כפות ידיה של חברה של אחי

[אנונימי]

ראו גם: מדור כירולוגיה אצבעות

---

[אלמונית*]

שלום לכולם .
רציתי להתייעץ אתכם ולקבל את חוות דעתכם .
איבחנתי את כפות ידיה של חברתו של אחי (.לבקשתה ) היוצאים יחד כשנה וחצי ואוהבים זה את זו.
כרגע הם מתגוררים במשותף בדירה שכורה .
הפרמטרים שראיתי בכפות ידיה מאוד בעייתיים . קמיצה קצרה ביד הדומיננטית . ביד השנייה לא.
אצבע ארוכה. ואגודל מתנתקת כרבע.
הקונפליקט שלי הוא האם לספר לאחי מה משמעות הדברים ? אם אספר לו עלול הדבר לגרום לו להאמין או לא.
אם יאמין , עלול לנתק איתה קשר . אם לא יאמין לי עלול לכעוס עלי ולנתק איתי קשר .

מה עושים???
מחכה לתשובתכם.
אגב. לא רציתי לומר לה מה בדיוק ראיתי . לכן אמרתי לה שנראה לי שיש צורך לברר מס' פרמטרים עם מאבחן נוסף.

[משה_אלבאום*]

לאלמונית, השאלה שאת/ה אמור לשאול את עצמך היא איך תרגיש/י במידה ואותה אישה תהפוך לאם ללא רצון להיות כזו, תהפוך לאישה בעייתית לאחיך מבלי שהוא יוכל למצא את הדרך לשפר את היחסים. אני מאמין שהידע ניתן לך שעל מנת לנסות ולעזור. אם איננו יכולים לעזור לקרובינו ואהובינו, למי כן?

בכל מקרה חשוב ביותר שתשקול גם את האפשרות האחרת והיא שאחיך ינתק איתך את הקשרים.

בהצלחה בדילמה הקשה הזו.

[שרי*]

משה, אני לא מסכימה עם התשובה הפאטלית הזאת.
מה עם "הכל צפוי והרשות נתונה"?
אנשים עושים עבודה עם עצמם ומשנים את מערך הכוחות שלהם.
יש לנו מטפלים טובים עם הפרמטרים האלה.
אני מציעה לאלמונית לידע בעדינות על המסע שצריך לעבור כדי להתגבר על קשיים אפשריים ולא להתייחס לזה כאילו גילו כאן מחלה סופנית.
לפחות התעוררתי מתרדמתי הבלוגית. הנה כבר משהו טוב קורה.

[אנונימי]

או שכן או שלא... יש הבדל בין אדם שרוצה או\ו מוכן לשמוע על חוזקות וחולשות שלו.
לבין אדם שאינו מוכן ולא יודע למה לצפות.
ואנו כגורם חיצוני כופים זאת עליו.

אלמונית\אלמוני- אולי נחזור לשאלת השאלות בכדי למקד אותנו...
לשם מה האבחון , מה מטרתו, ???

ולדעתי האישית , לא צריך לעשות מהפרמטרים הללו " טרגדיה " יש ביניינו לא מעט כאלו.
( שרי, מצטרפת לדעתך.
ברוכה השבה @} )

אורנה פרידמן

[משה_אלבאום*]

שלום שרי, ברוכה החוזרת.

אני אכן מקובע בנושא, אבל כידוע לך זה אני וזה היחס שלי לפרמטרים הללו. ממה שאני חוויתי עם מטופליי והוריהם ומידע אישי, זה הידע והרושם שהגעתי אליו. אשמח מאוד להיווכח אחרת על מנת שאוכל סוף סוף לשנות את הגישה שלי לפרמטרים הללו. לכן אשמח מאוד במידה ותכתבו כאן על המיקרים שאכן השתנו ואיך היחס השתנה לטווח הקצר ויותר חשוב לטווח הארוך.
אנא מכן כתבו על כך בהקדם. תודה מראש.

מבחינתי הבעיה היא עם "הרשות נתונה" מהידע שרכשתי על התכונה הזו, ואיני טוען לרגע שהידע שלי הוא נכון לחלוטין, הרצון על מנת לשנות לרוב עובר דרך הצורך המאוד יסודי לסלוח לאימא של בעלת הקמיצה הקצרה. מהניסיון עד היום, לא הצלחתי למצא תוצאות חיוביות בנושא הזה. הפחד לרוב קשה ומוקדם מדיי ולכן לא חל שינויי בתכונה.

במעקב שלי אחרי אימהות שעבדו על הנושא, הן לא הצליחו לשנות את הגישה לבעליהן, ולכן המתחים בבית נישאר ולפעמים גם התגבר עקב המודעות של הבעל לגורמים. הציפייה שהוא יענה על כל הצרכים שהאם לא ענתה עליהם, תוך כדי כך שהן בוחנות אותו כל הזמן במבחנים שהוא לא מבין, לא מקבל ואינו בנוי שעל מנת להתמודד איתם ברמה כלשהי הורסת לרוב את כל ניסיונות העבודה שלהן על הנושא.
כמו כן הקושי לקחת אחריות באמת (להבדיל מלהיראות שלוקחות אחריות) גורם לצרות שלא ניראות באופן ישיר או שלא ניתן לייחס להתנהגותם הישירה.

ניתן לשנות את התכונה, אך זה חייב לעבור דרך הסליחה המוחלטת לאם, והוצאת הבעל מהמקום והציפיות הלא הגיוניות שהאישה שמה אותו שם לצרכיה. במידה ושני הגורמים הללו משתנים, התכונה אכן יכולה להיעלם.
ניתן לשנות וניתן לטפל בנושא, לצערי הרב כיום אין לי יותר סבלנות לתכונה הזו וזה הופך אותי ליותר קיצוני.
לי אין את הסבלנות לטפל לאורך השנים הרבות הנידרשות על מנת לשנות את התכונה הזו. אולי לפני עשרים שנה יכולתי לראות עצמי מלווה אישה כזו לאורך הטיפול המסובך והדורשני הזה, כיום לא.

כל מטפל הרואה עצמו מסוגל להתמודד עם אמא בעלת תכונות כאלו ולעזור לה להבין שהיא המקור לקושי במשפחה ואת הדרך שצריך לעבור לאורך זמן ביחד על מנת לשנות את המצב, יבורך.

[משה_אלבאום*]

אורנה פרידמן אני אכן מסכים איתך וכנראה גם עם אחרים בנושא "לשם מה האבחון"

בישראל, להבדיל מרוב המקומות האחרים בעולם, התפתחה לה שיטה המטפלת לא רק בקושי ישירות אל גם מנסה להתמודד עם הגורמים הסביבתיים לקושי כחלק אינטגראלי. קוראים לשיטה הזו שיטת אלבאום.

לצערי או למזלי הרב, לקחתי את הדרך לטיפול בקשיי הילד למקומות עמוקים מאוד, שיכולים לתת תוצאות נהדרות, אך רק בישראל. בכל שאר מקומות העולם (הכוונה למדינות בעלות חוקים ברורים בנושא למי מותר לעשות מה) אסור לטפל בדרך בה השיטה עובדת בישראל. זאת אומרת, פיכולוג, פסיכוטראפיסת או פסיכיאטר יעשה את העבודה המשפחתית רגשית בכלים שלהם, והמטפל בקשיי התפקוד והלמידה של הילד יתרכז בנושא הזה בלבד בכלים העומדים לרשותו.

בארה"ב לדוגמא, המטפלים בקשיים של הילד מקפידים ביותר שלא לחצות את הגבולות. הסיבות מחולקות לנושאי ביטוח ולקושי לעשות משהו שלא למדו. היצירתיות בטיפול מוגבלת ביותר לתחומים שלמדו.

לדוגמא, OT לא יעשה דבר שיכול לערב את האם מבחינה רגשית בעבודה שלה עם עצמה, מעבר להמלצה המאוד לא מחייבת שהיא יכולה להתייעץ עם גורמים מקצועיים כאלו או אחרים.
זה נכון לגבי רוב המקצועות הנלמדים כאן באקדמיה.
החלוקה ברורה ונשמרת בקפדנות.
בישראל של ליפני עשרים וחמש שנים, לא היה מי שיגביל אותי (רק כיום מנסים לקבוע חוקים ברורים בנושא) ולכן פיתחתי את השיטה לפי מה שיהלד והמשפחה צריכה. אני מאמין ודוגל שכך צריך לעשות אך רק בישראל. במקומות אחרים חייבים לשנות את הגישה בשיטה מיסודה.

מכיוון שבישראל מדובר, הרי שלאיבחון תפקיד מרכזי, האבחון מיועד לקבוע את המצב ואת מערכי הכוחות של המטופל ומשפחתו.
לא ניתן לטפל בחלק הרגשי של הילד ללא שמטפלים גם בהורים. הילד ברוב המוחלט של המקרים לא יהייה מעבר ל 50% מהקושי שהוא מציג או סובל ממנו.
מסיבה זו חייבים לאבחן את ההורים גם, ולקבוע מה ואיך צריך לעשות על מנת לטפל בילד "בהצלחה" כאשר הדגש הוא על הצלחה.

עבורי הצלחה היא כשהילד מסוגל לתפקד היטב לאורך השנים הבאות מבלי שהצרות שהגיע איתן אלינו ממשיכות להפריע. הכוונה היא ליצירת התנאים והאווירה האישית ומשפחתית המאפשרות זאת.
מסיבה זו האבחון חשוב בצורה בלתי רגילה. איך כל מאבחן יצליח לפתח את הכלים המאפשרים לו להעניק למשפחה את האיזון הנכון עבור הילד, זוהי בעצם תורת האבחון כולה. זהו נושא חשוב ורגיש שחייבים להתיימן בו הרבה ולעומק, ולהחליט מראש לאן מעוניינים להגיע.

גם אם מאבחן/מטפל מחליט שגישתו הטיפולית היא "שלא להיכנס לעומק הרגשי בכלל", אלה לטפל בקשיים המוטוריים והחושיים בלבד, הרי שהוא יעשה מלאכת קודש ברמה גבוהה בהרבה מרוב העבודה הנעשית ברחבי העולם. אל תפחדו לקחת את הגישה הזו במידה וכך אתם מרגישים. אין שום פסול בכך, להיפך.

עבורי, מכיוון שאיני גר בישראל, הרי שכל השנים האחרונות עסקתי בלפתח את הגישה של עבודה גופנית עמוקה, תוך כדי מגע מינימאלי ברגשות ההורים. אני מתקשה לבצע זאת, כי כל מה שאני עושה אני עושה עם הילדים והנערים בנוכחות ההורים, כך שאני ממשיך לעבוד על התפתחות ההורה בכל מקרה. אך אני גם מסוגל כיום להפריד לחלוטין את העבודה מהתהליך הרגשי העמוק ולהתמקד בצורכי הילד בלבד. מסתבר שניתן להגיע לתוצאות חיוביות מאוד גם בדרך הזו.

נכון, זה לא ישנה את הגישה המשפחתית בצורה שתחזיק מעמד לאורך השנים, אך אולי כן . לדעת מה הגבולות המותרים לנו זוהי כל החוכמה. לקבל על עצמנו גבולות ברורים, שייך ליכולת שלנו להיות צנועים ולדעת מה אנחנו מסוגלים ומה לא. את זה, כל אחד מאיתנו יצטרך להחליט לעצמו.

[אנונימי]

משה, שלחנו ביחד את תגובותינו לכן לא התייחסתי לדברייך האחרונים.
אני מאוד התחברתי למה שאמרת.
אך, אם אקשור זאת לתחילת הדברים, אדגיש, שכל זאת בתנאי שיש איזה שהוא מקום
לרצון ,להתפתחות ולהשתפרות.
שיש בלב הפונים ניצוץ לגדילה והעמקה.
והכי חשוב הפנייה ורצון לעזרה.
כשיש את הבסיס הזה השמיים הם גבול .

[שרי*]

קשה לי להעיד על מקרה של הורה בטיפול שהצליחה לעשות את השינוי המיוחל, כי אמהות כאלה נוטות לצייר תמונה רצויה ולא בהכרח מצויה. עדיין אני מאמינה שמה שקורה בחושך לא יכול להתקיים באותה מידה באור.
לכן המודעות לנושא יכולה לשנות.
מטופלים ילדים כן מצליחים להשתחרר מהמילכוד הזה בעיקר בעזרת הגדילה.
בהתחלה זה כמו סדין אדום. הגדילה מייצגת את כל מה שהמטופל מתנגד לו. אך ברגע שהמודעות פוגשת את החוויה של הגדילה מתאפשר השינוי המנטלי המיוחל. בזה נכחתי מספר פעמים.

[משה_אלבאום*]

שרי גם אני מצאתי שילדים ונערים/אות צעירים/ות מסוגלים להשתנות ולהשתחרר מהתכונה הקשה הזו, לרוב זה קורה למרות האם ולא בגלל עזרתה. במקרים הללו לרוב נכון לנתק את הטיפל מהאם ולאפשר לילד מקום בו יוכל להתפתח ולהתחזק.

[אלמונית*]

_*אלמונית\אלמוני- אולי נחזור לשאלת השאלות בכדי למקד אותנו...
לשם מה האבחון , מה מטרתו*, ???_

הסיבה לאיבחון היתה הצורך של הבחורה לדעת על עצמה .היא הגדירה את בקשתה בכך שיש לה כמה "סריטות"
וברצונה לדעת מהן הסיבות לכך.
האמת היא שלולא היתה זו חברתו של אחי הייתי מיידעת אותה בכל מה שאיבחנתי.
אך המצב הוא הרבה יותר רגיש. לכן אמרתי את מה שאמרתי מבלי להתייחס לפרמטר של קמיצה נמוכה לעומק.
ציינתי את הקושי של "לקחת אחריות ולהתבגר" כצורך להמשיך לחוות את הילדה הקטנה לולא לקחת אחריות על קשיים שנוצרים במערכת הזוגית או כהורהה בהמשך. עם זאת היא מאוד הסכימה .נראה לי שלא הבינה את עומק הדברים ואת מלוא הקושי.
מבחינת אחריות מקצועית . היא מאוד אחראית בתפקיד הדורש אחריות רבה.
מה שיעצתי לה הוא . מאחר וישנו פרמטר שאינו פשוט ועלול לגרום לקשיים בזוגיות . המלצתי לה לפנות לאיבחון נוסף
בשיטה אצל מאבחן/ת או לפנות לד"ר הולצמן.
כמו כן , הצעתי לשניהם ללכת למטפלת בזוגיות שיודעת לאבחן לפי שיטת הולצמן . כדי שישמעו ממנה את
הממצאים ואז או שיחליטו על טיפול או שיבחרו בעצמם לגבי המשך עתידם .

[משה_אלבאום*]

אלמונית ניראה לי שנהגת בחוכמה בהפניות שלך. אני מאוד ממליץ לבדוק מה אחיך מבין לאחר האבחון המקצועי הזוגי. ניראה לי ששם הוא יצטרך את העזרה הרבה ביותר.

בנושא האחריות שהיא לוקחת בעבודה, אנשים אלו יכולים לקחת אחריות בתנאי שהם לא הבוס, כשהם הבוס הקושי להחליט ישגע אותם, הם יצטרכו המון יועצים ולבסוף ישנו כל החלטה טובה. כשהם תחת מישהו שמחליט ומכוון, יהייה להם קל יותר בעבודה.
האחריות בעבודה יחסית קלה יותר לעומת הקושי ואולי גם חוסר היכולת שלה לקחת אחריות ברמה האינטימית. אחריות עם ילדים ובעל הם דברים שונים מאחריות בעבודה.

כשאישה עם קמיצה קצרה ואצבע ארוכה, היא מצפה מבעלה שיחליף את מה שלא קיבלה מאימא בשנתיים הראשונות לחייה. לא ניתן להשלים את החוסרים הללו, גם עם הבעל הוא סופרבעל.

מהילדים היא מצפה בעיקר להיכשל כאם. גם כשהרושם או מה שהיא מרשה לעצמה להבין בעצמה על מצבה ניראה אחרת או מאוד שונה.