איך מגלים מה באמת רוצים

[פלוני_אלמונית*]

אני מניחה שאני יכולה לגנוב דקות של בהייה. בערב לפני השינה, בבוקר בדרך לעבודה (זה בסדר, אני נוסעת באוטובוס), בהפסקת קפה בעבודה... אבל אני מניחה שהבהייה עלולה להפוך לפלונטר מחשבתי לחוץ של "רע לי אז למה אין לי את האומץ לקום ולשנות משהו"

[יונת_שרון*]

אז אולי תנסי, במודע ובמכוון, לבהות בלי לחשוב.

[אשכוליה*]

ניסיתי, לא יכולה להגיד שהלך בצורה מדהימה. העבודה סוחפת לתוך שגרה שקשה להתנתק ממנה וללכת הצידה כדי להתאפס, ובבית אין רגע דל. מה שעוד יותר גרוע הוא שנראה שיש לי רצון נפרד לכל אחת משעות היממה: בבוקר אני מרגישה שאני נקרעת מהילד, במיוחד אם הוא מתרפק עלי ויושב עלי מחובק, אחר כך אני מגיעה עם המון אנרגיות לעבודה (אני תמיד כזו, נכנסת למשרד ב120 קמ"ש ומנסה לתקתק עניינים), אחרי הצהריים אני עייפה לחלוטין ומחפשת איך לסחוב עד סוף היום וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה כמה התגעגעתי לילד, כמה העבודה גוזלת ממני מבחינת הכוחות והזמן ועד כמה היא לא מעניינת מבחינתי.
ניסיתי לנתח את השאיפות שלי מבחינת אלימינציה, כדי להבין מה הכי חשוב לי כרגע.כלומר:
אם, נניח, אני אמצא עבודה שתגזול ממני אותה כמות של זמן, אבל בשכר שלדעתי יהיה סביר יותר - האם אהיה מרוצה?
אם אמצא עבודה שארגיש בה משמעותית יותר (באותו תחום שלא ממש מעניין אותי), שארגיש בה אתגר רב יותר, או נניח עם אנשים שיותר כיף לי לעבוד איתם, שתגזול ממני אותה כמות זמן ונניח באותו הכסף - האם אהיה מרוצה?
אם אמצא עבודה שמאפשרת לי לבלות בה פחות שעות (נניח גמישות, עבודה מהבית או אפשרות לפחות ממשרה מלאה), האם אז ארגיש מרוצה יותר?

נראה לי שהאפשרויות מסודרות סדר עולה של שביעות רצון. כלומר, אם אמצא עבודה שעדיין תתיש אותי אבל תכניס יותר כסף לחשבון הבנק - עדיין יהיה לי קשה בפנים, בגלל שהילד גדל בלעדי מבחינתי. אם מדובר באפשרות שבה אני מרגישה שאני מתפתחת מבחינה מקצועית ומעניין לי ונחמד לי בעבודה - עדיין קשה לי מהמחשבה שלא אבלה כמות זמן מספיקה מבחינתי עם הילד, אבל לפחות יש איזה תירוצון שיחזיק אותי. האפשרות השלישית, לדעתי ועד כמה שנראה לי היא הכי נחמדה מבחינתי. אולי משהו שיאפשר לי להיות עם הילד שעתיים פעמיים בשבוע, להגיע למשרד מאוחר יותר, או לצאת מוקדם יותר או אופציה אחרת, בשילוב עם האפשרות שבן זוגי יעשה את אותו הדבר. נראה לי שאפילו לא יהיה לי אכפת לשלב חו"ל, רק שארגיש שיש לי יותר זמן מהחצי שעה לפני השינה של הילד והחצי שעה בבוקר+שישי שבת.

לא בטוחה לאן התובנה הזו מקדמת אותי.

[יונת_שרון*]

לשיחה עם הבוס, קודם כל. יכול להיות שזה יהיה פשוט משאת חוששת. ואם לא -- תהיי באותו המקום כמו עכשיו.

[פלוני_אלמונית*]

בגדול - אפשרי. אני לא בטוחה שזה יוביל למשהו היות והתחלתי כאן לא מזמן, וכשהעליתי את האפשרות לעבודה מהבית או גמישות כלשהי זה נפסל על הסף. צריך רק לחשוב איך להגיד את זה כדי שזה לא יוביל לפיטורים...

[יונת_שרון*]

חשבתי שמבחינתך זו אופציה לגיטימית להפסיק את העבודה הזו. ככה שאת יכולה לבוא לשיחה כזו בלי חשש שיפטרו אותך, אלא עם הכרה שהקשר עם מקום העבודה אינו חתונה קתולית.

[אשכוליה*]

אופציה כן, לגיטימית היא יכולה להיות באחת משתי אפשרויות - אם אמצא משהו חלופי, או שאחליט שאני פשוט לא יכולה יותר. בינתיים אני לא זה ולא זה...

[אשכוליה*]

עוד יום שבו העבודה עם הבוס גרמה לי לחזור הביתה ולפצוח בחיפושים למקום עבודה אלטרנטיבי. עוד יום של לבוא הביתה ולראות את הילד פחות משעה עד שאני משכיבה אותו לישון. השגרה הזו של בית-עבודה -להשכיב את הילד- לנשנש משהו ולישון לא נחמדה לי.
מרוב מחשבות לא רואים את היער. אני מסתכלת על האנשים סביבי, וכולם נראים לי עייפים, עצובים, רצים לאנשהו מבלי לרצות להגיע לשם.
האם המציאות באמת כופה עלינו מבחר מצומצם ביותר של בחירה? כלומר, האם העובדה שנולדתי למצב המחייב אותי לעבוד לפרנסתי בהכרח אומר שאני צריכה להגיד תודה שיש בכלל עבודה, לספר לעצמי שככה זה במקומות עבודה - בוס שעושה פחות או יותר מה שבא לו ופוליטיקה משרדית בקנה מידה כזה או אחר, להגיד תודה על הצרות שאין ולהמשיך "לסחוב" בשקט? לספר לעצמי שככה זה ב"חיים האמיתיים"? שגם אותנו בעצם ההורים לא גידלו, אלא מישהו אחר בזמן שהם היו עסוקים בעבודה? להגיד תודה ולו על השעה ביום שאני רואה אותו כי יש הורים שמאפסנים את הילד בגן עד 7?
או שאולי הפחד מעכב מלפרוש כנפיים ולהעז למצוא את העיסוק שאוכל גם להנות ממנו? אולי אני באמת רק חוששת לנטוש את החוף המוגן של עבודה שכירה בסוג של הייטק? אולי הייתי יכולה להיות מורה טובה ליוגה? לגדל עזים וירקות? לטפל באנשים?
האם לעזוב את העבודה ולהתחיל מסע חיפוש אחרי התשובות זה עניין של אומץ, או של אחריות כלפי המשפחה שלי?
אני מרגישה את הצורך למצוא מנטור, קהילה ש"תאמץ" אותי, לחסות בצל כנפיו של מישהו - ואני לא יודעת אם קיים מישהו כזה בשבילי. לא רוצה להרגיש ככה מחשש שאני לא לוקחת על עצמי אחריות.
האם אני בורחת מהתמודדות כשאני לא רוצה להישאר מקום העבודה הנוכחי? הרי בכל מקום עבודה תהיה בעיה או קושי מסויים. מצד שני - ספציפית לגבי מקום העבודה הנוכחי הזהירו אותי מראש שמדובר במנהל לא קל שאנשים עוזבים יחסית מהר: לפעמים חודשיים שלושה, ואלו שמנסים "לסחוב" נשארים שנתיים, לפעמים שלוש. אבל עובדה שיש כאלו שנשארים פרק זמן כזה. לפעמים אני מרגישה שההתנהלות שלי מול המנהל היא מאוד בוחנת - מצד אחד להציב גבולות להתנהגות שלא מקובלת עלי לחלוטין, מצד שני יש בי משהו שבוחן אותו לחפש את הקש שישבור את גב הגמל ויביא אותי למצב של "החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך לעבוד איתך, בגלל כך וכך". ובעצם, אני הרי לא צריכה סיבות או תירוצים. אולי רק בשביל לתת לעצמי תירוץ - כי בן זוגי הציע לי להתפטר כבר לפני חודש.
אני יודעת שקיימת בי היכולת להיות אדם מאושר וכשאני במצב הזה אני מקרינה על כל הסביבה שלי, אני זו שמושיטה יד לאנשים שנמצאים למטה ומעבירה להם את האנרגיות לקום. האנרגיות האלו לא נחסרות ממני, הן שופעות וטוב לי עם זה - אני מרגישה קורנת ויציבה. הצחוק שלי הופך להיות צלול וחזק. אבל אני לא שם ואני לא רואה נתיב. לא נעימה לי תחושת חוסר התקווה לשנות את המצב. זה מוביל אותי לאפס מעשה ולאפטיות, עד המצב הלא נעים הבא עם המנהל שנותן לי עוד דחיפה לחפש משהו אחר, אולי יצוץ פתרון. מרגישה שאני שוקעת לתוך שגרת העבודה ומתחילה להיסחף בזרם חסר כיוון.
משתדלת להציב לעצמי פרופורציות. לחשוב על אנשים שמתמודדים עם דברים ששמים את ההתלבטויות והקשיים שלי בכיס הקטן. לחזור ולבטא 15 תודות על מה שיש לי. לנסות ולדמיין את התקופה הזו במבט אחורה - הנה היתה לי תקופה של כך וכך חודשים שעבדתי במקום שבו לא היה לי טוב, ובכלל החיים שלי היו שונים ממה שהייתי רוצה, ואז זה השתנה בגלל סיבה כזו או אחרת (כי מצאתי עבודה שבה מאתגרים אותי ונעים לי להגיע אליה, כי החלטתי לחתוך לכיוון עיסוק אחר והצלחתי למצוא את עצמי בו וגם להתפרנס, כי החלטתי על חינוך ביתי וקפצתי למים האלו, כל אופציה אחרת שלא עולה בדעתי כרגע). וזו הייתה תקופה לא נעימה, אבל בסך הכל היא אפשרה לי לשמור את הראש מעל המים מבחינה כלכלית עד שהחלטתי על נתיב אחר ומצאתי פתרון אחר, אז כשאני מסתכלת על זה רטרואקטיבית - זה לא נורא. אני מניחה שעצם ההעלאה בדמיון את האופן בו התקופה הזו יכולה להיות מוגבלת היא זו שעוזרת להכניס את חוסר שביעות הרצון שלי ממנה לפרופורציות.
קראתי היכנשהו באתר את דבריה של מישהי שכותבת שהדרך לעשות דברים "בכוח" היא לא נכונה. כשמתכווננים נכון (בוחרים נכון? חושבים נכון?) הדברים והתהליכים זורמים בצורה חלקה יותר. וזה לחלוטין משקף את המציאת שלי שבה רוב הדברים נעשים במאמץ, בראש בקיר, מתוך חישוק שיניים ו"עוד קצת, עוד מאמץ, תכף זה נגמר". התואר, העבודות, הרצון לגדל ירקות ולארגן קומפוסטר. הכל בכוח, במאמץ.

[אשכוליה*]

ובכלל - אם המציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא רק מראה של עולמנו הפנימי, מה זה אומר עלי? איפה התיקון שלי? הייתי רוצה לראות אילו דברים אצלי חסרים ודורשים התמודדות ותיקון כדי לעשות עבודה מהותית ולהתמקד בהם ולא בסימפטום שהם יוצרים בכל פעם מחדש, אבל איך מגיעים אליהם בעצם? איך מגלים רובד עמוק יותר מעבר לידיעה שאין לי תחושה של אדמה איתנה מתחת לרגליי (אני לא בטוחה שהסיבה משנה כאן - אולי כי אני מרגישה שהדוגמא שההורים שלי היוו בשבילי לא מספיקה עבורי כדי להבין איך להתנהל בחיי, אולי כי הם היו עולים חדשים שנלחמו על הישרדות כלכלית והחשש המתמיד הזה בצירוף ההיעדר הבולט שלהם מחיי רוב הזמן הוא שעשה את שלו, ואולי העובדה שאני מרגישה ש"אין לי רשת בטחון כלכלית" כדי להתנסות בכל דבר ששווה לבחון אותו).

[יונת_שרון*]

רעיון: ללכת לבוס הלא נחמד ופשוט להגיד לו שאת חייבת להתחיל לצאת הביתה בשעה 15:30 (או כל שעה אחרת) ואת מקווה שזה יסתדר, אבל אם לא -- את מצטערת ומקווה שהוא יצליח למלא את מקומך בקלות וביעילות, ושתשמחי לעזור בהכשרת המחליף שלך.
גם אם הוא יבחר להיפרד ממך, ויחסוך לך את הלבטים -- זה יהיה בטוב, ואולי אפילו עם המלצה למקום העבודה הבא.

[למ*]

רציתי להפנות אותך לדף בו הרגשתי משהו דומה למה שאת מתארת אבל הוא נעלם.. נגררת אחר החיים קראו לדף ההוא, נדמה לי..
בקיצור הייתי שם. כל כך מבינה מה שאת כותבת.

מתרשמת שאת מאד קשובה לעצמך וכשהרגע יגיע, הוא יגיע.
תתעודדי גם מכך שהרגשות החזקים שאת חווה מקדמים אותך. לא היית רוצה להיות "רדומה" ולהמשיך מכח האנרציה לראות את הילדים שעה ביום בלי להרגיש שמשהו מפריע (כפי שעושים רבים רבים)

בינתיים תנסי להקל על עצמך, נשמע שיש לך שפע עיסוקים, אולי אפשר להוריד משהו בלי שינויים דרמטיים בחיים..

וד"א העצה של יונת שרון היא פחות או יותר מה שעשיתי בסוף (ירדתי (או עליתי..) למשרה מאד חלקית וגמישה) והסכימו. אבל זה רק אחרי שמבפנים הייתי מאד מאד שלמה עם הצעד, וממש לא פחדתי שיענו לי "לא".

[פלוני_אלמונית*]

תודה לפעמים אני תוהה אם הקשב הזה לעצי הוא לא "מקור הצרות", כלומר האם הוא לא מהווה מגבר לתחושות השלילות ויוצר איזשהו אפקט של דרמה, של סבל. אני רואה אנשים אחרים, שגם עובדים מול מנהלים קשים (אגב, לדעתי זה פחות עניין של התנהגות "קשה",אלא יותר מבט שונה של שנינו על הדברים, שיוצרת פערי ציפיות, חוסר הבנות וכיוצא באלו. ה"קשיות" שלו באה לידי ביטוי בגסות הרוח שבה הוא בוחר לבטא את זה) ומבחינתם זה לא כזה אישיו. גם לא העובדה שהילדים מקבלים סוג של חינוך "תעשייתי" (מונח שראיתי כאן בפורום היכנשהו ואהבתי) וגם דברים נוספים שאצלי יוצרים מגוון שלם של תחושות לא נעימות בצורה של כאבי הזדהות או דומיהם. אולי הליכה בתלם חרוש מתוך תחושת נימול בקשב העצמי היא בעצם האופציה היותר נוחה לחיות...

[יונת_שרון*]

למ, שחזרתי את הדף.

אלמונית, אני לא רואה למה זה טוב גם לסבול בעבודה וגם לא להספיק להיות עם המשפחה. אני מסכימה שלא תמיד כדאי לרדוף אחרי החיים המושלמים, אבל זה לא אומר שלא צריך לשפר את המצב כשהוא באמת רע.

[אשכוליה*]

יונת - גם אני לא בגלל זה אני מבינה שחייב לבוא שינוי. האמת הברורה היא שאני מפחדת נורא - לצאת ממקום ומתוואי עבודה בטוח וחמים ולהתחיל לחפש את עצמי בעולם הגדול. אבל העולם גדול ויפה, ויש בו נופים ואנשים מעניינים והמחשבה על זה לא נותנת לי מנוח. ולפעמים אני מתמלאת הערכה עצמית ונזכרת בכל אלו שסיפרו לי עד כמה אני מוכשרת (למה אני עדיין בונה את ההערכה העצמית שלי לפי מה שאחרים אומרים? שאלה מצויינת) ולפעמים אני שומעת את כל נביאי הזעם שאומרים ש"השוק קשה עכשיו" ו"להיות עצמאי זה לעבוד נון סטופ" וקבלת רגליים קרות. ובינתיים לא זזה לשום מקום, רק מסתובבת סביב עצמי.
אני גם חושבת שההגדרה שלי לגבי "חיים מושלמים" היא ממש ברת השגה: להיות הבעלים של הזמן של עצמי, להיות מסוגלת להקדיש לילד שלי 3-4 שעות ביום בממוצע, שיהיה לי זמן לנוח ולבלות עם משפחה וחברים, לעסוק במשהו שפותח לי את הלב ויוצר שינוי מהותי סביבי, לאכול אוכל בריא ומזין (אני אשמח לגדל אותו, אבל אם אי אפשר - אז לפחות שתהא ידי משגת לקנות אותו), וגם להשתכר סכומים שיאפשרו קורת גג, אוכל ועוד כמה דברים בסיסיים. לא צריכה "קריירה" ולא צריכה רכב ממותג, או מותגים בכלל. צריכה אנשים טובים סביבי.
בינתיים, אני לא שם.

[פלוני_אלמונית*]

היו לי כמה תובנות בימים האחרונים:
כשקשה לי וכבד לי ואני מקוששת דברים להודות עליהם, זה סימן ברור לזה שעוברת עלי תקופה שדורשת התמודדות וקשב. שאני בתוך הקושי ולכןקשה לי להסתכל על דברים אובייקטיבית, אני בתוך הערפל. אני חושבת שהעיקר הוא לשנות את הדיסקט בראש (נדוש, ובכל זאת) ולהסתכל על הדברים בצורה שלא תייאש. כן, העבודה שלי, בצורה האובייקטיבית ביותר, היא לא מקום טוב להיות בו. עם כל הכבוד לצורך לא לברוח מאתגרים אלא להתמודד איתם, אין טעם להמשיך ולאכול קש במקום שרע בו. יש, ככה אני רוצה להאמין, מקומות עבודה שבהם אפשר לעסוק במשהו מעניין יותר וגם לעבוד עם אנשים שיותר נעים לי איתם. וגם- אני צריכה לדבר יותר עם אנשים שעשו שינוי, עם אנשים שהשגרה שלהם לא כוללת 9 שעות עבודה ביום ובכל זאת יש להם מה לאכול ומה ללבוש. אני צריכה להאמין שעומד לבתהגיע הזמן לשינוי, שכנראה לא כולו יהיה קל, וצריך יהיה להתמיד ולראות את התמונה המלאה גם ברגעים הלא קלים כדי לא לכעוס על עצמי שהעזתי ונטשתי קן חמים, כדי להתקדם. צריך להתמקד במה יקרה אם אצליח ואגיע ולא בכל תסריטי הכשלון האפשריים. להפסיק לחשב כל אפשרות שהיא בגדר אפשרות בלבד 5 צעדים קדימה. לשנות משהו בכל יום כדי להימנע מקבעונות, הרגלים ולופים מחשבתיים. גם אם זה רק לשנות את סדר הדברים שאני עושה בבוקר. לא להתבייש לבקש עזרה כדי לצאת ממקומות מחניקים ולא טובים, זו יהירות מיותרת לחשוב שאני יכולה הכל לבד.
אשמח לשמוע סיפורים אופטימיים.

[הפרעות_קשב_וריקוז*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי יש אנשים שפשוט יצליחו בכול מה שיעשו ויש כאלה שלא לא רוצה להכזב אבל אולי שהשלים עם זה יהיה לנו יותר קל בהצלחה לכולם מקווה שאני טועה

[אל_הלב*]

יש, ככה אני רוצה להאמין, מקומות עבודה שבהם אפשר לעסוק במשהו מעניין יותר וגם לעבוד עם אנשים שיותר נעים לי איתם
הי אשכוליה, מה שלומך?
ספרי קצת מה איתך והאם נשארת בעבודה?
משפט שגם אני מזכירה לעצמי, למרות שלא רע לי כבר בעבודה, עדיין יודעת שזה לא היעוד שלי, רק שלב בדרך לשנה-שנתיים הקרובות, עד שאוכל להתחיל תואר שני טיפולי שיאפשר לי לעבוד עם אנשים ולטפל בהם.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 65 גידלתי ילדים ויש לי נכדים והיום אני עובדת ויש לי המון זמן פנוי ואני מרגישה שלא עושה מה שאני באמת אוהבת אני לא מאושרת, ועדיין שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות ומה שמפתיע זה כשאני נושמת ומתבוננת בתוכי אני מגלה שמחה קטנה שבאה והולכת הייתי רוצה להשאר בשמחה הזאת כל הזמן איך עושים זאת?
הבדידות קשה מאוד ומנסה לחיות את חיי עם עיסוקים אשר יתנו לי אושר הנאה אפילו התנדבות פעם בשבוע עם ילדים חולים שזקוקים לשמחת חיים ליד מלטפת ואוהבת לחיוך ממלא את הלב אין לי מושג לאן לפנות מישהו צריך לתזז אותי ממקומי הבטוח ולתת לי שינוי שימלא את נפשי באהבה לעשייה מהנה משמחת את האחר מרימה את המורל

[פלוני_אלמונית*]

איך יודעים שעושים את הדבר הנכון?
סיימתי תואר בהצטיינות ובהנאה רבה.
הוא נגמר ולא בא לי להתעסק בו.
השאלה היא אם ללכת ללמוד רפואה או ללכת ללמוד משחק שזה מה שמושך אותי באמת.
שניהם
אני בת 28 ואני פשוט מרישה כמו בת 23
לא שלמה עם כלום
לא מרוצה מכלום
לא טוב לי
איך אני יכולה להתחיל למצוא את האני הפנימי שאני נאבקת על לחיות כמו שאני רוצה ולא לחזור להורים
איך לרצות את יקים שממנים אותי ולא להתחיל ללמוד רפואה וללכת למשחק
ואיך להבין מה אני רוצה יותר
יש לי כל כך הרבה קצוות לא פתרים וזה משליך על הכל
אני לא שלמה עם כלום כי לא טוב לי איפה שאני
הפסיכולוג אמר שזה טבעי
אבל אני ככה, ואני מתחרפנת
לא מוצאת זוגיות כי זה לא מתאים ואני כבר שכחתי מה עושה לי טוב ומעדיפה תמיד להתעסק באתגר של לכהוש את מי שלא הכי רוצה אותי
להתעסק בכל דבר אחר חוץ מהקריירה שאולי הייתי רוצה לעצמי אם זה בללמוד למבחן של הרפואה ובמקום זה לעשות הכל חוץ מזה ולחפש אודישנים
ואם זה בלא ללכת לאודישנים כי זנ לא מתאים למי שאני היום
אני מבולבלת
נכון שזה טבעי
אבל זה כבר לא טבעי כשזה פוגע

[מיכאל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז מה אני אוהב לעשות בחיים? השאלה שרוב האנשים בעולם עונים עליה בתשובה הנצחית: "לא יודע", למה? "לא יודע", אבל מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי? שואלים אותי ואני אומר: "לא יודע" בכעס של תעזבו אותי בשקט.
אז איך באמת מוצאים מה אנחנו באמת אוהבים לעשות?

מניסיון חיי הלא כ"כ ארוכים, שגם אני חיפשתי בהם מה אני הכי אוהב לעשות (וכנראה שמצאתי מה אני אוהב לעשות), הגעתי לכמה עצות מאוד שמישות שיעזרו לכולם.

1. התבוננות: ונסביר...

א. התבוננות שלך- יש את מעט האנשים שיודעים ובטוחים מה הם רוצים לעשות בחיים, כאלה שמיום שיצאו מהבטן של אמא שלהם היה כתוב להם על המצח מה הם רוצים ואף אחד לא יזיז אתם מזה. והשאלה היא: איך הם עשו את זה? תשובה- התבוננו מה הם אוהבים לעשות ומה כיף להם לעשות ובמה הם הכי טובים.
הרבה מכם יחשבו לעצמם "אבל אני לא יודע במה אני הכי טוב"- לגיטימי! גם אני חשבתי כך, ובגלל זה יש את ההתבוננות השניה...
ב. התבוננות של הסביבה- מהם הפידבקים שאתה מקבל מהסביבה? איך אחרים מגדירים אותך? מה החברים או החברות חושבים שאתה מסוגל? מה המורה, המרצה, סתם אדם שדיברת איתו ברחוב אומר עליך? סתם לדוגמא אני עבדתי בחברת שמירה, לא אהבתי את זה בכלל אבל אני אהבתי לקחת דברים ברצינות ואני פניתי לכל אחד בשאלה קצרה של מהקורה?או מה נשמע? כדי לבדוק מי הוא ומה הוא רוצה. ובאה מישהי ופשוט אמרה לי שיש לי גישה טובה לאנשים ושאני מאוד נחמד, ואני חושב שזה לא בגלל שפניתי בשאלה אלא בדרך הפניה שלי, שעשיתי את זה בנימוס ובטון חברי. אז בפעם הבאה שמישו זורק לכם הערה תרשמו את זה בפנקס של החיים (אם אין לכם אז כדאי שיהיה, כזה שאתם כותבים בו במה אתם טובים ומה השאיפות שלכם).

1. ניסוי וטעיה- כן פשוט תנסו ואולי תקלעו בול. אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי בחודש אחד 4 (!!!!!!) עבודות כן, כן. לא פחות. את כולם לא אהבתי. אבל התנסתי. התנסתי בפעם הראשונה בראיון עבודה גם כשלא היה לי בדיוק מה להציע בלי ניסיון, והתנסתי בעבודה במפעלים, מכירות, שמירה, חקלאות.... מה לא. רק כדי לדעת מה אני באמת אוהב...
2. לתת לזה זמן להבשיל- סבלנות. בסוף זה יבוא וגם תגלו כל מיני דברים קטנים שאתם אוהבים לעשות... אהבתי לדוגמא את מה שעשתה אחת הכותבות, זה ממש משך את עיני, לעשות קופסא קטנה, ובתוכה להכניס כל מיני דברים, עיתונים ושאר ירקות שאני רוצה לעשות. ופשוט לעשות אותם- לא כולם חייבים להיות מקצוע, אפשר גם תחביב.

והנה עוד כמה דברים שכתבתי לעצמי (לא להכל יש לי תשובה... גם אני בדרך הבירור)

• לפעמים יש לנו דחפים חיצוניים לנו או שאינם בשליטתנושמונעים מאיתנולדעת מה אנחנו באמת רוצים כמו: תאוות, קשיי פרנסה, לחץ, זמן, משפחה, לחץ חברתי, מחויבות לאחר וכד'
• הרבה אנשים מרגישים תחושת פיספוס ושהם "תקועים" עכשיו עם כל מיני דברים שהם חייבים לעשות כמו: גידול ילדים, פרנסה, משק בית וכד'
• הרבה אנשים מפחדים לעשות את הצעד הראשון, את השני - הם יכולים ללמד את כולם איך עושים...
• אם אתה לא אוהב את המקום שאתה נמצא בו ולא מרגיש בו נוח תן לזה עוד צ'אנס ואם זה לא עוזר פשוט תתפטר גם אם זה עצוב לאחרים (זאת רק המלצה שלי, אתם תעשו מה בראש שלכם)
• צריך לבדוק מה הם הדברים שממלאים אותי, מה הם הדברים שפתאום שכשאני עושה אותם או אפילו מדבר או חושב עליהם, זה ממלא אותי מן חום פנימי כזה, שלוה, שמחה ואושר, ביטחון עצמי שאני יכול לעשות ולהצליח בלי לדפוק חשבון לאף אחד וגם אם יגידו לי שאני טועה. אז גיליתי מה אני רוצה.

תודה שקראתם ושיהיה לכולנו בהצלחה

[על_מונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
כתבתי בגוגל את המילה "מה אני רוצה" .. והגעתי לדף הזה..
כל כך הרבה יש לאמר..אולי לאט לאט..
אני לא ילד בן עשרים ..אני כבר מעל חמישים.. והימים.. נעשים יותר ויותר קשים.. (:
אני מבין שהשמות כאן (חלקם אולי..) בדויים..ולכן, במקום להשתמש בכינוי פלוני או אלמוני החלטתי לכתוב כינוי אחר..
אחר כך חשבתי לעצמי , אולי יש לזה משמעות סמלית... אולי אני באמת על מונית, במקום לנסוע בקו אוטובוס רגיל.. אולי אני נהנה מנסיעות קצרות ומהירות.. אבל משלם את המחיר..
אני בנאדם אופטימי ושמח בכללי ..אבל העובדה שהיום, בגילי , (+ 2 בוגרים, לפני פרידה, ) אני מגיע למצב שבו אני ניגש לגוגל ורושם "מה אני רוצה".. אומרת ש..לא, לא פשוט לי..
לפחות דבר אחד הבנתי שאני רוצה : לדעת מה אני רוצה.
מסתבר שאין לזה גיל ..לבלבול

[אמא*]

מיכאל כתבת יפה,
עזרת לי!

[תוהה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי,
הגעתי לאתר הזה במקרה בדיוק כמו על מונית שרשם לפני.
אני בבלבול ותהייה הרבה זמן במה לעסוק כי אני מרגישה שכל תחום כמעט שאשים את ידי אני אדע איך לבצע אותו על הטוב ביותר .
וזה אומר שעבדתי בכל התחומים הבאים תוך סיפוק מהמעסיקים על עבודתי כגון;
הנהלת חשבונות, מזכירות, בנק, סוכנות נסיעות, גן ילדים וכ'ואבל תמיד בסוף אני עוזבת ואין לי תחושת סיפוק בכלל.
אני לא רוצה מצד 1 לבית חלק מהמערבולת הזו של העולם המערבי "להיות הייטקיסט מוצלח " וכדו' .
אני רוצה להיות אני וגם אם אעבוד בעבודה פשוטה לאהוב את עצמי עם זה למרות שזה לא הווואו שמצפים שאהיה קרייריסטית וכד'.
מצד שני אני כן אוהבת להיות במקום של בוס לדוג' , להוביל אנשים , לפתח ,להפתח, ליצור וכ'ו.
ואני ממש ממש למערבולת.אני שולחת קורות חיים להרבה סוגי עבודה אבל הלב שלי לא רגוע כי זה לא באמת מה שיספק וישמח אותי .
מה עושיםםםםםםםםםםםם???
ומה שהכי מתסכל זה שכל עבודה שאעבוד אדע לעשות אז.. מצד 1 יתרון מצד 2 בלבול מטורף שמוביל לחוסר מעש.
ואני רק בת 25 החיים לפני ואני צריכה להחליט .
התחושה היא שאין לי מושג בהחלטות!!!
או שפשוט עדיין לא מצאתי את שאהבה נפשי..

מה עושים???

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין רלוונטי...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין רלוונטי...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תבורכו!
באמת דף שווה
שמחה מאוד ומודה להשם שהגעתי אליו..

ל'תוהה' שכתבה לפני שנתיים, אנחנו באותו הגיל, ולגמרי מבינה מה את אומרת,
טובה בהרבה תחומים, ובטוחה שבכל תחום אצליח לחלוטין.
דבר שגורם לי לבלבול.
חושבת שהגעתי למסקנה מה אני הכי רוצה לעשות
אבל מתעורר בי פחד ללכת עליו
א- בגלל ששנים חלמתי על כך- בלי לקחת את זה ברצינות מאחר והסביבה דיברה על מקצועות נחשבים ובטוחים יותר-
ואל מול החלומות המציאות מחווירה
ב- בגלל החשיבות של המקצוע בעיני יש דווקא פחד מחוסר הצלחה וכישלון- ואז החלום הטוב יגנז..
ג- חוסר בכלים בסיסיים שלתחום זה צריך שנים רבות של התמסרות ועוד מעט ואני בת 27.

בנוסף, לאחרונה החלטתי שאני הולכת על התחום שרוצה לעסוק בו- עברתי שבועיים של אופוריה
ואז ירידה למצב של חוסר חשק מוחלט מכל עשייה לכיוון הזה. לא יודעת למה! אולי מהלם על כל הצעדים שצריך להעישות בשביל להגיע לאן שרוצה להגיע.

הגעתי לכמה מסקנות מדף זה- לא כתבתי לפי סדר
1- צריך להתחיל בצעד אחד קטן ולהמשיך משם.
2- מתוך הניסיון לומדים ולכן המנעות מהתנסות סופה שלא תוביל לכלום! לזכור שתמיד אפשר לנסות ואם לא אוהבים לשנות!
גם אם שינויים מאתגרים וכו, לבטוח שיש בנו את כל היכולות להתמודד עם שינויים!
3- בתהליך החיפוש לשאול את עצמי שאלות כגון "האם אני מוכנה באמת לחפש את הייעוד שלי והאם אני מוכנה להתחייב לעשות טוב לעצמי"!
4- תוספת שלי- לבטוח בקב"ה ובהכוונה שלו!
5- להתמקד בטוב שיש לך עכשיו בחיים, ולא לצאת לבדיקות מתוך תחושה של רע- חבל! לכולנו יש הרבה דברים טובים בתוכינו ומסביבנו.

תכלס
אני חושבת שאתחיל לנוע לכיוון פעולות - אתחיל בצעדים קטנים וטעימות מדברים מגוונים בתחום ששמעניין אותי

[תמרוש_רוש]

_בנוסף, לאחרונה החלטתי שאני הולכת על התחום שרוצה לעסוק בו- עברתי שבועיים של אופוריה
ואז ירידה למצב של חוסר חשק מוחלט מכל עשייה לכיוון הזה. לא יודעת למה! אולי מהלם על כל הצעדים שצריך להעישות בשביל להגיע לאן שרוצה להגיע._
אני חושבת שהסברת יפה מאוד למה
כי כל דבר גדול דורש הרבה השקעה. כשירדת מהאופוריה, היית אמורה לעבור להילוך שונה, הילוך של תהליך איטי וארוך טווח (כי שום דבר משמעותי לא נבנה ביום אחד), ובמקום להגיד "איזה כיף! בואי נתחיל בתהליך של צעד-אחרי-צעד ונראה לאן זה יוביל אותי" - נבהלת ונסוגת.

בא לך לכתוב מה התחום הזה?

[הילה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואני בסה"כ מתלבטת (כבר שנה) אם לרכוש אופניים או לא לרכוש אופניים, ואיך אדע אם זה הדבר הנכון לעשות ואתמיד
תוסיפו על כך את רצון עז לכלב מזה שנתיים.
וכך הגעתי לדף המדהים הזה שנוגע בי גם לגבי שינוי מקצועי הדורש שינוי דחוף.
לקחתי מפה כל מיני תובנות ומשימות שהומלצו, ואיישם אותם.
אני מהמתבוננים המתמידים (כפי שהמליץ צפריר), ואכן עוזר להתבונן, , אבל אחד הדברים החשובים הוא, גם לממש את העבודה עצמית ותוצאות ההתבוננות. לא להישאר תקועים שם כשהסקתם מסקנות לעשייה.
אם הרצון קיים בך הרבה זמן, ממש אותו, הרבה אנרגיה מתבזבזת על כך שאינך עושה זאת לרבות הרגשת פספוס. אם הצלחת במעשיך אשריך, ואם לא הצלחת אז לפחות ניסית וחסכת המשך בזבוז אנרגיות על מחשבות.
מה אחרים יאמרו אם התמדת או לא, זה ממש ממש ממש לא משנה. הרי הם לא חיים את חייך, אלא את/אתה, ויש דברים שאת/אתם חייבים לעצמכם ולא לאחרים.

אני הולכת לרכוש אופניים! אי אפשר להמשיך עם הרגשת הפספוס הזה יותר
תודה לכם!

[תמרוש_רוש]

אני הולכת לרכוש אופניים! אי אפשר להמשיך עם הרגשת הפספוס הזה יותר
|Y||Y|
לגמרי!

איך אדע אם זה הדבר הנכון לעשות ואתמיד
כשתקני - תגלי...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי
סהכ אתם אנשים מדבימים ואני שמח שהגעתי לפה
הגעתי לשלב בחיי שבת זוגתי מצאה את ייעודה אלרי הרבה ואני למרות היותי נכון להיום בסטטוס מאוד טוב יחסית ל10 שנים האחרונות אני די מצליח במה שאני עושה גם אני לא בטוח בזה עדיין מצליח ומרוויח טוב מאוד ןהכל מעולה אבל התפתחה מודעות למצב שבו בת זוגתי התקדמה בפנימיות שלה ומצאה את עצמה ואני נשארתי תקוע חסר כיוון וחסר החלטיות ורצונות שעושים לי טוב
מה עושים?

[מעיין*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דיון שהתחיל מ2004 ונמשך עד 2018..זה בהחלט וואו

[דוד*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הגעתי כמו רובכם בעקבות השאלה המהותית.
לא סתם אין תשובה מוחלטת, לדעתי, אלו החיים, הכישרון להפיק את המירב מאי הודאות, מהשינויים, מהסערות
להצליח להיאחז בעוד ועוד דברים קטנים אך משמעותיים.

עוד ארוחה טובה, עוד חיוך של ילד, עוד קפה עם חברה/בירה עם חבר וכו
החיים זה אוסף רגעים ענק, במקום לנסות לפצח את האוסף יש להתרכז ברגעים

בהצלחה לכולכם
חיבוק

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מידי פעם אני לוקחת דף ועט וכותבת כותרת: אני רוצה. מתחת לכותרת המילים מגיעות- זה יכול להיות "ללמוד קולנוע/ספרות/מחשבים..." וזה יכול להיות "לשיר כל יום", "לרקוד", "לאכול שוקולד", "לצאת לטיול עם הכלבה" וכו... ואז אפשר לקרוא את מה שכתבנו והחיוך עולה באופן אוטומטי. אולי לא גילינו תשובה לשאלה הספציפית שביקשנו עליה תשובה באותו הרגע. התשובה הזאת תגיע ברגע שניתן לגיטימציה לרצונות שלנו להיות לנו מול העיניים כשהם חופשיים משיפוטיות וביקורת ומביאים שמחה. אם נשאל ילד או ילדה מה הם רוצים כרגע, הם ידעו לענות. אנחנו גם יכולות/ים

[אבודה_ב2019*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

השנים חולפות ואותן השאלות ממשיכות להטריד את הנפש. כבר 2019 ואני מניחה שחלקכם מרגישים באותו המצב. מאין חוסר משמעות וחוסר ודאות לגבי מה הייתם רוצים להיות או לשנות. אני קוראת את הדף כבר מעל לשעתיים, נהנת מכל רגע, מרגישה עטופה בחברים, כותבת לי הערות, רשמים, וטיפים לשינוי ולהתחלה חדשה. כפי שכבר אמרתם- הצעד השני נראה קל יחסית, אך לבחור את הכיוון זו הבחירה הקשה באמת. אהבתי את ההכוונה להתבוננות סביבתית, מרגיש קל יותר מהתבוננות אישית, שאותה ניסיתי כל כך הרבה פעמים, וכשלתי... אני מאמינה, כמו שכתבתם, שלחינוך יש השפעה רבה, גם אני גדלתי וחונכתי לרצות אחרים, פחות חונכתי לבחור ולהאמין שאני אדם בעל רצונות שראויים לכיבוד ומימוש. תודה לכם אחיי היקרים על השיתוף והכנות. מקווה למצוא את הדרך...

[רוצה_להיות_מאושרת*]

היי,
כבר דקות ארוכות שאני נמצאת בדף הזה, מחפשת תשובות, חיזוקים, קצת אור בימים החשוכים שעוברים עליי.
כבר שנים שאני חיה בתחושת פיספוס כי אני לא מצליחה לענות על השאלות הכביכול פשוטות של "מה את רוצה לעשות בחיים האלו?", אני עוד רגע בת 38 ולא מוצאת תשובות.
אני נשואה+ 2 ועוד אחד בדרך שלא ציפיתי לו, מובטלת בעקבות נסיבות אישיות ומשבר בזוגיות והכל מרגיש סוגר עליי. בשום תחום לא זורם.
אציין שלהיות לצד בעל שיודע בדיוק מה עושה לו טוב והוא גם טוב בו ומצליח (חמסה חמסה), זה מלחיץ ושובר עוד יותר.
אני בצומת דרכים מטורפת מבלי להכיר את השבילים בה.

[פלוני_אלמונית*]

אפשר להציע? אימון אישי.
מאוד עוזר לצאת ממצבים תקועים ולהבין במהירות יחסית הרבה דברים.

[פלוני_אלמונית*]

אושר, אינו מתנת חינם. כדי להיות מאושרת, צריך לשלם מחיר.
האם את מודעת למחיר?
למשל, תצטרכי לוותר על זה שלא ציפית לשלישי. לוותר על המשבר בזוגיות. להבין שלא הוא גרם לך להיות מובטלת. והכי קשה אולי זה חיים ליד בעל שמסרב להתחבר אליך ומראה לך בדלת אמותיך שאפשר גם אחרת.
האם את מוכנה לוותר על אי האושר כדי להיות מאושרת?