סימני התעללות בזוגיות

וזה שנשרף לו העסק ויש מצב שהוא בברוך רציני לא מצדיק להתחשב בו ? (זה לא קשור לשתלטן ולא למתעלל)

להתחשב בטח ובטח תמיד.
אם הבן אדם מבקש דחיה בתשלום כי עכשיו זה בעייתי אז אין טעם ללחוץ.

סוזן לא מדברת על התחשבות היא מדברת על ויתור.
היא לא מדברת על זה שהיא סיכמה עם הגרוש שלה שבעתיד הוא יחזיר לה הפרשים.
זה בכלל לא סוכם. פשוט הוא משלם פחות והיא מוותרת על הגביה גם בעתיד.
אולי בינה לבינה היא מקוה שיום אחד הוא יזכור להשלים פערים אבל בפועל כרגע היא מוותרת (לא דוחה - כי אם זאת דחיה אז צריך לרשום כמה היה צריך לקבל וכמה נתקבל בפועל, וצריך היה שהדבר יוזכר כל הזמן ביניהם כי בעוד שנתיים שלוש לא תהיה לזה שום משמעות. ההנחה שלי שללא פעולות מקדימות כאמור בעוד שנתיים שלוש אם הנושא יועלה התגובה תהיה "על מה את מדברת ??")

סוזן תקני אותי אם אני טועה.

_האם לגשת להוצאה לפועל או לא?
לא משלם את כל מה שחייב לי
משלם את הרוב ועושה לעצמו הנחות של מאות שקלים מפעם לפעם, וזה כבר הצטבר ל11 וחצי אלף.._

בוודאי שכן! בשום אופן לא להיות קורבן. המזונות שהוא משלם נמוכים בצורה בלתי רגילה. יש לו ילדה והוא צריך לפרנס אותה. המזונות הנמוכים הם כבר בבחינת התחשבות של בית המשפט במצבו.
לא לפחד. לא לוותר. אני מצטערת על כל שקל שוויתרתי עליו כדי לא להתעמת. לא הרווחתי מזה דבר.

_סוזן לא מדברת על התחשבות היא מדברת על ויתור.
היא לא מדברת על זה שהיא סיכמה עם הגרוש שלה שבעתיד הוא יחזיר לה הפרשים.
זה בכלל לא סוכם. פשוט הוא משלם פחות והיא מוותרת על הגביה גם בעתיד._

בדיוק. הם התגרשו בגלל ההתנהגות שלו. היא לא יכולה לעזור לו בפרנסה. הם יחידות כלכליות נפרדות. לו היה לסוזן כסף רב, אז אפשר לוותר. אבל לא כך הוא המצב. 11 אלף שקל לא יצילו לו את העסק, אבל בהחלט חשובים לרווחתה של סוזן.

_קור את - בן זוגי התנהג כלפי גרושתו בצורה קיצונית יותר.
כן אני משוחחת איתה ויודעת בדיוק מה היא עברה ומדוע החליטה לשים קץ לנישואים_

המקרה שלך, לי את, הוא מיוחד. אני רציתי לשאול פעם אקסית של הגרוש אם גם אליה הוא התנהג כך. באופן מעניין הוא בקשר עם האקסיות שלו. אולי הוא לא הספיק להתעלל בהן.
זה שאתן מדברות על כך מאוד מחזק את הידיעה שהוא מתעלל. לא?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה שנשרף לו העסק ויש מצב שהוא בברוך רציני לא מצדיק להתחשב בו ?
אני לא בטוחה. וזה שסוזן מגדלת כמעט לבד את הילדה ולכן בקושי יכולה להתפרנס, ומוציאה מאות שקלים על בייביסיטר לא מצדיק התחשבות?
המזונות שהוא משלם הם המינימום שבמינימום. למעשה- ממש מעט. כל מי שיש לו ילדים, יודע שהם עולים הרבה יותר מ-2600 ש"ח - אם נגיד שהם צריכים להתחלק שווה בשווה. מה שאני לא מסכימה איתו, כי לסוזן יש הוצאות רבות יותר, בעיקר בדמות אובדן הכנסה, שבתורה גם פוגעת בפנסיה, בפרעון ימי חופש וכו'.
ובמקרה הספציפי הזה, אם אני לא טועה, הוא גם גר בדירה של אמא של סוזן מבלי לשלם שכ"ד (האם כבר התפנה משם?), בזמן שלסוזן ולילדה אין איפה לגור.

ובכלל, התמונה העולה עד כה מהתאור של סוזן היא של אדם שמחפש איך לשלוט ו/או לפגוע בסוזן. כיוון שאיבד את היכולת הזו, הוא משתמש בדבר האחרון שנותר לו- חובותיו הכספיים כלפי הילדה.
אם המצב כ"כ קשה- שיקח הלוואה מהבנק, מהוריו, מהחברים הטובים שנשלחו לשכנע את סוזן לחזור אליו. למה הוא, למעשה, לוקח הלוואה, שהופכת למענק, מהבת שלו?!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קור את , הדף נשאר פתוח מלפני כשעה, ולא ראיתי את שכתבת. מסכימה איתך מאוד, כמובן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואת העניין עם הגן לא ממש הבנתי, אבל לדעתי צריך לשלם חצי מעלות הגן והצהרון, גם אם זה גן פרטי. כך אני מבינה את פסק הדין, לא?

קור את , הדף נשאר פתוח מלפני כשעה, ולא ראיתי את שכתבת. מסכימה איתך מאוד, כמובן.

גם אני איתך, מי אני. כתבת דברים חשובים מאוד מאוד.
_אני לא בטוחה. וזה שסוזן מגדלת כמעט לבד את הילדה ולכן בקושי יכולה להתפרנס, ומוציאה מאות שקלים על בייביסיטר לא מצדיק התחשבות?
המזונות שהוא משלם הם המינימום שבמינימום. למעשה- ממש מעט. כל מי שיש לו ילדים, יודע שהם עולים הרבה יותר מ-2600 ש"ח - אם נגיד שהם צריכים להתחלק שווה בשווה. מה שאני לא מסכימה איתו, כי לסוזן יש הוצאות רבות יותר, בעיקר בדמות אובדן הכנסה, שבתורה גם פוגעת בפנסיה, בפרעון ימי חופש וכו'._

בדיוק!

וזה שסוזן מגדלת כמעט לבד את הילדה ולכן בקושי יכולה להתפרנס, ומוציאה מאות שקלים על בייביסיטר לא מצדיק התחשבות?

כנראה נגיע שוב לבתי משפט, אבל אולי יש סיכוי שנצליח לסגור את זה בהסכם...
הוא רוצה יותר ימים בחופשים וגם להרחיב את הסדרי הראייה (המורחבים גם ככה)
הוא הרי חותר למשמורת משותפת, והילדה כבר בת שנתיים ו 9 חודשים אז מאז שחברתינו ציפי לבני הציעה את ביטול חזקת גיל הרך אני כבר במקום קצת ריסקי....
אין לי כבר כוח לזה, להוצאות המשפטיות המרובות, לדאגות, לחוסר הוודאות
אני מניחה שאם נגיע כבר לבית המשפט אז לא תהיה לי ברירה ואפנה להוצאה לפועל כי צריך לכסות איכשהו את עלויות העו"ד
וגם- אם יש לו כסף ללכת למשפט אז גם יכול לשלם את ההפרש שחייב לי עד כה
תכלס- יש לי 7 שנים ללכת להוצאה לפועל - הכסף עוד לא בורח לי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תכלס- יש לי 7 שנים ללכת להוצאה לפועל - הכסף עוד לא בורח לי
נכון. אבל יש כאן אספקט כלכלי- כסף שמגיע לך ולא קיבלת, ואת ההוצאות (גן, מזון, ביגוד וכו') הוצאת כבר- אז תכלס את מפסידה- או שמשלמת ריבית על המינוס, או שלא מקבלת ריבית על הפלוס, או שלא יכולה להתמקח עם הבנק כי אין לך יתרה. שלא לדבר על הלחץ להישאר במסגרת. אבל עזבי, זה בקטנה.

מכל מה שתארת כאן, זה פשוט דרך לשלוט ולטרטר אותך. שימי לב שהבקשה לקחת ימים נוספים מטרתה- ככל הנראה- להפחית מזונות. אם יש לו כסף ללכת למשפט אז גם יכול לשלם את ההפרש שחייב לי עד כה
האם ביקש באופן רשמי, או חברי- דחיה או הפחתה, או שפשוט העביר פחות/לא העביר ומחכה לראות איך תגיבי?

הוצאה לפועל דורשת גם הוצאות ריבית והצמדים.
הוא מעולם לא ביקש ממני הקלות בתשלומים אלא משלם פחות

אני מפחדת שהוא יגיש ערעור ויזכה במשמורת משותפת.
אין לי כבר כוח להתמודד שוב עם משפטים, גם כספית, גם מתח נפשי
די כבר
רוצה לנוח
כבר התחיל להיות איתו תקשורת טובה פחות או יותרת חשבתי שזהו זה שאנחנו כבר אחרי המשפט ועכשיו נסתדר
אבל זה לא ככה וכבר אין לי כוח. עד מתי? כל השנים נהיה במלחמות?
ואם חלילה יקבל משותפת? אוף אני כבר מותשת מותשת

אמא קטנה- איך אצלך? מזמן לא שיתפת מה קורה איתך?
כבר היה משפט?

קור את,

אני בקשר טוב אם הגרושה של בן זוגי. למעשה ממש פיתחנו חברות.
זה התחיל דרך הילדים. שתי הבנות הן בנות אותו גיל והיה ביניהן חיבור מיד במפגש הראשון.
לשתינו יש את אותו אופי (ברור לא ???) משתדלות לא לפגוע באחרים מתחשבות.
לאחר תקופה היא הבינה שאין לי שום צורך להוכיח את עצמי על חשבונה. דהיינו, תמיד כשעלתה שאלה שקשורה לילדים מיד דרשתי שהם יבקשו את רשותה. בשום פנים ואופן לא לקחתי לעצמי סמכויות שאינן קשורות אלי גם כשהילדים היו אצלי. מעבר לזה. אני אוהבת ילדים והתחברתי מיד. קניתי דברים לילדים ופינקתי אותם. הם בגילאים של הקטנים שלי ותמיד נתפסו כרביעיה. אם רכשנו משהו בחו"ל לילדים שלי מיד דאגנו לרכוש גם לילדים של בן זוגי ןכו'. גרושתו של בן זוגי גם מצאה אצלי אכפתיות ואוזן קשבת כאשר רצתה להתייעץ בקשר לילדים (בעיות בריאות, חינוך וכו').
גם היא מצידה שמרה על גבולות ולא קינאה או הביעה צרות עין כך שזה היה הדדי לחלוטין.

בכל מקרה הקשר הפך עם השנים לקשר של חברות קרובה כולל שיתוף בענייני דיומא כגון עם מי היא יוצאת. מה קורה בעבודה ועד לארוחות ערב משותפות.
היא קיבלה ממני פרגון בכל פעם שנזקקה לעזרת בן זוגי (כגון בשיפוץ דירתה) וגם בכל הקשור לילדים תמיד עודדתי אותו לקנות ולעזור כספית בכל צורכי הילדים. ואני מצידי קיבלתי בתמורה משהו שלא ניתן למדידה בכסף. עוגן נפשי. היא שיתפה אותי במה שקרה ותמיד דלתה היתה פתוחה בפני כשרבנו. דוקא איתה הרגשתי הקלה כי לא צריך היה להסביר את מה שהיה ברור. הרי לספר לאחרים מה קורה בבית זה מבחינתם סיפור הזוי שהרי כלפי חוץ הוא פשוט האדם המושלםםםם.

מפה לשם, במריבה האחרונה ביליתי אצלה המון ועכשיו הם בכסאח כי הוא הפך את עניין היום הולדת למשהו מאד מאד דרמתי (מי שקרה את מה שכתבתי בעבר יבין על מה אני מדברת). לי נראה שפשוט בא לו להפריד ביננו. היה לו הכי נוח שבעולם הקשר הזה. הכל בוצע בתיאום ביננו ועבד רק לטובתו ולטובת הילדים. אני כבר לא במקום ההוא. לא מתערבת ולא מנסה לשכנע אותו בטעויותיו הוא כבר ילמד את זה על בשרו. אז כרגע הקשר רופף בכונה כדי שלא ישתמש בזה כקלף ניגוח לא בי ולא בה. אני בטוחה שנחדש את הקשר אבל זה יהיה אחרי שהוא יזיע.

סוזן,

בהמשך למה שכתבתי אני רוצה לשוב ולחזק אותך.
זה לא יגמר עד שאת תשימי לזה סוף. ואני מתכוונת מבחינה רגשית.
הגרושה של בן זוגי סוף סוף החליטה להחזיר מלחמה.
והיא גם לא צריכה להתאמץ. נהפוך הוא.
היא לא מביאה אלינו את הילדים כך שעכשיו הנטל של שמירת הקשר נפל עליו במלואו.
היא לא מחפה עליו אלא מאפשרת לילדים לראות מה קורה ביניהם בלי לטייח וכו'.

אז מה נראה לך שיקרה ? כלום. הוא יחזור להיות בקשר איתה כי היא האמא של הילדים שלו ובסופו של דבר לא יעיז יותר להכנס איתה לעימותים סתם כי בא לו.
תחזקי את עצמך. תסמכי רק על עצמך ובסוף תגיעי למצב שלא תתרגשי משום דבר. הפחדים שלך ברורים אבל ברגע האמת לרוב הם מתפוגגים.

לי את, תודה על העיצה והעידוד
יש לי אלה מתוך סקרנות, הזוגיות שלך כעת היא "סבב שני" שהרי את גרושה עם ילדים.
איך היו נישואייך? יש לי תחושה שרק בזוגיות זו נחשפת לסוג התנהגות זו של מתעלל ..
דבר נוסף דווקא שנשמע לי נחמד הוא שאת בקשר טוב עם גרושתה של בן זוגך. שרהי אתן טיפוס דומה..
אני תמיד חשבתי שהגרוש המתעלל מסיט וממריד את בת זוגו השנייה כנגד הגרושה
ת'אמת אני מקווה שכאשר יהיה לגרוש שלי בת זוג אוכל להיות בקשר טוב איתה - וזאת על מנת לראות מקרוב, להבין את הסביבה שהבת שלי נחשפת אליה, וגם אפילו בשביל לעזור ולחזק את הבת זוג

אני בקשר טוב אם הגרושה של בן זוגי. למעשה ממש פיתחנו חברות.

לי את, מה שאת מספרת הוא ממש מרשים. איזו נדיבות והומניות ואצילות נפש!

איזו נדיבות והומניות ואצילות נפש!

אני לא חושבת שזה קשור לאצילות נפש, הקשר משרת את שתיהן.
אני פשוט לא מבינה מה האינטרס להישאר עם גבר שיש לו דפוסי התנהגות של מתעלל? הוא הרי לא אב ילדייך, אינכם נשואים, אין לכם רכוש משותף, מה יוצא לך טוב ממנו?
האם תורם ועוזר כלכלית? האם נותן תמיכה וחיזוק (בדרכו שלו), האם זהו הפחד מלהיות לבד?
או האם ההתעללות שלו היא במידה מאוד נמוכה ששווה לבלוע את הצפרדע מדי פעם כי בסופו של דבר החיוב גדול מהשלילי?
סליחה אם אני שואלת שאלות מעט חודרניות.. את לא חייבת לענות, פשוט אני תוהה לגבי מדוע להשאר עם אדם שמחליש?

גם אני מצטרפת לשאלות של סוזן. וגם אני אומרת שאת לא חייבת לענות. אני פשוט תוהה. בעיקר כשברור שהוא מאז ומעולם היה כזה, כך שזה מבנה האישיות שלו.

פשוט אצלי בתור גרושה אני עושה סינונים הרבה יותר כבדים ל"מועמדים" חדשים.
כשהייתי רווקה אז היתה לי השתוקקות אדירה לזוגיות ולהקמת משפחה ויש מצב שיחד עם זה גם העלמתי עין מדברים שנראו לי שהם לא הכי מסתדרים אבל "שאפשר לחיות איתם" ובסוף הסתדר לי שמה שראיתי היה חשוב מאוד!!
גם בתור גרושה עם ילדה כבר אין לי את הלחץ הזה למצא זוגיות גם כי אני עסוקה ומלאה וגם כי השעון הביולוגי כבר לא מתקתק לי בראש
אז פשוט קשה לי להבין איך זה ש"בסיבוב שני" מכניסים לחיים אדם שמחליש במקום לחזק.
הרי בסיבוב שני יש כבר אחריות על ילדים ועל חינוכם ועל איך שהם יראו את החיים ואת מערכות היחסים שבתוך הבית
סליחה, אני לא מתכוונת להיות שיפוטית, לכל אחת מאיתנו המסלול שלה

אגב, לי את, איך הקשר שלך עם הגרוש שלך? איך הקשר שלו עם הילדים שלכם?

שיואו כתבתי מונולוג ארוךךךך ובמקום לשלוח יצאתי מהאתר. איזה באסה. אשכתב יותר מאוחר.

ליאת, אם המונולוג ארוך, תמיד כדאי להעתיק אותו למסמך וורד או לתוכנת מייל פתוחה או משהו, כדי שלא יילך לאיבוד

ומבטיחות לקרוא כשתשחזרי!

היי,

לגבי ההשוואה בין שתי מערכות היחסים שלי אומר שבהרבה מובנים ההבדלים הם עצומים.
התחתנתי מאהבה והשבר בגירושין היה עמוק. לא נחשפתי להתנהגות שתלטנית בנישואין והרגשתי מאד שלימה ומבורכת.

במבט מעמיק ובחלוף הזמן והניסיון האישי אני מבינה שיש מרכיב אחד דומה. המרכיב הזה קשור קודם כל אלי.
שלא תבינו לא נכון, אני דעתנית ולא קורבנית כלל וכלל אבל יש לי נטיה לבטל את עצמי ולהאדיר את הקרובים לליבי. וזה בסדר גמור כי טוב לי כשטוב לילדיי, לבן זוגי, למשפחתי המורחבת ולחברותי היקרות.
הבעיה היא שכשאת סלחנית וותרנית לאט לאט נשחקת ההערכה כלפייך דוקא מצד אלו שיונקים מהדבש (לא תמיד אבל לרוב).

אז כשהאקס שלי רצה מאד לעבוד בחו"ל כמובן שהתנגדתי נחרצות אך כשהבנתי כמה הוא רוצה בזה הסכמתי. וכך כל חודש הוא היה נוסע לשבועיים בחו"ל ואני נותרתי לטפל בבית ובילדים. כן, גם פה היה פיצוי. היתה לי מטפלת צמודה שעזרה לי והשכר היה גבוה כך שלא היה חסר לי כלום מבחינה כלכלית. כיוון שיכולתי לראות את העולם רק דרך המשקפיים שלי, לא עלה בדעתי שהדבר יביא בסופו של דבר להרס המשפחה שהרי בעד שום הון שבעולם לא הייתי פוגעת בו או בילדינו.

היום אני חושבת שאם לא הייתי כל כך סלחנית וגמישה ומכילה ומאפשרת אז אולי לא היה כל כך קל "לוותר עלי". כי אם היו לי דרישות וגבולות והערכה עצמית (פנימית עמוקה לא כלפי חוץ. כי כלפי חוץ אני יודעת בדיוק מה אני "שווה") אז ההערכה כלפי היתה נשמרת... פחחח... עולם הפוך. הגרוש שלי החליט ללכת ולתומו חשב שהכל ישאר אותו דבר. נשאר חברים והכל פשוט יהיה נפלא. כשהפנטזיה התנפצה לו בפרצוף והוא רצה לחזור כבר היה אחר.

והאחר הוא בן זוגי הנוכחי. ואני רוצה להזכיר לכן שזה ממש לא מתחיל בהתעללות נהפוך הוא פתאום נכנס לחיי גבר שגרם לי להרגיש שוב נחשקת, אהובה, רצויה, חכמה ומה לא. "איך הוא ויתר עליך" היה חוזר ושואל. והיה ביננו קליק ענקי גם בנושא הילדים. פתאום היה לי שותף שהשתוקק ללכת איתי ועם הילדים לכל מיני פעילויות. היינו הולכים עם הילדים שלי ושלו לפארקים והוא היה רץ ומשתולל איתם ומצלם.
ובמישור הזוגי זה היה שלא מן העולם הזה. הייתי מסתובבת מבוקר עד ליל עם חיוך מרוח על כל הפנים.

היו לנו שיחות נפש וזה התחיל בהקשבה ובמתן עצות ועבר לשכנוע שנעשה שטיפת מוח. דברים שאמרתי על עצמי הפכו קרדום לחפור בו נגדי. שוחחתי בחופשיות על בעיית הקשב וריכוז שלי ועל קשיים בהתארגנות ולאט לאט הוא התחיל להתערב בכל דבר כי הרי הוא יודע להתארגן ואני ממש לא. אז זה מתחיל בתלכי לעבודה יותר מוקדם ותחזרי יותר מוקדם כי הילדים זקוקים לך ועבר לתשכיבי את הילדים בזמן לישון כי קשה להם לקום בבוקר וכך הלאה. הכל הגיוני הכל ממקום של דאגה לי ולילדים. התחילו ויכוחים ומריבות על איך זה שאני לא יודעת לשים גבולות לילדים ולעמוד במילה שלי ואיזו מן אמא אני בכלל. ומילא שאני דופקת לעצמי את החיים אבל בדרך אני דופקת לילדים את החיים ולזוגיות ובסוף מן הסתם גם לו. ואני, שבאמת ובתמים רק רוצה שלכולם יהיה טוב הקשבתי ורציתי לשנות ולא הצלחתי להבין למה אני כל הזמן נכשלת. ברור שהבנתי שמשהו בהתנהלות של בן זוגי לא תקין אך לאט לאט נשאבתי ואיבדתי את המצפן הטיבעי שלי. המריבות צרמו לי מאד אבל לאט לאט זה צרם פחות ופחות. כי בחלק מהדברים האמנתי ואימצתי גישה שונה, חלק מהדברים ממילא נעשה שולי ובהרבה מקרים פשוט הותשתי.

וכך נוצחתי בסופו של דבר. פתאום פחדתי שהוא יקום וילך. לפעמים פחדתי כי נדמה היה לי שאני לא בסדר והוא רוצה רק בטובתי ובטובת הילדים ואני כל הזמן מפשלת ולפעמים פחדתי מאיומים מרומזים שלו של מה שהוא יחזיר לי בגלל איך שהתנהגתי אליו. ברקע זמזמה לה הידיעה שמשהו פה מאד מאד חולני אך לא היה לי את הכח לעצור. וכך אחרי מריבות ודיבורים על פרידה הייתי מוצאת סולם לרדת בו או להניח אותו תחת רגליו וכשהוא חיפש סולם מיהרתי לקבל אותו בזרועות פתוחות.

וזה הוביל אותי למקומות מאד נמוכים מבחינתי ולחוסר ביטחון. אותי שתמיד הייתי המשענת של האחרים.
ויום אחד קרה משהו ומשם הבנתי שאני מהמערכת הזאת חייבת לצאת. ידעתי שאני מוחלשת והבנתי שזה תהליך שעלי להתחיל. וכך לאט לאט עשיתי לעצמי שטיפת מוח.

והיום אני עדיין בזוגיות איתו אך לא שותקת ושמה גבולות ודורשת לעצמי. זה מלווה בהמון כעס מצידו מתחת לפני השטח אך אני אייני רצה עוד להרגיע אותו על חשבוני.
כן עשיתי עם עצמי עבודה רבה (גם באמצעות מטפלת). והעבודה היא בעצם רק על עצמי. להאמין בעצמי לא לשכוח ולא לסלוח (על דברים הזויים כמובן. אין הכוונה לדברים שבחיי היום יום)

אז למה אני עדיין איתו ?
באמת שאין לי תשובה נחרצת.
אני עדיין מעריצה תכונות מסויימות שלו. יש לנו ימים מאד מאד כפיים.
אולי עוד לא גיליתי מה אצלי מושך אותי לטפל באנשים.

בכל אופן, כבר לא מפחדת מפרידה. אם נצליח הרווח יהיה של שנינו. אם לא, כבר לא אשאר עם רגשי אשמה. הם ילכו איתו.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.

המשותף לכל הנשים שחוות התעללות הן התכונות הנ"ל:

הסלחנות, הוותרנות, הביטול העצמי, הגמישות, ההכלה, האפשור. ההבנה, נחמדות יתר, הרצון בשלום ובהרמוניה, הרצון שלכולם יהיה טוב ועוד.

וכול התכונות האלה נובעות מחולשה.

מאחלת לכולן שנה טובה, שנה שבה תבנו עמוד שידרה חזק ותלמדו:

לא לסלוח, לא לוותר, לא לאפשר, לא להבין, לא להכיל שום התנהגות שמחלישה אתכן.
לא לפחד להתעמת, לא לפחד להיות לא נחמדה, לא לפחד לריב, לא בכול מחיר לשמור על שלום והרמוניה.
לא לוותר על דברים שחשובים לכן, לא לבטל את הצרכים והרצונות שלכן כי אף אחד לא יותר חשוב מכן.
ללמוד לעמוד על שלך, להתעקש, להאמין במחשבות וברגשות שלך, להאמין שאת בסדר תמיד, לא לתת לאף אחד את הכוח לגרום לך לספק עצמי או לערער אותך.

וזה ממני באהבה.

אישה אישה, כל מילה בסלע

_לא לפחד להתעמת, לא לפחד להיות לא נחמדה, לא לפחד לריב, לא בכול מחיר לשמור על שלום והרמוניה.
לא לוותר על דברים שחשובים לכן, לא לבטל את הצרכים והרצונות שלכן כי אף אחד לא יותר חשוב מכן._

אמן ואמן!

_לא לפחד להתעמת, לא לפחד להיות לא נחמדה, לא לפחד לריב, לא בכול מחיר לשמור על שלום והרמוניה.
לא לוותר על דברים שחשובים לכן, לא לבטל את הצרכים והרצונות שלכן כי אף אחד לא יותר חשוב מכן.

אמן ואמן!_

_המשותף לכל הנשים שחוות התעללות הן התכונות הנ"ל:

הסלחנות, הוותרנות, הביטול העצמי, הגמישות, ההכלה, האפשור. ההבנה, נחמדות יתר, הרצון בשלום ובהרמוניה, הרצון שלכולם יהיה טוב ועוד.

וכול התכונות האלה נובעות מחולשה._

האמת היא שאני לא מתאימה לתיאור הזה. אני לא אוהבת עימותים. אבל אני די קשוחה ולא גמישה. לא כולם חושבים שאני נחמדה. כן חושבים שאני מוסרית ושממש אפשר לסמוך עלי ושאני הגונה. אל לאו דווקא נחמדה.
מעניין.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_האמת היא שאני לא מתאימה לתיאור הזה. אני לא אוהבת עימותים. אבל אני די קשוחה ולא גמישה. לא כולם חושבים שאני נחמדה. כן חושבים שאני מוסרית ושממש אפשר לסמוך עלי ושאני הגונה. אל לאו דווקא נחמדה.
מעניין._
כנ"ל.
אבל, מחשבה: אולי ניסינו לא להיות כאלה? הרי אשה כזו, "דעתנית", היא לא טובה. אולי ניסינו להתגמש, להיות גמישות יותר, ובדרך שכחנו את עצמנו?
הרי כולם אומרים שצריך להתפשר, אז הוא תמיד מאחר ואת מחכה לו? טוב, אף אחד לא מושלם. אז הוא מבטיח ולא מקיים ואף מתכחש שהבטיח? טוב, הבעיה אצלך, שאת לא גמישה. אזהוא התפרץ בזעם? למי אין יום רע? אז הוא מתייחס אליך כאילו מעדיף שתעופי לו מהעיניים? טוב, כל אחד יכול לרצות פתאום להיות קצת לבד. וכן הלאה והלאה...
ועכשיו אני במצב שאני לא יודעת איפה פשוט צריך להתגמש ולהתפשר כי יש עוד בן אדם, ואיפה הקו האדום. או הורוד. בעצם, הוא די מטושטש לי.

קטע. מסתובבת לי בבאופן, קוראת את הדף עזרה בזוגיות בעייתית. די בתחילתו, מספרת האשה שבעלה "הוא ממש מתגאה בכך שאף פעם לא היו לו חברים אמיתיים". גם שלי כך. כבר בבי"ס, הוא מספר, היה חוזר מהלימודים בצהריים ועסוק בענייניו, לא צריך חברה, לא רוצה להפגש עם אף אחד. ועד היום, באמת אין לו חברים. "אבל אני לא צריך!" הוא מכריז כל הזמן. או מתלונן שהוא בודד. עכשיו, כשאני לא איתו. אולי זה קצת אופייני לגברים בכלל, אבל זה גם סימן כלשהו, לא? לבעייתיות ביחסים החברתיים והבין-אישיים.

טוב, ממשיכה שם, ותראו מה זה: "קשה לי לסמוך על ההחלטות שלו, כאשר הנסיון שלי מראה לי שהחלטות שלו הן לאו דווקא טובות לנו.
מעבר לזה, אני לא סומכת עליו בהרבה דברים. זה דבר שהרב שלנו ניסה לתקן אצלי, אבל הסברתי לו שאין סיכוי שאסמוך עליו בעיניים עצומות כמו שהוא רוצה, כי הוא כל הזמן מוכיח לי כמה אי אפשר לסמוך עליו". לא נפגשת עם רבנים, ובכל זאת, כ"כ נכון. ואני דווקא רציתי לסמוך עליו. עד היום אני נוטה לעשות את זה, כי הוא כ"כ חכם ויודע המון ואומר דברים בצורה כ"כ נחרצת ובטוחה, שאין לי ספק. למשל, ומדהים כמה זה דומה לדוגמא של הכותבת בדף הנ"ל, טען בתוקף שאין שום חוק שמחייב שלכל נוסע תהיה חגורה משלו, וזה בסדר שניסע 6 (הרוב הילדים!) באוטו של 5. ושזה בטח יותר בטוח מלנסוע באוטובוס!

או שפתאום התברר לי שכבר שנה שאני נוהגת באוטו- ובכלל אין לי ביטוח! הביטוח רק על שמו! והוא מזלזל בדאגה שלי- ותוקף אותי: פתאום את ישרה? ואין לי אפילו פתחון פה להסביר לו שאין קשר ליושר כרגע, אלא לכך שלא נהיה מכוסים במקרה של תאונה חלילה. והוא ממשיך, אז תגידי שאני נהגתי. נו, וכשאני כותבת כאן אני כבר מבינה שהשיחה הפכה הזויה לחלוטין. אבל כשאני בתוכה, אני עוד ממשיכה לענות. ואף לפקפק: אולי באמת אין חוק שאומר שכל אחד צריך חגורה? אולי זה לא כ"כ חשוב שיהיה על שמי ביטוח? אתן קולטות? אני ממש מתביישת לראות כמה טיפשה הייתי.
כ"כ חשוב לו להיות "צודק", שכל טיעון וכל עיוות המציאות תקף. לא המציאות שלי, אלא של חוקי המדינה, והאנשים והיקום.

היי סוזן (תודה על ההתעניינות האישית שהפנית אליי), והיי גם לכל הבנות האחרות שכותבות כאן.
אני קוראת כאן, עוקבת (לפחות אחר הרוב) ומזדהה. הרבה זמן לא כתבתי כאן, אך הקריאה של דבריכן מעודדת ומחזקת.

ראשית, שנה טובה לכולכן. מאחלת לכולנו הרבה כוח ושנה טובה ומאושרת, מתוקה מקודמתה.
אישה אישה, דברייך על התכונות המשותפות לכולנו, היו נכונים לחלוטין לגביי, מסכימה עם כל תיאור שכתבת.
מי אני, הזדהיתי עם תיאור היחסים שלך עם בן הזוג..
גם אני פקפקתי בעצמי בדברים שהייתי בטוחה שהם הנכונים וגם אצלי היה עיוות של מציאות מוחלטת.
גם אני חשתי לא פעם שהשיחה נעשית הזויה לגמרי, והיה תמיד איזה מן רצון, נאיבי, תמים, עד כדי טיפשות, להאמין למישהו הזה שמוליך אותך שולל יום אחר יום,
ומין חוסר רצון לראות את האמת, תוך כרסום מתמיד באמון שלי בעצמי.
הזדהיתי עם הסיפורים ברמה כזו - שאחד מסיפורייך קרה לי בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר כפי שסיפרת.
מי אני- האם את חיה עם המתעלל עדיין? (סליחה עם כתבת קודם ופספסתי).

מאחלת, שוב, שנה טובה!

עם- אם , כמובן (סליחה על הטעות).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי אמא קטנה טוב לשמוע ממך.
סתם מסקרנות- לאיזה סיפור כיוונת?
וזה גם איכשהו עוזר לי, כי אני לא כל הזמן בטוחה כ"כ היתה-או-לא-היתה התעללות. אני, למשל, אף פעם לא פחדתי שירים עלי יד. אבל כן פחדתי מההתפרצויות, מהזעם. מצאתי עצמי "הולכת על ביצים"- לא שזה עזר לי- מזרזת את הילדים, כדי שלא יכעס, דברים כאלה.
ובעצם- מה זה משנה האם זו היתה התעללות או לא? אם זה לא טוב- אז זה לא טוב ולא צריך להיות שם. ממילא היה לי קשה מאוד להגדיר עצמי כקורבן.
אני לא חיה איתו, אבל אנחנו בקשר, ורק עכשיו סיימנו שיחה ארוכה מאוד, מה שהביא אותי לדף

.

הי מי אני, התכוונתי לסיפור על הביטוח של האוטו. גם אני גיליתי שאין לי ביטוח על האוטו, ולא ידעתי מכך (חצי שנה).
זה מצטרף להרבה דברים אחרים שלא ידעתי עליו/ על החיים ה"משותפים", דברים שאינם אמורים להיות "סודות" בין בני זוג ואצלנו היו.
את חלקם גיליתי בדיעבד, ואת חלקם (כנראה רובם) כנראה לא אגלה לעולם (אנחנו כבר לא חיים ביחד).
אגב, כפי שכתבת בחלק הקודם, גם אצלנו, בחיינו המשותפים, כשהייתי מגלה במקרה משהו שלא ידעתי, תמיד היה לו איזה הסבר, שלא תמיד כל כך הסתדר עם ההיגיון, ותמיד שכנעתי את עצמי להאמין לו. כשהייתי לפעמים משתפת אחרים ונתקלת בתמיהה, עדיין רציתי תמיד להאמין לו.

היום אני יודעת שהרבה זמן לא ראיתי ולא רציתי לראות את ההתעללות, אבל היא היתה שם כל הזמן (עוד משלבי היכרותנו הראשונים, אם כי במינון קטן), ובנוסף התעללות (נפשית) היא דבר מאוד מתעתע. המתעללים הם אנשים מאוד מתעתעים.
אני הייתי מאושרת איתו יום, ואז הרבה ימים מפחדת מהתפרצויות הזעם, וכמו שאמרת "הולכת כל ביצים".
בהמשך, ולאט לאט, הימים המאושרים התמעטו והתפרצויות הכעס הפכו יותר תכופות. ביום שהבנתי מה אני עוברת- זה כאב מאוד ובכיתי המון, אבל כבר לא היתה דרך חזרה.

אלוהים_שלי*

שלום לכם.
את הסיפור שלי רציתי לספר כבר מזמן
את הדף הזה אני לא מאוד מכירה ומשום מה לא בער בי מאוד לפשפש בתוכו, היום החלטתי לעשות מעשה
כרגע אני יושבת פה אחרי שהכיתי את עצמי עד שכאב לי מאוד בפנים (זה נגרם לי בעת תיסכול נפשי עמוק)
ולכן החלטתי לעשות מעשה
לכתוב כאן.
לכאורה אני נשואה "למלאך" מפרנס בכבוד
איש שקט ונעים הליכות, מסתדר עם כולם
עושה כול מה שאומרים לו תמיד!
אבא מקסים, מגיע מהעבודה ונמצא עם הילדים, מבצע עבודות בית כשצריך (כביסה ולפעמים כילים, מעולם לא דפק מספר אחד בקיר, לעולם לא תלה וילון. עסוק בעיסקי סדרות בטלויזה)
עד פה היתרונות גלויים לגמרי.
אנחנו 15 שנה יחד אחרי שנה בעצם הבנתי פחות או יותר את הבנאדם

לאחר שנת ההכרות שלנו יחד גילתי כמה קור רוח קשיחות קיימים בבנאדם הזה
זה נודע לי שהייתי חולה בבית והוא כעס אלי והחליט לא לדבר איתי ונגרר לעוד התנהגויות כגון,
חוסר רצון לשיחה, חוסר מגע ויחבוקים, ביקורתיות תמידת, לעולם לא עמד לצידי בשום סיטואציה ואתגרים מורכבים בחיים.
אני בטוחה שהוא חולה בעצמו (הדחקה נפשית מטורפת, לא מרגיש כלום אטום ברמה שקשה להסביר במילים)
תמיד כול הזמן כועס ועצבני, תמיד מציג את עצמו כקורבן: בגללך אני לא יכול לעשות את זה, ובגללך לא נסעתי לקנות ואת זה

שנינו פנינו לכיוונים שונים בחיים
הוא נשאר כמו שהוא היה כשהכרנו
ואני נפתחתי לעולמות חדשים
קשה לי מאוד, ניסינו הכול כולל טיפול זוגי
מאמינה שאין לי כבר יותר רצון להפנות משאבים לטפל בקשר
אני מאמינה שהוא זקוק לטיפול
וגם אני
אני עייפה יש לנו 3 ילדים.
מה עושים מפה

אלוהים_שלי*

אשמח לפרט יותר בהמשך...

אלוהים שלי נשמע קשה מאוד. 15 שנה בתוך זה- לא יכולה לתאר לעצמי.
מקשיבה לך...

תודה
בדיוק ברגעים עלו חושבת לעצמי שאולי קיים בי פחד ללכת כי מאחורי האיש הזה עומד יצור נקמן וקטנוני.. כזה שיעשה לי את המוות ברגע שיבין שאני לא בשטח על באמת. ( אוףף)

במהלך כול הדרך אנחנו בקונפליקטים מי צודק בגישה ובדרך חיים שלו ומי לא.
הוא קיצוני בדרך הקונבנציונאלית שלו
מצידו לא להניק שעולה קושי ועניין
לחסן ואולי אפילו לחיסונים שלא בסל (חרדתי )
לזרוק לגן
ברית
ובחירות כאלו לא מובנות, ההסבר להן נע בסיכומו של עניין "אבל כול העולם עושה את זה"
מעבר לזה אין לו יכולת וסבלנות להקשיב להסבר שלי.
אני לא מוותרת ועושה כול מה שנראה לי לנכון
מתוך למידה של הנושאים וקריאה מעמיקה.
ואז התחושה של הקורבנות שלו חייה ונושמת עוד יותר. "היא נצחה אותי"

פוחדת גם
נשמע כאלו אני באמת יודעת מה אני רוצה

לא הספקתי לקרוא את ההתכתבויות האחרונות אז סליחה אם אני נכנסת באמצע.
רק רפרפתי וראיתי שהסיפורים לא נגמרים..

רציתי לשתף בפוסט שנתקלתי בו היום בפייסבוק, אחות של אישה שעברה התעללות נפשית משתפת את נקודת המבט שלה:

אתם רוצים להבין, ממש להבין, מדוע האישה המוכה נשארת עם הבעל המכה? אני מקווה שתבינו אחרי שתקראו על היום שבו נפל לי האסימון והבנתי איך זה קרה לאחותי.
כשאחותי ברחה מבעלה המתעלל וחזרה אלינו הביתה, היא היתה שבר כלי. אין לי מילים אחרות לתאר את זה. וזה שבר לי את הלב לגמרי. גם בעשור שהיתה נשואה לו (ארבע שנים מתוכם הם היו בהודו, אז מובן שבכלל לא ידענו מה קורה), הרגשתי שמשהו לא בסדר, שהיא הולכת ודועכת נפשית, שהיא עצובה ומדוכדכת ומפוחדת, אבל מה יכולתי להגיד? הייתי בסך הכול בת-עשרה. למה שהיא תשמע לי? כבר אחרי הפעם הראשונה שהיא הביאה אותו אלינו הביתה, אמרתי לה שיש בו משהו מפחיד ושתיזהר, אבל מדוע שהיא תשמע לילדה בת 14? אז כשהיא ברחה אלינו אחרי שניסה לרצוח אותה, לא ידעתי את נפשי מצער אחרי מה ששמעתי ממנה. על איך היה זורק אותה החוצה בלילות ונועל את הדלת, אפילו בחורף, והיא היתה מסתובבת בשכונה לבדה וחייה היו בסכנה נוראה (זה היה בשכונת "תוכנית למד", וליד שדה-דוב עבדו אז זונות והסתובבו קליינטים אלימים). איך שפך עליה דלי עם מי ספונג'ה קרים באמצע החורף, ואז זרק אותה החוצה. איך חבט בה פעם עם מגנטים כבדים שהם הביאו מהודו כדי לטפל באנשים. איך ניסה לשרוף אותה. אינסוף התעללויות "יצירתיות".
ואני, שכל כך אוהבת את אחותי, שהיא הלב שלי, לא יכולתי שלא להישבר מזה. ולא יכולתי שלא לכעוס בתוכי על כך שהיא לא ברחה מיד. הרי אנחנו רק רצינו אותה. רק שתחזור הביתה. כשפעם הוא זרק אותה מהבית אחרי נפילת הבורסה כי טען שזה באשמתה ולכן עליה ללכת ולהרוויח הכול ולהחזיר לו (למרות שהוא זה שאמר לה במה להשקיע, וההפסדים היו באשמתו בלבד), התחננו אליה שתעזוב אותו סופית ולא תחזור אליו. לכן, היו לא מעט שנים שבתוך תוכי כעסתי עליה על שלא ברחה. לקח לי המון המון שנים להבין מה קרה לה. איך גבר מתעלל שובר את אשתו, עד שהיא מאבדת צלם אנוש. עד שהיא בעצם מתפקדת כמו רובוט.
הרי מהו בעצם האדם? החופש שלו הוא הנכס הכי חשוב שלו. והחופש הזה נשלל מאישה מוכה כי הגבר המתעלל הורס לה אותו מבפנים ופשוט גונב אותו ממנה. ואיך הבנתי את זה? כי ראיתי איך זה קורה במו עיני.
פעם היא דיברה בטלפון עם גבר מאוד סמכותי ומפחיד באיזה עניין של עבודה, והוא אמר לה לעזוב הכול וללכת עכשיו לדואר ולשלוח לו משהו. אגב, זה בדיוק מה שבעלה היה אומר לה: "שולה, עזבי הכול ותעשי מה שאני אומר." והיא היתה עוזבת הכול עושה בפחד את מה שציווה עליה. גם עם הגבר היותר מדי בוסי הזה היא הגיבה כך בדיוק. ולמרות שבדיוק הכנתי ארוחת צהריים ועמדנו לאכול, היא הלכה להתלבש ואמרה שהיא הולכת לדואר מהר, לפני שיסגרו. מבטה נעשה אטום וניסיונותיי להגיד לה לא ללכת, ושהאדון יכול לחכות עד מחר, לא יקרה לו כלום – לא עזרו. ואז נפל לי האסימון אחרי כל כך הרבה שנים של חוסר הבנה. אחותי נראתה והתנהגה כמו רובוט המשולל רצון עצמי. הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לצעוק עליה כדי לטלטל אותה, להזכיר לה שהיא כבר לא שם עם בעלה המתעלל, שעברו המון-המון שנים ושהוא ממילא גם מת מזמן. שהיא לא חייבת לציית לאיש, רק לעצמה. ופתאום, אחר שצעקתי עליה, פתאום חזר המבט האנושי לעיניה. רק אז נעלמה הרובוטית שהשתלטה עליה לכמה דקות בגלל פחדיה מאותו גבר.
אני מקווה שההסבר הזה יאיר את עיני האנשים, שכועסים על נשים מוכות שנשארו בתופת.

הגיע הזמן להפסיק לאיים ולהוציא דברים לפועל.
כבר שנים שאני מדברת חושבת מסגננת ועוצרת.
מתענינת בעצמי חופרת מתבלבלת שהרי זה לא הוא. לא טוב לי אלוהים לא טוב לי
והמילים של צפריר מהדהדות לי בראש, תיצרי שינוי מפנים לעצמך.מותר לך הכול ויותר.. אבל אין לי אנרגיה, אין לי יכולת לעשות כלום שום יצירה
אין לי יצר.. אני מבולבלת
זה אני זה הכול בתוכי
נמשכתי להמון ספרות בנושא זוגיות מקרבת
טיפולים זוגיים הומהופטיה ועוד.
האיש הזה שאתו אני חייה הוא לא האיש שאיתו הייתי רוצה להזדקן.

חברה שאלה אותי לפני שבוע
מה את רוצה.
עניתי-אני רוצה להתגרש.
והיא ענתה-יופי
עכשיו את יודעת.
(יכולת הכתיבה שלי דורשת מיומנות היו סבלניים)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא מרגישה שאני יכולה לעזור, כי לכל אחת סיפור דומה, אבל שונה.
אבל תכתבי, אנחנו קוראות פה. צעד- צעד.

וממילא אני ברגרסיה. כן, חזרתי להיות איתו בקשר. אין לי כוח אפילו להרחיב על כך. אבל, לפחות, מצליחה להכנס לפה, למרות רצוני. אז פה זה שונה. איתו, אבל לא עוצמת עיניים. ולא יודעת מדוע. וכן מקווה שהפעם זה יהיה אחרת. למרות שאצל כל אחת אחרת שכותבת פה הייתי רואה את העיוורון ואת חוסר ההיתכנות. ובכל זאת... רק שנינו- אז הכל טוב ויפה ומקסים.אבל כשהחיים נכנסים (ילדים, עבודה, סידורים, לחצים) אז גם הזכרונות עולים. לא חושבת שאני יכולה לסלוח לו. כועסת עליו עכשיו.

הייתי רוצה לעבור את הניתוח הזה בהרדמה מלאה
לקום אחרי זה לחיים חדשים
חייבת לעבור דרך הכאב
הכאב הזה כואב

אם לא עוברים דרך הכאב (וזה לא בפעם אחת ודי... הרבה פעמים בתקופה שיכולה להתמשך) - לא נרפאים

אישה אישה כתבה לפני מס' ימים :

_המשותף לכל הנשים שחוות התעללות הן התכונות הנ"ל:
הסלחנות, הוותרנות, הביטול העצמי, הגמישות, ההכלה, האפשור. ההבנה, נחמדות יתר, הרצון בשלום ובהרמוניה, הרצון שלכולם יהיה טוב ועוד.
וכול התכונות האלה נובעות מחולשה.
מאחלת לכולן שנה טובה, שנה שבה תבנו עמוד שידרה חזק ותלמדו:_

חייבת לציין שזה מאד הציק לי לקרוא שכל התכונות היפות האלה נובעות מחולשה.
לא אני לא חושבת שזה בא ממקום של חולשה. אלו תכונות יפות ונתברכתי בהן מהבית החם שבו גדלתי.
בית עם אבא רחמן שהיה מזמן אלינו לשולחן השישי אדם שלא אנקוב בשמו מפאת כבודו ז"ל אשר היה שיכור ועני.

לא אני החלשה. אני אדם אכפתי, מפרגן, מכיל. בן זוגי הוא החלש שכדי לשרוד בעולם הזה טיפס ועלה על גבי וניצל את תכונותי הנ"ל.

כן, נקלעתי למצב של חולשה שבו אבדתי את המצפן שלי הטבעי. הנוח לבריות. המפרגן. זה שנותן כח לאחרים ולא לוקח מהם את האנרגיות.
אז עכשיו אני רוצה לחזור לשם. דוקא לתכונות האלו שלי. שמייחדים אותי מהרבה מאד אנשים. והשיעור שלי זה לא להפטר מהתכונות אלא לדעת מתי לא להפעיל אותן.

אני מקוה שדברי אינם פוגעים כי זאת לא הכוונה. אני בטוחה שרצית רק להיטיב אך היה לי חשוב להעביר את המסר הזה.
כי לקרוא לי חלשה הופך אותי לחלשה (אותי באופן אישי) ואין אני רוצה לחשוב על עצמי במונחים האלו.

והשיעור שלי זה לא להפטר מהתכונות אלא לדעת מתי לא להפעיל אותן.
צודקת

_הסלחנות, הוותרנות, הביטול העצמי, הגמישות, ההכלה, האפשור. ההבנה, נחמדות יתר, הרצון בשלום ובהרמוניה, הרצון שלכולם יהיה טוב ועוד.
וכול התכונות האלה נובעות מחולשה._

_חייבת לציין שזה מאד הציק לי לקרוא שכל התכונות היפות האלה נובעות מחולשה.
לא אני לא חושבת שזה בא ממקום של חולשה. אלו תכונות יפות ונתברכתי בהן מהבית החם שבו גדלתי._

אנסה להסביר למה התכוונתי ומי שלא מתחברת לזה שתתעלם.

גם לי היה מאוד קשה ומאוד כואב להכיל שמה שדפק אותי בחיים זה התכונות הנהדרות שציינתי.

בשנים האחרונות אני עוברת תהליך מודעות שבמהלכו הבנתי בין היתר שהתכונות הנהדרות שציינתי למעלה היו דומיננטיות אצלי כתוצאה מפצעי הילדות שלי (חולשה) לדוגמה: הצורך החזק שלי בשלום והרמוניה נבע משום שגדלתי בבית של צעקות ומאבקים, הצורך בוויתור ופשרה נבע מהמקום הזה שההורים היו עקשנים ולא ויתרו אחד לשני, הסלחנות נבעה מהמקום שהברוגזים בבית היו קשים ויכלו להימשך חודשים, הביטול העצמי נבע מהמקום שההורים היו אגואיסטים וראו רק את עצמם ולא ראו אותי, יכולת ההכלה נבעה מהמקום שלא הכילו אותי בילדות והצורך שיכילו אותי היה כל כך חזק אצלי שהפכתי להיות כזו וכו'.

מתי התכונות הנהדרות האלה מאוזנות?

כשהתכונות הנגדיות שלהן גם מפותחות אצלי כמו, לקחת ולא רק לתת, לעמוד על שלי ולא לוותר, להתעקש על מה שמגיע לי, לראות את הצרכים שלי, להיאבק על מה שחשוב לי, ליצור גבולות, להגיד "לא" כשצריך, כי אי אפשר להיות כל הזמן סלחנית, וותרנית, גמישה, מרצה, נחמדה מידיי כי מטבע הדברים עולים כל מיני מצבים בהם צריך להתנהל אחרת.

התכונות האלה נהדרות עם אנשים שמתנהגים אלינו באותה צורה ויש הדדיות ביחסים, ולא עם אנשים (מתעללים) שהתכונות האלה חלשות אצלם ושמנצלים את התכונות הטובות שלנו לרעה ואנחנו נותנים להם.

_אני מקוה שדברי אינם פוגעים כי זאת לא הכוונה. אני בטוחה שרצית רק להיטיב אך היה לי חשוב להעביר את המסר הזה.
כי לקרוא לי חלשה הופך אותי לחלשה (אותי באופן אישי) ואין אני רוצה לחשוב על עצמי במונחים האלו._

אני שמחה שכתבת את הדברים והם לא פוגעים.

ואני יכולה להגיד לך מניסיון שרק שהכרתי וקיבלתי את החולשה שבי יכולתי להתחזק יותר.

אישה אישה.

מוצאת את עצמי מזדהה עם דברייך לחלוטין. מסכימה כולי עם אמירתך הנוספת: כשהתכונות הנגדיות שלהן גם מפותחות אצלי כמו, לקחת ולא רק לתת, לעמוד על שלי ולא לוותר, להתעקש על מה שמגיע לי, לראות את הצרכים שלי, להיאבק על מה שחשוב לי, ליצור גבולות, להגיד "לא" כשצריך, כי אי אפשר להיות כל הזמן סלחנית, וותרנית, גמישה, מרצה, נחמדה מידיי כי מטבע הדברים עולים כל מיני מצבים בהם צריך להתנהל אחרת.

ככ נכון גם עבורי. אני לא הרבה זמן (יחסית) בכל התהליך הזה של הגירושים. כמהה לדעת איך את מתחזקת ולומדת לדרוש לעצמך את המקום שלך.
אני עוד לא מצאתי את הדרך שאני מרגישה שבה אוכל להתגבר, להבין ולצמוח (למרות שכל ההתמודדות, שנכפתה מנסיבות החיים, עם בן הזוג לשעבר - בהחלט "מחספסת").
כרגע אני מרגישה שה"עמידה על שלי" היא רק ביחסים איתו, ועם האחרים- גם אם אני מרגישה שמה שקורה אינו לרוחי- מאוד מתקשה לדרוש את מקומי ואת המגיע לי (כמו קודם) וזה מה שמפריע לי.

אישה אישה, דברים מאוד נכונים.
גם אני פיתחתי את האישיות הנחמדה שלי מתוך צורך השרדותי לחיות בבית בו היתה שליטה רגשית כעסים וכו'
כעת בגיל מאוחר יותר אני מנסה לפתח גם את הצד השני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום. קראתי את הפוסט הזה ולמרות שהיה לי קשה לקרוא את זה, גם מאוד רווח לי. למפלצת הזאת יש שם. לצערי הגורם המתעלל הוא אבא לי. הסשן האחרון שלו שלו זה הכסף, המוקד שליטה האחרון שעוד נשאר לו, כי כול השאר כבר נזרק לפנים שלו. הוא מפרנס יחיד בבית (אנחנו 6 אחים, ארבעה מעל גיל 20 אבל לא מסודרים כלכלית בכלל, אני הבכורה). אבא שלי משתמש בכסף כדי להכאיב ולהכעיס את אמא שלי. הוא פשוט אומר "אין לי. גמרת את הכול". הוא היה עצמאי במשך שנים, לאחרונה הוא הפסיק לעבוד והוא כול הזמן יושב בבית. הוא לא מוכן להסביר למה הוא לא עובד ואיפה כול הכספים שהוא מסתיר מאיתנו (ואנחנו יודעים שהוא מסתיר). כמו שכתוב למעלה הוא תוקף או הופך את השאלה אלינו כשהוא נשאל ("למה את לא עובדת?" "אין לי כסף" "שהילדים/המשפחה שלך יביאו לך כסף" תשלחי את הבנות הקטנות לבית ספר חרדי כי אין לי כסף לבית הספר הנוכחי שלהם" ועוד פניני חוכמה כאלה), הוא גם לא מוכן לצאת לעבוד ודורש ממנה ללכת לעבוד ("למה אתה לא עובד? אין לנו מה לאכול?" "למה את לא עובדת? שהילדים יפרנסו אותי, אני פרנסתי אותם 30 שנה, עכשיו תורם") שהוא היה זה שהוציא אותה מהעבודה מלכתחילה. היום הוא פשוט לא מוכן להוציא שקל על כלום. אני לא מדברת על הוצאות של בגדים, נעליים, תרפות, נסיעות ושאר "מותרות" של אמא שלי או של האחיות הקטינות שלי, את כול זה אני משלמת. אני מדברת על אוכל ועל תשלומים של הבית. המקרר שלנו ריק כבר יותר זמן ממה שהייתי מוכנה להודות. אני לא יכולה ולא מוכנה לשלם על הכול, אני רוצה להיות מסוגלת לבנות את החיים שלי בלי להיות כבולה אליו, אבל איך אני יכולה לעזוב את אמא שלי בברוך הזה. אין לה כסף או גישה לכסף שהוא לא שלי. אז עורך דין הוא פשוט לא אופציה, אני לא מרוויחה מספיק בשביל זה. איך היא יכולה לגרום לו לשחרר את השליטה הזאת, איך יוצאים מזה? לא משנה מה אנחנו עושים הוא תמיד מקבל את שלו, אם היא לא עושה כלום הוא נשאר עם הכסף שלו בכיף-ניצחון! אם אני קונה אוכל הוא נשאר עם הכסף שלו- ניצחון! כך או כך הוא משיג את שלו והיא אוכלת את עצמה על זה. אני אשמח לכול מענה, כי אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות.

אמא שלך עובדת?

האם האחרים שלך האחרים גם עוזרים כספית?
האם ההורים שלך מקבלים קצבה כלשהי מביטוח לאומי?
אני חושבת שאם את עדיין גרה בבית ההורים אז תפרישי סכום עבור השתתפותך בחשבונות המים חשמל אוכל וכו (בשביל שלא תחיי "על חשבונם"), אבל לא יותר מזה.
בת כמה אמא שלך? האם יכולה לצאת לעבוד (מבחינה בריאותית כלומר) אפילו נקיונות וכו..
את לא אמורה לפרנס את אביך. ואת את רוצה לעזור לאמך אז בסודי סודות תתני לה שיספיק לה בלבד!! ולא שיהיה עבור בישולים לאבא שלך או עבור צורכי אביך.

וגם- עם כל הכאב אלו הם חייהם של הורייך.
את צעירה וכל החיים לפנייך. את תבני לך את החיים שלך עם השיקולים שלך ועם התובנות שלך. ותצרי לך חיים טובים בערת השם. את לא צריכה לסחוב את ההורים שלך על הגב- אני יודעת שזה נשמע לא טוב.. אבל את בשלב זה או אחר צריכה לצאת משם ולבנות חיים משל עצמך.
את לא חייבת להיענש בגלל התנהגות שגויה ובחירות שגויות של הורייך.
תחסכי כמה שיותר לעצמך. לעצמך.
ותבני חיים
את באמת שלא אחראית להם.
אבל- אם כל האחים מתארגנים בשביל לאזור לאם כספית זה יכול להועיל לה. תדאגו רק שהאבא לא ישתה את זה

קראתי את מה שכתבתי ואולי זה היה מהיר מדי ושיפוטי מדי.
הרי זו אמך ואת מרגישה אחריות
פשוט מה שניסיתי להעביר היה שתעזרי לאימך אבל לא לאביך..
אם כסף שאת נותנת לאימך מגיע בסופו של דבר לאביך אז זו בעיה..

תודה רבה על ההיענות. אמי לא עובדת (סיבות רפואיות). האחים שלי עוזרים ככול יכולתם. לצערי כך או אחרת כול רוב בכסף שאני מוציאה עבור אימי יוצא על אוכל. היות ולאבא שלי לא איכפת שאין לנו מה לאכול והוא טוען שאין לו (זה לא שהוא לא רוצה לתת, פשוט אין לו, או היא גמרה לו את ול הכסף, או כול הנפצה אחרת) אין לי ברירה אלא לשלם בעצמי כדי שאני והמשפחה שלי לא נהיה רעבים. אנחנו 8 נפשות במשפחה וזה אומר קנייה שבועית של בערך 1000 שקל גם אם קונים רק את מה שחייב (חטיפים, ממתקים, מעדנים וכול שאר המותרות הורדנו מזמן) וזה מאוד קשה לי. השאלה שלי היא איך שוברים את השליטה הזאת שיש לו. הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה ואנחנו צריכים להתמודד עם זה, ואני לא מצליחה לחשוב על דרך התמודדות שבה הוא לא מרוויח. אם אני לא עושה כלום הוא מרוויח, אם אני קונה הוא מרוויח, ואם אני אעזוב הוא עדיין משיג את מה שהוא רצה, היות והוא גירש אותי ואת האחים שלי מהבית כול כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור (כדי שאני לא אהיה שם לתמוך באמא שלי). מה לעשות? איך שוברים שליטה של מתעלל? איך הופכים את זה עליו ולוקחים ממנו את השליטה?

https://he.m.wikipedia.org/wiki/[po]אלימות כלכלית במשפחה[/po]

זה נקרא לדעתי אלימות כלכלית, אני לא בטוחה מה אפשר לעשות במצב כזה אבל כדאי לדעת שיש לזה שם ואולי אפשר לדבר על זה עם שירותי הרווחה.

דנה יקרה,
לדעתי, את לא ממש נמצאת במקום הנכון (את כמובן מוזמנת, מה שאת מספרת פשוט מדאיג ואני חוששת שאולי לא תקבלי את העזרה שאת זקוקה לה). ההתעללות שאת מדברת עליה היא מסוג מסוים, שאת חייבת לקבל ייעוץ עליו!! במקומך הייתי פונה לייעוץ אצל רשויות הרווחה.

תודה רבה לכולכן על העזרה וההקשבה. עזרתן לי מאוד, גם באיפיון הבעיה וגם באוזן קשבת. שוב תודה רבה לכולכן וחג שמח.

ושובבבב נפרדנו...........
אמר שהוא סיים את מערכת היחסים אז אמרתי לו בשקט ובשלווה שיגיד לי מה הוא לוקח כדי שאתארגן.
לא מדברים משבת בערב. שלשום הוא לקח תיק בערב ויצא. חזר רק אתמול אחר חצות, אני כבר ישנתי.
מי שרוצה ללכת - הדלת פתוחה. אני לא חפץ שזורקים !
מחזיקה מעמד מצויין. אבל המתח מהלא ידוע מכביד.

יצא מהבית ? לא יצא ? יבוא לדבר איתי ? למה אני לא מסוגלת לסיים עם זה כבר ????
למה הפסיביות הזאת ? זה החוט האחרון שנשאר.
להגיד ולעשות מה שאני רוצה זה כבר מבוצע. לא לאפשר להתערב בעניינים שאינם קשורים אליו את זה אני כבר עושה.
רק נשאר לי להוציא מהפה : "תעוף לי מהחיים וזה כבר לא משנה מה תגיד" ואת זה אני עוד לא יכולה לעשות.

הי לי את,
עם בעלי לשעבר היה לי גם סיטואציות דומות של כאילו עזיבה.
היה אומר שהוא עוזב אותי, היה מוריד את טבעת הנישואים והיה מארגן לו תיק ויוצא.
ואז הייתי מרגישה שזהו שזה נגמר והייתי כבר מתחילה לחוות את תחושת הפרידה וגם כבר התחלתי לבנות לי תוכנית של מה יהיה אחר כך כשאהיה לבד עם הילדה, ואז היה חוזר. ואחרי תקופה שוב מאיים בעזיבה. וחייתי בתחושה נוראה של אי וודאות לגבי העתיד.
עכשיו כשאני מסתכלת על זה לאחור זה ממש נוראי. למה שאתן למישהו לאיים בעזיבה? מה זה המשחקים הסדיסטיים האלו?
אני זוכרת שהלכתי לטיפול זוגי רק בשביל שיהיה לי את הכוח להגיד לו "תעוף לי מהחיים" ולהיות 100 אחוז עם זה.
בהצלחה יקירתי את כבר ממש קרובה לסיום
ואחרי הסיום של הקשר המזוויע הזה יהיה לך כל כך הרבה שקט......
את באמת לא צריכה אותו. את אישה בוגרת עם ילדים משל עצמך. את כבר עברת נישואים וגירושים. מה את צריכה איזה סדיסט שיושב לך על המוח? החיים יפים, תני לו בעיטה בתחת

היי סוזן,

תודה שהתייחסת.
אני בהחלט מזדהה עם מה שאת אומרת וגם אני חשה את כאב הפרידה כל פעם מחדש.
אבל התחשלתי. באמת שזה כבר לא מהווה שום איום בסגנון "אמרת שדי אז יאללה ביי!!!"
מי שרוצה ללכת - שלום ולא להתראות. אני בשלב של אחרי. למה אני לא מסוגלת להגיד לו שילך.
שיצא מהחיים שלי כי יש בו חור שחור כל כך גדול שלא ניתן למילוי לעולם.

היו מצבים (והרבה) שאמרתי לו שסיימתי את המערכת יחסים הזאת ושנפרדנו אבל זה היה מתוך כעס במצבים קיצוניים.
יש משהו שעוצר אותי מלעשות את זה ברוגע ומתוך שליטה והכרת העובדות.

הפנטזיה הזאת שהנה הוא למד שאי אפשר לאיים עלי. שהבין שלא כדאי לו להפסיד את מה שבנה.
שאני שווה לו את זה שהוא ירפה. עד מתי אני אחיה בתוכה ???

_הפנטזיה הזאת שהנה הוא למד שאי אפשר לאיים עלי. שהבין שלא כדאי לו להפסיד את מה שבנה.
שאני שווה לו את זה שהוא ירפה. עד מתי אני אחיה בתוכה ??? _
עד שימאס לך

לי אישית היה קשה להפרד. אני עדיין אהבתי אותו ועדיין היה מקום בתוך הלב שלי שרצה שדברים יראו אחרת

היום בדיעבד אני כל כך שלמה עם הפרידה.

וואלה. איזה כיף לשמוע.
מרגישה שאני תלויה על בלימה קטנה וזהו אוטוטו בשלה להפרדות מכל הכיוונים.

הכוונה היא שאם ילך אהיה שלימה בכל מקרה אבל כנראה שאם לא ילך עדיין לא אהיה מסוגלת לסיים את זה בעצמי.

הכוונה היא שאם ילך אהיה שלימה בכל מקרה אבל כנראה שאם לא ילך עדיין לא אהיה מסוגלת לסיים את זה בעצמי.

לי את יקרה, לא לקבל אותו בחזרה הביתה! פשוט לא.
תעשי "שלוש ארבע ו... לא".
את הרי לא יכולה להישאר בקשר המתעלל. זה רע לך ורע לילדייך.

העזיבות החוזרות מאוד מאפיינות מתעללים. בפעם האחרונה שבה הבעל המתעלל עזב, פתאום החלטתי שאני לא מקבלת אותו חזרה. זה הרג אותי. אבל הבנתי שאחרת זה לא ייגמר לעולם.
כאב לי הלב מאוד. עברה תקופה לא קלה.
אבל איזה הבדל בחיי בין אז להיום!!!

אולי מה שיעזור לך הוא לחשוב על הילדים ועל הנזק שנגרם להם לחיות עם מישהו שמתעלל רגשית באמא שלהם. אפילו אם את חושבת שהם לא שמים לב, הם רואים הכול. נפשותיהם באחריותך!

האמיני לי שאם לא תתני לו לחזור, זה ייתן לך כוח ותעצומות נפשיות. את כך תחזירי את השליטה על חייך. את הקובעת!
לא לתת לו לחזור!!!

לי את
הוא לא יעזוב אותך
הוא רק עושה כאילו- ואז חוזר
וברגע שאת תרצי להפרד- אז הוא יעשה הכל בשביל להראות לך כמה שהוא "רציני" ורוצה להשתנות
ואז את תתני לו צ'אנס- ושוב הוא יתעלל בך (אחרי כמובן תקופה נהדרת של ירח דבש קצר)
הקשר יגמר אך ורק אם תהיי נחושה לסיים אותו
וזה לא יהיה לך קל
הוא יהיה הכי מסכן כשתעזבי וישלח חברים לשכנע אותך שהוא מוכן לעשות הכל בשבילך ואף יציע ללכת לטיפול זוגי
אולי אפילו יציע שתעשו ילד משותף? שתתחתנו? הוא יציע הכל על מנת לקשור אותך אליו - תהיי מוכנה
הוא יפעיל את כל הקסמים שלו עלייך
תהיי מוכנה לכל תרחיש ותסריט
ולכן רק כשתהיי שלמה וחזקה כברזל תוכלי לבצע את המשימה (הלא פשוטה בכלל)

הוא יבכה ויתחנן שתתני לו הזדמנות להוכיח את עצמו...
האם קראת את הספר "למה הוא עושה את זה"? התיאור שם היה 1 על 1 למה שקרה אצלי

זהו שהוא לא עזב את הבית.
רק אמר שסיים את מערכת היחסים ובתגובה אמרתי בסדר שרק יגיד לי מה הוא לוקח כדי שאוכל להתארגן.
מאז אנחנו לא מדברים וישנים בנפרד. זה ביוזמתי.

אני לא מתקפלת ולא מוותרת וממתינה שיממש את האיום = הבטחה ויעזוב.
גם לא שואלת מתי ואיך וכמה ולמה כי זה פתח לדיון ולנסות מצידו לבטל את מה שאמר.

אני פשוט לא מספיק חזקה כדי להגיד לו שזהו. זה כבר לא תלוי בו. אני רוצה שילך.
כי משהו קטן עוד מעכב אותי. אולי זה פשוט פחד. פחד דבילי ולא הגיוני של להשאר לבד.
רק לאחרונה אני חושבת במובנים האלה כי במודע אני בכלל לא תופסת את עצמי כחלשה.
אולי זה הפחד מלהתמודד עם המסכנות שלו כי אני רחמנית לאללה ולא סובלת לראות מסכנים ליידי.
אולי זה כי תמיד אמרתי לו שזוגיות לא מפרקים ונלחמים עד שמגיעים לעמק השווה (כי באמת האמנתי בזה לפני שידעתי שיש כאלו שהעמק השווה שלהם זה רק מה שהם קובעים)

בקיצור לא יודעת. מחפשת את התשובה. בסוף אני אמצא את התשובה ואז גם זה יהיה מאחורי.

תודה רבה לכן בנות.
זקוקה לתמיכתכן

סוזן,

לא קראתי את הספר "למה הוא עושה את זה כי לא מצאתי אותו".
מתה לקרוא.

בקיצור לא יודעת. מחפשת את התשובה. בסוף אני אמצא את התשובה ואז גם זה יהיה מאחורי.

יקירתי, לא תמיד אפשר לחכות לבהירות. לפעמים צריך לפעול בתוך הבלגן הרגשי והחומרי.
כשנשואים למתעלל הבהירות לא מגיעה תוך כדי היחסים. רק אחר כך, אחרי שמעכלים את הפרידה ומעבדים את מה שקרה, פתאום מבינים שלהיות שם זה היה נורא.
מדוע אני "מזרזת" אותך? כי על כל יום עם מתעלל משלמים מחיר. חבל על הזמן

אין סיבה לחכות לבהירות תוך כדי שאת איתו. הבהירות תגיע בדיוק כשלא תהיי איתו. ואז תוכלי לראות את הדברים באופן צלול.
מה שאת כן יודעת בבהירות עכשיו זה שהוא גבר מתעלל.

קר את - מה שכתבת הרגע מאוד מאוד מדויק!! כל מילה

תודה, סוזן היקרה. אני גם עוקבת אחרי מה שאת כותבת

קוראת היקרה,

לבהירות יש מטרה אחת בשלב הזה והוא לצמצם את הכאב.
מרגע שהבנתי שהגבר שלי הוא גבר מתעלל אזי נעלמו הבלבול ואיתו רגשות האשמה.
עדיין יש רגש ורגעים של אושר ושמחה אבל הפחד והחשש מפני אובדן מערכת היחסים הלך והתעמעם עד שנעלם.

להיות אקטיווית ולהגיד לבן זוגי לצאת מחיי זה כבר קשור אלי וזאת האחריות שלי. כאן עדיין קשה לי.
והרצון למצוא את התשובה בתוכי נועד כדי להקל עלי לבצע זאת. להסיר ממני את החשש או מה שזה לא יהיה שמעכב אותי.

לבהירות יש מטרה אחת בשלב הזה והוא לצמצם את הכאב.

אני בהחלט מבינה. חלק מהכאב פשוט עובר עם הזמן ועם ההקלה.
אבל ברור שרק את יודעת מה את יכולה.

קוראת וסוזן,

שוב תודה.
תמיכתכן חשובה לי מאד.
יש בה כדי להקל.

מצאתי את הספר "למה הוא עושה את זה ?" של לנדי בנקרופט.
ספר חובה בכל בית.
בשבילי זה ספר שיכלל בלימודי החובה של בתי המתבגרת.

מצאתי את הספר "למה הוא עושה את זה ?" של לנדי בנקרופט.
האמת היא שלא קראתי אותו. מה היא טוענת שם?
קראתי המון חומר על מתעללים. אבל לא את זה.

זה מתאים להתנהגות של בעלך?

זה הוא, מישהו שטיפל בגברים מתעללים והוא פשוט מנתח אחד לאחד את ההתנהגויות של הגברים המתעללים ומסביר מדוע זה קורה מהצד של המתעלל.
מדהיםםם.
שופך אור כל כך חזק על כל כך הרבה דברים ומסדר את כל הקוביות בסדר הנכון.
אצלי בכל אופן ככה זה משפיע.
קראתי את הספר התעללות נפשית וגם חלק מהספר על הילד המחונן (לא זוכרת את השם המלא) ואני נמצאת גם בטיפול (מהרגע שהחלטתי שאני בשלה לעזיבה).
הרבה מאד מידע ותובנות נאספו אצלי (רבות באמצעות האתר הזה) וזה החלק שהיה לי חסר.

הרבה דברים שהבנתי בעצמי עם הזמן וזה נותן לי אישור לתחושות הבטן שלי וגם הרבה דברים שניתחתי בצורה שגויה ובעצם גרמו לחלק מהבלבול שלי.

והגילוי הכי מרעיש מבחינתי שיש בהתנהגות הזאת המון רציונל והמון מודעות כי אני לעיתים תכופות פשוט חשבתי שבן זוגי הוא חולה נפש.
בדרך כלל, ההתעללות אינה כי מדובר בסדיסט. זה כלי שבו בן הזוג משמש כתוצאה מצורת חשיבה שאימץ לעצמו במהלך ההתבגרות ואשר משרתת אותו כיוון שיש בה הרבה מאד הטבות.
הוא לא בהכרח מודע לתוצאות של מעשיו מבחינת הקורבן (לסבל שהוא גורם) כי הוא לא מגיע למקום הזה של לבדוק מה קורה לה בזמן שהוא עסוק במה קורה לו.
זה מאד פשטני מה שכתבתי. ניסיתי לתמצת אבל לא נראה לי שזה מספיק.

בכל מקרה ספר חובה למי שחווה התעללות ביחד עם הספרים הנוספים שצויינו כאן באתר.
זה בהחלט עוזר לרוגע הנפשי להבין מה קרה במערכת היחסים.
לי אישית מאד מאד הפריע איך הוא יכול להיות כל כך אכזר לפעמים, איך הטיעונים שלו יכולים להיות מנוגדים בקיצוניות בהתאם לסיטואציה ועוד הרבה דברים וזה פשוט פתר לי מלא שאלות.
דברים שחשתי באינטואיציה קיבלו פתאום שם ותבנית ברורה.

ההתעללות מקורה במחשבת עליונות, צדקנות, רכושנות, הרגשה שמגיעה לו זכויות יתר ועוד והכל מוסתר מתחת למניפולציות.
בגלל שהמתעלל עליון, יודע יותר טוב, את שייכת לו וכו' (וזה המבנה האישיותי של קו המחשבה שלו) אזי הכל מותר בדרך לשליטה עליך.
מתוארים המנגנונים שבהם הוא נעזר כדי לא לחוש אמפטיה וכדי לחוש שמותר לו.

פשוט מדהים. לא יכולה להפסיק לקרוא.

וואו. נשמע ממש כמו יחס של הורים מסויימים כלפי ילדיהם...כנראה אותו המנגנון, לא?

אכן אותו המנגנון
גם בין מעביד לעובד
גם בין מפקד לפקוד
גם בין ישראל לפלסטינים המתעללים שרומסים אותנו כי כבר מזמן איבדנו את הזהות שלנו כעם וכבעלי זכות ואנו מבזבזים את האנרגיות שלנו על ריצוי כולם. אין באמרה זו שום דבר גזעני כי לערביי ישראל אותם זכויות בדיוק כמו לכל אזרח אחר כאן. אני מדברת על אותם אלה שבשם ה"עליונות" שלהם, "הזכויות שלהם" ו"הדיעות שלהם" מותר להם לרצוח, לגבות רצח או לא לנקוף אצבע כאשר רוצחים לידם.
הלוואי שהתובנות שלנו קורבנות ההתעללות בזוגיות או קורבנות להורים מתעללים היו מחלחלות לכל מקום.
את הנגע הזה שפשט בכל מקום אפשר היה לעצור אם רק היו מכילים תכנים של התפתחות האינטילגנציה הרגשית בבתי הספר ברמה הרצויה וקודם לכל לימוד ליבה כלשהוא.

טוב נראה לי שנסחפתי קצת במסעי לעולם דמיוני ...
שיהיה יום יפה לכולם

גם בין ישראל לפלסטינים המתעללים שרומסים אותנו

לי את יקרה, את ודאי מודעת לכך שגם אנחנו מתעללים בהם, והרבה

הם מתעללים בנו, אבל גם אנחנו בהם.

אני מדברת על אותם אלה שבשם ה"עליונות" שלהם, "הזכויות שלהם" ו"הדיעות שלהם" מותר להם לרצוח, לגבות רצח או לא לנקוף אצבע כאשר רוצחים לידם.
אני מקווה שאת מתכוונת גם לערבים וגם ליהודים שנוהגים כך.

אפשר בבקשה בלי פוליטיקה בדף הזה? יש מספיק דפים פוליטיים באתר, אפשר לדבר באחד מהם: דף פוליטי{{}}, וחבל להרוס את האווירה בוויכוח פוליטי שלא ממש קשור לזוגיות, בעיניי.

אני לעיתים תכופות פשוט חשבתי שבן זוגי הוא חולה נפש.

קראתי את הספר, והוא באמת מצוין. לי הוא גרם להרגיש בפעם הראשונה- ה'חוויה' המטלטלת הזו שעברתי עם בן זוגי המתעלל - היא אכן משהו שקרה, שקורה...
בבחינת 'חצי נחמה' שזה קרה לעוד נשים. התיאורים אגב, גם בפורום כאן וגם בספר, היו לפעמים תיאורים מדויקים (באופן מפחיד אפילו) של מציאות יומיומית.
ובאמת, ההתנהגות של המתעללים גורמת לחשוב לא פעם שהם חולי נפש. ואני לא יודעת אם הם לא.
אני בהחלט חושבת שזה ספר שחשוב לקרא, ובמיוחד לתת לחברות שנראה שהן במערכת יחסים כזו, וטרם עשו את הטעות הנוראה של לקשור חייהן עם המתעלל לתמיד.

אם למישהי יש עוד המלצות לספרים חשובים כאלה (אגב, 'מילים הורגות' - גם מצויין לי את), ובמיוחד ספרים שעשויים לעזור בהתמודדות היומיומית עם גברים כאלה - אשמח אם תמליצו לי... תודה!

קוראת - בוודאי שהתכוונתי גם ליהודים.
אישה במסע בכלל לא התכוונתי לדבר על פוליטיקה הבאתי דוגמאות על דינמיקה של יחסי התעללות ובין היתר עלה לי באותו רגע גם הנושא הזה של מתקיף שמשליך בקבוק תבערה ונהרג ואז מאשימים את ישראל. יכולתי באותה מידה להביא דוגמא ליהודי ששורף מטע עצי זית וטוען שזה בגלל שהשטח שייך לו אז מותר לו. הדוגמא האחרונה עלתה דוקא היא ככל הנראה על רקע הארועים האחרונים.

משהובהרה הכוונה אפשר להניח לנושא הפוליטי.

_קוראת - בוודאי שהתכוונתי גם ליהודים.
אישה במסע בכלל לא התכוונתי לדבר על פוליטיקה הבאתי דוגמאות על דינמיקה של יחסי התעללות ובין היתר עלה לי באותו רגע גם הנושא הזה של מתקיף שמשליך בקבוק תבערה ונהרג ואז מאשימים את ישראל. יכולתי באותה מידה להביא דוגמא ליהודי ששורף מטע עצי זית וטוען שזה בגלל שהשטח שייך לו אז מותר לו. הדוגמא האחרונה עלתה דוקא היא ככל הנראה על רקע הארועים האחרונים._

תודה על דברייך, לי את! אני מסכימה עם כולם.
ואפשר בכל מקום לדבר על פוליטיקה. היא קשורה גם להתעללות במקרים פרטיים. הם בוודאי מושפעים. כל עוד הדיון מכבד ומכובד, אז מצוין. והוא כזה פה.

לי את, מה שלומך?

תודה על ההתעננינות.

אנחנו פרודים מזה 11 יום.
ישנים בנפרד ולא מנהלים תקשורת בכלל.
היו אס אמ אסים שבהם אני כרגיל לא בסדר ושעכשיו אני אפגע כי אנחנו לא ביחד "כי אלה החיים" תוך הדגשה שהפגיעה תהיה נפשית כי הוא יעשה מה שבא לו.
לא נפלתי ברשת ולא הגבתי למעט חזרה על העובדות שהן : נפרדנו אז ממילא כל אחד יעשה כרצונו.

אני שמחה שהגעתי למצב הזה ושחזרתי לעצמי. אני שמחה שאני יודעת לקרוא.
לחיות עם מתעלל זה כמו ללמוד כתב ברייל שנראה כמו אותיות רגילות.

להגיד שאני ממש ממש ממש כבר שם. לא נראה לי. כי יש עדיין מועקה בקטנה ויש חשש.
למדתי להגיד לא רוצה ולא מתאים לי ולא מוכנה שיאשימו אותי או יסלפו את הסיטואציה או או או מליון דברים.
אבל, עדיין חוששת להיות הצד שמסיים את הדברים כאן ועכשיו.
הכי רוצה שהוא פשוט יקום וילך. שימצא מישהי אחרת ו"יתנקם בי", "יפגע בי רגשית" , ילך לבנות את חייו עם מישהי יותר טובה ויותר שווה ויותר הכל.
זה יהפוך את זה ליותר קל מבחינתי.
כנראה שאני עדיין חוששת מעימות. אבל לא מהסוג המשפיל או השתלטן - עם זה אתמודד בקלות. דוקא מהסוג של "אני לא מוכן לוותר עליך והבנתי שעלי לשנות את ההתנהגות"
כי לא את ההתנהגות צריך לשנות את דפוסי החשיבה צריך לשנות ורק אז ההתנהגות משתנה.
אי אפשר לבנות על זה שמישהו ישנה את הנחות הבסיס של המחשבה שלו כי הוא אמר שהוא יעשה את זה.

אז זהו. הסיכום הוא שאני פשוט מחזיקה מעמד ומקווה שהקשר יסתיים על ידו או שהעימות יתעכב כמה שיותר ובנתיים אני אתחזק.

מה אומרות ?