למרות שאני רוצה זוגיות, קשה לי לחשוב על זוגיות...
האמת שגם קשה לי עם המילה הזו "זוגיות"
מעדיפה לחשוב על זה בתור "אהבה" או "קשר", ולהגיד חבר ולא בן זוג.
תמיד הרגשתי שהדבר הזה, זוגיות, מוזר לי ולא נגיש לי, למרות שרציתי קשר קרוב, חברות, אהבה, תשוקה... אבל קשה לי לחשוב על להקים משפחה או להיות עם אותו בנאדם במשך הרבה שנים.
לא כי קשה לי להיות נאמנה - למשל, בקשרי חברות אני מאד מסורה ומשתדלת לטפח אותם לשנים רבות. אני גם לא אחת שפוזלת לצדדים וצריכה כמה גברים או לפלרטט עם אחרים.
בכל זאת משהו במחשבה על זוגיות קשה לי, לא עובר לי בגרון.
התאהבות תמיד התקשרה לי עם הרפתקאה, משהו מסעיר ורומנטי שקורה, אדם שנראה לי מעל הכל, הכי חשוב מכולם. תשוקה מאד גדולה, קרבה נשמתית מאד גדולה, משהו קצת בלתי מושג ובלתי אפשרי.
תמיד הרתיע אותי לחשוב על הזמן שההתאהבות תעבור והכל יכנס לשגרה... ועכשיו גם תקועים עם הבנאדם ויודעים שלא תהיה עוד התאהבות (ושאם כן, זה ייצור בעיה גדולה בקשר).
זה נראה לי נורא עצוב, ותמיד הפחיד אותי שיהיה לי משעמם בקשר כזה. שנסתכל אחד בשניה ונשתעמם, שלא נבין לאן נעלמה האהבה הגדולה והתשוקה. שיום ועוד יום יעבור והכל יהיה רגיל.
לא רק אחרי עשר שנים, אולי אפילו אחרי שנתיים...
אני יודעת שזו כנראה הסתכלות די ילדותית על מערכות יחסים, אבל קשה לי לעבור את המכשול הזה, בלב אני לא רוצה פשוט אדם שיהיה לידי ביומיום ויראה אותי בטרנינג ויגלה את כל הפגמים שלי. פשוט אין לי חשק לזה... בא לי קסם, משהו גדול מהחיים אפילו שזו אשליה וזה לא מחזיק מעמד
אשמח למחשבות שלכן בנושא...
ברור לי שהגישה הזו תוקעת אותי אבל אני לא יודעת איך להתקדם מפה.
