכה!
העוזרים היקרים שלי עוזרים לי להתיישב ולהשען על הארון (קיר) במקלחת. אני מחזיקה עלי את התינוקת, עדיין מחוברת לחבל הטבור (תיקון מהלידה הקודמת) ומביטה בה, היא בוכה...
חגי מסכל עלי, מתנשף... עשית את זה! היא פה! את מאמינה?
לא, אני לא...
וואוו, עשינו את זה, ילדנו בבית!
שנינו לא מאמינים.
התינוקת ממשיכה לבכות, אני לא נושמת.. 'תנשמי, תנשמי' היא בוכה כי אני מוצפת אדרנלין.
אחרי 20 דקות בערך השיליה נפרדה חיכינו לציר, דחיפה קטנה והופ, השליה בחוץ. גדולה ושלמה.
אני קצת מדממת, מחליפים מגבת בשביל להבין כמה... זה קצת מלחיץ.
תמר מכינה לי תה ילקוט הרועים. הדימום נעצר
אני עוברת לסלון שוכבת על מזרון מחדר האורחים... השיליה עדיין מחוברת לתינוקת, מחכה בסיר של איקאה...
מנסה לחבר את התינוקת - לא כ"כ הולך. תמר בודקת, עושה רושם שיש לשון קשורה, הוואקום חלש. למרות זאת היא יונקת, בוכה עוד קצת ונרדמת.
הובטחה לי שעה של ערות שקטה וסקרנית - יוק!
חבל הטבור נותק כשעה וחצי אחרי הלידה והשליה נקברה בחצר ליד עץ הגויאבה שנשתל זה מכבר.
אחרי שעתיים שתי הבנות הגדולות (!) שלי נכנסות הביתה, איזו התרגשות!
אני כ"כ שמחה לראות אותן! איזה אושר! להיות יחד כל המשפחה, בבית, אחרי הלידה, לא צריך למהר לשום מקום, אין זרים שמציקים עם בדיקות מיותרות. אני יכולה ללכת להתקלח במקלחת שלי. תענוג.
