בלוג חיפוש עצמי

[אנונימי]

שיתוף:בלוג חיפוש עצמי

[זו_שמתחפשת*]

אף פעם לא באמת כתבתי. רציתי אבל סברתי שאין לי את היכולת להתמיד. אולי קושי לקחת אחריות.
לפעמים אני חושבת שאני מפזרת ביצים. תורמת משלי קצת בכל מקום אבל לא באמת פותחת לי כזה משלי.
מקום.
מקום שלי.
מקום שאליו אני מחוייבת. להזין אותו. להזין אותי.
אז שלום לכולם, אני אמא לשלושה מקסימים. חינוך ביתי כבר אמרנו?

יש כמה נושאים שאני מבינה שיעלו בדף הזה.
מין הסתם אלו הנושאים מתוכי המבקשים בירור. כי אם לא נברר איך נדע? ואם לא נדע איך נגדל?

זה יכול להיות דף תמיכה ואולי זה נקרא דף-בית-אישי או דף בלוג? אין לי מושג <אולי יבואו גמדים קטנים ויסבירו מה ההבדל בכלל>.
אבל, באופן טבעי הייתי שמחה שהוא יהווה קרקע נעימה ומזינה למי שיבחר לגדול כאן יחד איתי.

---

בלוג חיפוש עצמי. ודווקא מתוך ההבנה של זה החיפוש צצה לי דמותי של זו המתחפשת.
חייבת להיות זו שמתחפשת לא? ככה יהיה את מי לחפש. וכך מתחיל המשחק...

---

[זו_שמתחפשת*]

אחריות. אף פעם לא אהבתי את המילה הזו. כשהיא נאמרת אני הופכת להיות ילדה קטנה בה אמא גוערת: "את לא אחראית".
בשנים האחרונות אני לומדת את המילה הזו מחדש. אני מתבוננת במילה הזו. כבר למדתי להכיר בכך שהמציאות רחבה הרבה יותר מזו שע"פ חינכו אותי.אני מברכת ומודה על מרחב הנשימה הזה שנולד בקרבי עם הרחבה זו.

עבורי אחריות היא כמעט מילה נרדפת לצמצום. יש בה לגרום לי להרגיש חנק קל. ולפי הגישה הפולנית: "אם אתה אחראי אתה לא תרשה לעצמך לעשות מה שנעים לך" . איזה רעיון מוזר.

יש לי הרבה רעיונות. רצון עז להגשים. יש חלק מבפנים שמרגיש רפוי. לא מוכן להכנס לפעולה. פחד?
שמתי לב שהרבה פעמים המילה אחריות עלתה בהקשר של חוסר מסוגלות. ביקורת. מה הפלא שלכמה מאיתנו אין את הדרייב להגיע לת'כלס?
אבל אחריות יש לה גם פן אחר בתוכי. הוא גם החלק הזקוף היודע את עצמו על פניו, כשרונותיו, חולשותיו והוא יודע מה הוא בא לעשות כאן וזו האחריות שלו להגשים.

פתאום הבחנתי שכשכתבתי על ההקשר השלילי דיברתי בלשון נקבה. כשדיברתי על ההקשר החיובי יצא לי בזכר. מה זה אומר בעצם?

[זו_שמתחפשת*]

אז אם כבר אחריות. אז מה האחריות שלי בעצם? מהי האחריות שלי מול עצמי בחוזה הזה שנקרא חיים?
כמו שאני שואלת כך אני כותבת. ייכתב מה שיעלה... ואולי כי טוב:

האחריות שלי היא להתבונן בחיים ולהבחין באותו הקסם שנארג כל יום מחדש בסינכרון מדהים. האחריות שלי היא להבין שאני חלק מהמארג הזה אפילו שאיני מבינה אותו עד תום. השמחה שלי היא באחריות שלי וגם העצב וגם כל היתר וניתנים הם בי כסימני דרך. אני תוהה לגבי הרגש. יש מי שטוען שהרגש הוא מיותר משום שמנעיד אותנו מעלה ומטה ושסחיפה רגשית מונעת מאיתנו להיות במקום של המתבונן האולטימטיבי. כי אם נסחפת על מי תוכלי להתבונן?

יחד עם זאת אותו רגש לוקח אותנו פנימה אל החוויה. אז אנחנו כאן כדי לחוות או כדי להתבונן?
בשנים האחרונות אני מאוהבת ברעיון של גם וגם. למה לבחור בצד אחד? למה לחיות בצמצום? לכי על הכל.

לפעמים אני חשה בנוכחותו של העד. אפילו כשאני נסחפת אל דרמה רגשית שיכולה להיות משמחת או מבאסת. הוא פשוט ניצב שם מבפנים.מתבונן במה שקורה. לא מפריע. פשוט נוכח. זה כמו שהאישיות חווה את הדרמה והתבונה מתבוננת בחוויה. וואלה. גם חווים וגם מתבוננים. גם וגם.

האחריות שלי היא להבין שאני חלק מהמארג הזה ואפילו שאיני מבינה אותו עד תום להודות על זה ששמתי לב שהוא קיים.

[זו_שמתחפשת*]

אז מה זה אומר בפרקטיקה?
חברה הראתה לי את הטקסט הבא לפני שנה בערך. זה מתוך נאום ההכתרה של נלסון מנדלה קראתי אז, נפעמתי ושכחתי. איכשהו הטקסט הופיע שוב לאחרונה. כמו כל דבר בחיים הגיע בדיוק בזמן. הבטחתי לא לשכוח הפעם.
אז זה כאן כדי להגדיר מחדש את המושג אחריות (אישית/ קולקטיבית) <או כמו שכותב כאן המרגיעון: זה גם אישי וגם אנושי - יצא בול! > :

הפחד העמוק ביותר שלנו
אינו מפני חוסר היכולת.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה
שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.
האור, ולא הצד האפל שבנו,
הוא שמעורר בנו חרדות.
כל אחד שואל את עצמו
מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כלכך מבריק,
מקסים, מוכשר ומאושר?
למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?
אנחנו ילדים של אלוהים
כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן
אנחנו לא משרתים את העולם.
אין שום דבר נאור או מואר בצימצום האישיות שלנו
רק כדי שאחרים ירגישו נוח במחיצתנו.
נולדנו כדי לממש את הקסם
האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו,
כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו.
כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח,
באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים
לאחרים לעשות את אותו הדבר.
כאשר אנחנו משתחררים מהפחדים שלנו,
הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

נלסון מנדלה, נאום ההכתרה, 1994

[אמא_של_א_א_א*]

תודה

[זו_שמתחפשת*]

הלילה היה לי חלום מוזר. הייתי בחנות שהכרתי את בעליה. מישהו בא לקנות משהו והיה צריך לתת לו עודף שקל. הייתי בטוחה שאין עליי כסף קטן ואז נזכרתי שכן. הכנסתי את היד לכיס וראיתי שקל. באתי לתת ופתאום הוא הפך להיות מטבע אחר. מטבע זר. היה מוזר. ואני שהייתי בטוחה שראיתי את השקל חשבתי איך חמק לו ככה? הכנסתי את היד ושוב אני רואה אותו ושוב נותנת והוא הופך להיות משהו אחר...
בתקופה האחרונה יש לי עניין עם כסף. כלומר אין לי עניין עם כסף. בעיה. אני חושבת שהנה "הוא" כבר כאן ואז הוא הופך להיות משהו אחר. מצחיק (-:

[זו_שמתחפשת*]

נזכרתי שבחלום אחר היו לי המוני סרגלים. ארוכים וקצרים. ישרים ומשולשים. סטים שלמים. שנשארו חדשים. ללא שימוש.
סרגלים תמיד לוקחים אותי אל המחשבה על צורות מדידה. אבל לא סתם מדידה. מדידת החיים.
הסרגלים באים להזכיר לי שאי אפשר למדוד חיים!!!
יש כאן חיים והם מתעוררים בי. הם הרבה יותר ממה שאני יכולה לתפוס אבל אני עובדת על היכולת שלי להכיל אותם יותר.

ומהם הקריטריונים למדידה? אלו קריטריונים השגיים. לא שהישג אינו דבר חשוב אולם הנורמה רואה את את המטרה עצמה כדבר המקודש ומתעלמת מהדרך שהיא תמיד בסימן של תהליך. המחמיא יותר או המחמיא פחות נמצא בעיני המתבונן. הקריטריונים הנורמטיבים רואים את מה שיש ולא מבחינים בהישג הלא נראה. זה שעובד מאחורי הקלעים זה שמשנה עולמות. זה שמתקיים במרחב הלא נראה ועובד ושריר וקיים. אם היית יודעת עד כמה שינית את פני הדברים היית נפעמת...

תקופות של עצב יכולות לעלות בתקופה של מדידה נורמטיבית שכזאת. ואז יכולות לעלות מחשבות של: איפה אני לעומת איפה שאני רוצה להיות? ומה עם השפע? ובחיי חינוך ביתי חופשי - מה באמת עשינו היום? ואז אני מקשיבה למחשבות. המודדות. המפוחדות. המודדות כדי להיות רגועות לכאורה- אני צריכה לדעת שאני בסדר.
החברה מלמדת אותנו למדוד הספק (ה' בסגול). היא מלמדת אותנו שזה חשוב. למעשה היא לימדה אותנו כלי להעצמת פחד והקטנה עצמית = המדידה.
איך אפשר למדוד חיים ולקוות שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב? איזה רעיון מוזר הוא למדוד חיים, לכמת את קיומו של אדם? אבסורד...

ובחלום הסרגלים נשארים חדשים. לא בשימוש. הקץ למדידת החיים.
כשמפסיקים למדוד מתחילים לחיות. החיים מקדשים את עצמם. האחריות שלי היא להיות כאן ולהינות מהם.
האחריות שלי היא להיות כאן ולקדש אותם כי קדושת החיים זה לא רק כשמישהו "הולך". קדושת החיים זה לכל מי שנשאר...

[זו_שמתחפשת*]

הי אמא של א א א נחמד שקפצת לביקור (-:

[זו_שמתחפשת*]

טוב אז לקחתי זמן להפנמה (חחח בדיוק כמו שמראה עכשיו המרגיעון) והחלטתי שזהו דף בלוג.
המחשב כתב ששם הדף שונה בהצלחה מ דף לחיפוש עצמי ל בלוג חיפוש עצמי. והנה כבר יש מקום.

[זו_שמתחפשת*]

אני קוראת עכשיו ספר נהדר של דיפאק צ'ופרה: "דרכו של הקוסם" הוצאת מודן.
הנה משהו בו נתקלתי ממש עכשיו:

" אתה הולך שולל אחרי מראה חיצוני. תסתכל על ידך.
אין שום ספק שהיא שייכת לך ובכל זאת אינך בוחר איך יגדלו התאים ביד.
אין לך שום מושג מה צריך כדי שהעצבים והשרירים ביד יפעלו. אינך מגדל באופן מודע ציפורניים או מרפא חתך כאשר ידך נפצעת נכון?
... אין לך בדברים האלה שום בחירה. התפקודים האלה הועברו לצד הלא רצוני במוח שלך והוא דואג להם באופן אוטומטי.
באותה צורה את כל הדברים שאתה מקדיש להם כל כך הרבה זמן- חשיבה, החלטה, הרגשה, בחירה, שיפוט - העברתי אני לצד האוטומטי של המוח שלי.
זאת רק דרך אחרת לומר שאני מעביר אותם לחסדי האל.

אם כך, למה משמשת ההכרה המודעת שלך? שאל ארתור.
להערכת העולם הזה ופלאי החיים. אני עד לכל מה שקיים וכצופה אני יכול לומר לך בביטחון שאין דבר יותר מפתיע, יותר יפה או יותר מספק."

כשקראתי חייכתי לעצמי. הנה אני בדרך...

[זו_שמתחפשת*]

יש לי המון חלומות. תמיד זכרתי חלומות. בשלוש שנים האחרונות אני חוקרת את עולם החלום. פיתחתי לי סוג של עירנות בזמן שינה שבאה לידי ביטוי בכל מיני דרכים ואולי מתישהו אני אפרט על זה. לפעמים אני קמה מלילה וזוכרת אפילו 7 חלומות. רוב האנשים מחשיבים את זמן החלום לסתמי. והוא עשוי להיות סתמי עד שמסתכלים פנימה ומגלים שם עולם פנימי שמתגשם. מגלים נתיב להתבוננות ולצמיחה. מגלים ערוץ לתקשורת עם תבונה שאינה בגוף. מדהים.

ולמה אני מספרת? אתמול נרדמתי אחר הצהריים (זה קורה לי לפעמים (-: ) ובחלום אני רואה את באופן טבעי ומישהו פותח דף שנקרא: יציאה משעבוד באופן טבעי כשקמתי חשבתי שזה שם ממש מוזר לדף. פתאום בלילה היה לי דחף לפתוח לי דף דבר שממש לא חשבתי לעשות לפני כן. רק היום קישרתי בין פתיחת הדף בחלום לבין זו שהתרחשה כאן. מעניין מאוד. עוד יותר מעניינת המשמעות של פתיחת הדף שבחלום היה בה אלמנט של שחרור, יציאה משעבוד. שעבוד של מה? של אמונות, פחדים, ספקות שטיפחתי לאורך זמן. והדף הזה על פני מטרת חיפוש מטרתו שחרור...

[אומה_לי*]

בלוג מקסים ואמיתי וחשוף.
תודה רבה על הכנות והפתיחות.
שבת שלום.

[זו_שמתחפשת*]

אתמול ביקשתי מהגדול (8) לסדר קצת בלגן בחדר משחקים. הוא התחיל לסדר ואחרי כמה דקות בא אלי:
אמא, אני יכול להתפטר?
צחקתי, אמרתי: בטח והוספתי: אני יכולה גם? (-:

אני חושבת לעצמי על התפקידים שיש לנו בחיים. אנחנו גם האמא וגם האחות וגם הגיסה וגם הסטודנטית וגם הרעיה וגם החברה וגם השותפה וגם וגם וגם.
אני חושבת לי שכל תפקיד מגיע עם הוראות מוזרות של: "איך עושים את זה כמו שצריך".
איך עושים את זה לכאורה כמו שצריך.
כי מה שצריך או מה שלא צריך זה לא משהו ידוע. זה לא משהו ברור. זה לא משהו מוכתב.
אני לא אוהבת את המילה הזו "צריך" אני מוכנה להשתמש בה רק בהקשר אחד: צריך להיות אותנטי לעצמך!

אבל לחברה יש רשימה ברורה של איך צריך להתנהג, איך צריך לגדל, איך צריך לחיות, איך צריך להתפרנס, איך צריך ללמוד, איך צריך להרגיש, איך צריך לחשוב.
וכשאתה נותן לכל זה יד אתה נותן לכל זה תוקף.
עד שאתה מחליט שלא עוד.
ואז אתהמודיע: אני מתפטר!!!

וכשאני מתפטר אני חופשי לבחון וללמוד את הרצון שלי, את הדרך שלי, את האהבה שלי, את התשוקה שבי.
וכשאני מתפטר כבר אין כפיה עצמית לציות חיצוני ואותם תכתיבים מקובלים מתפוררים.
וכשאני מתפטר "נטל רגשי/נפשי" שהיה קשור לאותו התפקיד מוסר ממני.
ואז כבר יותר קל לנשום... וזה מרגיש כמו חופש...

[אמא_של_א_א_א*]

חיפוש מלשון חופש

[זו_שמתחפשת*]

לטעמי אנחנו לומדים הכי טוב כשאנחנו משחקים. אז הנה משחק משחרר או אם תרצו דרך אחרת לחיות, בהשראת ההודעה הקודמת:
המשחק מבוסס על ההבנה שאנו יוצרים את ההנאה ואת ההתייסרות באמצעות דרך החשיבה שלנו. הכל קיים. אנחנו בוחרים עם מי לשחק.
המשחק פשוט מאוד: כל אחת יכולה לשבת ולהחליט ממה היא מתפטרת ואז.... לחיות את זה לאותו היום.

הנה כמה רעיונות להבנת העקרון אתן מוזמנות להוסיף:

• אני מתפטרת מהצורך לרצות את הסביבה ולהתיש את עצמי.
• אני מתפטרת מלדאוג.
• לפולניות שבינינו: רק להיום אני מתפטרת מהתסמונת של הפולניה (-:
• אני מתפטרת מלהכריח את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות.

ועוד ועוד. והכל כיד הדמיון והשעשוע הטובה עליכן...

על אותו משקל אני נזכרת שפעם (כשאני ומי שהיום בעלי עוד היינו חברים וגרנו ביחד) היתה נוחתת עלי מדי פעם רוח דומה
ואז, קצת כמו ילדה הייתי יכולה להכריז על: סופשבוע של חיבוקים ונשיקות (-:

סופשבוע של חיבוקים ונשיקות לכולם

[זו_שמתחפשת*]

חיפוש מלשון חופש
אהבתי

תודה לך אומה לי על המילים החמות,
ברוכה הנמצאת

[קט_קטית*]

התחלתי לקרוא עוד לפנ ישהזמנת אותי
לא ידעתי של מי הבלוג אבל הוא ריתק אותי
יש לי כל כך הרבה מה להגיב...
מה השעה בכלל?

מרתקקקקקקקקקקקקקקקקקקק

[קט_קטית*]

ומהם הקריטריונים למדידה? אלו קריטריונים השגיים

המון בעיות נוצרו כשהתחלנו לספור...
והמשכנו לספור בנמרצות יתרה
הקרבנו את הנפש כקורבן למדע
כמה?כמה?כמה?
כמה תפוחים יש לך? ולי? וביחד? ולחוד?
כמה אתה מרוויח? כמה אינץ' הטי-וי ש'ך?
כמה שעות בלילה את ישנה?
כמה ילדים יש לך?
כמממממממממה?
כמה פעמים ביום הוא אוכל מוצק? כמה?
כמה הוא יונק?
איך את יודעת שזה מספיק???
תשאבי ותמדדי!
כממממממממה? כמה חשוב ללמד מטמתיקה בגיל צעיר -
לומדים נורא מהר!
שלי בגיל 10 חוד' כבר סופר!
כן? אז שלי בגיל 5 חוד' עושה נגזרת וגם אינטגרל משולש.
וואלה?
וואלה!
כמה נפלא!

[קט_קטית*]

אני חושבת לעצמי על התפקידים שיש לנו בחיים. אנחנו גם האמא וגם האחות וגם הגיסה וגם הסטודנטית וגם הרעיה וגם החברה וגם השותפה וגם וגם וגם.
אני מצאתי רק 2 תפקידים בחיים:

• אמא (לוקחת אחריות, אוהבת,אוהבת באופן מודע)
• ילדה (שואלת,מקבלת,נאהבת,אוהבת באופן לא מודע)

לילדה מותר להיות ילדותית, לגיטימי להיות ילדה
מותר לתמרן בין ה2 במהירות

[קט_קטית*]

לטעמי אנחנו לומדים הכי טוב כשאנחנו משחקים
כן כן כן
למה בכלל חשבו על שיטות לימוד אחרות??? למי זה טוב?
אנחנו נשחק פה מלא, בארגז החול של הבאופן

[ציפ_ציף*]

גם אני הצטרפתי,מעניין...
תמשיכי.

[זו_שמתחפשת*]

ברוכה הבאה ציפ ציף נעים לי מאוד (-:

אנחנו נשחק פה מלא, בארגז החול של הבאופן
ועכשיו תורי:
כן כן כן
אני שמחה שבאת לשחק ונהנית לקרוא את מה שאת כותבת.
כמו שאומרים דפי דפך - על משקל ביתי ביתך...
טוב, כשאומרים את זה עם בית זה נשמע יותר טוב (-:

[קט_קטית*]

דפי דפך - על משקל ביתי ביתך

אחח לגריין אותך D-:

[זו_שמתחפשת*]

התחלתי שיחה בדף אחר. היא נגעה לנושא של בריאה. בריאת מציאות.
אני מאמינה בהיותינו בוראי מציאות - מתבוננת על מעברים בחיי:

• מעבר לעיסוק כעצמאית על פני שכירה.
• מעבר ל חינוך ביתי על פני חינוך מערכתי.
• פתיחה אל העולם הזה של הרוח והסכמה לחקור אותו.

תהליכים פנימיים הביאו לתמורהחיצונית והולידו מציאות חדשה.
בריאה.
אני אמא לא רק לילדיי.
במובן מסויים אני אמא של המציאות שלי.
אני יולדת אותה מתוכי.

בשיחה בדף האחר נאמר: יש הבדל בין לגלגל כדור לכיוון שונה [להשפיע על מסלולו] ובין לברוא את אותו כדור
המשפט הזה מצא מקום של חוסר מנוחה בתוכי: יש לי יכולת בריאה? כן. אבל מה אני בוראת בעצם?
ואז פתאום אני שומעת את המילים מתוכי: "את בוראת את המציאות הנסיבתית"
וואלה, תודה (-: אבל מה זה אומר בכלל מציאות נסיבתית...?
והתשובה לא איחרה להגיע...

[קט_קטית*]

נו, אז מה את עושה? ומה תהיי כשתהיי גדולה?

[זו_שמתחפשת*]

_ואז פתאום אני שומעת את המילים מתוכי: "את בוראת את ה מציאות הנסיבתית "
וואלה, תודה אבל מה זה אומר בכלל מציאות נסיבתית...?
והתשובה לא איחרה להגיע..._

מצטטת את עצמי וממשיכה...
המשכתי לקרוא בספר של דיפאק צ'ופרה: "דרכו של הקוסם" הוצאת מודן. ומצאתי את הקטע הבא מעניין בהקשר זה:
"... אין תאונות, למרות מה שחושבים בני-תמותה.
יש רק סיבה ותוצאה וכאשר הסיבה רחוקה בזמן התוצאה מגיעה אחרי שכבר שוכחים אותה.
דבר אחד בטוח: כל מה שקורה לך, לטוב או לרע, הוא תוצאה של מעשה בעבר.
...אתה אומר שהתקלות האלה הן כמו הד. אם אתמול צעקתי וההד חיכה עד היום כדי לחזור, ייתכן ששכחתי אותו בכלל. בדיוק.
אז איך אני יכול ללמוד למנוע את התגובות המאוחרות האלה, אם כבר שכחתי מה היה? שאל הנער.
על ידי כך שתגביר את הערנות שלך. מעשים חוזרים אלינו שוב ושוב מכיוונים שונים. כל כך הרבה סוגים של סיבה ותוצאה פועלים סביבנו,
שצריך להיות מאוד עירני כדי לראות אותם. שום דבר אינו מקרי ביקום. מעשיך בעבר אינם חוזרים כדי להעניש אותך, אלא כדי למקד את תשומת לבך.
הם כמו רמזים..."

[קט_קטית*]

עוד!
לא לצטט, לכתב יקירתי

תודה לדיפאק

[זו_שמתחפשת*]

לא לצטט, לכתב יקירתי
צודקת חחח עלית עליי (-;
הולכת קצת לנום ולתת לגופנשפש שלי להתחדש...
עוד אשוב (-:

[מכשפה*]

שלום מתחפשת וברוכה הבאה!
ראיתי ששאלת על טקסט נפרש . אני מקווה שההסבר בדף שקישרתי לך כאן יעזור. אם לא , תגידי מילה ואני אסביר לך. הפטנט שלי ללמוד טריקים בצ'יק צ'אק הוא להכנס למצב עריכה בדף בו ראיתי טריק שאני רוצה לעשות, ואז הוא מופיע בפני בצורתו הגולמית, כלומר, כפי שנכתבה במקור. בהצלחה!
ובהזדמנות מצטרפת לקריאה - עוד!
מענין ומרגש אצלך בדף @}

[זו_שמתחפשת*]

לילה,
אני אוהבת את הלילה,
זמן של שקט.
אני עם עצמי.
שקטה,
נושמת,
מ ת ר ו ו ח ת ...

תודה גדולה למכשפה יפה,
גם על הקישור,גם על הטיפ וגם על ההזדמנות,
ברוכה הנמצאת חברתך נעימה לי מאוד

[זו_שמתחפשת*]

המציאות הנסיבתית שלי נגזרת מסך המחשבות, הרגשות, האמונות, הפחדים וכל היתר המתקיימים בתוכי.
אלו, מתורגמים אל מציאות החומר ומקבלים ביטוי/ חיווי כמילה, התנהגות, מעשה... והם יצירה.
הם יצירה והם פרי של מה שאני נושאת בתוכי כעת. הסך שמפרה אותי.
ויש לי החופש לבחור כיצד אני מפרה את עצמי...

איזה דבר ענק ובלתי נתפס: מה שאני רואה הוא התגלמות של הרוח בחומר ולא סתם אלא שמשהו בתוכי נותן לזה חיים.
אני קוראת את השורה הזו שוב. אני מרגישה אותה ואז אני קופצת מבפנים בהתנגדות:
איך אדם שעובר משבר גדול בחייו יכול להתמודד עם כזו שורה?

אני לוקחת נשימה עמוקה ונזכרת שהאנשים הרבה יותר גדולים ממה שהם חושבים על עצמם.
אני נזכרת שגם אני עברתי לא מעט ואני מבינה שדווקא מהמשברים למדתי על עצמי כ"כ הרבה.
פתאום ב"זמן משבר" מגלים יכולות ועוצמה פנימית ולא בגלל שהם לא היו שם קודם...
פשוט לא הייתי מודעת לנוכחותם...

פעם אמרו לי: "אתם לא נכנסים למבוך שאינכם יודעים כיצד לצאת ממנו"
וגם אם האישיות נחבטת מעוצמת המציאות יש שם חלק מבפנים שלעולם מכוון.
לעולם מתקיימת הדרכה. העולם הזה אינו אקראי.

היום כשנסעתי חשבתי על הנושא הזה של משבר בחיי אדם.
חשבתי על ההורים שלי שנראה כמו נלחמים במציאות הזו והמלחמה באה לידי ביטוי כהתייסרות פנימית, דאגה, פחד וכיוצ'
וחשתי צער. ואז ראיתי אותם בעיני רוחי והם אמרו לי:
"איננו זקוקים לרחמים כי איננו חלשים באמת.
אנו נמצאים במקום הזה כי אנו אמיצים מספיק בכדי לחוות אותו.
בדרך הזו יש "משהו" בשבילנו להבין ואנחנו לא נוותר עד שנבין אותו."

והבנתי ההבדל שבין רחמים לבין חמלה.
הראשון מרחם וברחמיו מתנשא, כמו אומר כמה מסכן הוא זה שנגזר עליו כך.
האחר מישיר מבט ואומר: אמיץ אתה, אני מאמין בך ונפעם מנחישותך לברר אודותיך כדי לדעת... וכדי לגדול.

כל הטוב שבעולם

[זו_שמתחפשת*]

היום גיליתי שגם בני בכורי (8) תוהה בענייני בריאה.
טוב, אולי זו רק אני שתוהה, הוא לעומת זאת אמר בבהירות:
"אמא, את יודעת? כל הזמן נוצרים בעולם דברים חדשים... העולם משתנה וגם אנחנו."
וואלה (-:

[קט_קטית*]

והבנתי ההבדל שבין רחמים לבין חמלה

הרחמים כובלים, החמלה משחררת

חלומות פז

[זו_שמתחפשת*]

לא שומעת רדיו אלא אם אנחנו ברכב ואז רק גלגל"צ.
<לא רואה כ"כ טלוויזיה ואם כן אז "הופ" (-; >

הנה שיר שיצא לי לשמוע שלשום < יצאנו לאחלה טיול שטח>.
מחוברת אל הטקסט הבא:

I'll spread my wings and I'll learn how to fly
I'll do what it takes till I touch the sky
And I'll make a wish, take a chance, make a change
And break away
Out of the darkness and into the sun
But I won't forget all the ones that I love
I'll take a risk, take a chance, make a change
And break away

<Breakaway - Kelly Clarkson>

[מכשפה*]

המשפט הזה: איך אדם שעובר משבר גדול בחייו יכול להתמודד עם כזו שורה? תפס אותי (איך לא?). את יודעת? חשבתי על זה הרבה במשבר האחרון בחיי, אותו את מכירה, ממש בזמן אמת. ואני ממש מסכימה עם מה שכתבת בהמשך וגם רוצה להוסיף שאנחנו באמת מזמנים את המשברים האלה. יש להם בדיוק את התוצאה שבקשנו, הדרכים הן לעולם מפתיעות ובלתי צפויות.

[זו_שמתחפשת*]

אף פעם אנחנו לא עוברים לבד תהליך. תמיד יש מי שיצעד איתנו בדרך...
והנה כאן גירסה משלי. אמנם, דף ללא רייטינג (-: קבלו את התאום: להתפרנס מהתשוקה של זו שמתחפשת .
מראש זו היתה תכלית הבלוג הזה, אבל "הכי טוב" זה ללכת מסביב... (-:

אני מאוד נהנית ממה שאני עושה.
בשלוש שנים האחרונות הרבה דברים השתנו בתוכי - עברתי תהליכים ספונטנים, מדהימים ואינטנסיבים שמשלבים את הפיזי ואת המטה-פיזי. מדהים.
כתוצאה מאלו העשיה שלי התכווננה יותר אל המקום החדש שגיליתי בתוכי והייתי שמחה ומסופקת הן כלכלית והן מבחינה עשייתית.

כל הזמן הזה חשתי כי נובטת בתוכי גם תשוקה אחרת.
השלב הבא.
הדבר שאני הכיייייי רוצה לעשות בעולם.
ואני יודעת מה הוא.
והוא קשור לעבודה ישירה מול עולם הרוח.
ואני מוצאת את עצמי עוברת את שאני עוברת...
ואני מוצאת כי אני צריכה לגייס מתוכי סבלנות שמעולם לא היתה... ואולי זו לא סבלנות. אולי זה אמון.
אמון בדרך הזו שלי שיודעת לאן היא לוקחת אותי גם כשאני מתקוממת...

[זו_שמתחפשת*]

המשפט הזה: איך אדם שעובר משבר גדול בחייו יכול להתמודד עם כזו שורה? תפס אותי (איך לא?). את יודעת? חשבתי על זה הרבה במשבר האחרון בחיי, אותו את מכירה, ממש בזמן אמת. ואני ממש מסכימה עם מה שכתבת בהמשך וגם רוצה להוסיף שאנחנו באמת מזמנים את המשברים האלה. יש להם בדיוק את התוצאה שבקשנו, הדרכים הן לעולם מפתיעות ובלתי צפויות.
תודה לך, איך אומרים: דעתך חשובה לנו (-:

[גימס_בונד*]

"אל תדחי למחר את מה שאת יכולה לעשות היום"

[קט_קטית*]

אמון בדרך הזו שלי שיודעת לאן היא לוקחת אותי גם כשאני מתקוממת...


זה קטע... בחיפוש הזה מסתבר יש להרפות ולא להתאמץ, ואז השיר נולד

תמשיכי

[גימס_בונד*]

אם זה לא סוד, לאן היא לוקחת אותך, ולמה את מתקוממת לדרך הזאת שלך?
לעשות משהו היום, זה לא אומר שהיום מגיעים כבר ליעד המבוקש. זה יכול להיות בגודל של רבע נמלה.אחד המשפטים שכתבתי בדף שלי הוא:"משחושב שכל יום הוא יעשה דברים גדולים צריך שישפכו לו דלי מיים קרים על הראש" מצד שני אני עצמי לפעמים צריכה כמה קוצים בתוסיק בשביל להתעורר... מהתהליך הנצחי.

[זו_שמתחפשת*]

הדרך הזו של ההתפתחות היא מדהימה. יש בה תבונה בכל רגע ורגע - גם כשהתפיסה האנושית אינה מבחינה בה...
ההתקוממות הזו שלי יכולה לבוא לידי ביטוי מדי פעם כחוסר סבלנות נוסח:" אני רוצה את זה ואני רוצה את זה עכשיו!"
מתעלמת מרגע ההווה מבקשת את ה"שָם" .
בהמשך לדברייך קט קטית כן, בהחלט. אני מאמינה שיש ללמוד להרפות. לשחרר את השליטה ולשחרר את הפער שאנחנו יוצרים כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה צריך להיות עכשיו על פני לקבל את העכשיו בסוג של כניעה מתוך ההבנה שמה שקיים נמצא בתואם מושלם.

כניעה. מילה שלרוב נתפשת כשלילית. לא רצויה. להכנע? מדד לחולשה.
אך לא כך הוא. הכניעה אין היא אלא דרך לאפשר לאותה רוח שהיא אנחנו לנגן מתוכנו, לכוון.
ומי נכנע? האגו כמובן. החלק בתוכנו שסבור שהוא מכיר ויודע ומבין - אך לעולם מייצג נפרדות ופרספקטיבה מצומצמת מעצם קיומו.
האגו לא אוהב להכנע מבחינתו המשמעות לכך היא כלייה. הוא רוצה להיות בעל הבית. אך מכיוון שראייתו מצומצמת כשהדברים בידיים שלו מתקיימת שליטה. מחשבה. בקורת... האגו הוא החלק שמתקומם, מתוך צמצומו מחליט מהו טוב יחסי שקורה לי ומהו רע יחסי שקורה לי הוא מעדיף את האחד ומנסה להימנע מהאחר. כשאדם מרגיש בתוכו חוסר מנוחה או חוסר שביעות רצון שהוא - הוא למעשה חש את השפעת האגו שכן זה האחרון בעל השגות וביקורת כלפי הקיים.

טוב ורע יכולים להתקיים רק בעולם של האגו. הרוח לעומתו רואה את התמונה הרחבה...
מן התבונה יהיה לשחרר את השליטה מאותו חלק ביקורתי בעל ראייה מצומצמת והפקדת התהליך בידי זו אשר בעלת ראייה רחבה.
והתהליך הוא: כניעה.
כשמתקיימת כניעה ולו יחסית באופן פרדוכסלי על פני כלייה, הראייה מתרחבת ומתרחש לו תהליך מדהים של התקרבות ולו יחסית לראיה מתוך עיני הרוח.
ושם נמצאת הקבלה. ושם נמצאת האהבה. ושם נמצא השקט. ושם מחכה האמת...

והנה המרגיעון : כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בַּחֵירוּת - כאן ועכשיו.

[קט_קטית*]

_אף פעם אנחנו לא עוברים לבד תהליך. תמיד יש מי שיצעד איתנו בדרך...
והנה כאן גירסה משלי. אמנם, דף ללא רייטינג? קבלו את התאום: להתפרנס מהתשוקה של זו שמתחפשת?_

מנדבת לך קצת צפריר שפרון מהבלוג שלי:

במובן הזה, הגוף האנושי, זה שבו חשה את קיומה, הגוף שלך, הוא זה שממילא מלווה אותך, כמשכן חי, ובמובן הזה, אם תשכילי, להניח לגופך, לרקוד את המחול שמבטא תנועה פנימית, ספונטאנית, זו שעולה - אם ניתן לה - מתוך תדריו הקיומיים, מעת לעת, לא רק שתעלה ההודיה הזו אל הגוף הזה, הנפלא, המושלם, המיוחד, אלא תנועה טבעית של הודית הגוף, תאפשר את דילוגי השמחה, כצלילים המלווים את מי שאת היא, בדרך הזו, בה פוסעת על מקומך, והעולם נע מאליו, על פי כוונייך, אלה הכוללים את מי שאת היא, מבחינת כוונותייך, ואלה הכוללים את מי שגופך הוא, מבחינת כווניו, תנועתו

ועוד קצת קט קטית :
אני לגמרי לבד בתהליך שלי. אף אחד לא צועד איתי בדרך.
מדובר במשהו כ"כ אישי, כ"כ אינטימי, שקשה אפילו לחשוב על לחשוף אותו.
כאילו הלבשת המילים וההגדרות על התהליך מטילה ספק בגדולתו ונכונותו.
ועל כן טוב לנו להיות בלי רייטינג. משאיר את תחושת האינטימיות.
אחת ההרפיות הכי גדולות שלי היה להבין שאף אחד לא שותף לחויות שלי,
ואין טעם לדרוש שיהיו כאלה. כי מה שאני חווה - זאת ה אני ,
אי אפשר לבקש מאחרים,קרובים ככל שיהיו, שיתמזגו עם האני שלי.
אני לעומת זאת יכולה להרשות לעצמי לזמן קצוב להתמזג איתם
תעצרי אותי כשתרגישי צורך לאשפז אותי...

[זו_שמתחפשת*]

תעצרי אותי כשתרגישי צורך לאשפז אותי...
חחח את נפלאה, תמשיכי תמשיכי (-:

מנדבת לך קצת צפריר שפרון מהבלוג שלי
נפלא, רוב תודות לך.

אני לגמרי לבד בתהליך שלי. אף אחד לא צועד איתי בדרך.
אההההההה תראי מה צפריר שפרון עוד כתב לך:
_אבל יש אחד כזה .
עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, מלידתך עד מותך, מלווה אותך נאמנה, ומשרת את מי שאת היא, גם כאשר שירות זו מצריך ממנו חהעניק מנה נדיבה במיוחד - של נדיבות כלפייך._
והאחד הוא האחת שהיא את,
והיא אותה תבונה המתקיימת במרחב הנצח אשר שלובה בך לעד
וכל שעלייך לעשות הוא בפשטות להכנע לידיעה זו ולתת בה לפעום בך...
ואז תגלי שאת לא יכולה להיות לבד בתהליך שלי כי לעולם מתקיים היחד.

כאילו הלבשת המילים וההגדרות על התהליך מטילה ספק בגדולתו ונכונותו.
זה כ"כ נכון. המוח שלנו אוהב לקטלג, להגדיר, להכניס לתוך קופסת רעיון. וההגדרה הזו לעולם מחטיאה את גדולתו ונכונותו_ של התהליך/ הקיום/ החוויה/ ה"ידיעה" שהרי מתקיימים הם במקום שבו אין צורך במילים. _תעצרי אותי כשתרגישי צורך לאשפז אותי...

[קט_קטית*]

אני אאשפז אותך אצלי, את תאשפזי אותי אצלך,
ונקרא לזה "אושפיזין"

קטעים איך אנחנו מדברות על אותו הדבר, וקוראות לזה במונחים הפוכים
הלבד שלי הוא היחד שלך... אנחנו מתכנסות

אותה תבונה המתקיימת במרחב הנצח אשר שלובה בך לעד

[זו_שמתחפשת*]

_אני אאשפז אותך אצלי, את תאשפזי אותי אצלך,
ונקרא לזה "אושפיזין"_
גדולה

[זו_שמתחפשת*]

ממשיכה את הרעיון של כניעה. כניעה משמעה קבלת המציאות ללא שיפוט. קבלת הקיים.
אם כך, איזה מקום יש לתשוקה פנימית? תשוקה מעצם היותה מרמזת על שאיפה.
ושאיפה היא משהו שבאופן עקרוני יוגשם בעתיד שהרי אם קיים כעת לא אערוג אליו - שהרי מתקיימת ממילא.
לכאורה נוצרת סתירה. תוהה ביני לביני איך מתארגנות אלו לנוכחות אחת והנה המשכתי לי לקרוא באותו הספר.
ובסינכרוניות חביבה קוראת את הציטטה הבאה המביאה איתה את התשובה:

"כדי לגלות את טבעה האמיתי של שאיפה כלשהי, עליך להתחיל ללא שיפוט.
כבד כל שאיפה שיש לך. הוקר את השאיפות האלה בלבך.
אל תיאבק לקבל מה שאתה רוצה;
האמן כי הרוח הנעלה שלך היא שהכניסה את השאיפה לקרבך,
והשאר לרוח לדאוג להגשמת משאלותיך.
יתברר לך אולי שהרע בשאיפה אינו השאיפה עצמה אלא המאבק האנושי המתנהל בגללה".

[זו_שמתחפשת*]

ועוד:
"עליך לראות את השאיפה כנכונות לקבל מה שאלוהים רוצה לתת.
העולם הזה הוא מתנה;
שום דבר לא כפה על הבורא לברוא אותו.
יכולתו של אלוהים להעניק לך מוגבלת רק על-ידי יכולתך לקבל".

כמה יפה...

[זו_שמתחפשת*]

הנה משהו "שקיבלתי" לפני כמה חודשים כשהייתי במה שנקרא מצב תודעה מורחב.
הוא מדבר על החופש - כמו כל הבלוג הזה.
אני מאוד אוהבת לקרוא אותו מעת לעת.
ל א ט ובהתאמה...


חופש,
הזכות שלך לנוע במרחב העל זמן ומימד.
החופש הוא ההוויה ההווה את חייה תוך התבוננות,
חופשיה מכל גבול אפשרי.
רצונה הוא גבולה הוא גבול קיומה.

חופשי מאמונות של קושי או פחד,
אתה הופך להיות חשוף לאפשרויות אינסופיות
של קיום על-מימדי וגישה אל יכולות 'אחרות'.

אמונות המתבססות על צמצום - מהוות גבול
אשר חוסם התממשות אירועים אשר אינם תומכים
באמונות אלו אשר על פיהם מעוצבת המציאות שלך.





















ככל שתרפה מאמונות מגבילות כך תנשום יותר את החופש,
ככל שתרבה להתבונן בתוך נפשך,
לזהות את ניצוץ התשוקה הער,
כך תוכל להגדילו,
ולאפשר לו להתעצם ולמלא את כל נוכחותך
באותה להבה,
שכולה תשוקה לחיים.

כל הטוב שבעולם,

[קט_קטית*]

עליך לראות את השאיפה כנכונות לקבל מה שאלוהים רוצה לתת

[קט_קטית*]

רצונה הוא גבולה הוא גבול קיומה

{@{@

[זו_שמתחפשת*]

חזרנו מחופשה. מרגישה מוזרררר. מרגישה כאוטית.
שמחה להיות בבית. מרגיש כמו הבטחה. הכל בסדר.
הכל באמת בסדר. הכאוטיות מתרחשת בתוכי.
אבל נראה שגם הילדים קצת מגיבים אליה/אלי.
הכל מקפצץ ולא רגוע.

הלכתי לנוח לפני הצהריים. גם החלומות היו כאוטיים כמובן.
חלמתי חלום אחד על כמו שואה. היינו קבוצה מאוד גדולה של אנשים שהגיעו עם מזוודות אל מקום הסגר. ידענו שאנחנו עומדים למות ממש בקרוב.
המים לשתיה התחילו להיגמר ורק לאחת נשאר בקבוק. בקשתי ממנה לשתות. שתיתי. חשבתי על זה שאנחנו מחפשים מים לשתות אבל ממילא תוך כמה שעות נמות אז מה הטעם להלחם בזה? המוות יגיע כך או כך. פתאום נפל דבר. החליטו שלא להרוג אותנו. לא הסתדר למישהו בתוכניות. שחררו אותנו. פתאום היה קול כמו משום מקום שסיפר על שחרור, גאולה. על לקבל את החיים שוב במתנה. ואני יחד עם האחרים משוחררת מאותו ההסגר. קולטת שהמזוודה נשארה מאחורי. נלחצתי. איך אפשר בלי המזוודה? מצחיק. כאילו שהמזוודה הזו מגדירה אותי. בלעדיה מי אהיה? אח"כ נרגעתי. המזוודה אינה חשובה. כמו הסיפור הקטן של החיים שלי שאני יכולה לסחוב איתי ממקום למקום. המזוודה אינה חשובה. הסיפור הקטן אינו חשוב. חשובה אני. זו שמשתחררת. הולכת הלאה.
לאן? ימים יגידו...

[זו_שמתחפשת*]

הכאוטיות הזו. סוג של מצב המבהיר לי שאיני יכולה לשלוט. ואני משתפת עם זה פעולה כי מרגישה עייפה ומוחלשת.
איך אפשר לאחוז בכל הפרטים הקטנים שיודעים לעשות כאב ראש גדול? יאללה. לנוע. לזרום.
כשאני חלשה אני מפסיקה לחשוב ולתכנן. חיים. זורמים. יאללה לנוע...

[זו_שמתחפשת*]

לנשום.
לנשום עמוק.
ולנוח...
היום תוך כדי החלומות הזכרתי לעצמי לנשום ולתת להכל פשוט להיות...

מרגיעון: ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו.
לנשום...

[קט_קטית*]

המזוודה אינה חשובה. הסיפור הקטן אינו חשוב. חשובה אני. זו שמשתחררת

השחרור הוא גם מהמזוודה
אם היית משתחררת עם המזוודה לא היית באמת חופשיה
חלום יפה!

[זו_שמתחפשת*]

לא כתבתי הרבה זמן.
אבל הרבה דברים השתנו אצלי.
אני כותבת כאן... שיהיה.... רק לבינתיים... חושבת למחוק בקרוב את הדף.
לשחרר אותו. הגשים את עצמו בכמה מובנים אבל לא הצליח באמת לגעת במישהו מלבדי.
ולכן... בקרוב ישוחרר ויפנה מקום לחדש שיגיע...

אבל רק לבינתיים. הוא עוד כאן כדי להיות שותף למחשבות שלי.

[זו_שמתחפשת*]

בשבועיים שלושה האחרונים עברתי תהליך בתוכי. בסיומו אני מוצאת את עצמי בשלה "לצאת החוצה".
כל הזמן העניין הוא לגשר ולקשר בין הרוח והחומר. ואני.... טוב לי ברוח. משוחררת.
אבל כשזה מגיע לקרקע אני מגלה עכבות שמנעו ממני לעשות את הצעד הבא.

אבל הנה. אני כאן.
אני עושה את הצעד ממש כעת ואני נרגשת.
אני עושה את החלק שלי בעסקה שלי עם הרוח.... מכאן מתבוננת לראות מה ילד יום.

מברכת על הקיים.
מברכת על היש על שום שהינו.
מברכת על האין שהוא "יש" פוטנציאלי.

היו שלום ותודה על הדגים...

[קט_קטית*]

ברוכה המשתחררת

[זו_שמתחפשת*]

תודה קט (-:

[זושה*]

טוב, אחרי שהכרזתי על מחיקה התגעגעתי אז עשיתי החייאה מזורזת.
בינתיים אנחנו כאן. ייעשו שינויים. נראה לאן ממשיכים.

[קט_קטית*]

שדרי

[זושה*]

היי קט,
מצויין, עכשיו כשכולם הגיעו D-: אפשר להתחיל:

אני אתחיל מהסוף.
אכזבה.
רציתי למחוק את הדף הזה כי היה לי קשה להכיל את האכזבה שלי ממנו. ממני.
היו לי ציפיות. רציתי שהדף הזה ייגע בליבם של אנשים כדי שיצדיק את קיומו. ייחסתי לו מימד של הגשמה.
והגילוי הזה מדהים בעיני. גם ניסיתי להיות "האמא" של הדף הזה = להזין אותו
וגם רציתי להגיד לו מה אני רוצה שהוא יהיה כשהוא יהיה גדול. ? <אניייייייייי??????????????? לאאאאאאאאאאאאאאאא >

אני לא באמת מדברת על הדף.
הוא רק עוזר לי להבין כוחות שמנהלים אותי מבפנים.
קוראים לזה שליטה. וגיליתי שאני נגועה.

[קט_קטית*]

כולנו נגועים

על פי הקבלה לכל יצירה 5 שלבים:

רעיון, רצון, בריאה, יצירה, שחרור

כל מה שיצרת - יש לשחרר

[זושה*]

שחרור.
הכל מתנקז לנקודה אחת.
אני מוצאת שעליי להשכיל לשחרר את המציאות להיות היא עצמה.
ללא ציפיות, ללא אכזבות, ללא תקוות וללא פחדים.
וזה מאתגר בעולם של דואליות ושל שאיפות.
והשיעור מבקש להיות מובן אז אני מדגישה עבורי: יש לאפשר לדברים להיות.

השליטה היא סממן מובהק לפחד.
הפחד הכי גדול שלי - לפספס את האמת.
הטעות הכי גדולה - לשלוט. לנסות לשלוט במה שקורה זו הדרך הבטוחה לפספס את האמת שמתקיימת ברובד הבסיסי.

השליטה נובעת מפחד. הפחד מסתיר את האמת.
ולפעמים הוא כ"כ חזק ואז ההסתרה כ"כ גדולה.
אתמול ושלשום שלא כהרגלי מצאתי את עצמי בתוך בועה של שליטה.
תעשו כך וכך וכך.
צריך לעשות את זה ואת זה ואת זה.
אני לא מוכנה לזה ולזה ולזה.
בועה. אי אפשר באמת לשלוט. אבל אפשר לבאס את הסביבה יומיים עד שאת מבינה את זה.
לא ממש אופייני לי ויחד עם זאת צורך חי ובועט. לשלוט.

לשלוט, על שום מה?
שלא יחמוק ממני משהו,
שלא אפספס,
שלא אכשל,
שאעשה מה שצריך,
מרוץ העכברים.

ואז הבועה התפוצצה עם כעס גדול והבנה גדולה. כמו פעמון גדול בתוך הראש.
האשלייה הגדולה היא לחשוב שבזה שאנחנו מפעילים מניפולציות אנחנו באמת שולטים.
זה לא אנחנו שושולטים זה רק הפחד ששולט בנו.
יומיים. יומיים עד שתפסתי.
וזה לא שלא ידעתי את כל זה קודם.
אבל כשנופלים לבור הזבנג עוזר להתעורר.
וכשמטפסים אז הנוף נראה אחרת.

[קט_קטית*]

רק יומיים?
מצבך טוב

[מקרוני_וויז_ציז*]

אחלה דף מעניין, מזל שלא נמחק בסוף, החלומות שלך מדהימים, יכולת החלימה והעברת מסרים מהחלום, מרגיש לי רק ההתחלה של הדף ומעניין מאוד יהיה לקרוא את ההמשך, בכל אופן, תודה!