ילד עקשן רוצה חמור

[אנונימי]

זהו דף תיאור מקרה ילדים

ראו גם: מדור ילדים ונוער

[טליה*]

באחד הטיפולים הגיע אלי ילד מסביון.(מי שלא שמע על המקום, מדובר באוכלוסיה עשירה מאוד)
לילד היו קשיי גבולות, לא הכין שעורים ולא למד למבחנים,הישגיו בלימודים היו נמוכים ביותר. כמו כן,לא לקח אחריות גם על משימות ותפקידים
מאוד מינימליסטים בבית. לדברי ההורים: "אי אפשר לסמוך עליו במאומה".בנוסף שיקר ללא חשבון ועוד.....
מדובר בילד מאוד אינטלגנטי, בעל קסם אישי, מפונק מאוד.
מבחינ חומרית לא היה חסר לילד דבר, נהפוך הוא.מבחינה רגשית היו לו הרבה מאוד חסכים.
היה ברור לי מתחילה שהטיפול היה מיועד להורים.
אומנם היה צורך לשפר את הקואורדינציה שלו, את תנועות העיניים.את כוח הרצון ועוד. אך כל אלה היו שוליים ביחס לקשיים הממשיים והעיקריים.
היו לי מפגשים רבים עם ההורים של:איך להציב גבולות, לשנות את היחס בבית, להעניק לו אהבה שאינה חומרית, שינוי באוירה ויצירת זמן איכות, הקשבה ולצרכים האמיתיים של הילד ועוד.
באחד המפגשים עםהילד שאלתי אותו:"מה הדבר שהיית מאוד רוצה לקבל מהוריך תמורת לקיחת אחריות, להימנע מדברי שקר, הכנת שעורים ועזרה בבית?"
" אני רוצה חמור", השיב. צחקתי והתגלגלתי מצחוק.
"מה זה מצחיק שאל"? השבתי לו:"אני גדלתי במשפחה שהורי עבדו כה קשה וכילדה קבלתי מבחינה חומרית את המינימום שבמינימום.
אבי, ניהל פרדס ורכב על חמור לעבודה(ששימש ככלי תחבורה)מידי יום בכל מזג אויר.בערב בשובו הביתה היה עלינו הילדים להאכילו ולרחוץ אותו, לנקות את סביבתו ומידי פעם גם רכבנו עליו להנאתנו.
לגבינו הרכיבה והטיפול בחמור לא היו מהנים במיוחד. אילו היו שואלים אותי לרצוני בוודאי לא הייתי מבקשת חמור.
לך שלא חסר דבר (מבחינה חומרית) אתה מבקש "דווקא חמור".
מבחינת ההורים,לקח לי הרבה מאוד זמן ומאמצים לשכנע אותם לרכוש לו את מבוקשו.(תארו לכם חמור בסביון)מחוסר אמון בילד ומההרגשה שהילד קבל "יותר מידי" ואין לו ערך לדבר.
ערכנו חוזה עם הילד.מהם הדברים שעליו לעשות, לשנות ולבצע תמורת קבלת החמור. מהן ההשלכות בעקבות הפרת החוזה.(מחזירים את החמור מידית ללא הזהרה)
לא יאומן, הילד הקפיד ומילא את מה שנדרש ממנו. השיפור היה מדהים.המשכתי בטיפול חודש נוסף ובכך סיימתי את תפקידי.

[משה_אלבאום*]

תודה טליה.

אהבתי את הסיפור, את הדרך ואת ההשוואה. איך משתנים הזמנים והדרישות.

כאן (ארה"ב) אני נישאל פעמים רבות מדיי האם אני חושב שיהייה נכון או חכם להרשות לילד לבצע כך או אחרת, האם לאפשר לו להיות זה שבוחר את החוגים שלו? כמה שעות חופשיות אם בכלל, מותר שיהייה לו בערב?
גם בתחום הזה כל כך השתנינו, הציפיות והדרישות שלנו לפעמים כל כך לא מחוברות למציאות האנושית הפשוטה, שלא תמיד הורה מבין מה נכון לשאול או איך נכון להוביל את ילדיו.

מעניין שהילד לא ביקש סוס שקל הרבה יותר לרכב עליו, אלה דווקא חמור שפעמים רבות עושה רק מה שבראש שלו, קשה לרכב עליו והישבן יכול לכאוב מאוד, הוא עקשן במיוחד ופעמים רבות מריח חריף מאוד.
אין ספק שלחמור חייבים להקשיב הרבה יותר בסבלנות.
האלגוריה של החמור לצרכים שיאפשרו לו להירגע ולהקשיב, נהדרת ממש.

[טליה*]

.מעניין שהילד לא ביקש סוס שקל הרבה יותר לרכב עליו, אלה דווקא חמור שפעמים רבות עושה רק מה שבראש שלו, קשה לרכב עליו והישבן יכול לכאוב מאוד, הוא עקשן במיוחד ופעמים רבות מריח חריף מאוד.
בדרך כלל הבחירה שלנו לגבי אנשים, חברים ובעלי חיים היא כזו: או לכאלה שדומים לנו, משלימים אותנו, או שונים מאיתנו.

[משה_אלבאום*]

טליה האם ישנן אפשרויות נוספות?

[טליה*]

טליה האם ישנן אפשרויות נוספות?

חה חה חה.... בודאי.
גם מבחינת הגובה - היתה עדיפות ואולי ריח גופו של החמור היתה לטעמו.
הוא בחר בחמור לבן - מי יודע אולי חמורו של המשיח..?
יש לך עוד רעיונות?

[משה_אלבאום*]

טליה בנושא החמור, עלה לי רעיון נוסף.

מה הגישה של הוריו לחמור? האם יכול להיות שהחמור הוא החיה שהוריו מתנגדים לה יותר מחיות אחרות? סביר להניח שגם השיקול הזה עבר בראשו של הילד כחלק מההוכחה שהם אכן מתחשבים בו ואוהבים אותו.

לפעמים, על מנת להאמין שמישהו באמת אוהב ושאנחנו חשובים לו, המבחנים שנעמיד לו או להם יהייו קשים מאוד עבורם. למרות שאני אישית מתנגד מאוד לגישה של מבחנים, אני נתקל בגישה האנושית הזו פעמים רבות מדיי.
מה לעשות ולפעמים אין ברירה.
כפי שהילד נבחן כל הזמן על ידי ההורים, ההורים נבחנים כל הזמן על ידי הילדים.

אני כרגע עובד עם ילד ג'ינג'י בן 12, עם קשיי קורדינציה גדולים, שלאחר חודשיים המוטוריקה כבר כמעת ומאורגנת לחלוטין.
האם כל הזמן מתלוננת שהילד משקר ולא ניתן לסמוך עליו בשום דבר.
לילד שני אחים קטנים, וכל הילדים ביחד משגעים את האם המתלוננת שאין לה יותר כוח, ואכן כל צורתה והבעתה ניראית ככזו.
סמרטוט סחוט. מצד שני, היא בעלת צורך ביצירת מצבי לחץ, ברמה גבוהה.
האב אדם יצירתי ביותר ללא צורך ביצירת מצבי לחץ, וגם הילדים ללא הצורך הזה.

למרות שלשאר חברי מהשפחה אין את הצורך ביצירת מצבי הלחץ, הילדים שאוהבים את אימם מאוד, מספקים לה את הלחץ הנידרש עבורה כהוכחה לאהבתם הגדולה. מכיוון שהם יצירתיים ביותר, ושלשתם בנים, הרי שהמלחמה בביתם אינה פוסקת, ובכל פעם בדרך אחרת.
האם מסתובבת עם פנקס הענשה שבו היא רושמת את הסיבות לעונשים לכל ילד. וזוהי התקשורת המרכזית בינה לילדיה. כמובן שזה רק מחמיר את המצב.

בפגישה הבאה, לאחר שהאם החלה להפסיק את התערבותה בכל דבר שהם עושים, אך בעיקר במלחמותיהם, כל המשפחה צריכה להגיע לפגישה הטיפולית. העיסוק היחידי בפגישה יהייה להסביר לכולם את מצב המתדרדר של האם והסיבות המביאות אותה למצב הזה.

הילדים 5-7-12 ישמעו את כל התהליך של יצירת הלחץ של אימם והגורמים לכך, מכל זווית אפשרית ובעיקר אטיולוגית, ומה תפקידם בנושא הזה בחייה.

הכוונה היא לגרום להם להבין שלמרות שהם מאמינים שהם גורמים לאם נחת רוח על ידי זה שהם מספקים לה מתח בכל דרך אפשרית, בעצם הם גורמים לה לא לרצות להמשיך להיות אימם ולהיתנתק מהם עד למצב של עזיבת הבית.

עבורה זוהי הבריחה האפשרית היחידה מהמצב (לטענתה) ואני מתכוון לעשות הכל על מנת לגרום לכך שלילדים האלו תיהייה אימא מתפקדת, המסוגלת לספק את הצרכים שלהם בדרך הנכונה ובדרך שתיתאפשר גם להם לספק את הצרכים שלה, ללא מתח כמנגנון לתקשורת ואהבה ביניהם.

אתמול בפגישה בנוכחות בנה, היא לא יכלה להאמין כשהוא אישר את כל הטענות שלי בדבר הסיבות בגללן הם מתנהגים בדרך שמתנהגים. ישבה, המומה ובוכה ללא הפסקה, כשמבט ריק בעיניה.
הקושי העיקרי שלה הוא בכך שהיא לא מסוגלת להזדהות עם נוכחות כלשהי שלה, ללא יתצירת מאבקים וביקורתיות כלפי ילדיה. כיום היא כבר מבינה היטב את הקשר בין הצורך שלה במתח למצבה במשפחה.
ניראה אם היא תצליח להשתנות בדרך שהילדים יצליחו.
כמובן שהאחריות שהאב יצטרך לקחת היא הרבה יותר גדולה, אך הוא מוכן לכך.

[מלכה*]

אין ספק שהמפתח להצלחת טיפול של ילד תלויה ברוב הפעמים בטיפול גם באם או /ו האב...בד"כ הילד הוא שיקוף של מחשבות,רגשות ומעשים של המבוגרים/הוריו.
לכן ,יש הורים שעל מנת שהטיפול יצליח הולכים לטיפול בעצמם על מנת לעזור לילד בפרט ולמשפחה בכלל.
בד"כ אלו קשיים הנובעים מבעיות לא פתורות של ההורים עצמם כילדים ואם שואלים אותם הם מזדהים עם האבחנה הזאת ושמחים לעשות תיקון.

[טליה*]

שלום משה.
תשובתי התעכבה כיון שחזרתי רק היום ממצפה אלומות שבצפון המשקיף אל הכינרת ולכל העמק, גן עדן ממשי. זה אחד ממקומות המפלט שלי
כשאני חשה צורך בניקוי גופני , אנרגטי ,מנטלי ורגשי.
כתבתי בעבר על המקום השוכן מעל דגניה יש בו חוות בריאות טבעונית אורגנית עם תוכנית של צום מיצים ואוכל טבעוני אורגני.
בנוסף, מקיימים פעילויות גופניות כמו: הליכה בשבילים מוריקים ופרדסים,, פריחה יפיפיה, (איזה עונג לצפות בזריחה בשעה 6 בבוקר) ופעיליות גופניות יום יומיות של: צ'י קונג, יוגה, התעמלות בריאותית, הרצאות, סדנאות לבישול בריא וטיפולי גוף שונים.
חוץ מכל ההנאות שציינתי ארעו לי חוויות מיסטיות במקום גם הפעם וגם בביקורי הקודם בחודש אוגוסט ..
אני מאמינה שהשילוב בין טיהור הגוף והנפש , כשהסביבה רגועה נטולת גירוייים חיצוניים שליליים כמו: רדיו, עיתונים, טלויזיה. טלפון וכו'. הראש אינו מוטרד מדאגות היומיומיות מערכת החושים מתחדדת ,במצב זה ניתן לקלוט מסרים וחוויות על חושיות.
אשתף אתכם באחת החוויות שחוויתי.
תוך כדי צעידה פגשתי אישה נעימת הליכות ונעימת מראה כבת גילי. שוחחנו והחלפנו רשמים. היא שיתפה אותי בחוויה קשה שעברה השנה.
אביה ואחיה נפטרו תוך שבועיים. אביה האלמן עביר את כל העסקים לאחיה(הרווק) בעודו בחיים. כרגע היא עסוקה במחירתם כיון שהיא אומנית ואין בכוחה ורצונה לנהל אותם. כמו כן שיתפה אותי בדיכאונות הפוקדים אותה מעת לעת , על בדידותה וחוסר אמון והערכה לגבי עצמה.(למרות שאינה נראית כזו)בקשתי לראות את כפות ידיה. הפרמטרים המשמעותיים שהצלחתי לראות היו: ביקורתיות קשה מצד האב חוסר יכולת לעת מיהי והאם היא אהובה. אם חסרת עמוד שידרה ובנוסף, צורך בצדק ובמושלמות. תוך כדי התבוננות חשתי סינוור בעיני. כפות ידיה נראו בעיני שקופות ללא קווים וללא כל סימנים מזהים. בתחילה לא הבנתי את פשר התופעה.
נשמתי והתבוננתי. לפתע "ראיתי" את דמות האב מולי. יכולתי לתאר אותו .המידע שקבלתי שהוא מצטער על כל הדרך שנהג בה וגרם לה עוול בדרכו.
הדרך לבקש ממנה סליחה ולפצות אותה היתה " לקחת" את אחיה איתו וכך יעבור כל הרכוש אליה.הוא רוצה. שתוכל לטפל ולרפא את עצמה ולחיות חיי נוחות ואושר.
האישה מאוד התרגשה מדבריי , היתה בהלם מהגילוי ומהדיוק בתאור המראה של אביה ז"ל." מה עלי לעשות עם כל המידע הזה. מאין לי לדעת שזה נכון"?
הסברתי לה שאין לי כל הוכחות מוחשיות והגיוניות כדי להסביר ולאמת את דבריי.אך אם היא מרגישה חיבור עם הדברים והקלה שתזרום עם המידע.
בהמשך הצעתי לה, לעבור תהליך סליחה עם אביה , אחיה , אימה ועם עצמה.
למחרת בבוקר נראתה האישה זוהרת וקורנת.צבע פניה השתנה. לחייה הפכו לוורדרדות. היא שינתה את לבושה.(במשך 3 ימים לבשה רק שחורים)
פיזרה את שערה שמאוד החמיא לה. היא זכתה למחמאות רבות כמו:"רואים שהאוכל עושה לך טוב. את נראית נפלא....
בערב רקודים שנערך בערב רקדה עד לסיומו מחוייכת ושמחה.
האישה הודתה לי ואמרה שחשה הקלה רבה. המועקה שלוותה אותה במשך זמן רב נעלמה .
החוויה המיוחדה ממשיכה ללוות אותי גם ברגע זה ולגרום לי אושר רב

לשאלתך משה
.*בנושא החמור, עלה לי רעיון נוסף.
מה הגישה של הוריו לחמור? האם יכול להיות שהחמור הוא החיה שהוריו מתנגדים לה יותר מחיות אחרות*?_

חה חה חה......הוריו שהתנגדו בתחילה בכל תוקף לרעיון .אמרו: " מה פתאום חמור ? מילא סוס, חתול דגים......
הילד התעקש רק על החמור. לילד היה פרמטר של צורך ליצור מצבי לחץ.

סיפור הטיפול שלך באם ובמשפחה נוגע ללב ומעניין.
איך אתה מסביר לילד בן 5 את קשייה של האם?
את כל התהליך של יצירת הלחץ של אימם והגורמים לכך, מכל זווית אפשרית ובעיקר אטיולוגית

[משה_אלבאום*]

טליה מרגש לקרא את חוויותיך. מי יתן ונשמע ממך ומאחרים על הרבה כאלו.

אתמול נפגשתי עם המשפחה כולה.
אבא גדול, חזק מאוד גופנית נפשית ואנרגטית.
שלשה ילדים ג'ינג'יים מאוד בצבע ובאופי. הבכור ילד נהדר ובעל רצון טוב, אך עם קשיי קורדינציה אמיתיים, כשהקושי בעיניים הוא המוביל מביניהם. ממזר גדול אך ללא צורך ביצירת מצבי לחץ.
האמצעי, ניראה בדיוק כמו אימו, כעוס, ללא צבע בפנים או חיות מיוחדת בעיניים (לשני האחרים חיות חזקה ביותר כלאב) אינדיווידואליסת בעל צורך ביצירת מצבי לחץ גדול עוד יותר מלאם.
הצעיר בבנים, ילד בעל חיות מיוחדת, שמח בצורה בלתי רגילה, צוחק כל הזמן, מוכשר ביותר, ללא צורך ביצירת מצבי לחץ.

בפגישה האב כמובן התיישב בכיסא הרחוק ביותר מכולם, למרות שסידרתי כך שכולם יהיו במרחקים שווים. הבכור ליד האב, האם, הבן הצעיר והאחרון האמצעי.

לאחר היכרות קצרה ביותר בה תיארתי מי אני ומה אני עושה, ולמה אני עובד עם האח הבכור, שאלתי אותם האם הם אוהבים את אימם. ללא לבטים כל הילדים אמרו שכן וצחקו צחוק גדול. בתוך הצחוק הרגשתי את המרירות שאמרה שהם מעדיפים להיפטר ממנה וכמה שיותר מהר.
האם ישבה כעוסה כל הזמן, מעירה להם על כל תנועה, על כל צחוק, על כל רמז לקשר תנועתי או קולי ביניהם.
כל פעם שמישהו מהם דיבר, האם הסתכלה עליו במבט כועס וסולד שהיה יכול להרחיק גם את האהוב החזק ביותר. כעס כעס תירדוף. חוסר קבלה ודחייה ראשונית.

לאחר כמה דקות בהם הילדים צחקו ולא הצליחו להירגע מהשאלה האם הם אוהבים את אימם, התחלתי להסיבר להם את המצב של האם, עד כמה היא שונאת את מצבה בבית, ועד כמה אם המצב לא ישתנה היא לא מעוניינת להמשיך לחיות איתם. לאחר שאמרתי את הדברים האלו בפשטות גדולה, האם אישרה ביפניהם את דבריי, כמובן שבקול שקט אך בכעס חנוק וגדול, שנישמע יותר כשינאה.
לאורך כל הזמן האב ישב וצפה במה שקורה, ללא תגובה כלשהי. השאיר את כל ההצגה לילדים ולאם.

במילים פשוטות הסברתי לילדים מה גרם לאם להיות כל כך כעוסה עליהם, אמרתי שאין לזה שום קשר אליהם ישירות אלה שהיא כועסת על אימא, ומוציאה את זה עליהם ועל האב. מייד הוספתי שלמרות שזהו המצב, ושהיא זו שצריכה לעשות את השינוי הגדול יותר והחשב יותר על מנת שהחיים בבית יהייו ניסבלים לכולם, הרי שללא עזרה שלהם, היא לא תוכל לעמוד בזה ולא תוכל להשתנות. הסברתי שזהו רגע בו המשפחה צריכה להירטם על מנת לעזור לחבר משפחה חלש ומתקשה.

מעניין שכל הילדים ידעו כל הזמן על מה מדובר, הבינו לעומק וידעו שהאם היא מרכז הקושי, שידרו בבירור שסבלנותם כלפיה הסתיימה מזמן, והם לא מאמינים שהיא יכולה או רוצה להשתנות. למרות זאת אמרו שהם לא רוצים שהיא תלך או תחלה.
הילד האמצעי נהנה כל כך מהמצב המצוקתי של המשפחה, שהוא כמעט ולא הסכים לשתף פעולה במאמץ המלחמתי שצריך לעשות על מנת לעזור לאם ולמשפחה להתגבר על הקושי.
הדבר היחידי שביקשתי מהם הוא להפסיק להילחם ולצרוח כל הזמן, כי מהבוקר שמתעוררים עד לרגע שהולכים לישון הם צורכים ורבים.
הוסכם שיקבעו ביחד עם אימם על חצי שעה כל ערב שהיא אינה מתערבת בכלל והם יכולים לריב ולצרוח כמה שרוצים.
גייסתי את האב להיות זה שקובע את הכללים בבית. הקושי עם זה היה שהוא מגיע ממשפחה רוסית שגדלה על בירכי המכות כדרך לחינוך. "מה הילדים לא אמורים לפחד מאוד מההורים על מנת שיעשו את מה שצריך?" שאל בהפתאה גמורה.

לאחר כחצי שעה בה דיברתי עם הילדים והסברתי את הקשיים והצרכים, הוצאתי אותם לסלון שלי והמשכתי את הפגישה עם ההורים.
לאם היה קשה ביותר לקבל את הצורך שלה בטיפול, אך היא הבינה ובסופו של דבר היא הבטיחה שתתחיל בהקדם טיפול פסיכולוגי. היא כמובן חשבה על טיפול פסיכיאטרי תרופתי, בו היא לא צריכה לקחת אחריות ולעבור שינוי.
האב הסכים להירתם למאמץ ולהוריד כמה שהוא יכול את האחריות ממנה.
בשיחה עם ההורים לבדם, הסברתי בפניהם את האפשרויות העומדות, ביניהן שהאם תיתמוטת, שהאם תעזוב את הבית, שהאב יעזוב את הבית, שאחד הילדים יהפוך לכל כך בעייתי שיחייב אותם להישאר ביחד למרות רצונם ועוד.
שניהם מודעים למצב ולאפשרויות כי גם הם חשבו עליהם (מצוקה אמיתית מובילה לחשוב מחשבות כאלו).

לי השיחה היתה קשה ביותר כי האם הזו (ואנשים אם פחד להתבגר וצורך במצבי לחץ בכלל) יכולים לגמור את האנרגיה לכל אדם.
הקושי שלה להתחבר עם הרעיון של להפסיק את הכעס כדרך יחידה בחיים, להפסיק להשתמש באחרים על מנת לכעוס, להפסיק את הקשר החולני עם אימה כדרך חיים, לסלוח, למצא לעצמה עיסוק שיגרום לה להינות מחייה ולהרגיש מימוש כלשהו. הקושי להפסיק לצפות מהבעל שימלא את החסכים שהאם שלה יצרה בנשמתה, תוך כדי המתנה לכך שהוא יהפוך לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה מהבור השחור בנשמתה ובחייה.

קשה, קשה מאוד להתמודד עם התומצאות של אם שאינה מסוגלת לסלוח לאימה, שאינה מוכנה להתבגר שמא... שאינה מסוגלת להפסיק ליצור כעסים וכאוס מסביבה, שאינה מוכנה להוציא את אימה מתוך גופה וחייה איתה ודרכה וביקורתיותה וריקנותה הרגשית חסרת הפשרות.

מקווה שהצלחתי להניע את גלגל השינוי ולו במקצת. לפחות הילדים הבינו לעומק שמה שקורה בביתם אינו קורה בגללם ושהם אינם אשמים במצבה של האם, למרות שרק הם הם אלו היכולים לעזור לה (במקצת) לשנות את המצב. לפחות כך יפסקו התירוצים שלה לכל מה שקורה מסביבה.
הסבירות שהיא תמצא תירוצים חדשים, גדולה ביותר.

[מלכה*]

"כפות ידיה נראו בעיני שקופות ללא קווים וללא כל סימנים מזהים"
...בעבר (לפני למעלה מ-20 ש') נתקלתי באישה שעברה חוויה של גירושים טראומטים במיוחד,ואז היא הסבה את תשומת ליבי לעובדה שכל הקווים בכפות ידיה "נמחקו" .זה היה מעניין במיוחד אבל אז לא היה לי קשר עם הנושא של קריאת כף יד לשיטתו של הולצמן...
האם יכול להיות שיש קשר לעובדה הנ"ל בשני המקרים לקראת בנייה מחדש של האדם וניתוקו מהעבר הטראומטי?

[טליה*]

למלכה

_האם יכול להיות שיש קשר לעובדה הנ"ל בשני המקרים לקראת בנייה מחדש של האדם וניתוקו מהעבר הטראומטי?

מבחינת הארוע שאני חוויתי, כפות הידיים השקופות באין קווים וסימנים נוספים היו זמניים בלבד. בתחילה ראיתי כף יד בעלת נתונים טבעיים ביותר עם כל המשתמע. השקיפות שהופיע בהמשך נבעה כנראה מטישטוש /סינוור רגעי בראייה הפיסית שלי
על מנת שאוכל לקבל מידע אינטואיטיבי. כך אני מניחה.(איבוד שליטה)

למשה
תארת כל כך יפה את בני המשפחה, האווירה והמסרים הנלווים.(הרגשתי שאני נמצאת בחדר)
יחד עם זאת אני שואלת את עצמי:האם ילד בן -5 אמור להבין את מצוקתה הקשה של אימו שנובעת מהכעס על אמה וכתוצאה מכך
היא משליכה זאת עליו/על המשפחה ועליו להתחשב בה, לוותר על עצמו ולא לגרום לה לכעוס עליו גם כשיא מעצבנת ביותר ומנותקת ממנו ומצרכיו ?
השלכה נוספת, הילד עלול לעשות השלכה על התנהגות שאינה הולמת או מעשים רעים שיעשה בעתיד ולתרץ זאת בגלל כעסו הרב על אימו?

הקושי שלה להתחבר עם הרעיון של להפסיק את הכעס כדרך יחידה בחיים, להפסיק להשתמש באחרים על מנת לכעוס, להפסיק את הקשר החולני עם אימה

האם יתכן שהילד יפחד לאבד את האם(חרדת נטישה) או שמא הוריו יתגרשו וירגיש כל חייו רגשות אשמה כי "בגללו" ננטש כיון שלא התחשב בה מספיק?.
הצורך של האם שבנה הקטן יהיה קשוב לרגשותיה וירצה אותה במקום שהדברים יהיו הפוכים
עלולים לגרום לכל הסימפטומים של קמיצה נמוכה.

[משה_אלבאום*]

טליה אכן סוגיה קשה ומסובכת.

מכיוון שהאם נימצאת על הסף של ללכת מהבית, ומכיוון שהיא מאשימה את ילדיה ובעלה באופן ישיר, ללא קשר למה שאני אמרתי (הם יודעים ומודעים להאשמותיה), הרי שהיה מאוד חשוב לגרום להם להבין שזה לא בגללם. בעיקר על מנת למנוע את רגשות האשמה. אני מאמין שאת דברי הם יזכרו לאורך שנים רבות, גם אם זה ברמה עמוקה בלבד.

לא כל יום יוצא לילד לנסות ולהבין למה ביתו הפוך ומשוגע, למה מאשימים אותו ללא הפסקה ולמה עד היום חשב שזה בגללו אך מסתבר שזה בכלל לא כך.

ישנו הבדל גדול בין להבין שצריך להירתם על מנת לעזור במצוקה מאוד קשה של האם, לבין לקחת על זה את האחריות והאשמה.
ניראה לי שהצלחתי לעשות את ההפרדה, אך רק הזמן יעיד.

אני מאמין שילדים חכמים אלו, יצליחו לעשות את ההפרדה. הדבר היחידי שבאמת מפחיד אותי בנושא הוא שישנו סיכוי טוב שהילדים לא יתחשבו באם בכלל וינסו ככל הניתן להיפטר ממנה. כך לפחות הייתה הרגשתי לאורך חלק גדול מזמן השיחה.
האווירה הייתה של להחזיר לה בכל מחיר, עיניים המתבוננות בה באותו הרוע והכעס שהיא מתבוננת עליהם כל הזמן. לפגוע ולהיתנקם על כל מה שהיא עושה ועשתה.
גם את החלק הזה ניראה לי שהצלחתי למתן, אך גם כאן ימים יגידו.

[משה_אלבאום*]

דבר נוסף בנושא ההבנה של הילד את המצב.

אני מאמין גדול שהילד מודע ברמות שונות לאורך כל חייו לקורות המשפחתיים בהבנה די מוחלטת. מכיון שאני מאמין שהאדם נולד עם תוכנה גנטית שכתוב בה שההורים צריכים לספק את האהבה הרוגע וההרמוניה שהוא רציך על מנת להתפתח נכון, חזק, אוהב ומסוגל, הרי שכל הפרה של התוכנה הגנטית מהווה עבורו נקודה להשוואה בין מה שהובטח לו על ידי התוכנה הגנטית לבין מה שהוא מוצא במציאות של משפחתו.

כשמאמינים כמוני, קל להבין גם למה אני מתנהג לילדים כלמבוגרים, וסומך עליהם (ברוב המוחלט של המיקרים) ומאמין שהם מסוגלים לא רק להבין אלה שכשהם מבינים הם יכולים גם להתמודד טוב יותר.
לרוב אני לוקח לעצמי את תפקיד המסביר והמבהיר. לרוב זה גורם לתוצאות טובות בהרבה מניסיון להתמודד עם קשיים מבלי שהילד מבין את מה שהוא מתמודד איתו.

כשצריך להסביר לילדים צעירים מגיל חמש הקושי גדל, אך גם שם צריך למצא את הדרך ולהתמודד עם הקושי לרמה בה הילד ביכולות שלו מבין את מה שעובר עליו. הרי החרדה, הכעס, הקושי בשטח מורגש על ידו כל הזמן, הפחדים והדיסהרמוניה הנגרמת אינם כתוצאה מהסבר כלשהו אלה מחוסר ההבנה ומהמציאות המשפחתית.

כמובן שהעבודה עם ההורים, נישארת מרכז העבודה, והצורך לפתח את הווירטואוזיות ביכולת ההסבר צריכה להיות מובנת לכל מטפל. חשוב לעבור בראש על כל מה שרוצים להגיד, על למה רותים להגיד את מה שרוצים להגיד, לבדוק מה התגובות האפשרויות של ההורים ולבדוק איך היינו מעוניינים להתמודד איתן ועוד.
ההכנה היא הנושא החשוב ביותר. למרות זאת, תמיד תיהיינה הפתעות ויכולת האילתור תדבר ותקבע.

[אנונימי]

למשה
מאוד נהנת לקרוא על הטיפול ועל האופן שהוא מנוהל. גם אני כמוך מדברת אל הילדים כמו אל מבוגרים , מתוך מחשבה שבתוכם הם מאוד יודעים מה מתרחש במשפחה. אי אפשר להסתיר מהם דבר וגם לא נכון לנסות. ההתנהגות שלהם היא לאו דווקא ממקום מודע ( הצורך שלהם לספק לאימא את מצבי הלחץ שעליהם היא חיה ). אבל הם מגיבים בהתאם. אני מסכימה איתך לחלוטין שיש חשיבות להסבר ויותר קל לילד כשהוא מבין מה ולמה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. ברור שיש לעשות הכול על מנת שיהיה סיכוי למשפחה הזו להשתנות. האופציה האחרת היא פרוק המשפחה. גם אם הילדים משדריםשהם רוצים להפטר מהאימא עמוק בפנים לא זה מה שהם רוצים.
על מנת להשתנות הם חיבים את הראיה שלך מבחוץ ולכן ההסבר כל כך חשוב, כשם שהתמיכה החיצונית והידיעה שיש על מי לסמוך חשובים.

לדעתי יש לשים יותר תשומת לב לאב. עשית לו הנחות גדולות. הוא ישב בכיסא המרוחק וברור לנו שזה לא מקרי. כאילו קצת לא שייך, והצליח להטות את תשומת הלב ממנו והלאה.
הוא כאילו משדר אני בסדר כל זה לא באשמתי, זה אשתי. חשוב לבדוק את אופן ההתערבות או חוסר ההתערבות שלו במתרחש במשפחתו.
לא רק האם זקוקה לטיפול נחוץ שם טיפול זוגי, לדעתי מעבר לקונסטלציות המשפחתיות של האם (כעס על אמא שלה) יש קושי בקשר הזוגי, וחלק מהכעסים על הילדים שייך לשם.

טליה
החוויה שלך אכן מדהימה ומרתקת.

[משה_אלבאום*]

ניצה אהבתי את התמיכה, תודה. האב אכן מנסה כאילו להיות מחוץ לתמונה, אך אני לא מאפשר לו. הצרה היא שכשיש שרפה, צריך קודם לכבות אותה ורק לאחר מכן לטפל בדברים החשובים, אך לא בוערים.
אם האם לא תלך לטיפול, האב יעזוב את הבית, גם אם האם לא.
בכל מקרה זה יכול להפוך להפסד לכל הכיוונים, ועל כן במקרה הזה ראשון ראשון אחרון אחרון.

במקביל לכל מה שנעשה, ניראה שהצלחתי לגייס את האב לניסיון אחרון ורציני בניסיונו לשנות את המצב במשפחה. למרות שהוא אדם חזק, הוא רגיש מאוד ובאמת מעוניין בשינוי. הצרה היא שהוא לא כל כך מאמין שאישתו אכן תעשה את המעשה החשוב, ותשים את המשפחה לפני כעסיה.
ניראה מה הם יבחרו לעשות בהמשך.

[רחלי*]

משה
הרפלקציה שקיימת בשיחה על הדינמיקה בבית עם בני המשפחה, אמורה להרגיע ולהפחית מתחים, הן מצד האם, האב וכמובן הילדים.
טליה , גם אני תוהה לגבי ההשלכות שעשויות להגרם ובעקר לבן ה-5 (חרדת נטישה, רגשות אשם וכו..) אך משה בחר לומר את הדברים בצורה הכי פשוטה וברורה שאינה משתמעת לשני כיוונים: (בתקווה שאכן המסר התקבל כפי שהוא).
אמרתי שאין לזה שום קשר אליהם ישירות אלה שהיא כועסת על אימא, ומוציאה את זה עליהם ועל האב

אני חושבת שעוד חשוב להבהיר למשפחה שהאם כרגע היא החולייה החלשה בשרשת (משפחה) והיא זקוקה לתמיכתם על מנת להשאר ולהיות חלק מהם ובכדי שהשרשרת לא תנתק, אפשר להציע לאב לחלק בין הילדים מטלות ותפקידים שונים בבית, בתמורה לתגמולים וחיזוקים למעשיהם החיוביים, כחלופה למאבקיהם האין סופיים (הם כבר סיגלו לעצמם דפוסי התנהגות שיהיה קשה מאוד לשנותם ללא עזרה חיצונית), כך אולי יפתחו הילדים אחריות במקום אשמה על הקשר בין בני הבית ועל אימם .

מחכה לשמוע עוד התפתחויות...