סימני התעללות בזוגיות

הי סוזן תודה על תשובתך...
ניתן לכפות משמורת משותפת? אם האמא מתנגדת? מה העו"ד שלך אומרת? הבנתי שאת נושא המשמורת אפשר לפתוח בכל עת, את חושבת שתילחמי על זה או שכבר השלמת עם זה?

בוודאי שאשר לכפות משמורת משותפת. אחרת לא היה בכלל מתקיים דיון משפטי על זה- אם לא היתה כפייה אז אםהאמא היתה מתנגדת היו פוסלים את המשמורת המשותפת, אבל זה לא כך כי כן שופטים פוסקים את זה. תקראי על זה בגוגל - יש המלצה כיום על משמורת משותפת מגיל שנתיים.
את נושא המשמורת ניתן לפתוח בכל עת- אבל צריך שתהיה סיבה בשביל לבקש לבטל את המשמורת המשותפת. והשופט יכול להחליט שהוא כן מסכים למשמורת משותפת. בוודאי שאפשר להלחם ולהגיע לבתי משפט גבוהים יותר אבל מה תגידי במשפט? אם האבא הוא אבא שמתפקד בצורה תקינה לא נראה לי ששופט כלשהו יבטל את זה
אבל תתייעצי עם העו"ד שלך שמכירה את הפרטים שלכם ותדע מה להמליץ לך

ש המלצה כיום על משמורת משותפת מגיל שנתיים.

זה פשוט מחריד. מצד אחד, טוב שאבות יהיו מעורבים בגידול הילדים. מצד שני, בישראל יש הטיה לטובת הגברים במתן גט, וזה יכול להיות אמצעי סחיטה. ובנוסף, מאוד קשה לילד לחיות בשני בתים. הוא צריך בית אחד מרכזי בשביל יציבות.

ובנוסף, מאוד קשה לילד לחיות בשני בתים. הוא צריך בית אחד מרכזי בשביל יציבות.
זה בדיוק מה שגם אני חושבת... מי שקובע את הכללים האלה לא חי את החיים האלו, הוא לא הילד הזה שמטלטל בין שני בתים עם החפצים שלו, והוא לא ההורים
שמחוייבים להמשיך לגור במרחק קרוב למרות שזה בערך הדבר האחרון שהם רוצים.
גם בעיני זה כלי לסחיטה של גברים ואבסורד שמה שעוד לא נכנס כחוק הוא כבר הלך הרוח הרווח.
סוזן וקוראת, תודהעל התשובות...

ת'אמת.... אני מתחילה להינות מזה
מה רע בקצת חופש? שלושה לילות של שקט, יכולה לצאת עם חברות, לנוח, לנקות, ללכת לקניון
מה רע?
אולי יהיה לי פנאי להתרפא, להרגע? להכיר מישהו חדש? יותר זמן ללמוד? להתקדם? לפתח קריירה?
ת'אמת זה לא רע בכלל אם מתסכלים מהנקודה הזו
אני מתחילה להרפות מהלחץ שכנגד
איזה כיף שיש אבא פעיל בחיי הילדה
הוא לא יהיה רע אליה
נכון הוא סרוט וקשוח ונקמן וכו וכו
אבל הוא האבא שלה, והוא אבא פעיל
ולי יש גם זמן לעצמי פתאום
אני באמת מתחילה קצת להרפות ולהנות מהעניין

חחח עכשיו אני רואה שיש לי טעות כתב מצחיקה- במקום לכתוב "מסתכלים" כתבתי "מתסכלים"
כנראה שעוד לא שכנעתי את עצמי עד כדי כך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סוזן,
איך התקשורת שלך איתו? מדברים בטלפון? מעדכנים ביחס לילדה?
את מרוצה מאיך שהוא מלביש/ מטפל, סומכת עליו?
האם כבר התגרשתם רשמית? או שזה גם עוד לוקח זמן?
מדבריך נשמע, שאת מתחילה להלחלים קצת, ולהסתכל על הדברים אחרת.. את נשמעת רגועה בדברייך האחרונים,
אני שמחה בשבילך (: אני עוד לא שם...

ובנוסף, מאוד קשה לילד לחיות בשני בתים. הוא צריך בית אחד מרכזי בשביל יציבות.

באמת? במשפחות נורמליות <אני מתכוונת, כאלו בלי אבות מתעללים מהם כדאי להרחיק ילדים, ומוטב ליבשת אחרת> לדעתכן עדיף משמרת לאם? כי למיטב ידיעתי המחקרים בנושא מראים אחרת - שמעורבות אמיתית של האב תורמת רבות לילד <ואף מביאה למצב בו אומרת האם שלו הוא היה נוהג כך הם לא היו מתגרשים מלכתחילה>.

מה דעתכן?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי אישה במסע,
אשמח לקרא מחקר כזה, אם יש לך הפניה..זה מעניין אותי.
אני חושבת שיש הבדל בין אבא מעורב בחיים של הילד לבין שני בתים, לדעתי התנודות של ילד מבית לבית, כשבכל בית יש לו אוסף בגדים, צעצועים ואח"כ גם מחברות וספרים
זה מבלבל וקשה. מה גם שלעיתים זה יותר משני בתים כי נאבות גרושים רבים לא ממש יודעים מה לעשות עם הילד ונוסעים להורים שלהם עם הילד לסוף השבוע...
בעיני זה מבלבל...
איך אצלך ואצל גרושך? הילד תמיד איתך ורק מבקר אצל אבא שלו? סופי שבוע חצי חצי? איך את חושבת שהגירושין השפיעו על בנך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התגובה היתה שלי, אני יודעת למה זה נכתב תחת "פלונית אלמונית"

אמא קטנה

קודם כל, אם המשפט האחרון ממוען אלי, אז אני לא גרושה ואין לי ילדים. צר לי אם יצרתי מצג שווא שזה כך. רשמתי זאת בעבר בדף, אבל הוא ארוך כל כך ואני לא מצפה מהמשתתפות בו לקרוא את כולו, אז אומר זאת עכשיו. הידע שלי הוא תיאורטי בנושא הזה.

לצערי, הניסיון <לא שלי, של אחרים,מספיק להסתכל מסביב> מראה שהרבה מאוד אבות לא מעורבים בחיי ילדיהם אם לא מכריחים אותם. הם כן מתייחסים אליהם, אבל האמא נותרת האחראית על המצב.

השאלה של הגירושין מעניינת אותי בעיקר כי אני די בטוחה שלו ההורים שלי היו שייכים לדור קצת אחר הם היו מתגרשים מזמן. ואני חושבת - מה עדיף לי, בתור הילדה להורים גרושים? ואני לא יודעת מה התשובה. אני גם לא יודעת אם זה טוב שהם נשואים או לא. אני בכלל לא יודעת מה נכון בנושאים כאלו. הטיעונים לשני הכיוונים נכונים כל כך, והפוטנציאל לפגיעה גבוה כל כך. וזה פשוט עצוב, שדברים כאלו קורים, שהורים מתגרשים, שאי אפשר פשוט לחיות באושר ועושר לנצח

המחקרים שהזכרתי הם מחקרים שהפנו אותי אליהם בפורום פמיניזם, על משמרות משותפות באירופה. אני לא יודעת עד כמה הם רלוונטיים לתנאים בארץ, ואני לא יודעת מה הם הקרטריונים שעל פיהם נמדדה ההצלחה במחקרים. זאת משום שהתעצלתי לקרוא אותם.

לדעתי שאלת המשמרות מושפעת מאוד מהגיל. הכרתי נער בן להורים גרושים, ולא נראה לי שהוא מבולבל. הוריו חיו די קרוב אחד לשני
כך שהוא יכול היה ללכת ברגל את המרחק בין שני הבתים. ההורים שלו לא נתקלו בקשיים כלכליים בעקבות הגירושין, ונראה שהם שומרים על יחסים ידידותיים.

למען האמת, כל השאלה של משמרות מלחיצה אותי. ילדים קטנים וטהורים כל כך, שלא אשמים בדבר, ולא ברור מה היא טובתם, מה עדיף להם. איך אפשר להחליט? אני ממש מרחמת על שופטים שצריכים לקבל החלטות כאלו. לא הייתי רוצה להיות במקומם.

הי אישה במסע...
זו אני שבילבתי בינך לבין לב שומע, אני מצטרעת.. דווקא ידעתי שאת לא נשואה/ גרושה ושאין לך ילדים אך בשל כך שאתן מתכתבות זו עם זו (ואני קוראת, לא הכל אך את הרוב:)) בילבלתי ביניכן.
לב שומע, סליחה ממך גם ואשמח אם את קוראת ותוכלי גם להוסיף מהניסיון שלך.
כן, שאלה של משמורת מלחיצה גם אותי, ואני לצערי במקום הזה..
אני חושבת שהמקרה שתיארת של נער (כבר אפשר להסביר לו ומבין ויכול גם לבחור איפה רוצה להיות) "קל" יותר ממקרים של ילדים קטנים שלא מבינים מה קורה,
קשה להסביר להם והם מיטלטלים מקום למקום...

אני חושבת שזה מאוד קשה לילד לחיות חצי חצי אצל שני ההורים. אם אני למשל הייתי צריכה לישון יום פה ויום פה - אז לא היתי יודעת איפה אני כשאני מתעוררת... זה ממש קשה והילד לא מספיק להתאפס על עצמו ואז שוב עובר בית...
אבל מה בדיוק אפשר לעשות? אם זה המצב והיום פופלרי לתת משמורת משותפת ולחלק את הזמן של הילדים בין שני בתים.. אז מה בדיוק אפשר לעשות?
אם השופט אומר שזה מה שניראה לו הכי נכון וזה מה שפקידת הסעד אומרת, ומצד שני גם האבא הוא כן מתפקד (ברוך השם) אז נראה לי שזה המצב..
ברור שאפשר לבקש את המשמורת היחידנית, ושהעו"ד שנסה לעשות מאמצים...
אבל זה לא ממש בידינו
זה בידיה של ציפי ליבני שרת המשפטים שהעלתה את הנושא של ביטול חזקת גיל הרך....
וגם אם לא היו מבטלים... אז מתישהו בגיל 6 זה כבר לא גיל רך, אז בכל מקרה מתישהו תהיה משמורת משותפת אם האב מתעקש מצד אחד ונורמטיבי מצד שני..

יש הצפה של מחקרים שמראים על יתרונות ברורים עבור ילדים במשמורת משותפת, כשיש להם שני בתים שמהווים בסיס בטוח.
בניגוד למצב שהיה ברירת המחדל והאופציה (הכמעט) יחידה עד השנים האחרונות, בו הילד "מבקר" את אביו.
אפשר בקלות לגגל מחקרים ומטא-מחקרים על יתרונות הshared custody , המחקרים העקביים הינם הסיבה לשינוי המהפכני (לא פחות) בגישה למרכיב המשמורת בפרידת הורים ע"י גופים ממשלתיים ובתי משפט למשפחה - בכל העולם המערבי ואאל"ט גם במזרח הרחוק בחלקו.
כמובן שאבא מתעלל צריך טיפול מיוחד או השגחה או הרחקה, וכך גם במקרים של אמא מתעללת. היש צורך לומר?

האבא הוא כן מתפקד (ברוך השם)
אף אחד לא יאשים אותי באמונה באיזה בורא - אבל כן, ברוך השם! לדעתי כאבא וכילד שגדל ללא, נשכרים כולם, הילד, האבא, האמא.
איזה יופי. מתנה.

_מקרים של ילדים קטנים שלא מבינים מה קורה,
קשה להסביר להם והם מיטלטלים מקום למקום..._
קשה יותר (לדעתי) להסביר לאן ומדוע נעלם אבא מחייהם. המרכיב הגברי בשמיים שמעליהם התפוגג ולעיתים מפציע לזמן קצר - קצר מכדי להיות חלק מהותי מעולמם, קיים כדי להיות נוכח בחסרונו (אני כותב פה מהכאב שלי, ושל אבא שלי).
קל יותר להסביר את השינוי (או לחיות אותו כפי שילדים עושים) של שני בתים, שני מרכזים, ו-איזו ברכה!- שני הורים! (-: (-: (-: .

אבות גרושים רבים לא ממש יודעים מה לעשות עם הילד
באב הגרוש שילדו "מבקר" אותו באמת לא יודע מה לעשות עם האורח. לכבד אותו במיץ? לשוחח איתו על הגננת? מה עושים עם ילד אורח.
בחיי שאני בוכה. אורח? אורח?!
שהילד יקפוץ לילד של השכנים, החבר המוכר שלו, שיחזרו לבלגן את הסלון ולשבת על צלחת פלחי תפוחים או להתבכיין לעוד סרטון בובספוג. צריך ללכת לבדיקה אצל השיננית ולא לשכוח את הוורמוקס. היום? מחר? טלפון לאמא, לוודא. כן, הוא לא עשה פיפי במיטה כבר חודש, גם אצלי, יופי, אולי סיימנו עם זה. סיבוב אופניים ובדרך קוטג', לחמניות, ביצים וסוכריה על מקל אחרי דיון קצר ואינטנסיבי.
כאילו, הורה. אבא . זה המגן, הגיבור, היסוד, המחבק-מועך, הדוקר-בזיפים, העושה קולות של פלוץ בארשת פנים רצינית, שמתעצבן מהר ומתרכך יותר מהר, שיהיה דמות לדוגמא לטוב ולרע,
שיהיה שם.
גם אם הוא מקפל את הכביסה השם ישמור.

והצהובון: "נוכחותך חשובה לי מדעתך" - אבא'לה.

צוויל

כמובן שאבא מתעלל צריך טיפול מיוחד או השגחה או הרחקה, וכך גם במקרים של אמא מתעללת. היש צורך לומר?
בגדול - אין דרך להוכיח התעללויות מהסוג שמתואר בדף הזה.
לא באופן שיהיה קביל משפטית.
לכן המערכת פשוט מתעלמת מקיומן.
אם אי אפשר להוכיח - סימן שזה לא קרה.
אחרת העובדת הסוציאלית חלילה לא תישן בלילה, כי תחשוב מה יקרה אם... אם זה באמת נכון אבל אין לה איך להוכיח. לכן היא מעדיפה לטעון שזה אינו.
הרבה פעמים, לא רק שאין דרך להוכיח אלא גם קשה מאוד לראות בלי להוכיח.
מה שמאפיין מתעללים מהסוג שמתואר פה בדף (אני מפנה לספר מלים הורגות, היא מתארת את זה בבירור כחלק מהתופעה) הוא בדיוק בדיוק המאפיין הזה - הפער בין מה שמתרחש בין קירות הבית, ביחסים אינטמיים, במשפחה, ובין יכולת התיפקוד הגבוהה בחוץ, אדם שיכול להצטייר כמרשים ביותר בתיפקוד בעבודה, עם חברים וכו'.

כתבתי פה בעבר על אמא שלי, אישה במקצוע טיפולי שעבדה עם אנורקטיות, והצליחה מאוד בתחום שלה, ועל ההתנהלות שלה כלפי - כבת - ורמות הפוגענות שהיא הגיעה בהן בהתייחסות שלה לאכילה שלי (כתוב פה בדף, לא באלי לכתוב שוב). במשך תקופה הייתי במעקב (קומה נמוכה, מישהו שמע על ה"בעייה" הרפואית הזו?? עוד סימפטום של חברה חולה) במחלקה אינדוקרינית שגם בה היא עבדה. אילו הייתי מספרת למישהו מה אני עוברת בבית, אין לי ספק שלא היו מאמינים לי.
ואם כן היו קצת, והיו מדברים איתה, ברור שהיא היתה "גומרת" עלי אחר כך בשקט.

"השגחה" - או בשם המקצועי של זה, הסדרי ראייה במרכז קשר בלבד, זה תרחיש בלתי אפשרי בשביל אף אחד מבני הזוג המתעללים שמתוארים בדף הזה.
במציאות הקיימת, למרכז קשר מגיעים רק הורים שיש חשש כבד ומבוסס לפגיעה פיזית שלהם בילד, הזנחה חמורה וקשה, מצבים של הורה חולה נפש שטיפול תרופתי לא מצליח לאזן אותו, ולפעמים מתפקד סביר ולפעמים אומר ומדבר תכנים קשים ביותר - אני מדברת על הקצה הקשה של מחלות נפש, אנשים שנמצאים בהוסטלים, לא על דכאון או חרדה או אפילו דברים קשים יותר אבל מאוזנים תרופתית.

ועם כל הכאב, אני חושבת שטוב כך.
לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה אנשי טיפול נכנסים להורה לוורידים, בודקים אם יש לו דינאמיקה ביחסים ומאפיינים של מתעלל או לא, ועל פי זה יש להם הכוח בידיים להחליט החלטות - התיאורים שמתוארים פה בדף הם מאוד קשים מצד אחד, ומצד שני - מאוד טריווייאליים. משהו מזה יכול לקרות בהרבה בתים. התרכיז של זה עם המאפיינים היחודיים - איך אמר עורך הדין הראשון שפגשתי? לקח לו שעה של שיחה להבין למה אני רוצה להתגרש. והוא ממש לא היה טיפוס "רגשי". וכשהוא הבין, הוא התנצל שבא לו להקיא...

לא סתם קשה לקרוא את הדף הזה.

נשים כאן נפתחות בהדרגה. לפעמים אני שומעת פה סיפור של אישה, כבר בהתחלה אני שומעת קווים של התעללות.
אבל רק אחרי זמן נפתח חלון ואני מבינה את עומק ההתעללות.
קשה להסביר את ההבדל בין חיים שיש בהם ביקורת ובין חיים שבהם כל ההתנהלות של האישה מכוונת ע"י ביקורת שהיא צופה וחרדה שתגיע. קשה להסביר את ההבדל בין לקחת בחשבון את התגובה הצפוייה של בן הזוג, את ההתחשבות ב"שריטות" הקטנות של כל אחד, ובין חיים שמתופעלים על ידי החרדה מפניה. ולא, זו לא רק האישה שלא יודעת לשים את הגבול. לא רק. נכון שלעתים קרובות גם לה יש חלקים שלא מספיק יודעים לשים את הגבול, אחת אחרת היתה קמה והולכת הרבה קודם, אבל זה לא שמישהי אחרת היתה שורדת איתו טוב. יש לו את החלקים המתעללים שלו שלחלוטין לא קשורים אליה.

זה לא דברים קבילים בבית משפט. ולעניות דעתי - טוב שכך.
אבל זה שהם לא קבילים בבית משפט, זה לא אומר שהם לא קיימים במציאות.

טיפול מיוחד או השגחה או הרחקה
המערכת לא נותנת "טיפול מיוחד", כלומר איזושהי התייחסות שונה, מובדלת, לאו דווקא משפטית, אפילו התייחסות קצת אחרת של פקידת הסעד, כי מבחינת המערכת מה שאי אפשר להוכיח בראיות קבילות בבית משפט, וגם אם היו מוכיחים - זה לא היה יכול להיחשב כטיעון, (אז מה אם הוא עשה כך וכך וכך???) - איננו קיים.
מה שאין לי כלים להתמודד איתו או לטפל בו - סימן שהוא פשוט לא התרחש. האישה משקרת, או מגזימה, או סתם היסטרית, או רק רוצה לנתק את האבא מהילד, או... או שלא משנה למה, היא סתם בחרדה סביב הגרושין.
שורה תחתונה - אין שום התייחסות מובחנת לאנשים מהסוג המתואר כאן.

למען האמת, כל השאלה של משמרות מלחיצה אותי. ילדים קטנים וטהורים כל כך, שלא אשמים בדבר, ולא ברור מה היא טובתם, מה עדיף להם. איך אפשר להחליט? אני ממש מרחמת על שופטים שצריכים לקבל החלטות כאלו. לא הייתי רוצה להיות במקומם.
אישה במסע שיקרה לי מאוד, זה בדיוק ההבדל בינך ובין השופטים.
שאת לא היית רוצה להיות במקומם.
הם דווקא כן רוצים להיות במקום שלהם.
הטובים שבהם אולי לא ישנו כמה לילות כשהתחילו לעבוד במקצוע, עד שהתרגלו.
האחרים דווקא ישנו מצויין. בטוחים בצדקת דרכם.

יש טעות אופטית שחוזרת על עצמה.
הדבר הבא שאכתוב הוא בערך הדבר היחיד שאני בטוחה בו:
המערכת יוצרת אשליה מכוונת שהיא דנה בכל מקרה לגופו, והאשליה חשובה לה.
בעוד שבפועל הדברים נקבעים על פי נוהל תפור מראש, למעט מקרים חריגים ביותר של הורה נרקומן, סובל מנכות פיזית קשה במצב שלא מאפשר טיפול מלא בילדים, מחלות נפש לא מאוזנות תרופתית ועוד.
אף אחד מבני הזוג שמתוארים בדך הזה לא נמצא על הסקאלה הזאת, של נרקומן-חולה נפש קשה וכו'.
גם אם תגידו לי מונח פסיכיאטרי שיכול לאפיין אותם (הרי ה-DSM מתאר קשת רחבה ביותר של תופעות), הם לא זקוקים להוסטל, נכון?? רובם עובדים, נכון?? אז לא עליהם מדובר.
בתי משפט בארץ הפסיקו מזמן לשפוט.
הם עסוקים בעיקר במינוי מומחים מטעמם.
נדהמתי לשמוע שגם בתחום הכספי, יותר ויותר מקובל שבמקום להכריע, שופט ממנה אקטואר - מומחה כלכלי, שאמור לחשב נניח איך לחלק עסק שבו אחד השותפים מעל. עכשיו, האקטואר הזה מתבקש ע"י ביהמ"ש לא רק לעבור על דו"חות כספיים ולבדוק את הנתונים הגלויים. הוא צריך גם לעשות שיקלול של מה הפסיד השותף ישר-הדרך, נניח רווחים צפויים שהיו יכולים להיות אילו... זה כבר ממש שיקולים משפטיים. ביהמ"ש בעצם ממנה מומחה כלכלי מטעמו שעוסק גם בהיבטים עקרוניים, ערכיים, הכרעות מוסריות.
זו מדיניות שהתחילה מבתי המשפט לענייני משפחה וחילחלה הלאה גם לאחרים.

בבתי המשפט לענייני משפחה, בענייני משמורת, בית המשפט ממנה מומחה מטעמו - פקידת הסעד לסדרי דין.
כמעט תמיד, למעט מקרים חריגים ביותר, בהם שיקול הדעת שהיא הפעילה הזוי ביותר, הוא מאשר אוטומאטית את ההמלצות שלה.
פקידת הסעד מצידה, בפגישה הראשונה, מבהירה לכל אחד מהצדדים ש"כל מקרה לגופו" ושאין מדיניות אחידה.
בפועל, לפקידת הסעד יושבת על הראש פקידת הסעד המחוזית שלה, המפקחת שלה, והמדיניות היא אחידה לגמרי.
אם פעם המדיניות היתה ביקורים של פעמיים בשבוע, שעתיים כל ביקור - לא משנה בכלל איזה אבא מדהים היית, זה מה שנקבע. גם אם האמא בינונית, בעיני פקידת הסעד, כל עוד שהיא לא זונה שמקבלת לקוחות לעיני ילדיה או נרקומנית או משהו בסגנון - כך נקבע.
אם המדיניות היא הסדרי ראייה רחבים - אומרים לך שכל מקרה לגופו. אבל בפועל - כל אבא, אם הוא מבקש, יקבל.
תגידי שאת חוששת כי הוא טיפוס מתעלל רגשית? יקשיבו לך. יבקשו שתספרי. ואחר כך ידברו איתו, יתרשמו לחיוב, ויקבעו את הרוטינה- הסדרי ראייה רחבים.
אם המדיניות המוצהרת היא משמורת משותפת, אז זה מה שיהיה בסופו של דבר.

פקידת הסעד שסוזן סיפרה עליה, בעיני היתה הוגנת יחסית כי היא לפחות היתה כנה. היא אמרה לסוזן מה צפוי לקרות, לא השאירה המון מקום לאשליות, וגם לא האשימה את סוזן בכישלון המקצועי שלה להבחין בקווי האופי של האבא.

אחת ההתנסויות הטראומטיות ביותר שלי מהמערכת היתה עובד סוציאלי דווקא אינטלגנט ורגיש ביותר של יחידת הסיוע. בפגישה הראשונה אמרתי לו - אני לא בטוחה שמה שיש לי להגיד בכלל משמעותי להחלטה שלכם, זה לא דברים שיכולים להיות קבילים משפטית. זה דינמיקות, זה יחסים. זה דברים שמאוד מדאיגים אותי, אולי גם יעניינו אתכם בלהקשיב, אבל לא בטוח שישנו להחלטה. התגובה שלו היתה מאוד חד משמעית: הכל מעניין אותנו. הכל משפיע על ההחלטה. הכל נלקח בחשבון. תספרי את כל מה שיש לך להגידץ חשוב לנו לשמוע. הכל רלבנטי.

אני מתחילה לספר, והוא - רגיש - מתעכב בנקודות החשובות, יודע בדיוק על מה לשאול, קולט את התמונה, טיפה משקף, שמץ שמצו של תומך, ואז שואל: ומה זה רלבנטי בעצם להיקף של הסדרי הראייה? את יודעת שגם אבא עבריין מרשים לו לראות את הילד שלו?? את יודעת שבארה"ב יש היום המלצה למשמורת משותפת גם לתינוקות??
[סיפור מלפני 12 שנה, לא היה אז בארץ אפשרות לכפות משמורת משותפת בלי הסכמה של שני הצדדים, סתם ניסה לעשות עלי רושם ולהלחיץ אותי, לעשות לי יסורי מצפון, כשהמצפון שלי בעודף רגישות ממילא...]
נכנס לי לפרטים אינטימיים של חיי הנישואין כי מי שהיה בעלי לחץ להיכנס לשם. ולא יצא משם עד שהבהרתי לו שיסביר לי האם ז-ה (חדר המיטות שלנו) רלבנטי להסדרי הראייה?? או למשמורת??
ככה הם עובדים. זה דפוס. זו שיטה.
והוא היה הרבה יותר הוגן מפקידת הסעד, שאמרה לי בסוף התהליך: "אבל בפעם הראשונה שהיית פה דיברת והיית, ...היית כל כך מרשימה... לא יכולתי שלא להזדהות... ואז כשכתבתי, זה בעצם...."... כן, מאמי. גם אני ידעתי שיש פער בין המרשימות של הסיפור שלי ובין מידת הקבילות המשפטית שלו. גם אם הייתי יכולה אפילו להוכיח, מה שאני מספרת לא היה יכול לשמש כטיעון בבית משפט. את זה אני יודעת, מותק.
זה התפקיד שלך והעבודה שלך לדעת.

_לב שומע, סליחה ממך גם ואשמח אם את קוראת ותוכלי גם להוסיף מהניסיון שלך.
כן, שאלה של משמורת מלחיצה גם אותי, ואני לצערי במקום הזה..
אני חושבת שהמקרה שתיארת של נער (כבר אפשר להסביר לו ומבין ויכול גם לבחור איפה רוצה להיות) "קל" יותר ממקרים של ילדים קטנים שלא מבינים מה קורה,
קשה להסביר להם והם מיטלטלים מקום למקום..._
אמא קטנה, נשמה, אני חושבת שהדיון שהתפתח פה בענייני משמורת הוא חשוב, אבל הכי לא רלבנטי בעולם לחיים שלך. בטח שלא כרגע. זה ממש ממש לא צריך לעניין אותך.
השאלה האם משמורת משותפת זה דבר טוב או רע במקרים רגילים ובמקרים של התעללות היא שאלה מרתקת, אבל אין לה שום השפעה על החיים שלך. אם היום זו הרוטינה, אז זו הרוטינה.
אם בכל זאת כדאי להיאבק כדי לצמצם נזקים, כמו שסוזן עשתה ומאוד בחוכמה ובאומץ ובהבנת המצב, אז זה מה שתעשי.
מה איכפת לך אם זה טוב או רע?? זה הקיים.
כל מצב של גירושים מאפשר ונותן תקווה לילדים לחיים בריאים יותר מאשר ביחד מרעיל.
מתוך עצם זה שישנה הפרדה בין המרעיל והמורעל, כבר לילדים יש לפחות סביבה בריאה אחת.
לפעמים גם המרעיל אחרי הגרושין "אוסף" את עצמו, לפעמים חלקית, ולפחות כלפי הילדים הוא כבר לא מרעיל או פחות מרעיל או מרעיל רק לפעמים.
אנחנו לא נביאים. אי אפשר לדעת מה יהיה לך.
אפשר רק לדעת: מה נכון לך לעשות?? עכשיו???
כמה שפחות תהיי מונעת על ידי פחד - ככה יקרו פחות דברים מפחידים, זה אני יכולה להגיד לך בוודאות. מניסיון.

ואם ישאל אותי באופן אישי השואל (עד היום לא שאלו, אבל בכל זאת... (-; )
מה דעתי, על משמורת משותפת במצבים רגילים - שבהם אין התעללות -
או אם ישאלו אותי: אז מה את רוצה, שבגלל כמה גברים מתעללים, ימנעו מכולם משמורת משותפת?
התשובה שלי היא:

אני לא יודעת.
אני יודעת לספר את הסיפור שלי. אני לא יודעת לספר את הסיפור של כולם.
אני כן יודעת, שכשהתגרשתי, חלק ממה שמאוד הקשה עלי את העמידה בבית משפט, זה שדווקא אידיאולוגית האמנתי במצב של מקסימום קשר בין ילד ובין אבא שלו (לא מתחייבת שהייתי בעד דווקא משמורת משותפת לילד בגיל גן, אבל כגישה עקרונית. עורך הדין אז הכיר נורמה של שעתיים כל מפגש, והיה בהלם לגלות שממש באותם ימים כל הנורמות השתנו, רק ששכחו לעדכן את הלקוחות... זו היתה סיטואציה הזוייה שבה בית משפט אומר שהוא מחליט לפי המלצה מקצועית של פקידת הסעד, פקידת הסעד אמרה שהיא נותנת המלצות "כל מקרה לגופו" ולפי ההנחיות של המפקחת שלה, המפקחת שלה הכתיבה הנחיות והתערבה בתסקיר על פי מדיניות חדשה שהכתיבה פקידת הסעד הארצית, ורק - לי - שכחו לספר על זה, או סתם להתנצל, ש"שיגעו" אותי... בכל מקרה היית פועלת אותו דבר - זו היתה התגובה, כשאמרתי - אבל אמרתם לי, אבל הבטחתם, אבל פעלתי על בסיס מה ששמעתי מכם...)
בכל מקרה אני מאמינה באופן מוחלט בחובה של מערכת ציבורית, טיפולית ומשפטית, להיות "שקופה" כלפי אלה שנאלצים להגיע אליה, לא לשקר להם בפרצוף, לכבד את האינטלגנציה שלהם - ופשוט לומר אמת. כשאתה לא יכול לצערך הרב לעזור למרות שליבך נקרע - פשוט תגיד את זה. זה הכל. סתם, תהיה בנאדם. ישר, אם אפשר לבקש.
הייתי שמחה אם היו מוצאים דרך של "טיפול מיוחד" לא במובן של מרכז קשר, הסדרי ראייה בהשגחה וכו' אבל כן נוהל שמאפשר לעובדים במערכת הציבורית להגיב כלפי מצבים של התעללות.

קשה לי לדמיין נוהל הוגן שמתייחס למצבים בעבר (בגלל שזרקת לקיר את האוכל שאשתך בישלה ונבחת עליה בצורה מפחידה ומשפילה תוכל לראות את הילד שלך שלוש שעות בלי לינה, ולא אחה"צ שלם עם לינה) אבל כן אפשר לבנות נוהל שמתייחס למצבים בהווה: מי שמנצל משמורת משותפת או הסדרי ראייה רחבים כדי להמשיך דפוסים של התעללות אחרי הגרושין - המערכת לא תפסיק, אבל כן תגביל דברים מסויימים.
המצב כיום הוא שאין שום נוהל כזה, ומכיוון שאין דרך להתמודד- ולא נעים לאנשי המקצוע שאין להם כלים - אז הם מעדיפים שגם לא יהיו להם עיניים.....

הייתי שמחה אם ההכשרה של פקידות הסעד לסדרי דין, שהם בסך הכל עובדות סוציאליות עם תואר ראשון שעברו הכשרה של בערך שנה, היו מקבלות קצת יותר כלים לפחות לזהות דפוסים מסויימים. במקביל, הייתי שמחה אם ההשתלמויות שהם עוברות לא היו מאלצות גם את הרגישות מביניהן לעצום את העיניים גם כשזה מול הפרצוף. מה שבפועל קורה.

שוב אני מדגישה - אני לא רואה הרבה דרכים הגיוניות לטפל בכלים של חוק במצבים שבעיקרם הם רגשיים.
פשוט, חוק שמטפל ביחסים, בדינמיקות, בדברים לא קונקרטיים מאוד ומוגדרים מאוד הוא מעיקרו חוק לא הוגן.
אבל לפחות במה שלא נוגע לחוק, כשבני הזוג האלה עוד מגיעים אחרי שהמשפט הסתיים לפקידות הסעד עם כל מיני סוגי בקשות, טענות, מענות וכו' שעיקר מטרתם לטרטר את הצד השני - שהעובדות הסוציאליות הללו לא תהיינה חייבות לסתום את העיניים מתוקף צו המחוזית שלהן.

צריך ללכת לבדיקה אצל השיננית ולא לשכוח את הוורמוקס. היום? מחר? טלפון לאמא, לוודא. כן, הוא לא עשה פיפי במיטה כבר חודש, גם אצלי, יופי, אולי סיימנו עם זה. סיבוב אופניים ובדרך קוטג', לחמניות, ביצים וסוכריה על מקל אחרי דיון קצר ואינטנסיבי.
נגעת בדיוק בנקודה. משמורת משותפת מחייבת תקשורת שוטפת וחלוקת תפקידים עם בסיס יומיומי בין שני בני הזוג שהתגרשו.
במקרים של התעללות, השדה הזה היה בדיוק השדה להתעללויות.
אתה יודע כמה שאלות "למה הלבשת לו ככה ולא ככה" משפילות, מביכות, מול ילד בן 3, יכולות להיאמר בדלת??
נכון, זה יכול לקרות גם בביקור של שעתיים.
במצב של הסדרי ראייה רחבים, הורה שאיכפת לו מהילד מרגיש כן נאלץ לתאם דברים בסיסיים ולא רק לחכות שהילד יחזור אליו בסוף הביקור, כי הוא הולך לישון בבית אחר.

הייתי רוצה שהמערכות יפסיקו לעשות חיבור אוטומאטי בין טובת הילד וטובת כל אחד מההורים שלו,ויבינו שיש גם טובת ההורה שמנסה להישאר שפוי. שלא בא לו להיות מושפל על בסיס יומיומי. אני לא אומרת מה הפתרון, אבל לפחות להתחיל לנתח מה הבעייה.

וכל, כל המצבים שמתוארים פה בדף הם של גברים שייראו נפלא לקידת סעד ממוצעת.

טוב, אחרי שאני מקווה שהסברתי או לפחות רמזתי משמורת משותפת זה עם פוטנצייאל הרסני במצבים של התעללות - לכל הנשים שקוראות כאן, ובמיוחד אלייך אמא קטנה, ולסוזן שאני מסתכלת עלייך בכזו הערכה כל פעם מחדש - אחרי הכל, הפוטנצייאל ההרסני הוא פוטנצייאל, הוא לא חייב להיות ממומש.
ולק מזה לא תלוי באישה וחלק כאן.
בגיהינום כבר היינו.
פה זה הדרך החוצה.
נכון, הדרך החוצה לא נראית יותר יפה, ולא יותר נוחה או נעימה, אבל היא בכיוון החוצה.
כל השיח של "מה-יקרה-אם", מן "שיח-שחמט" כזה שבתקופת הגרושין שלי ניהלתי שעות עם עצמי, שיח של פחדים, מה יקרה אם הוא יעשה ככה ומה יקרה אם הוא יגיב ככה - לא רלבנטי. הדבר הכי נורא כבר קרה. כבר התרחש. התחתנו איתו וגם הבאנו איתו ילדים לעולם. מפה - מתחילה הדרך החוצה.
מה יכול לקרות? שהוא ירצה משמורת משותפת?? או שהוא יקבל, או שהוא לא יקבל.
עכשיו זה תקופת ביניים, מעבר, לא יודעים מה צפוי? אז יאללה, להתחיל לצאת ממערכות יחסים מתעללות לפני שיהיה הרבה יותר גרוע. תישארי איתו לנצח, בגלל שהשכנה מסביב או הדודה של אמא אמרה לך באנחה עמוקה שהוא באמת איש נורא קשה, אבל את יודעת, יותר טוב להיות נשואה לו מאשר להיות צריכ הלהסתדר איתו כגרושה? זהו, שלא. כמה שזה נורא להיות צריכה להסתדר איתו כגרושה, יש לך מקום שהוא שלך. הבית.

עם מה שקורה במציאות - המערכת הציבורית בעד משמורת משותפת - יהיה לך המון זמן להתווכח ולנסות להשפיע ולכתוב טורי דיעה או ללכת להפגנות אחרי שתסיימי להתנתק מזוגיות מרעילה. עכשיו, למה להתעסק בדברים שאת לא יכולה להשפיע עליהם??

אני כותבת על זה, ומדגישה את זה, כי זה ל-ג-מ-ר-י חלק מהדינמיקה של התעללות: לגרום לך להרגיש שהמחיר שתשלמי אם תעזבי, יהיה יותר גבוה מלהישאר. זה לגמרי לגמרי חלק מהדפוס המתעלל, ונועד להשאיר אותך קרוב. ואנחנו מפנימות את זה וזה הופך להיות קול פנימי בתוכנו.

עם כזה בנאדם את רוצה להישאר??
טוב, אם לא, אז תלכי.

_כמובן שאבא מתעלל צריך טיפול מיוחד או השגחה או הרחקה, וכך גם במקרים של אמא מתעללת. היש צורך לומר?
בגדול - אין דרך להוכיח התעללויות מהסוג שמתואר בדף הזה.
לא באופן שיהיה קביל משפטית.
לכן המערכת פשוט מתעלמת מקיומן_
בדיוק.
וכל מה שלב שומע כתבה.
אז צוויליך, יפה התמונה שאתה מצייר לגבי אבות נורמליים. אבל לא מעט מגיעים לגירושין כי הוא לא היה מישהו "נורמלי". הוא היה בן זוג פגוע ופוגע, אגוצנטרי ואטום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לב שומע,

תארי לך כמה יותר קשה ונורא זה בהליך הגירושין כשהמתעלל והמרעיל, לא רק כלפי בן הזוג אלא גם כלפי הילדים - זו האישה .... (וזה קיים הרבה יותר ממה שאת יכולה לדמיין רק שאכן אין למערכת כלים לזהות את זה בכלל ומקל וחומר להגיב לזה)

בשמת,
אני שוב מצטער לקרוא את מה שכתבת - זה קיבעון של תבנית סקסיסטית שפושה בכל. אבות פוגעים, אמהות וילדים קורבנות.
אני חושב שאי-שם במעלה הדף היה לנו שיח בעניין ("הכוונה לשני המינים" וכו'...).
אבל הקיבעון הזה מתעקש לצאת החוצה כי הוא שם, ולא בצדק. זה חוטא לאבות בפרט ולגברים בכלל, פוגע בילדים ובחברה. כולנו משלמים מחיר כבד על התבנית התפישתית הזאת.

לכן אני בד"כ לא כאן. מעדיף לא להכנס לדיונים בנושא הזה דווקא בדף הזה.

צוויל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אופס, כתבתי את זה לפני שקראתי את הדף שלך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מלמעלה, כתבתי את זה לפני שקראתי את הדף שלך, לב שומע.

פלוני אלמונית,

זה בסדר

זה קיבעון של תבנית סקסיסטית שפושה בכל. אבות פוגעים, אמהות וילדים קורבנות.
אוי נו באמת. תקרא את הדף הזה.

תארי לך כמה יותר קשה ונורא זה בהליך הגירושין כשהמתעלל והמרעיל, לא רק כלפי בן הזוג אלא גם כלפי הילדים - זו האישה
תקרא את לב שומע.
הנה דוגמא למה שקורה כאשר המתעללת והמרעילה העיקרית, לא רק כלפי בן הזוג אלא גם כלפי הילדים - זו האשה.
בלי קשר לגירושין.
אני באופן אישי מכירה כמה מקרים שבהם המתעללת והמרעילה היא האשה, ואחרי שהתעללה בגבר, בעטה אותו מכל המדרגות, והעלילה עליו עלילות הזויות ומנופחות (הוא בוודאי לא היה צדיק, אבל התיק שהיא תפרה לו ממש שבר שיאים), גם ניתקה אותו מהילדים, ללא כל התחשבות בטובתם. של הילדים שלה. לא מדברת על הגבר בכלל.

מה שמעניין בבתי המשפט הוא, שכמעט בדוק שהמתעלל יזכה שם לסעד. לא חשוב מאיזה מין. לא יודעת איך זה קורה. אם הגבר מתעלל, השופט מאמין לו. אם האשה מתעללת, השופט מאמין לה.
זה משהו שנמצא בעצם האישיות המתעללת, היכולת הזאת לקסום לאנשי סמכות ולהיראות השפוי והחיובי בזמן שהקורבן שוב נדפק.

אולי לא הבנתי. אז מה הכוונה בהתייחסות לאבות נורמליים? מדוע ההחרגה הזאת?
הן רוב הזוגות ההוריים הנפרדים מכילים אב נורמלי ואם נורמלית.
בחלקם ניתן לומר שהיא או הוא (או שניהם) פגועים ופוגעים, אגוצנטרים ואטומים.
מהיכן הצורך בציון ש לא מעט מגיעים לגירושין כי הוא לא היה מישהו "נורמלי". ?
איפה "כי היא לא היתה מישהי נורמלית." ?
או, הכי טוב, בלי צורך לציין שזה הגבר,האב, הוא הפוגע בתסריט המקובל בתפישה המוטה שלנו.

פיספסתי משהו?

צוויל

לב שומע תודה רבה על מה שכתבת...
אני חושבת שכל מה שכתבת היה מאוד נכון, סידר לי את הדברים במקום, וגם שיקף את מה שהרגשתי (ולא ידעתי בדיוק איך להסביר במילים)
שקורה במערכת הזו. אני מאוד מסכימה עם כל מה שכתבת: משמורת משותפת זה עם פוטנצייאל הרסני במצבים של התעללות
וגם _נגעת בדיוק בנקודה. משמורת משותפת מחייבת תקשורת שוטפת וחלוקת תפקידים עם בסיס יומיומי בין שני בני הזוג שהתגרשו.
במקרים של התעללות, השדה הזה היה בדיוק השדה להתעללויות_
המילים כל כך נכונות... ומצד שני, באמת יש את כל המתעללים, שכמו שגם בשמת כתבה, נראים למערכת הכי "בסדר" (למרות שהם הכי לא)
ובדיוק במקום האחרון שבו תריכה להיות משמורת משותפת, זה מה שהם קובעים...
האם אצלך היום, עם הגרוש יש תקשורת כלשהי על הילד? נניח בנושא בר המצווה שלו?
האם הוא "הניח" לך באיזשהו שלב להמשיך את חייך בשקט?

קראתי פעם משהו על רעיון אלטרנטיבי לניהול משמורת משותפת. לפי הרעיון זה - הילדים גרים תמיד באותו בית, וההורים הם אלה שבאים והולכים, לפי הסדר הימים המוסכם. אני חושבת שזה היה מודל שוודי.
היתרון ברור אני חושבת - לילדים יש בית אחד קבוע.
החסרונות - צריך בעצם להחזיק שלוש דירות כדי לקיים מודל כזה, וזה יקר. מצד שני הדירות של ההורים יכולות להיות קטנות וצנועות, כמו דירות רווקים.
בעיה נוספת - צריך כנראה שיתוף פעולה רב בין בני הזוג הגרושים, אולי אפילו יותר מאשר במודל הרגיל של משמורת משותפת (ואולי לא).

נראה לי שהמודל הזה לא ינוסה על ידי רבים, בכלל העול הכלכלי הנלווה, למרות שהוא מעניין ביותר בעיני. אולי כדאי להשקיע מאמץ בכיוון הזה לפחות בשנים שהילדים צעירים? (שאלה כללית ותיאורטית, לא מכוונת כמובן לאף אחת מהמשתתפות כאן).

וואיי, נשמע מדהים.
אולי לא פרקטי כשקשה לרובנו גם לשלם שכירות על דירה אחת, אבל מעניין, ללא ספק.
אם היינו הולכים על קווים סוציאליים (סליחה על ה"גודווין", לא מנסה להתחיל מכות), המדינה הייתה מאפשרת לכל הורה פרוד לשכור בסכום סמלי דירת רווקים כזאת, כמו האשקוביות של הצעירים בקיבוץ, 20 מ"ר עם מטבחון ומקלחת.
בכל דירה כזאת היה גם שק אגרוף וארון צעקות, להוצאת עצבים. מרביצים וצורחים כמה דקות ואז הולכים אל הבית עם הילדים, להיות הורה תרבותי ומכיל.
ואצלנו בארץ היה צריך כמובן להקים משטרת דיור שתתפוש את אלה שישנים אצל הילדים קבוע ומשכירים את הדירה הקטנה.

נשמע קצת מד"ב...

צוויל

מודל הזוי ובלתי ישים בתוך יחסים מתעללים

אני חושב שהוא מבטא את הרצון שלנו להימנע מפגיעה בילדים עקב הפרידה.
ההורה הנוכח מתחלף סביבם, במקום שהם יעברו בין ההורים.

וכן, כמו עוד מודלים שעשויים להיטיב עם הילדים, כשאחד ההורים לא מתנהג כמו בנאדם זה לא עובד.
מודלים הזויים וגם כאלה מוכרים.

צוויל

שליחה על ידי אחת* » 28 אפריל 2014, 20:00

מודל שיותר נוח לילדים ופחות להורים,
דרך אגב, אם היחסים תקינים אפשר להסתפק בדירת רווקים אחת.
<אחת ובעלה כבר תיכננו את הגירושין, ליתר בטחון>

אחת ובעלה כבר תיכננו את הגירושין, ליתר בטחון
בלי דדליין, אני מקווה

צוויל

בתור גרושה, אם לילד, אין לי מושג איך היה מסתדר בשני בתים. לי נראה שהעובדה שיש לו בית מרכזי נותנת לו יציבות וביטחון. נשמע לי ממש מייצר נוירוזה לרצות ללבוש איזה בגד, אבל הוא בבית השני, לחפש מחברת, אבל היא בבית השני, כל קביעה עם חבר צריך לחשוב באיזה בית אהיה היום. יש דרך שנעים להירדם בה, אבל הדובים שבדיוק צריך בבית השני. ממש קשה.
זה לא אומר שלאבא לא צריך להיות תפקיד של אבא מלא.

כשאחד ההורים לא מתנהג כמו בנאדם זה לא עובד.
בדיוק.

מודל שיותר נוח לילדים ופחות להורים
פחות מעניין אותי להגיב על המודל (איזה הורה ירגיש בנוח בתוך בית שבעצם הוא לא הבית שלו, הוא רק מתחלף שם, ויעניק תחושת ביתיות לילד? נשמע לי כמו בית ילדים, רק בלי המטפלת)
ויותר מעניין אותי להגיד: אני חושבת שהדף הזה בא ללמד אנשים שנמצאים בתוך מערכת יחסים מתעללת לשים לב לצרכים של עצמם ולהרגיש בנוח להגיד: "אני רוצה", או "טוב לי ככה". כי הם נורא רגילים להיות "בסדריים", עם המצפון של עצמם ועם העולם, כי אחרת יקבלו עונש.

ממה שאני רואה מסביבי אני חושבת שיש גברים שעוברים התעללות ע"י אישה ויש נשים שעוברות התעללות ע"י גבר.
אני חושבת שיש קווי דמיון מאוד בולטים חוצי מגדר בין גברים ונשים שעברו התעללות ע"י בן זוגם.
[יוסף שהיה פה בדף ואני מצאנו לא מעט שפה משותפת... או זיהוי דפוסים לשוניים משותפים שכל אחד מאיתנו מכיר... היה לנו קצת קשה לא להתבלבל מהדימיון]
ואני חושבת גם שישנם סוגי התעללות תלויי-מגדר, או ייחודיי-מגדר. מה שפוגע בתחושת הנשיות של אישה של היותה שווה כאישה, בת זוג, אמא, לא בהכרח זהה למה שפוגע בתחושת הגבריות של גבר. גם קשה לי לדמיין גבר שמתייחסים אליו בצורה לא אנושית כשהוא במצב פגיע של היריון והנקה, כי זה לא קורה. אבל יש לו פגיעויות אחרות, אולי יותר נסתרות.

אני לא יודעת האם הכמויות של גברים ונשים שנפגעו מהתעללות ע"י בן זוג זהות.
וזה גם לא מוקד העניין שלי.
יכול להיות שגברים יותר מתביישים לספר שהם קורבן ופחות מוכנים להתראיין, לשתף וכו' במחקר ויכול להיות שהם סטטיסטית פחות בצד הנפגע ויכול להיות שהמחקרים מתבססים על חוקרים שלא מספיק מיומנים בלזהות פגיעות גברית, כי צריך קצת רגישות בשביל זה.
אני מכירה גברים שנפגעו ומכירה נשים שנפגעו והיחס המספרי ביניהם הוא לא מוקד העניין שלי.
אני אישה דתייה אז באופן כללי יש לי הרבה פחות שיחות מעמיקות עם גברים.

<אחת ובעלה כבר תיכננו את הגירושין, ליתר בטחון>
והם בטוח ייראו אחרת ממה שמתואר פה בדף (-;
ז'תומרת, אני לא מכירה אותך, אבל אם מותר לעשות ניתוח קצרצר למשפט שנכתב בקריצה, נשמע לי שמהקריצה אפשר להריח למרחק קילומטרים תקשורת זוגית טובה, אז כנראה לא תחווי ושלא תכירי את מה שמתואר פה, וטוב שכך. כמה שיהיו יותר זוגות שלא מכירים ולא מבינים את השפה של מה שמתואר פה בדף, ככה העולם יהיה מקום יפה יותר (-: אבל הייתי רוצה לקוות שיהיו כמה איכפתיים ורגישים כאלה שיתאמצו נורא להבין בכל זאת...

ממש עם בן זוג מתעלל אפשר ליישם את המודל הזה-
הצחקתם אותי ממש,
מי שלא חי עם מתעלל לא יכול לתת דוגמאות מתוך איזה מודל אידיאלי וחביב

לב,
תודה על ההוספה האחרונה שלך.

קוראת,
סיימת בהסתייגות
זה לא אומר שלאבא לא צריך להיות תפקיד של אבא מלא.
אבל אם חוששים מזה שלא יהיה לו בית מרכזי, ונותנים משקל רב יותר לעניינים טכניים כחולצה ומחברת ודובי, ולכן אבא הוא אבא של ביקורים, זה ברוב המכריע של המקרים מה שיהיה.
אבא מלא זה אבא נוכח, פעיל, משפיע.
אני אומר תודה שאבא שלי לפחות היה איפשהו בעולם שלי, ולא עליו השלום או אלמוני עבורי.
אבל הוא לא ידע - ועד היום! (-: - הוא לא יודע את כל הפכים הקטנים של חיי, כי הוא היה אבא של ביקורים.
[רק בפברואר האחרון, כשביקר לכבוד יומולדת של הבוציקית, נודע לי למה בחר לעשות את הסטאז' בעפולה: כי זה היה ביה"ח הכי קרוב לקיבוץ בו גדלתי עם אחי. וואו. לא ידעתי. היינו חשובים לו! וואו!! P-: )-: ]
אמא גידלה אותנו. היה לה קשה. עם כל התמיכה - הטכנית - המאסיבית של קיבוץ, היה לה קשה ולבד.
ואמא האהובה, בתחילת החודש היה יום הולדתה, היתה האמא המתעללת. מורה, משכילה, אוהבת - ומתעללת. בגיל 15 שמתי קץ למכות. בזמן הצבא נהיינו חברים. לפני 14 שנה היא הלכה הלאה והשאירה אותי בעצבים שלא חיכתה לבוציקית. מה יש למהר, אני שואל.
ואין לי מושג מי היה המתעלל הרשמי של הזוגיות של אמי ואבי. אולי התחלקו בתורנות
הבעל השני שלה, שרוט שואה, אלכוהוליסט, הרביץ לה. שנה וזהו. איש מורכב, אהב אותנו מאד, אני עדיין מתגעגע אליו. אחרי שכולם התפזרו מהקבר נשארנו שלושה חברים ליד ועישנו ג'וינט לכבודו.
בעלה השלישי, גם בוגר שואה, אלמן, איש קשה ומריר, איכשהו, מאמץ הרקוליאני, רצה להשתנות והצליח להם. ברטרוספקטיבה, היא התבגרה פלאים בגילאים אליהם אני נכנס בתקופה זו של חיי. הלוואי גם אני אצליח.
יש פה כמה שאלות שלא הצלחתי למקד אז מחקתי.

אני מאמין שאם בתור ילד היתה לי האופציה לגדול גם עם אבא שלי, שום מחברת לא היתה מבלבלת אותי. אולי הייתי מתבכיין כי החולצה הכתומה עם שמי מודפס על הגב נשארה אצל אמא, ואח"כ מספר לפסיכולוג שאבא ענה לי "תפסיק לילל", אבל זה כי הייתי עשיר ולא היה לי מושג על האופציה. אשרי הבורים!

צוויל

בל זה כי הייתי עשיר ולא היה לי מושג על האופציה. אשרי הבורים!

לגמרי. הלוואי שכל הילדים יגדלו כבורים ולא ידעו שמץ מכל התלאות והכאבים האלה.

צוויל, תודה על השיתוף. סיפור עצוב כל כך. והתבוננות עמוקה ומעניינת בכך שהדברים אינם שחור-לבן, הם בדרך כלל מורכבים מאד מאד.

שליחה על ידי אחת* » 29 אפריל 2014, 07:08

אני עוקבת אחר הדף מתוך אמפפטיה לקושי העצום שחווים בזוגיות, וגם מתוך רצון ללמוד להיות בת זוג טובה יותר.
וודאי לא רציתי לפגוע, וסליחה על כך,
פשוט גם אני שמעתי על משפחה שמתנהלת כך (עם בית אחד מרכזי), וחשבתי שזה מודל יפה, במיוחד למשפחות מרובות ילדים, שמשפחתי נמנית עליהן, ויכולה להוות אלטרנטיבה כאשר הפרידה לא נראית סבירה מבחינה כלכלית.

צוויליך, (-: תודה שסיפרת. נגע לי. מתכננת לכתוב קצת יותר מחר <לא עומדת היום בקצב הכתיבה של כל מה שהיה לי להגיד פה באתר...> תודה.

צוויליך, מאד נוגע ללב מה שכתבת, וממה שעולה בכל מה שאתה כותב כאן באתר, מורגש שיש כאן עיניים פקוחות שרואות, ואין את הבורות המבורכת (?) ההיא, על יתרונותיה ועל חסרונותיה.

צויליך, מרגישה כמעט-חוב להגיד: תודה שסיפרת, תודה: 1. כי זה אחרת כששומעים דעות של אנשים, לפגוש חלק מהסיפור שמאחורי הדיעה. הדיאלוג עובר לי אוטומטית לערוץ אחר. 2. כי אני גם אמא לילד. וכבר קצת רחוקה ממה שהיה, מהחוויה של הפגיעה <בי> גם אם תמיד היא תישאר רגישה. ומעניין אותי לשמוע. מדברים קודמים שכתבת תמיד הרגשתי מבצבץ מאיזה רבע משפט תחושה של ילד עם חור בצורת אבא (ככה בשפת הדימויים שלי, בתקווה שהתרגום של מה שהבנתי לשפה שלי לא מקלקל או מעוות או פוגע או סתם מפספס). ואני - אוהבת סיפורים. <אף פעם לא הבנתי בעבודה במערכת ציבורית משפטים שנאמרו לי כמו: אולי תקחי אותו לשיחה, ההורים סיפרו שאבא שלו חולה במחלה קשה? בעיני, תמיד: כאילו, רגע, זה כל מה שיש לכם לספר לי על הילד הזה?? הוא ילד!! מה אתם יכולים לספר לי עליו חוץ מ- שההורים באו לספר שהאבא חולה במחלה קשה. איזה מן ילד הוא? מה הוא אוהב? מי הוא היה לפני המחלה?? לא פרטים טכניים על האישפוז: אלא - איך נראה היומיום שלו?? יש מבוגר בבית?? מה ההורים סיפרו לו, מה לא סיפרו?? יעני - לא מבינה כותרות, כמו "נזקים", מבינה סיפורים.> הלוואי שהייתי יודעת להגיד שיש לי מקום ענקי בלב לרצות להבין את החוויה של הילד שלי, שהוא ילד להורים גרושים (עם קשר מאוד עקבי עם אבא שלו, שתופס מקום משמעותי ביותר בחייו), אבל מקום קטן - יש. 3. כי אתה איש. ואדם. וסיפרת משהו אישי. מאוד. וזה נגע בי. ותודה. 4. וחוצמזה גם כי היכולת להגיד במשפט אחד אהובה, מתעללת, אוהבת, עושה גם לי בלב איזה מקום או ניצן של אינטגרציה בין כל החלקים האלה אצלי מול אמא שלי, שאהבתי כל כך, ואולי עוד ארשה לעצמי יום אחד להסתכל עליה במבט שלם יותר. אז תודה.

כי זה אחרת כששומעים דעות של אנשים, לפגוש חלק מהסיפור שמאחורי הדיעה. הדיאלוג עובר לי אוטומטית לערוץ אחר
נכון, נכון. ב-דיוק..! כביכול לחוות-מעט אותו. אתה לא עומד מולו, אלא מביט קצת דרך עיניו.

תחושה של ילד עם חור בצורת אבא
You must be reading my mail??
(-:

לא מבינה כותרות, כמו "נזקים", מבינה סיפורים.
אה, אני מבין את זה כך: כותרות אמורות לצמצם את המשאבים שאנו משקיעים בסיפורים. מהכותרת צריך להבין באיזו מגירה לתייק הסיפור, מה החשיבות המיידית שלו, לאילו סיפורים אחרים הוא קשור... התייעלות! מפטרים את הסיפור. או בעצם מעבירים אותו לשמינית משרה בלי אופציה לקידום. ומתמכרים לכותרות. עשה את הכסף שלו בנדל"ן. זה ילד שגונב דברים. חברה של דה קפריו.

שיש לי מקום ענקי בלב לרצות להבין את החוויה של הילד שלי, שהוא ילד להורים גרושים (עם קשר מאוד עקבי עם אבא שלו, שתופס מקום משמעותי ביותר בחייו), אבל מקום קטן - יש

כמו בסיפור החסידי המפורסם, זה מספיק, זה חייב להספיק, post]צריך שיהיה די בכך ודי היה די בכך 28[/po].html . המקום הקטן הזה בלב שלך - קדוש. אם הוא מיוחד ומוקדש לחוויה של הילד שלך. אני מובן?

אני זוכר שהגעתי למקום של לתפוש שאני כבר מבוגר יותר ממי שאמי היתה בשלב מסוים בחיים (כשנפרדה מאבי) ושאני לא מצליח יותר לשפוט אותה מהמקום של הילד שהייתי. ראיתי אותו (אותי) כואב ופגוע וראיתי את אמי כואבת ופגועה ולא היה יותר מקום מלבד לראייה הזאת. לפעמים הילד חוזר לשלוט בתגובות שלי. אבל אמי כבר לא תהיה יותר המבוגר הכל יכול שאני הילד לא מבין למה היא פגעה.

צוויל

_כי זה אחרת כששומעים דעות של אנשים, לפגוש חלק מהסיפור שמאחורי הדיעה. הדיאלוג עובר לי אוטומטית לערוץ אחר
נכון, נכון. ב-דיוק..! כביכול לחוות-מעט אותו. אתה לא עומד מולו, אלא מביט קצת דרך עיניו._
מרגשים אתם

היי לב שומע, איך הקשר של בנך עם אביו? האם את אביו של בנך גרים קרוב זה לזה? ציינת שהם מנהלים קשר עקבי. האם גם את "בקשר" איתו או שהתקשורת דרך היא רק דרך הבן?
האם הסדרי הראיה שלכם השתנו והותאמו עם השנים לגיל בנך?

אני מצטערת אם הצפתי בשאלות... אני פשוט מאוד מתוחה לגבי ההמשך (אף על פי שלא תלוי בי כל כך) ורציתי לדעת, איך את, שעברת את כל החוויה לפני מספר שנים כבר, רואה את הדברים.
תודה, ושבת שלום

אתה מובן בדיוק ובכל מילה.
גם בצריך שיהיה די בכך וגם בכל מה שקודם ואחר כך.
תודה על הסיפור שמדבר בדיוק בשפה שלי.
שולחת חיבוק-לב גדול וענקי (מה לעשות, אישה דתייה... לא מחבקת גברים...)
ועוד אחזור ל זה מספיק, זה חייב להספיק,_
שנוגע בדיוק בדיוק במפתח פנימי אצלי
(המקומות שבהם מעולם לא הספקתי למישהו...
אבל למי בא לזכור אותם ברגעים קדושים??)
כתבת אותך כל כך מדוייק שאני לא מוצאת עוד מלים להגיב.
תודה.
לב שומע

קיבלתי גט

סוזן- ממש סמלי, לכבוד יום העצמאות (: מזל טוב!

וואו!!!!!!! יש!!!!!

שליחה על ידי קוראת* » 04 מאי 2014, 22:56

קיבלתי גט
סוזן יקרה, את גיבורה ונפלאה. מגיע לך חיים חדשים שבהם את אהובה ובטוחה ומקבלת מה שמגיע לך!!

חיוך ענק עלה על פני. איזה יופי. איך ההרגשה?

תודה חברות יקרות

תודה חברות יקרות

מזל טוב! שנה וחיים מלאי עצמאות וחירות לך!

בהתחלה הוא ביקש שלום בית, אז העו"ד שלי הגישה לרבנות בקשה לקבלת גט ולקבל הכתובה עקב אלימות מילולית ונפשית ואיומים מצידו, על פחד שלי ובריחה מהבית וכו וכו.
כנראה הוא נלחץ ופחד שיש איזה סיכוי שיקבעו שהוא חייב את הכתובה אז הוא הסכים לגט
אח"כ כשנתן את הגט היה חייב להיות מגעיל- אמר שהוא בחיים לא יסלח לי על מה שעשיתי לילדה ושבגללי היא סובלת וחיה בשני בתים, ושהרסתי לה את החיים. אמר שהוא יקשה עלי ושאם יום אחד ארצה לעבור דירה ולהעביר את הילדה לגן/ביה"ס בשכונה אחרת- הוא יתנגד לכך ושיגרום לי להגיע שוב ושוב לבתי משפט על כל דבר. אמר שהכל בגללי שהילדה סובלת בגללי.. אמר שיום אחד כשהילדה תתחיל לשאול שאלות אז הוא יספר לה בדיוק מה עשיתי (?!? מה עשיתי בדיוק?!?)
הקיצר- הלימוד שלי הוא להיות קשוחה איתו, חזקה, לא לוותר, לא להיות נחמדה ונחנחית. מזה לא יוצא לי שום דבר טוב. אלא רק בקשיחות, בלי פחד, לא לראות אותו ממטר
והאיומים שלו לא מעניינים אותי. ואם יעשה קשיים- שיעשה !! אני אחזיר לו יותר חזק
אסור לי לוותר לו, אסור לי לפחד ממנו

הוא אמר את כל זה בנוכחות אנשים?
כל האמירות האלה נועדו בראש ובראשונה לחזק את רוחו הנופלת, את ברכיו הרועדות, ואת נפשו המכווצת. כל הכבוד לך על החלטתך להיות קשוחה אתו!

הוא לא אמר את זה ליד אנשים, רק לידי
דבר נוסף שלא ציינתי- העו"ד שלי לפני הפנייה לרבנות, אמרה בבית המשפט שאם יעקב את הגט היא מבקשת שהשופט יפסוק מזונות האישה חוץ ממזונות לילדה..
אז גם זה בטח הפחיד אותו

אמא קטנה- בקרוב אצלך!!!!!

סוזן - שיהיה בשעה טובה. שתתחזקי. יופי לך - איזו שמחה! (-:

צוויל

בשעה טובה, סוזן.
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סוזן, איך ההרגשה? אני ממש ממש שמחה בשבילך! נשמע שאת מתחזקת...
מסכימה עם פלונית, האמירות שלו הן ממקום של חולשה, אימה וחוסר שליטה- והוא לא רגיל לזה....
ולילדה- בטוח שעדיף לגדול כך מאשר לגדול בבית עם התעללות. תמשיכי לךעדכן...

הי.. מעכלת את השחרור...

הי סוזן, אני מאחלת לך שתתחזקי ושמפה תצאי לדרך חדשה ומוצלחת יותר.
את עדיין אצל אימך? התחלת שוב לעבוד? ואיך ביתך עם חלוקת הימים?

הי אמא קטנה, סליחה שלקח לי הרבה זמן לענות
אני עדיין גרה אצל אימי- ואני גם לא מתכננת לעזוב בקרוב.. דבר ראשון- זה יותר נוח לי מבחינה כלכלית, וגם סיבה שנייה- אני לא רוצה לגור לבד עם תינוקת... זה נראה לי מאוד עצוב כזה.. ומשעמם... וגם יותר קל לחלק את מטלות הבית בין 2 אנשים...
עדיין לא התחלתי לעבוד, וחלוקת הימים עם הבת לא השתנתה.
התחלתי להתרגל לרעיון של חלוקת הימים וגם לרעיון שרוב הסיכויים שהוא כן יקבל את המשמורת המשותפת ואני מתחילה לשחרר את הלחץ- למרות שהעו"ד שלי לא מרפה וכן מנסה להלחם. אבל אני כבר לא באנטי על זה
הגט הזה מאוד שחרר אותי, אני כבר לא כועסת עליו ולא שונאת אותו ואפילו יש לי יותר אמפתיה אליו ויותר סבלנות ואני מתחילה להשלים עם המציאות ועם כל מה שקרה וכבר לא כועסת על העבר ועל "איך הגעתי למצב הזה" "ולמה אני" "ואיך היתי טיפשה ולא שמתי לב שהוא כזה" וכו וכו
משהו השתחרר בתוכי
וגם- אני מתחילה להינות מהחופש שלי- כשהוא לוקח את הילדה אני הולכת לחברה, יושבת בבית קפה... כיף קצת להתלבש ולצאת

סוזן,
איזה יופי לקרוא את זה!
איזה יופי לך!

צוויל

הי סוזן, תודה שענית ואני שמחה לשמוע שיותר טוב וקל לך עכשיו... באמת, הרע ביותר כבר מאחורייך ומעכשיו באמת זה רק להתחזק ולהמשיך הלאה,
ונשמע שאת בדרך הנכונה!
איך היחסים שלך איתו לאחר ה"גירושים הרשמיים"? או שזה אותו הדבר..? האם יש ביניכם איזשהי תקשורת פרט לשיחות על הילדה?
אני מרגישה מותשת ובמעין "אפיסת כוחות". התהליך הזה סוחט מבחינה נפשית, אני מרגישה כמו אדם שונה ממה שהייתי לפני כל הסיפור הזה...
כאילו- לא מכירה את עצמי בכלל... ולא במובן שהייתי רוצה שזה יהיה - אני לא מרגישה מחוזקת או גיבורה שעזבתי, אלא רק חסרת שמחת חיים, מותשת
וחסרת ביטחון, מכווצת... האם גם לך היתה תחושה כזו של אפיסת כוחות? התשה כללית כזו?
אני מקווה שזה יגמר מהר, למרות שזה לא נראה ככה כרגע...

הי אמא קטנה, גם אני הרגשתי ככה. הרגשתי שאני בתוך סיוט שלא נגמר. אבל בסוף זה התפוגג. גם אני הרגשתי חסרת שמחת חיים ומותשת... אבל זו סתם אשלייה שחולפת. זה לא לתמיד.
את תראי שאח"כ את תסתכלי לאחור ותראי כמה עוצמה הרווחת בזכות התהליך הזה
לגבי שאלתך על התקשורת בינינו- התקשורת היא רק לגבי הילדה, אבל הרבה יותר טוב מבעבר

הי סוזן, אני שמחה לשמוע שזה יותר טוב... מעודד (: את כבר מספרת יותר לאנשים על מה שקרה? את מצליחה להתחזק לבד או בעזרת מישהו?
(או שהמרכז לקבלה עוזר לך...?) איך החברות שלך- תומכות/ נעלמו קצת? אצלי החברות תמכו בהתחלה ועכשיו קצת "נעלמות" להן...

איך מתקבלות ההחלטות שלכם לגבי הילדה? גן וכו'? הוא משתף פעולה?

הי אמא קטנה. אני לא מספרת לאנשים את הסיפור, כי אני שומרת על הפרטיות שלי. אבל מי שמאוד קרוב אלי יודע. אני מתחזקת לאט לאט, ומגלה שמגיע לי יותר מאשר החיים הסיוטיים איתו. חברות שלי נשארו אותו הדבר, אבל אני פחות ופחות צריכה את העזרה שלהן כי כבר יש לי יותר כוחות.
לגבי החלטות משותפות לגבי הילדה- אני מקווה מאוד שיהיה בסדר.. עדיין לא נתקלתי בעימות ואני מקווה שיהיה רגוע
מה שלומך? איך מתקדמים העיניינים? ההליכים הם בבית משפט אזרחי נכון? היה כבר משפט? יש לו עו"ד?

רותי_מ*

שלום לסוזן ולאמא קטנה.
סוזן, אני מאד שמחה שהמצב מתחיל להסתדר..
יש מקרים שעם שוך הסערה, הענינים מתנהלים פחות או יותר לפי הסיכומים וממשיכים עם החיים החדשים.
אבל-
שמעיתי על מקרה, בו למרות שכבר מזמן יש הסכם חתום בבימ"ש, הרכוש נמכר, הכל ידוע "מוסכם" וחתום,
האבא- ממשיך בכל דרך אפשרית לנסות להתעמר באשה, ב"זירה" היחידה הפתוחה בפניו - הבן.
מחד- דרך הרעלה מתמשכת בכל מפגש (שנתיים -שלוש כבר) של הילד- נגד אימו.
הילד קרוע, מאד סובל.
מאידך-
דרך סירוב לשת"פ בהחלטות הנוגעות לילד (טיפול פסיכולוגי, החלטות שנוגעות לבי"ס וכו'). גם לגבי נושאים מוסכמים- הוא חוזר בו ומשנה דעתו שוב ושוב.
החבלה המתמשכת הזו, מתאפשרת , למרות שאין להם משמורת משותפת! גם כשהילד במשמורת האם, יש לאב המון סמכות בכל ההחלטות הנוגעות לילד. כיאה במקרה של אבא אכפתי ומתפקד.

היא אשה מאד מודעות עם המון עוצמה פנימית, כך שלמזלה, היא אינה נכנעת לטרור הנפשי ולא נותנת לו להשפיע עליה.
אבל הילד סובל. המון! את זה היא לא מצליחה למנוע.

לכן, בבקשה, סוזן, אל תשדרי לעו"ד שלך שאת מוותרת בנושא המשמורת המשותפת.
אני מתפללת שאצלכם הכל יזרום בנעימות.
אבל כדאי גם להיות זהירים.
לטובת הילדים.

שליחה על ידי קוראת* » 28 מאי 2014, 10:51

_לכן, בבקשה, סוזן, אל תשדרי לעו"ד שלך שאת מוותרת בנושא המשמורת המשותפת.
אני מתפללת שאצלכם הכל יזרום בנעימות.
אבל כדאי גם להיות זהירים._

מסכימה. הלוואי שהכול יסתדר כמו שצריך, ונראה שהעניינים באמת נרגעים. עם זאת, אין כל סיבה שאת תוותרי על המשמורת המשותפת. אם לא תשיגי אותה, תתמודדי בצורה הטובה ביותר. אבל אל תוותרי מראש.

לגבי המשמורת המשותפת- אין לנו כ" כך דרך להלחם... אנחנו מנסות מה שאפשר..
אבל השופט מאוד בעד... וגם פקידת הסעד..
וגם ציפי ליבני שרת המשפטים שהמליצה לבטל את חוק גיל הרך..
המשפט יהיה בחודשים הקרובים וזה ממש לא תלוי בי

הי סוזן, אני מקווה שהמשמורת תישאר בידייך.. אני מקווה שהשופטים יבינו שבמקרים כאלה, אין מקום למשמורת משותפת.
את מרגישה, בכלל, שלו תהיה משמורת משותפת, תהיה ביניכם תקשורת מספיק טובה, ברמה כזו שתאפשר להחליט ביחד? להחליף ימים אם מישהו יצטרך ?
זה לא משהו ששוקלים גם כשמחליטים על משמורת משותפת... ?
אני פשוט תוהה כמה תקשורת יכולה להיות עם אדם חולה שליטה...

האם מישהי מהבנות האחרות פה, שכבר התגרשה וחיה כמה שנים בנפרד מהבעל המתעלל חוותה משמורת משותפת? איך התקשורת אחרי שנפרדים?
תודה...

אחרי שכבר לא נהיה תחת ביקורת פקידת הסעד ובית המשפט, יש בי את החשש שיחזור לסורו
אני מקווה שלא

כמה זמן נמשכת הביקורת הזו? האם ביקורי פקידת הסעד נמשכים בתדירות מסוימת? איך זה הולך?

_אחרי שכבר לא נהיה תחת ביקורת פקידת הסעד ובית המשפט, יש בי את החשש שיחזור לסורו
אני מקווה שלא_

אל תחששי. את בכל מקרה תהיי כבר חזקה, לא תלויה בו, לא גרה איתו, לא סובלת ממנו באופן יומיומי. זה יהיה הקשר שונה מאוד מזה שהיה כשהייתם יחד.

זה שהתעלל בי, כבר לא עושה את זה, כי אני כל כך במקום אחר ולא אכפת לי ממנו. אז הוא לא יכול להפעיל עלי שום מניפולציה. אני כל כך אדישה, שהוא ממש נחמד יחסית.
זה לקח לי זמן להגיע למקום הזה, אבל כשהגעתי--איזה שחרור!

ראיתם את הקטע הזה באח הגדול, שהבחורה שהתחברה עם אלדד- ההוא עם הזקן אומרת שהיה לה קטע מוזר איתו.. שבמסיבה שהיתה הוא כעס עליה כי היא לא רקדה איתו... והיא מספרת שהיתה מאוד מופתעת מתגובתו, הרגישה מצד אחד מוחמאת, מצד שני מבולבלת והרגישה פחד ממנו...
נורה אדומה ראשונה...
סתם עברה בי מחשבה שיש כל כך הרבה בורות בנושא ובנות לא יודעות איך לנהוג במצבים כאלו ולא יודעות לפענח את המתרחש

סתם עברה בי מחשבה שיש כל כך הרבה בורות בנושא ובנות לא יודעות איך לנהוג במצבים כאלו ולא יודעות לפענח את המתרחש

בגלל זה הדפים של בשמת, והמידע שהיא נותנת פה ומתרגמת, הם כל כך חשובים. תודה בשמת!

אני לא צופה בהאח הגדול. אני חושבת שזאת מסגרת מתעללת במהותה.

זה לקח לי זמן להגיע למקום הזה, אבל כשהגעתי--איזה שחרור! משמח

בגלל זה הדפים של בשמת, והמידע שהיא נותנת פה ומתרגמת, הם כל כך חשובים. תודה בשמת!

סתם עברה בי מחשבה שיש כל כך הרבה בורות בנושא ובנות לא יודעות איך לנהוג במצבים כאלו ולא יודעות לפענח את המתרחש
לא ראיתי את הפרק אבל אני מסכימה איתך לגמרי...
בעיני ראוי היה להוסיף "שיעורים לחיים" בבית הספר, במסגרות אחרות... כי באמת - חוסר הידע נוראי ומגדיל את מעגל האלימות, הגירושין והילדים שסובלים.
אולי היה אפשר למנוע לו היינו יודעות לקרא סימני אזהרה בזמן.

אני חושבת (ומאמינה בלהט, ובטוחה לגמרי שזה הכי חשוב בעולם.......) שנכון ללמד לא סימני אזהרה אלא סימני איתות וקשב לעצמי, סימני זיהוי נעים לי-לא נעים לי, סימני הקשבה עצמית, לעודד דיונים על תפיסות שונות לגבי זוגיות, לעודד התבוננות ביקורתית ב"אקסיומות", בזוגיות של בית ההורים והדודים והשכנים, ועוד ועוד...
סימני אזהרה הרבה פעמים הופכים לרשימה טכנית שנצמדים אליה בלי שיודעים לקרוא את האיתות הפנימי. את הרגע של החרדה הפנימי.
שתמיד קיים אבל אין לו שם, ורגילים לדלג עליו.
וגם: התיאוריה משנה את המציאות. ככל שישנם יותר מדריכים כתובים ל"איך לזהות", איתותי הסכנה-כאן-אולי-אלימות לא נעלמים, אבל כן הופכים להיות יותר ויותר "טריקי", יותר ויותר מתוחכמים.

ללמד הקשבה עצמית, תשומת לב לאיתותים שלא כתובים באיזה "ספר", ללמד שחשוב שיהיה לי נעים, ללמד שחשוב שיהיה לו נעים, לפתח שיח על מודלים של זוגיות שהאדם רואה מול עיניו (בדרך כל מה שאנחנו רואים, נדמה לנו שזה היחיד שקיים, ועוזר להציף את זה למודעות) (טוב, זה ימות המשיח כבר, שבתיכונים ידברו עם מתבגרים על ההורים שלהם... אבל אני לא מבינה איך אפשר להכין לזוגיות בלי לדבר על המודל המופנם והמוטבע. ואני חיה בחברה שחלק בלתי נפרד ממנה הוא דיבורים של הכנה לזוגיות). (ובאמת שאפשר לדבר על הכל ובו זמנית לרוקן את הכל מתוכן, כשהדיבורים הם לא שיח של החלפת דעות בין מבוגר למתבגרים אלא אוסף של... הנה, לפני שבועיים ראיתי במייל מישהי מחפשת תזונאית/דיאטנית שיכולה לתת הרצאה לנערות בגיל חט"ב. איך תיראה ההרצאה הזאת?? עם התזונאית הכי טובה?? על אוכל אי אפשר "לתת הרצאה". על אוכל מדברים. אני חושבת שאני הייתי יכולה לעשות את זה יותר טוב מהתזונאית, אבל לא ביקשו ממני... החברה שלנו בנוייה על לחפש מומחים. לא שיח).

הפקידת סעד ממש לטובתו.. הוא מבטל ביקורים וממש לא מתפקד כמו שמצפים ממנו בתור אחד שאמור להוכיח שמגיע לו משמורת משותפת... הפקידת סעד לטובתו וממליצה על משמורת משותפת למרות שלוקח רק חמישית מהזמן וממש לא חצי.....
השופט מאוד בעד משותפת... והפקידת הסעד כל כך אוהבת את הגרוש שלי - ממש מאוהבת!!! אומרת כמה הוא אבא טוב, וגם אם יש "מדי פעם" ביטולים הוא מיידע אותי ואנחנו מסתדרים אז זה כל כך חיובי, ואני אומרת לה שהוא עושה הצגה כי ברגע שייקבל מה שהוא רוצה הוא יתחפף מהשטח ואני אהיה בלי זכויות של חד הורית והוא ישלם פחות מזונות
וזה פשוט לא יאומן איך היא בעדו למרות שהוא לא ממלא את תפקידו כפי שאמור והיא מגבה אותו ואפילו כועסת עלי מה אני מבלבלת לה את המוח ושהיא לא עובדת אצלי ושאני צריכה להגיד תודה רבה שהוא אבא נהדר ושיש מקרים יותר גרועים WTF????

אמא קטנה- איך מתקדם אצלך? כבר היה משפט? מה לגבי משמורת משותפת? הילד שלך כבר מעל גיל שנתיים נכון? מה המגמה אצלכם? נכנסה פקידת סעד לתמונה?

עכשיו דיברתי עם העו"ד שלי שאמרה לי שגם אם הגרוש מבטל פגישות ומחפף, הוא עדיין יכול לקבל משמורת משותפת בגיל שנתיים אם השופט מתרשם ממנו שהוא אדם נורמטיבי ושמעוניין בכך.
אמרה שמה שקורה כעת בבתי המשפט- שקודם כל פוסקים משמורת משותפת לפי התרשמות העו"ס והשופט- התרשמות שיטחית של האם הוא אדם רציני נורמטיבי וכל השטויות האלה, ואם אחרי שתהיה משמורת משותפת הוא יתחיל להבריז- רק אז אני יכולה לקחת אותו למשפט חוזר ולבטל..
כן כן,, ממש יהיה לי כסף לקחת שוב עו"ד ולשלם את האגרות של בית המשפט אחרי שהוצאתי כבר 45 אלף שקל
זה לא הוגן.. הגבר לא אמור להוכיח את עצמו שהוא לוקח חצי חצי, הוא רק צריך לבקש ורק צריך שהעו"ס תתרשם שהוא נורמלי ושיש לו חדר בבית שמסודר בשביל הילדה ושהוא גם לוקח אותה לישון מדי פעם וזה- זה מספיק!! ואח"כ אחרי שמבריז לכי חפשי אותו בסיבוב!!!! לאישה לא יהיה הטבות של חד הורית והוא ישלם פחות מזונות וגם יכול להתיישב לה באותה השכונה ואז האישה תקועה שם... אני בשוק ובאסה ומנסה לעכל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סוזן יקרה, מה שאת מספרת כל כך מרתיח!!
עשי רישום מדויק של הימים שהוא מופיע בהם, כולל שעות מדויקות, סיבות להברזות וכו'.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סוזן, זה באמת נשמע ממש מרתיח... בעיקר- מסכנה הילדה... עכשיו היא תינוקת אבל כמה זה נורא לחכות לאבא ושהוא מבטל בשניה האחרונה...
אבל מצד שני- באמת, כל עוד לא נקבעה משמורת משותפת, יש סיכוי למנוע זאת- לא? אם תנהלי רישום מדוייק כמו שהציעה קוראת ותראי שאינו עומד במה שהבטיח (וזה עוד כשהוא תחת פיקוח....) אז - תטענו, את והעו"ד שלך, שאין טעם שאת תפסידי זכויות בגלל אדם שכבר כעת לא עומד בתנאי ההסדר שנקבע...
מתי יש לכם משפט נוסף? ומה בינתיים? הפקידת סעד באה לבקר כל איזו תקופה?
מחזיקה לך אצבעות......

הוא לא מבטל בשנייה האחרונה. הוא מיידע אותי מתי יוכל לקחת ומתי לא.
ה"פיקוח" הוא לא ממש פיקוח, פקידת הסעד כבר לא בתמונה. רק בהתחלה עשתה ביקורי בית אצלי ואצלו ופגישה איתי ואיתו וזהו זה
כתבה את התרשמותה לבית המשפט
אני לא חושבת שפקידת הסעד תגיע יותר- לפחות ממה שהיא אמרה שהיא כבר לא בתמונה, אמרה לי לעדכן את השופט על המשך ההתנהלות
העניין הוא שגם הוא יספר את דברו, והוא יודע לשקר היטב
אז זה מילה שלי מול שלו בבית המשפט
וכמובן- הכל תלוי בהחלטת השופט ובהתרשמותו

העו"ד שלי אמרה לי שהפקידת סעד ממש לא בסדר כי היא היתה צריכה להיות בתמונה עד גיל שנתיים ולרשום תסקיר לפי מה שקורה בפועל, אבל שהיא בוחרת לברוח ולא לכתוב תסקיר אמיתי
העו"ד שלי אמרה שרוב פקידות הסעד עושות את זה כשמדובר במשמורת משותפת, שאינן רוצות להעמת עם הגרושים התוקפניים
שאם הן רואות שהבעל פחות או יותר "נורמטיבי" אז הן יורדות מהעניין כי גם ככה יש להן מלא עבודה על הראש עם משפחות בסיכון וכל מיני דרעק, אז הן מניחות לתיקים היותר "קלים" לדעתן...
ואז מה שקורה הן משאירות את ההחלטה לשופט- אבל השופט לא מכיר את הנפשות הפועלות ומסתמך על התסקיר של פקידת הסעד

שליחה על ידי ליבי* » 16 יוני 2014, 14:51

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סוזן סוזן

עד כמה האפשרות לתעד כל פעם שהוא מבריז, להקליט שיחות טלפון איתו בהן את שואלת אם הוא מגיע -והוא עונה שלא, ועוד כאלה תיעודים שונים, עם עדיפות להקלטות ולסרטונים עם תאריך ושעה עליהם
קיימת?
כדי שבדיון על משמורת משותפת תוכלי להוכיח שעד כה הוא לא עומד בהסדרי הראיה הזמניים?
או אפילו לפני הדיון.

סוזן, נכנסת לפה כדי להגיד לך עד כמה את חכמה וחזקה ומתנהלת נכון בעיני.
בימי לא היתה נורמה של משמורת משותפת במערכת המשפטית, אבל ההתנהלות - בדיוק אותה התנהלות: הרווחה כגישה ומדיניות עקרונית לא בודקת את הדברים עד הסוף, מתוך חשש, ומתנערת בטיעון "ממילא השופט יחליט, זה לא אנחנו..." והשופט נותן אמון מלא ועיוור בכל תג ומילה שנכתבו על ידי פקידת הסעד כאילו מדובר בטקסט קדוש מעצם העובדה שהיא בתפקיד "טיפולי".
ובית המשפט הוא שמכתיב גם את מדיניות ההתנהלות של פקידות הסעד, שלא יהיו אשליות.....
בקיצור, בעיני את נוהגת הכי נכון בעולם. אין טעם להתנגש בקיר - זה פשוט כואב. (מניסיון...)
כן יש טעם גם אם קצת פתטי לעמוד מול הקיר, לנסות לשכנע אותו, וכשרואים שהוא לא זז אז לקום וללכת. זה לפחות לא כואב כמו התנגשות. רק כואב בלב. נורא.
אז תדעי שאת חכמה וחזקה הכי בעולם, ומאחלת לך הרבה הרבה טוב.
באופן מפתיע, גם עם המערכת המשפטית, בדיוק בדיוק כמו עם בן זוג מתעלל: זה לא באמת משנה מה את תעשי, הם כבר החליטו מזמן, הרבה לפני שהם פגשו אותך. מצד שני, למה שתעשי יכולה להיות השפעה קטנה, כמו שגם עם מתעלל אם את נורא חזקה וברורה מולו יכולה להיות לזה השפעה רגעית. ובשונה מהמתעלל, הם לא יהיו חלק מחייך לעולמים. תעשי מה שטוב לך, תדאגי הכי טוב שאת יכולה לעצמך. עורכת הדין שלך נשמעת לי קוראת מפה מאוד נכון.
(רק מתסכל למה משלמים להם, אם ממילא היכולת שלהם להשפיע כל כך כל כך קטנה... עוד לא שמעתי מעודי עורך דין בבימ"ש לענייני משפחה מעלה טיעון מ-ש-פ-ט-י. הם אומרים הרבה דברים בדיון, אבל הם בסך הכל מוצאים דרך לייצג את המציאות עבור השופט. הם מעלים נימוקים שהם תיאור מציאות כזה או אחר, הם לא מעלים נימוקים משפטיים, פשוט כי אין כאלה, כי חזות הכל היא חוות הדעת של פקידת הסעד, שנקבעה עוד לפני שביתך נולדה על ידי מדיניות מוכתבת מראש של בתי המשפט....... ועל אף הכל, גם זה ייגמר בסוף. ואת תלכי לדרכך. בלי האיש ההוא, שהכאיב לך כל כך. )