בהריון לבד מאותגרת מול המשפחה

[אנונימי]

שיתוף:בהריון לבד מאותגרת מול המשפחה

[כותבת*]

אני בהריון, בגיל מבוגר, מטופלת ביחידה לסיכון כמעט מהחודש השני, מבן זוג שהיה ונפרדנו לפני, המצב בינינו רגיש. אין סיכוי לקאמבק משני הצדדים ובוודאי לא לעזרה כרגע.

אני רוצה ושמחה בהריון וחושבת שזה נס ושמחה וברוך השם והלוואי שאתלונן על בעיות במשפחה וההריון יהיה בריא ותקין ושלם עד לחודש תשיעי ויוביל לידיים מלאות וטובות. זה הכי חשוב.

אבל אני לא רוצה להיות עצובה, ואני מגלה כמה אני כן.
בגלל המשפחה שלי.

חשבתי לתאר כמה מקרים שיבהירו - זה לא שאין עזרה ואין שמחה ואין הממ, רצון לפחות, יש - אבל המעשים, היישום רחוקים מזה.


כמה חודשים שמרתי את ההריון בסוד. למרות שהיה קשה, הייתי בשמירת הריון והסתדרתי לבד לבד לבד, בכלום כסף, בדירה בקומה גבוהה ללא מעלית, ללא רכב, עם תופעות שונות וריצות לקבלת עירויי נוזלים קבועות ודאגות ועניינים רפואיים.
בשלב מסויים סיפרתי לאמי שהגיבה נהדר. שאלה שאלות ודאגה אבל גם חיבקה ותמכה ושמרנו זאת בסוד עוד חודש, לבקשתי.

לפני כשבועיים נאלצתי להתפנות למיון במצב שכבר לא היה הגיוני שאלך לבד - כמה פעמים בשבוע וחצי ופשוט הייתי צריכה עזרה, בישרתי לאחיי ואחיותיי טלפונית בכדי לקבל עזרה מיידית, זה היה - ברמה של "אני צריכה ללכת למיון, תוכל לקחת אותי?" ובדרך למיון בישרתי זאת כך לאחי ולאחותי. הם התרגשו ושמחו ולקחו אותי אחי פעם ואחותי האחרת בפעם הנוספת. לאחות השלישית הודעתי בערב האשפוז, שלא תישאר מחוץ לעניינים וגם בכיתי מדאגה והיא כל כך התרגשה ורצתה לבוא אבל היתה חולה (דלקת ראות) והעדפתי שלא.

בין הפעמים שלקחו אותי למיון (כאמור פעם אחי ופעם אחותי) היתה התעלמות מוחלטת. לא טלפונים לא מה נשמע, לא צריכ המשהו. אחי היה עשר במיון. אחותי פשוט הלכה משם הביתה בלי לחשוב שאני רציכה בגדים או משהו (לא היה ל המשהו דחוף, היא גרה כמה דקות מביח ובנה בצבא, את העבודה כבר סימה באותו היום הושעה היתה חמש בערב).


אני הקטנה בבית. זו שלאורך כל השנים חגגה עם כולם את הכל, החינות והחתונות שלהם,, הטיולים, הרכישות הגדולות, לידות, בריתות, מסיבות לילדים ועוד.

אני אמורה להיות במנוחה מוחלטת. ואני לא רוצה למנות את העניינים הרפואיים אבל מדובר במשירת הריון חשובה. אני צריכה, לא עזרה - כמו תמיכה. את הטלפון פעם ביום יומיים לדעת שיש מישהו שדואג וחושב, את העזרה הפיזית פעם בכמה ימים, לפנות זבל מהבית, לקנות תרופות. אני קונה כל הזמן מבשלת ועושה משלוחים מהסופר, מזמינה מנקה, אבל בין לבין - יש נקודות שאתה צריך עזרה אפילו בקטנה אבל היא משמעותית וזה לא משהו שאיש בתשלום יכול לספק. הכביסה, כבר מזמינה מייבש כי הסיפור של לתלות אותה גם אם פעמיים בשבוע ולהיות תלוי הבמי יבוא מתי כבר אבסורדי. לא פירטתי את הענייןה בריאותי, אבל אני לא מסוגלת לתפקד כמו מקודם ברמה שליסוע באוטובוס כבר לא אפשרי (הוצאות עצומות על מוניות כדי להימנע מלבקש ולא מבקש סתם הקפצות, רק למיון) וכמובן בבית במנוחה.

ולמרות ששבועיים הם יודעים - יש התעלמות, לקחו למיון החזירו ונעלמו. במהלכם אפילו התפרצתי בכעס ובכי אחרי שחשבתי שמגיעים לעזור וכל פעם היו דחיות. כולם במרחק הליכה ממני. ואחותי ששמעה אותי ממש לא טוב ערב אחד הבטיחה לבוא למחרת. היא הגיעה לעשר דקות אולי פחות, אמרה שיש לה טרמפ לצפון והיא חייבת ליסוע היה לה משהו חשוב, זרקה זבל שהיה כבד, ועוד כמה דברים קטנים, ובזמן הזה לא הפסיקה לברר למה אני לא משלמת על עזרה, ואיפה האבא, ולמה ביטוח לאומי לא עוזר פיזית.. הרגשתי שהעזרה הזו כל כך לא במקום ותודה אבל לא תודה, אבל לא אמרתי. באה ויצאה כרוח סערה.
היא ראתה אותי חיוורת וכאובה, ואת הבית בלגן ולכלוך היסטרים, הכל על הרצפה כי התקשיתי להרים, כולל כביסה שנפלה והכל נשאר כך. ובערב התקשרה לשאול מה שלומי.
מאז כלום. שום טלפון, כשבוע.
היא מדברת עם אמי כל הזמן ואומרת כמה חשוב וכמה צריך וכמה אני מתקשה - אבל .איך זה ששבוע לא מרימים טלפון? מה שוות הדאגות המרוחקות? סתם תגידי אני כל השבוע עמוסה אבל בשבת כך וכך מה אתצריכה? לא חייבים לעצור הכל, אבל כן להביע נכונות. דאגה.

אחותי האחרת, לקחה אותי למיון פעם אחת, (גם אחרי שסיימה פגישות ודברים ועניינים וכן יכלה ולא יכלה) היא היתה בשוק רוב הזמן, גם מההריון, גם מכל העניינים שהבינה שאני עוברת, זה לא מנע ממנה ללכת אחרי כמה שעות (היה עוד חמש בערב ובבית לא חיכה לה שום דבר, בנה בצבא והיא עובדת במשרה חלקית), ולא לחשוב להביא לי בגדים או משהו. היא אמרה שלמחרת היא תביא לי בגדים אם אחי יעבור אצלי וייקח ויעביר לה ואם אני צריכה עו דמשהו היא כבר תביא מחר. נשארתי שם ללא בגדים או ציוד אישי מאחר הצהריים עד למחרת כשאני לא אמורה לזוז מהמיטה.
בערב אחותי האחרת שבישרתי לה רק באותו הרגע התרגשה מאוד שאלה אם לבוא ואמרתי שלא, כי היא חלתה בדלקת ראות תחת אנטיביוטיקה ולמרות שחשה בטוב המחלה פעילה, וזה לא רעיון טוב. היא באמת רצתה לבוא אבל זה לא מתאים שתסתובב שם כך. אבל ביקשתי ממנה שתגיד לאחת הבנות שלה שאני ממש אשמח שתאכיל את בעלי החיים בבית שנשארו בלי מים ואוכל כבר יומיים כי שהיתי אצל אמי לפני המיון, ואל הספקתי לעבור בבית לפני המיון (פוניתי בדחיפות). היא שלפני רגע התרגשה עבורי ורצתה לבוא, אמרה שזה לא מתאים בשעה כזו וכאלה (תשע בערב והן בנות 18 19), ובאמת מה קורה איתי, שוב, מרחק 10 דקות מהבית שלי! ביקשתי לדבר עם בתה כי חשבתי שדרכה זה יעבוד, ואחותי מעבירה אליה את השפורפרת ו אמרה לה שאם היא לא רוצה היא לא חייבת - בסוף בתה הסכימה אחרי שביקשתי כמה פעמים ואחרי שאמרה שתחשוב על זה.
בזמן שהיא חשבה על זה, . בשלב מסויים כבר דמיינתי איך אני מבקשת מהאחות במחלקה שתסיע אותי למונית בכסא גלגלים ובשכיבה אסע עד לבית, אעלה אשים את המזון והשתייה ואחזור. דאגתי ש ל אימותו, לא בקטע של פינוק. היה לי ברור שהם בלי שתייה שזה הכי דחוף כבר יומיים!
כשהבנתי שאני מתחילה להתארגן לקראת זה הבנתי שיש כאן משהו מעוות. מעוות!!!
היא היתה באה אליי אם הייתי רוצה, זה כן, אבל להאכיל את בעלי החיים לא. ואני יודעת שעזרה היא עזרה כמו אתה צריך לא כמו שנח לתת. סהכ סיבוב של חצי שעה כולל הלוך חזור והאכלה. בסוף בתה הלכה לשם ובאמת גילהת שכל הלכים היו יבשים יבשים בלי מים ובלי אוכל (כלומר לא שניסיתי סתם להלחיץ).

גם מהאחות הזו לא ביקשתי בעשור וחצי האחרונים שום דבר כן? זו לא שחיקה או משהו. שום דבר.

בשבת האחות שלקחה אותי למיון מגיעה לאמי ואני אצל אמי מאז השחרור מהמיון כאובה מאוד, כל זמן השהות של אחותי יצאתי מהדירה כי לא יכולתי להריח את הבושם שלה (בחילות) ואמרתי לה כשחזרתי שאני ממש מצטערת של אישבתי איתן ושחבל הסברתי למה, (היא אמרה שגם לה זה קרה בהריון) והוספתי בפעם הבאה שתגיע בלי, שנוכל לשבת יחד. היא פתאום רתחה (זאתי הכל מרתיח אותה, משהו מזעזע בייחוד אם אומרים לה לעשות אולא לעשותמשהו גם אם הקונטקס חיובי) ואמרה לי שבפעם הבאה היא תגיע עם בושם... ואני יכולה לצאת מהבית כי הוא של אמי ולא שלי. אם אני רוצה. אני התפוצצתי וצעקתי עליה והיא בתגובה אמרה שיותר לא ארים אליה טלפון לעזרה ושאני בסהכ בהריון ושזה הבית של אמא שלי ולא שלי ושאני לא מוצלחת ועוד ועוד. גם אני צרחתי ואמרתי עליה דברים איומים. אבל זה רק כי זה באמת היה טו מאצ. אני עם כאבים, אצל אמי לא מבחירה , הייתי מותשת גם מהסיבוב בחוץ שעשיתי כדי להימלט מהבושם, 4 ימים אחרי שחזרתי מהמיון כשהיא ראתה אותי באחד המצבים הכי חלשים שלי, לא הבנתי מאיפה הטרוף הזה.

י שלי תחושה שהשמפחה שלי לא מסוגלת לשים את עצמה רגע בצד כשאת החלש רגע אחד, להבין שאת כרגע לא במצב של להתמודד עם ויכוח, צעקות, ביקורת. או יותר מזה שכרג ע את צריכה עזרה נטו או לפחות אמפטיה. זה משהו חזק במשפחה לא רק איתי,אבל איתי קטנה, הכל משוחרר רסן, ובהריון אנ י לא מוכנה! פשוט א מוכנה לסחוב את החרא הזה עליי.

מעולם לא ביקשתי ממנה עזרה כזו, לפחות לא בעשרים השנה האחרונות כבוגרת (כילדה בוודאי שכן). היא לא אחת שעוזרת ויש לה חיים לא פשוטים כחד הורית (היום הילד אחרי צבא אבל בעבר). זו הפעם היחידה שביקשתי וגם כי אחי דרש ממני לבקש ממנה שלא רק הוא יסיע אותי... וכמובן שזה לא היה שווה את זה.

על אחי אני לא מדברת, הוא גדול ממני, הווא נשמה טובה. במה שאפשר הוא עוזר ובלי עניינים, תמיד היה כזה. הוא בעל משפחה והוא באמת עמוס עמוס לעייפה, לכן גם מלבד הקפצה למיון אנילא מתעסקת יותר מדי . מה שכן אחי חייב "לחנך" אותי, כל הזמן. אני במצב רגיש, גם הורמונלית אבל גם אובייקטיבית, כולי כאובה, עם משכחים, דאגות, שמירה, והוא מסוגל לפתח איתי ויכוח על כלום ולקרוא לי סתומה בלי להניד עפעף. גם מהפעם האחרונה שנפגשתי איתו יצאתי נסערת.

אמי נהדרת ועוזרת ותומכת כשאני אצלה, היא גם נסערת מאוד מהאחים שלי וכל הזמן מרגיעה אותי שזה מה שיש שהיא גם גילתה בשניםה אחרונות שהם מרוכזים מדי בעצמם ושאני צריכה להתרכז בעצמי בהריון, להיות שמחה, שהיא תעזור במה שתוכל ומה שיעזור לקבל בברכה ומה שלא לא לשים לב זה לא הזמן. אמי מאו דמבוגרת ולכן לא יכולה לעשות הרבה דברים כמו ללוות אותי למיון או כאלה אבל בבית שלה היא מפפנקת ואוהבת והכל. הבעיה שלגור אצלה תקופה זזה בלת יאפשרי, דירה קטנטונת עם צרכים של אישה יחידה ואני עם כל הבלגן שלי, אז אני גמיעה כמה ימיםן והולכת כמה ימים.


הם הגדולים ממני בעשור בערך מי יותר מי פחות ורוב האינטראקציות שלהם איתי משוחררות רסן שלא ככמו האינטראקציות של שלושתם בינם לבין עצמם. הם מתייחסים אליי כאל הילדה הקטנה תמיד וזה כולל התבטאויות ועצבים ומה לא.
לכן גם התרחקתי קצת בשנים האחרונות מתוך הבנה שהכל טוב, והם מותק בגדול אבל אני לא מוכנהלספוג בוטות כזו שיוצאת רק איתי (מה אחותי מעזה לבקר את האבא, זה עניין רגיש, היא יודעת על ההריון דקותיים, גם כששואלים שואלים בעדינות, באיזו זכות היא זורקת לי בפרצוף שאלות קשות על העזרה שלו ובביקורת בוטה? מעולם לא דיברתי על הגרוש שלה שעשה לה צרות צרורות בצרה כזו אם בכלל).

ואני תוהה, מה כל זה שווה?



ניסיתי להבין לבד מה קרה להם? אני באמת לא מבינה מה קר ה להם.

אני יודעת גם שאני מעט התרחקתי, עבדתי המון בשנים האחרוונת ואבי שקרוב אליי מאוד ועבר אשפוז ממושך, מצבו יצר קרע ביני לבינם, הם התרגלו למריבות איתי לגביו (אני התרוצצתי סביבו בערך פי 5 מהם ולא שהיה אכפת לי אבל היו מקרים שזה לא הספיק וביקשתי עוד). הם התרגלו שחצי מהאינטראקציה איתי זו אינטראקציה של בקשות לגבי אבא שלי (תוכלי להביא לו עוגה כשאת באה, לא הספקתי? יש לו בדיקה היום סה וזה, תוכלי להקפיץ אותנו לשם?) הוריי גרושים עשרות שנים וכשמצבו של אבי בשנים האחרונות הידרדר אני זו שתפסתי פיקוד ואחריות (אנ י גם הילדה של אבא וזה בכיף ובאהבה), ורבנו המון סביב הדבר הזה. כשלרוב אני זו שנתקעת עם כל מיני וכאילו באה אליהם בדרישות אחת ל... לגביו. רק לגביו. דווקא בשנה האחרונה זה ממש ירד, כי הם יותר משתפים פעולה, מארחים אותו בסבבים, טיפ היותר רואים מה קורה איתו ולכן עושים יותר. כך שמהבחינה הזו דווקא זה נרגע בשנה האחרונה.

כל התקופה הזו והכל מסביב יצרו מצב כנראה שהעזרה כלפיי אינה אוטומטית? אני מנסה להבין מה קורה פה. כי אני לשכנה הייתי עוזרת יותר ממה שאני רואה כל הבלגן מסביב, ובלי כל הצעקות וההתחשבנויות והשפה הקשה.

עם יד על הלב, נראה לי שזה שלב כל כך מוקדם להתנהג ככה מצידם, ימים ראשונים לאחר הבשורה המשמחת מצד אח ד ומצד שני שהדורשת התגייסות ציפיתי ליותר רכות ונועם. אני יודעת כבר ממקרים אחרים במשפחה שתמיד מגיעים פיצוצים כמובן במצבי דחק אבל הם מגיעים לאחר מכן, לא באותו הערב או יום אחרי לא כזו התנערות והתעלמות ועשיית טובה.



כולם גרים במרחק הליכה של 10 דקות ממני (!!!) בעיר גדולה בארץ, עם ילדים גדולם שיכולים גם להוות מקום רך לפנות אליו, אבל אין שום רכות. אפילו על זה שאני הורמונלית, אמרתי בשלב מסויים תעזבו אותי לא רוצה להתווכח אניב הריון וזהו, ואחי אמר לי "את סתומה?". והתחיל לצעוק לכל עבר.
רגע אחרי אני בטוחה שהוא הצטער, אבל לא רוצה יותר להיות בתוך זה ככה.


מה שווה ההתרגשות אם היא לא מתורגמת למעשים?
ומה אני עושה עם זה?
כבר החלטתי לוותר על ציפיות ועל עזרה אבל זה עדיין משאיר אותי בכאב על הדבר הזה והמון כעס בתקופה שאני הכי צריכה להיות רגועה ושלווה. נדמה לי שלפני שהודעתי למשפחה היה לי יותר שקט. באמץ וכשחברה שאלה למה אני לא מספרת כל הזמן אמרתי לה כי ככה יש לי שקט, כאילו שידעתי שזה יחייב אותי להתקרב אליהם ושוב להיות חלק מאינטראקציות בוטות בעיקר.
חשבתי לנהל שיחה להבהיר אחד לאח דמה קורה לי בגוף, מה האבחנות למה אני נדרשת לשמירה- כי כאילו שאני מתפקדת אבל זה לא ככה. למרותש הם ראו אותי במיון על כל הבלגן, אולי הסבר מילולי יוסיף פה?
והאמת לא בא לי. לא באלי שוב להיחשף בחולשה ושוב לחטוף זפטה מהמציאות.שו בלקבל איזו הערה מקלת ראש או משהו משהו שיבעיר אותי.
חשבתי לארגן ערב שמרימים כוסית בכל זאת אל התאגדנו לרגל הבשורה והכל נמסר בחטף בטלפון, ככה לטובת האחיינים גם שיהיו חלק מזה,, אלי דרך השמחה לפתוח גם מקום בלב. אבל כבר ברור לי כמה הערות סרקסטיות יעופו שם בכמויות, וכמה שאלות חסרות טאקט.



אני מרגישה שכל מה שעובר עליי עובר להם מתחת לרדאר.
הם שם ולא שם.

[פלונית*]

ברכות על ההריון, כותבת!

אני יודעת שלהיות לבד זה לא קל, ושאת עוברת קשיים בריאותיים עם ההריון שלך. עם זאת, הציפיה שכל העולם (גם אם אלו בני משפחה) יזרקו הכל מהידיים וירוצו לעזור לך, היא ציפיה לא ריאלית. לאנשים יש חיים - עבודה, משפחה, תחביבים, תכניות. ולך יש את חייך. דווקא משתמע מסיפורך שהושיטו לך עזרה רבה, הסעות לבית החולים, טיפול בבעלי החיים שלך, קניות ועוד... אולי כדאי להתמקד בטוב ובעזרה, במקום בלחפש מה עוד לא בסדר?

אני חייבת להגיד שסיפורך מעורר בי מעט כעס - כלפייך. ההתנהגות מזכירה לי התנהגות של ילדים קטנים שחושבים שהכל מגיע להם. ושוב, אני מבינה את הקושי שלך, בטוחה שלא קל לך. ועם זאת, רדי מהציפיות המוגזמות. קחי עזרה בתשלום אם מצאפשר לך, ושמחי במה שמקבלת מהמשפחה. אם תבואי עם חיוך וקבלה אני מאמינה שישמחו לעזור לך הרבה יותר.

[כותבת*]

פלונית תודה על הברכות ולא תודה על הביקורת. יכולת לחסוך אותה משתינו. זה דף תמיכה ואין מקום לזה. אם משפחתך מתנהלת כך בזמן של דחיפות רצינית וזה הגיוני בעינייך- אז כנראה שמצבי טוב יותר כי בעבר לא היינו כך ולא זה לא לגיטימי בעיניי.

אם הייתי שוברת שתי רגליים והייתי מרותקת לבית ובמשך חודשיים מסתדרת לבד ורק אז מבקשת עזרה במצבי קצה באמת רציניים והייתי נענית בפעמיים הסעה למיון ופעם אחת 10 דקות של אחות שמורידה את הזבל בבית - ובין לבין שתיקה רועמת, לא טלפונים, לא שום כלום שבוע ועוד שבוע, זה היה נראה לך הגיוני? זו היתה התגייסות נורמטיבית? זה היה נשמע כמו משפחה תומכת?

כי לי שתי רגליים לא חשובות כמו ההריון הזה וכמו איברים פנימיים ומה שאני עוברת מעמיד אותם בבעיה פי כמה מרגליים שבורות.

אני לא "לבד וקשה לי". לבד וקשה לי זה בשפעת, מרגיז הסיכום הקליל שלך כאילו אנחנו ממש בית קטן בערבה וזו אני שלא רואה את זה, כי כולם כל כך הפי ושמחים לקרקר סביבי רק שיש להם חיים. הם לא שמחים, הם עשו זאת ככורח במצב חרוםש אי אפשר להגיד לא ונעלמו מיד אחרי.

בשבועיים האלה הייתי 7 פעמים במוקדים/מיונים ומתוכם אשפוז אחד. אלו היו שבועיים קשים, אקוטים, במצוקה, וראו את זה, הם ראו את זה עליי ראו במיון, ראו בעיניים ,לא משהו תאורטי מרחוק. אני סובלת מכמה בעיות יחודיות שזה לא המקום לפרט אבל זה לא פיקניק.

שלא לדבר על הפה הגדול שכל אחד פותח עליי, כאילו שאם עכשיו הם נכנסים לחיי ככה באינטימיות כזו יש להם הזכות להיכנס בי דווקא בחולשתי, לא יודעת איפה זה תפס אותך כי הייתי נאמנה למציאות וציינתי שהיתה עזרה אבל זה לא פרופורציונלי ביחס למציאות שבה נזקקתי לתמיכה לרוך, לתגובה מהירה ונעימה ולא לכל כך הרבה רעש ובלגן מולי והעלמות לשום מקום בין לבין.

[כותבת*]

פתאום הבנתי שיכולתי לתמצת את כל הסיפור הזה אבל בחרתי לכתוב הכל הכל כל גם אם ברזולוציה קטנה ורגשנית וכו' - כי נמאס לי לשמור בבטן את האכזבה הוכעס על הדבר הזה! לא שומרת יותר.

[אפרת*]

נראה לי שבילבלת אותם - את הקטנה, לא נשואה, אף פעם לא צריכה עזרה, זאת שנותנת עזרה לאבא - זה ה"תפקיד" שלך בחיים בעיניהם, זה המקום שיצרת לך במרחב המשפחתי. אז מה פתאום את בהריון? ההפתעה הזו שמשנה את כל התמונה המשפחתית קשה להם. ולא שיתפת אותם בשינוי הזה עד שהיית צריכה דחופה.
מה דעתך להתקשר אליהם שזמן שאת מרגישה טוב (אחרי מנוחה ופינוק אצל אמא שלך), ולשתף ולספר מה שלומך, קצת על ההחלטה ועל מה שעבר עליך בהריון, בינך לבין האבא... פשוט לשתף אותם במה וכמה שמתאים לך, ככה שיהיו קרובים יותר אליך ולשמחתך (ופחדייך, ודאגותייך). בלי בכלל לדבר על צרכייך. שיחה שלא קשורה בכלל בצורך בעזרה או בפירגון. רק שיחה מקרבת.
בהצלחה ובבריאות!

[ואם*]

מחקת את דבריי בכוונה?
מצטערת אם פגעתי, לא התכוונתי

[פלונית*]

קודם כל,שיהיה בשעה טובה!
נשמע שאת מתמודדת עם הריון מסובך ושלא נוצרה סביבך רשת התמיכה שלה את זקוקה.ממש לא פשוט!

האם יש חברים שמוכנים להיות בכוננות בשבילך למצבי חירום?
האם יש עוד משפחה?
כדאי להיערך ולתאם עזרה בתשלום כדי שלא תהיה תלויה ברצונם הטוב של אחרים לעזור וכדי שתגיעי ללידה בתחושת ביטחון,עם גב ויכולת להיות תא משפחתי מתפקד.
יכול להיות שהמשפחה שלך תתגייס לסייע בהמשך,אבל בינתיים לא נראה שאפשר לסמוך על כך.
בברכת הריון בריא וקל |l|

[אל_הלב*]

_אני מרגישה שכל מה שעובר עליי עובר להם מתחת לרדאר.
הם שם ולא שם._
מבינה את הקושי והאכזבה שלך.
יחד עם זאת - זו המציאות.
הם לא פנויים לתמוך בך נפשית ופיזית כפי שהיית רוצה.
מציעה לך להוריד ציפיות, לשמוח מכל עזרה שכן נותנים ולשריין לך עזרה נוספת:
מאמא שלך שמוכנה לתת המון, מחברות, אפילו בתשלום.
זה קשה גם בגלל שאין לך בן זוג וגם בגלל שאת בשמירת הריון - אבל זה אפשרי.
תחשבי על זה כעל מרתון שבו את לומדת להתבגר ולהסתדר הרבה לבד, מה שיהיה הרבה יותר קשה כחד הורית לאחר הלידה.
לתמיכה נפשית ממליצה לך על פסיכולוגית איתה תוכלי לדבר או על קבוצת תמיכה לנשים בהריון.
בכל מקרה בהצלחה ותרגישי טוב.

[פלוני_אלמונית*]

הי כותבת,
בהחלט נשמע שמאוד מאוד לא קל לך. גם הריון מסובך, גם לבד, וגם משפחה שלא מספיק עוזרת. שולחת לך מכאן חיזוקים.
אני מסכימה עם מי שאמרו שעזרה מהמשפחה למרבה הצער היא לא תמיד דבר מובן מאליו. היא דבר מבורך, וחשוב, ויקר, אבל לא תמיד זמין. יש גם משפחות שקיים אצלן נתק של שנים, או שהאחים גרים מאוד רחוק אחד מהשני, או שלא מסוגלים לעזור ממיליון סיבות אחרות, או שבכלל אין אחים. לפחות אצלך זה לא המצב וזה כבר ראוי להערכה.

הייתי מציעה לך שני דברים.
קודם כל לנסות לתאר את רגשותייך לאחים שלך. לא בצורה של דרישה או של האשמות או של בכיינות, אלא פשוט להגיד להם שאת בתקופה מאוד לא פשוטה ושלמרות שאת יודעת שלא תמיד הייתם קרובים, את מאוד צריכה אותם כעת ותשמחי לכל עזרה שהם יכולים לתת. ולהעריך מאוד-מאוד את העזרה שהם נותנים, להגיד תודה ושוב פעם תודה על כל דבר ולא לקבל כמובן מאליו.
והדבר השני, שאולי קצת יבאס אותך אבל חשוב להגיד אותו - ההריון, גם אם הוא מסובך, הוא ללא ספק הקטע הקל יותר בגידול ילדים. אחרי הלידה כנראה שתצטרכי הרבה-הרבה יותר עזרה. לכן כדאי כבר מעכשיו ליצור לך מערכת תמיכה זמינה, אם זה בתשלום, או דרך חברים, שכנים ועוד, ולא לקוות כמובן מאליו שהמשפחה תעזור (כי הנה, את כבר רואה שזה לא תמיד עובד כך).

בהצלחה והמשך הריון קל.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני מרגישה שכל מה שעובר עליי עובר להם מתחת לרדאר.
הם שם ולא שם._
כנראה שזה מה שקורה באמת
איכשהו,זה נשמע שהם לא קלטו בכלל את גודל הצורך. ומהקצת שסיפרת גם נשמע שאת לא כל כך יודעת איך לבקש (רק לפי מה שהעיניים שלי רואות)

כי הם כן עזרו רק לא הבינו עד כמה צריך לעזור. ובאמת יש לכל אחד את החיים שלו ופתאום הוא צריך לשנות ולהשקיע, וזה לא קל פתאום להכנס למקום הזה שפתאום האחות צריכה עזרה, וגם באמת לא מבינים עד כמה צריך עזרה בסיטואציה כזו.
אני אומרת את זה מתוך הכרות עם סיטואציות שונות. אפילו בעלי בהריונות שלי,שזה התינוק שלו שאני נושאת,והוא חי איתי בבית,אפילו הוא לא מבין את הקשיים.
זה מצד ההבנה, אבל גם מצד מקבל העזרה,לפעמים כמה שעוזרים זה לא מספיק כי הבור של הצורך כל כך גדול. סיטואציה שונה שהיתה לי היתה מילואים בחופש שנשארתי לבד עם הילדים. ובאמת ניסו לעזור לי,המשפחה,ראיתי שניסו, וכמה שהם עזרו,וכמה שהם חשבו שהם נתנו מעצמם זה לא הספיק,הרגשתי שזה רק גרד את קצה קצהו של הצורך. כי הצורך היה בור עצום שהיתה זקוקה לעזרה. כי תפקיד של אבא בסיפור הוא כל כך חלק מזה שבאמת קשה להחליף אותו (אני לא מתכוונת להכאיב לך,רק להסביר). הצורך הוא סביב השעון המון שעות ביממה.
לדעתי עם כל תחושת הפגיעות כדאי לנהל שיחה עם אחד האחים היותר קרובים אלייך,או עם אמא אפילו. שיחה מלב אל לב. להסביר שוב את הקושי, לבקש מעומק הלב ללא כפייה. ולא לצפות שיבינו לבד איזו עזרה את צריכה, לא בטוח שזה יקרה. צריך להסביר עד הסוף במה את צריכה עזרה,ועד כמה את זקוקה לה. ממש לפרט:לזרוק את הזבל,לערוך קניות,לקחת את הכלב לטיול, לכבס. כמובן להתמקד רק בהכרחי ביותר, וכמה שמתאפשר להעזר בתשלום.

תרגישי טוב ושיהיה בקלות. זה ממש לא קל מה שאת עוברת ואיך שאת מרגישה

[כותבת*]

תודה על התגובות והאמפטיה.
אורי, הדברים כתבת מאוד עזרו כי בדיוק חשבתי בימים האחרונים מהצד ההפוך.

אחיותיי שהן עיקר האכזבה מבחינתי - חוו הרבה קשיים בשנים האחרונות (גירושין, פיטורין וכו') ועזרתי להן אבל כנראה שזה לא גירד את קצה הקצה (אחותי פעם אמרה "מזל שיש לי חברים" וזה הפתיע אותי כי היא קיבלה עזרה מהמשפחה הרבה מאוד מצד אחי אבל כנראה שלא מספיק). אחותי האחרת שעברה שרפה בביתה, נאלצה לישון במקומות אחרים לבינתיים עם בנה ועוד ועוד - אני נזכרת שאפילו לא ביקשה עזרה בפינוי ורכישה מחדש והכל. עשתה הכל לבד, גם ללא עזרת הבן זוג שהיה לה אז (גרושה עם ילד וחבר).

אולי אני צריכה להיפטר מהאידיליה שגדלתי עליה, לפני עשור וקצת יותר הדברים היו אחרת. אחותי הגדולה היתה לי כאמא, רצה איתי להכל ואני הערצתי אותה. כשלהם היו ילדים קטנים הייתי אצלם בבתים כל הזמן אבל מאהבה, לא זוכרת שהקפיצו אותי כי לכולם היתה עזרה הדוקה של משפחות ובתשלום, עזרה ענקית, אבל כל הזמן הייתי סביבם.
והשנים חלפו, והיום העזרה מתבטאת בשוליים, שמישהי מקפיצה מישהי אחרת לארוע משפחתי נגיד. התגיסויות גדולות כבר אין. לא רק אצלי. במקרים אחרים היו עזרות הדדיות אבל בשנים האחרונות לדעתי זה הופך נדיר


לי ברור שמה שעובר להם בראש זה כנראה, הבנה לא לגמרי עמוקה של מה שקורה לי כרגע, יחד עם הבנה מאוד ברורה שאם הם לא טורחים לבקש עזרה ראוי שגם אני. ולא משנה מה עובר עליי
זה עצוב אבל זו המציאות והיא ברורה לי עכשיו מבעד לכעס ולכאב יותר מתמיד.

הציפייה שלי היתה שונה כי הריון בסיכון זו לא עוד מחלה, זה סרט אחר. גם אחותי אמרה שאדם צעיר שחולה מתייחסים בקלות ראש אבל אם הייתי מספרת קודם על ההיריון וכל המסביב היו עוזרים לי ומה פתאום הסתרתי, אמרה לי את זה במיון וכו' - כי זה סיפור אחר לגמרי (נו ונעלמה לגמרי!).

נראה לי שהבדל נוסף זה המגורים לבד. כמו שציינת אורי, הלבד הזה כשהגוף במצב כזה, אפילו ילדים בגילאי 18 שמסתובבים בבית יכולים לעזור. משהו שרק אני חווה ביחס אליהם ולכן אין באמת הבנה של זה.

לגבי חברותש מישהי הציעה- יש לי שתי חברות קרובות, אבל אחת חד הורית עם ילד שכל הזמן חולה והיא עובדת סביב השעון. האחרת עזרה לי כמה פעמים ועכשיו יש לה חשד לפריצת דיסק ובעצמה צריכה עזרה. היא גם שמעה מה קורה ואמרה שאחרי כל השנים שגידלה את אחיינים שלה, בייביסיטרים כל יום במשך שנים לכל החמישה (והיא באמת אוצר של דודה) ברור לה שאחים לה שגרים כיום בערים אחרות והגיסות לא יעזרו שמינית ממה שתצטרך בכל מצב שהוא. גם בגלל המרחק אבל גם עניין של זמינות ולצערה - מוטיבציה שהיא יודעת שלא תהיה גבוהה מדי (כי אפשר לעזור בכסף במקום, ואפשר לשלוח את האחיינית הבוגרת ליום יומיים, ואפשר לבוא בשבת או אחרי עבודה).
אורי לא נראה לי ששיחה עם מישהו תעזור. אני רק חוטפת ביקורת מהם. למרות שאנסה.

אחפש עוד יותר עזרה בתשלום זה ברור, וזו העזרה שהכי קשה למצוא כי צריך מעט זמן כל כמה זמן. ויש גם את החרום שאני לא יודעת מה אעשה. אבל כרגע אני לא יודעת איך לפרק את הכעס והאכזבה ואני לא רוצה את זה יותר במערכת אצלי, איך משאירים מאחור את כל החוויה הזו שמנפצת כמה טאבואים וממשיכים הלאה.

.

[עתליה*]

היי כותבת, קראתי אתמול את הדף, וקוראת הבוקר. שמחתי לקרוא את ההבנה שלך בפוסט האחרון.
חי זה ברור שהאחים שלך אוהבים אותך ורוצים בטובתך. וברור שכל אחד שקוע כל כך בחייו הוא, שקשה להתגייס אלא אם כן יש
בקשה מפורשת ומצב חירום , חלילה.
מאחלת לך ימים קלים יותר. וזכרי , כל מה שאנו מחפשים בחוץ נמצא כבר אצלינו.

[אחת*]

צריך גם לזכור שזו ריצה למרחקים ארוכים, יהיו עכשיו הרבה שנים בהן תזדקקי לעזרה , הרי דרוש כפר שלם.

[פלוני*]

https://www.youtube.com/watch?v=hzvT0vy5cjE

[רק_מה*]

תעשי רשימה של כל הצרכים, לפני השיחה איתם. הצרכים האלה (בישול ניקיון הוצאת הכלבים וכו) יחזרו בגדול במהלך החודשים לאחר הלידה.
שיעור ואימון וטוב שעכשיו.
להגיד קשה לי ואני מבקשת...
ואגב בקשות- מניסיוני הכי עוזר זה כשיודעים שביום x יש עזרה y. מותר לבקש מכל אחד שיתרום שעתיים קבועות בשבוע נניח ואז לגייס את המשימות לפי העוזר (אחד טוב בקניות, אחד בבישול, האחייניות יכולות להתפרנס מטיול קבוע לכלב...)
ולשתף אותם במצב החירום הזה

[כותבת*]

דיברתי עם אחותי. היום היא התקשרה אחרי שבוע שלא.
אמרתי לה שכנראה לא הבהרתי נכון את המצב. הסברתי לה טכנית מה מו מבחינת השמירה.
גם אמרתי שאני חייבת להוציא את זה - את הקטעים שציפיתי ממנה להרים טלפון או מה, וכמה עניינים שכתבתי כאן. שאני כבר פחות כועסת אבל יותר מזה פשוט צריכה את העזרה ואני יודעת כמה קשה לה ולא פשוט ואני יודעת שהיומיום שלה עמוס אבל ההעלמויות האלה של שבוע לא עושות טוב.

היא לא בדיוק לקחה צעד אחורה או משהו רק חזרה והבהירה שקשה לה מאוד... ושבמשפחה הזו מבקשים כמה שפחות כי קשה לכולם.
אמרתי לה שאני יודעת את זה ולכן אני מחפשת בתשלום כמה שאני יכולה אבל כרגע ובכלל אני צריכה את הנוכחות שלה גם אם טלפונית (היא גדולה ממני ב12 שנה ויש משמעות לנוכחות שלה כאדם בוגר).

בשלב מסויים פשוט בכיתי כי קלטתי כמה היא רחוקה מלהבין את הלחץ שלי מהסיכון בהריון ולא את העניינים הקטנוניים של מי בא מתי להוריד את הזבל.
לא סתם נותנים שמירה ארוכה. היא היתה נבוכה ואמרה לי לנשום ושבסדר ושהלוואי ויהיה לי הכח להכל ולא אצטרך עזרה אבל ישתדלו לעזור במה שאפשר. היא אמרה שחיפשה אותי בבוקר לבוא לעזור לי שעה היום כי זה היום חופש שלה אבל עכשיו כבר מאוחר לה... ושבשבת היא תבוא לחצי שעה שעה.
היא לא באמת הבינה או קיבלה משהו ממה שאמרתי לגבי השבועיים האחרונים, בשלב מסוים היא גם אמרה לי שהיא לא רוצה לשמוע את זה והלאה, אני אמרתי לה שגם להצטער על האדישות זה בסדר והיא אמרה שהיא לא מצטערת על כלום, שאני צודקת שצריך לעזור לי אבל לא לגבי בעלי החיים וכל מיני.


היא שאלה אם אני רוצה לבוא לישון אצלם בסלון, מה שבלתי אפשרי, אני ערה כל הלילה, יש לי כאבים ואני מטיילת כל הלילה בבית בין המחשב למיטה ושם אעיר את כולם, וגם רגישויות לריחות מההריון ברמה גבוהה. אני אפילו לא יכולה להריח את אבקת הכביסה אחרי שהכביסה מתייבשת. בטח לא בשמים, קרמים, שמפואים. הבנות שלה מתבגרות וגם היא כל הזמן עם בשמים וקרמים, אחת עובדת בחברת קוסמטיקה.. המטבח פתוח לסלון וממנו ריחות של טיגונים וכאלה, אני אוכלת גם דברים מסויימים ומאחרים נגעלת. והבית קטנטן. בקיצור אני אהיה מטרד לא קטן לכל מי שגר שם או שאסבול פיזת עוד יותר וזה לא הגיוני. ההצעה שלה משמחת, היא תמיד מציעה את הבית למקרים כאלה, אבל זה לא מעשי.


אני לא חושבת שהשיחה הזו שינתה הרבה ברמת המעשים. אבל לפחות העברתי לה את המצב. את האכזבה. התבאסתי שבכיתי וזה כי לא רציתי לבוא ממקום כזה אבל זה מה שיצא.
אני לא מתכוונת לרדוף אחריה/ם יותר. זה לא שם אותי מנטלית במקום טוב כי אני נכנסת לציפיות, והמתנות וכאב ואני לא רוצה את זה יותר.

רק מה את אופטימית לגבי מה שהצעת. אין שום כוונה לעזור על בסיס קבוע ובוודאי שלא שעתיים משבוע מכל אחד. ממש לא.
הדבר היחידי שאני יכולה לייצר זה סוג של תקשורת סבירה, עזרה פעם ב... ולפחות לייצר מצב שאם יש מצב חרום יש מי שמגיב כי הוא מבין קצת יותר טוב מה קורה.

[רק_מה*]

תמיד אופטימית.
אולי טוב שכן קרוב...

הריון (גם הכי תקין וחלומי) זה מצב משוגע.
אני רוב ההריון האחרון שלי רציתי לקפוץ מאיזה גג, באמת.

נפגעתי בצורה עמוקה במהלכו, עכשיו הפרספקטיבה אחרת- וזה לא מבטל את מה שהיה ומה שהרגשתי.

אני עדיין מציעה לך לרשום צרכים חומריים וגם לצעוק לקירות את הצרכים הנפשיים.
גם בתוך זוג, משפחה אוהבת - הריון ואימהות ואחריות לחיים של ילד (והריון בסיכון זה כל הזמן ״אשמות״ שכאלה) זה מצב של בדידות. ושל התיילדות.

זה שאין לך מענה לצורך לא אומר שהוא לא לגיטימי. את והרצון שלך חשובים כל כך גם אם אף אחד מהם לא רואה את זה.

[מרת_פרת_משה*]

זה שאין לך מענה לצורך לא אומר שהוא לא לגיטימי.

רק מה , באת לי טוב, בזמן ומדויק עם המשפט הזה.
מקווה שגם לכותבת...

[פלוני*]

אגב, הם הביעו שמחה בנוגע להריון?
יתכן שהם פשוט לא חושבים שלהשאיר את ההריון זה רעיון טוב ובגלל זה קשה להם לתמוך בך?
לא שופט אותך חלילה אבל מנסה להבין מה מניע את האדישות שלהם
חשוב מאוד לנסות להבין את הצד השני.

[אחת*]

נשמע שאחותך במשבר, פירוק משפחה זה ממש קשה.
יכול להיות שגם היא מרגישה שאף אחד לא היה שם בשבילה...

[אורי*]

זה שאין לך מענה לצורך לא אומר שהוא לא לגיטימי. את והרצון שלך חשובים כל כך גם אם אף אחד מהם לא רואה את זה.
וואלה גם לי התחבר כל כך לעכשו
צריך לעשות הפרדה בין הלגיטימיות של הצורך ליכולת של האחרים לעזור למלא אותו
זה נראה חסר טעם אבל זה חשוב להרגשה

[כותבת*]

לא יודעת כרגע מה לעשות איתה.
החיבור איתה כרגע מסב לי המון שעות של עצב וכעס ואני לא רוצה את זה.
לא חושבת שזה יחלוף כשנתקרב וזו גולת הכותרת, אם היא מרשה לעצמה עכשיו לדבר ככה בהתחלה אז מה אחר כך. יש לה הערות ילדותיות ולא במקום. כי היא במקום שלא רוצה לעזור וזהו. וגם לא לתמוך מי יודע מה שזו עיקר הפגיעה.

בתה שאמרה שתבוא לעזור אתמול (לבקשת אחותי) נרדמה וכשדיברתי עם אחותי היא אמרה שתעיר אותה (במילא אמורה לקום לאורחת שישי שהוזמנו אליה) ואמרתי לה שתכלס אני אשמח רק אם היא תקנה לי כדורים בסופרפארם (שנמצא מעבר לרחוב שלי). כלומר לא משהו היסטרי. מיד אחותי אמרה שהיא לא יודעת כי הסופר פארם רחוק (?!). הוא לא רחוק אבל גם אם כן, אז מה לשם מה העזרה אם לא בדיוק בשביל זה?
היא לא חושבת לפני שהיא מדברת. ונמאס לי מזה.

בסוף בתה באה היום כי אתמול כבר לא הספיקה והיתה מקסימה.
שלשום אחותי אמרה שתבוא היום אליי (לפני שבתה הציעה) ותהיתי אם באמת תבוא אחרי שבתה כבר היתה פה.


היא הלכה היום למכון כושר ואחכ לבית קפה עם בתה והיא נחה, אין היום תירוצים לא לבקר. באמת שלא בגלל עזרה, מעניין אם לא תדפוק פנצר. ואמי שלחה איתה אוכל עבורי.
ומבחינתי אני פשוט אשמח לראות אותה תומכת, נוכחת, מתרגשת עבורי, פחות מרימה שקית או שוטפת משהו. גם ככה הטינופת בבית לא מתאימה לחצי שעה, יותר אולי שעה של שטיפה וניקיון ואת זה אני לא מעזה לבקש, לא כי זו היא אלא כי אני באמת לא חושבת שמישהו צריך לנקות עבורי, אז הזבל כבר הורידו ואחיינית שלי קנתה לי כדורים, שתבוא ותשב איתי ותראה אותי תרתי משמע.

חשבתי שאם הפעם היא תעלם אני חותכת איתה את הקשר, זה כבר לא העזרה, ולא סדר העדיפויות ששם אותי במקום מבאס ולא ההערות הלא במקום ולא הגישה שמשתלחת בי כאילו מה אני מבקשת, זה כל האטיטיוד כולו שלא עושה לי טוב ולא מגיע לי.

(ואני מחפשת בנרות מנקה. בהזדמנות זו אם יש למישהו המלצה, אני באזור המרכז, אשמח אשמח)

[אחת_אחרת*]

אני רואה הרבה ביקורת בדברייך על סדר העדיפויות של האחות. כתבת שאין לה תרוצים לא לבוא כי העדיפה ללכת לחדר כושר ולבית קפה עם בתה, ולנוח, במקום לבקרך. את מביעה תרעומת על כך. ואני תוהה, כמו שתהו פה לפני, למה בעצם את מצפה שהיא תעזוב את הכל ותבוא אלייך? תוותר על יום החופש שלה ובכוח בלי רצון תבוא? כי רצון - לא נשמע שיש. יכול להיות שהנתק שתיארת בהודעותייך הקודמות,שייתכן ונפל על שנים שגם לה היה קשה ולא היה ממש על מי להסתמך, יכול להיות שהנתק והריחוק הזה הזה עשה את שלו והיא לא מרגישה כלפייך מחוייבות יותר. גם זה קורה. לא תמיד בני המשפחה מרגישים רגשות חבריים זה כלפי זה.

ופה השלב הבא: לצאת מהציפיות האלה. לגשת אל מי שבאמת אכפת להם, האם יש לך חברים טובים, קולגות בעבודה, שכנים ביחסים טובים? כמאמר הפתגם הידוע ״טוב שכן קרוב מאח רחוק״. ולבנות לך מערך תמיכה אישי פרטי שלא קשור למשפחה, זה יעזור לך גם לאחרי הלידה כשתמצאי עצמך לבד עם תינוק ועם קשיים אחרים שככל הנראה יגמדו את הקושי הנוכחי...

[פלוניתה*]

מהצד זה נשמע שאת מצפה להרבה יותר מידי.
יש דברים שרק בזוגיות יכולים לקבל מענה ועזרה.
יש דברים שלא ריאלי וגם לא פייר לדרוש ולצפות מאחים שיש להם חיים וקשיים משל עצמם.
ביחוד שטץאת היית הקטנה שלא עזרה ותמכה בגדולים במשברים שלהם ורק היית רגילה להיתמך ולהיות הקטנה.
נראה לי שאת תרגישי הרבה יותר חופשיה וטוב אם תשחררי את הציפיות ובאמת תגידי תודה על כל דבר קטן שניתן לך, כי באמת, למרות הכאב שבעניין, אף אחד לא חייב לך כלום. גם לא המשפחה שלך.
מבינה שאת בהריון בסיכון וקשה לך, אבל זו בחירה שלך להיות בהריון ועליך לקחת אחריות עליה. תאמיני לי שאחר כך כחד הורית יהיה לך הרבה יותר קשה מעכשיו, את לא מתארת לעצמך עד כמה. אז זו הזדמנות לתרגל התמודדות עם קושי ומציאת פתרונות יצירתיים, שלא נשענים רק על המשפחה שלך.
תחשבי שיש כאלה שאפילו מה שאת מקבלת מהמשפחה אין להם.
זה קשה אבל אפשרי ויבגר אותך.
מצטערת אם זה מכאיב לך, אבל זו האמת.

[פלוני_אלמונית*]

הי כותבת, אולי אוכל לעזור תמורת תשלום, תלוי איפה את גרה. אם מתאים צרי קשר במייל nogalo בוואלה קום

[כותבת*]

אני רואה הרבה ביקורת בדברייך על סדר העדיפויות של האחות. כתבת שאין לה תרוצים לא לבוא כי העדיפה ללכת לחדר כושר ולבית קפה עם בתה, ולנוח, במקום לבקרך.

לא כתבתי את זה. כתבתי את זה -
היא הלכה היום למכון כושר ואחכ לבית קפה עם בתה והיא נחה, אין היום תירוצים לא לבקר. באמת שלא בגלל עזרה, מעניין אם לא תדפוק פנצר. ואמי שלחה איתה אוכל עבורי.

כלומר - שביום חופש שהיא לא רצוצה ועייפה אם הבטיחה שתבוא אני מקווה שלא תבטל, לאור האכזבות מהשבועות האחרונים. למעשה אני מעדיפה שתגיע אלי כשהיא רגועה ונינוחה וממקום טוב אחרי יום חופש ולא בעצבים ובהשתלחויות כמו לפני שבוע כי זה מה שיוצר את האווירה הזו ולא היותר עזרה או פחות. זו אחותי, עם כל הכעס על מה שמוצדק, אני אוהבת אותה ואני לא רוצה שתיקרע, זה לא סותר.









ביחוד שטץאת היית הקטנה שלא עזרה ותמכה בגדולים במשברים שלהם ורק היית רגילה להיתמך ולהיות הקטנה.
מאיפה הסקת את זה?
זה לא נכון.
אחיותיי הגרושות היו אלו שנתמכו כל הזמן ולא אני.
אף אחד לא עזר לי בעשור האחרון בדבר. יש להם מספיק על הראש והמינימום זה לא לבקש. ומעצמי נתתי, בעיקר מול האחיינים כי זה הפוקוס בשלב מסוים. זה לא שלא הציעו אגב עזרה (בדיוק כמוני) אבל אני לא "נתמכת" ולא נעליים.

כי באמת, למרות הכאב שבעניין, אף אחד לא חייב לך כלום. גם לא המשפחה שלך.
אני מקווה בשבילך שאת לא באמת מאמינה במשפט הזה כי הוא מזעזע. לא במקרה שלי ספציפית אלא כתפיסת חיים, אם אתה חלק מקבוצה יש ערבות הדדית. איך היא מתבטאת וכמה זו כבר שאלה אחרת. אבוי לנו אם נחתור לחיות כזאבים בודדים, איש איש לגורלו, כשכל הושטת יד היא בונוס, זה מזכיר ג'ונגל ולא את המשמעות האמיתית של החיים שהיא אהבה. אהבה למדתי מתבטאת במעשים.

הי כותבת, אולי אוכל לעזור תמורת תשלום, תלוי איפה את גרה. אם מתאים צרי קשר במייל nogalo בוואלה קום
יכול להיות שכבר מצאתי אבל אם לא אני אצור איתך קשר, תודה.

בכל מקרה אני רגועה יותר עכשיו. החלטתי להתרחק ממנה. לא עושה לי טוב התגובות שלה, יותר מהנוכחות או אי הנוכחות ואם משהו לא עושה לי טוב אני מעדיפה להתרחק.

שבוע טוב ורק בשורות טובות, כל השאר שטויות במיץ. שאלו יהיו הבעיות שלי ושההיריון יהיה תקין. אמן.

[פלוניתית*]

שלום לך , לא קראתי את כל הנ"ל. במישור הפרקטי הסתכלתי בגוגל: זכויות שמירת הריון. אולי תרצי לראות האם משהו מהרשום שם רלוונטי עבורך?

[אמא_צעירה*]

בכל מקרה אני רגועה יותר עכשיו. החלטתי להתרחק ממנה. לא עושה לי טוב התגובות שלה, יותר מהנוכחות או אי הנוכחות ואם משהו לא עושה לי טוב אני מעדיפה להתרחק.
סליחה שלא הגבתי עד עכשיו, אני חוויתי שמירת הריון מלחיצה במייוחד אבל יחסית קצרה.
נגעת לי ללב, ואני חושבת שההחלטה הזו היא החלטה נבונה כרגע, כי מה שקורה - את מפזרת אנרגיות על אחרים במקום להתמקד בעצמך, בחיים שמתפתחים בך ובצרכי ההריון (קרי- שמירה).
וחבל..
חבל לי לראות איך את נקרעת מול אחותך בשעה שהיית צריכה לנוח...
כואב לי לראות שאחותך לי מצליחה להבין את המצב שלך כרגע וכמה הוא דורש ממך אנרגיות נפשיות (וגם כמובן פיזיות, על זה אני לא מדברת...)
מצד שני עצוב לי להגיד לך תסתדרי לבד, תתנתקי כרגע מהמשפחה שלך, בה השקעת כל כך הרבה...

ולגבי רשימת הצרכים שנכתבה כאן, זה רעיון מסיבה נוספת, אם תחשבי על מצב שאחיינית שלך למש, באה שוב, או כל אדם אחר שנחה עליו רוח כזו ובא, ברגע שיש לך רשימה, קל יותר להגיד מה את צריכה. גם לעזרה בתשלום. (נניח כביסות את יכולה לכבס, אבל לא להרים דברים מהרצפה ולא לשטוף כלים ולצאת לקניות, אז קדימה: ברשימת הצרכים תראה הכביסה רק בסופה. זו סתם דוגמא.)

הלאה, לגבי עזרה בזמני חרום, אם את גרה באזור המרכז, בבני ברק יש מרכז ענק של עזר מציון, הם מחזיקים מאגר גדול של אנשים שנוסעים בשעות כאלו ואחרות למקומות שונים ומשונים, עזרה לחד הוריות, כמו אוכל מבושל וכו.
תסבירי את המצב שלך, ותבקשי לעמוד איתם בקשר בזמנים כאלו. (ומי יודע, בטח יש עוד מה שהם יכולים לעזור לך...)
חשבתי גם על אגודת אפרת ואמ"א (השני של הידברות), אבל הם מיועדים לנשים שרוצות להפיל וצריכות תמיכה. את לשמחתנו לא שם.
אבל מי יודע, אולי הם כן יוכלו לעזור או להפנות למי שיכול לעזור...

עזר מציון: 03-6144444 (הבאתי את סניף ב"ב, כיוון שאת כותבת שאת מאזור המרכז. צרפתי קישור לגבי משפחות חד הוריות וכו)
http://www.ami.org.il/default.asp?[po]V DOC ID[/po]=1891

אפרת: 02-5454500
אמ"א: 1800-800-110, 052-955-1591

תנסי... בטוחה שלא תפסידי

יקירה,
שולחת לך המון אהבה מרחוק, וכח
ואל תשכחי את התינוק שלך שגדל בפנים.
תנסי לדבר איתו, לשיר לו. אני יודעת שאת לא שם, אבל תינוקות מושפעים ברחם ממה שקורה מסביב, וגם מלחץ ועצב... הוא מרגיש אותך... תני לו כבר מעכשיו, קצת, טיפונת.. הוא מחכה לך בלי יכולת כרגע להגיד לך את זה

ואני מבטיחה לך שזה ישתלם. תינוק הוא הדבר הכי מדהים שיש בעולם, ואל תתני לאף אחד לשכנע אותך אחרת.
הוא הדבר המדהים והמקודש ביותר.
את חושבת על כך שאת נותנת לו הכל? הוא חלק ממך! כרגע את מייצרת אותו!! נותנת לו את הכח לגדול!
אל תגידי שאת לא יכולה לעשות כלום, תגידי שאת מייצרת עולם חדש. תגידי לאחרים לא להפריע לך.

(כמובן במידה ואת לא אוהבת מה שכתבתי, תמחקי )
חיבוקים.

[כותבת*]

אל תגידי שאת לא יכולה לעשות כלום, תגידי שאת מייצרת עולם חדש. תגידי לאחרים לא להפריע לך.

תודה
גם על שאר המילים.
אני מוצאת את הדרך, ורק שיהיה הכל בסדר, אמן ואמן.

[טנא*]

אמן. שולחת לך כוחות וחיבוק גדול.

[כותבת*]

טנא תודה מתוקה
ו אמא צעירה שוב כיף לראות אותך.
היום אחיינית שלי הגיעה בתשלום, אחרי שהסכימה להצעתי. התייצבה בשמחה ובאנרגיות גבוהות, אכלנו אוכל טוב, עשתה סדר בבית, הורידה זבל, תלתה כביסה, התעסקה עם הכלים של בעלי החיים. שמחתי להכניס אותה לפינות בבית שתלמד לבד ולא אצטרך בהמשך להסביר לה. בדרך אליי - קנתה לי כמה דברים שביקשתי (הו סופרפארם עושים עלינו קופה אה?).
יש הקלה שיש מישהו שאפשר לבקש ובלי להרגיש לא נעים וכאלה ובאמת ביקשתי דברים ספציפיים בלי להרגיש רע מדי... הבית עוד זקוק לשטיפה הגונה, המטבח לצחצוח, הכל די מלוכלך. אבל יש סדר, ואין זבל בבית (יש!) יש עדיין המון מה לעשות ואת זה תעשה המנקה שתבוא בשני, אבל זה שאפשר לשהות בבית בצורה נורמלית מעט יותר ויש מישהי שזמינה זה מקל מאוד, וגם כיף שהכסף הולך אליה.
אני באמת אעשה רשימת צרכים כמו שהצעתן כי הנטייה היא לעשות את מה שרואים ולא בהכרח מה שצריך.

[כותבת*]

וקצת אוף טופיק,

יש למישהי ניסיון עם ברזל עדין של סולגאר וברזל נוזלי שנקרא ספאטון? אני אנמית עכשיו. אחרי שניסיתי כל מיני הגעתי לאלה שעוררו הכי פחות תופעות לוואי. השאלה אם הם יעילים?

דרך אגב אמא צעירה הקישור של החד הוריות לא נפתח. זה משהו שאמור להופיע באתר של עזר מציון?

[תפוח_אדמה*]

לקראת סוף ההריון האחרון גיליתי שאני מתקרבת לסף שמתחתיו אסור ללדת בבית. אז השתמשתי בברזל עדין ובפלורדיקס במקביל. ושתיתי תה סירפד. ולקחתי b12. עבד מצויין.

[טנא_מלא_כוכבים*]

הי,
מיילדת הבית שלי המליצה על ספאטון כברזל מצוין, שנספג היטב. לדבריה, אם אני זוכרת נכון, הטוב ביותר כרגע בשוק, מבין מה שהיא מכירה. אנחנו נוטלים אותו פה בבית. נטלתי (שתיתי ) גם בהריון, לא בעקביות. מצד שני, לא עשיתי בדיקות דם לאחרונה (לעצמי או לילדי) אז לא יודעת לספר אם הוא עוזר. נדמה לי שבהריון הוא סייע לי לאזן פריטין נמוך.
בהריון הקודם השתמשתי בפלורידקס.
(ומצטרפת גם להמלצות של תפוח אדמה, לקחת כמה דברים במקביל, ולהוסיף חליטת סרפד, B12 וויטמין סי).
שבת שלום ומנוחה טובה.

[שמנדובה*]

אני עם ברזל נמוך בהריון האחרון נעזרתי בשילוב של ברזל טבעי שנקרא hemaplex שהזמנתי מאייהרב, הם שולחים גם לארץ. ביחד עם הרבה שייקים ירוקים, חליטות סרפד, וחזרתי לאכול בשר אדום. פלורדיקס לא הזיז לי, וספאטון לא מצאתי בחו״ל שאני נמצאת בו.

[פלוני_אלמונית*]

ספאטון עובד מצוין בשבילי וגם לעוד חברה עזר

[מרת_פרת_משה*]

וחוץ מענייני הברזל, טוב לשמוע שאת מוצאת פתרונות שגם מועילים וגם מרגישים נוח (למשל עזרה בתשלום מהאחיינית)

[כותבת*]

תודה על העצות.
לגבי הסרפד קראתי הרבה עליו אבל גם קראתי משהו על קרישיות שהוא יוצר, לא היתה בעיה איתו בשימשו ממושך? והכוונה לשתות בחליטת תה נכון?

פלורידקס מכיל גם ויטמין סי ומיצי פירות וכל מה שמשולב עם ויטמין סי אני כמעט ולא מכניסה לפה בגלל צרבות ורקע עוד מוקדם של אולקוס וריפלוקס ודלקת קיבה.

אני לוקחת ברזל של סולגאר וספאטון ושמחה לשמוע שזה עוזר האחרון.

וחוץ מענייני הברזל, טוב לשמוע שאת מוצאת פתרונות שגם מועילים וגם מרגישים נוח (למשל עזרה בתשלום מהאחיינית)
תודה. זה נכון. והכינוי שלך העלה לי חיוך

איזה משפט חמוד הופיע פה "זה לא נגדך, זה בעדי" אני אשתמש בו הרבה בקרוב.

[אמא_צעירה*]

דרך אגב אמא צעירה הקישור של החד הוריות לא נפתח. זה משהו שאמור להופיע באתר של עזר מציון?
כן, מצאתי את זה באתר שלהם. ייתכן שפספסתי איזו אות או משהו..
את יכולה פשוט לפנות אליהן טלפונית.

לגבי ברזל, אחותי הייתה עם ברזל על גבול העירוי... נמוך פחד... בתחילת הריון. היא לקחה תקופה ולא עזר לה מספיק, עד שהיא הוסיפה B12. למה? כובע. עזר מדהים.
ואלי מישהי תדע להסביר את הקשר, אבל הייתה עוד אחת במשפחה שעזר לה המון, דווקא בשילוב הזה.
ואין על ספאטון. לקחנו אותו כל ההריוניות כל אחת בזמנה, ואני הגעתי אליו כי לא הייתי מסוגלת לראות כבר כדורים

וחוץ מענייני הברזל, טוב לשמוע שאת מוצאת פתרונות שגם מועילים וגם מרגישים נוח (למשל עזרה בתשלום מהאחיינית)
מסכימה איתך, פרת...
מכאן רק תמשיכי להמריא....!

[כותבת*]

איזה קטע, בדיוק קניתי B 12 כי קראתי על ירידה תלולה שלו במקביל לברזל.
כל הקבוצה הזו של חומצה פולית, ויטמיני B וברזל עובדים בסינרגיה ולעיתים ממסכים ירידה אחד של השני. אז זה הגיוני (לעניין בקשתך להסבר ).

ואף רופא לא מדבר על זה. נקווה שיעזור.
הספאטון - לקחתן אותו עם מיץ תפוזים על קיבה ריקה? אני לא יכולה לקחת ככה בגלל הרקע של האולקוס, ואני תוהה אם זה יעיל גם ככה עם מים?

אני נורא נורא עצבנית, ולא תמיד מצליחה לשחרר. בעיקר על אחותי, כנראה שחטפתי סוג של שוק ממנה. כי זה לא רגיל. חודש עבר מאז שהיא יודעת ושום כלום. אני כבר יותר מסתדרת, היתה מנקה אתמול, האחיינית שתהיה זמינה בתשלום (אני מקווה), אבל העלבון. וגם ההבנה שעזרה לא תהיה לי גם בעתיד. וגם זה שאי אפשר לברוח מזה. פעם אמרה פסיכולוגית אחת (נדמה לי רזיאל ז'קונט, שאני מאוד אוהבת אותה, פחות את הרעש ברדיו ואת הדרמות שהיא אוהבת לפזר לכל עבר, אבל מי שקרא את הספרים שפירסמה לפני שני עשורים יגלה פנינים חכמות ונדירות על הנפש שלנו). אז נדמה לי שהיא אמרה שלפעמים קשר מנותק או מרוחק תובע יותר אנרגיות מקשר קיים בצורה מנומסת וסבירה.
אבל אי אפשר עכשיו להיות מנומסים כשיש לך אחות סטייל מירי רגב, היא לא שותקת. לא רק איתי, בכלל. גם אם מחר היא תרצה הכי לעזור בעולם או סתם לבוא ליצר אוויר הטובה ברור ליש היא תזרוק כמה הערות לא במקום. היא כזו מתלהמת.

אי אפשר לברוח מזה, זו לא חברה שאת מנתקת מהחיים.
אתמול כתבתי לה מייל בגלל שמסתבר שלא קיבלה את הסמס שלי בעניין שבו אני אומרת לה שחאלאס בלי טובות, לא צריך. היא אמרה לאמי שהיא לא מבינה למה, שהיא רצתה לעזור. כן חצי שעה שרצתה לקפוץ אליי כשאני מרותקת למיטה אחרי שלושה שבועות של בכי, ומהר כי היא ממהרת לסרט. וזה אחרי שבכל שיחה אבל בכל שיחה שניהלנו ולא היו הרבה היא לא רצתה לעזור והבהירה את זה בכל דרך, ועל הדרך העבירה ביקורת.

אני חייבת להבין שהיא לא מי שהיתה, לא כבן אדם בלי קר לעזרה כן או לא, וזה לא רק מולי, ולא משנה מה הסיבות, היא נהייתה קשה, מחושבנת, חסרת אמפטיה, ודלת כוחות ורצון לעזור. היא הפכה מאוד ילדותית והיא משתלחת בכולם. זו אל סביבה טובה עבורי ובאמת שטכנית אני אל רואה איך היא עוזרת באמת וגם אם כן הפעם ב... לא שווה שום דבר מהנארגיה הזו.
אני חושבת שההתעקשות שלי לקבל ממנה סימני חיים זה יותר ברמה הנפשית, היא באמת תפקדה על תקן אמא עם פער של 12 שנים בינינו, כל הילדות הנעורים ובצבא היא ליוותה אותי והיתה מהממת. היא היתה הבן אדם שהתקשרתי אליו מהטירונות בשיחה האחת שנתנו והיא זו שלקחה אותי לבדיקות (אמי הנפלאה כמובן תמיד תמכה והיתה שם עבורי אבל אחותי היתה סוג של גיבוי, ועוד גירסה צעירה ומגניבה כזו ששולחת את החבילה הכי מדליקה לטירונות וכאלה).

אז זו לאאחות רגילה עבורי. ומשום מה בהריון אחרי שני עשורים לדעתי שכבר לא נעזרתי בה מעולם, ציפיתי לקבל את החמימות הזו, המינימלית, בוודאי אחרי הריב עם האחות השנייה.

זה כמו לקבל סטירת לחי מאמא, זה משהו אחר לגמרי.

וזהו. אני צריכה להבין את זה לא רק בראש אלא בנשמה בשביל לא להיפגע ולהמשיך הלאה. כמות העצבים שביזבזתי עליה בחודש האחרון בלתי נסבלת. רק מזה אי אפשר לסלוח. אבל חאלאס, אמרתי כבר לאמא שלי שאני לא רוצה לשמוע עליה וממנה שום דבר.
רק רוצה להפסיק להיות עצבנית מזה, זה לא שווה את זה. היא לא משענת חסרה כי ברור שהיא לא מסוגלת גם אם תרצה אז אובייקטיבית אין למה לצפות. רגשית זה סיפור אחר.

ומה שכן, אם כבר מדברים על אמא, אני מאחלת לכל הריונית להתקרב ככה לאמא שלה כמו שאני. זה כנראה לא היה מתאפשר אם היה לי בן זוג. כמו שאמי אמרה, היא בקושי היתה מעורבת בהריונות של אחיותיי שגרו רחוק והיו צעירות והיו להן בני זוג כאלה שעושים הכל עבורך וכאלה. איתי זה אחרת וזה מאוד מרגש.

[יערה*]

רוצה לשתף אותך במשהו בגלל מה שכתבת עכשיו.
יש לי חברה בת 60 שהיא האחות הגדולה מבין שמונה אחים ואחיות. היא סיפרה לי שהיא גידלה את כולם והיתה ממש אמא אבל שאף אחד לא שאל אותה אם היא רוצה להיות אמא ולגדל את האחים והאחיות שלה. פשוט היה ברור שאם יש כל כך הרבה ילדים והיא הבכורה אז היא צריכה להתגייס.
ורק בגיל 40 בערך היא קמה בוקר אחד וממש התחשק לה לצרוח שנמאס לה. והיא הרגישה שנשרפה לה הילדות ונשרפו לה הנעורים בלטפל באנשים אחרים שיש להם הורים שלא לקחו עליהם אחריות מלאה.
היא היתה בתוך תסכול עמוק מאוד בגלל זה והיתה עסוקה הרבה זמן במחשבות על מה שנגזל ממנה ומה שהיא היתה יכולה להיות לולא החיים התנהלו ככה.
עברו עליה ימים קשים מאוד בתוך ההבנה הזו. והבחירה שלה היתה שיותר אף אחד לא יכפה עליה לתת משהו שהיא לא רוצה לתת. והיא משכה ידיה מהרבה דברים שהיא עשתה למען ובשביל והתחילה לתת מעט מאוד ורק אם בא לה באמת באמת. ורווח לה מאוד וחייה השתנו.
אני לא יודעת אם זה הסיפור של אחותך או לא, או שאם כן איפה היא נמצאת על הציר הזה של התובנות האלה.
אבל זה משהו לחשוב עליו אם מרגישים אכזבה נורא גדולה בהקשרים כאלה.
אני מקווה שהשיתוף הזה בסדר לך.
תרגישי טוב ותמשיכי לחפש ומצוא דרכים לעזור לעצמך. כל מה שתקבלי מעבר לזה יהיה משמח מאוד, אני בטוחה, ובמצב כזה אין גבול לעזרה שאפשר לקבל.

[כותבת*]

יערה כתבת דברים מעניינים.
זה גרם לי לחשוב.


אחותי לא שימשה אמא של כולנו, י וגם לא ברמה אינטנסיבית כמו שאת מתארת, היא היתה דואגת מדי פעם לפנק אותי ובפעמים בודדות לעשות משהו מעבר. כשאני טיפה גדלתי היא כבר יצאה מהבית ודי מהר התחתנה כך שלא מדובר על מישהי שממש גידלה אותי.
י אני הייתי הקטנה בפער משמעותי ושאר האחים - בגילה בערך, הם היו חבורה שתמכה אחד בשני והיא נעזרה בהם לא מעט כך שלא חושבת שהיה עול על כתפיה שגרם לתסכול.
אחותי גם לא פיספסה שום דבר מהבגרות והקריירה שלה. היתה לה קריירה מפוארת בתחום היחצנות, היא פרחה בשנות העשרים שלה, חיה חי זוהר, עד שנישאה ומבחירה נשארה בבית עשור.
כשנישאה היא חיה כמו נסיכה, מנקה שלוש פעמים בשבוע, מטפלת כל ערב 4 שעות, בנוסף לגנים פרטיים, בילויים, המטבח הכי חדיש, בתים גדולים, חוגים, טיולים, בן זוג שעשה כל ה שביקשה. כל יום הולדת היתה חגיגת ענק. היא גם נתנה מעצמה אז, לא לי לא היה צורך, דווקא זו היתה הנקודה שאני נתתי מעצמי כשבנותיה היו קטנות כל כך. היא לא זוכרת לדעתי אחרי כמה התבטאויות שלה, כי היתה מוקפת עזרה אבל לא היה שבוע שלא הייתי בביתה במשך שנים ולא היתה מחלת ילדות שלא טיפלתי בבנותיה, לא היה ארוע שהרימה שלא עזרתי בהפקתו מהתחלה ועד הסוף, לא היה נופש שנסעו שלא טיפלתי בילדות, שלא לדבר על המון מתנות ופינוקים לקטנות כדודה, זה לא קשור אבל זה כן מעיד על מעורבות גדולה. וזה שנים על גבי שנים לא שנה שנתיים.
בזמן הזה היא לא הצטרכה לתת לי דבר וטוב שכך. היא בנתה משפחה, אני הייתי סטודנטית, רווקה בעיר הגדולה הכל היה בסדר.
אני אל נעזרתי בה אבל היא תמיד תמיד היתה בעמדת נתינה לכולם, תמיד חילק המהשפע גם בחומר וגם בזמן, היא טיפלה באחיינים האחרים שלי מאחיי האחרים, תמיד בחיוך ושמחה. היא באמת אדם שבבסיס שלו יודע לתת ולקבל. דווקא בשנים האל הועד היום אני לא הצטרכתי שום דבר מנה, רק נהניתי מהמשפחות החדשות וחייתי את חיי כבחורה צעירה.

היא באמת חיה כמו נסיכה ואני לא חושבת שמשהו בחיים שלה עד החעשר השנים האחרונות היה עצוב או מתסכל ברמות שאת מתארת את החברה בת ה-60. להוציא כמובן קשיים אחרים שמוכרים לכולם כמו עם הבן זוג וכאלה.

יחד עם זה, אחותי, סמכי עליה שהיא מפונקת במובן הטוב של המילה. היא יודעת לפרגן לעצמה את מנעמי החיים בכל מצב.

אבל מה שאת כותבת כן נכון במובן אחר. היא אחרת, היא קוראת תיגר על מה שהיתה פעם. בדיוק כמו בת ה-60 והיא הלכה לצד השני. לא כי נמאס לה מה שתיארת- אלא כי מחיים של נסיכה עם הרבה כסף והבטחה גדולה היא היום עובדת קשת יום כמורה עם גרוש טמבל, ולא פשוט.
מצד שני ל אמכירה בת 40-50 שהחיים שלה פשוטים, לא נשואה פלוס שלוש, לא יחידנית פלוס אחד, לא גרושה פלוס שתיים. לא זו עם הילד החולה ולא ההיא עם החמות והגיסות והבוס שממרר לה את החיים, לא אלה שנעזרים בהורים וההורים ממררים להם את החיים ולא אלה שקורסים תחת נטל המשכנתא או השכירות, לא אלה שנאבקים במחלות קשות שלהם או של בני משפחה, או מנסים להרות עשור או נכנסים לחובות ענק בגלל מיליון סיבות חלקן לא באשמתם.
אחותי לדעתי חטפה שוק מזה שנאלצה לעמוד על הרגליים בגיל 40 אחרי גירושין מנישואים שגם ככה היו גרועים אבל היה בהם נוח עד שלב מסויים שבו גם נשארה עם חובות וגם בלי בן זוג. ומאז היא לא מתעוררת ממנו. זו באמת טלטל הוזה באמת קשה, אין לה כסף בלי בן זוג וכל עול הגידול עליה, זה קושי רציני ומתמשך, אני ממש ל אחושבת לרגע שיש מקום שבו אפשר להקל בזה ראש. לכן מי ביקש ממנה משהו בעשור הזה.. ובעשור שלפניו גם לא.
אבל כיום
היא בת 50.
עד פה האמפטיה וההבנה. ואני בהריון, ראשון, משמח, אהובה, מורכב, שהפך לי את החיים, ואני בשמירה הדוקה ומבקרת רופאים כל כמה ימים.
זה לא הזמן להתעסק בשכאלה.

ומפה כבר נמאס לי להתעסק בה. כיום בשורה התחתונה היא אחותי, אני אוהבת אותה, אני מעריכה בה הרבה דברים, ואחרים פחות, היא נהייתה לא תקשורתית, לא אמפטית, מחושבנת ובעלת אפס רצון בעיקר לתת מעצמה, לפחות לי. זה כבד עליה, זה לא בא לה טוב, ואין לה שמץ של אמפטיה, או רצון לעזור באמת בבית(היא כן תיתן עצות להזמין חברת ניקיון למשל), היא זורקת משפטים שכשאתה במצוקה אתה לא צריך לשמוע, כמו " לא לבקש כלום במשפחה הזו שלכולם קשה".כשהיא מבקשת כל הזמן. זה לא נסלח, זה לא מגיע לי ויש קווים אדומים ונמאס.


כאילו שאני מנסה וגם הכותבות כאן להראות לי את הצד שלה, אני רואה את הצד שלה, אני לא אטומה. ולא ביקשתי סעד.
כן תמיכה, עזרה פרקטית אחת ל... שבועיים?! אבל אמיתית! כזו שאת אומרת אני צריכה כך וכך ומגיבים באמפטיה, אם אפשר עושים אם לא מנסים למצוא פתרון יחד, לא אומרים לך לא לבקש.
זה בסיסי.
לא משנה מה הסיבה אני לא רוצה אותה מעורבת יותר בחיי. לא יודעת איך פרקטית זה הולך לקרות כי כל הזמן זה אירועים וארוחות שישי וכאלה, וגם הבנות שלה בקשר מעולה איתי אבל כרגע לא רוצה לבזבז עליה דקה מיותרת אחת. וזו ההתמודדות שלי כרגע, להרפות ממנה ומהדבר הזה כי זה לא שווה את זה.

אם אלו הצרות שיש לי אז שיהיו מצידי מפה ועד חמש שנים ובלבד שההריון יהיה תקין ובריא ושלם והלידה תתרחש במועדה ותסתיים בידיים מלאות בבריאות ואהבה. אמן ובאמת שכל השאר לא חשוב, לא חשוב בכלל. כל החיים אנחנו נפגעים ומשפחה זה המקום הכי פגיע, אז ביג דיל, אחותי מאכסבת. למה קשה לי להשתחרר מזה. רק שדווקא מהראייה של ההריון אני כבר לא רוצה להתעצבן עוד פעם אחת ממנה! ולא מהמשפחה הדפוקה הזו. זה יותר מדי זמן וסטרס שכואב לי הלב שהחיים שאני מגדלת בתוכי צריכים לספוג.

וזה האתגר שלי כרגע. פשוט למחוק את זה מהפרק.

איך עושים את זה, לא ברור.

[כותבת*]

החלטתי שכל שעה עגולה אני שמה מוזיקה טובה ושרה ולא מעניין אותי אף אחד. ואם עוד פעם מישהו ידבר איתי עליה, כלומר אני עם עצמי... ואם אני נכנסת למחשבות עליה, על דברים שליליים, לא רק עליה, בכלל, חאלאסססס על מה שכן ומה שלא, סטופ.
זה לגמרי באחריותי, אז אני קמה עושה סיבוב פיזית, שמה שיר ושרה.

זהו, אני באמת שמחה בהריון הזה, גאה בו עד דמעות, שמחה אמיתית.
זה שיעור מצוין בלהגן עליי ועל החיים האלה מפני אחרים. גם נפשית. בעיקר.

שירים מומלצים? הולכת ליצור פלייליסט! יאללה בכיף שלנו )))

[שמנדובה*]

ההודעה האחרונה שלך מאוד שימחה אותי והעלתה חיוך על פני. בעיקר כי היא מתרכזת בך, באיך שאת יכולה לשנות בחייך משהו שמקשה עלייך. וזה אחד הדברים החשובים לזכור: איננו יכולות לשנות את הזולת. רק את עצמנו ביחס לזולת. ורק כך נגדל.

[פלוני_אלמונית*]

מה שלומך?
ילדת מן הסתם?