על תהליך הסליחה

אנונימי

_{דיון שהועבר מ{{}}דף הבית האישי של משה אלבאום}

ראו גם: מדור אינטיליגנציות |תהליך הסליחה לאח | קמיצה נמוכה ופחדים

משה. שאלה חשובה מאוד עבורי.
אחרי שסולחים להורים
ונפגשים איתם
והם חוזרים על המעשים שעליהם כל כך השתדלנו לסלוח
איך עושים שלא הכל יחזור? או שיהיה פיצוץ גדול?

במידה וסולחים, אין קושי כלשהו לפגוש את ההורים. במידה וסלחנו להם ולמדנו לקבל אותם כפי שהם ולאהוב אותם על כל הטוב והרע שבהם, הרי שאין קושי להסתכל על מעשיהם ולקבלם.
אלון, האם אתה מבצע את הטכניקה על בוריה? לא ניתן לסלוח רק בגלל שרוצים אלה לאחר תרגול ממוקד ורצוני בכל רמות האינטליגנציה.
בהצלחה.

תודה. כנראה שאפנה בקרוב ל בטי. עליה המלצת. תודה.

שליחה על ידי אור* » 18 יולי 2005, 12:25

שלום משה.בענין הסליחות, אני כבר מזמן סלחתי להורי כי הבנת שהם רצו בטובתי גם לי בתור הורה כיום אני יודעת שלפעמים אני עושה טעויות עם ילדיי אולם אני משוחחת איתם הרבה ומסבירה להם במקום שאני מרגישה שעשיתי טעות אני מקווה שילדיי יגדלו עם מינימום של כעסים עלי ואני מקווה שהם ידברו על זה ויסבירו לי את אשר הם חשים כאשר הם מרגישים שנגרם להם עוול כמובן לפי השקפתם. אני יודעת שברוב המקרים ילדים נוטים להאשים הורים, אולם האם הורי יסלחו לי על מה שעוללתי להם? כאן נמצא הקושי שלי אף על פי שהיום אני מדברת עם הורי ואנחנו מסתכלים אחורה וצוחקים על התקופות. אני בפיתחה של השנה השניה ואני מרגישה שאין לי חשק וקשה לי עם הסליחות האם זה הכרחי? ואם כן למה?

ל אור
עצם השאלה, מראה על כך שלא כל כך סלחת. למה זה עדיין מפריע לך או מפחיד?

במידה ואת סטודנטית, הרי שחוות דעתי אינה חשובה אלה חוות דעתו של המורה.

שליחה על ידי אור* » 19 יולי 2005, 09:15

שמחה שמצאתי שלום לך. נראה לי שהסברתי את עצמי לא נכון, אני מרגישה ויודעת כי סלחתי להורי, אבי הוא זה שהדריך אותי בחיי ובזכותו הפכתי כיום למה שאני. ישנם דברים שאני חולקת עליו אך אנחנו מקיימים שיחות ומדברים על הכל , אבי מקובע בדעותיו וקשה לו להסכים כי הוא חושב שתמיד הוא צודק רק אחרי חשיבה הוא מתנצל ואומר שיתכן שטעה וזה נהדר שבגילו המופלג הוא מתנצל , אני דומה לו מאוד ולכן אני לומדת על מנת לשנות דפוסים אלו בי .אני עדיין בתהליך למידה אולם אני לא סולחת לעצמי על דברים מסוימים בילדותי וכאן הוא הקושי שלי, אני מקווה שאצליח לסלוח לעצמי ורק אז דרכי תהיה קלה יותר. האם הכעסים שיש לי הם אלה הנובעים מכך שעדיין לא באמת סלחתי לאבי??

אור
ברגע שתיכנסי לתהליך הסליחה לעצמך, תוכלי למצא אוצרות שלמים של נושאים לסליחה. כידאי מאוד להשקיע בכך.

שליחה על ידי אור* » 19 יולי 2005, 19:19

אשקיע ואשקיע תודה לך משה}

משה שלום, קראתי בדף טראומת ילדות דברים שכתבת בקשר לסליחה לאמא, רציתי לשאול, יש לי המון משקעים מאמא שלי. בתקופה האחרונה אני מבינה את המצב שגרם לה להתנהג כך [לא להיות זמינה אליי נפשית ופיזית] רציתי לדעת אם הבנה = סליחה? או שאני צריכה עוד עבודה עצמית?

ל אמא לשלשה
תודה על השאלה, הבנה אינה קשורה לסליחה בכלל. תהליך הסליחה הוא תהליך העומד בפני עצמו. הוא תהליך מכיוון שלסלוח לאם יכול לקחת חודשים של עבודה יומיומית. במהלך העבודה עולים כל הקשיים והזיכרונות שאיננו מוכנים לסלוח עליהם בשום אופן. תוך כדי קיום תהליך הסליחה, מתבצעת עבודה על הזיכרונות הללו. הסליחה חלה בסופו של דבר בצורה שיטתית ומדויקת.

משה, תודה על התשובה.
כנראה שאני צריכה עוד עבודה עצמית.

שליחה על ידי טליה* » 05 מאי 2006, 03:47

ספור אישי-ואמיתי
בהיותי בת 15 ,נפטרה אימי ממחלה קשה.הארוע היה קשה ביותר וטראומטי.גם בשל אובדנה הפתאומי.שלגבי היה שוק נוראי.(מנעו ממני כל העת מידע על מחלתה ומצבה)ולא איפשרו לי להיפרד ממנה. שאלות רבות ובלתי פתורות ליוו אותי במשך שנים.חייתי בהרגשת כעס רב.
מידי פעם היא היתה מופיעה בחלומותי.מייעצת לי בנושאים שונים.בלבטים.מתריעה "מסכנות".ופותרת לי שאלות בנושאים שהתקשתי בהם.הרגשתי צורך לגרש אותה מחלומותי ומחיי.
לאחר כל חלום,התעוררתי עם כאב גרון עז.או דלקת עיניים.
עייפה מאוד וחסרת אנרגיה.
.מעולם לא קישרתי בין החלומות שלוו בכעס רב,לבין המחלות בהן חליתי.
עד ש.......כעבור שנים,עמדה ביתי הבכורה להינשא.השמחה וההתרגשות היתה רבה.כשבוע לפני מועד החתונה , הופיע אימי שוב בחלום עם מסר.כי היא מתכוננת להיות נוכחת בחתונה.חשתי כעס בעוצמה רבה.ומתוך החלום אסרתי עליה להגיע לארוע.(מה לעשות ,זה מה שהרגיש הלא מודע)
תןך כדי שינה חשתי לפתע כי עיני בוערות וכל איזור בית החזה שרף.חשבתי לתומי שתחושה זו היא חלק מהחלום.עד מהרה הפך החלום למציאות.תחושת הכאב העז גרמה לי להתעורר מיד.המראה שניגלה לעיני היה מזעזע.ניראתי כמו ישבן של בבון.עיניים כמעט עצומות ונפוחות.בית החזה ניראה,ככביה.הערתי את בעלי בפניקה.נסענו מיד לבית חולים.שם קבעו הרופאים,כי,לקיתי באלרגיה קשה מאוד.(לא נימצאה סיבה הגיונית למקרה.)הם החליטו שעלי לקבל זריקות קורטיזון.בתקווה שתוך שבועיים האלרגיה תחלוף.הייתי בשוק.איך אוכל להופיע לחתונה במצב זה?????
היה זה בחודש דצמבר.השעה היתה 12 בלילה.שבוע לפני מועדהחתונה.לפתע צעקתי מתוך בכי:א-מ-א-לה תעזרי לי.

תןך כדי צעקה הרגשתי כאילו מישהו דוחף אותי בגבי כמו טיל. עם תמרור:לכוון בית הקברות. חשתי דחף בלתי נישלט.
משכתי את זרועו של בעלי ואמרתי לו:הולכים לבית הקברות.הוא והרופאים היביטו בי כמו ברוח רפאים.ניסו לשכנע אותי לקבל את הזריקה וכדור הרגעה.אני סרבתי כמובן.
אי אפשר היה לעצור אותי.פשוט טסתי.
הגעתי לבית הקברות בחשיכה ובקור העז ששרר. גשם זלעפות הרטיב אותי עד לשד עצמותי.אך אני,חשתי חום נעים בגופי(אנרגיה)למרות שאינני נימנית עם הגיבורות הגדולות ,
לא חשתי בפחד כלשהוא.ניגשתי אל קיברה.תוך דקות אחדות חשתי בנוכחותה.פרקתי מעצמי את הכעס.ביקשתי ממנה סליחה ומחלתי לה . "הזמנתי אותה לחתונה ולכל ביקור"מזדמן,עמדתי במקום כשעתיים .עד שהרגשתי תחושת הקלה עצומה וניקיון פנימי.
חזרתי הביתה מהטיול הלילי.נירדמתי במהירות תוך שינה עריבה.
קמתי בבוקר עם תחושה טובה ומראה משופר מאוד.
כעבור יומיים נעלמו כל המפגעים.לחתונה הופעתי בתחושה של התרוממות רוח ,שמחה ,מאושרת.וזוהרת.........

טליה
תודה על השיתוף, סיפור מאלף. עד כמה תת ההכרה שלנו יכולה לשמש תפקיד מרכזי במצבנו

שליחה על ידי פזית* » 22 מאי 2006, 00:56

משה,
מתי אתה יודע שהשלמת תהליך סליחה? הרי זה נראה אינסופי. זה הרי לא מפסיק לעלות בזיכרון, השינוי שאני חשה הוא ברגש שעולה והחופש שאני מרגישה מהזיכרון...ללא הרגשות הכואבים ומצמצמים שהיו עולים פעם..

פזית
בנושא תהליך הסליחה נראה שהיום בשיעור עניתי על כך בהסבר של מחזוריות התהליך הרגשי. (התנועה אל הרגש)

שליחה על ידי פזית* » 23 מאי 2006, 10:19

אכן, תודה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3309250,00.html
כתבה ב YNET על הסליחה על פי שיטת אלבאום . מומלץ להגיע לתגובות...גמר חתימה טובה

תודה פלוני באמת חשוב לעסוק בסליחה בתקופה קשה זו.
אשמח לתגובות רבות של אלו שעברו את התהליך, ומה זה נתן להם. חשוב שידעו ולא סתם שירדו עלינו מבורות.

צניעות ופירגון
קראתי את הכתבה שהתפרסמה לגבי הסליחה . ואני רוצה לדבר כאן על צניעות ופירגון שאלה דברים שעוזרים לבן אדם להיות יותר טוב ,ואני מתכוון טוב בכל הרבדים ולא רק במילים .
הכתבה הייתה של ורדה בלום ..... והיא כתבה מאוד מאוד יפה ,רהוט ,מקצועי ..... בקיצור נעים לקריאה ומאוד מאוד מפרגן לשיטה .
אז למה צריך להכנס לשם ולא לפרגן לכותבת ולשבח ולהלל אותה ?
ועוד יותר מזה ..... למה להסביר עוד על דברייה שהיו מאוד , ובאמת מאוד מובנים .
כל כך חסר כאן,ובכל מקום אחר צניעות ופירגון .......
הרי משה שהוריד את לוחות הברית ,נתן אותם לעם ..... והעם המשיך בדרכו ,ומשה הביט מההר ולא נכנס לארץ המובטחת ,אז אולי לא כדאי לכל מקום להכנס ,ואם ..... נכנסת צניעות ופירגון .(לא מזיק לאיש ,ואיזה חכם סיני אמר לי ... שזה גם מועיל )
וז כדברי המאמר ,"אני סולח " .
הרבה דברי הלל אפשר להגיד על השיטה ,ואני מצטרף לכל השבח וההלל , אבל האנשים שמטפלים עושים את השיטה או הורסים את השיטה .
ובסוף אני רוצה לאחל לכולם ,קצת יותר אהבה לאנשים ולא לחומר או מקום ותזכרו ..... כמו ששרי אריסון אמרה אבל לא בטוח התכוונה ובטח ובטח לא מייסמת "השלום מתחיל מבפנים "
אני רוצה לסיים בפירגון לוורדה בלום הזו ... שאמרה את דברייה וחיברה יפה בין קודש לחול - עלי והצליחי בסולם הדרגות העם איתך

דנידין
תודה על ההארה, אתה צודק בהחלט. ההוספות היו מתוך כוונה טובה ועל מנת להאיר עוד קצת את הנושא הכל כך בעייתי הזה.

לורדה בלום, תודה על כתיבת הכתבה, היא חשובה ומוסיפה לכל מי שקורה.

שלום ושנה טובה, באמת אחלה כתבה,אצלי התהליך היה פחות ורוד,כנראה רמת הכעסים היתה גדולה,ואפילו לפעמים אני מרגישה איך העצבים מגיעים,אך בזכות המודעות החיצונית והפנימית שרכשתי במשך 5 שנים,יש לי אפשרות בחירה. ואני בוחרת לסלוח,בוחרת באהבה,זרימה, ונותנת לקצב היקום, מקום של כבוד. לא יודעת למה רשמתי זאת,בכלל התכונתי לשאול לגבי כמה פרמטרים של כף היד... נו,טוב

ל דנידין אמנם אתה רואה ואינו ניראה, וחושב שאתה רואה הכל וגם מבין הכל, אך לאחר שקראתי את תגובתך בYnet אני מצרף כאן את מה שכתבתי לך שם. (מתנצל שלא קראתי את תגובתך לפני כן)

נכון שהנושא של הסליחה קיים מזה עידן ועידנים בכל העולם. נכון שנושא הסליחה מקבל דגש מיוחד ביהדות. נכון שנושא הסליחה מטופל באקדמיה במקומות שונים בעולם.
כל זאת אינו מוריד במאומה את הגישה המיוחדת לנושא הסליחה אותו פתחתי, המופעל בדרך מאוד שונה מכל מה שאני יודע עליו בגישות האחרות. לפני שאתה קובע עמדה, מומלץ לנסות ולהיחשף לעומק של התהליך הזה, או לרציונאל של הגישות האחרות שלא היו משאירים אותך כותב דברים חסרי טעם בנושא הסליחה.
את תהליך הסליחה שפתחתי, פתחתי כי מצאתי שנושא הסליחה הינו עמוק בהרבה ממה שמבצעים בדרכים השונות הקיימות. זהו תהליך העומד בפני עצמו המוחדר לתוך תהליכי עבודה גופניים, וביחד מפיקים עוצמת סליחה ניקיון פנימי ועומק שלא מושגים בדרך אחרת.
אמנם ורדה היא הכותבת, תודה וכל הכבוד לך על החשיפה של הנושא (למרות שהחשיפה הינה הסבר חלקי בלבד) אך הנושא רחב ועמוק ממה שנכתב. כאן הוגשה חשיפה ראשונית לתהליך שבעבודתם של מטפלי אלבאום קוראים לו "תהליך הסליחה". תהליך כי הוא תהליך המופעל באופן מגמתי ומודרך, ולוקח זמן די ארוך על מנת לנקות איתו ודרכו את הנושאים העמוקים עליהם צריך לסלוח. למרות זאת, הוא לוקח פחות זמן מכל דרך אחרת אליה נחשפתי.
העובדה שאתה כותב שאינך סולח, אתה בעצם אומר "אני אוהב רוצה ומוכן להמשיך לפגוע בעצמי" אינך מבין את המשמעות, אך תמיד תעמוד לך האפשרות ללמוד את הנושא על מנת לשפר את איכות חייך.

בדף הקודם שלי משה אלבאום ישנו דיון רחב בנושא הסליחה, אתה מוזמן להשלים ידע. בכל אופן במידה ואתה מעוניין גם להעמיק, אשמח לעזור לך במידה ותשלח אימייל.

דנידין,
יחסית לדנידין, נראה שאתה מאד משתדל להיות נראה...עדיין לא בטוחה אם אתה גם רואה.
קראתי את תגובתך ב-ynet, בניגוד למשה - אני דווקא סבורה שאתה מאד מבין על מה אתה מדבר, אבל למה כל כך הרבה ארסססס?? וכעסססס?
מה זה משנה לעזזל מי המציא ראשון את הסליחה?
תהליך סליחה בשיטת אלבאום (ולדעתי אתה ממש יודע את זה...) - הוא טכניקה ענקית שחופרת למעמקי הנפש והנשמה. הסליחה היא רק התוצר של הבירור המעמיק שכל אחד עושה עם עצמו ביחס ל...מי שהוא מחליט שרוצה לסלוח...כולל לעצמו.
אני באופן אישי - כל כמה זמן מוצאת את עצמי סולחת, או מנסה לסלוח - ממקום אחר, ממרחק אחר, מזמן אחר.
זהו כלי, שכדאי שיהיה זמין לכל אדם, כדי לנשום טוב יותר.
וזכותו של כל אחד לדחוף את עצמו לכל מקום שיתחשק לו - לפחות כמו זכותך.

ולא, אתה ממש לא חייב לסלוח - זו לא חובה, זו זכות !
<החלונית מזכירה לי ש"השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש" - נו, טוב, קבל

דנידין יקר>

תמר שלום
כעס , ארס ?
אחד הדברים שמכעיסים אותי זה חוסר הפירגון ועל זה התעצבנתי . ישבה בחורה וכתבה מאמר באמת נחמד ,ואפילו תורם לשיטה , למשה ,לתדמית וכו ....
מה שהיה חסר לי ,זה פירגון לבחורה ......
אין לי ויכוח ואת יודעת ואני יודע שהתהליך של הסליחה חשוב , מועיל , תורם ומה לא .......
מה שניסיתי להגיד ואני אנסה שוב ממקום מאוד אמפתי ולא כועס להסביר .....
1) לא תמיד חייבים לסלוח , לפעמים ישנם מצבים בהם האנרגיה שדרושה לתהליך הסליחה היא גדולה ולבן אדם אין את הכוחות ,וזה מוריד אותו למטה ,ובטח ובטח ללא עזרה \ ליווי . אז לא חייבים לסלוח ,גם שאני יודע שזה יותר טוב לי ויעשה לי יותר מרווח ונעים בביתי \ בגופי \ בנשמתי ...... חוץ מזה הסליחה היא עניין אישי וכמוני כמוך ,אני נמצא בזה , יוצא מזה ,חושב שעשיתי ,חוזר לי בהפוכה , אני מורד בזה , אני נאמן לזה ..... אני מרשה לעצמי לא להיות \ ולפעמים כן להיות \והכל בדרכי .
2)תהליך הסליחה לא הומצא היום \ וישנם תהליכים שלא בשיטת אלבאום שגם עושים עבודה אחרת אך דומה , קשה לי "עדיין " לקבל שיש שיטה אחת שהיא הנכונה וכל האחרות הן ליד .
למדתי כל כך הרבה דברים ועוד לומד ,ואף אחד לא טורח להקטין אחר , במקסימום להגיד כמה הוא טוב .
3)לגבי לדחוף את עצמי שכתבת ..... - כאילו אני אמור להעלב מהציניות ..... ואני הרי המצאתי את זה ולא ממקומות טובים .... היום אני יכול להגיד את זה .זכותו של כל אחד לכתוב איפה שהוא רוצה וזה בסדר ..... רק קצת פרגון ומילה טובה . יהודית רביץ שרה "רק מילה טובה " הרי כולנו "זקוקים לחסד ומגע "
4)עדיין יוצא לי עקום ,לא התכוונתי לצאת למלחמה , ונראה לי שאני בשדה קרב , אז פניי לשלום ואני מניף דגל של שלום ואהבה . יש לי כוונות טובות , ולפעמים יוצא ממני הילד הרע ..... סליחה .....
5)מי כמוני יודע שלסחוב עבר כואב , זה כבד מאוד " כבד משאי מנשוא " אבל יש גם חיים מלאים שצריך לחיות אותם כאן ועכשיו , אז יש התפשרויות .
6) לגבי הבעלות על תהליך הסליחה ........ הרי ברור ומובן שאין הרבה חדש תחת השמש , אבל לי כאדם חילוני עזר למשל מאוד לדעת שיש בהדות סליחה וזה חיבר אותי מממקום אומנם אחר , אבל זה אולי היה חיבור שמתאים לי לתקופה ההיא .
7) היום יותר מתמיד אני לא מאמין בשיטות או דרכים שאומרות שרק בידן יש את הפיתרון \ או רק אני יכול להציל אותך .... ככל שאני לומד ובעיקר מתנסה אני למד ומבין שרק שילובים נכונים שמתאימים שונה מאדם לאדם \ רק זה מביא באמת לעזרה אמיתית .
8)יש לי לפעמים נקודות של כעס ואני מנסה בדרכי ל"תקן" את העולם לפחות הקרוב אליי , ואני מודע לזה שאני צריך להניח את השריון - כי אין כל כך הרבה טחנות רוח .....
אבל אני בדרכי ובקצב שלי .....
סליחה אם פגעתי במישהו .... במשהו .... ברעיון ......
אבל הרי צריך לתת לכעס לצאת - לא ? סתם ....
אז הרבה אהבה - באמת .... ואם אני מציק מידי פעם זה כי אני מתעורר וזה ..... גם טוב
דנידין

דנידין יקירי, ידעתי שזה אתה.
תודה.
יפה לך ומכובד לך.
אין לי מה להוסיף. שיחקת אותה - כל הכבוד @}

<ויש כאלה שמתקשים לפרגן - וגם את זה אפשר לכבד - מתוך ידיעה שהם יגיעו לשם...בטוח>

לא נותר לי אלה להוסיף שככל שנמקד את הסליחה יותר בכל מה שאנחנו עושים, ובעיקר בסיבות בגללן עושים, כך ירווח לנו.

דנידין, תודה על ההבהרה של דבריך.

איני מתיימר להגיד שהשיטה טובה או מעמיקה מאחרות. איני מתיימר בכלל.
חוסר היומרה אינו מוריד מעוצמת הטכניקות ומהשיטה כמכלול. אינו מוריד מהייחודיות של העבודה, ואינו מוריד מהאפקטיביות במידה ומתרגלים אותן לעומק (אבא גאה ההההה). ברור שבכל שיטה שיתרגלו אותה לעומק, יתקיימו תהליכים נהדרים למתרגל.
גם לשיטה ישנן בשנים האחרונות גישות שונות הנהוגות על ידי מטפלים ומורים שונים.
גישתי היא שהמטפל לוקח אחריות על הטיפול, ומוביל את המטופל לעשות את מה שצריך גם כשקשה. מיקוד העבודה לעומק גם כשקשה, הוא הנושא המרכזי המשכלל את יכולותיו של המטופל. ברוב המקרים המטופל יכול להתקדם מהר יותר ממה שהוא יודע או חושב, ברוב המקרים נכון לבצע זאת כך. בכל אותם מקרים שצריך להניע את המטופל לבצע את מה שצריך, תהליך סליחה יסודי מהווה חלק מרכזי בתוך התקדמותו הרצופה.
עד כמה שידוע לי, קיימות גישות מעטות בלבד הדוגלות בשילוב של תרגול טכניקות לסליחה בתוך עבודה גופנית (גוף,רגש, אנרגיה) ותוך כדי התרגול. זהו חידוש, שלדעתי מוביל לתוצאות שונות מאוד מביצוע של סליחה בדרך רגילה (כל דרך שהיא).
עד כמה שידוע לי, תרגול הסליחה בשיטות השונות, אינו מכוון למיקוד מודע של המערכות השונות בביצוע הסליחה.
בשיטה, על מנת להצליח לסלוח, צריך לסלוח בארבעת האינטליגנציות במקביל ובו זמנית. כשלא מתרגלים במודעות כזו, סביר להניח שכל אחת מהאינטליגנציות יכולה להישאר בכעסיה, פחדיה, מצוקותיה, מבלי שנשים לב לכך. הסליחה של החשיבה, אינה הסליחה של הרגש או של הגוף או של האנרגיה. כל אינטליגנציה חשה אחרת את הרגש האגור בה, כל אינטליגנציה מכילה בתוכה גוונים שונים של רגש על אותו הנושא.
לכן ומסיבה זו, הניקיון צריך להתקיים במקביל בכל אחת מהאינטליגנציות השונות.
ידוע שכל אחת מדרכי הסליחה הקיימות בעולם (או תהליכי ההתפתחות בכלל) מכוונת לכך שהביצוע יחול על כל מבנה האישיות. בשיטה שלנו מדגישים את הנושא ומביאים טכניקה ברורה המאפשרת לעשות זאת במודעות מלאה של כל אחת מהאינטליגנציות. חשוב לא להשאיר את הנושא לידי המקרה.

החלטתי לאות שלום ואהבה לשים שיר שאומר הרבה .....
אני חסיד של מילים .... לפעמים מרגיש שמילים של שירים אומרים יותר מדוייק את מה שאני חושב \ מרגיש \ ורוצה להגיד
אז הנה שיר של רוקפור ..... ואם תאזינו לדיסק הממשמש ובא של טל גורדון המדהימה \ שגם כתבה את המילים ..... היא מבצעת את זה בקולה הצרוד\שבור\ מיוחד

הכעס

רוקפור

מילים: טל גורדון
לחן: אמיר צורף

אזני אטומות חיוכך זיכרון עמום
הודף מחשבות וזורק כמו אל בור פעור
חותם על חוזים הסכמים שעבר זמנם
רואה את הכל מתערב ונשאר בצד

הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר

אם יש עוד סיבות הם כבר לא חשובות היום
צולל נעלם וטומן את הראש בחול
אוסף שאלות זה עדיין בפנים בוער
פוחד לעלות ותמיד מחדש נופל

הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר

אז יש הרבה רצונות ...... אבל "דרך ארוכה " ג.עטרי

דנידין
היום יותר מתמיד אני לא מאמין בשיטות או דרכים שאומרות שרק בידן יש את הפיתרון \ או רק אני יכול להציל אותך .... ככל שאני לומד ובעיקר מתנסה אני למד ומבין שרק שילובים נכונים שמתאימים שונה מאדם לאדם \ רק זה מביא באמת לעזרה אמיתית .

האין המגוון העצום של הטכניקות בשיטה, והעובדה שצריך לעבוד על הגוף-הרגש-החשיבה והאנרגיה בניפרד ובשילובים המתאימים, מאפשר ומכוון בדיוק לזה? האין אנו רואים עצמנו מחויבים להמציא כלי חדש או ללמוד את מה שחסר עבור מטופל מיוחד שצריך זאת? האין אנו מפנים בכל פעם שחייבים לאנשי מקצוע נוספים? האין חובה לתפקד מתוך אינטגרציה בין גורמי טיפול והוראה שונים? הרי זהו אחד מיסודות הגישה, לא?
שיטה או גישה הן כלי עבודה ותרגול בלבד, השאלה מה כל אחד שלמד את הכלי מסוגל לבצע איתו, עד כמה הוא הרשה לעצמו להפנים את הכלי, עד כמה ירד לעומקם של שילובי התפקוד בכלי. עד כמה הרשה לעצמו להיפתח לכלי. עד כמה אינו עוצר לאחר שהפנים עד הסוף את יסודות הכלי. כל אחד והיחס האישי שלו. כל יחס אישי מכובד ומקובל.

דרך הגב, אתה מכיר שיטה הטוענת שבידה ישנו הפיתרון הנכון לכל הבעיות?

צורות רבות לו לפרגון, לפעמים מילה טובה, לפעמים מגע, לפעמים רק הארה במקום המשחרר.
צורות רבות לו לפרגון, לפעמים חיבוק ולפעמים בעיטה, לפעמים רכות ולפעמים נוקשות.
צורות רבות לו לפרגון, לפעמים בהבנה ולפעמים בהטחה, לפעמים בלחישה ולפעמים בצעקה.
צורות רבות לו לפרגון, לפעמים ויתור הוא, פעמים בלחיצה, לפעמים צורות רבות לו אותן לא אדע.
ומי ומה אני שאדע תמיד לחוש, רק את זה המתבקש??

דנידין
_הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר_

שיר כואב וקשה. האין הוא מסביר במדויק מדוע חייבים ללמוד לסלוח ביסודיות ועל הכל??

האם אתם חושבים שנכון להעביר את כל המטופלים (הבוגרים) תהליך סליחה?
<כמובן לאחר חיזוק הגוף ותרגול הטכניקות הנדרשות>

איזה מטופלים מראש לא הייתם מכניסים לתוך התהליך (האם יש כאלה??)

לי את

לי את . לדעתי נכון להכניס לתהליך סליחה כל מי שמעל גיל 14-15 ויש לו על מה לסלוח ומעוניין בכך. במקרה של נערים, חייבים לידע את ההורים ולקבל את הסכמתם לתהליך, לאחר שהבינו את תפוקות הנושא והתהליך שהנער יעבור.
מצד שני, לא הייתי מכניס לתהליך סליחה מטופל המגלה התנגדות גדולה לתהליך. ההתנגדות נובעת לרוב מחוסר הרצון לסלוח. חוסר הרצון יכול לנבוע מגורמים רבים, ביניהם:

שמירת הכעס על מנת להתנקם כשהאחר יהיה חלש ותלוי באדם הכועס. תכונה אנושית מקובלת, אך בעלת רמה אנושית די נמוכה.
הפחד מהתהליך הרגשי שהתהליך יעורר. הרי תהליך הסליחה כשנעשה נכון, פותח את כל הזיכרונות והרגשות המתלווים אליהם, שלא הצלחנו להתמודד איתם בזמנו.
פחד מאובדן הכעס כמנוע, וחוסר היכולת לסמוך על היצירתיות דרך הרכות והאהבה כמנוע טוב יותר.

סביר הניח שסיבות נוספות רבות קיימות. אך זה מספיק לפעם אחת על מנת לפתוח את התיאבון, לחשוב ולטפח את הרעיונות על הנושא.

לפי ההבנה שלי אין (כמעט) אדם שאין לו על מה לסלוח ולכן באופן עקרוני כדאי לשלב את תהליך הסליחה בכל טיפול?

איך זה משפיע על משך הטיפולים?

אני סטודנטית בסיום שנה ג' שחוששת מאוד להתמודד עם מטופלים בתוך התהליך. אני זוכרת את העוצמה שלו אצלי ואני יודעת שעוד לא סיימתי אותו (אני בוחרת כל פעם אנשים אחרים לסלוח להם ובמיוחד לעצמי). אז איך עושים את זה עם מטופל ועדיין שומרים על מספר טיפולים "ריאלי"?

וחוץ מזה - תהליך סליחה עם קטנים - הכי מקסים ואפקטיבי. אמא - אני סולח לך, אוהב ומקבל אותך כמו שאת (עד הפעם הבאה שלא תרשי/תקני/תתני לי..).
תארו לכם תגובות של אימהות...חץ ישיר ללב.
אני מוצאת שהחשיפה לאפשרות הזו של סליחה ומחילה, בגיל צעיר, משמעותית ביותר להמשך (לתקשורת, למערכות יחסים, לתחרויות...וכו').
הרי מלמדים לבקש סליחה מגיל גן - אבל לא ממש מלמדים לסלוח, איך ילמדו את מהות הסליחה?
משה - למה רק מגיל 14-15? נכון שעם קטנים יותר זהו תהליך מקוצר, אבל למה לא לתרגל סליחה מוקדם יותר?

בנושא הסליחה לגילאים הצעירים. עבורם לא צריך דעתי לעשות תהליך סליחה בכלל, אלה ללמדם לסלוח באמת כפי שתמר כתבה. כל זמן שגיל ההתבגרות לא החל, לילד לא אמורה להיות בעיה כלשהיא לסלוח. כמובן במידה ולא מדובר בילד בעל "לא שוכח לא סולח" ו/או " בעל נטיה אובססיבית" אלה מתקשים מאוד לסלוח בעקבות האופי המולד. עבורם חייבים לפתח את הדרך שתאפר להם לסלוח באמת, גם מגיל שהם מסוגלים להבין מה מדברים איתם (כמה שיותר מוקדם).
כמובן שישנם הורים שאין טעם לסלוח להם כילדים קטנים, כי מייד יחזרו על עשייה של משהוא אחר שצריך לסלוח להם עליו. במקרים הללו צריך לעבוד עם ההורה על שינויי דפוסי התנהגותו. במידה ולא ניתן, צריך להמתין עד שהילד יתבגר בכדי ללמדו תהלליך סליחה סטנדרטי.

לי את נראה לי שנושא הסליחה לא כל כך ברור. העבודה על הסליחה חייבת להיעשות בכל העוצמה בהתחלה, על מנת לבקע את החומות של הרגש (פחד, המכוסה בכעס רב, הפחד לאבד שליטה בעקבותיו). מהרגע שהחומות מבוקעות, כל סליחה קלה יותר ויותר. כמובן שלא ניתן לבצע זאת ללא התחזקות נכונה לפני כן, ולימוד מדורג של ביטויי הרגש. זוהי חבילה אחת.

תהליך סליחה עם קטנים - הכי מקסים ואפקטיבי. אמא - אני סולח לך, אוהב ומקבל אותך כמו שאת

אחד הטיפולים המרגשים הזכורים לי עם מטופל כבן 7 . נתגלו קשיי קשב וריכוז, קשיים מוטוריים. קשיים חברתיים, רגישויות ייתר וקשיים רגשיים. (התפרצויות כעס)לאחר טיפול של כשנה, השתפר מצבו באופן ניכר כמעט בכל הפרמטרים.
למעט, הקשיים החברתיים. הילד לא הזמין חברים ,סרב לבקר ילדים.בביה"ס היה מבודד.
המעניין היה. כאשר הגיע עם אביו לטיפול אחת לחודשיים. הילד גילה התנהגות עצבנית חסרת סבלנות.הפעיל התנגדות גדולה לתירגולים השונים (גם כאלה שהצליח לבצע ללא קושי.) לא היה מוכן לצרף את אביו לכל פעילות ומשחקים משותפים. בקש מאביו שישב בחוץ..בשיחה עם ההורים הצעתי לאב להגיע בגפו לטיפול.
בין השאר. גבשתי עבורו תוכנית , משחקים , פעילויות משותפות.דברי הערכה ומשוב. (הילד סרב לכל מגע פיסי)
לאחר זמן מה ,חל שיפור במערכת היחסים ביניהם. אך עדיין היה סרוב למגע.
הצעתי לאב לשבת עם בנו בזמן ומקום מתאימים ולבקש ממנו סליחה על........ולומר עד כמה הוא אוהב אותו.
האב סיפר, כי לאחר שאביו בקש את סליחתו ואיפשר לו להביע רגשות כעס כלפיו כשמרגיש כך.
חיבק אותו הילד ואמר: גם אני אוהב אותך אבא אפילו כשלא חיבקתי אותך.איפשר לאב לחבקו ולנשקו (במידה)לאחר כשבועיים , חל שיפור מהותי בקשריו החברתיים.
הילד בקש להזמין חבר ולאחר מכן התארח בביתו.
שנתיים לאחר סיום הטיפול. סיפרו הוריו שלילד חברים רבים.

טליה אהבתי את הדרך. תודה על השיתוף.

לי את? נראה לי שנושא הסליחה לא כל כך ברור. העבודה על הסליחה חייבת להיעשות בכל העוצמה בהתחלה, על מנת לבקע את החומות של הרגש (פחד, המכוסה בכעס רב, הפחד לאבד שליטה בעקבותיו). מהרגע שהחומות מבוקעות, כל סליחה קלה יותר ויותר. כמובן שלא ניתן לבצע זאת ללא התחזקות נכונה לפני כן, ולימוד מדורג של ביטויי הרגש. זוהי חבילה אחת.

אולי אני שואלת שאלות שנשמעות "בנאליות" אבל חשוב לי להבין...
מה הכוונה ב"העבודה חייבת להיעשות בכל העוצמה בהתחלה...?" אני שואלת כמובן מתוך הניסיון האישי שלי. עבורי כל התהליך הוא מאוד עוצמתי מתחילתו ועד סופו (?)

שאלתי גם איך כניסה אל תוך התהליך משפיעה על משך הטיפולים? ברורה לי החשיבות הרבה של התהליך ואני באמת לא חושבת שכדאי לוותר עליו ונכון לעכשיו אני לא חושבת שיש מישהו שלא צריך לעבור את התהליך.
אבל, האם העבודה על הסליחה לא מאריכה את הטיפול במספר רב של חודשים? שוב, מנסיוני האישי אני כמעט שנתיים עושה את התהליך ("מול" אנשים שונים כל פעם).

אפרופו תהליך סליחה..
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/646/077.html
בוקר טוב

תמר תודה, בהלט מתאים לגישה שלנו. שמח על כך. הסיבה בגללה אני מבקש שההורים יהיו בתוך חדר הטיפולים, היא עשיית השינוי במבנה המשפחתי, תוך כדי העבודה עם הילדים, נערים. תהליך הסליחה עושה זאת גם עם המבוגרים. מקווה שהכתבה הזו תבהיר קצת יותר למטפלים שלנו, עד כמה חשוב לבצע את השינוי הזה. כשההורים נמצאים באבחון, ולאחר מכן על פי הצורך בטיפול, ובמידה ונכון הדבר גם האחים, הרי שהתמונה המשפחתית חיבת להשתנות בשימת הדגשים הנכונים.
לא סתם "הטיפל בשיטה אמור להיות תמיד טיפול משפחתי"

לי-את,
תהליך הסליחה הוא טכניקת טיפול. וכמו כל טכניקה אחרת בשיטה - הוא לא מתחיל ונגמר במהלך טיפול - אלא רק מתחיל. מה שאנחנו עושים כמטפלים - זה מקנים כלים עצמאיים למטופלים, שיתרגלו ויפנימו. נכון שכל מה שקשור לעבודה רגשית עמוקה, נראה שלוקח יותר זמן ויכול להיות שעלול להאריך את הטיפול, אבל לא בהכרח.
מה הכוונה ב"העבודה חייבת להיעשות בכל העוצמה בהתחלה...?" - נדמה לי שהכוונה היא לאינטנסיביות. כשמתוך 30 מפגשים - 5 רצופים ממוקדים בתהליך הסליחה, זה אומר שחמישה שבועות רצוף המטופל טוחן את הטכניקה, זה מספיק כדי לפתוח אותו לרעיון וכדי לתרגל אותו - ואז המתנה היא שלו...יעשה בה שימוש כשירצה. שוב, כמו כל טכניקה אחרת. לא מכירה מישהו (בוגר) שסיים תהליך סליחה במהלך טיפול. ברור שלא מסיימים טיפול כשהתהליך במלוא העוצמה, אלא במצב רגוע ומתפקד. לא לשכוח שזה לא הדבר היחיד שמתרגלים ובוודאי לא רק קוגניטיבית. כשהחיזוק הוא מערכתי - ההתמודדות הרגשית מאפשרת תהליך מבוקר ועמוק. (וכן, ארוך..).

< מנסיוני האישי אני כמעט שנתיים עושה את התהליך ("מול" אנשים שונים כל פעם). - ואני כבר יותר מעשור...D-: >

ולגבי תהליך סליחה - מי שאומר שסיים אותו, לטעמי לא מבין במה מדובר.

משה
מה דעתך על תהליך סליחה עם אמא שנפטרה לפני שנה?

אני , חשוב ביותר. ככל שהזמן יעבור התהליך יכול להיות קשה יותר. ההדחקות מתחזקות והמצב יכול להחמיר בלבד. אני ממליץ על כמה שיותר עמוק וכמה שיותר מהר.

מדי פעם אני מציצה בבלוג של משה ונהנית מהפתיחות של האנשים...אולי יותר קל כשאין חשיפה פיזית....מחילופי המידע שזורם בקצב...אבל עדיין שמתי לב שיש אנשים שקשה להם לפרגן למשה.אין יום שאני לא מודה על מה שזכיתי לקבל ממשה והצוות שהיה לצידו באותו הזמן שלמדתי להכיר את השיטה.החשיפה הרגשית נפשית היתה קשה לפעמים ללא נשוא ,אבל בסופו של התהליך יצאתי מחוזקת.אני אוהבת להשתמש במושג "אפקט הדומינו" איך דבר אחד גרר דבר אחר,פתח ושחרר...ומי שחווה זאת יודע על מה אני מדברת.נכון אני מאמינה בשיטה.אני בטוחה שלכל מטפל יש סגנון משלו ופירוש משלו לאותו עניין אבל הדרך היא אותה הדרך ויש בה אלמנט "מנצח" כי השיטה הוליסטית ומכילה כל כך הרבה.
אז שוב תודה למשה ולכל האנשים שהולכים אתו בדרך...
תהליך הסליחה להפתעתי,היה אחד הקטעים הכי קשים לי בקורס, למרות ההכנה ,אבל גם אחד מהחשובים.הוא שימש מנוף לניקוי משקעים שתקעו אותי בכל מיני תסריטים מהעבר.התהליך הוא אינו אינסטנט.התהליך הוא דינמי כואב ולא סופי,פותח פצעים מהעבר הרחוק והקרוב וחיוני על מנת לצמוח להיות אדם שלם יותר...

אוריאל,
_מצב שבו ילדים כאלה
מושפעים יותר ממצבם החברתי מאשר מיחס ההורים כלפיהם,_
גילגלתי למעלה, כי נדמה היה לי שמדובר ב"בן-עשרה", כמעט 13 (לא ילד!) זה כבר מתבגר, אין ספק שכמתבגר יש לו אפשרות למצוא את עצמו בתוך חברה. לנסות למלא את החללים והחסרים מחוץ לבית. אם אכן מוצא מענה לצרכיו בחברה - ההורים מבחינתו "נותרים מאחור" ולזה אני חושבת שהתכוון ב -
אני דואג לעצמי, יש לי חברים, אני מתרחק מהבית ולא רוצה לדבר על זה . ההתרחקות מהבית היא יותר רגשית במובן של למצוא מענה ולבנות זהות כשזה אינו בנמצא בבית.
לדעתי זה מצב טבעי למתבגר, זה מועצם אצל הנער הזה כי החסכים הם משמעותיים מידיי כרגע (עבורו). הוריו עסוקים בעצמם ואינם פנויים ללוות אותו בתהליך ההתבגרות, אז הוא עושה זאת לבד. מצד אחד כל הכבוד לו. מצד שני חבל, חבל...יש כאן פיספוס של שני הצדדים.
טוב שיש לו דלת פתוחה אצלך כדי לברר מידי פעם שהעולם לא נחרב.

חשבתי על המקום הזה, של תהליך הסליחה. נראה לי שיש המון אלמנטים של אבל בתוכו.
האם אני טועה בפירוש?
סליחה = שחרור המטען הרגשי (שמלווה כל אירוע/זיכרון)?
זה גם מה שקורה כשמתאבלים...כל המטענים הרגשיים שמייצגים/מאפיינים את מהות הקשר שהיה - מציפים ומעובדים מחדש - כדי ליצור סוג של קשר שאפשר לשאת/להכיל.

<אין לי מושג למה הנושא קודח לי בבטן...>

תמר אין ספק שתהליך הסליחה אכן מכיל בתוכו גם את כל המרכיבים של אבל, כי כל נושא שחלמנו עליו ובאמת רצינו ואבדנו, כל אדם חשוב לנו שאבד בדרך, כל אהבה נכזבת, כל ניסיון שרצינו להצליח בו ונכשלנו, מכיל בתוכו את כל הרגשות וכל מרכיבי החלום שאינו.
היפה בתהליך הסליחה הוא, שברגע שהמוח מבין את המנגנון, ולומד לאפשר לתהליך הרגשי לחיות ללא בקרה מתמדת של החשיבה, ניתן לשחרר המון נושאים בו זמנית, ולהשתחרר מהם. גם כשלא עברנו עליהם אחד אחד בפירוט, וגם כשרק ציינו לעצמנו שצריך לסלוח על נושא מסויים. היכולת של המוח לבצע תהליכים פנימיים משלו על מנת להבריא לאחר שהבין ולמד הינה עצומה ונהדרת.
היכולת מקבילה ליכולתו של המוח לבצע תיקוני קורדינציה מעצם החשיפה לנושא, כפי שריאנו פעמים רבות.
מה שצריך למדוד הוא את נעימות החיוך וההנאה בבוקר כשקמים, לאורך היום ורגע לפני שנרדמים ואת מהות החלימה. כמו כן גם את רמת הקלות בתפקודים השונים לאורך היום.
כשכל אלו נעימים לנו מספיק, מומלץ להפסיק לחפור.

_האם נשיפתם בחלל החדר אינה אמורה לגרום לסובבים אותם(למי שרגיש) תחושת מחנק?
מבט בעיניים. תנועות גוף . גוון צליל הדיבור וכו'._
ברור שכן, אבל באותה המידה אפשר לנשוף חזרה - למי שרגיש ולא "נבהל" מהאנרגיות.
כדאי לצאת מנקודת הנחה שהחיובי הוא עוצמתי לא פחות מהשלילי.

אנונימי

סליחה = שחרור המטען הרגשי (שמלווה כל אירוע/זיכרון)?
רוצה לשתף דרך החוויה שלי את המשמעות של כך לגבי.
אבי נפטר לפני 22 שנה לאחר תקופה שהיה חולה. אבי היה ניצול שואה, סגור ומרוחק. בזמן המחלה ולאחר שנפטר הקשר הזה לא השתנה. לא היה שום פורקן רגשי ולא עיבוד של הקשר מצידי. לפני כשנתיים 20 שנה אחרי, במהלך שנה שנייה של הלימודים, שנת הרגש, התחלנו את תהליך הסליחה עם האבא, ידעתי מה היו החסכים, לא כעסתי הבנתי, חשבתי שסלחתי. במהלך מפגש אינטגרציה הועלה ע"י אחד מחברי לכתה תסכול מכך שאביו חולה והוא אינו מסוגל לטפל בו בגלל מערכת יחסים טעונה שהיתה ביניהם. באותו רגע חוויתי פרץ של פורקן רגשי, בכי בלתי נשלט, אמרתי לו שעדיף שיעשה את זה עכשיו כל עוד הוא יכול. מעולם לא העליתי זאת בתודעתי. חזרתי הביתה התכרבלתי במיטה ובפעם הראשונה הרגשתי את אבי מחבק אותי וניהלנו שיחה, דבר שכל כך השתוקקתי בחייו ולא העזתי לבקש.
לעיתים לא מאפשרים לעצמנו את הפורקן הרגשי ולסלוח באמת, להתאבל על מה שלא יחזור או על חלום שאבד ולהשאיר את הקשר כמו שהיה עם הכעסים על מנת לשמר את הקיים והמוכר.
דרך אגב החבר לכתה מאותו יום סעד את אביו עד ליום מותו.

ניצני-אור,

ניצי אור תודה גדולה על השיתוף. אני מצטרף ל

אנונימי

משה ותמר תודה לכם.
כמטפלת ובכלל אני שומעת את האמירה "אני סולח, אבל....", וגם אצלי עדיין זה קיים, שם אני יודעת שעדיין לא סלחתי. לא לפחד ולחקור מה הסליחה דורשת מאיתנו, על מה אנחנו צריכים לוותר, ולעומת זאת איזה רווח עצום אנחנו מקבלים.
אני מקווה שהמקרה הפרטי שהעלתי ימחיש את ההבדל למתלבטים שבדרך.
כנראה שגם להזכיר לעצמי.

אנונימי

היי לכולם
לא יאומן עד כמה היומיום סוחף, עד כמה השגרה משביתה , והרי רציתי להכנס לכאן שוב לפני איזה שבוע וחצי \ אבל לא יצא ( תירוץ מספר א') ואולי זה קשור לנאמר כן מעל .
גם לגבי תהליך הסליחה באופן כללי וגם על הלתי צפוי בטיפול .... ( מה הוא מקשקש, מה זה קשור ... - זה הדיבור העצמי , בקול )
אז קודם כל תהליך הסליחה \ אפשר לקרוא לתהליך הזה בעשרות שמות \ זה קיים בהרבה אופנים \ ולדעתי זה ממש לא משנה איך \ או באיזה אופן או צורה תבחר\י לעשות את זה , עצם הבחירה היא התחלה . בחירה \ בכי-רע ... . אז לאן הולכים מכאן ? זה שבחרתי לעשות שינוי או תהליך סליחה וזה ממש לא משנה מודע או לא זוהי רק ההתחלה של המסע של הדרך לשינוי ... וזו הרי המטרה החשובה של טיפול \ שינוי , אחר כך כמובן לשלח את המטופל עם כוחות להמשיך את דרכו הלא תלוייה במטפל .
בתחילת דרכי עשיתי את תהליך הסליחה עם "הדמות של אמא שלי ", וזה כלל מסכת יסורים והרבה בכי וגיהנום קטן .. - אחרי איזה חצי שנה של " מר גורלי " הייתי בטוח שזה נגמר , כי עמדי מולה והיה בסדר , הרגשתי טוב , ולא הייתי תוקפני ולא ציני ( יש מצבים שאני לא ציני ... תרגעו !) ואנחת רווחה יצאה ממני.
אבל מאז עברו הרבה שנים ו"המסה " הזו שקרוי "אמא " עולה שוב ושוב , מקבל צורות וגדלים שונים .... אבל קיים .... \ אז האם התהליך לא היה טוב ? האם לא סיימתי אותו ? האם לא עשיתי אותו נכון ? הרבה שאלות והפתרון הוא אצלי .... האם הייתי אמור להיות כל השנים האלה בטיפול על מנת להעלים את הרגשות הלא תמיד קלים ונעימים ... מה הייתי אמור לעשות ? הרי החחים ממשיכים \ ואני מורה אני מטפל אז ?
אז מבחיתי תהליך זה דרך עם תחנות , ואני כמטפל מהווה תחנה בחייו של מטופל ... אני לא יומרני לחשוב ש"אני " אציל כל מטופל ( למרות שזה מסתנן לעיתים בתוך במחשבות שלי - וזה בכנות. ) . אני גם לא חושב שהכל בידים שלי . אלה הם תהליכם כל כך מורכבים בעלי המון משתנים שכל הזמן נמצאים בטיפול ( המטפל, ההורה , המטופל , איך כל אחד הגיע היום לטיפול , ציפיות של כולםמכולם ועוד .... - וזה נמצא שם כל הזמן \ מדובר ולא מדובר )
אז מה אני רוצה ? רק להגיד שתהליך - ונובע מן השם ... שזהו נסיון \ וממש רק נסיון להגיע עם מטופל \ לפרוץ דרך \ חלון \ שער \ בחומה הדי בצורה שהוא בנה \ כמובן למען החיים שלו . ובטיפול לעיתים , עצם פריצת הדרך .... יכול להיותהרגע הכי משמעותי בטיפול והאור של העתיד .
אז מבחינתי , לא חייבים להגיע לרוגע ושלווה , כי את זה אולי אפשר למצוא " בבית אבות " וגם שם לא בטוח כי המערכות שכבר לא מתפקדות מציפות את האדם בדברים שהדחיק .
שינוי המחשבה זהו צעד ראשון \ ואם אחריו אין שינוי הרגל אז עשינו רק חלק ....... ומהצד השני אם הצלחתי ואפילו באופן מלאכותי לשנות הרגל ... לעיתים אין צורך בתהליך סליחהמהסוג הזה ... כי כבר נסדקו החומות ... וזו שאלה של המשך מה לעשות מפה !
לתהליך הסליחה שערים רבים מבחינתי ו"הדיקלום המדידטיבי" הוא אחד מהם ולמי שזה מתאים זה אחלה \ אבל יש לפחות אחד שלא \ אז מה נעשה ?
למי שכתב פה על נסיונות ל"ערבב" או לעשות את "השונה " "המפתיע" , בתוך הטיפול \ אני מסכים איתך ועובד ככה , הרגיל מאוד מרדים את הטיפול \ והכל נראה טוב וזורם .... אבל
"כל שינוי דורש התארגנות מחדש "( לגזור ושים על הקיר ) וזה צעד משמעותי בטיפול .... ההתגברות , ההתארגנות , הנסיון בתוך החדר מול ועם המטפל בתנאי החממה לעשות שינו ברגיל ... ( ראיתם את הקשר ... )
כל שינוי דורש התארגנות מחדש \ משפט שלקוח מתוך משנתו של פישון- ריבייר ( דרום אמריקאי לשם שינוי ולא יהודי או אירופאי ) , פסיכולוג שהוא אחד החשובים שכתב , אמר ויסד דרך טיפולית , בעיקר ביחסי מטפל מטופל , ועוד יותר ספציפי , טיפול קבוצתי או יחסים בתוך קבוצה .

ודבר אחרון ..... אני רוצה לפתח בראשון לציון \ באיזור קניון הבאר , כמה שעות של טיפול .... ואני צריך "מקום " - חדר טיפולים , קליניקה או משהו דומה לכמה שעות בשבוע . אז מי שמכיר ומי שיכול לעזור \ תבורכו . ( או . קי הברכה לכולם ... ) , או אלי מי שחשב שהוא רוצה לפתוח באזור ראון ורוצה עזרה או שותפות .... מוזמן ....
עופר לביא \ נייד 0544473161
בבית 099548063
אם ני לא עונה תשאירו הודעה ואני חוזר .
הרבה אהה וגוד שבס ( זה ליהדות התפוצות )
עופר לביא

עופר, תודה על השיתוף בתהליך הסליחה שלך ושלביו.
מספר שאלות:

האם יצא לך לעשות את תהליך הסליחה אל מול מטפל מספר רב של פעמים, כשהמטפל הוא המדריך את התהליך ומתבונן באמצעות כל חושיו (גם האנרגטי) על מנת לראות באיזה מקום בדיוק אתה נמצא, ועוזר לך לשחרר את המקומות בהם אתה נתקע?
האם בתהליך הסליחה, הילד הקטן שבך, זה שמבחינה כרונולוגית הוא זה שנפגע, עשה את תהליך הסליחה, או הבוגר שבך בלבד?
האם בזמן העשייה של התהליך, ככל שפתחת את הכעסים, הפחדים והקשיים השונים, גם התגברה תחושת האהבה במקביל? (עשיית המשפט במלואו ).

לגבי, כשעושים את התהליך ומתכוונים לכל מלה בארבע האינטליגנציות לפי הטור, גם כשהתהליך סוער ביותר, הרגש החיובי, ממלא את כל החללים שהרגש הקשה מפנה. זהו תפקידו של המטפל לכוון במדויק על מנת שהחללים לא יישארו פתוחים ומתמלאים מחדש בקשיים שונים. נכון שתהליך הוא יכול להיות ארוך ביותר, ונכון שבכל פעם יכולים לעלות תהליכים קשים, אבל הדרך והטכניקה כשנעשית במדויק, היא היא זו המאפשרת את התהליך הקצר ביותר הניתן

לכן מבחינתי התהליך הוא קודם כל טכניקה, בעלת דרך מאוד ברורה. עשיתי אותה בעצמי, עשיתי אותה כמטפל עם מטופלים רבים מאוד. ברוב הפעמים, היא עבדה טוב ובמדויק.

איני חושב שנכון לקרא לתהליך הסליחה בכל מיניי שמות, כי הסליחה הינה מצב נפשי מאוד ברור ומדויק, הדורש התכוונות מאוד מדויקת, והפעלה מכוונת של כל כוח הרצון.
נכון שלרוב קשה להתמקד בתהליך, והסחות רבות מספור יכולות להשתלב בתהליך. מסיבה זו לא מומלץ להיכנס אליו לפני פיתוח כוח הרצון בצורה ברורה ובדוקה על ידי המטפל.
נכון שההחלטה לסלוח באמת, היא בעלת החשיבות הרבה ביותר מכל התהליך, אך זוהי רק ההתחלה.

סיפור קטן.
נער בן שבע עשרה, השונא את אביו ומוכן לרצוח אותו ממש, התקשה ביותר להיכנס לרעיון של תהליך הסליחה. הוא התחמק מכן בדרכים שונות, אך בעיקר על ידי נענוע הראש במין תנועה האומרת כן, כן, תעזוב אותי כבר.
הוא לא יכול היה להיפגש עם אביו בכלל, מדי פעם נפגש איתו לארוחת הערב, ושניהם יושבו במסעדה ושותקו.
האב אינו מכן אפילו לקנות לו שק אגרוף, למרות שהבין את הצורך וזוהי בקשתי המפורשת. גם הוא אומר לי כן, כן ולא מתכוון בכלל.
באחת הפגישות האחרונות, כשחשבתי לעזוב את הנושא, מפחד שלחץ ייתר יגרום לנער לנשור מהפגישות, הוא הפתיע אותי לגמרה.
בקשתי ממנו לעשות שיעורי בית. דף בעל שתי עמודות, האחת מה הוא שונא בעצמו ברמת ארבע האינטליגנציות, והעמודה האחרת לאן הוא היה רוצה להגיע בכל אחת מהאינטליגנציות.
הבחור הגיע למחרת (כן, כן, אני עובד פעמים מספר בשבוע עם כל מטופל, לא פחות מפעמיים) מחייך, שמח, אומר מייד לכשהתיישב, שוחחתי עם אבא.
כמובן שפליאתי הצחיקה אותו. לאחר שנרגע, סיפר לי שלאחר הפגישה, בשיעורי הבית, ברור היה לו שמה שהוא רוצה יותר מכל הוא להיפטר מהכעס העצום, הסוגר לו את החזה ולא מאפשר ולו לרגע לחיות ברוגע. מסיבה זו, הוא החליט לסלוח לאבא. ונפגש איתו עוד באותו הערב.
מייד לאחר שאמר את הדברים, ביקש להיכנס לתהליך הסליחה ביחד איתי. בשבועיים הראשונים של הטיפול (נער בעל כוח רצו עצום ומודע) עשיתי איתו את התהליך. האיום של פתיחת הרגשות היה ברור וחזק כל כך, שהוא לא המשיך את התהליך בכלל, למרות העשייה המשותפת שלנו בפגישות.
כיום, למרות כל המחסומים שהיו, רמת הסליחה שיכול להגיע אליה בתהליך, מאפשרת לו כבר לחוש ברמה ראשונית את הסליחה, את האהבה, ואת הקבלה. להיפגש ולדבר עם האב בחופשיות רבה, למרות שהאב לא השתנה ולו במקצת (עדיין, ברור שהמצב ישתנה בקרוב).

המזל הגדול שלו היה שהוא החליט לסלוח. עדיין דרך ארוכה (לדעתי לא יותר משלושה חודשים מתחילת התהליך) ועדיין ישנו תהליך הסליחה לאם, אבל הוא השתנה מכל הבחינות.
הפסיק להפריע בכיתה, התחיל לחייך במשך היום, מתרגל את כל התרגולים שלנו ברצון, החל להיות אופטימי, למרות שכשאבחנתי אותו, היה נער רע לב (כעס) המוציא על כולם את מה שיש לו נגד האב הקשה.

הסליחה הינה מצב נפשי מאוד ברור ומדויק, הדורש התכוונות מאוד מדויקת, והפעלה מכוונת של כל כוח הרצון.

לדעתי עניין הסליחה לא טבעי לבני אדם, נראה לי יותר שהרצון/חשק לנטור טינה, לכעוס ,לנקום, ועוד ועוד רגשות שליליים הוא הטבעי לנו, כבני אדם.
עניין הסליחה על גווניה מתחיל בנסיון להבנה רציונלית = שיקולים של רווח והפסד, מחיר ותמורה, ואז לעבודה, הטכניקות משתנות, העבודה קשה.
מה לעשות ואנחנו רואים שוב ושוב שבני אדם מעדיפים לא לסלוח על אף חוסר ההיגיון שבדבר, גם אחרי שנראה שהבינו!
במישור האישי וגם העולמי, אנשים ומדינות משלמים מחירים מטורפים, לפעמים ידועים מראש, העיקר לספק את תחושות הכעס והנקם.
מה לעשות, אנחנו הרבה דברים, אבל רציונלים?
המזל הגדול שלו היה שהוא החליט לסלוח
הסולחים הם היוצאים מהכלל, הכלל מתנהל בהתאם לטבע, עולם כמנהגו נוהג, לא סלחני במיוחד.

אנונימי

מתוך האלבום האחרון של אפרת גוש שנקרא "הסליחה ואני"
מילות השיר "לראות את האור" שכתב ברק פלדמן, משהו שקצת מחזיר לפורקן הרגשי, מעבר לרציונאל, רווח והפסד

כי ראיתי את דרכי
נעלמת בעיר סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצות היכו שורשים

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם

הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי יורדות מתחתי
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי הכבידה עלי

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור

אומרים השמיים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות
לראות

ונפלתי לארץ בשקט
עצמתי עיני אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי מכל בדידותי

לרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור

אוריאל, ננסה שלא להתבלבל בין מה שנלמד לבין מה שטבעי.
במידה ונראה ילדים קטנים, נראה שלאחר שנרגעו, קל להם מאוד לסלוח. רק מבוגרים שלא הצליחו לשמור את המנגנון הזה חיי ומתפקד, מתקשים מאוד לסלוח, ובצדק. לדעתי ואולי אני טועה, שמירת הכעס וחוסר היכולת לסלוח, הוא המצב הלא טבעי ובעיקר לא אנושי שורשי. שמירת הכעס הוא המוביל הגדול והעיקרי וחלק גדול מהתחלואים האנושיים, פיזיים ונפשיים. הכעס משנה את האיזון הביוכימי של כלל המערכות.
אם נתבונן בטבע, נראה שכל חומר חייב ו/או מנסה להגיע לאיזון. מכיוון שהכעס מכווץ ומחציץ את האדם מבפנים (לרעיה ריח הזעה של הכועסים והמפחדים, חמוץ ביותר) נראה לי שהמצב הטבעי היחידי הוא לרצות לשחרר על מנת להתאזן מחדש.
כך אני רואה את זה, וזה מה שמשמש נר לרגלי על מנת לכוון אחרים. מכיוון שבחלק מאוד גדול מהמקרים אני מצליח לגרום לאנשים שבטיפולי לסלוח ולשנות את מצבם היסודי, הרי שאני מאמין מאוד גדול בתהליך.

לדעתי עניין הסליחה לא טבעי לבני אדם, נראה לי יותר שהרצון/חשק לנטור טינה, לכעוס ,לנקום, ועוד ועוד רגשות שליליים הוא הטבעי לנו, כבני אדם.
ההיפך!!!!!!!
מה שטבעי הוא - להגיב. ברגע שמסיבה כלשהי לא מתאפשרת תגובה (אילוף...) אזי אין ברירה אלא לשמור את הכעס.
כשיש לגיטימציה לתגובה רגשית - מתרווח מקום לחזור לשקט. מתוך הרווחה מתאפשרת סליחה.

ננסה שלא להתבלבל בין מה שנלמד לבין מה שטבעי
ננסה , לא יודע אם נצליח,,,

ילדים קטנים, נראה שלאחר שנרגעו, קל להם מאוד לסלוח.
הרי גם ילדים , במידה ונפגעו חזק מדי, וזה שונה לכל ילד וילד, מתקשים לסלוח,

רק מבוגרים שלא הצליחו לשמור את המנגנון הזה חיי ומתפקד, מתקשים מאוד לסלוח
אולי זה ההבדל בין אופטימי לפסימי, אבל הרי מעט מאוד מבוגרים כן הצליחו לשמור על מנגנון של סליחה
מהירה, אני טועה?

המחיר של שמירת הכעס מכל הבחינות ברור, הרצון לאיזון הקיים בטבע גם ברור,
אם אנשים היו בטבעם שואפים לאיזון דרך הסליחה/הבנה/ חוסר פחד/כבוד/, מן הסתם היינו חיים בעולם אחר,
נראה לי שבמבט כוללני אפשר לומר שהשאיפה לאיזון אצל בני אדם מופיעה בדרכים קצת יותר הרסניות.
מאחר וזה עקבי לאורך דורות אני חושב שזה טבע האדם, או חלק מאוד דומיננטי בו.

אולי זה הדיבור העתיק על יצר האדם "רע מנעוריו" מסכימים או לא, אין תשובות, עניין של דעה, אם להמשיך ברוח יהודית משהו, התיקון
של האדם הוא להתעלות מעל טבעו, הלא סלחני.

אפשר לומר שזו (הסליחה) הצעה לטובת האנושות שמוצעת ע"י כל מיני גופים לאורך ההיסטוריה, ביניהם התהליך שפתחת לשיטה,

כל זה לא משנה את העובדה שאני מאמין בתהליך, באותה מידה שאני חושב שהוא לא טבעי.
ניסיתי שלא להתבלבל ולבלבל(-:

יצר האדם "רע מנעוריו" - אולי מנעוריו אבל בשום אופן לא מטבעו (-;
עם כל השאר אני מסכימה (אוריאל...תמיד מנחית חזרה למציאות העגומה בה אנו חיים) וזה בדיוק המקום בו כדאי לעשות מה שנקרא - התערבות טיפולית...
לא?

אוריאל, נראה לי ששוב אציע שלא נתבלבל בין הטבע המולד, למה שאנשים עם חוסר החינוך העיקבי בו חיים ברוב המקומות בעולם עושים, ומחנכים הלאה והלאה.
נכון שרוב בני האדם שומרי טינה, ונכון שרוב בני האדם לא שמרו את המנגנון פתוח. האם זה אומר שכך חייב להיות? לא נראה לי. נכון שאני אופטימי מטבעי, אבל אין לזה קשר ליכולת הסליחה הטבעית של בני האדם.
כשילד נפגע, וגם אם הוא נפגע קשה, ברגע שהסביבה משנה את יחסה אליו, הוא מוכן ומזומן לסלוח (במידה והוא אינו בעל נטייה אובססיבית או בעל לא שוכח לא סולח) . כל השאר יכולים להתפתח אחרת לגמרי במידה והסביבה תחנך את עצמה קודם ולאחר מכן את הילדים אחרת.
אני מסכים עם תמר במה שכתבה. אכן היצר רע מנעוריו, כי הוא לא יודע לסלוח בנעוריו. החברה לא חנכה אותו ואת עצמה להיכנס לבגרות נקיים מהשקים הכבדים שנושאים על גבנו. בגלל זה מנעוריו. מי שכתב את המשפט הזה, היה מודע לכך, שעד שלא נכנסים לגיל ההתבגרות, יכולים לסלוח די בקלות, במידה והצד השיני מוכן להשתנות.

בשום אופן איני מסכים שהצורה בה אנשים מבטאים את כעסיהם כי לא למדו אחרת , הופכת לטבע. צרת רבים נחמת טפשים (לא מנסה להעליב). אני מנסה להגיד שלא משנה כמה (מספר) אנשים לא מסוגלים להתמודד עם הערכים שחינכו אותם על פיהם. אין זה מעיד על טבע האדם, אלה על טבע החינוך שהאדם עסוק בו.

משה,

מה זה טבע מולד? תינוק אחד נולד סוער השני רגוע, שלישי דורש בצריחות את מה שרוצה רביעי מתנהג כבודהה,
כל אחד ואחת מגלים לנו טבע/אופי מולד אחר, מהרגע הראשון.

איך לדעתך יצא שברוב המקומות בעולם החינוך לקוי? אם נוציא אפשרות של מזימה עולמית (הרי ברוב הזמנים לא היה שום קשר בין תרבויות כך שלא היתה השפעה), נשארנו עם העובדה שזה פשוט קשה או בלתי אפשרי לחנך לכיוון שבו התכונות הטובות של בני אדם יגברו על השליליות, (הטבעיות כולם), אבל ממשיכים לנסות, וטוב שכך.

נכון שאם הסביבה תחנך את עצמה ועקב כך ישתנה העולם הכל יראה אחרת ויכולת הסליחה תבוא לידי ביטוי ויהיה סבבה,
אבל לא נראה שזה אי פעם קרה או קורה, כי, כי , כי, נו, לא נעים לי לחזור אבל זה לא טבעי, דורש מאמץ ,על טבעי.
אז ככה שאני עדיין חושב שאנשים מביעים את כעסיהם בצורות שונות הפוגעות בהם ובאחרים כי זה חלק טבעי בהם/בנו, וזו גם הסיבה שלא למדו, או קצת יותר אופטימי, מתקשים ללמוד אחרת.

משה,
יצא לי קצת ציני / סרקסטי, אין כוונה כזו כמובן.

תמר,
מה שטבעי הוא - להגיב. ברגע שמסיבה כלשהי לא מתאפשרת תגובה (אילוף...) אזי אין ברירה אלא לשמור את הכעס
לא תמיד חוסר תגובה מעיד על אילוף, לרוב מדובר על חינוך טוב, שליטה מודעת ברגשות, לא?

איך לדעתך יצא שברוב המקומות בעולם החינוך לקוי? אם נוציא אפשרות של מזימה עולמית (הרי ברוב הזמנים לא היה שום קשר בין תרבויות כך שלא היתה השפעה), נשארנו עם העובדה שזה פשוט קשה או בלתי אפשרי לחנך לכיוון שבו התכונות הטובות של בני אדם יגברו על השליליות, (הטבעיות כולם), אבל ממשיכים לנסות, וטוב שכך.

אוריאל לדעתי המצב בעולם הוא כפי שהוא, לא כי זהו הטבע המולד שלנו, אלה כי זהו המצב ההתפתחותי נכון להיום בהתפתחות האנושית על כדור הארץ. אם נתבונן בתהליכים הגלובליים בנושאי החינוך ומה ראוי ואינו ראוי, נוכל להיות אופטימיים מהעובדה (כך אני רואה את המצב) שכנראה כיום מתחילה תנועה די רחבה של מודעות לצורך בשינוי.
תודות לאינפורמציה הרבה המתפזרת ברחבי העולם, בכל הקצבות מתחילים לשים לב שניתן אחרת. אני מאמין בטבעו של האדם, שברגע שהוא מוצא את הדבר הטוב הבא, הוא מנסה להשיגו.
לאת ובהתמדה, ישנם ארצות נוספות המנחילות חוקים לטובת הילדים והחינוך. בתי משפט מתחילים להיות מודעים יותר לצורך להגן על הילדים. מבוגרים רבים יותר נמצאים בקורסים שונים למודעות, העולם האלטרנטיבי מתרחב מיום ליום. האמונה בעונשים של מכות ומיני תחלואים כאלו מתחילה לאת לאת להיעלם. תמיד אמרתי שלפחות 500 שנה צריך.
אני באמת אופטימיסט. בגלל זה אני מאמין שהאדם כחברה גלובאלית, נמצא במסע למציאת עצמו.

אל תדאג בנושא הסרקסטי, תמשיך כך, זה מלבה את הדיון.

בנושא החינוך הטוב לעומת אילוף, הרי שהקו הוא דק ביותר, ולא תמיד ניתן להבחנה ברורה על ידי ההורה. בעיקר לא כשההורים גודלו בדרך מסוימת. בכל מקרה, נראה כחשוב ביותר לדעת להביע את הרגשות, בדרך הטובה לפורקן הנכון מבלי להזיק לסביבה, האין זה כך?
כשהפורקן חל, ניתן לסלוח בקלות יחסית, בעיקר אם ישנה הכוונה ורצון.

בנושא הטבע המולד של התינוקות. נכון שכל אחד מביע את עצמו אחרת, אבל לכל אחד, החומר שהוא בנוי ממנו עדיין מחפש להגיע לאיזון. מכיוון שרגשות שלא מובעים שומרים כל כיווץ קבוע, ומכיוון שהרמה הביוכימית של הגוף משתנה כשלא פורקים את הרגשות, ומכיוון ששינוי הרמה הביוכימית הטבעית, הוא הוא מקור חלק גדול מקשיי האדם, הרי שעבורי פורקן הרגשות והגעה מחודשת לאיזון הינו מצב מחוייב המציאות.
זהו הבסיס לבריאות הנפשית והגופנית. כך לפחות אני חושב, רואה, מבין ומאמין.

מה זה טבע מולד?
נעמי מוהר כותבת לתפארת בסיפרה "מחשבות על יד החיים" -
תינוק נולד עם פוטנציאל לאהבה, הגשמה ואושר, עם ידיעה פנימית ביחס לתגובה הולמת לכל התרחשות, ועם היכולת לחוות את מיגוון הרגשות.

זה הבסיס. זה הטבע.
כל השאר נובע מהאינטראקציה עם הסביבה. ואז אפשר לקרוא לזה - אופי.

<תמר סבורה שילד רע - הוא ילד שרע לו. נקודה.>

לא תמיד חוסר תגובה מעיד על אילוף, לרוב מדובר על חינוך טוב, שליטה מודעת ברגשות, לא? - רררררררררררר ממש לא לרוב. דווקא נראה לי שלרוב, חוסר תגובה הוא סוג של ברירת מחדל.
אילוף הוא כל חינוך שמאלץ אותי להתרחק מהטבע שלי.
חינוך טוב? כל ילד והחינוך הטוב לו.
תינוק אחד נולד סוער השני רגוע, שלישי דורש בצריחות את מה שרוצה רביעי מתנהג כבודהה, - כל אלה יכולים להיות בני משפחה אחת, האם החינוך יהיה זהה לכולם?
ואולי כדאי קודם ליישר קו לגבי מהו "חינוך טוב"...

מה זה טבע מולד?

המשך:

תינוק נולד תלוי לגמרי באחרים לסיפוק צרכיו, מרוכז בעצמו, ללא יכולות שפה ויכולות לוגיות,
כולו גוף ותחושות ראשוניות, בעל מודעות נרקיסיסטית בסיסית, עם יכולות רגשיות בסיסיות.

גם זה הבסיס , גם זה הטבע.

לדעתי אין אמיתות מוחלטות בהקשר של טבע מולד, אנחנו מורכבים, מסתוריים, מבינים חלקית ולא מפוענחים בקלות.

חינוך טוב?
אין כיום ונראה שאף פעם לא היתה הסכמה כלל אנושית מה זה חינוך טוב, זו כנראה סיבה לחלק גדול בבלאגן העולמי.

D-: טוובבב

ואם כבר התיישבתי לכתוב אז אני אעלה את הנושא האישי בו אני עוסקת כעת.
לא הצלחתי בתהליך הסליחה עם ההורים (כנראה שלא באמת רציתי להצליח...)
אני יודעת שזה המקור לכל הכעס שאני נושאת בתוכי והוא מתפרץ החוצה בקלות עם כל טריגר קטן...
אשמח לקבל עצות, טיפים או כל דבר אחר...

איחולי שנה פוריה, שנת שיגשוג והתפתחות לכולנו!

יפעת תודה יל הגילוי והחשיפה שלך.

בנושא הסליחה, האם את מתאמנת מספיק על מנת לאגור מספיק אנרגיה וכוח רצון בגופף שיגרום להכרה לסמוך על יכולתך להתמודד עם התהליך?

הסיבה היחידה בגללה השיטה עוסקת בפעילות גופנית אינטנסיבית היא כי זו הדרך היחידה לאגור אנרגיה ולטפח את כוח הרצון. לא קיימת דרך אחרת לצערי הרב. לא ניתן לסמוך על עצמנו שנוכל להתמודד עם הנושאים העמוקים הדורשים התמודדות עם כעסים ופחדים ללא עבודה גופנית מרמה מסויימת ומעלה.

העבודה הגופנית מכינה מערכות נוירולוגיות חדשות במוח המוכנות לקליטת המעגלים העוקפים את המעגלים הקיימים המלאים בכעסים הישנים. ללא יצירת מעגלים חדשים, אין מקום במוח על מנת לבצע את הסליחה, שהיא בעצם ניקוי הזיכרונות הכועבים מהרגש הקשה, על ידי יצירת מעגלים חדשים הנקיים מהזיכרון. היכולות החדשות של הסליחה הם בעצם יצירת מעגלי התמודדות והתייחסות חדשים עם העבר הבעייתי.

לא ניתן לייצר את המעגלים החדשים ללא הכנת תשתית נוירולוגית נוספת, הווה אומר רישות נוירולוגי שיהייה מוכן לקלוט את האינפורמציה החדשה.

כיום המחקרים הנוירולוגיים מראים שהאימון הגופני הוא זה המייצר את התשתית הנוירולוגית (יצירת תאי מוח ודנדריטים חדשים הקושרים בדרך נוספת ואחרת את האזורים השונים) על מנת שנוכל להכניס לתוכם את הידע החדש. במקרה שלך הידע החדש הוא ראיית ההורים בראי אחר, סולח, מתפייס, מקבל בעקבות תהליך הסליחה.

את בוודאי זוכרת שתמיד אמרתי מפורשות "שלא ניתן למחוק את הזיכרון, רק לעקר את הרגש האגור בו"

כיום המחקרים הנוירולוגיים מסבירים איך זה עובר מבחינה מוחית, זהו ההסבר שכתבתי לך.

"*_אני כותבת בעקבות מה שמשה אמר לגבי "הרוב הסמוי" כיוון שאני אחת מהם...
אני מאד נהנית מכל מה שנכתב בבלוג. זה שאני לא מגיבה לעיתים קרובות לא אומר שאני לא עושה עם זה עבודה!
אני קוראת וחוזרת וקוראת, מעתיקה לעצמי קטעים לקובץ נפרד כדי להעזר בהם עם המטופלים שלי,
לוקחת טיפים לטיפול ולחיים שלי, חושבת מתלבטת (אבל בשקט!)*_"

ליפעת.
נעים לקרוא ש"כסמויה" הגיחת מתוך המסתור והגבת.
דבר שנותן תחושה ל סוג.של תקשורת , חיות,אנרגיה ולהתייחסות.
זה מה שנותן לי את האנרגיה להמשיך לכתוב בפורום, להגיב ולשתף וגם צורך לקבל עיצה."מכל מלמדי השכלתי."
מכל אחד ניתן ללמוד. כל משוב שמתקבל על רעיון ,עיצה,מאמר שנכתב עבור הקוראים אשר נכתב מתוך הצורך לתת.
מדרבן לנתינה גדולה יותר. באין משוב והתייחסות . אני מרגישה "מיובשת" כמשקיעה אנרגיה לריק.
במצב שכזה אין לי רצון , רגש ואנרגיה להגיב ולהתייחס.
מקווה מאוד שבעקבותיך יצאו רבים ממחבואם ויקחו חלק פעיל אינטנסיבי יותר.

שלומות,
נושא הסליחה במהלך הלימודים היה נושא שקשה מאוד היה לי לקבל. בהחלט הבנתי את חשיבותו לבריאותי הנפשית (ובריאותם הנפשית העתידית של מטופליי), אולם, מאוד התקשיתי לקבל אותו. אני באופן אישי עברתי כילדה וכנערה חוויות קשות מאוד בתוך המשפחה. הרגשתי שאין באפשרותי לסלוח להוריי על כך. ייתכן אף שמבחינת תפיסת עולמי הרגשתי שאסור לי לסלוח, כי נעשו מעשים שחשתי שאין להם סליחה, אסור לקבל אותם, ילדה קטנה לא אמורה להיות חשופה לכל מה שעברתי ואין מקום לשום סליחה. לפני מספר שנים התארחתי אצל אחותי שחיה בחו"ל. גם היא עצמה עברה חוויות קשות בתוך המשפחה. כשביקרתי אותה הייתי מעל גיל שלושים. זה היה ביקור בלהות. עברתי שם התעללות קשה מצידה. אני יודעת שמי שקורא עכשיו את השורות האלה חושב לעצמו: איך אישה מעל גיל שלושים מאפשרת שיתעללו בה כך. ובכן אין לי תשובה לזה. לא דמיינתי שהתנהגותה תהיה נוראית כל כך. זה הפתיע אותי, אני נכנסתי לסוג של קיפאון -Freeze (תגובה שאיפיינה אותי לאורך חוויות קשות אחרות בחיי) הרגשתי שם כבת ערובה. הייתי בחרדה איומה, לא הצלחתי לאכול, היו פעמים שלא הצלחתי לנשום, הסתובבתי שם כמו זומבי. צמצמתי את עצמי לכדי כלום. אפילו ביקשתי את נפשי למות. פשוט אמרתי לעצמי אני רוצה למות ושהטירוף הזה ייפסק כבר. כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני במצוקה אדירה. הרגשתי שהיא עדיין שולטת בי. שאני עדיין מפוחדת מאוד. כשאדם מבוגר נקלע לסיטואציה כזו בה הוא מרגיש חוסר אונים משווע יש איזו רגרסיה בתוכו. העובדה שלא הצלחתי לעזור לעצמי ולהוציא את עצמי מתוך ההתעללות הזו ופשוט לעזוב גרמה לי להרגיש כמו ילדה קטנה. לאחר תקופה מסוימת היא הגיעה לביקור. מתח עז היה באוויר. אני הרגשתי שאני מאוד נזהרת מולה, מפוחדת ממחוות גוף שהיא מייצרת ועוד. בשלב מסוים פשוט התפרצתי ומריבה גדולה החלה. זרקתי בפניה את שהיה על ליבי. באותה הזדמנות הייתה כל המשפחה הגרעינית במקום. היא כמובן הכחישה הכול. צרחה עלי שאני שקרנית והשתוללה מזעם. בקיצור ניסתה להשתיק אותי. מבחינתי העניין לא נפתר. עברו מס' שנים בהן עוד יצא לנו להתראות. אני לא שכחתי, אך גם לא היה שום רצון לנקום או להרע. הצורך היחיד שהסתובבתי איתו הוא לדבר איתה על הדברים. לקבל איזו ולידציה. הרי שתינו באות ממשפחה שנעשו בה דברים קשים ומעולם לא קילבנו ולידציה למה שעברנו. שזה בכלל יכול לשגע ילד. כשהוא חווה מציאות מסוימת והמבוגרים מסביב מתנהגים עסקים כרגיל. זה הרי מטורף. חשבתי שהיא יותר מכולם תבין את החישבות של העניין הזה. בכול הפעמים שיצא לנו להיפגש כאמור אני מאוד נזהרתי מולה, שמרתי על עצמי וכמובן לא נעניתי לאף הזמנה שלה לבוא לבקר במקומות אחרים שחיה בהם בחו"ל. פעם אחת הספיקה לי בהחלט!!!
אתמול שוחחנו בטלפון. במהלך השיחה עלתה שאלה שלה (בהקשר של נושא מסוים עליו דיברנו), היא שאלה אם היא הייתה לא בסדר איתי אי פעם. אני לא יודעת אם באמת היה לה חשוב לברר את זה, אך מאחר והשאלה נשאלה, אני השתתקתי לרגע ואז עניתי שכן בפעם ההיא שהתארחתי אצלך וכו' עברתי חוויה קשה ולא פשוטה. היא ענתה שהיא לא מסכימה. למזלי מאז המריבה ההיא עשיתי איזה תהליך. גם בלימודים וגם במסגרת של טיפול פרטי. בלי לאבד שליטה ובלי להרים את הקול החלטתי שאני פשוט לא מוותרת הפעם. את שהיה לי להגיד אמרתי. הסברתי לה שאני מאוד מעריכה אותם כאדם ואוהבת אותה כאחות אך אני חייבת לנקות את הדבר הזה בינינו כי בכל פעם שאנו מדברות או נפגשות הנושא הזה גורם לי להיות לא לגמרי אותנטית עם עצמי ואיתה. דיברתי על דברים ספציפיים שהיא עשתה. הרגשתי שאני שומרת עליה קצת. הייתי עדינה ועניינית. ועם זאת הסברתי לה שאני לא יכולה לשנות את המציאות בשבילה, והעובדה שהיא מנסה לרמוז שאני משקרת, או שהייתי במצב ריגשי מסוים בביקור ההוא ואני זו שהתנהגתי מוזר, לא מקובלים עלי. בשלב מסוים השיחה נותקה. אני מניחה שהיא לא הייתה מוכנה לשמוע יותר. היא כמובן אמרה שאני כפוית טובה, שאני לא נורמלית , נעזרה בחצאי איומים... השתמשה באינטונציות קוליות כאלה ואחרות הכול כדי להניא אותי מלהחזיק בטענותיי. בעבר, לאפקטים האלה הייתה השפעה קשה עלי. אך, לא עוד. נשארתי איתנה וצגתי את כאבי כפי שהיה!
לאחר שהשיחה נותקה הרגשתי שאני עומדת לבכות אך זה עבר מיד. אני חושבת שמה שהרגשתי אחר כך הייתה הרגשה של שלמות. לא פחד, לא כאב, לא חשש, לא חרדה, הרגשתי גם סוג של הקלה. הנושא הזה ישב לי על בית החזה והכביד לא מעט בפרט בכול אינטראקציה איתה. עלו בי מחשבות על זה שאולי הקשר בינינו נותק סופית. על כך שאקבל ממנה דוא"ל קשה וניבזי בתגובה. היום קיבלתי ממנה גלוית אינטרנט.זו הייתה גלויה מושלמת. היו בה המלים הנכונות, הגרפיגה הנכונה ואפילו המוסיקה ערבה לאוזניי. התחלתי לבכות בכי עמוק. הרגשתי שסוף סוף אחותי רואה אותי. שהיא מבינה שכשדיברתי איתה על הכאב שלי זה לא היה כדי להכאיב לה או לפגוע בה אלא פשוט להקל על עצמי ולנקות את מה שעמד בינינו. הרגשתי שהיא מושיטה לי יד. שתבינו, לא הייתה הודאה או הכאה על חטא בדברים שהיא כתבה. אך מתוך מה שהיא כתבה הבנתי שהיא מקבלת את דבריי ומעריכה אותי מאוד ובעיקר שמחה על שאני אחותה.
באיזשהו שלב של הבכי שסירב להיפסק הרגשתי שמתחילות בגוף עוויתות כאלה שיש אותן כשרוצים להקיא. אחרי חצי דקה מצאתי עצמי מעל האסלה (מתנצלת על התיאורים הגרפיים) מקיאה. כמי שלמדה על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש זה לא נראה לי מוזר מדי. חשבתי על זה שזה מאוד סימבולי. אני סוף סוף יכולה להקיא את הדבר הזה מתוכי. זה נפתר. זה קרה. עכשיו אני גם יכולה לסלוח. וזה בעצם מה שרציתי להגיד מתוך כל הסיפור הארוך והדי אינטימי הזה. אני מבינה את נושא הסליחה אך אני גם יודעת שאי אפשר לעשות אותו לבד, באופן חד צדדי. צריך שיהיה איזה דיאלוג עם הדמות הנסלחת. אני מעולם לא אהבתי משחק תפקידים. כזה שעושים בפסיכודרמה. לא התחברתי לטכניקה הזו. זה תמיד הביך אותי והרגיש לי הזוי ומלאכותי. ייתכן שיש אנשים/מטופלים שכן מתחברים לטכניקה הזו ודרך התהליך הזה יכולים לנהל איזה דיאלוג עם הדמות הנסלחת. אך אני מרגישה שחייב שיהיה שם איזה דיבור לפני הסליחה. אי אפשר פשוט לשבת עם עצמך ולסלוח למישהו. אני מרגישה היום שאני יכולה לסלוח לאחותי כי דיברתי איתה על הדברים, כפי שחשוב היה לי לדבר ויתרה מכך קיבלתי ממנה איזה סוג של הכרה ותקיפות, ולידציה. אני מציעה לך יפעת לשוחח עם הורייך על הכאב שלך. קחי בחשבון שאנשים נכנסים למגננה בדרך כלל בסיטואציות כאלה. ייתכן כי יכחישו, ייתכן כי יפגעו בך שוב רק כדי להשתיק אותך. ייתכן שגם יהיו מכילים ומבינים. איני יודעת. אך אני חושבת שכדאי לך להתחיל את תהליך הסליחה שלך משיחה איתם. להגיד להם את אשר על ליבך. זה המון. זה מהווה כר נוח יותר להתחיל ממנו את תהליך הסליחה.

פלוני אלמוני
הצלחת לרגש אותי ותודה על השיתוף.
אפשר ללמוד מדברייך וזה רק מחזק את סברתי, שלכל אחד יש את היכולות, כלים, דרכים לקיים תהליך של סליחה.
המודל שאנחנו למדנו "אני סולח לך ...אוהב... מקבל ... " הוא בעצם משפט שבא להציף ולהעלות למודע רגשות מודחקים מכווצים ומחלישים (כעס, שנאה, כאב, אשמה..) ביחס לקשר עם הדמות השניה.

במקרה שלך היה כאב וכעס מודעים שעלו וצפו בסיוטואציות השונות שנקלעת אליהן, היה לך מצע בשל להמשיך את תהליך הסליחה, הן מבחינה רגשית והן מבחינה גופנית ובחרת את הדרך שנכונה לך להמשיך ולקיים תהליך זה באמצעות דיאלוג , הצלחת לנקות עצמך מכל הג'יפה שחיפשה להשתחרר מגופף בזכות ההתקרבות והקבלה של אחותך.

בהחלט אידיאלי שיהיה פרטנר לדיאלוג אך לא תמיד זה אפשרי, לעיתים הוא כבר לא בחיים, לעיתים הוא היא דמות נקיסיסטית שלא סופרת או רואה אותך ממטר.

צריך להגיע לרמת מודעות ורצון כדי להתחיל תהליך של סליחה.

ל פלוני אלמוני תודה רבה על השיתוף בחוויות הרגש שלך, מאוד מוסיף ומרגש.

אני מבין ומקבל שעבורך חוויית הסליחה הצליחה או בדרך להצליח רק לאחר שביטאת עצמך אל מול אחותך. טוב שהצלחת למצוא את הדרך המתאימה לך ביותר.

ממה שניסיתי וממה שראיתי על סטודנטים ומטופלים, פעמים רבות מאוד קורה שהגורם הפוגע לא נימצא ו/או שהנפגע אינו מעוניין להתקרב אליו בדרך כלשהי או לנסות ולהעלות את הנושאים הפוגעים אל מולו בדרך כלשהי. האם בגלל זה הוא חייב להישאר עם הכעסים? נראה לי שלא.

לדעתי ומנסיוני, ניתן לבצע את כל התהליך גם ללא נוכחותו של הפוגע. במידה ומצליחים להתחזק מספיק ולבנות את התהליך הרגשי בדרך הבטוחה בה מנסים קצת כל פעם ופותחים יותר ויותר ככל שמתחזקים, במקביל להתחזקות הגופנית, ניתן להגיע לחוזק רגשי מספיק על מנת להתחיל את תהליך הסליחה ללא נוכחותו של האחר.

נכון שמהרגע שמתחזקים מספיק במידה והאחר הפוגע נמצא בהישג יד, טוב לדבר איתו ולהסביר לו מה מרגישים ואיך נפגענו. מבחינתי חשוב לעשות זאת אך לא הכרחי. בכל מקרה, נראה לי שנכון לבצע את הדבר רק לאחר שהגענו להתחזקות מסויימת ואנו יכולים לעשות זאת מבלי שתיגרם לנו פגיעה מחודשת ואולי גם חזקה עוד יותר. זה יכול לעקב את תהליך ההתפתחות למשך זמן ארוך או להפסיקו כליל.

לפלונית אלמונית .
סיפורך ריגש אותי מאוד.
אני מאחלת לך כוחות נפש להמשך התהליך ולהתפתחןתך האישית.
דברים שלמדתי על עצמי מתוך התנסות .
בעבר היו לי כעסים רבים בעיקר על אימי ז"ל .(לא דומים ומתקרבים לסיבות שלך)
ככל שהתבגרתי ולמדתי . השקעתי רבות בתהליך הסליחה במשך שנים . כיון שהבנתי שהכעס פוגע בי באופן ממשי . כמו: מחלות, עיכובים למיניהם, חסימות,כעסים, מתח, חלומות קשים ועוד....
לאחר תהליך הסליחה נרפאתי מאותן מחלות שפקדו אותי מעת לעת כמו: דלקות גרון ברמות שונות , בעיות עור. אלרגיות ועוד....
כיום. אני מרגישה הרבה יותר אנרגטית , שלווה, נינוחה ומאושרת. כאילו שזרקתי משקל ומשא כבד מגופי.
אני מקבלת "מידע" רב מהורי ז"ל ה"פוקדים ומבקרים" אותי מעת לעת .
דבר הגורם לי להתרגשות רבה , כוח, תובנות ומידע המאפשרים לי לבצע דברים ביעילות רבה וממוקדת.להבין תופעות מדהימות עלי ועל בני משפחתי , אצל מטופלי ובכלל....
תהליך הסליחה מיועד בראש ובראשונה עבורינו . למען בריאותנו ואושרנו . לכן חשוב כל כך להשקיע בו זמן, כוחות ואנרגיה .לא לחשוש ממנו . הזמן יקר והחיים קצרים. טיהור הגוף והנשמה חיוניים וחשבים מאוד כתנאי הכרחי לאיכות חיים טובה, בריאות ואושר.

לפלונית אלמונית .
סיפורך ריגש אותי מאוד.
אני מאחלת לך כוחות נפש להמשך התהליך ולהתפתחןתך האישית.
דברים שלמדתי על עצמי מתוך התנסות .
בעבר היו לי כעסים רבים בעיקר על אימי ז"ל .(לא דומים ומתקרבים לסיבות שלך)
ככל שהתבגרתי ולמדתי . השקעתי רבות בתהליך הסליחה במשך שנים . כיון שהבנתי שהכעס פוגע בי באופן ממשי . כמו: מחלות, עיכובים למיניהם, חסימות,כעסים, מתח, חלומות קשים ועוד....
לאחר תהליך הסליחה נרפאתי מאותן מחלות שפקדו אותי מעת לעת כמו: דלקות גרון ברמות שונות , בעיות עור. אלרגיות ועוד....
כיום. אני מרגישה הרבה יותר אנרגטית , שלווה, נינוחה ומאושרת. כאילו שזרקתי משקל ומשא כבד מגופי.
אני מקבלת "מידע" רב מהורי ז"ל ה"פוקדים ומבקרים" אותי מעת לעת .
דבר הגורם לי להתרגשות רבה , כוח, תובנות ומידע המאפשרים לי לבצע דברים ביעילות רבה וממוקדת.להבין תופעות מדהימות עלי ועל בני משפחתי , אצל מטופלי ובכלל....
תהליך הסליחה מיועד בראש ובראשונה עבורינו . למען בריאותנו ואושרנו . לכן חשוב כל כך להשקיע בו זמן, כוחות ואנרגיה .לא לחשוש ממנו . הזמן יקר והחיים קצרים. טיהור הגוף והנשמה חיוניים וחשבים מאוד כתנאי הכרחי לאיכות חיים טובה, בריאות ואושר.

תודה לטליה, למשה ולרחלי על התייחסותכם למה שכתבתי בהקשר של תהליך הסליחה.