בן 7 רגיש בעל הפרעת קשב וריכוז

אנונימי

זהו דף תיאור מקרה ילדים

ראו גם: מדור ילדים ונוער

למשה ולכל המשתתפים.
יש לי מטופל כבן 7 . מאוד אינטלגנטי. קיימת רגישות טקטילית ורגישויות חושיות בעיקר בשמיעה ובריח.
הוא הופנה אלי בגלל בעיות בקשב וריכוז . איננו מסוגל למלא הוראות . לא תמיד מבין אותם . גם אם הוא מבין קשה לו להתארגן. הדימוי העצמי שלו נמוך. המורה המליצה על רטלין. ההורים סרבו.
בכתה , המורה הושיבה אותו על יד ילד שאמור להסביר לו את ההוראות המתבקשות.(למורה יש עוד 34 תלמידים מלבדו)
הילד מסרב לעזור לו ואף מעליב אותו . (קורא לו "המפגר")השאלה הנשאלת . מלבד טיפול ברגישויות היתר והחושיות . התפיסה המרחבית , קפיצות וקטה.
איך ניתן לעזור לו גם מבחינת יחס של המורה אליו .החברה. והיכולת "להבין " את המטלות השונות בכתה ובטיפול.כך שיוכל. לבצע משימות הניתנות בכתה מבלי להעזר בילד
או במישהו אחר. דוגמא לקושי שהתגלה בטיפול. בקשתי ממנו לשכב על גבו .(לאחר שטיפלנו במודעות כל הכוונים ונראה שקלט זאת)
במצב שהראש פונה לחלון והרגליים לדלת. הילד סובב את הגוף לכל הכוונים. שכב על הבטן . הייתי צריכה לחזור על ההוראה כ-5 פעמים. עד שהצליח. זאת דוגמא אחת מיני רבות.
אשמח לקבל מיכם טיפים.

מירי כאשר מערכת החושים אינה מווסתת עדיין, הילד אינו יכול אלה להגיב כפי שמגיב. קשה ביותר להתארגן, קשה ביותר להפעיל קוגניציה נקיה, קשה ביותר להתרכז ללא נסיון חסר כלים לווסת את התחושות.
נראה שמה שחשוב ביותר כרגע מלבד וויסות החושים, הוא שיחה מעמיקה עם המורה, תוך כדי נסיון להסביר לה את מצבו של הילד, למה הוא מתנהג ומגיב כפי שמגיב, ותוך כדי נסיון שלה להסביר לכיתה את המצב. הרי ברור שבכיתה של שלושים + ישנם עוד לפחות בין חמישה לעשרה ילדים עם רגישות ייתר כלשהיא. שיכנוע שלה לעשות זאת, יביא להבנה טובה יותר של כל מיניי מצבים בכתה, וגם יגרום לילדים להבנה של התופעות שעבורם נראות כפיגור. חשוב ביותר למטופל שלך להרגיש ולדעת שהוא יכול לסמוך עליך, שתארגני עבורו את התנאים המתאימים בכל סביבות המחייה בהן חי.

זוהי הזדמנות טובה מאוד להמשיך ולהפנים את העובדה, שמטפל בשיטה אמור לקחת על עצמו את האחריות לאירגונו של הילד, על כל התקשורות שלו. הורים, אחים, סביבת לימודים. במידת הצורך, גם משפחה מורחבת.
מקרה מאוד ברור, של סבתא שמיררה להורים ולילד את החיים, ללא יכולת של ההורים לעמוד מולה, הכריח אותי לקיים פגישה בבית הסבתא עם כל המשפחה. לאחר הפגישה, בה הסברתי בדרך הברורה ביותר שניתן, מה הנזק הנגרם לנכד מהתנהגותה, ולאחר שווידאתי שהיא אכן מבינה את המצב, חל שיני רב ביחסים. הילד השתנה בעקבות השינוי. האם למדה סוף סוף שניתן לעמוד מול אימה, והיא זו שבעצם הרוויחה את הרווח הגדול ביותר.

חשוב מאוד להבין איך הילד רואה את הקושי שלו בכיתה, לא דרך עינייה ופחדיה של האם. חשוב גם לקבל את התרשמותה של המורה ממצבו, יכולותיו, מה לדעתה הקושי. כל זאת כהכנה לשיחה איתה, בה תסבירי את הגורמים האמיתיים לקושי.

האם אחד ההורים בעל רגישויות ייתר? אם כן חשוב לעבוד גם איתו כחלק מהטיפול. חשוב גם להבין מה הילד חושב על אותו ההורה, מה התקשורת ביניהם, מה אותו הורה מבין, מקבל ומגיב כלפי הילד בעקבות הדימיון בקשיים. כל אלו הינם חלק אינטגראלי של העבודה עם הילד הזה.

במידה ואחד ההורים בעל רגישות ייתר, איך המצב משפיע על הזוגיות? זהו פרמטר חשוב במיוחד. במידה והילד חש שהמצב שלו מהווה גורם ראשוני לקשיי תקשורת עם ובין נשים/גברים, הרי שהחרדה מהעתיד גדולה עוד יותר. סביר להניח שבמצב הזה, ההסבר להורים והעבודה איתם, תרגיע מקומות רבים לכל ילדי הבית.
מכיוון שילדים בעליי רגישות ייתר, חווים את כל הקשיים הללו ומודעים אליהם לגמרה, מבלי שמבינים אותם, הרי שאסור לחשוב שהילד אינו מודע למצב או לקושי.

דרך הגב, לא מסוגל למלא הוראות, אינו חייב להיות מחובר, קשור או תוצר של קשיי כשב וריכוז.

תודה משה על תשובתך . נהניתי לקרוא ולהעשיר את הידע שלי.
אולי תוכל להוסיף בבקשה ולפרט למה כוונתך .?
דרך הגב, לא מסוגל למלא הוראות, אינו חייב להיות מחובר, קשור או תוצר של קשיי כשב וריכוז.
למה זה עוד יכול להיות קשור?
תודה מראש

היי מירי,

אני כותבת עכשיו בפיצול אישיות גם כאוטוטו מטפלת בשיטה וגם כסובלת מקשיי קשב וריכוז +רגישות שמיעתית חזקה מאוד(מה שמאפשר לי להבין מטופלים בצורה מאוד מאוד טובה

)

מה שהכי קפץ לי לעין זה שהמורה המליצה על ריטלין. כמה נוח למורה להמליץ על ריטלין ?! הכי נוח זה לכבות את הילד, העיקר שלא יפריע לה ולשאר 34 התלמידים שבכיתה. אז קודם כל- למורה אין שום סמכות להמליץ על ריטלין כל עוד לא נקבע ע"י נוירולוג שיש בכך צורך אורגני (בדיקת TOVA ודומות..). במידה והילד אכן אובחן כסובל מקשיי קשב וריכוז באופן מסודר (ולא הוגדר כך סתם ע"י התרשמות של המורה/הורים/שכנים וכו' בגלל התנהגות מסוימת) אני חושבת שחשוב לך כמטפלת לראות את האבחון ותוצאותיו. ייתכן ותוכלי לקבל מהאבחון תמונה יותר מוחשית על הקשיים שלו ולראות מה ההמלצות שהתקבלו מהאבחון (זה מאוד עוזר לך בטיפול כשאת בונה את התכנית הטיפולית).

כמי שחוותה את שנות בית הספר כקושי מתמשך (ותסכימי איתי ש12 שנים לא הולכות ברגל) אני יכולה להסביר לך שהרגישות השמיעתית היא ברמה בלתי נסבלת בכיתה ועל אחת כמה וכמה בכיתה גדולה. המורות היום עדיין לא מודעות מספיק לנושא של רגישויות יתר וחשוב (כפי שמשה אמר) להסביר למורה על הנושא. חשוב גם להביא את הרגישות למודעות אצל הילד ולנסות להבין ממנו מה הוא חווה כחלק מהרגישות? מה בדיוק מפריע לו בכיתה? בצורה הזו, תוכלי למקד את השיחה שלך עם המורה לקשיים האובייקטיביים שהמטופל שלך סובל מהם. כמו כן,
בנוגע לרגישות של ריח, הרי מספיק שילד אחד הביא סנדוויץ' עם טונה , ילד שני עם נקניק , המורה בישמה את עצמה , וזה שיושב לידו מקלף תפוז והילד נמצא בהצפה היסטרית של ריחות.. אולי להמליץ למורה לפתוח את הדלת לפני הפסקת האוכל, או לאפשר לילד לעבור ליד הדלת בשעת הפסקת האוכל.
כדוגמא: מטופל שלי בסטאז' שסבל מרגישות שמיעתית, הושב בטור צדדי לי החלון. הדבר גרם לו לקושי רב להתמקד במה שקורה בכיתה ולאחר שיחה עם המחנכת שלו, הוא הועבר לשבת בשולחן קרוב יותר במרכז הכיתה. מה ששיפר את היכולת שלו להשאר מרוכז במה שקורה בכיתה.

בעניין ההתארגנות :
לפני שאת מתקנת אותו, תני לו לבדוק אם הוא שוכב במצב המבוקש - שהוא יגיד לך אם הוא בתנוחה הנכונה, כך תוכלי לראות אם הבין את ההוראה. בנוסף, בשל הקושי להבין הוראות מורכבות, אולי כדאי קודם להתחיל עם הוראה אחת קצרה ורק אחרי זה לשכלל את ההוראה ולשלב 2 כיוונים. אם זה לא יעזור, להשתמש בהדגמה שלך ולהתחיל בעזרת חיקוי. לאט לאט לחזור על תנוחות שהיו בלי הדגמה ולראות אם הפנים.

הבטחון העצמי-
מהן החוזקות של הילד? ציינת שהוא אינטליגנט. מה עוד? במה הוא טוב? אם את מצליחה למצוא משהו שהילד טוב בו , אולי כדאי בשיתוף עם המורה לאפשר לו להציג את החוזקה שלו בכיתה (אולי ללמד את הכיתה משהו שרק הוא יודע?) בצורה הזאת תעלה קרנו בעיני הילדים האחרים שיראו שיש משהו שהוא טוב בו וזה ישפר את מעמדו בעיניהם.
אני השתמשתי בזה אחרי שלימדתי את אחד ממטופליי את הקפיצה הראשונה. הוא הזמין לטיפול 2 ילדים מהכיתה שהוא בחר וביקש מהם לקפוץ את הקפיצה, הם לא הצליחו והוא הראה להם בהתלהבות כמה הוא מצליח יפה לעשות את זה. עצם זה שהוא לימד אותם משהו חדש הוא הצליח והם לא, עשה אותו המאושר בילדים

(עד היום אני נרגשת מלחשוב על הרגע הזה).

אשמח לעזור בעוד נושאים אם רק תרצי
שבת שלום ובהצלחה

למירי
בתוספת לתשובתו המפורטת והמעמיקה של משה ,(מלבד הידע והניסיון הרב מאוד מורגשת האיכפתיות האין סופית שלו) רציתי להציע לך :

לבקש מהאם לקבל מהמורה תוכנית שבועית לגבי החומר והנושאים הנלמדים בכתה.

האם תסביר לילד בכל יום בסבלנות וברוגע , מה ילמד למחרת בשיעורים השונים ומה יהיה עליו לעשות בכתה.(מבחינת מטלות) ניתן לרשום לו סימנים מזהים.כמו: לגזור, להקיף. להדביק וכו'.
המטרה היא: להקל על הילד את הרגשתו הכבדה והמאיימת איתה עליו להתמודד יום יום.הילד יבוא לכתה עם ידע בסיסי ,הבנה ובטחון לנושא מוכר. ידע= ביטחון .יאפשר לו להיות פעיל ורגוע יותר בכתה.
כמו כן, עליך , ליידע את המורה בקשייו של הילד ולבקש ממנה להסביר לילד הוראה אחר הוראה. לוודא שהבין וזכר אחת ובהמשך את השאר.
מבחינה טיפולית בקליניקה - מלבד מה שנכתב . הייתי מוסיפה תרגולים וסטיבולריים למיניהם.
תרגולים ברצף . במוטוריקה הגסה , העדינה. גרפו וכו'.
כמו כן- ביצוע פעולות שונות ברצף . כמו: לך לשולחן הכתיבה . קח משם עפרון . חדד אותו במחדד שעל השולחן,
וצייר צורות ספיראלות על הדף .(לדוגמא.)( ההוראות חייבות להיות קצרות, ברורות ,מובנות ונגישות)
או, ביצוע פעולות שונות מ- 0- 5 .במספר-= 0 מקשיבים להוראות. הניחי על הרצפה קלפים ממוספרים . במספר 1 עליו לעמוד על רגל אחת. מס' 2 = לקפוץ על 2 רגליים שתי קפיצות.
מס' 3= להקפיץ כדור 3 פעמים. מס'4

להפיל 4 חיילים בכדור. מס' 5

5 גלגולי ראש.
עליך לבקש מהילד לחזור על ההוראות ולוודא שזכר. במידה ושכח איזו הוראה חיזרי עליה ברמזים.
לאחר מכן, הוציאי את הספרות. השאירי רק את האביזרים. אפשרי לילד לבצע זאת שוב ללא המספרים ברצף הנכון.
בפעם הבאה. שני את מיקומם של האביזרים ושימי לב האם הילד זכר את ההוראות לפי סדר.
נראה לי ששווה לבדוק את הזיכרון החזותי שלו. במידה והוא דומיננטי יותר השתמשי בו ככלי מרכזי .באמצעותו
תשפרי את הזיכרון השמיעתי.
בנוסף. להבנה והפנמת התפיסה המרחבית אין להסתפק במודעות ימין, שמאל , לפנים ואחור מכל הכוונים.
יש צורך בפרמטרים נוספים כמו: לתוך/ מחוץ. סביב , בין, מעל , מתחת ,לפני, מאחורי באלכסון לכל הכוונים.
(שכחתי משהו?)תרגלי איתו את כל הפרמטרים מכל הכוונים עם כל אברי הגוף.כולל המוטוריקה העדינה ותרגולים
גראפומוטריים.כמו: על גבי לוח מחיק . באמצעות טוש עליו לצייר מסלול בהוראתך.פנה ימינה. ישר. שמאלה
להסתובב במקום. באלכסון שמאלה וכו'.(הילדים מאוד אוהבים זאת) בנוסף, ארגני מסלול מפוליגל בצורת כבישים. עליו יהיה להסיע מכונית לכל הכוונים בהוראתך.פעם באמצעות יד ימין ופעם בשמאל ..
חשוב ביותר לתרגל איתו פעילויות לאירגון הגוף במנחים שונים. כמו: שכיבה על הגב. בטן. צידי הגוף וכו'.
בתוספת הוראות: שכב על הגב. קרב רגל ימין למרפק שמאל ולהיפך ותנשום. המשיכי בהוראות מורכבות יותר.
בהמשך. עליו יהיה לשכב על הבטן ולבצע הוראות דומות . (הרבה יותר קשה)
יש כמובן טיפים רבים נוספים , אך אסתפק בינתיים באלה.
בהצלחה

זה עתה קראתי את המלצתה של:ילדים זה שמחה.
כתבנו באותן דקות מסתבר. יופי של עיצות ורעיונות..
איזה פורום פורה . כיף אמיתי . כן תרבו.... לכולם יש מקום.IYI

שמח על הפוריות והעצות הנכונות. המשכנה להגדיש את הידע בטכניקות רבות ככל האפשר, כל אחד ייקח מהן את שיכול.

עם כל החומר, חשוב ביותר לזכור שמה שנכון וראשוני הוא טיפול יסודי ברגישויות היתר. אני מאמין שברגע שהרגישויות מווסתות, שאר הדברים הולכים בקלות רבה יותר.

כרגע אני עובד עם מספר מטופלים, בעליי רגישויות ייתר חזקות בעור, בראייה בריח ובשמע. כל אחד סובל מחוש אחר שמקשה עליו יותר.
ללא קשר לאיזה ילד או נער מדובר בו, כולם יכולים כיום לאחר תרגול מסיבי של מדיטציית האפור, לתפקד ללא רגישות חושית.
כולם השתנו ביותר, ופתחו פתח ברור ליכולתם לתקשר אחרת עם עצמם והסביבה. כולם מדווחים על שיפור רב ביכולת ההתארגנות וביכולות הריכוז. גם היחסים בבית השתנו בעקבות השינויים בחושים. הקשר עם הילדים נפתח לתקשורת תקינה.
השינויים נראים כאילו קרה קסם , אך לא כך המצב.
כמובן שסיום תיקון הקורדינציה ייקח עוד קצת זמן, אך לחודשיים וחצי עבודה (חלקם רק חודש), זה בהחלט התחלה טובה.

אני כמובן ממליץ על עבודה מאוד ממוקדת בנושאים הטיפוליים, דרך תרגולים ממוקדים ביותר. נכון שזה משעמם יותר למטפל, ויכול לשעמם גם את הילדים והנערים, אך התוצאות המהירות מאוד, גורמות להם לחייך ולהקלה כל כך ברורה, שעבורי הברכה גדולה מהמאמץ.
אני הרי ידוע בתור טכנאי משעמם, שלא דוגל במשחקים ובטכניקות גיוון רבות, אבל זה אני והצורך שלי. כל אחד צריך למצוא מענה לצורך שלו בעבודה. אני מחשיב את מהירות התוצאות כבסיס ראשוני לעבודתי. רבים אחרים מחשיבים את הדרך והמשחק כחלק אינטגראלי ממנה. אין נכון ולא נכון בדרך, כל זמן שהשגת היעדים ברורה וממוקדת על ידיי המטפל, לאורך כל פגישה ופגישה.
כל זמן שמשבוע לשבוע ניתן ליראות תזוזה כלשהיא ביכולות, זה מספק אותי.
אסור לשכוח שטיפול ממוצע אמור ויכול להסתיים בשישה חודשים.

אני כמובן ממליץ על עבודה מאוד ממוקדת בנושאים הטיפוליים, דרך תרגולים ממוקדים ביותר. נכון שזה משעמם יותר למטפל, ויכול לשעמם גם את הילדים והנערים, אך התוצאות המהירות מאוד, גורמות להם לחייך ולהקלה כל כך ברורה, שעבורי הברכה גדולה מהמאמץ.

משה,
מה אתה עושה עם מטופל שמתנגד לטכניקה הרגילה? מוכן לתרגל רק תוך כדי משחק? איך אתה יוצא מזה?!

תודה למשה לטליה ילדים זה שמחה*.
התייחסותכם ברצינות רבה לשאלותיי גרמה לי להרגיש כי אני נמצאת בחברה טובה.
הינכם בעלי יכולת נתינה רבה העושים מלאכתם באמונה רבה.
שוב תודה מעומק הלב.

תלוי בגיל, אם הוא קרוב לחמש, שש, יכול להיות שחייבים לשחק איתו. כל משחק צריך להיות ממוקד מטרה. למשל על מנת להפעיל את האצבעות, אני צובע כל מיניי דמויות על הציפורניים שלהם, ומשחק בשיחה או משחק בין הדמויות. ניתן לעשות הצגה שלמה. כל זאת תוך כדי תרגול נכון ועם כללים ברורים של האצבעות. לא במקום התרגול הסטנדרטי, אלה גיוון שלו.
ממליץ שטליה או אחרים ידגישו את הנושא, הם יצירתיים הרבה יותר ממני. המשחקים שלי יכולים להיחשב למשעממים עבור אחרים.

למשל, מעולם לא שחקתי משחקי כדור עם ילד כחלק מהטיפול.
לא שיחקתי בתופסת כלשהיא וגם לא בחלק מהמשחקים ששמעתי שאחרים משחקים. אני לא מרגיש צורך בכך, והמיקוד בעבודה עוזר לי ולמטופל.

חשוב מאוד לבדוק האם הילד מבטא צרכים חריגים של המשפחה כגון בעיות בין ההורים, או שהוא יכול להיות בעל צורך בשליטה. האם הוא בעל צורך ביצירת מצבי לחץ ו/א האם הוא בעל צורך לעשות דווקא להורים. כל אלו יכולים להיות חלק חשוב בגורמים לחוסר רצונו לתרגל.
גם ילדים קטנים אינם מעוניינים להיות מטופלים. כל טיפול מדגיש את הצרכים המיוחדים שלו, גורמים לו להרגיש לא מקובל על ידיי הוריו וסביבתו.
אני מאמין שזוהי סיבה מספיק טובה על מנת שהוא ירצה לתרגל ולהיפטר מכך, במידה ולא קיימות הסיבות הנ"ל.
ילד יכול לגרור את הוריו לטיפולים שונים על מנת לנסות ולפטור את הבעיות ביניהם, במסווה של קשיים שלו.

אני מאמין שלאורך הדפים, מטפלים שונים כתבו באריכות על הגיוון הניתן. ממליץ לחזור לאחור בשלשת דפי הבלוג ולקרא. קישור לשני הדפים הקודמים נמצא בראש הדף הזה.

תודה על התשובה משה.

הכוונה שלי לא היתה לקבל רעיונות איך להפעיל את הילדים, את זה אני יודעת שאפשר למצוא כאן ויש לי מעט יצירתיות משל עצמי (-:
השאלה שלי היתה - איך אתה יכול לגרום להם לתרגל מבלי לשחק איתם?
יתכן וזה משהו שאנחנו המטפלים מביאים איתנו לחדר הטיפולים? משהו שאנחנו משדרים ואתה לא?
ז"א, כאשר באים אליך לטיפול יודעים לא לצפות למשחק...
אני מקווה שכתבתי מספיק ברור, לא מצליחה להסביר את זה אחרת.

יפעת את צודקת מאוד, כשבאים אלי לא מצפים לשחק. להורים נאמר במפורש שאני "מאמן" (כך אני מכנה עצמי) לילדים אני מסביר מהתחלה מה הם צריכים לצפות. לרוב אני אומר להם שאני לא אוהב לבזבז את הזמן שלי, שיש ילדים בהמתנה, שאני נותן להם את התור במקום לילדים האחרים.
כשברור למה באים אלי, זה מה שמצפים לקבל ממני. להורים ולילדים. כשההורים מבינים שההבדל בעלויות בין משחקים לאימון ענק, הם נרתמים לכיוון.
כשהילד מבין שהנושא הוא גופני, ורק תרגול החוזר על עצמו יכול לשנות את המצב, הוא מסוגל להירתם למבצע.
חשוב ביותר להסביר להורים בטלפון לפני שמגיעים לפגישה הראשונה, שבשום אופן לא יגידו לילד שהם באים לחוג או למשחק כלשהו. אם רוצים להגדיר את הטיפול כחוג, הרי שצריך להגדירו במדויק, עם הכללים הברורים של החוג.
הגישה של המטפל, היא זו שקובעת את גישתם של ההורים והילדים.

דבר נוסף, בסוף האבחון, כשאני מסביר לילדים מה תוכנית העבודה, אני גם מסביר מפורשות מה הציפיות שלי מהם. מה אני נותן ומה הם צריכים לתת. כך הכל ברור. האווירה נשמרת ידידותית מאוד לאורך רוב המפגשים, והעבודה מתקדמת מהר.

תודה רבה על ההסבר, אני מלאת קנאה על האסרטיביות והביטחון שלך.

אני יודעת שמה שגורם לי לברוח עם הילדים למשחק הוא הפחד שהם לא ירצו לבוא יותר. אני יודעת שהשעמום כביכול מהטכניקות השונות הוא רק רמז לקשיים לבצע אותן ובכל זאת, המילה שעמום מאוד מאיימת עלי.
עם מטופלים חדשים כיום, אני משתדלת להימנע ממשחק. בעבר אני זו שהייתי מביאה את המשחקים אל תוך חדר הטיפולים וכיום אני מחכה לבקשה שתבוא מהצד שלהם(להפתעתי הגמורה, זה לא קורה כל כך מהר. ז"א שהטכניקות לא משעממות אותם כמו שחשבתי).

ובהקשר הזה יש לי שאלה, אל כולם.

יש לי מטופל בן 8 וחצי עם קשיים מאוד גדולים במערכת ההצלבה וחציית קו אמצע כמובן. הקושי העיקרי בכיתה, כפי שהמורה מדווחת עליו הוא בכתיבה. ומצד ההורים יש לחץ מאוד גדול לגבי הלימודים והם מאוד מתחברים לדרישות המורה. הילד מאוד נבון ומרבה להשתתף בשיעור, אך כל פעם שישנה משימת כתיבה הוא נמנע או מפריע. גם בטיפול קורה אותו הדבר, הילד לא מוכן בשום פנים ואופן לבצע את הגרפומוטוריקה, לא מוכן לצייר, לצבוע. עם פלסטלינה הוא מוכן לעבוד, גם עם חימר ובצק. מתשאול שלי הוא אמר "לא רוצה לבזבז את הזמן, אני רוצה לנספיק לשחק".
קיים גם קושי מאוד גדול בשרירי העיניים, בעיקר בתנועה האופקית ובסיבובי עיניים (עם ונגד כיוון השעון), גם את העפעוף הוא בקושי מסוגל לבצע.

אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך ויתכן שההתנגדות שלו היא בכדי לבדוק אותי, גם אם כן.. מאוד קשה לי לעקוף אותה.

יפעת מכיוון שאת בתחילת הטיפול, ואכן יכול להיות שהוא מנסה אותך, הרי שמה שאכתוב טוב להתחלה, אך בעיקר למצב שבסופו של דבר, לא תצליחי להביאו לתרגול.
"שיכתוב בקו האנכי" עורך דין ניויורקי, עקב בעיית חציית קו האמצע, כותב רק בקו האנכי. הדף על הצד, והוא כותב מלמעלה למתה.
כמובן שזה רק למקרה שלא תצליחי.
אולי כדאי לנסות ללמדו לכתוב כך, ולאחר מכן, כשירגיש שהוא מסוגל, אולי לא יתנגד כל כך הרבה לתיקונים הנדרשים.

"לא רוצה לבזבז את הזמן, אני רוצה שנספיק לשחק".

את המשפט הזה מומלץ לבדוק ביסודיות רבה. האם הוא חושב שבא אליך לשחק? מה הוא יודע על מבנה המוח והסיבות בגללן צריך ו/או מומלץ לפתח את התקשורות בין חלקיו. נראה לי שהוא צריך לקבל הסבר על התפתחות התקשורת הבין תאית במוח, איך התרגול גורם לתהליכי למידה להתפתח (התפתחות הדנדריטים המקשרים בין התאים בתהליך התרגול = תהליך למידה) מה יצא לו מזה ברמה המוחית-גופנית-הישגית-תקשורתית. בעיקר חשוב להגדיש ושיבין איך הוא יראה בעוד מספר שנים, כשכולם יעברו אותו בקלות בכל תחום. חשוב ביותר שידע את האמת, על מנת שיוכל להכריח את עצמו לעבור את השלב הילדותי תינוקי בו הוא נמצא.

חשוב לא פחות להצליח בשינוי היחס של הוריו למה שהוא עושה ומה שהוא אינו עושה.
נראה כילד שנכון ו/או שווה לקנות אותו בפרסים מתאימים להצלחות. נכון גם לבדוק האם צריך ללמד את ההורים איך לקנות אותו רק כשנכון הדבר ולא כל הזמן. אם תבדקי, סביר להניח תמצאי שהוריו עייפים מאוד מהויכוחים על עשייה ומבטיחים מאוד בקלות פרסים שונים. נתינת הפרס במקרים כאלו חייבת להיות משמעותית, ולא יומיומית.

יפעת דבר נוסף, נראה שההתפתחות שאת עוברת כמטפלת טובה ונכונה. אל תפחדי שהילדים לא יאהבו אותך ללא משחקים, הרי הם יודעים שהם צריכים לתקן חלקים בעצמם. אין ילד שאינו מודע לקשייו, אך ישנם רבים שלא יודו בכך.

נראה שהחלק שההורים לילדים כאלו אוהבים יותר מכל דבר אחר הוא, היכולת של המטפל להעמיד את הילד במקום ולגרום לו לעשות כל מה שההורה מתקשה בו. לפעמים אני רואה את הדמעות בעיניהן של אימהות המתקשות, ברגעים שהילד מועמד במקומו ועושה כל מה שאני מבקש. זאת למרות שלא כל כך רצה, למרות מניפולאציות שונות וקשות.
אני מתרגל כרגע ילד הנמצא מזה שש שלנים בטיפול פסיכולוגי כפוי על ידי בית המשפט (עקב גירושים מגעילים בין הוריו). הילד הזה חכם כל כך, שהמניפולציות שלו מדהימות. הוא יודע לצוד את הרגע בו הוא חייב להתחיל את המניפולציה בדיוק כל כך גדול, שאני מתקשה לפעמים לעקוב ונופל אל תוך המלכודות שלו. זה יכול להופיע בצורת כאב שלא קיים בזמן תרגול, לאחר שאני בודק את המקום, הוא אומר שהוא יכול להמשיך כאילו ולא היה כאב מעולם. יכול להופיע באמצעות שאלות חכמות במיוחד על דברים שלרוב אסור להתעלם מהם, כגון: משה, אמא אמרה לי.... אמא עשתה לי...... אחותי הריבצה לי כל כך חזק..... אבא לא מרשה לי..... . כל דבר שבאופן רגיל, אני נוהג לנסות ולהבין את הגורמים הבסיסיים שלו.
כיום אני לא מרשה לו לדבר בכלל, גם אם הנושא מאוד חשוב. רק בסוף הפגישה, במידה ותרגל ללא מריבות וניסיונות התחמקות, הוא מורשה לדבר. החלק הקשה ביותר עבורו הוא שאני שואל את אימו מה עובר עליו, מה הוא עשה ואיך, אבל איני מרשה לו כיום לדבר ולספר בעצמו.
את הסרט "אילוף הסוררת" עם ריצרד ברטון ואליזבט טיילור ראית?? לפעמים הגישה, כשהיא מותאמת לילדים השונים מתאימה. גם הסרט של השחקן " הולק הוגן" בסרט אומנת עם שרירים, יכולה להדגיש נהדר את מה שעובר על ילדים כשאין יד מרסנת, ואיך הם משתנים לאחר מכן. מאוד מומלץ לכל ההורים המתקשים. (אולי גם למטפלים?)

בהצלחה.

באופן טבעי

באופן טבעי