ועוד משהו: בהצעה של בשמת, את לא מנסה לשנות אותה. לגרום לה לאהוב משהו או לאכול אותו בתור אוכל.
בכל אופן, הייתי מציעה אולי להעמיק בגישה הפנימית שלך, פה או עם מישהו בעולם הלא וירטואלי.
תשוקה למתוק אצל ילדים
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
תשוקה למתוק אצל ילדים
החלטות ותכניות בשלב זה: (לאו דווקא לפי סדר החשיבות או הביצוע)
- לפנות לטל בלו (בעז"ה אתקשר ביום רביעי)
- לברר על תמציות באך
- מלח
- לטעום את התירוש ולראות אם יתקבל במשך השבוע
- להסביר על פלורת המעיים ועל השפעותיה
- להגביר סבלנות ופתיחות (אצלי... קל לשים לב שאף שכל סעיף מקבל מספר משלו, הם אינם שווי ערך בתנאים הנדרשים למילויים.)
- לוותר על הפסטה של ימי שישי בצהריים ועל הלחמניות של ימי שלישי בערב - במקומן תפו"א בשישי ופיתות כוסמין ביתיות בשלישי (ה', תן לי כוח!)
- לאפות עוגות/ מאפינס ביתיים לבקרים במקום עוגות קנויות (כנ"ל)
- לאפות לחם ביתי כאופציה לבחירה לצד הלחם הקנוי (ושוב...)
- כשיוצאת עם אזמרלדה לחוג שלה, מהלך כרבע שעה לכל צעד, להציע לכל דכפין להצטרף אלינו בדגש על אנסטסיה
- לראות איפה עוד משלבת תנועה ביומיום - ריקודים בזמן "שלום עליכם" ו"אשת חיל"? - כולל כמובן באופן ספונטני ואקראי, בהנחה שהילדים ואני מתראים מדי פעם ובעיקר הגדולות שמתנועעות הרבה פחות
- ללכת לתור לדיאטנית, להציג את הפנייה כעניין משפחתי, לשאול על פלורת המעיים
- להגביר מגע
- עזרה בבית (כבר היום אחה"צ אמורה להגיע מישהי לשעה וחצי! נראה איך יהיה)
- כשאני מתלבטת אם להדליק את הרדיו במטבח (רשת גימ"ל) - לא להתלבט
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
תשוקה למתוק אצל ילדים
- לאחר ההסבר על פלורת המעיים - להציע לאנסטסיה מחליטת הג'ינג'ר, שממילא מחכה במקרר
- לקנות מלפפוני בייבי לנאגלה חדשה - אולי מי המלח שלהם הם בעלי אפקט חיובי גם כן?
תשוקה למתוק אצל ילדים
אה, כן:
- להתחקות אחר מקורות לאינג'ירה מותססת
תשוקה למתוק אצל ילדים
היום נפגשנו עם הדיאטנית. ודווקא הופתעתי לטובה. לא שהיא הייתה בראש התזונתי שלי, אבל זרמה במידת-מה. והסתכלה בראייה כוללת על התזונה המשפחתית, שחבל להנמיך לטובת ההעדפות של ילדה אחת. וגם על המשאבים שלי.
ואולי זה מה שהוציא אותי מבולבלת...
היא איתרה את שעת החזרה מביה"ס כנקודה קריטית בסדר היום. ולפי דעתה, כיוון שאנסטסיה מגיעה רעבה, וזאת שעה שהאוכל המוגש בה בבית הוא פֵּרות, הרעב והתסכול חוברים להם יחד, וההמשך הגרוע של הערב כבר צפוי. בהחלט ייתכן שזה הגיוני.
היא הציעה לדאוג לילדה לחלופות לזמן הזה, מאכלים שיוכנו מראש ושאפשר לחמם, מה שייתן תחושה טובה עם הכניסה הביתה ויעזור לילדה להיות פתוחה יותר לאפשרויות בהמשך. המאכלים האלה יכולים להיות גם גיוון לארוחת הצהריים או לארוחת הערב (אז נפתחת גם הקטגוריה החלבית).
קשה היה למצוא הרבה רעיונות, כי היא אמורה להיות עדיין בשרית מהשניצלים של הצהריים, ואין הרבה מאכלי פרווה שמקובלים עליה בימים אלה (למעט אלה שאני באמת לא רוצה להכניס), אבל גיבשנו איזו רשימונת.
אני לא יודעת כמה אצליח לעמוד בהכנת המאכלים הנוספים האלה מעבר לאתגר המסוים שבהבהרה לשאר האחים, שלביבות תפוה"א מיועדות רק לאחותם, ושהם אמורים לאכול מרק כתום למשל. הערב זה דווקא זרם בצורה סבירה. האידאל הוא לשלב את אנסטסיה עצמה בהכנת המאכלים מראש ו/ או להטיל אותה עליה במלואהּ, אלא שמתוך היכרותי עם סיטואציות ה"אין לי כוח"/ "אין לי חשק" שלה ברור לי שלא אוכל להתנער מהאחריות, וצריך לראות אם זה גדול עליי.
בקשר ללחם לארוחת ה-10 (או לזמנים נוספים) - בדיוק לפני שבוע אפיתי 2 כיכרות לחם כוסמין מלא (בתבניות אינגליש קייק) וחשבתי שישמשו את אנסטסיה, שאוהבת את הלחם הזה (דווקא לחם אחיד ירד מהרשימה שלה לגמרי), ויהיו גם אפשרות בחירה לשאר הילדים שלוקחים פה כריכים בבקרים, אלא שכבר ביום ראשון בבוקר נגמרה האספקה... היום אפיתי 3 כיכרות, אבל לא יכולה עדיין לראות אם זה ייכנס לַשִגרה שלי בקלות מספקת. הדיאטנית הציעה שנמצא מאפייה שיהיו בה לחמים לטעמה של אנסטסיה. ובאמת חשבתי לנסות לחמים של ד"ר מרק או משהו. צריך להגיע לבדוק את זה. בינתיים פרסתי את מה שאפיתי והקפאתי 2 כיכרות.
עוד הציעה הדיאטנית, שאנסטסיה תשלב בתפריט מוצרי חלב בשל מיעוט החלבונים בתזונתה.
מבחינת הילדה המאכלים המתקבלים על הדעת הם מעדני חלב (ללא פרי כמובן). הסברתי לדיאטנית שאני לא דוגלת באכילה-רבתי של מוצרי חלב ובוודאי שלא של כאלה מתוקים (או דלי שומן, אבל את זה לא הזכרתי. יש גבול לכל תעלול). היא אמרה שגם היא לא בעד המתוקים, אבל בכל זאת המליצה בנסיבות אלה על יוגורט במתיקות עדינה וכד' שיצטרפו לארוחת ה-10 בביה"ס.
ברורה לי חשיבות החלבון, אבל לא ברור לי אם באכילת מאכל כזה יוצא שכרנו בהפסדנו או להיפך.
הדיאטנית הסבירה לאנסטסיה שחשוב לאכול פרות וירקות, הסבר למען הפרוטוקול... וגם אמרה שכדאי לפחות ליטול מולטי-ויטמינים, ושאפשר לצחצח שיניים לאחר מכן, אם הוא לא טעים. נו, טוב.
ברגעים האחרונים ביקשה הדיאטנית לשוחח עמי ביחידות, ואמרה לי שלדעתה כשננטרל את האלמנטים של הקרב שמאפילים על הסוגיה, יש סיכוי שהילדה תיפתח לטעום עוד מאכלים. שנזכה בעז"ה.
על ענייני פלורת המעיים בכלל שכחתי לשאול או לדבר.
ואולי זה מה שהוציא אותי מבולבלת...
היא איתרה את שעת החזרה מביה"ס כנקודה קריטית בסדר היום. ולפי דעתה, כיוון שאנסטסיה מגיעה רעבה, וזאת שעה שהאוכל המוגש בה בבית הוא פֵּרות, הרעב והתסכול חוברים להם יחד, וההמשך הגרוע של הערב כבר צפוי. בהחלט ייתכן שזה הגיוני.
היא הציעה לדאוג לילדה לחלופות לזמן הזה, מאכלים שיוכנו מראש ושאפשר לחמם, מה שייתן תחושה טובה עם הכניסה הביתה ויעזור לילדה להיות פתוחה יותר לאפשרויות בהמשך. המאכלים האלה יכולים להיות גם גיוון לארוחת הצהריים או לארוחת הערב (אז נפתחת גם הקטגוריה החלבית).
קשה היה למצוא הרבה רעיונות, כי היא אמורה להיות עדיין בשרית מהשניצלים של הצהריים, ואין הרבה מאכלי פרווה שמקובלים עליה בימים אלה (למעט אלה שאני באמת לא רוצה להכניס), אבל גיבשנו איזו רשימונת.
אני לא יודעת כמה אצליח לעמוד בהכנת המאכלים הנוספים האלה מעבר לאתגר המסוים שבהבהרה לשאר האחים, שלביבות תפוה"א מיועדות רק לאחותם, ושהם אמורים לאכול מרק כתום למשל. הערב זה דווקא זרם בצורה סבירה. האידאל הוא לשלב את אנסטסיה עצמה בהכנת המאכלים מראש ו/ או להטיל אותה עליה במלואהּ, אלא שמתוך היכרותי עם סיטואציות ה"אין לי כוח"/ "אין לי חשק" שלה ברור לי שלא אוכל להתנער מהאחריות, וצריך לראות אם זה גדול עליי.
בקשר ללחם לארוחת ה-10 (או לזמנים נוספים) - בדיוק לפני שבוע אפיתי 2 כיכרות לחם כוסמין מלא (בתבניות אינגליש קייק) וחשבתי שישמשו את אנסטסיה, שאוהבת את הלחם הזה (דווקא לחם אחיד ירד מהרשימה שלה לגמרי), ויהיו גם אפשרות בחירה לשאר הילדים שלוקחים פה כריכים בבקרים, אלא שכבר ביום ראשון בבוקר נגמרה האספקה... היום אפיתי 3 כיכרות, אבל לא יכולה עדיין לראות אם זה ייכנס לַשִגרה שלי בקלות מספקת. הדיאטנית הציעה שנמצא מאפייה שיהיו בה לחמים לטעמה של אנסטסיה. ובאמת חשבתי לנסות לחמים של ד"ר מרק או משהו. צריך להגיע לבדוק את זה. בינתיים פרסתי את מה שאפיתי והקפאתי 2 כיכרות.
עוד הציעה הדיאטנית, שאנסטסיה תשלב בתפריט מוצרי חלב בשל מיעוט החלבונים בתזונתה.
מבחינת הילדה המאכלים המתקבלים על הדעת הם מעדני חלב (ללא פרי כמובן). הסברתי לדיאטנית שאני לא דוגלת באכילה-רבתי של מוצרי חלב ובוודאי שלא של כאלה מתוקים (או דלי שומן, אבל את זה לא הזכרתי. יש גבול לכל תעלול). היא אמרה שגם היא לא בעד המתוקים, אבל בכל זאת המליצה בנסיבות אלה על יוגורט במתיקות עדינה וכד' שיצטרפו לארוחת ה-10 בביה"ס.
ברורה לי חשיבות החלבון, אבל לא ברור לי אם באכילת מאכל כזה יוצא שכרנו בהפסדנו או להיפך.
הדיאטנית הסבירה לאנסטסיה שחשוב לאכול פרות וירקות, הסבר למען הפרוטוקול... וגם אמרה שכדאי לפחות ליטול מולטי-ויטמינים, ושאפשר לצחצח שיניים לאחר מכן, אם הוא לא טעים. נו, טוב.
ברגעים האחרונים ביקשה הדיאטנית לשוחח עמי ביחידות, ואמרה לי שלדעתה כשננטרל את האלמנטים של הקרב שמאפילים על הסוגיה, יש סיכוי שהילדה תיפתח לטעום עוד מאכלים. שנזכה בעז"ה.
על ענייני פלורת המעיים בכלל שכחתי לשאול או לדבר.
תשוקה למתוק אצל ילדים
ובאשר לשאר הנקודות שרשמתי לי:
- לפנות לטל בלו - בעקבות השיחה התגלגלתי אל מטפלת קרובה יחסית, שנשמעה לי בטלפון נחמדה. ביום שישי ניסע אליה. אולי בהמשך אקבע אליה גם עבורי. (צריכה זמן ואמון.)
- לברר על תמציות באך - המטפלת שבשמת המליצה עליה לא מתאימה תמציות לגיל הזה. בהמלצת בשמת עוזבת את זה בינתיים. גם כאן - אולי אנסה מתישהו בשבילי, אבל צריכה זמן ואמון.
- מלח - נתתי כמה פעמים כשזכרתי, וזה סבבה מבחינתה גם אם תמוה. צריכה לזכור לתת עוד ולומר לה לקחת בעצמה.
- התירוש - ניסיתי לא להעמיד אותו באור הזרקורים, אבל כמובן שכולם ראו שהבקבוק שונה, ובעלי התעניין מה היתרון שלו, וגם כך אני מניחה שהייתה חשה בהבדל בטעם, כי הוא מתוק הרבה פחות (וגם סמיך מעט פחות?). אנסטסיה אמרה שלא טעים, ובקידוש של היום כבר סרבה לשתות.
- להסביר על פלורת המעיים ועל השפעותיה - הסברתי כמיטב יכולתי, אבל נראה לי שההסבר יצא שוב כמו איזה גיבוב סִסמות. בכל אופן, לא התרשמתי שהילדה השתכנעה. היא אמרה שאם תהיה מוכנה, נדבר על טיפול, אבל עכשיו היא לא חולה... ולא רצתה לקרוא מאמרים בנושא. ודווקא בדיוק במוצ"ש אמא שלי הביאה לי איזה עיתון עם כתבה מורחבת על חיידקים. אולי אנסה לשווק לה אותו ספציפית.
- להגביר סבלנות ופתיחות - לא עבד לי בינתיים כמעט בכלל. אולי דווקא הביקור אצל הדיאטנית עזר לי קצת להיכנס לפרספקטיבה, ואולי גם המדקרת תסייע בכך. אבל באמת... לפני שני לילות היא פשוט הסתובבה כאן והתלוננה שהיא רעבה, אבל לא רצתה לטגן לעצמה חביתה ולא להכין לעצמה טוסט (מלחם רגיל, לאחר שהכוסמין נגמר) אלא רק "מאכלים שאני לא מרשה" (שעדיין יש בבית מסיבות שונות, אם כי הם מתמעטים). גם כשהצעתי לטגן לה חביתה איפשהו ב-1:00 לפנות בוקר היא לא רצתה, ואני - שניסיתי להתרכז ולסיים הכנות לעבודה - די איבדתי את ההכלה, וצעקתי עליה שתלך לישון, ומשנשארה למטה והמשיכה להתלונן שהיא רעבה, פשוט דחפתי אותה במעלה המדרגות.
ולמחרת בבוקר הייתה כמובן רעבה (את העוגה של הבוקר כבר אכלה בערב הקודם), ואמרתי לה שמבחינתי יכולה ללכת למכולת ולקנות לעצמה שתי לחמניות. היא הגיבה ב"את תקני לי". - לוותר על הפסטה של ימי שישי בצהריים ועל הלחמניות של ימי שלישי בערב - במקומן תפו"א בשישי ופיתות כוסמין ביתיות בשלישי (ה', תן לי כוח!) - בינתיים עמדתי בזה.
- לאפות עוגות/ מאפינס ביתיים לבקרים במקום עוגות קנויות (כנ"ל) - בינתיים עמדתי גם בזה.
- לאפות לחם ביתי כאופציה לבחירה לצד הלחם הקנוי (ושוב...) - כפי שכתבתי, בינתיים עמדתי גם בזה, ורק צריכה להתאים את הכמות לצריכה.
- כשיוצאת עם אזמרלדה לחוג שלה, מהלך כרבע שעה לכל צעד, להציע לכל דכפין להצטרף אלינו בדגש על אנסטסיה - בפעם היחידה שהייתה לנו בינתיים, יצא שהאוטו דווקא היה אצלי בשונה ממה שאמור להיות ביום הזה, ואמא אחרת ביקשה שנחלוק בהסעות, כך שהסעתי הלוך. אבל עוד מוקדם יותר במהלך השבוע, כשאמרתי לאנסטסיה שארצה שהיא תצטרף אליי לצעדה הזאת, היא פסלה את הרעיון. אני אמורה להכריח?? אני מודה שיש מידה של הקלה בידיעה שאלך בלי ליווי נוסף כי מתחשק לי השקט שלי. S-:
- לראות איפה עוד משלבת תנועה ביומיום - משלבת לעצמי כשרק יוצא לי. הוספתי את תרגול הצ'י קונג שבשמת קישרה אליו ולימדתי גם את הקטנה, אבל את הגדולות אני רואה פחות, וקשה לי לעורר אותן לתנועה. הקטנים גם ככה פעילים. היום היה לשכבה של אנסטסיה איזה סיור לימודי כולל ביקור בחוף הים. היא לא הלכה בשל סלידתה מהים... לפחות הילדים הולכים יחפים בבית בשוטף.
- להגביר מגע - הגברתי בחודשים האחרונים. מעבר לזה אני לא מצליחה בינתיים.
- עזרה בבית - הכנסתי נערה לפעמיים שבועיות של שעה וחצי. יש בכך תועלת, אך כיוון שהזמנתי אותה לערבים שאני יוצאת לעבודה כדי להקל על הקטנה את הפרדה ממני, יוצא שחלק מזמנה אצלנו מוקדש להשתעשעות עם הקטנה, והמטלות הלא מעטות שהיא עושה ממה שאני מבקשת לא מבוצעות על הצד הרצוי לי לגמרי, כי אני לא נמצאת שם כדי לומר שאם שיני השום פגומות שתזרוק אותן ותקלף אחרות... לאט לאט...
- לאחר ההסבר על פלורת המעיים - להציע לאנסטסיה מחליטת הג'ינג'ר, שממילא מחכה במקרר - אפילו לא ניסיתי...
- לקנות מלפפוני בייבי לנאגלה חדשה - הכנתי, אבל לא זוכרת לאכול מהם בזמנים שזה יכול להשתלב לי. בסדר, זה יגיע, אבל אנסטסיה לא נראית לי בכיוון בכלל.
- אינג'ירה - קצת שכחתי מזה וקצת עזבתי את זה, כי האופציות שנראו לי מעשיות הן מסעדות בערים שלא בדיוק צמודות אלינו, אז נראה לי שאתקשר כשיהיה באפק איזה דייט עם בעלי, ונהיה במוזה להרחיק אל מסעדה אתיופית...
תשוקה למתוק אצל ילדים
עדכון:
אתמול לפנות ערב הכנו יחד לביבות תפו"א. היא אכלה משהו מהן.
מתברר שבלילה כשהייתה רעבה לפני השֵנה, אכלה מלחם הכוסמין.
בבוקר לא מצאה את המחבת הבשרית, וכששאלתי לפני צאתה לביה"ס למה לא טיגנה את השניצלונים שהזכרתי לה להפשיר בערב, וקיבלתי את התשובה הזאת, הראיתי לה את המחבת, אבל היא אמרה שלא רוצה להתעכב. אמרה שלקחה מהלחם (וגם לארוחת 10).
הקטנה רצתה לקחת מהלחם לגן, ולתדהמתי ראיתי שנותרו מהכיכר רק שתי פרוסות.
אחה"צ הייתה אנסטסיה רעבה. היא בנתה על מכירת פיצות שתתקיים בסניף, וכשהמכירה התבטלה, התחילה להסתובב סביבי בזמזומי "אני רעבה", הזכרתי לה את הלביבות, והיא לא רצתה מהן. גם לא לטגן לעצמה חביתה. וגם לא לבשל לעצמה תפו"א שתוסיף להם שמנת מתוקה. שעת היציאה לסניף הלכה והתקרבה, והיא חזרה אליי עם הצהרות הרעב. הבהרתי שאין לי תשובות חדשות.
הבוקר אפיתי לזניה קטנה ספייר נוסף על זאת שאפיתי לשבת. הנחתי שהיא כן תרצה לאכול ממנה, אבל העדפתי שהלביבות תקבלנה קדימוּת, כך שלא סיפרתי לה על הלזניה.
היא רצתה לקחת מהלחם, אבל הבהרתי שזה לא הגיוני שאופה כיכר לחם פר יום עבורה (ואולי עוד כיכר פעם ביומיים-שלושה עבור שאר הצרכנים).
כך ששוב יצאה רעבה מהבית.
ושוב יש כעס הדדי.
קשה כל כך!
מחר התור לרופאה הסינית.
אתמול לפנות ערב הכנו יחד לביבות תפו"א. היא אכלה משהו מהן.
מתברר שבלילה כשהייתה רעבה לפני השֵנה, אכלה מלחם הכוסמין.
בבוקר לא מצאה את המחבת הבשרית, וכששאלתי לפני צאתה לביה"ס למה לא טיגנה את השניצלונים שהזכרתי לה להפשיר בערב, וקיבלתי את התשובה הזאת, הראיתי לה את המחבת, אבל היא אמרה שלא רוצה להתעכב. אמרה שלקחה מהלחם (וגם לארוחת 10).
הקטנה רצתה לקחת מהלחם לגן, ולתדהמתי ראיתי שנותרו מהכיכר רק שתי פרוסות.
אחה"צ הייתה אנסטסיה רעבה. היא בנתה על מכירת פיצות שתתקיים בסניף, וכשהמכירה התבטלה, התחילה להסתובב סביבי בזמזומי "אני רעבה", הזכרתי לה את הלביבות, והיא לא רצתה מהן. גם לא לטגן לעצמה חביתה. וגם לא לבשל לעצמה תפו"א שתוסיף להם שמנת מתוקה. שעת היציאה לסניף הלכה והתקרבה, והיא חזרה אליי עם הצהרות הרעב. הבהרתי שאין לי תשובות חדשות.
הבוקר אפיתי לזניה קטנה ספייר נוסף על זאת שאפיתי לשבת. הנחתי שהיא כן תרצה לאכול ממנה, אבל העדפתי שהלביבות תקבלנה קדימוּת, כך שלא סיפרתי לה על הלזניה.
היא רצתה לקחת מהלחם, אבל הבהרתי שזה לא הגיוני שאופה כיכר לחם פר יום עבורה (ואולי עוד כיכר פעם ביומיים-שלושה עבור שאר הצרכנים).
כך ששוב יצאה רעבה מהבית.
ושוב יש כעס הדדי.
קשה כל כך!מחר התור לרופאה הסינית.
-
פלוני_אלמונית_ותיקה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59
תשוקה למתוק אצל ילדים
תפילה, אני קוראת כאן המון עומס בחיים שלך. גם מבחינה מעשית וגם מבחינת המחשבות.
המון ילדים, עבודה, המון בישולים ואפיה, המון רגשות לגבי מזון כזה או אחר.
מהצד השני אני קוראת על נערה שמודיעה שהיא רעבה כל הזמן, לא מוכנה להכין לעצמה, מפעילה אותך בלי סוף ובעיקר מפעילה את חוסר האונים ורגשי האשמה הטבעיים שלך.
במקום לחשוב איך להפחית את העומס, יצרת רשימה ענקית של עוד עומס.
הצעה להפחתת העומס לחודשים הקרובים (תתעלמי אם לא מהדהד כלום):
תשבי עם בעלך ותכינו ביחד תכנית פעולה, שניכם מול כל הילדים בלי קשר למי יש איזו בעיה.
תודיעו שמהיום את מכינה אוכל מבושל ביתי ואופה רק לקראת שבת כי את נורא עמוסה ובלחץ (או משהו דומה).
תמלאי את הבית במזון קנוי - לחמים, מאפינס, פיצות קפואות, מגוון מוצרי חלב (כולל מסוכרים), שניצלים, ירקות שלא צריך לבשל, פירות, אגוזים וביצים.
הגדולות יחממו לעצמן, יכינו או לא יכינו ביצים ויאכלו או לא יאכלו מהמזונות הקרים. תעבירי את האחריות אליהן - את דואגת למצרכים אכילים בשפע בבית והן אוכלות מתי וכמה שהן רוצות. חשוב שבתוך השפע יהיה מספיק מגוון שהן אוכלות, כולל מאכלים שאת חושבת שהם לא הכי טובים (נניח יוגורט מסוכר עדיף על נחשי גומי או אבקת פודינג).
אני לא מכירה את סדר היום שלכם בנוגע לארוחות אז לקבוע שעת ארוחה משפחתית אחת שכולם אוכלים ביחד מה שבא להם מתוך מה שיש על השולחן ושאר היום את דואגת רק לארוחות לקטנים (שהגדולות יחליטו בעצמן מה לקחת לבי"ס מתוך השפע).
והכי חשוב, לעשות הפסקה ארוכה בשיחות על מזון במשפחה. לא לשאול, לא לבקש, לא להרצות, לא לרצות (פתח מתחת לר') - יש אוכל ואוכלים ממה שיש.
המון ילדים, עבודה, המון בישולים ואפיה, המון רגשות לגבי מזון כזה או אחר.
מהצד השני אני קוראת על נערה שמודיעה שהיא רעבה כל הזמן, לא מוכנה להכין לעצמה, מפעילה אותך בלי סוף ובעיקר מפעילה את חוסר האונים ורגשי האשמה הטבעיים שלך.
במקום לחשוב איך להפחית את העומס, יצרת רשימה ענקית של עוד עומס.
הצעה להפחתת העומס לחודשים הקרובים (תתעלמי אם לא מהדהד כלום):
תשבי עם בעלך ותכינו ביחד תכנית פעולה, שניכם מול כל הילדים בלי קשר למי יש איזו בעיה.
תודיעו שמהיום את מכינה אוכל מבושל ביתי ואופה רק לקראת שבת כי את נורא עמוסה ובלחץ (או משהו דומה).
תמלאי את הבית במזון קנוי - לחמים, מאפינס, פיצות קפואות, מגוון מוצרי חלב (כולל מסוכרים), שניצלים, ירקות שלא צריך לבשל, פירות, אגוזים וביצים.
הגדולות יחממו לעצמן, יכינו או לא יכינו ביצים ויאכלו או לא יאכלו מהמזונות הקרים. תעבירי את האחריות אליהן - את דואגת למצרכים אכילים בשפע בבית והן אוכלות מתי וכמה שהן רוצות. חשוב שבתוך השפע יהיה מספיק מגוון שהן אוכלות, כולל מאכלים שאת חושבת שהם לא הכי טובים (נניח יוגורט מסוכר עדיף על נחשי גומי או אבקת פודינג).
אני לא מכירה את סדר היום שלכם בנוגע לארוחות אז לקבוע שעת ארוחה משפחתית אחת שכולם אוכלים ביחד מה שבא להם מתוך מה שיש על השולחן ושאר היום את דואגת רק לארוחות לקטנים (שהגדולות יחליטו בעצמן מה לקחת לבי"ס מתוך השפע).
והכי חשוב, לעשות הפסקה ארוכה בשיחות על מזון במשפחה. לא לשאול, לא לבקש, לא להרצות, לא לרצות (פתח מתחת לר') - יש אוכל ואוכלים ממה שיש.
תשוקה למתוק אצל ילדים
גם אני רואה המון עומס שלא הייתי מחזיקה איתו לאורך זמן. גם עומס בהכנות וגם בנפש וגם ביחסים.
אני גם לא ממש מבינה את ההגיון התזונתי שלך - אני כותבת בטון של שאלה כנה (לא רוצה להציק): למה את ככ רוצה שביתך תאכל תפוחי אדמה? מה טוב יותר בתפוחי אדמה על לחם?
אני לגמרי לגמרי שיחררתי את ניהול האוכל וחפירות הבריאות בבית. מודה שגם אני הייתי נטרפת אם היה בבית שוקולד והיו אומרים לי לא לאכול אותו עכשיו אלא רק בשבת. או תפוחי אדמה במקום לחם.
השיטה אצלנו: טבלה שבועית שהוכנה מראש יחד עם הילדים עם הארוחה החמה (אצלנו זה צהריים) לכל יום. דברים אכילים שאנחנו מכינים באופן קבוע, לרוב בסופי שבוע או תחילת השבוע כך שאפשר להקפיא ולחמם. מעבר לזה - כל אחד אוכל מה שהוא רוצה מתוך מגוון שיש בבית. רוב המגוון מזין, חלק הוא רק טעים ובכלל לא מזין. גם לי יש ילדה בררנית אחת. אז היא באמת אוכלת פחות מגוון ומזין. אבל לא היותי נטרפת בגלל זה.
אני גם לא ממש מבינה את ההגיון התזונתי שלך - אני כותבת בטון של שאלה כנה (לא רוצה להציק): למה את ככ רוצה שביתך תאכל תפוחי אדמה? מה טוב יותר בתפוחי אדמה על לחם?
אני לגמרי לגמרי שיחררתי את ניהול האוכל וחפירות הבריאות בבית. מודה שגם אני הייתי נטרפת אם היה בבית שוקולד והיו אומרים לי לא לאכול אותו עכשיו אלא רק בשבת. או תפוחי אדמה במקום לחם.
השיטה אצלנו: טבלה שבועית שהוכנה מראש יחד עם הילדים עם הארוחה החמה (אצלנו זה צהריים) לכל יום. דברים אכילים שאנחנו מכינים באופן קבוע, לרוב בסופי שבוע או תחילת השבוע כך שאפשר להקפיא ולחמם. מעבר לזה - כל אחד אוכל מה שהוא רוצה מתוך מגוון שיש בבית. רוב המגוון מזין, חלק הוא רק טעים ובכלל לא מזין. גם לי יש ילדה בררנית אחת. אז היא באמת אוכלת פחות מגוון ומזין. אבל לא היותי נטרפת בגלל זה.
תשוקה למתוק אצל ילדים
למה את ככ רוצה שביתך תאכל תפוחי אדמה? מה טוב יותר בתפוחי אדמה על לחם?{{}}
שאת הלחם היא צריכה לאפות בקצב מסחרר, והיא לא עומדת בעומס האפייה, והלביבות כבר טוגנו, אז מבאס לראות אותן מתיישנות והולכות לפח בעוד הלחם חוסל יומיים לפני הזמן שהיא ציפתה שהוא יחוסל.
ותפוחי אדמה זה יופי של דבר. (גם לחם.)
שאת הלחם היא צריכה לאפות בקצב מסחרר, והיא לא עומדת בעומס האפייה, והלביבות כבר טוגנו, אז מבאס לראות אותן מתיישנות והולכות לפח בעוד הלחם חוסל יומיים לפני הזמן שהיא ציפתה שהוא יחוסל.
ותפוחי אדמה זה יופי של דבר. (גם לחם.)
תשוקה למתוק אצל ילדים
גם אני רואה המון עומס שלא הייתי מחזיקה איתו לאורך זמן. גם עומס בהכנות וגם בנפש וגם ביחסים
וגם שאת יוצאת בעיני כל המשפחה נודניקית כזאת, ואחר כך בבאופן את יוצאת אמא מזניחה P-:
איזה כיף איך שהחברה שלנו מחייכת לאימהות, הא?
וגם שאת יוצאת בעיני כל המשפחה נודניקית כזאת, ואחר כך בבאופן את יוצאת אמא מזניחה P-:
איזה כיף איך שהחברה שלנו מחייכת לאימהות, הא?
תשוקה למתוק אצל ילדים
יוצאת אמא דואגת ואכפתית שמתמודדת בגבורה עם אתגר מאוד מורכב. הכי הכי הכי לא אמא מזניחה.
תפילה, אני מעודדת אותך להמשיך במה שאת עושה, מינוס הדיבורים והמאמרים והמילים בכלל. לגדל ילדים זה מסובך ודורש השקעה. ויש ילדים שצריכים יותר השקעה, מה לעשות. כל הכבוד לך שבחרת כמו שבחרת, לטפל ולברר ולקדם ולעשות. קחי כמה עזרה שאת יכולה, תקני כמה שיותר דברים מוכנים שעומדים בסטנדט שלך, ופשוט תמשיכי.
העצה היחידה שלי אליך חוזרת על עצמה - אל תטפלי ברעב שלה בכלל. אל תדברי איתה על הרעב שלה בכלל.
היא אומרת - "אני רעבה". את מגיבה - מצוין, לכי להכין לעצמך משהו שישמח את הגוף שלך. אם את במצב רוח טוב ונדיב (ובחיי שמותר לך להיות לא במצב רוח כזה!) את יכולה להוסיף - אני פנויה כרגע, אז אם בא לך שנכין ביחד אני אשמח לבלות איתך במטבח. אם את לא במצב רוח כזה - אז פשוט לא.
זהו זה. משם והלאה, כל חזרה שלה על עצמה כמו תוכי (במילים או במסר) תוביל לחזרה שלך על עצמך ממש באותן מילים. בסוף היא תלמד שהרעב שלה לא מפעיל אותך, ואמור להפעיל אותה, ויבוא לציון גואל בהקשר הזה.
ומשהו לגבי הלחמים...
אם את ממשיכה להכין ואם את קונה משהו יקר - תקפיאי הכל. אחרת הלחם הופך להיות סוג של חטיף לזמני עצלות ושעמום וזה לא תפקידו. תפקידו להזין כאשר מישהו רעב ממש בתור ארוחה ולא להיות מן משהו כזה שיושב לו, טעים ומפתה וזמין, וכל פעם שמישהו משועמם הוא הולך וחוטף לו מזה.
תפילה, אני מעודדת אותך להמשיך במה שאת עושה, מינוס הדיבורים והמאמרים והמילים בכלל. לגדל ילדים זה מסובך ודורש השקעה. ויש ילדים שצריכים יותר השקעה, מה לעשות. כל הכבוד לך שבחרת כמו שבחרת, לטפל ולברר ולקדם ולעשות. קחי כמה עזרה שאת יכולה, תקני כמה שיותר דברים מוכנים שעומדים בסטנדט שלך, ופשוט תמשיכי.
העצה היחידה שלי אליך חוזרת על עצמה - אל תטפלי ברעב שלה בכלל. אל תדברי איתה על הרעב שלה בכלל.
היא אומרת - "אני רעבה". את מגיבה - מצוין, לכי להכין לעצמך משהו שישמח את הגוף שלך. אם את במצב רוח טוב ונדיב (ובחיי שמותר לך להיות לא במצב רוח כזה!) את יכולה להוסיף - אני פנויה כרגע, אז אם בא לך שנכין ביחד אני אשמח לבלות איתך במטבח. אם את לא במצב רוח כזה - אז פשוט לא.
זהו זה. משם והלאה, כל חזרה שלה על עצמה כמו תוכי (במילים או במסר) תוביל לחזרה שלך על עצמך ממש באותן מילים. בסוף היא תלמד שהרעב שלה לא מפעיל אותך, ואמור להפעיל אותה, ויבוא לציון גואל בהקשר הזה.
ומשהו לגבי הלחמים...
אם את ממשיכה להכין ואם את קונה משהו יקר - תקפיאי הכל. אחרת הלחם הופך להיות סוג של חטיף לזמני עצלות ושעמום וזה לא תפקידו. תפקידו להזין כאשר מישהו רעב ממש בתור ארוחה ולא להיות מן משהו כזה שיושב לו, טעים ומפתה וזמין, וכל פעם שמישהו משועמם הוא הולך וחוטף לו מזה.
תשוקה למתוק אצל ילדים
יוצאת אמא דואגת ואכפתית שמתמודדת בגבורה עם אתגר מאוד מורכב. הכי הכי הכי לא אמא מזניחה
ברור. ממש ממש ולגמרי.
וכל מה שכתבת. כל מילה זהב.
ברור. ממש ממש ולגמרי.
וכל מה שכתבת. כל מילה זהב.
תשוקה למתוק אצל ילדים
בסוף היא תלמד שהרעב שלה לא מפעיל אותך, ואמור להפעיל אותה, ויבוא לציון גואל בהקשר הזה
ובהנחה שהיא תביע קושי והתמרמרות למול הרעת התנאים הבוטה הזאת, מציעה שתמקדי את המענה רק בעצמך. תגידי שנוכחת לראות שהעמסת על עצמך יותר מדי בתחום ההזנה המשפחתית, וקשה לך להמשיך להחזיק על עצמך את כל מה שהחזקת עד כה. רק זה. לא התייחסות לאחריותה, חובתה, חינוכה, תזונתה וכיו"ב.
את יכולה כמובן גם להזדהות מקרב לב עם הקושי שלה לדאוג לעצמה, הרי גם את יודעת איזה עול זה להכין את כל האוכל הזה. אז את לגמרי מבינה את המאמץ הנדרש, ותומכת בה @}
ובהנחה שהיא תביע קושי והתמרמרות למול הרעת התנאים הבוטה הזאת, מציעה שתמקדי את המענה רק בעצמך. תגידי שנוכחת לראות שהעמסת על עצמך יותר מדי בתחום ההזנה המשפחתית, וקשה לך להמשיך להחזיק על עצמך את כל מה שהחזקת עד כה. רק זה. לא התייחסות לאחריותה, חובתה, חינוכה, תזונתה וכיו"ב.
את יכולה כמובן גם להזדהות מקרב לב עם הקושי שלה לדאוג לעצמה, הרי גם את יודעת איזה עול זה להכין את כל האוכל הזה. אז את לגמרי מבינה את המאמץ הנדרש, ותומכת בה @}
-
פלוני_אלמונית_ותיקה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59
תשוקה למתוק אצל ילדים
ואחר כך בבאופן את יוצאת אמא מזניחה
איפה נתקלת בזה? נהפוך הוא, היא ליגת האלופות מבחינת השקעה אבל העומס, העומס...
איפה נתקלת בזה? נהפוך הוא, היא ליגת האלופות מבחינת השקעה אבל העומס, העומס...
תשוקה למתוק אצל ילדים
אני מקווה שאני לא מציפה יותר מדי, פשוט נגעת לליבי, תפילה.
אם יורשה לי, אני מבקשת לשאול על התיאור הזה:
הבהרתי שאין לי תשובות חדשות
האם זה תדר חדש ביניכן, מנגינה חדשה שניסית הפעם, או שאת והיא מורגלות גם לתשובות כאלה?
איך הרגשת כשאמרת את המילים האלה? מה עבר בך?
האם את חשה בנוח במקום הזה, שלא פותר לנערה את בעיותיה?
אם יורשה לי, אני מבקשת לשאול על התיאור הזה:
הבהרתי שאין לי תשובות חדשות
האם זה תדר חדש ביניכן, מנגינה חדשה שניסית הפעם, או שאת והיא מורגלות גם לתשובות כאלה?
איך הרגשת כשאמרת את המילים האלה? מה עבר בך?
האם את חשה בנוח במקום הזה, שלא פותר לנערה את בעיותיה?
תשוקה למתוק אצל ילדים
איפה נתקלת בזה?{{}}
לגמרי נתקלתי. לא היום, בשלבים מוקדמים יותר של ההתייעצות. מעדיפה לא להפנות למשפטים ספציפיים. בכל מקרה לא התחושה שלי היא העיקרית כאן, אלא של המתייעצת. אם גם היא הרגישה מוקטנת ונזופה לנוכח חלק מהדברים שנאמרו (מדגישה - חלק; חלק שעטוף בתילי תילים של מילות אכפתיות ותמיכה) - רציתי שתדע שהיא לא לבד מול זה. שראיתי אותה. שראיתי כמה חלק מהדברים שנאמרו יכולים להכאיב. שזה לא מגיע לה.
אם זו רק הקריאה הפרטית שלי, ותפילה מרגישה טוב עם הדברים שנכתבו לה, מעולה.
לגמרי נתקלתי. לא היום, בשלבים מוקדמים יותר של ההתייעצות. מעדיפה לא להפנות למשפטים ספציפיים. בכל מקרה לא התחושה שלי היא העיקרית כאן, אלא של המתייעצת. אם גם היא הרגישה מוקטנת ונזופה לנוכח חלק מהדברים שנאמרו (מדגישה - חלק; חלק שעטוף בתילי תילים של מילות אכפתיות ותמיכה) - רציתי שתדע שהיא לא לבד מול זה. שראיתי אותה. שראיתי כמה חלק מהדברים שנאמרו יכולים להכאיב. שזה לא מגיע לה.
אם זו רק הקריאה הפרטית שלי, ותפילה מרגישה טוב עם הדברים שנכתבו לה, מעולה.
תשוקה למתוק אצל ילדים
מציעה שתמקדי את המענה רק בעצמך. תגידי שנוכחת לראות שהעמסת על עצמך יותר מדי בתחום ההזנה המשפחתית, וקשה לך להמשיך להחזיק על עצמך את כל מה שהחזקת עד כה
דפנה, אני מקווה שזה בסדר לסתור אותך בנקודה הזו...
תפילה, אני מציעה לך לא לעשות את זה ולא להיגרר לשום שיחה על זה. הדבר האחרון שאת רוצה זה להכביד עליה עם ייסורי מצפון או תחושה שמה שהיא ביקשה בעבר או זקוקה לו עכשיו הוא למעמסה עליך. או שהוא היה מעמסה ולא אמרת. יש פה קו דק של קורבנות שאת אולי תדעי שהוא לא שם, אבל הילדה צעירה מאוד ויכולה בקלות לפרש את זה ככה אפילו בלי לדעת שזה מה שהיא מבינה.
אני אישית גם לא הייתי מזדהה עם הקושי שלה להזין את עצמה. שוב, כי אני חושבת שזה קו דק בין משהו נפלא (אכפתיות ואמפטיה) למשהו אחר (רחמים, דאגנות) שילדה בגילה יכולה לפרש בצורה לא נכונה.
לדעתי המסר צריך להיות - להזין את עצמך זה טבעי וקל ובאחריותך, את מוזמנת להתנסות בזה כשאת רעבה ואין ארוחה לכולם, אבל מאחר שזה כנראה קצת חדש לך ואני אוהבת אותך, אז אם את צריכה עזרה אני תמיד פה בשביל לעשות איתך ביחד. כל מסר אחר שנוגע לתפילה עצמה או לקשיים של הילדה נראה לי מורכב מדי לגיל שלה ולמצב התודעתי הספציפי שלה.
קושי והתמרמרות מול הרעת התנאים צריכים לקבל בחזרה, לדעתי, פשוט הקשבה. פשוט מקום להישמע.
כאשר אני מתמודדת עם כאלה מול הילדים שלי אני לרוב נהיית מאוד רצינית, מפסיקה מה שאני עושה, שומעת עד שנראה שנגמר מה להגיד בצד השני, מהנהנת ואולי אומרת משהו כמו - כן, זה באמת ככה. או - אהובה, לבי איתך, אני ממש מבינה. או - מתוקון שלי, כולי איתך.
ממש ממש משתדלת כן להיות שם באמת, כן להיות נוכחת בזה, כן להפיק משהו אותנטי ועמוק, רק פשוט... בלי מילים כמעט. לתת לילד לחוות את הקושי שלו עטוף ואהוב כי לדעתי ברוב המקרים זה כל ה"קביים" שהוא צריך.
דפנה, יש מצב שבדיוק לזה התכוונת בחלק השני של דברייך. כשאני קוראת עכשיו את עצמי אני רואה את האפשרות הזו
דפנה, אני מקווה שזה בסדר לסתור אותך בנקודה הזו...
תפילה, אני מציעה לך לא לעשות את זה ולא להיגרר לשום שיחה על זה. הדבר האחרון שאת רוצה זה להכביד עליה עם ייסורי מצפון או תחושה שמה שהיא ביקשה בעבר או זקוקה לו עכשיו הוא למעמסה עליך. או שהוא היה מעמסה ולא אמרת. יש פה קו דק של קורבנות שאת אולי תדעי שהוא לא שם, אבל הילדה צעירה מאוד ויכולה בקלות לפרש את זה ככה אפילו בלי לדעת שזה מה שהיא מבינה.
אני אישית גם לא הייתי מזדהה עם הקושי שלה להזין את עצמה. שוב, כי אני חושבת שזה קו דק בין משהו נפלא (אכפתיות ואמפטיה) למשהו אחר (רחמים, דאגנות) שילדה בגילה יכולה לפרש בצורה לא נכונה.
לדעתי המסר צריך להיות - להזין את עצמך זה טבעי וקל ובאחריותך, את מוזמנת להתנסות בזה כשאת רעבה ואין ארוחה לכולם, אבל מאחר שזה כנראה קצת חדש לך ואני אוהבת אותך, אז אם את צריכה עזרה אני תמיד פה בשביל לעשות איתך ביחד. כל מסר אחר שנוגע לתפילה עצמה או לקשיים של הילדה נראה לי מורכב מדי לגיל שלה ולמצב התודעתי הספציפי שלה.
קושי והתמרמרות מול הרעת התנאים צריכים לקבל בחזרה, לדעתי, פשוט הקשבה. פשוט מקום להישמע.
כאשר אני מתמודדת עם כאלה מול הילדים שלי אני לרוב נהיית מאוד רצינית, מפסיקה מה שאני עושה, שומעת עד שנראה שנגמר מה להגיד בצד השני, מהנהנת ואולי אומרת משהו כמו - כן, זה באמת ככה. או - אהובה, לבי איתך, אני ממש מבינה. או - מתוקון שלי, כולי איתך.
ממש ממש משתדלת כן להיות שם באמת, כן להיות נוכחת בזה, כן להפיק משהו אותנטי ועמוק, רק פשוט... בלי מילים כמעט. לתת לילד לחוות את הקושי שלו עטוף ואהוב כי לדעתי ברוב המקרים זה כל ה"קביים" שהוא צריך.
דפנה, יש מצב שבדיוק לזה התכוונת בחלק השני של דברייך. כשאני קוראת עכשיו את עצמי אני רואה את האפשרות הזו
-
פלוני_אלמונית_ותיקה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59
תשוקה למתוק אצל ילדים
קושי והתמרמרות מול הרעת התנאים צריכים לקבל בחזרה, לדעתי, פשוט הקשבה. פשוט מקום להישמע.
נשמע לי נכון וחשוב.
נשמע לי נכון וחשוב.
תשוקה למתוק אצל ילדים
מעדכנת לפני שאגיב לדבריכן:
ביום שישי בבוקר קניתי מארז של היוגורט הממותק. לקחתי אחד עבור אנסטסיה לנסיעה לרופאה הסינית. היא ליקקה טיפת יוגורט מהמכסה, אמרה שזה לא טעים, ובכך פתרה את התלבטותי אם נכון להכניס אותו לתפריט שלה. D-: (במוצ"ש הכנתי מאפינס עם כמה מהיוגורטים הנותרים...)
הסינית ראיינה אותנו בפרוטרוט וגם ערכה בדיקות פיזיות לפי הקריטריונים שלה.
אמרה שמתרשמת מחולשה בצ'י של הרֵאות והגדירה את התפקוד כמתאפיין באי תפיסת מקום בעולם, מה שבא לידי ביטוי בישיבה כפופה, בדיבור לא ברור ושקט, באלמנטים הפיזיים שבדקה וכו'. היא קישרה את הממצאים עם ההתנהגות והסבירה שכאשר אין "עמוד שדרה" יציב קשה להתמודד עם אי נעימות או תוקפנות חיצונית. היא המשילה את הקושי להתנסות במאכלים מגוונים לקושי להתרועע עם אנשים מוחצנים ובוטים.
אני לא חותמת על הנאמר, וגם לא ברור לי אם ההצעות תתבררנה כרלוונטיות ומועילות, אבל מוכנה לנסות.
אלא שהתברר שמבין הרעיונות שלה, הילדה עצמה לא ממש מוכנה לנסות הרבה... יצאתי מהמפגש בתחושת עגמומיות.
לדיקור היא סרבה. טיפול במגע לא שללה, כך שאולי ננסה במפגש הבא.
לשתות מים שהושרה בהם גרגר הל לא הסכימה כלל.
לטעום כל מיני תבשילים שהמטפלת הציעה לא הסכימה.
המטפלת הציעה לעיין יחד בספרי בישול עד שנמצא מתכון לא קינוחי שמושך את הילדה לנסות אותו - לבשל וגם לאכול... בינתיים הגשתי לה כמה ספרי בישול שיש בבית, והיא אמרה ששום דבר שם לא נראה לה. שכל מה שתרצה להכין הוא פסטה עם שמנת או פנקייק עם סירופ. (אתמול אפתה עוגת שוקולד להביא היום לביה"ס, כי מחר יום ההולדת של התאומות).
עוד המלצה הייתה לשלב תבלינים ממשפחת השִפתניים במאכלים שהיא אוכלת: נענע, אורגנו, טימין.
בישלתי אורז מלא עם רסק עגבנית, שמן זית, פפריקה ואורגנו. שיווקתי אותו כ"אורז פיצה". היא טעמה כפית ואמרה שלא טעים. האחים הקטנים נהנו...
כשאפינו פיתות לארוחת ערב פיזרתי על רובן טימין ועל מיעוטן אורגנו. היא אכלה ואמרה שלא מרגישה הבדל.
בלזניה שכבר אפיתי אתמול בערב לשבת שמתי קצת יותר אורגנו מהרגיל, והוספתי אורגנו גם לפשטידת גבינה שאפיתי.
היום בעז"ה אכין לחם, אז אולי אדחוף גם לתוכו מהירוקת...
אחר כך בשיחת טלפון אמרה לי הסינית שלדעתה פנייתי אל הילדה אם תסכים לאכול שניצלים שבציפוי שלהם מעורב אורגנו, לא הייתה במקום, כי אפשר להחליט עבורה בלי ליידע יותר מדיי. ואני חשבתי שבגיל הזה כן ראוי ליידע, מה גם שאם ממילא היא תרגיש/ תראה את השוני במאכל ותדחה אותו, למה לי לטרוח ולהכין?
המטפלת הציעה שבכל זאת אשרה גרגר הל ללילה במים בבקבוק שלה לביה"ס ואוציא אותו בבוקר לפני שתבחין בכך. בינתיים לא מצאתי גרגרי הל... וגם לא ברור לי איך מוציאים גרגר ממעמקי בקבוק... ובכלל מן הסתם הילדה תחשוד, אם פתאום אתחיל למלא לה מים בבקבוק מדי לילה... עדיין בשאיפה למצוא הל ואולי אארגן מים כאלה לשימוש הכלל (?). קניתי מעט הל טחון, אבל עוד לא ברור לי מה אעשה בו. אולי להוסיף ללחם, לעוגה??? (צריכה לטעום אותו ולחשוב למה הטעם הזה יכול להתחבר.)
עוד אמרה לי בטלפון שכיוון שהדינמיקה בינינו סביב האוכל כה טעונה, אולי עדיף שתתנסה בהכנת מאכל עם דמות אחרת במשפחה - האחיות או אבא. הסברתי שהאחיות קוטלות אותה על כל דבר ושאבא מגיע לרוב מאוחר וגם עסוק וגם לא בשלן, ואמרתי שאולי אפשר לנסות עם סבתא. הרעיון נשמע למטפלת, אבל בינתיים דווקא האחות התאומה נוסעת לסבתא לשבת...
ביום שישי בבוקר קניתי מארז של היוגורט הממותק. לקחתי אחד עבור אנסטסיה לנסיעה לרופאה הסינית. היא ליקקה טיפת יוגורט מהמכסה, אמרה שזה לא טעים, ובכך פתרה את התלבטותי אם נכון להכניס אותו לתפריט שלה. D-: (במוצ"ש הכנתי מאפינס עם כמה מהיוגורטים הנותרים...)
הסינית ראיינה אותנו בפרוטרוט וגם ערכה בדיקות פיזיות לפי הקריטריונים שלה.
אמרה שמתרשמת מחולשה בצ'י של הרֵאות והגדירה את התפקוד כמתאפיין באי תפיסת מקום בעולם, מה שבא לידי ביטוי בישיבה כפופה, בדיבור לא ברור ושקט, באלמנטים הפיזיים שבדקה וכו'. היא קישרה את הממצאים עם ההתנהגות והסבירה שכאשר אין "עמוד שדרה" יציב קשה להתמודד עם אי נעימות או תוקפנות חיצונית. היא המשילה את הקושי להתנסות במאכלים מגוונים לקושי להתרועע עם אנשים מוחצנים ובוטים.
אני לא חותמת על הנאמר, וגם לא ברור לי אם ההצעות תתבררנה כרלוונטיות ומועילות, אבל מוכנה לנסות.
אלא שהתברר שמבין הרעיונות שלה, הילדה עצמה לא ממש מוכנה לנסות הרבה... יצאתי מהמפגש בתחושת עגמומיות.
לדיקור היא סרבה. טיפול במגע לא שללה, כך שאולי ננסה במפגש הבא.
לשתות מים שהושרה בהם גרגר הל לא הסכימה כלל.
לטעום כל מיני תבשילים שהמטפלת הציעה לא הסכימה.
המטפלת הציעה לעיין יחד בספרי בישול עד שנמצא מתכון לא קינוחי שמושך את הילדה לנסות אותו - לבשל וגם לאכול... בינתיים הגשתי לה כמה ספרי בישול שיש בבית, והיא אמרה ששום דבר שם לא נראה לה. שכל מה שתרצה להכין הוא פסטה עם שמנת או פנקייק עם סירופ. (אתמול אפתה עוגת שוקולד להביא היום לביה"ס, כי מחר יום ההולדת של התאומות).
עוד המלצה הייתה לשלב תבלינים ממשפחת השִפתניים במאכלים שהיא אוכלת: נענע, אורגנו, טימין.
בישלתי אורז מלא עם רסק עגבנית, שמן זית, פפריקה ואורגנו. שיווקתי אותו כ"אורז פיצה". היא טעמה כפית ואמרה שלא טעים. האחים הקטנים נהנו...
כשאפינו פיתות לארוחת ערב פיזרתי על רובן טימין ועל מיעוטן אורגנו. היא אכלה ואמרה שלא מרגישה הבדל.
בלזניה שכבר אפיתי אתמול בערב לשבת שמתי קצת יותר אורגנו מהרגיל, והוספתי אורגנו גם לפשטידת גבינה שאפיתי.
היום בעז"ה אכין לחם, אז אולי אדחוף גם לתוכו מהירוקת...
אחר כך בשיחת טלפון אמרה לי הסינית שלדעתה פנייתי אל הילדה אם תסכים לאכול שניצלים שבציפוי שלהם מעורב אורגנו, לא הייתה במקום, כי אפשר להחליט עבורה בלי ליידע יותר מדיי. ואני חשבתי שבגיל הזה כן ראוי ליידע, מה גם שאם ממילא היא תרגיש/ תראה את השוני במאכל ותדחה אותו, למה לי לטרוח ולהכין?
המטפלת הציעה שבכל זאת אשרה גרגר הל ללילה במים בבקבוק שלה לביה"ס ואוציא אותו בבוקר לפני שתבחין בכך. בינתיים לא מצאתי גרגרי הל... וגם לא ברור לי איך מוציאים גרגר ממעמקי בקבוק... ובכלל מן הסתם הילדה תחשוד, אם פתאום אתחיל למלא לה מים בבקבוק מדי לילה... עדיין בשאיפה למצוא הל ואולי אארגן מים כאלה לשימוש הכלל (?). קניתי מעט הל טחון, אבל עוד לא ברור לי מה אעשה בו. אולי להוסיף ללחם, לעוגה??? (צריכה לטעום אותו ולחשוב למה הטעם הזה יכול להתחבר.)
עוד אמרה לי בטלפון שכיוון שהדינמיקה בינינו סביב האוכל כה טעונה, אולי עדיף שתתנסה בהכנת מאכל עם דמות אחרת במשפחה - האחיות או אבא. הסברתי שהאחיות קוטלות אותה על כל דבר ושאבא מגיע לרוב מאוחר וגם עסוק וגם לא בשלן, ואמרתי שאולי אפשר לנסות עם סבתא. הרעיון נשמע למטפלת, אבל בינתיים דווקא האחות התאומה נוסעת לסבתא לשבת...
תשוקה למתוק אצל ילדים
כדי לנסות להקל על עצמי קניתי השבוע כיכר לחם מחמצת כוסמין של ד"ר מרק במחיר אסטרונומי (יותר מחבילת ק"ג קמח כוסמין מלא...).
הילדים אמרו שהוא ממש לא טעים.
הילדים אמרו שהוא ממש לא טעים.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אה, נזכרתי... הרופאה הסינית הציעה גם שתאכל מרק יותר פעמים בשבוע מאשר בליל שבת. הבעיה שהיא אוכלת רק מרק עוף, והרי היא לא אוהבת להיות בשרית לאורך כל היום. (זה באמת הגיוני בעיניי, אם ארוחת הערב שלה היא לרוב חלבית.) גם לי לא כזה מתאים להכין מנה בודדת של מרק בשעות הפנאי... סיכמנו על פעם בשבוע, וננסה היום, מה שמתאים לי במיוחד כי ממילא אבשל תיכף לשבת, אז כבר אפריש לה מנה. (קצת מבאס אותי לתת לאכול ממה שמוכן במיוחד לשבת, אבל אייחד מנה להיום...)
פלונית ותיקה,
תודה על ההכרה בעומס שלי. אכן אני מנסה לפוגג משהו ממנו, אבל איכשהו זה לא מספיק מצליח... בעז"ה!
בעניין ההצעה לבסס את התזונה שלנו על מאכלים שלא צריך לבשל - חבל לי שהילדים יגדלו על פיצות ושניצלים קנויים. אני מעדיפה להוריד עומס מכיוונים אחרים.
לצערי, אין לנו ממש ארוחה אחת שכולם אוכלים יחד מדי יום, כי אנחנו שמונה נפשות עם לו"זים שונים.
דנה,
תפוחי אדמה עדיפים בעיניי מהסיבות שמנתה דפנה, וגם משום שבין כללי האצבע שנטלתי לי מקריאה בהחיוניות נכללת העדפה לצמצם את צריכת הגלוטן, גם אם לא אובחנּו כצליאקים.
נכון ששוקולד בבית מפתה, אבל עובדה שיש בתים שקונים ממרח שוקולד (בעעעע... אפילו כשהייתי בגן לא אהבתי) ומשתמשים בו רק לכריכים של יום שישי. אי העמידה בפיתוי הממתקים נובעת בעיניי מרעב. היא מחפשת מה לאכול ולא רוצה שום דבר מהמאכלים ואז פונה אל כל מיני מציאות. ובאמת קשה להעלים מהבית באופן מוחלט כל פיתוי. מה, כשקיבלנו את הבונבוניירה הזאת, הייתי חייבת מיד להשליכה לפח?
טבלה שבועית של מאכלים היא משהו שאני מכינה לעצמי לפעמים, אבל לא מתאים לי להכין עם כולם ולהתחייב על זה, כי התנודתיות גדולה מאוד. אני יכולה לבשל סיר אורז לשבת, ושהוא ייגמר ביום ראשון, ובמקרים אחרים - כמו השבוע - עדיין יש שאריות אורז במקרר. כך שאני צריכה לערוך הערכת מצב עדכנית לעתים מזומנות ולהחליט בהתאם לתכולת המקרר, בהתאם לנוכחות הסועדים וכו'.
בכל אופן, נראה לי שהשבוע היה שבוע סביר יותר. מאז הביקור אצל הדיאטנית אני מבקשת ממה לתעד בטבלה את כל מה שהיא אוכלת כדי שתהיה לנו תמונה מלאה לביקור הבא. המממ... בעצם השבוע אולי לא היה באמת מוצלח יותר, אלא שלא היו תלונות על רעב (שגם זה משהו), כי היה יותר לחם ביתי, וכי היו יום או יומיים שבעלי התעקש שתטגן שניצלים לביה"ס, וכי היה ערב אחד שהייתה פעולה בסניף שכללה בישול ושם אכלה פתיתים ונקניקיות וחזרה שבעה (ובשרית).
עד כאן בינתיים... מקווה להגיב לשאר בהמשך.
(קראתי כבר כשכתבתן @}, אבל כחלק מהניסיונות להפחתת העומס עצרתי את עצמי מלהגיב כבר אז.)
פלונית ותיקה,
תודה על ההכרה בעומס שלי. אכן אני מנסה לפוגג משהו ממנו, אבל איכשהו זה לא מספיק מצליח... בעז"ה!
בעניין ההצעה לבסס את התזונה שלנו על מאכלים שלא צריך לבשל - חבל לי שהילדים יגדלו על פיצות ושניצלים קנויים. אני מעדיפה להוריד עומס מכיוונים אחרים.
לצערי, אין לנו ממש ארוחה אחת שכולם אוכלים יחד מדי יום, כי אנחנו שמונה נפשות עם לו"זים שונים.
דנה,
תפוחי אדמה עדיפים בעיניי מהסיבות שמנתה דפנה, וגם משום שבין כללי האצבע שנטלתי לי מקריאה בהחיוניות נכללת העדפה לצמצם את צריכת הגלוטן, גם אם לא אובחנּו כצליאקים.
נכון ששוקולד בבית מפתה, אבל עובדה שיש בתים שקונים ממרח שוקולד (בעעעע... אפילו כשהייתי בגן לא אהבתי) ומשתמשים בו רק לכריכים של יום שישי. אי העמידה בפיתוי הממתקים נובעת בעיניי מרעב. היא מחפשת מה לאכול ולא רוצה שום דבר מהמאכלים ואז פונה אל כל מיני מציאות. ובאמת קשה להעלים מהבית באופן מוחלט כל פיתוי. מה, כשקיבלנו את הבונבוניירה הזאת, הייתי חייבת מיד להשליכה לפח?
טבלה שבועית של מאכלים היא משהו שאני מכינה לעצמי לפעמים, אבל לא מתאים לי להכין עם כולם ולהתחייב על זה, כי התנודתיות גדולה מאוד. אני יכולה לבשל סיר אורז לשבת, ושהוא ייגמר ביום ראשון, ובמקרים אחרים - כמו השבוע - עדיין יש שאריות אורז במקרר. כך שאני צריכה לערוך הערכת מצב עדכנית לעתים מזומנות ולהחליט בהתאם לתכולת המקרר, בהתאם לנוכחות הסועדים וכו'.
בכל אופן, נראה לי שהשבוע היה שבוע סביר יותר. מאז הביקור אצל הדיאטנית אני מבקשת ממה לתעד בטבלה את כל מה שהיא אוכלת כדי שתהיה לנו תמונה מלאה לביקור הבא. המממ... בעצם השבוע אולי לא היה באמת מוצלח יותר, אלא שלא היו תלונות על רעב (שגם זה משהו), כי היה יותר לחם ביתי, וכי היו יום או יומיים שבעלי התעקש שתטגן שניצלים לביה"ס, וכי היה ערב אחד שהייתה פעולה בסניף שכללה בישול ושם אכלה פתיתים ונקניקיות וחזרה שבעה (ובשרית).
עד כאן בינתיים... מקווה להגיב לשאר בהמשך.
(קראתי כבר כשכתבתן @}, אבל כחלק מהניסיונות להפחתת העומס עצרתי את עצמי מלהגיב כבר אז.)
תשוקה למתוק אצל ילדים
תפילה, כמה שעות אתם שומרים בין בשר לחלב? תוהה אם יש אפשרות לקבל פסק מקל יותר עבורה, מסיבות בריאותיות. אם הידיעה שיש לה אפשרות לארוחת ערב חלבית תעודד אותה לצרוך יותר בשר - אולי זה דבר שכדאי לברר אותו הלכתית? אני חושבת שבדבר כזה, שיש בו שוני בין מסורות, יש לפוסקי הלכה מרחב להקלות.
תשוקה למתוק אצל ילדים
נשמע שדווקא היה שיפור ממש ממש משמעותי! היעדר תלונות על רעב זה משמעותי מאוד לאיכות החיים של שתיכן. ממה שאת מתארת, זה אולי גם מוביל לפחות ממתקים.
בשלב הזה הייתי מברכת גם על אכילת הרבה לחם ביתי. זה מאכל לא רע, והכי חשוב - זה שיפור.
בכלל, אני חושבת מורשה לעצמי להציע, שכדאי לערוך התאמה של הסטנדרט שאליו את שואפת, אל הילדה.
זה תהליך, לא תמיד פשוט.
אבל נראה לי שלהחזיק מולה אידאל תזונתי שרחוק ממנה שנות אור, לא מועיל לכן.
וברמה הפרקטית, כמה רעיונות - להכין סיר מרק נוסף לקראת סופש כלשהו ולהקפיא אותו במנות קטנות; להכין מרק ירקות עם אבקת מרק עוף פרווה, שאולי היא עדיין תאהב ולא יהפוך אותה לבשרית (ואולי כדאי שההצעה תבוא ממישהו אחר); לחם מחמצת אני קונה במאפייה מקומית קטנה, הוא עשוי עם לא מעט קמח מלא אבל כנראה גם קצת לבן. היה עדיף ביתי כמובן אבל הוא עדיין טוב יותר מלחם תעשייתי והמחיר סביר (15 שח לכיכר); לגבי העומס, עזרה בעבודות בית זה המקום הראשון אליו אני הולכת כשצריך. אם את עובדת יותר ממה שתיכננת, אולי ההכנסה הזו יכולה לממן עוזרת וגם נערה שתעזור בעבודות הקלות. מה עם הסעות? נשרף לך זמן שם? אם כן הייתי מנסה לחשוב איך אפשר לייעל את זה, אולי קארפול, אופניים, אוטובוס...
בשלב הזה הייתי מברכת גם על אכילת הרבה לחם ביתי. זה מאכל לא רע, והכי חשוב - זה שיפור.
בכלל, אני חושבת מורשה לעצמי להציע, שכדאי לערוך התאמה של הסטנדרט שאליו את שואפת, אל הילדה.
זה תהליך, לא תמיד פשוט.
אבל נראה לי שלהחזיק מולה אידאל תזונתי שרחוק ממנה שנות אור, לא מועיל לכן.
וברמה הפרקטית, כמה רעיונות - להכין סיר מרק נוסף לקראת סופש כלשהו ולהקפיא אותו במנות קטנות; להכין מרק ירקות עם אבקת מרק עוף פרווה, שאולי היא עדיין תאהב ולא יהפוך אותה לבשרית (ואולי כדאי שההצעה תבוא ממישהו אחר); לחם מחמצת אני קונה במאפייה מקומית קטנה, הוא עשוי עם לא מעט קמח מלא אבל כנראה גם קצת לבן. היה עדיף ביתי כמובן אבל הוא עדיין טוב יותר מלחם תעשייתי והמחיר סביר (15 שח לכיכר); לגבי העומס, עזרה בעבודות בית זה המקום הראשון אליו אני הולכת כשצריך. אם את עובדת יותר ממה שתיכננת, אולי ההכנסה הזו יכולה לממן עוזרת וגם נערה שתעזור בעבודות הקלות. מה עם הסעות? נשרף לך זמן שם? אם כן הייתי מנסה לחשוב איך אפשר לייעל את זה, אולי קארפול, אופניים, אוטובוס...
-
פלוני_אלמונית_ותיקה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59
תשוקה למתוק אצל ילדים
היא המשילה את הקושי להתנסות במאכלים מגוונים לקושי להתרועע עם אנשים מוחצנים ובוטים.
איזה משל מעניין, בחיים לא הייתי חושבת על זה, אבל אם כבר להשוות - אולי להיכרות עם אנשים זרים ושונים, לא?
קניתי מעט הל טחון, אבל עוד לא ברור לי מה אעשה בו
לי יש הל טחון בבית (פולניה שמנסה לעניין את החך) ואני משתמשת בקמצוץ ממנו לתבשילים ומרקים, יחד עם פלפל אנגלי טחון, ציפורן טחון ומוסקט. ההל נותן טיפה חמצמצות אבל מי שלא יודע שזה בפנים, לא ישים לב. כל התבלינים האלה מוסיפים עומק לטעם של התבשילים.
בעניין ההצעה לבסס את התזונה שלנו על מאכלים שלא צריך לבשל - חבל לי שהילדים יגדלו על פיצות ושניצלים קנויים.
אני הצעתי לרק למספר חודשים. לשחרר את העומס שלך והלחץ שלה. לדעתי לא יקרה כלום מבחינה בריאותית. בעניין הלחם מחמצת, יש לחמים שמעורבבים בהם קמחים קלים יותר (שנותנים אווריריות) ומקהים את הטעם החמוץ למי שלא אוהב. בדרך כלל זה גם זול יותר.
אגב, קציצות היא מסכימה לאכול גם? אם כן, אפשר להכניס שם ירקות ועלים ירוקים שטוחנים לפני זה ובכלל לא מרגישים שזה נמצא שם. אני עושה את זה כבר שנים (כדי להוזיל את המנה ולהכניס בה בריאות): בצל, קישוא, פטרוזילה, תפו"א.
איזה משל מעניין, בחיים לא הייתי חושבת על זה, אבל אם כבר להשוות - אולי להיכרות עם אנשים זרים ושונים, לא?
קניתי מעט הל טחון, אבל עוד לא ברור לי מה אעשה בו
לי יש הל טחון בבית (פולניה שמנסה לעניין את החך) ואני משתמשת בקמצוץ ממנו לתבשילים ומרקים, יחד עם פלפל אנגלי טחון, ציפורן טחון ומוסקט. ההל נותן טיפה חמצמצות אבל מי שלא יודע שזה בפנים, לא ישים לב. כל התבלינים האלה מוסיפים עומק לטעם של התבשילים.
בעניין ההצעה לבסס את התזונה שלנו על מאכלים שלא צריך לבשל - חבל לי שהילדים יגדלו על פיצות ושניצלים קנויים.
אני הצעתי לרק למספר חודשים. לשחרר את העומס שלך והלחץ שלה. לדעתי לא יקרה כלום מבחינה בריאותית. בעניין הלחם מחמצת, יש לחמים שמעורבבים בהם קמחים קלים יותר (שנותנים אווריריות) ומקהים את הטעם החמוץ למי שלא אוהב. בדרך כלל זה גם זול יותר.
אגב, קציצות היא מסכימה לאכול גם? אם כן, אפשר להכניס שם ירקות ועלים ירוקים שטוחנים לפני זה ובכלל לא מרגישים שזה נמצא שם. אני עושה את זה כבר שנים (כדי להוזיל את המנה ולהכניס בה בריאות): בצל, קישוא, פטרוזילה, תפו"א.
תשוקה למתוק אצל ילדים
חוזרת לתגובות מהשבוע שעבר:
וגם שאת יוצאת בעיני כל המשפחה נודניקית כזאת, ואחר כך בבאופן את יוצאת אמא מזניחה
גרמת לי לחייך, דפנה. @}
אני מעודדת אותך להמשיך במה שאת עושה, מינוס הדיבורים והמאמרים והמילים בכלל.
אל תטפלי ברעב שלה בכלל. אל תדברי איתה על הרעב שלה בכלל.
קשה. קשה לי לסתום את הפה. וקשה לי להימנע מלנסות להזין אותה.
למשל, היום בצהריים שחררו מוקדם בביה"ס, ולכן אכלה ארוחת צהריים בבית. אכלה שתי מצקות מהמרק שבדיוק היה על האש, ושהפעם השתדרג בשורשי פטרוזיליה (עצה של הסינית). ואחר כך הייתה אמורה לטגן לעצמה שניצל מאלה שציפיתי שלשום (כולל תוספת אורגנו...) וחיכו במקרר, כך שאפילו לא הייתה צריכה להפשיר, אבל ראיתי שהיא מתמהמהת. חשבתי שאולי היא לא רעבה בגלל העוגה שלקחה לביה"ס, אבל היא אמרה שאכלה רק פרוסה או שתיים, אלא שלא רוצה שניצל. מה כן? את הלחם הטרי שבדיוק אפיתי... הבהרתי שהוא לא מיועד לארוחת צהריים. ראיתי שהיא ממשיכה לשבת במטבח. יש קטע כזה שהיא מחכה ומחכה, כאילו אם תחכה פתאום אפשר יהיה לאכול מהלחם או שתצוץ איזו אטרקציה חלופית. אז, מה, אני לא אציע לטגן לה את השניצל כדי למנוע אחר כך פיצוצים או סתם באסה? נו, אז טיגנתי והיא אכלה, אבל גם זה כמובן מבאס...
בעניין הקפאת הלחם - כמובן: אני פורסת ומקפיאה, אלא שבשבוע שעבר הקפאתי שתי כיכרות ואת השלישית השארתי עבור הכריכים של יום המחרת, כי חשבתי שטיפשי להקפיא ומיד להפשיר, ואז כבר לא נותר לי מה להקפיא... היום כבר באמת הקפאתי.
עוד נקודה בקשר לזה - לפני כמה ימים כשדרבנתי אותה להפשיר שניצלים שימתינו ליום המחרת, היא הסבירה שלא רוצה להוציא שניצלונים, כי לשם כך עליה להזיז שקיות של פרות קפואים שממוקמות בחזית המדף! בעקבות זאת, העברתי לאותו מיקום של השניצלים את הלחם הקפוא... אבל היום הזזתי את הפרות, כי חשבתי שאולי זה קצת אכזרי לאלץ אותה להתעסק במשהו מרתיע כל כך, וגם כי אני רוצה שהלחם יהיה גלוי לבעלי כשמכין כריכים לקטנים, אחרת הוא לא מצליח למצוא אותו...
הרבה מהעומס שלי יושב בדיוק על כל המחשבות הקטנוניות האלה, החפירות הבלתי פוסקות - מה יהיה נכון יותר לעשות, מה ישפיע על מה ושאר ירקות, ואני לא מצליחה להרגיע, לדלל... בזה לא תעזור לי בחורה שבאה לכמה שעות שבועיות בתשלום... S-:
אני מקווה שאני לא מציפה יותר מדי, פשוט נגעת לליבי
חלילה.
איך אני מרגישה עם אמירה כזאת? לא יודעת. זה לא חדש במיוחד, נדמה לי, אבל הכול מורכב לי כל כך. אני כועסת עליה, כועסת על עצמי שאני כועסת עליה, מתוסכלת וכן הלאה. וזה כמובן מעורב בשאר התמודדויות פיזיות ורגשיות ולוגיסטיות שהיומיום רווי בהן עד להתפקע.
_קושי והתמרמרות מול הרעת התנאים צריכים לקבל בחזרה, לדעתי, פשוט הקשבה. פשוט מקום להישמע.
כאשר אני מתמודדת עם כאלה מול הילדים שלי אני לרוב נהיית מאוד רצינית, מפסיקה מה שאני עושה, שומעת עד שנראה שנגמר מה להגיד בצד השני, מהנהנת ואולי אומרת משהו כמו - כן, זה באמת ככה. או - אהובה, לבי איתך, אני ממש מבינה. או - מתוקון שלי, כולי איתך.
ממש ממש משתדלת כן להיות שם באמת, כן להיות נוכחת בזה, כן להפיק משהו אותנטי ועמוק, רק פשוט... בלי מילים כמעט. לתת לילד לחוות את הקושי שלו עטוף ואהוב כי לדעתי ברוב המקרים זה כל ה"קביים" שהוא צריך._
לא עובד לי באופן אותנטי. אולי משום שאני טעונה וחסרת פניוּת לחוש ממש את הבאסה שלה, ומעבר לזה - משום שארגיש צבועה להגיד שאני מבינה את הקושי או מצטערת בגינו עבור הילדה, כששתינו יודעות שהשינוי המקשה הוא ביזמתי, ולכאורה יכולתי לבחור להשאיר את החיים קלים ונוחים. P-:
וחוץ מזה, נזכרתי בעוד המלצה של המטפלת הסינית: פעילות גופנית כמו יוגה לנערות, אבל עד כמה שידוע לי אין אצלנו, וגם לא יודעת עד כמה הילדה בעניין.
וגם שאת יוצאת בעיני כל המשפחה נודניקית כזאת, ואחר כך בבאופן את יוצאת אמא מזניחה
גרמת לי לחייך, דפנה. @}
אני מעודדת אותך להמשיך במה שאת עושה, מינוס הדיבורים והמאמרים והמילים בכלל.
אל תטפלי ברעב שלה בכלל. אל תדברי איתה על הרעב שלה בכלל.
קשה. קשה לי לסתום את הפה. וקשה לי להימנע מלנסות להזין אותה.
למשל, היום בצהריים שחררו מוקדם בביה"ס, ולכן אכלה ארוחת צהריים בבית. אכלה שתי מצקות מהמרק שבדיוק היה על האש, ושהפעם השתדרג בשורשי פטרוזיליה (עצה של הסינית). ואחר כך הייתה אמורה לטגן לעצמה שניצל מאלה שציפיתי שלשום (כולל תוספת אורגנו...) וחיכו במקרר, כך שאפילו לא הייתה צריכה להפשיר, אבל ראיתי שהיא מתמהמהת. חשבתי שאולי היא לא רעבה בגלל העוגה שלקחה לביה"ס, אבל היא אמרה שאכלה רק פרוסה או שתיים, אלא שלא רוצה שניצל. מה כן? את הלחם הטרי שבדיוק אפיתי... הבהרתי שהוא לא מיועד לארוחת צהריים. ראיתי שהיא ממשיכה לשבת במטבח. יש קטע כזה שהיא מחכה ומחכה, כאילו אם תחכה פתאום אפשר יהיה לאכול מהלחם או שתצוץ איזו אטרקציה חלופית. אז, מה, אני לא אציע לטגן לה את השניצל כדי למנוע אחר כך פיצוצים או סתם באסה? נו, אז טיגנתי והיא אכלה, אבל גם זה כמובן מבאס...
בעניין הקפאת הלחם - כמובן: אני פורסת ומקפיאה, אלא שבשבוע שעבר הקפאתי שתי כיכרות ואת השלישית השארתי עבור הכריכים של יום המחרת, כי חשבתי שטיפשי להקפיא ומיד להפשיר, ואז כבר לא נותר לי מה להקפיא...
היום כבר באמת הקפאתי.עוד נקודה בקשר לזה - לפני כמה ימים כשדרבנתי אותה להפשיר שניצלים שימתינו ליום המחרת, היא הסבירה שלא רוצה להוציא שניצלונים, כי לשם כך עליה להזיז שקיות של פרות קפואים שממוקמות בחזית המדף! בעקבות זאת, העברתי לאותו מיקום של השניצלים את הלחם הקפוא... אבל היום הזזתי את הפרות, כי חשבתי שאולי זה קצת אכזרי לאלץ אותה להתעסק במשהו מרתיע כל כך, וגם כי אני רוצה שהלחם יהיה גלוי לבעלי כשמכין כריכים לקטנים, אחרת הוא לא מצליח למצוא אותו...
הרבה מהעומס שלי יושב בדיוק על כל המחשבות הקטנוניות האלה, החפירות הבלתי פוסקות - מה יהיה נכון יותר לעשות, מה ישפיע על מה ושאר ירקות, ואני לא מצליחה להרגיע, לדלל... בזה לא תעזור לי בחורה שבאה לכמה שעות שבועיות בתשלום... S-:
אני מקווה שאני לא מציפה יותר מדי, פשוט נגעת לליבי
חלילה.
איך אני מרגישה עם אמירה כזאת? לא יודעת. זה לא חדש במיוחד, נדמה לי, אבל הכול מורכב לי כל כך. אני כועסת עליה, כועסת על עצמי שאני כועסת עליה, מתוסכלת וכן הלאה. וזה כמובן מעורב בשאר התמודדויות פיזיות ורגשיות ולוגיסטיות שהיומיום רווי בהן עד להתפקע.
_קושי והתמרמרות מול הרעת התנאים צריכים לקבל בחזרה, לדעתי, פשוט הקשבה. פשוט מקום להישמע.
כאשר אני מתמודדת עם כאלה מול הילדים שלי אני לרוב נהיית מאוד רצינית, מפסיקה מה שאני עושה, שומעת עד שנראה שנגמר מה להגיד בצד השני, מהנהנת ואולי אומרת משהו כמו - כן, זה באמת ככה. או - אהובה, לבי איתך, אני ממש מבינה. או - מתוקון שלי, כולי איתך.
ממש ממש משתדלת כן להיות שם באמת, כן להיות נוכחת בזה, כן להפיק משהו אותנטי ועמוק, רק פשוט... בלי מילים כמעט. לתת לילד לחוות את הקושי שלו עטוף ואהוב כי לדעתי ברוב המקרים זה כל ה"קביים" שהוא צריך._
לא עובד לי באופן אותנטי. אולי משום שאני טעונה וחסרת פניוּת לחוש ממש את הבאסה שלה, ומעבר לזה - משום שארגיש צבועה להגיד שאני מבינה את הקושי או מצטערת בגינו עבור הילדה, כששתינו יודעות שהשינוי המקשה הוא ביזמתי, ולכאורה יכולתי לבחור להשאיר את החיים קלים ונוחים. P-:
וחוץ מזה, נזכרתי בעוד המלצה של המטפלת הסינית: פעילות גופנית כמו יוגה לנערות, אבל עד כמה שידוע לי אין אצלנו, וגם לא יודעת עד כמה הילדה בעניין.
תשוקה למתוק אצל ילדים
כמה שעות אתם שומרים בין בשר לחלב?
עד תחילת השעה השישית.
נכון. אני מניחה שאפשר יהיה לבדוק רעיון כזה, מה גם ששנינו מגיעים מבתים ששמרו שלוש שעות.
מעניין. שאלתי את אנסטסיה בצהריים, אם ראה לה שקיצור הזמן היה מקל על סדר היום שלה, והיא השיבה בחיוב, וכשאמרתי שאולי נברר זאת, היא ביטלה את הרעיון. תוך כדי ששאלתיה חשבתי שאולי תתנגד, כי היא מחזיקה מעצמה דוסית...
בכל אופן, מהבלילה של לביבות הדגים לשבת טיגנתי לפני הוספת הדגים לביבות תפו"א במחבת הפרווה שתוכלנה להיות איזו מנה ביום ראשון...
היעדר תלונות על רעב זה משמעותי מאוד לאיכות החיים של שתיכן.
נכון!!! זה מה שהוציא אותי לדרך! מה "הוציא"? הקפיץ, שיגר...
אבל אני צריכה לראות את הדברים לאורך זמן, כי נראה לי שזה קרה בשל הסיבות הנקודתיות שהזכרתי.
אבל נראה לי שלהחזיק מולה אידאל תזונתי שרחוק ממנה שנות אור, לא מועיל לכן.
זה באמת אתגר, אבל כרגע אני מסתכלת על הדברים דרך המשקפיים שבשמת הציעה כאן, ולפיהם ההעדפות שלה נובעות מחסר שרק יחמיר אם ניענה להן על חשבון מה שהגוף צריך באמת.
ברמה הפרקטית, כמה רעיונות
תודה.
להכין סיר מרק נוסף לקראת סופש כלשהו ולהקפיא אותו במנות קטנות
זה מה שאמרתי כשישבנו אצל הסינית, והילדה אמרה שלא תאכל אם המרק לא יהיה טרי...
להכין מרק ירקות עם אבקת מרק עוף פרווה
כבר שנים שאין אצלי אבקת מרק, וזה דוחה אותי... אבל מרק ירקות כמו אלה של מרק העוף רק ללא העוף היא לא אוכלת. הסינית הציעה את המאכל הזה, והילדה סרבה. אבל עכשיו כשכתבת זאת, אני חושבת שאבשל לטובת ארוחות הערב של האחים הצעירים, ואולי דווקא כן יתחשק לה.
לחם מחמצת אני קונה במאפייה מקומית קטנה
כשאגיע לזה אבדוק עוד אופציות.
העניין הוא שאני נהנית מאוד מההתעסקות בבצק, מהריח. רק הזמן...
לגבי העומס, עזרה בעבודות בית זה המקום הראשון אליו אני הולכת כשצריך. אם את עובדת יותר ממה שתיכננת, אולי ההכנסה הזו יכולה לממן עוזרת וגם נערה שתעזור בעבודות הקלות.
אכן הכנסתי לפני כשלושה שבועות מישהי, ואני מתלבטת אם להוסיף שעות. מבחינת ההכנסה - בינתיים יש בלגאן מוחלט שנובע מהצורך לערוך תאום מס פנימי וכשלים של החשבים. מקווה שזה יסתדר בהקדם ושאבין כמה אני משתכרת...
הבחורה שמגיעה היא מתוקה מאוד. היא באה פעמיים בשבוע לשעה וחצי בערבים שאני יוצאת. קשה לי להעריך כמה היא יכולה להספיק בזמן הזה, ונראה לי שחלק מהזמן הולך על משחקים עם הילדים. וגם זה חיובי ואף חיוני בעיניי, אבל נראה לי כאילו אפשר היה להיעזר בה ביתר יעילות. למשל, השבוע היא הגיעה פעם אחת בערב שהייתי במקום בערב שיצאתי. אז הייתי טיפה נחמדה והצעתי לה לשתות, והיא ישבה לפחות 10 דקות ושוחחה עם אנסטסיה במטבח בעוד אני עמלה... וזה נראה לי נחמד בשביל הילדים שתהיה מין אחות גדולה כזאת, וגם אני זוכרת מה שכתבה אמא נמרה על מישהי שעזרה אצלה, ושהיה נכון בעיניה שתשב לפעמים באפס מעש אם אלה הנסיבות, אבל היא הייתה פנויה רק לשעה, וחשבתי על המונה שדופק והחזקתי את עצמי לא לדרבן אותה לעלות לחפוף לקטנה ולסרק אותה במסרק סמיך - שזאת המשימה הראשונה שיעדתי לה... וכשאני לא נמצאת, אני בכלל לא יודעת כמה מהזמן נצרך לטובת מה שביקשתי ואם יכולתי לבקש יותר. והקטע שלפעמים אין לי ממש מה לבקש, כי יש יותר מדיי דברים שהם ספציפיים מדיי.
(הנה, שוב הזמזום הבלתי פוסק בראש...)
מה עם הסעות? נשרף לך זמן שם?
פחות מבעבר, אבל כן... היום הלכתי עם הקטנה להוציא חברה מהצהרון של הגן, ואחר כך לקחתי אותן לחוג, והאמא של החברה החזירה. ולאחד הבנים יש פעולה, אז לקחתי אותו עם שני חברים, ואמא אחרת תחזיר. ולאנסטסיה יש פעולה, והיא נסעה בעצמה באוטובוס, ואולי תוכל לחזור עם השכנים שלנו, ואם לא - אצטרך להחזיר...
איזה משל מעניין, בחיים לא הייתי חושבת על זה, אבל אם כבר להשוות - אולי להיכרות עם אנשים זרים ושונים, לא?
אני חושבת שהיא התכוונה שמבחינת הילדה המאכלים האהובים הם הנעימים והרגועים, ולמאכלים האחרים שהיא דיווחה שלפעמים הריח שלהם מרתיע אותה יש עליה רושם תוקפני, קולני. בשיחת הטלפון היא אמרה משהו גם על נחמה שמספקים המאכלים הבצקיים המוכרים על רקע הסערה הרגשית של ההתמודדויות בחזית האוכל ובחזיתות נוספות.
אני הצעתי לרק למספר חודשים. לשחרר את העומס שלך והלחץ שלה. לדעתי לא יקרה כלום מבחינה בריאותית.
הלוואי שבעוד כמה חודשים יהיה שיפור מבחינת העומס. אלא שאני מרגישה שאני עמוסה מאוד כבר שנים ארוכות, מאז לידת התאומות או הבכורה, ותמיד אני תולה תקוות בשינויים עתידיים, אבל נראה לי שכרגע התנסיתי די כדי לא לבנות על זה. S-:
ומבחינה בריאותית - כאמור אליבא דבשמת הייתי צריכה לשפר את המצב לא עכשיו אלא כבר מזמן, כך שדחייה בכמה חודשים ממש לא רצויה. בעיקר כשנראה שהשיפור - אם יתרחש - יצריך הדרגתיות ממושכת כל כך.
הל - טעמתי קמצוץ וזיהיתי את הטעם מתערובת חווייג' לקפה. עדיין מפחדת להוסיף ממנו למאכל שאני מבשלת בכמות גדודית, כי אם לא יאהבו. ולבשל מנה בודדת נראה לי בזבוז זמן משווע. בינתיים הפצצתי בירוק - גם בלביבות תפו"הא שטיגנתי...
קציצות - היא לא אוכלת... כשאני מכינה אני אכן מגררת פנימה קולרבי ולפעמים קישוא קלוף. כך הגדולה שכן אוכלת מקבלת איזה משהו.
עד תחילת השעה השישית.
נכון. אני מניחה שאפשר יהיה לבדוק רעיון כזה, מה גם ששנינו מגיעים מבתים ששמרו שלוש שעות.
מעניין. שאלתי את אנסטסיה בצהריים, אם ראה לה שקיצור הזמן היה מקל על סדר היום שלה, והיא השיבה בחיוב, וכשאמרתי שאולי נברר זאת, היא ביטלה את הרעיון. תוך כדי ששאלתיה חשבתי שאולי תתנגד, כי היא מחזיקה מעצמה דוסית...
בכל אופן, מהבלילה של לביבות הדגים לשבת טיגנתי לפני הוספת הדגים לביבות תפו"א במחבת הפרווה שתוכלנה להיות איזו מנה ביום ראשון...
היעדר תלונות על רעב זה משמעותי מאוד לאיכות החיים של שתיכן.
נכון!!! זה מה שהוציא אותי לדרך! מה "הוציא"? הקפיץ, שיגר...
אבל אני צריכה לראות את הדברים לאורך זמן, כי נראה לי שזה קרה בשל הסיבות הנקודתיות שהזכרתי.
אבל נראה לי שלהחזיק מולה אידאל תזונתי שרחוק ממנה שנות אור, לא מועיל לכן.
זה באמת אתגר, אבל כרגע אני מסתכלת על הדברים דרך המשקפיים שבשמת הציעה כאן, ולפיהם ההעדפות שלה נובעות מחסר שרק יחמיר אם ניענה להן על חשבון מה שהגוף צריך באמת.
ברמה הפרקטית, כמה רעיונות
תודה.
להכין סיר מרק נוסף לקראת סופש כלשהו ולהקפיא אותו במנות קטנות
זה מה שאמרתי כשישבנו אצל הסינית, והילדה אמרה שלא תאכל אם המרק לא יהיה טרי...
להכין מרק ירקות עם אבקת מרק עוף פרווה
כבר שנים שאין אצלי אבקת מרק, וזה דוחה אותי... אבל מרק ירקות כמו אלה של מרק העוף רק ללא העוף היא לא אוכלת. הסינית הציעה את המאכל הזה, והילדה סרבה. אבל עכשיו כשכתבת זאת, אני חושבת שאבשל לטובת ארוחות הערב של האחים הצעירים, ואולי דווקא כן יתחשק לה.
לחם מחמצת אני קונה במאפייה מקומית קטנה
כשאגיע לזה אבדוק עוד אופציות.
העניין הוא שאני נהנית מאוד מההתעסקות בבצק, מהריח. רק הזמן...
לגבי העומס, עזרה בעבודות בית זה המקום הראשון אליו אני הולכת כשצריך. אם את עובדת יותר ממה שתיכננת, אולי ההכנסה הזו יכולה לממן עוזרת וגם נערה שתעזור בעבודות הקלות.
אכן הכנסתי לפני כשלושה שבועות מישהי, ואני מתלבטת אם להוסיף שעות. מבחינת ההכנסה - בינתיים יש בלגאן מוחלט שנובע מהצורך לערוך תאום מס פנימי וכשלים של החשבים. מקווה שזה יסתדר בהקדם ושאבין כמה אני משתכרת...
הבחורה שמגיעה היא מתוקה מאוד. היא באה פעמיים בשבוע לשעה וחצי בערבים שאני יוצאת. קשה לי להעריך כמה היא יכולה להספיק בזמן הזה, ונראה לי שחלק מהזמן הולך על משחקים עם הילדים. וגם זה חיובי ואף חיוני בעיניי, אבל נראה לי כאילו אפשר היה להיעזר בה ביתר יעילות. למשל, השבוע היא הגיעה פעם אחת בערב שהייתי במקום בערב שיצאתי. אז הייתי טיפה נחמדה והצעתי לה לשתות, והיא ישבה לפחות 10 דקות ושוחחה עם אנסטסיה במטבח בעוד אני עמלה... וזה נראה לי נחמד בשביל הילדים שתהיה מין אחות גדולה כזאת, וגם אני זוכרת מה שכתבה אמא נמרה על מישהי שעזרה אצלה, ושהיה נכון בעיניה שתשב לפעמים באפס מעש אם אלה הנסיבות, אבל היא הייתה פנויה רק לשעה, וחשבתי על המונה שדופק והחזקתי את עצמי לא לדרבן אותה לעלות לחפוף לקטנה ולסרק אותה במסרק סמיך - שזאת המשימה הראשונה שיעדתי לה... וכשאני לא נמצאת, אני בכלל לא יודעת כמה מהזמן נצרך לטובת מה שביקשתי ואם יכולתי לבקש יותר. והקטע שלפעמים אין לי ממש מה לבקש, כי יש יותר מדיי דברים שהם ספציפיים מדיי.
(הנה, שוב הזמזום הבלתי פוסק בראש...)
מה עם הסעות? נשרף לך זמן שם?
פחות מבעבר, אבל כן... היום הלכתי עם הקטנה להוציא חברה מהצהרון של הגן, ואחר כך לקחתי אותן לחוג, והאמא של החברה החזירה. ולאחד הבנים יש פעולה, אז לקחתי אותו עם שני חברים, ואמא אחרת תחזיר. ולאנסטסיה יש פעולה, והיא נסעה בעצמה באוטובוס, ואולי תוכל לחזור עם השכנים שלנו, ואם לא - אצטרך להחזיר...
איזה משל מעניין, בחיים לא הייתי חושבת על זה, אבל אם כבר להשוות - אולי להיכרות עם אנשים זרים ושונים, לא?
אני חושבת שהיא התכוונה שמבחינת הילדה המאכלים האהובים הם הנעימים והרגועים, ולמאכלים האחרים שהיא דיווחה שלפעמים הריח שלהם מרתיע אותה יש עליה רושם תוקפני, קולני. בשיחת הטלפון היא אמרה משהו גם על נחמה שמספקים המאכלים הבצקיים המוכרים על רקע הסערה הרגשית של ההתמודדויות בחזית האוכל ובחזיתות נוספות.
אני הצעתי לרק למספר חודשים. לשחרר את העומס שלך והלחץ שלה. לדעתי לא יקרה כלום מבחינה בריאותית.
הלוואי שבעוד כמה חודשים יהיה שיפור מבחינת העומס. אלא שאני מרגישה שאני עמוסה מאוד כבר שנים ארוכות, מאז לידת התאומות או הבכורה, ותמיד אני תולה תקוות בשינויים עתידיים, אבל נראה לי שכרגע התנסיתי די כדי לא לבנות על זה. S-:
ומבחינה בריאותית - כאמור אליבא דבשמת הייתי צריכה לשפר את המצב לא עכשיו אלא כבר מזמן, כך שדחייה בכמה חודשים ממש לא רצויה. בעיקר כשנראה שהשיפור - אם יתרחש - יצריך הדרגתיות ממושכת כל כך.
הל - טעמתי קמצוץ וזיהיתי את הטעם מתערובת חווייג' לקפה. עדיין מפחדת להוסיף ממנו למאכל שאני מבשלת בכמות גדודית, כי אם לא יאהבו. ולבשל מנה בודדת נראה לי בזבוז זמן משווע. בינתיים הפצצתי בירוק - גם בלביבות תפו"הא שטיגנתי...
קציצות - היא לא אוכלת... כשאני מכינה אני אכן מגררת פנימה קולרבי ולפעמים קישוא קלוף. כך הגדולה שכן אוכלת מקבלת איזה משהו.
תשוקה למתוק אצל ילדים
לגבי הל - ממש טעים עם בשר טחון בשילוב עם קינמון, פלפל שחור, מלח ועלי נענע. מומלץ להתחיל בחימום השמן ואז להוסיף את התבלינים כבר לתוך השמן ואז את הבשר ואת הבצל הקצוץ ובסוף עלי נענע. אפשר לאכול את זה עם חומוס או להכין מזה רוטב בולונז, או עם אותו שילוב תבלינים להכין כדורי בשר.
הל גם הולך מצוין בעוגות כמו עוגת שוקולד בננה למשל או עוגת גזר, גם כן בשילוב עם קינמון.
הל גם הולך מצוין בעוגות כמו עוגת שוקולד בננה למשל או עוגת גזר, גם כן בשילוב עם קינמון.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אגב, אנסטסיה אוהבת חומוס? אפשר להכין חומוס ביתי שהוא בריא ומזין.
תשוקה למתוק אצל ילדים
שקטה, הרעיונות שלך נקראים לי טעימים.
חומוס ביתי אני מכינה, מקפיאה במנות ומפשירה לשולחן השבת.
אבל אנסטסיה לא אוכלת חומוס, לא בשר טחון, לא עוגת בננה ולא עוגת גזר.
אפיתי לחם חמאת שקדים ויצקתי עליו מייפל טבעי. מתכננת אותו כארוחת בוקר למחר, ונראה אם תאהב. אם כן - אפשר לנסות בהשראתך להוסיף לזה הל (וקינמון)!
חומוס ביתי אני מכינה, מקפיאה במנות ומפשירה לשולחן השבת.
אבל אנסטסיה לא אוכלת חומוס, לא בשר טחון, לא עוגת בננה ולא עוגת גזר.
אפיתי לחם חמאת שקדים ויצקתי עליו מייפל טבעי. מתכננת אותו כארוחת בוקר למחר, ונראה אם תאהב. אם כן - אפשר לנסות בהשראתך להוסיף לזה הל (וקינמון)!
תשוקה למתוק אצל ילדים
בהצלחה@}
חזרי לדווח איך יצא.
חזרי לדווח איך יצא.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אבל הכול מורכב לי כל כך. אני כועסת עליה, כועסת על עצמי שאני כועסת עליה, מתוסכלת וכן הלאה. וזה כמובן מעורב בשאר התמודדויות פיזיות ורגשיות ולוגיסטיות שהיומיום רווי בהן עד להתפקע
אוי, מבינה
כשהרגשתי תקועה בלופ כזה, עירית לוי עזרה לי מאוד.
כי היא מחזיקה מעצמה דוסית
נו, אבל זה הכי דוסי לעשות שאלת רב דברי איתה על אמונת חכמים
אוי, מבינה
כשהרגשתי תקועה בלופ כזה, עירית לוי עזרה לי מאוד.
כי היא מחזיקה מעצמה דוסית
נו, אבל זה הכי דוסי לעשות שאלת רב
דברי איתה על אמונת חכמים תשוקה למתוק אצל ילדים
קשה. קשה לי לסתום את הפה. וקשה לי להימנע מלנסות להזין אותה.
וודאי שקשה! לו היה קל היית עושה את זה מזמן.
אני פה כדי לעודד אותך לעשות כמיטב יכולתך, לא כמיטב אי היכולת שלך. כל מה שאת עושה בעניין - מצוין. לפעמים מצליח יותר ולפעמים פחות. ככה זה אצל בני אדם.
ראיתי שהיא מתמהמהת. חשבתי שאולי היא לא רעבה בגלל העוגה שלקחה לביה"ס, אבל היא אמרה שאכלה רק פרוסה או שתיים, אלא שלא רוצה שניצל. מה כן? את הלחם הטרי שבדיוק אפיתי... הבהרתי שהוא לא מיועד לארוחת צהריים. ראיתי שהיא ממשיכה לשבת במטבח. יש קטע כזה שהיא מחכה ומחכה, כאילו אם תחכה פתאום אפשר יהיה לאכול מהלחם או שתצוץ איזו אטרקציה חלופית. אז, מה, אני לא אציע לטגן לה את השניצל כדי למנוע אחר כך פיצוצים או סתם באסה? נו, אז טיגנתי והיא אכלה, אבל גם זה כמובן מבאס...
המפתח הוא לא להיכנס לזה בכלל. לא לראות שהיא מתמהמהת ולא להציע עזרה בלי שהיא ביקשה ממך.
היא צריכה לעשות את הצעד הזה ולבקש עזרה, וכך תוכלי להציע לה עזרה בשמחה בהנחה שאתן עושות ביחד. זה המסע של העברת האחריות והשליטה אליה. אם את שואלת, היא תגיד שהיא רוצה את הלחם ואת תסרבי ותסבירי וכו' וכו'. אם לא תשאלי, השיחה הזו לא תתקיים.
היא יושבת במטבח? הצטרפי אליה. קשקשו לכן ביחד או שתשתקו ביחד. אבל ממש אין חובה לנהל שיחה על האכילה שלה. אפשר לקיים את היחסים בלי לדבר על האוכל. ואם אין לך כוח לשוחח, וכל הסיטואציה שלה במטבח מעוררת בך מתח - תאי מהמטבח. שתשב לה שם עד שמשהו יקרה, ואת בינתיים תקראי ספר בסלון או תעשי כל דבר אחר. ואם את צריכה להיות במטבח עסקי בעניינך.
ארגיש צבועה להגיד שאני מבינה את הקושי או מצטערת בגינו עבור הילדה, כששתינו יודעות שהשינוי המקשה הוא ביזמתי, ולכאורה יכולתי לבחור להשאיר את החיים קלים ונוחים
אפשר לייצר קושי וגם להצטער על זה שיצרנו אותו. זה בכלל לא סותר.
בכל מקרה, אם מה שהצעתי מרגיש לך לא אותנטי אז תשכחי מזה מייד.
נפלא ששמת לב ושאת בכלל לא שוקלת את זה. כל הפואנטה של התהליך היא לצמצם את חוסר האותנטיות שלך מולה, שמתבטא בין היתר בזה שאת משרתת אותה למרות שאת לא רוצה לשרת אותה ושהשירות שלה מעצבן אותך.
קודם תפסיקי את זה, אולי זה ייצר לך מקום לחוש את הקושי שלה בשלב מאוחר יותר. כרגע את זקוקה כנראה לכך שמישהו יחוש ויראה את הקושי המאוד אמיתי שלך, אז לגמרי סביר שלא יהיה לך פנאי לזה שלה. כאשר הקושי שלך יפחת אולי זה יבוא יותר טבעי.
אני מפרגנת לך בכל לבי על הכנות שלך בכל הסיפור הזה. זה לא הולך ברגל ולא מובן מאליו וזה ישרת אותך מצוין בכך שתבחרי דברים שבאמת מתאימים לך. זה מעלה את הסיכוי שהם יעבדו.
וודאי שקשה! לו היה קל היית עושה את זה מזמן.
אני פה כדי לעודד אותך לעשות כמיטב יכולתך, לא כמיטב אי היכולת שלך. כל מה שאת עושה בעניין - מצוין. לפעמים מצליח יותר ולפעמים פחות. ככה זה אצל בני אדם.
ראיתי שהיא מתמהמהת. חשבתי שאולי היא לא רעבה בגלל העוגה שלקחה לביה"ס, אבל היא אמרה שאכלה רק פרוסה או שתיים, אלא שלא רוצה שניצל. מה כן? את הלחם הטרי שבדיוק אפיתי... הבהרתי שהוא לא מיועד לארוחת צהריים. ראיתי שהיא ממשיכה לשבת במטבח. יש קטע כזה שהיא מחכה ומחכה, כאילו אם תחכה פתאום אפשר יהיה לאכול מהלחם או שתצוץ איזו אטרקציה חלופית. אז, מה, אני לא אציע לטגן לה את השניצל כדי למנוע אחר כך פיצוצים או סתם באסה? נו, אז טיגנתי והיא אכלה, אבל גם זה כמובן מבאס...
המפתח הוא לא להיכנס לזה בכלל. לא לראות שהיא מתמהמהת ולא להציע עזרה בלי שהיא ביקשה ממך.
היא צריכה לעשות את הצעד הזה ולבקש עזרה, וכך תוכלי להציע לה עזרה בשמחה בהנחה שאתן עושות ביחד. זה המסע של העברת האחריות והשליטה אליה. אם את שואלת, היא תגיד שהיא רוצה את הלחם ואת תסרבי ותסבירי וכו' וכו'. אם לא תשאלי, השיחה הזו לא תתקיים.
היא יושבת במטבח? הצטרפי אליה. קשקשו לכן ביחד או שתשתקו ביחד. אבל ממש אין חובה לנהל שיחה על האכילה שלה. אפשר לקיים את היחסים בלי לדבר על האוכל. ואם אין לך כוח לשוחח, וכל הסיטואציה שלה במטבח מעוררת בך מתח - תאי מהמטבח. שתשב לה שם עד שמשהו יקרה, ואת בינתיים תקראי ספר בסלון או תעשי כל דבר אחר. ואם את צריכה להיות במטבח עסקי בעניינך.
ארגיש צבועה להגיד שאני מבינה את הקושי או מצטערת בגינו עבור הילדה, כששתינו יודעות שהשינוי המקשה הוא ביזמתי, ולכאורה יכולתי לבחור להשאיר את החיים קלים ונוחים
אפשר לייצר קושי וגם להצטער על זה שיצרנו אותו. זה בכלל לא סותר.
בכל מקרה, אם מה שהצעתי מרגיש לך לא אותנטי אז תשכחי מזה מייד.
נפלא ששמת לב ושאת בכלל לא שוקלת את זה. כל הפואנטה של התהליך היא לצמצם את חוסר האותנטיות שלך מולה, שמתבטא בין היתר בזה שאת משרתת אותה למרות שאת לא רוצה לשרת אותה ושהשירות שלה מעצבן אותך.
קודם תפסיקי את זה, אולי זה ייצר לך מקום לחוש את הקושי שלה בשלב מאוחר יותר. כרגע את זקוקה כנראה לכך שמישהו יחוש ויראה את הקושי המאוד אמיתי שלך, אז לגמרי סביר שלא יהיה לך פנאי לזה שלה. כאשר הקושי שלך יפחת אולי זה יבוא יותר טבעי.
אני מפרגנת לך בכל לבי על הכנות שלך בכל הסיפור הזה. זה לא הולך ברגל ולא מובן מאליו וזה ישרת אותך מצוין בכך שתבחרי דברים שבאמת מתאימים לך. זה מעלה את הסיכוי שהם יעבדו.
תשוקה למתוק אצל ילדים
תודה, צילי, ריגשת אותי.
המפתח הוא לא להיכנס לזה בכלל. לא לראות שהיא מתמהמהת ולא להציע עזרה בלי שהיא ביקשה ממך.
הטריגר שלי ל"כן-להבחין" בכך שהיא נכנסת למוד ארי בסוגר הוא להקדים הצעה חלופית לכך שהלחם ייאכל בזמן שאני לא רוצה.
אבל כיוון שבהדרגה יש בבית פחות ופחות אופציות לא מקובלות, יכול מאוד להיות שארגיש שקטה לא להבחין בצורך.
מה שכן -
ואם אין לך כוח לשוחח, וכל הסיטואציה שלה במטבח מעוררת בך מתח - צאי מהמטבח
זה פחות מסתדר, כי אני עסוקה במטבח הרבה. ההצעות לשבת ולשוחח או ללכת לקרוא ספר בסלון לרוב לא רלוונטיות לי, מקסימום ללכת לקפל כביסה בסלון, אבל הרגשתי אתמול לא טוב, והעדפתי שיהיה לנו אוכל לשבת לפני שאני בודקת אם יש לי כוח גם לקפל כביסה. P-:
לחם שקדים פלוס מייפל -
הקטנה אהבה מאוד. הגדול לא ממש. מהשאר עוד לא שמעתי.
שאלת חכם - אני צריכה למפות עד כמה קורה שהמתאים ביותר מבחינתי הוא שתאכל בשרי, ומבחינתה השעה מאוחרת מדיי.
שוב תודה לכולכן!
המפתח הוא לא להיכנס לזה בכלל. לא לראות שהיא מתמהמהת ולא להציע עזרה בלי שהיא ביקשה ממך.
הטריגר שלי ל"כן-להבחין" בכך שהיא נכנסת למוד ארי בסוגר הוא להקדים הצעה חלופית לכך שהלחם ייאכל בזמן שאני לא רוצה.
אבל כיוון שבהדרגה יש בבית פחות ופחות אופציות לא מקובלות, יכול מאוד להיות שארגיש שקטה לא להבחין בצורך.
מה שכן -
ואם אין לך כוח לשוחח, וכל הסיטואציה שלה במטבח מעוררת בך מתח - צאי מהמטבח
זה פחות מסתדר, כי אני עסוקה במטבח הרבה. ההצעות לשבת ולשוחח או ללכת לקרוא ספר בסלון לרוב לא רלוונטיות לי, מקסימום ללכת לקפל כביסה בסלון, אבל הרגשתי אתמול לא טוב, והעדפתי שיהיה לנו אוכל לשבת לפני שאני בודקת אם יש לי כוח גם לקפל כביסה. P-:
לחם שקדים פלוס מייפל -
הקטנה אהבה מאוד. הגדול לא ממש. מהשאר עוד לא שמעתי.
שאלת חכם - אני צריכה למפות עד כמה קורה שהמתאים ביותר מבחינתי הוא שתאכל בשרי, ומבחינתה השעה מאוחרת מדיי.
שוב תודה לכולכן!
תשוקה למתוק אצל ילדים
תפילה,
רק באתי להגיד שאני ממש מתפעלת מהדרך שלך @}
וגם, אשמח למתכונים
מה שקפץ לי זה הלחם הביתי והמאפינס.
כל כך מזדהה עם הכיף שבעיסוק בבצק, מחד. ועם התשוקה של הילדה ללחם שזה עתה נאפה, מאידך.
אני זוכרת את עצמי גם כילדה בסיטואציה הזו, וגם היום כאמא בעצמי.
פתרון שאמא שלי מצאה, לדוגמא: בעת אפיית החלות לשבת היא היתה מכדררת כמה לחמניות בצד. כך שמי שרצה הוזמן לטעום בלי לפרוס מהחלות של שבת.
אולי אם יוצא לך לאפות בצהריים כזה כשהי בבית, אפשר לשים כמות קטנה של בצק במאפינס, לטובתה?
אם התשובה הראשונה שעולה בך היא לא, כניראה שזה לא מתאים לכם. לנו זה עבד
רק באתי להגיד שאני ממש מתפעלת מהדרך שלך @}
וגם, אשמח למתכונים
מה שקפץ לי זה הלחם הביתי והמאפינס.
כל כך מזדהה עם הכיף שבעיסוק בבצק, מחד. ועם התשוקה של הילדה ללחם שזה עתה נאפה, מאידך.
אני זוכרת את עצמי גם כילדה בסיטואציה הזו, וגם היום כאמא בעצמי.
פתרון שאמא שלי מצאה, לדוגמא: בעת אפיית החלות לשבת היא היתה מכדררת כמה לחמניות בצד. כך שמי שרצה הוזמן לטעום בלי לפרוס מהחלות של שבת.
אולי אם יוצא לך לאפות בצהריים כזה כשהי בבית, אפשר לשים כמות קטנה של בצק במאפינס, לטובתה?
אם התשובה הראשונה שעולה בך היא לא, כניראה שזה לא מתאים לכם. לנו זה עבד
-
יולי_קו
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
תשוקה למתוק אצל ילדים
אני זוכרת כשנערה מאוד אהבתי לאכול בשר בבוקר (מה שזעזע עמוקות את אבא שלי, שלא הבין איך אפשר לטרוף שניצלים קרים מהמקרר. יאאמי!).
האם היא תסכים להיות בשרית מהבוקר ולאכול לפני היציאה מרק עוף? ככה היא תרוויח מנת מרק-עוף- נוזל ירקות יומית, שתתאחד לה עם ארוחת הצהריים, והיא לא תהיה בשרית מאוחר.
להכין מרק עוף פעם-פעמיים בשבוע, בלי להקפיא, זה מסובך מדי? היא תסכים לרעיון? זה יקר לכם מדי? יש מקום במקרר?
האם היא תסכים להיות בשרית מהבוקר ולאכול לפני היציאה מרק עוף? ככה היא תרוויח מנת מרק-עוף- נוזל ירקות יומית, שתתאחד לה עם ארוחת הצהריים, והיא לא תהיה בשרית מאוחר.
להכין מרק עוף פעם-פעמיים בשבוע, בלי להקפיא, זה מסובך מדי? היא תסכים לרעיון? זה יקר לכם מדי? יש מקום במקרר?
תשוקה למתוק אצל ילדים
_אבל נראה לי שלהחזיק מולה אידאל תזונתי שרחוק ממנה שנות אור, לא מועיל לכן.
זה באמת אתגר, אבל כרגע אני מסתכלת על הדברים דרך המשקפיים שבשמת הציעה כאן, ולפיהם ההעדפות שלה נובעות מחסר שרק יחמיר אם ניענה להן על חשבון מה שהגוף צריך באמת._
גם אני חושבת שמעורב פה חסר כלשהו (תזונתי או רגשי או גופני או שילוב כלשהו) שיוצר את ההתנהגות סביב אוכל - כלומר לא נראה לי שמדובר בהעדפה טבעית ובריאה מצד אחד, או בהתנהגות דווקאית ומקשה-בכוונה מצד שני.
אבל עולה השאלה מה עושים עם זה - וכאן גם בשמת לא הציעה, למיטב הבנתי, לעבור ישר לתפריט אידאלי לפי הקריטריונים שלך, אלא לטפל בחסר שעומד בבסיס ההתנהגות.
כלומר, הציפייה ממנה למשהו שהוא כרגע הרבה מעבר ליכולתה לא הכרחית לצורך התהליך...
אני ארחיב קצת על מה שניסיתי לומר במשפט הקצר הזה. תמונת המצב כרגע, היא שיש לך ילדה, לא קטנה במיוחד, שאוכלת מגוון מאוד מצומצם של מאכלים, וגם אותם לא תמיד בכיף ובשמחה.
הרצון (המובן והמבורך כמובן) להביא אותה לתזונה מעולה ממש, שהיא הרבה מעל לממוצע ולרגיל אפילו ברוב האוכלוסיה, גם יוצר תחושה מתמדת של כישלון (אני מנחשת (-: ) גם אצלך, כאמא, וגם אצלה, כמי שלא עומדת בסטנדרטים המצופים ממנה. וגם - לפעמים לא מאפשר פתרונות ביניים, שיכולים להיפסל כי הם פחות מדי טובים, על אף שהם מהווים שיפור לעומת המצב הקיים.
זה כמו שלא תצפי מילד עם הפרעת קשב, נגיד, לאותו דבר שתצפי מילד בלי הפרעת קשב, ולא משנה כמה אותו דבר מצופה הוא נפלא ונהדר. האנלוגיה לא מושלמת, אבל מקווה שייצא מובן בכל זאת.
סתם כדוגמה שקפצה לי לעין - חוסר שביעות הרצון מכך שהיא אוכלת לחם בכמות שהיא בעינייך גדולה מדי. כי לחם, בעינייך, הוא לא מאכל מאוד מזין וחיוני (וגם בגלל שיקולים פרקטיים, שאליהם עוד אגיע). עכשיו בעיניי, זה לא מובן מאליו בכלל שהיא תסכים לאכול לחם ביתי, ועוד כזה שהוא מחמצת ועם קמח מלא. היא הייתה יכולה לדרוש לחם מהסופר למשל. או, במקום לפתוח את המקרר ולקחת לחם כי אין לה כוח לחמם שניצלים, לבוא אלייך ולהתלונן שהיא רעבה.
אז בעיניי היא עשתה פה בחירה ממש יפה, שאפשר היה לשמוח ממנה או לפחות לא להתבאס ממנה.
ואני רוצה להבהיר שאין שום כוונה או נימה של ביקורת (-: את אמא מופלאה בעיניי.
ולצפות ממך לשחרר או לעדן או להתאים ציפיות בהקשר התזונתי, באופן מיידי כמעט, רק כי זה הגיוני (אם השתכנעת שזה הגיוני...),היא בפני עצמה ציפייה לא ריאלית ומבאסת.
אבל אולי לאט לאט אפשר לרכך שם משהו.
כבר שנים שאין אצלי אבקת מרק, וזה דוחה אותי... אבל מרק ירקות כמו אלה של מרק העוף רק ללא העוף היא לא אוכלת. הסינית הציעה את המאכל הזה, והילדה סרבה. אבל עכשיו כשכתבת זאת, אני חושבת שאבשל לטובת ארוחות הערב של האחים הצעירים, ואולי דווקא כן יתחשק לה.
קודם כל, אני מאוד בעד לבשל ואולי יתחשק לה. אם הבנתי נכון, היא טענה גם שלא תאכל שניצל עם אורגנו, ובסוף אכלה.
לפעמים מול שאלה ישירה, ילדים נוטים לומר לא בדיפולט. במיוחד כשהם לא בטוחים, הלא הוא תשובה יותר בטוחה.
ומרגע שאמרו לא, לא כולם מסכימים לרדת מהעץ הזה. אז אני כן בעד לפעמים להכין בלי לשאול, וגם בלי להסתיר או להכריח. נכון שיש סיכון שלא ייאכל, אבל א. זה לא כזה נורא אם קורה מדי פעם וב. יש עוד ילדים מסביב שיכולים לאכול, כמו שציינת.
כנ"ל אגב לגבי מנות מרק קפוא. אצל הדיאטנית זה לא נשמע לה משהו, אבל בפועל אם היא רעבה ויש מולה קערת מרק מחוממת, הגם שהוא היה קפוא בעברו, יש סיכוי שתאכל בכל זאת.
ולגבי אבקת המרק - אני מבינה וגם מסכימה. באופן אישי, אני כן מאפשרת דברים בסגנון הזה אם הם מביאים לאכילה של משהו עם ערך תזונתי (כשמדובר במצב של בררנות). אני למשל איפשרתי לילד שהפסיק לאכול ירקות מבושלים בכלל, וגם צימצם מאוד את מאכלים הבשריים שמקובלים עליו, להוסיף קטשופ או רוטב טריאקי תעשייתי שבאופן רגיל לא היה נכנס הביתה.
ראיתי בזה סוג של קביים.
לאט לאט השימוש בהם פחת, ובמקביל המגוון גדל.
סתם מציעה את זה כפרספקטיבה נוספת, אין לי מניות מיוחדות באבקת מרק (-: והלוואי שבכלל תסכים לאכול מרק ירקות וזהו.
והדבר האחרון, ובעצם הכי חשוב בעיניי - הוא שלדעתי זו תובנה ממש משנת חיים שחלק גד'ול מהעומס הוא לא מהמשימות עצמן אלא מהזמזום בראש שנלווה להן.
בתור אחת עם ראש מזמזם גם כן, יש מה לעשות לגבי זה.
טכניקות של מיינדפולנס מאוד עוזרות, אין לי אפילו איך לתאר כמה.
ואני מצטרפת להמלצה של דפנה לשקול איזשהו ליווי רגשי עבורך. אני יודעת שתמיד יש סיבות למה לא, ולמה לא עכשיו, אבל לפחות אחד מהשניים מקל על רוב האנשים.
בהצלחה רבה רבה.
זה באמת אתגר, אבל כרגע אני מסתכלת על הדברים דרך המשקפיים שבשמת הציעה כאן, ולפיהם ההעדפות שלה נובעות מחסר שרק יחמיר אם ניענה להן על חשבון מה שהגוף צריך באמת._
גם אני חושבת שמעורב פה חסר כלשהו (תזונתי או רגשי או גופני או שילוב כלשהו) שיוצר את ההתנהגות סביב אוכל - כלומר לא נראה לי שמדובר בהעדפה טבעית ובריאה מצד אחד, או בהתנהגות דווקאית ומקשה-בכוונה מצד שני.
אבל עולה השאלה מה עושים עם זה - וכאן גם בשמת לא הציעה, למיטב הבנתי, לעבור ישר לתפריט אידאלי לפי הקריטריונים שלך, אלא לטפל בחסר שעומד בבסיס ההתנהגות.
כלומר, הציפייה ממנה למשהו שהוא כרגע הרבה מעבר ליכולתה לא הכרחית לצורך התהליך...
אני ארחיב קצת על מה שניסיתי לומר במשפט הקצר הזה. תמונת המצב כרגע, היא שיש לך ילדה, לא קטנה במיוחד, שאוכלת מגוון מאוד מצומצם של מאכלים, וגם אותם לא תמיד בכיף ובשמחה.
הרצון (המובן והמבורך כמובן) להביא אותה לתזונה מעולה ממש, שהיא הרבה מעל לממוצע ולרגיל אפילו ברוב האוכלוסיה, גם יוצר תחושה מתמדת של כישלון (אני מנחשת (-: ) גם אצלך, כאמא, וגם אצלה, כמי שלא עומדת בסטנדרטים המצופים ממנה. וגם - לפעמים לא מאפשר פתרונות ביניים, שיכולים להיפסל כי הם פחות מדי טובים, על אף שהם מהווים שיפור לעומת המצב הקיים.
זה כמו שלא תצפי מילד עם הפרעת קשב, נגיד, לאותו דבר שתצפי מילד בלי הפרעת קשב, ולא משנה כמה אותו דבר מצופה הוא נפלא ונהדר. האנלוגיה לא מושלמת, אבל מקווה שייצא מובן בכל זאת.
סתם כדוגמה שקפצה לי לעין - חוסר שביעות הרצון מכך שהיא אוכלת לחם בכמות שהיא בעינייך גדולה מדי. כי לחם, בעינייך, הוא לא מאכל מאוד מזין וחיוני (וגם בגלל שיקולים פרקטיים, שאליהם עוד אגיע). עכשיו בעיניי, זה לא מובן מאליו בכלל שהיא תסכים לאכול לחם ביתי, ועוד כזה שהוא מחמצת ועם קמח מלא. היא הייתה יכולה לדרוש לחם מהסופר למשל. או, במקום לפתוח את המקרר ולקחת לחם כי אין לה כוח לחמם שניצלים, לבוא אלייך ולהתלונן שהיא רעבה.
אז בעיניי היא עשתה פה בחירה ממש יפה, שאפשר היה לשמוח ממנה או לפחות לא להתבאס ממנה.
ואני רוצה להבהיר שאין שום כוונה או נימה של ביקורת (-: את אמא מופלאה בעיניי.
ולצפות ממך לשחרר או לעדן או להתאים ציפיות בהקשר התזונתי, באופן מיידי כמעט, רק כי זה הגיוני (אם השתכנעת שזה הגיוני...),היא בפני עצמה ציפייה לא ריאלית ומבאסת.
אבל אולי לאט לאט אפשר לרכך שם משהו.
כבר שנים שאין אצלי אבקת מרק, וזה דוחה אותי... אבל מרק ירקות כמו אלה של מרק העוף רק ללא העוף היא לא אוכלת. הסינית הציעה את המאכל הזה, והילדה סרבה. אבל עכשיו כשכתבת זאת, אני חושבת שאבשל לטובת ארוחות הערב של האחים הצעירים, ואולי דווקא כן יתחשק לה.
קודם כל, אני מאוד בעד לבשל ואולי יתחשק לה. אם הבנתי נכון, היא טענה גם שלא תאכל שניצל עם אורגנו, ובסוף אכלה.
לפעמים מול שאלה ישירה, ילדים נוטים לומר לא בדיפולט. במיוחד כשהם לא בטוחים, הלא הוא תשובה יותר בטוחה.
ומרגע שאמרו לא, לא כולם מסכימים לרדת מהעץ הזה. אז אני כן בעד לפעמים להכין בלי לשאול, וגם בלי להסתיר או להכריח. נכון שיש סיכון שלא ייאכל, אבל א. זה לא כזה נורא אם קורה מדי פעם וב. יש עוד ילדים מסביב שיכולים לאכול, כמו שציינת.
כנ"ל אגב לגבי מנות מרק קפוא. אצל הדיאטנית זה לא נשמע לה משהו, אבל בפועל אם היא רעבה ויש מולה קערת מרק מחוממת, הגם שהוא היה קפוא בעברו, יש סיכוי שתאכל בכל זאת.
ולגבי אבקת המרק - אני מבינה וגם מסכימה. באופן אישי, אני כן מאפשרת דברים בסגנון הזה אם הם מביאים לאכילה של משהו עם ערך תזונתי (כשמדובר במצב של בררנות). אני למשל איפשרתי לילד שהפסיק לאכול ירקות מבושלים בכלל, וגם צימצם מאוד את מאכלים הבשריים שמקובלים עליו, להוסיף קטשופ או רוטב טריאקי תעשייתי שבאופן רגיל לא היה נכנס הביתה.
ראיתי בזה סוג של קביים.
לאט לאט השימוש בהם פחת, ובמקביל המגוון גדל.
סתם מציעה את זה כפרספקטיבה נוספת, אין לי מניות מיוחדות באבקת מרק (-: והלוואי שבכלל תסכים לאכול מרק ירקות וזהו.
והדבר האחרון, ובעצם הכי חשוב בעיניי - הוא שלדעתי זו תובנה ממש משנת חיים שחלק גד'ול מהעומס הוא לא מהמשימות עצמן אלא מהזמזום בראש שנלווה להן.
בתור אחת עם ראש מזמזם גם כן, יש מה לעשות לגבי זה.
טכניקות של מיינדפולנס מאוד עוזרות, אין לי אפילו איך לתאר כמה.
ואני מצטרפת להמלצה של דפנה לשקול איזשהו ליווי רגשי עבורך. אני יודעת שתמיד יש סיבות למה לא, ולמה לא עכשיו, אבל לפחות אחד מהשניים מקל על רוב האנשים.
בהצלחה רבה רבה.
תשוקה למתוק אצל ילדים
גם בגלל שיקולים פרקטיים, שאליהם עוד אגיע
בסוף שכחתי לחזור לזה.
יש פה דילמה, כי מצד אחד - לנהל את האוכל של משפחה זה לא פשוט וברור שנדרש תכנון וגם חייבים לקחת בחשבון מגבלות קיימות על המשאבים, אם של זמן או של כסף.
מצד שני, מהתיאורים שלך זה נראה שהפורמט הנוכחי דורש ממך כל הזמן לנהל ולהגביל את האכילה של הילדים (או חלקם) ולא משאיר הרבה מקום לאכילה ספונטנית, מבוססת חשק וכיף.
ונראה שזה נוכח גם לגבי מאכלים שאת כן שלמה איתם תזונתית.
האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?
קצת כמו הדוגמה של לאפות לחמניות קטנות לצד החלה.
יכול להיות למשל, שאם לא תגבילי את השימוש בלחמים ובמרק (שמיועדים לארוחות ספציפיות) תגלי שתוספת הכמות שאת צריכה היא לא כזו דרמטית?
או שאולי זה לא יהיה נורא אם הארוחה לא תתקיים כפי שתיכננת?
יכול להיות שזה יתגלה כבעייתי, או שברור לך לגמרי מראש שזה לא אפשרי, אני כותבת את זה כי נראה שזה משהו שגם יוצר לך עומס מחשבתי (לזכור מי אכל כמה ומתי וכמה צריך שיישאר ולמתי, זה המון מידע להחזיק בראש, ואז כל הזמן לשקלל את זה גם מול הביקוש שעולה בפועל...) וגם אולי יוצר אווירה קצת כבדה סביב האוכל.
סליחה אם זה יצא יומרני, אני אומרת בגילוי נאות שאנחנו משפחה קטנה ואין לי ניסיון עם ניהול משפחה שיש בה שישה ילדים, אז יש מצב שיצא לי מנותק מהמציאות D-:
בסוף שכחתי לחזור לזה.
יש פה דילמה, כי מצד אחד - לנהל את האוכל של משפחה זה לא פשוט וברור שנדרש תכנון וגם חייבים לקחת בחשבון מגבלות קיימות על המשאבים, אם של זמן או של כסף.
מצד שני, מהתיאורים שלך זה נראה שהפורמט הנוכחי דורש ממך כל הזמן לנהל ולהגביל את האכילה של הילדים (או חלקם) ולא משאיר הרבה מקום לאכילה ספונטנית, מבוססת חשק וכיף.
ונראה שזה נוכח גם לגבי מאכלים שאת כן שלמה איתם תזונתית.
האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?
קצת כמו הדוגמה של לאפות לחמניות קטנות לצד החלה.
יכול להיות למשל, שאם לא תגבילי את השימוש בלחמים ובמרק (שמיועדים לארוחות ספציפיות) תגלי שתוספת הכמות שאת צריכה היא לא כזו דרמטית?
או שאולי זה לא יהיה נורא אם הארוחה לא תתקיים כפי שתיכננת?
יכול להיות שזה יתגלה כבעייתי, או שברור לך לגמרי מראש שזה לא אפשרי, אני כותבת את זה כי נראה שזה משהו שגם יוצר לך עומס מחשבתי (לזכור מי אכל כמה ומתי וכמה צריך שיישאר ולמתי, זה המון מידע להחזיק בראש, ואז כל הזמן לשקלל את זה גם מול הביקוש שעולה בפועל...) וגם אולי יוצר אווירה קצת כבדה סביב האוכל.
סליחה אם זה יצא יומרני, אני אומרת בגילוי נאות שאנחנו משפחה קטנה ואין לי ניסיון עם ניהול משפחה שיש בה שישה ילדים, אז יש מצב שיצא לי מנותק מהמציאות D-:
תשוקה למתוק אצל ילדים
והנה שבתי...
דוכיפת יקרה,
תודה רבה.
(חוץ מזה, אני קוראת בדף שלך, נתרמת ומקבלת השראה מהתהליך שאת מתארת. וכמובן מאחלת הצלחה והרבה טוב.)
אולי אם יוצא לך לאפות בצהריים כזה כשהיא בבית, אפשר לשים כמות קטנה של בצק במאפינס, לטובתה?
כיוון שמדובר על לחם - ולא על חלה, שיש עניין שתישאר שלמה עבור לחם משנֶה - אין בעיה לאכול כמה פרוסות מהלחם. הבעיה היא שהלחם הוא פתרון לכל דבר. או שהתכוונת שיהיה קל יותר להגביל אותה, אם אני מכוונת אותה לאכול לחמנייה בודדת במקום לאכול עוד ועוד פרוסות מהכיכר?
מתכונים.
האמת שהמתכון המוצלח ללחם כוסמין מלא הוא מתכון שהובא כאן באתר ע"י רק מה היקרה. רק שאין לי מושג עכשיו איפה, ולכן מעתיקה:
4 כוסות קמח כוסמין מלא
1 כף גדושה שמרים יבשים
3 כפות סוכר חום (אני ממלאת את הכפות בנדיבות)
3 כפות שמן זית (כנ"ל)
1 ורבע כוסות מים פושרים
מעט מלח
(בנאגלות האחרונות הוספתי לעיסה אורגנו/ טימין. מן הסתם, אפשר להוסיף צימוקים, גרעינים, בצל מטוגן...)
=> ללוש 10-5 דקות
להתפיח במשך שעה וחצי
ליצור כיכרות או לחמניות (אני מחלקת לשתי תבניות אינגליש קייק)
להתפיח שנית במשך 30-7 דקות (כך במקור...)
לאפות 30-20 דקות בתנור שחומם ל-220 מעלות צ והונמך ל-200 עם קרח בתחתית התנור.
=== אני גיליתי שהבצק סובלני למדיי: מוכן לתפוח בנחת גם מעבר לזמנים, לא נזקק לתוספת לחות בתנור בזמן האפייה. ואני גם אופה בטמפרטורה נמוכה יותר, אבל אולי זה משום שהתנור שלי חדש.
המאפינס הם בעצם מתכון עוגה ותיק של אמא שלי, שמזמן עשיתי לו טרנספורמציות שונות ומשונות, עד שאיבד את רוב הקשר עם המקור...
מניחה שכל עוגה בחושה שאת מכירה תצא סבבה כשתחלקי אותה לתבניות מאפינס. המועקה בעניין היא שלוקח זמן רב יותר לחלק את הבלילה בין התבניות הקטנות.
דוכיפת יקרה,
תודה רבה.
(חוץ מזה, אני קוראת בדף שלך, נתרמת ומקבלת השראה מהתהליך שאת מתארת. וכמובן מאחלת הצלחה והרבה טוב.)
אולי אם יוצא לך לאפות בצהריים כזה כשהיא בבית, אפשר לשים כמות קטנה של בצק במאפינס, לטובתה?
כיוון שמדובר על לחם - ולא על חלה, שיש עניין שתישאר שלמה עבור לחם משנֶה - אין בעיה לאכול כמה פרוסות מהלחם. הבעיה היא שהלחם הוא פתרון לכל דבר. או שהתכוונת שיהיה קל יותר להגביל אותה, אם אני מכוונת אותה לאכול לחמנייה בודדת במקום לאכול עוד ועוד פרוסות מהכיכר?
מתכונים.
האמת שהמתכון המוצלח ללחם כוסמין מלא הוא מתכון שהובא כאן באתר ע"י רק מה היקרה. רק שאין לי מושג עכשיו איפה, ולכן מעתיקה:
4 כוסות קמח כוסמין מלא
1 כף גדושה שמרים יבשים
3 כפות סוכר חום (אני ממלאת את הכפות בנדיבות)
3 כפות שמן זית (כנ"ל)
1 ורבע כוסות מים פושרים
מעט מלח
(בנאגלות האחרונות הוספתי לעיסה אורגנו/ טימין. מן הסתם, אפשר להוסיף צימוקים, גרעינים, בצל מטוגן...)
=> ללוש 10-5 דקות
להתפיח במשך שעה וחצי
ליצור כיכרות או לחמניות (אני מחלקת לשתי תבניות אינגליש קייק)
להתפיח שנית במשך 30-7 דקות (כך במקור...)
לאפות 30-20 דקות בתנור שחומם ל-220 מעלות צ והונמך ל-200 עם קרח בתחתית התנור.
=== אני גיליתי שהבצק סובלני למדיי: מוכן לתפוח בנחת גם מעבר לזמנים, לא נזקק לתוספת לחות בתנור בזמן האפייה. ואני גם אופה בטמפרטורה נמוכה יותר, אבל אולי זה משום שהתנור שלי חדש.
המאפינס הם בעצם מתכון עוגה ותיק של אמא שלי, שמזמן עשיתי לו טרנספורמציות שונות ומשונות, עד שאיבד את רוב הקשר עם המקור...
מניחה שכל עוגה בחושה שאת מכירה תצא סבבה כשתחלקי אותה לתבניות מאפינס. המועקה בעניין היא שלוקח זמן רב יותר לחלק את הבלילה בין התבניות הקטנות.
תשוקה למתוק אצל ילדים
היי יוליקו,
האם היא תסכים להיות בשרית מהבוקר ולאכול לפני היציאה מרק עוף?
נכון שהרעיון נקרא לי מוזר ברגע הראשון, אבל כעבור רגע נראה לי סבבה, אלא שכשהצעתי לילדה... נו, כבר אפשר לנחש.
מתחיל להיראות לי, שהקטע של "לא להיות בשרית" הוא רק טיעון קטן במערכת הטעמים של אי הרצון לאכול את מעט המאכלים הבשריים שהיא בכלל אוכלת.
להכין מרק עוף פעם-פעמיים בשבוע, בלי להקפיא, זה מסובך מדי? היא תסכים לרעיון? זה יקר לכם מדי? יש מקום במקרר?
מבחינת העלות אין בעיה, וגם מבחינת המקום במקרר אני מניחה שנסתדר, אבל לא רואה אותה בעניין מעבר לזה שאני לא בטוחה מתי אני פנויה במשך השבוע לבשל גם את זה, ובכלל איך לבשל מנה בודדת?! אוף... בעז"ה אבשל מחר שוב מרק לליל שבת, ואציע לה לארוחת הצהריים. (ספציפית מחר אמורה להיות פה בשעה הזאת.)
האם היא תסכים להיות בשרית מהבוקר ולאכול לפני היציאה מרק עוף?
נכון שהרעיון נקרא לי מוזר ברגע הראשון, אבל כעבור רגע נראה לי סבבה, אלא שכשהצעתי לילדה... נו, כבר אפשר לנחש.
מתחיל להיראות לי, שהקטע של "לא להיות בשרית" הוא רק טיעון קטן במערכת הטעמים של אי הרצון לאכול את מעט המאכלים הבשריים שהיא בכלל אוכלת.
להכין מרק עוף פעם-פעמיים בשבוע, בלי להקפיא, זה מסובך מדי? היא תסכים לרעיון? זה יקר לכם מדי? יש מקום במקרר?
מבחינת העלות אין בעיה, וגם מבחינת המקום במקרר אני מניחה שנסתדר, אבל לא רואה אותה בעניין מעבר לזה שאני לא בטוחה מתי אני פנויה במשך השבוע לבשל גם את זה, ובכלל איך לבשל מנה בודדת?! אוף... בעז"ה אבשל מחר שוב מרק לליל שבת, ואציע לה לארוחת הצהריים. (ספציפית מחר אמורה להיות פה בשעה הזאת.)
תשוקה למתוק אצל ילדים
געש שלום,
תודה רבה. ההשקעה שלך בכתיבה ניכרת, גם מבחינת האורך, גם מבחינת ההתייחסות הרעיונית והתכל'סית המפורטת וגם מבחינת הנוסח המכבד והמתחשב.
אבל עולה השאלה מה עושים עם זה - וכאן גם בשמת לא הציעה, למיטב הבנתי, לעבור ישר לתפריט אידאלי לפי הקריטריונים שלך, אלא לטפל בחסר שעומד בבסיס ההתנהגות.
נכון, גם אני הבנתי ככה את בשמת, וזה אכן נראה הגיוני ומציאותי.
לכן פניתי למטפלת ברפואה הסינית (וגם לדיאטנית...). אבל אם אני זוכרת ומבינה את העצות של בשמת ושל צילי, שהן לא חדשות עבורי, ההמלצה היא לעת עתה (במקביל לטיפול שיארך מי-יודע-כמה זמן ובמה יסתיים) לצמצם עד כמה שאפשר הכנסה של מאכלים לא מזינים הביתה, שאכילתם רק מגבירה את ההשתוקקות אליהם (רואה זאת על עצמי P-:), ושממשיכים לפגוע בה ולהחליש אותה.
(השבוע בדיוק קיבלה מרופא אא"ג סירופ מייבש ותרסיס לאף בגלל נזלת ונוזלים באוזניים.)
עכשיו... אכילה של לחם הכוסמין הביתי (לא מחמצת, דרך אגב) היא כמובן מבורכת ביחס ללחם אחיד, אבל ממילא היא הפסיקה לאכול לחם רגיל מהסופר בטענה שהוא לא טעים. זה מה שהקפיץ אותי באותו ליל שבת שהיא הסתובבה כאן רעבה ורצתה לאכול אבקת פודינג... ולחם כוסמין ביתי היא אוהבת מזמן. זאת רק אני שכבר תקופה ארוכה עד לאחרונה לא אפיתי אותו כחלק מהשִגרה, כך שאין כאן איזו התחלה של תהליך שינוי במידת הפתיחות שלה, זה רק שינוי בעומס שאני לוקחת על עצמי... P-:
או, במקום לפתוח את המקרר ולקחת לחם כי אין לה כוח לחמם שניצלים, לבוא אלייך ולהתלונן שהיא רעבה.
אה, יפה. זאת נקודה נחמדה שאת מאירה, ושלא מספיק העליתי בעצמי למודעות.
אבל הקול הקטנוני שבי מתעורר מיד ואומר, שלקחת (עוד) לחם במקום לטגן שניצלונים יחזור אליי בבומרנג, כשהלחם ייגמר והשניצלונים יישארו (ודרך אגב, גם לביבות תפוחי האדמה שטיגנתי עבורה ושמרתי בקנאות בקופסה ספציפית רק לה, אבל כבר שבוע שלא בא לה לאכול אותן, וגם פשיטדת הגבינה הקטנה שאפיתי לצד זאת של שבת ופרסתי והקפאתי, והיא הפשירה ולקחה ממנה לפעולה, אבל לא אכלה כי לא רצתה לאכול אותה לא חמה, ובפוקס גיליתי את העניין, כך שיכולתי לבקש ממנה להוציא למחרת מהתיק שלה!).
ואני רוצה להבהיר שאין שום כוונה או נימה של ביקורת
תודה. את כותבת בצורה נעימה מאוד.
אבל אולי לאט לאט אפשר לרכך שם משהו.
בעז"ה. כל מיני נקודות ביקורת שלי כלפי הילדים (בעיקר הגדולות) זקוקות לריכוך הזה כבר מזמן-מזמן, ואם הוא מתקדם, הרי שזה באמת לאט מאוד מאוד.
קודם כל, אני מאוד בעד לבשל ואולי יתחשק לה. אם הבנתי נכון, היא טענה גם שלא תאכל שניצל עם אורגנו, ובסוף אכלה.
נראה מתי אגיע לזה, כי התחשק לי לבשל מרק עדשים+ירקות, ועלה גם רצון כזה מכיוון הילדים הצעירים, ולפעמים מתחשק לי להיענות גם לרצונות האלה...
דווקא את ההצעה של האורגנו בשניצל היא לא שללה על הסף.
כנ"ל אגב לגבי מנות מרק קפוא.
יכול להיות, רק שבינתיים הפריזרים שלי מתחילים להיות עמוסים מדיי מרוב מלאי לחמים, מאפינס, שניצלים וכד' נוסף לפרות וירקות קפואים וכאלה.
לקראת ראש השנה כמעט קניתי מקפיא וירדתי מזה. צריכה לשקול שוב.
אני למשל איפשרתי לילד שהפסיק לאכול ירקות מבושלים בכלל, וגם צימצם מאוד את מאכלים הבשריים שמקובלים עליו, להוסיף קטשופ
אני לא מצליחה להיזכר בדוגמה ספציפית, אבל יש לי הרגשה עמומה שגם אני נקטתי את הדרך הזאת, ובכל אופן היא הגיונית ויעילה בעיניי. (אולי מה שעולה בי זה הזיכרון הרחוק של התקופה שהיא אהבה לאכול שקדים מסוכרים? לא, יש משהו אחר...) רק שאני לא חושבת שדווקא אבקת מרק תהיה האטרקציה המדהימה עבורה.
חלק גדול מהעומס הוא לא מהמשימות עצמן אלא מהזמזום בראש שנלווה להן.
אין ספק. אני ערה לבעיה הזאת ובין שאר תהליכיי (:-)) מנסה להתמודד גם אִתה.
לפני איזה-שנתיים קלטתי בזכות תמרוש רוש שההרגל לעבור בלופּ שוב ושוב על רשימת המטלות הקבועה של הערב (אולי פלוס כמה ספציפיות) ולמנות בראשי מה מתוכן עשיתי ומה מתוכן עוד ממתין להיעשות, בזמן שאני נוסעת לחוג ריקודי בטן כלומר, כלל לא נמצאת בית ולא יכולה לפעול בהתאם לתוצאות המנייה החוזרת הזאת הוא הרגל עקר ומזיק.
ואכן מיתנתי-עד-הכחדתי אותו ודומיו, אבל יש הרבה זמזומים אחרים, שאני לא בטוחה איך להשקיט אותם, ואולי זה גם לא נכון לעשות זאת. למשל, הנושא של הפחתת ביקורתיות או לנסות לחשוב על מאכלים פוטנציאליים. כמובן שצריך גם זמני שקט, ואותם אני צריכה לייצר לפחות במשבצות מוגדרות. והנה, בדיוק היום הייתי בעיסוי (אחד מתוך סדרה שקבעתי לעצמי לחודשים הקרובים, אחד בכל חודש), והמטפלת נורא משכה לדבר על הקשר בין מחושים פיזיים לבין עניינים רגשיים ושאלה מה אני מעמיסה על עצמי וכו'. P-: D-: זה היה אמור להיות מבחינתי גם ניקוי ראש.
בקיצור, מבינה את ההצעה לדאוג גם לעצמי לאיזה חיזוק רגשי, אבל לא רואה את עצמי עושה את זה כרגע. אפילו חוג תנועתי אין לי השנה, וגם ההליכות השבועיות פותחות ביניהן מרווחים. S-:
האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?
לא מספיק ברור לי איך זה מתנהל. אולי תוכלי לתת כמה דוגמות.
ככלל קשה לי להתנהל מול אכילה על פי ביקוש דינמי ומשתנה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הבכורה, שאוכלת מגוון יותר ואוהבת כמה מיני בשר: היא לוקחת ארוחות צהריים מבושלות לביה"ס. אבל לפעמים כן ולפעמים לא. בשני בערב חזרתי מקניות והעמדתי סיר גולש, כדי שיהיה כבר לצהרי יום המחרת. בצהריים התברר שהבן הצעיר "הפסיק לאהוב גולש" (אמירה שישר מדליקה אצלי את האורות הצהובים המהבהבים אם לא האדומים, אבל זה כבר תת-נושא בפני עצמו). בכל אופן, חשבתי שהגדולה תיקח מהסיר ליום הבא, אבל כששאלתי אותה בבוקר למה לא לקחה - ענתה איזה משהו שאני לא זוכרת (שלא ידעה מה לקחת/ שלא היה לה כוח לארגן) ושהכינה לה כריך. והגולש נשאר במקרר. אבל בהזדמנויות אחרות, כשאני לא דואגת שיהיה משהו בשבילה, פתאום היא באה ושואלת מה יש ומתלוננת באוזני אביה שאין לה מה לקחת.
אני לא חזקה בסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שהמונח "סטיית תקן גדולה" שייך לכאן. אני צריכה לדעת פחות או יותר מה ייאכל כדי לדעת מה לקנות ומה להכין, אחרת או שאנחנו עומדים מול מקרר ריק מתבשילים או שמאכלים ממתינים בעצב שבוע ויותר. כלומר, אם יש שמונה נפשות שכל אחת מהן יכולה כן או לא לרצות את המאכל המסוים, טווח האפשרויות גדול לי מדיי.
תודה רבה. ההשקעה שלך בכתיבה ניכרת, גם מבחינת האורך, גם מבחינת ההתייחסות הרעיונית והתכל'סית המפורטת וגם מבחינת הנוסח המכבד והמתחשב.
אבל עולה השאלה מה עושים עם זה - וכאן גם בשמת לא הציעה, למיטב הבנתי, לעבור ישר לתפריט אידאלי לפי הקריטריונים שלך, אלא לטפל בחסר שעומד בבסיס ההתנהגות.
נכון, גם אני הבנתי ככה את בשמת, וזה אכן נראה הגיוני ומציאותי.
לכן פניתי למטפלת ברפואה הסינית (וגם לדיאטנית...). אבל אם אני זוכרת ומבינה את העצות של בשמת ושל צילי, שהן לא חדשות עבורי, ההמלצה היא לעת עתה (במקביל לטיפול שיארך מי-יודע-כמה זמן ובמה יסתיים) לצמצם עד כמה שאפשר הכנסה של מאכלים לא מזינים הביתה, שאכילתם רק מגבירה את ההשתוקקות אליהם (רואה זאת על עצמי P-:), ושממשיכים לפגוע בה ולהחליש אותה.
(השבוע בדיוק קיבלה מרופא אא"ג סירופ מייבש ותרסיס לאף בגלל נזלת ונוזלים באוזניים.)
עכשיו... אכילה של לחם הכוסמין הביתי (לא מחמצת, דרך אגב) היא כמובן מבורכת ביחס ללחם אחיד, אבל ממילא היא הפסיקה לאכול לחם רגיל מהסופר בטענה שהוא לא טעים. זה מה שהקפיץ אותי באותו ליל שבת שהיא הסתובבה כאן רעבה ורצתה לאכול אבקת פודינג... ולחם כוסמין ביתי היא אוהבת מזמן. זאת רק אני שכבר תקופה ארוכה עד לאחרונה לא אפיתי אותו כחלק מהשִגרה, כך שאין כאן איזו התחלה של תהליך שינוי במידת הפתיחות שלה, זה רק שינוי בעומס שאני לוקחת על עצמי... P-:
או, במקום לפתוח את המקרר ולקחת לחם כי אין לה כוח לחמם שניצלים, לבוא אלייך ולהתלונן שהיא רעבה.
אה, יפה. זאת נקודה נחמדה שאת מאירה, ושלא מספיק העליתי בעצמי למודעות.
אבל הקול הקטנוני שבי מתעורר מיד ואומר, שלקחת (עוד) לחם במקום לטגן שניצלונים יחזור אליי בבומרנג, כשהלחם ייגמר והשניצלונים יישארו (ודרך אגב, גם לביבות תפוחי האדמה שטיגנתי עבורה ושמרתי בקנאות בקופסה ספציפית רק לה, אבל כבר שבוע שלא בא לה לאכול אותן, וגם פשיטדת הגבינה הקטנה שאפיתי לצד זאת של שבת ופרסתי והקפאתי, והיא הפשירה ולקחה ממנה לפעולה, אבל לא אכלה כי לא רצתה לאכול אותה לא חמה, ובפוקס גיליתי את העניין, כך שיכולתי לבקש ממנה להוציא למחרת מהתיק שלה!).
ואני רוצה להבהיר שאין שום כוונה או נימה של ביקורת
תודה. את כותבת בצורה נעימה מאוד.
אבל אולי לאט לאט אפשר לרכך שם משהו.
בעז"ה. כל מיני נקודות ביקורת שלי כלפי הילדים (בעיקר הגדולות) זקוקות לריכוך הזה כבר מזמן-מזמן, ואם הוא מתקדם, הרי שזה באמת לאט מאוד מאוד.
קודם כל, אני מאוד בעד לבשל ואולי יתחשק לה. אם הבנתי נכון, היא טענה גם שלא תאכל שניצל עם אורגנו, ובסוף אכלה.
נראה מתי אגיע לזה, כי התחשק לי לבשל מרק עדשים+ירקות, ועלה גם רצון כזה מכיוון הילדים הצעירים, ולפעמים מתחשק לי להיענות גם לרצונות האלה...
דווקא את ההצעה של האורגנו בשניצל היא לא שללה על הסף.
כנ"ל אגב לגבי מנות מרק קפוא.
יכול להיות, רק שבינתיים הפריזרים שלי מתחילים להיות עמוסים מדיי מרוב מלאי לחמים, מאפינס, שניצלים וכד' נוסף לפרות וירקות קפואים וכאלה.
לקראת ראש השנה כמעט קניתי מקפיא וירדתי מזה. צריכה לשקול שוב.
אני למשל איפשרתי לילד שהפסיק לאכול ירקות מבושלים בכלל, וגם צימצם מאוד את מאכלים הבשריים שמקובלים עליו, להוסיף קטשופ
אני לא מצליחה להיזכר בדוגמה ספציפית, אבל יש לי הרגשה עמומה שגם אני נקטתי את הדרך הזאת, ובכל אופן היא הגיונית ויעילה בעיניי. (אולי מה שעולה בי זה הזיכרון הרחוק של התקופה שהיא אהבה לאכול שקדים מסוכרים? לא, יש משהו אחר...) רק שאני לא חושבת שדווקא אבקת מרק תהיה האטרקציה המדהימה עבורה.
חלק גדול מהעומס הוא לא מהמשימות עצמן אלא מהזמזום בראש שנלווה להן.
אין ספק. אני ערה לבעיה הזאת ובין שאר תהליכיי (:-)) מנסה להתמודד גם אִתה.
לפני איזה-שנתיים קלטתי בזכות תמרוש רוש שההרגל לעבור בלופּ שוב ושוב על רשימת המטלות הקבועה של הערב (אולי פלוס כמה ספציפיות) ולמנות בראשי מה מתוכן עשיתי ומה מתוכן עוד ממתין להיעשות, בזמן שאני נוסעת לחוג ריקודי בטן כלומר, כלל לא נמצאת בית ולא יכולה לפעול בהתאם לתוצאות המנייה החוזרת הזאת הוא הרגל עקר ומזיק.
ואכן מיתנתי-עד-הכחדתי אותו ודומיו, אבל יש הרבה זמזומים אחרים, שאני לא בטוחה איך להשקיט אותם, ואולי זה גם לא נכון לעשות זאת. למשל, הנושא של הפחתת ביקורתיות או לנסות לחשוב על מאכלים פוטנציאליים. כמובן שצריך גם זמני שקט, ואותם אני צריכה לייצר לפחות במשבצות מוגדרות. והנה, בדיוק היום הייתי בעיסוי (אחד מתוך סדרה שקבעתי לעצמי לחודשים הקרובים, אחד בכל חודש), והמטפלת נורא משכה לדבר על הקשר בין מחושים פיזיים לבין עניינים רגשיים ושאלה מה אני מעמיסה על עצמי וכו'. P-: D-: זה היה אמור להיות מבחינתי גם ניקוי ראש.
בקיצור, מבינה את ההצעה לדאוג גם לעצמי לאיזה חיזוק רגשי, אבל לא רואה את עצמי עושה את זה כרגע. אפילו חוג תנועתי אין לי השנה, וגם ההליכות השבועיות פותחות ביניהן מרווחים. S-:
האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?
לא מספיק ברור לי איך זה מתנהל. אולי תוכלי לתת כמה דוגמות.
ככלל קשה לי להתנהל מול אכילה על פי ביקוש דינמי ומשתנה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הבכורה, שאוכלת מגוון יותר ואוהבת כמה מיני בשר: היא לוקחת ארוחות צהריים מבושלות לביה"ס. אבל לפעמים כן ולפעמים לא. בשני בערב חזרתי מקניות והעמדתי סיר גולש, כדי שיהיה כבר לצהרי יום המחרת. בצהריים התברר שהבן הצעיר "הפסיק לאהוב גולש" (אמירה שישר מדליקה אצלי את האורות הצהובים המהבהבים אם לא האדומים, אבל זה כבר תת-נושא בפני עצמו). בכל אופן, חשבתי שהגדולה תיקח מהסיר ליום הבא, אבל כששאלתי אותה בבוקר למה לא לקחה - ענתה איזה משהו שאני לא זוכרת (שלא ידעה מה לקחת/ שלא היה לה כוח לארגן) ושהכינה לה כריך. והגולש נשאר במקרר. אבל בהזדמנויות אחרות, כשאני לא דואגת שיהיה משהו בשבילה, פתאום היא באה ושואלת מה יש ומתלוננת באוזני אביה שאין לה מה לקחת.
אני לא חזקה בסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שהמונח "סטיית תקן גדולה" שייך לכאן. אני צריכה לדעת פחות או יותר מה ייאכל כדי לדעת מה לקנות ומה להכין, אחרת או שאנחנו עומדים מול מקרר ריק מתבשילים או שמאכלים ממתינים בעצב שבוע ויותר. כלומר, אם יש שמונה נפשות שכל אחת מהן יכולה כן או לא לרצות את המאכל המסוים, טווח האפשרויות גדול לי מדיי.
תשוקה למתוק אצל ילדים
ובעודי כותבת, ניגשה הגדולה לשאול על תכולת קופסת הלביבות הזנוחות. אישרתי לה לאמץ אותן.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אם כבר תמרוש רוש{{}}, ואם כבר לופ, אני ממליצה בחום על ההודעה הזאת: הגיע זמן גמילה הלב דופק חזק (2016-05-10T04:18:58)
השורה התחתונה שלה פקחה את עיניי.
השורה התחתונה שלה פקחה את עיניי.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אני לא מצליחה להיזכר בדוגמה ספציפית, אבל יש לי הרגשה עמומה שגם אני נקטתי את הדרך הזאת
זהו, קלטתי. וזה מצחיק - זה בהתייחס לעצמי.
בשנים קודמות בתקופות שפחות התחשק לי לאכול סלט לארוחת הערב, קניתי קרוטונים.
רק עכשיו כשקראתי את בשמת "מאשרת" ולמעשה מבהירה שהגיוני שלא יתחשק לי סלט בערבי החורף, הקרוטונים שקניתי שוב שוכבים בארון.
ודפנה,
אני זוכרת שקראתי את הפוסט הזה, והוא יפה ומרתק ונוגע, אבל... לא גורם לי להגיע לאיזו תבנה.
את רוצה להרחיב?
זהו, קלטתי. וזה מצחיק - זה בהתייחס לעצמי.
בשנים קודמות בתקופות שפחות התחשק לי לאכול סלט לארוחת הערב, קניתי קרוטונים.
רק עכשיו כשקראתי את בשמת "מאשרת" ולמעשה מבהירה שהגיוני שלא יתחשק לי סלט בערבי החורף, הקרוטונים שקניתי שוב שוכבים בארון.
ודפנה,
אני זוכרת שקראתי את הפוסט הזה, והוא יפה ומרתק ונוגע, אבל... לא גורם לי להגיע לאיזו תבנה.
את רוצה להרחיב?
תשוקה למתוק אצל ילדים
את רוצה להרחיב?{{}}
האמת היא שרציתי לשלוח לך את ההודעה הזאת כבר לפני כמה ימים, ולא יצא. הרצון הזה עלה אחרי שאת כתבת לי את התיאור מעורר ההזדהות הזה:
אבל הכול מורכב לי כל כך. אני כועסת עליה, כועסת על עצמי שאני כועסת עליה, מתוסכלת וכן הלאה. וזה כמובן מעורב בשאר התמודדויות פיזיות ורגשיות ולוגיסטיות שהיומיום רווי בהן עד להתפקע
ואני בתגובה כתבתי לך:
כשהרגשתי תקועה בלופ כזה, עירית לוי עזרה לי מאוד
קצת אחרי שכתבתי עלה בדעתי שאולי משתמעת איזו נימה של זלזול כשאני כותבת תקועה בלופ כזה{{}}. לא זלזול בך, זלזול בלופ (-: כי מההודעה ההיא של תמרוש, אז, השתכנעתי לתת מקום של כבוד ללופים בחיי, וזה מלווה אותי מאז.
אז גם כשאת אומרת שאת כועסת על עצמך, עליה, מתוסכלת, והכול מעורבב יחד - אני רוצה, בהשראת תמרוש, לעודד אותך להקשיב למה שמפעיל את המערבולת הזאת, למה שנמצא שם עמוק עמוק מאחורי כל זה. כי בטוח הכול מתחיל מאהבה, והאהבה הזאת צריכה ליטוף...
האמת היא שרציתי לשלוח לך את ההודעה הזאת כבר לפני כמה ימים, ולא יצא. הרצון הזה עלה אחרי שאת כתבת לי את התיאור מעורר ההזדהות הזה:
אבל הכול מורכב לי כל כך. אני כועסת עליה, כועסת על עצמי שאני כועסת עליה, מתוסכלת וכן הלאה. וזה כמובן מעורב בשאר התמודדויות פיזיות ורגשיות ולוגיסטיות שהיומיום רווי בהן עד להתפקע
ואני בתגובה כתבתי לך:
כשהרגשתי תקועה בלופ כזה, עירית לוי עזרה לי מאוד
קצת אחרי שכתבתי עלה בדעתי שאולי משתמעת איזו נימה של זלזול כשאני כותבת תקועה בלופ כזה{{}}. לא זלזול בך, זלזול בלופ (-: כי מההודעה ההיא של תמרוש, אז, השתכנעתי לתת מקום של כבוד ללופים בחיי, וזה מלווה אותי מאז.
אז גם כשאת אומרת שאת כועסת על עצמך, עליה, מתוסכלת, והכול מעורבב יחד - אני רוצה, בהשראת תמרוש, לעודד אותך להקשיב למה שמפעיל את המערבולת הזאת, למה שנמצא שם עמוק עמוק מאחורי כל זה. כי בטוח הכול מתחיל מאהבה, והאהבה הזאת צריכה ליטוף...
תשוקה למתוק אצל ילדים
אוקיי. עכשיו זה ברור יותר, אם כי אני לא יודעת אם עבודת בלשות תניב תוצאה ברורה: נראה לי סביר יותר שבמקרה הזה, בשונה ממה שעלה מהדוגמה של תמרוש, יש ברקע בליל שלם של ארועים ושל סיבות.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אבל אם אני זוכרת ומבינה את העצות של בשמת ושל צילי, שהן לא חדשות עבורי, ההמלצה היא לעת עתה (במקביל לטיפול שיארך מי-יודע-כמה זמן ובמה יסתיים) לצמצם עד כמה שאפשר הכנסה של מאכלים לא מזינים הביתה, שאכילתם רק מגבירה את ההשתוקקות אליהם (רואה זאת על עצמי tongue), ושממשיכים לפגוע בה ולהחליש אותה.
בעיקרון גם אני חושבת שזו המלצה טובה. מה שאני מציעה הוא, קודם במישור הרגשי-קוגניטיבי, פשוט להנמיך ציפיות (-:
וגם במישור המעשי, לשקול מחדש מה את מגדירה כמאכלים לא מזינים, בהינתן שהציפיות צריכות להיות מותאמות.
בכל אופן, לא הבנתי בהתחלה שאת הלחם התחלת, או חזרת, לאפות רק עכשיו, בתגובה אליה. זה באמת מאמץ לא מובן מאליו.
כל מיני נקודות ביקורת שלי כלפי הילדים (בעיקר הגדולות) זקוקות לריכוך הזה כבר מזמן-מזמן, ואם הוא מתקדם, הרי שזה באמת לאט מאוד מאוד.
מחזקת את ידייך בזה. כל התקדמות משפיעה לטובה, גם איטית.
צריכה ללכת עכשיו, אחזור אחר כך להגיב על השאר.
בעיקרון גם אני חושבת שזו המלצה טובה. מה שאני מציעה הוא, קודם במישור הרגשי-קוגניטיבי, פשוט להנמיך ציפיות (-:
וגם במישור המעשי, לשקול מחדש מה את מגדירה כמאכלים לא מזינים, בהינתן שהציפיות צריכות להיות מותאמות.
בכל אופן, לא הבנתי בהתחלה שאת הלחם התחלת, או חזרת, לאפות רק עכשיו, בתגובה אליה. זה באמת מאמץ לא מובן מאליו.
כל מיני נקודות ביקורת שלי כלפי הילדים (בעיקר הגדולות) זקוקות לריכוך הזה כבר מזמן-מזמן, ואם הוא מתקדם, הרי שזה באמת לאט מאוד מאוד.
מחזקת את ידייך בזה. כל התקדמות משפיעה לטובה, גם איטית.
צריכה ללכת עכשיו, אחזור אחר כך להגיב על השאר.
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
תשוקה למתוק אצל ילדים
_מה שאני מציעה הוא, קודם במישור הרגשי-קוגניטיבי, פשוט להנמיך ציפיות
וגם במישור המעשי, לשקול מחדש מה את מגדירה כמאכלים לא מזינים, בהינתן שהציפיות צריכות להיות מותאמות._
אוקיי. מה שאת כותבת מתיישב לי יפה עם ה"סקאלה" שהתהוותה בעיני רוחי כבר לפני כמה שנים, ואני רק צריכה להיזכר בה מדי פעם, כי יש לי נטייה בסיסית לדיכוטומיה.
וגם במישור המעשי, לשקול מחדש מה את מגדירה כמאכלים לא מזינים, בהינתן שהציפיות צריכות להיות מותאמות._
אוקיי. מה שאת כותבת מתיישב לי יפה עם ה"סקאלה" שהתהוותה בעיני רוחי כבר לפני כמה שנים, ואני רק צריכה להיזכר בה מדי פעם, כי יש לי נטייה בסיסית לדיכוטומיה.
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
תשוקה למתוק אצל ילדים
חוזרת לעניין ההצעה לאפשר לאנסטסיה לאכול מאכלים לא מזינים "סבירים":
כששִחזרתי ביני לביני את תחילת הסערה הנוכחית, קלטתי שבעצם זה מה שניסיתי לעשות. קניתי חבילת מצות, כי בפסח היא נהנתה לאכול מצות; קניתי צנימים; קניתי קרעי פיתות פריכים; הפניתי אותה ללחם האחיד הפרוס - אבל או שהיא לא רצתה/ לא אהבה את המאכלים האלה, או שברגעי האמת לא זכרה לקחת מהם ופנתה אל המאפינס הקנויים ודומיהם.
אתמול שוב העדיפה לקחת לחם כוסמין ביתי לארוחת הצהריים במקום שניצל (כדי לא להיות בשרית, ולא עזר שהסברתי שארוחת הערב תהיה... פיתות כוסמין ביתיות, לא מאכל חלבי). יצא שהבוקר כבר לא נותר לחם ביתי. בעלי הציע לה לקחת מלחם כוסמין מלא ללא מחמצת שקניתי, והיא אמרה שזה לא טעים. וגם את הלחם הקנוי הרגיל היא לא רוצה. לא יודעת מה לקחה לארוחת 10. אולי מתכננת לקנות לעצמה חטיף.
כך שהרעיון (שגם ככה אני לא בטוחה אם הוא מוצלח, אבל לפחות כשלב ביניים) בעצם די נוסה.
כששִחזרתי ביני לביני את תחילת הסערה הנוכחית, קלטתי שבעצם זה מה שניסיתי לעשות. קניתי חבילת מצות, כי בפסח היא נהנתה לאכול מצות; קניתי צנימים; קניתי קרעי פיתות פריכים; הפניתי אותה ללחם האחיד הפרוס - אבל או שהיא לא רצתה/ לא אהבה את המאכלים האלה, או שברגעי האמת לא זכרה לקחת מהם ופנתה אל המאפינס הקנויים ודומיהם.
אתמול שוב העדיפה לקחת לחם כוסמין ביתי לארוחת הצהריים במקום שניצל (כדי לא להיות בשרית, ולא עזר שהסברתי שארוחת הערב תהיה... פיתות כוסמין ביתיות, לא מאכל חלבי). יצא שהבוקר כבר לא נותר לחם ביתי. בעלי הציע לה לקחת מלחם כוסמין מלא ללא מחמצת שקניתי, והיא אמרה שזה לא טעים. וגם את הלחם הקנוי הרגיל היא לא רוצה. לא יודעת מה לקחה לארוחת 10. אולי מתכננת לקנות לעצמה חטיף.
כך שהרעיון (שגם ככה אני לא בטוחה אם הוא מוצלח, אבל לפחות כשלב ביניים) בעצם די נוסה.
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
תשוקה למתוק אצל ילדים
מצטיירת בעצמי כבר כטרחנית. נמאס לי לדוש בנושא, אבל מרגישה שלא יכולה ושאסור לי לזנוח אותו.
אז... הנה אני שוב. ואובדת עצות.
אחה"צ-ערב הייתי צריכה לצאת. (זה קורה ממש יותר מדיי השנה.)
השארתי פתק שמפרט מה יש לארוחת הערב.
כתבתי שאנסטסיה יכולה לקחת מתפו"הא ולהוסיף שמנת מתוקה, אבל שאני מבקשת שלפני כן תאכל חביתה.
כשחזרתי הביתה, התברר לי שאחת משלוש הכיכרות, שאפיתי בצהריים (עם טימין ואורגנו בבצק עפ"י עצת המטפלת ברפואה סינית) והשארתי בחוץ לצינון לפני פריסה, נאכלה עד תום.
הילדה הסבירה (אחרי שהצלחתי להירגע מהכעס ולא רק לצעוק עליה), שעדיין הייתה בשרית, ושכבר הייתה רעבה, ולכן במקום תפו"א בשמנת אכלה לחם.
ההיגיון שלי, שאומר: אוקיי, תאכלי פרוסה-שתיים-שלוש, ואחר כך כשתהיי פרווה, תאכלי את המנה החלבית, פשוט לא מתיישב עם איך שהגוף/ הראש שלה עובד. כבר לא שאלתי למה לא אכלה את החביתה כפתרון.
אבל כן הזכרתי לה את הבוקר, שכבר לא היה לה לחם לקחת לביה"ס, מה שיחזור על עצמו, אם שלוש כיכרות שאפיתי לכשלושה ילדים לשבוע תיגמרנה הרבה קודם. והיא דיווחה שבמקום הלחם שלא היה, לקחה לארוחת 10 מהלחמניות שאפיתי ומחכות במקפיא לשבתות.
והיום היינו בביקור שני אצל הדיאטנית. יצאנו עם הצעות שאנסטסיה תתנסה בהכנת לביבות גבינה מתוקות/ מלוחות, תבשל לעצמה פסטה ותוסיף שמנת ותלמד לאפות לחם כוסמין. אני גם מהוססת מאוד בקשר לתפריט הזה (בדיוק שלשום סיימה את הסירופ שרשם לה האא"ג לייבוש הנוזלים שחזרו לאוזניה), וגם מתבאסת שמאכלים כאלה יסתובבו בקביעות ליד שאר האחים, וגם צריכה לראות אם זה בכלל יתממש. חשבתי לנסות ללמד אותה לאפות את הלחם בחופשת חנוכה, אלא שהיא משדרת חוסר אמון בכישוריה הקולינריים וגם אמרה שהיא לא בטוחה שיהיה לה זמן.
הדיאטנית הציעה גם לפנות לחברות שמייצרות מולטי ויטמינים ולראות אם יסכימו לשלוח לנו דוגמיות, כי מוגזם עבורי לקנות שלל סוגים לטעימה, לאחר שהסוג שיש בבית לא טעים לה והיא לא מוכנה ליטול אותו. (גם הסירופ מהרופא לא היה לה טעים, ובכל זאת בלעה בלי שאלות. אני תוהה אם אפשר למנף את זה איכשהו, אבל לא יודעת איך.)
אז... הנה אני שוב. ואובדת עצות.
אחה"צ-ערב הייתי צריכה לצאת. (זה קורה ממש יותר מדיי השנה.
)השארתי פתק שמפרט מה יש לארוחת הערב.
כתבתי שאנסטסיה יכולה לקחת מתפו"הא ולהוסיף שמנת מתוקה, אבל שאני מבקשת שלפני כן תאכל חביתה.
כשחזרתי הביתה, התברר לי שאחת משלוש הכיכרות, שאפיתי בצהריים (עם טימין ואורגנו בבצק עפ"י עצת המטפלת ברפואה סינית) והשארתי בחוץ לצינון לפני פריסה, נאכלה עד תום.
הילדה הסבירה (אחרי שהצלחתי להירגע מהכעס ולא רק לצעוק עליה), שעדיין הייתה בשרית, ושכבר הייתה רעבה, ולכן במקום תפו"א בשמנת אכלה לחם.
ההיגיון שלי, שאומר: אוקיי, תאכלי פרוסה-שתיים-שלוש, ואחר כך כשתהיי פרווה, תאכלי את המנה החלבית, פשוט לא מתיישב עם איך שהגוף/ הראש שלה עובד. כבר לא שאלתי למה לא אכלה את החביתה כפתרון.
אבל כן הזכרתי לה את הבוקר, שכבר לא היה לה לחם לקחת לביה"ס, מה שיחזור על עצמו, אם שלוש כיכרות שאפיתי לכשלושה ילדים לשבוע תיגמרנה הרבה קודם. והיא דיווחה שבמקום הלחם שלא היה, לקחה לארוחת 10 מהלחמניות שאפיתי ומחכות במקפיא לשבתות.
והיום היינו בביקור שני אצל הדיאטנית. יצאנו עם הצעות שאנסטסיה תתנסה בהכנת לביבות גבינה מתוקות/ מלוחות, תבשל לעצמה פסטה ותוסיף שמנת ותלמד לאפות לחם כוסמין. אני גם מהוססת מאוד בקשר לתפריט הזה (בדיוק שלשום סיימה את הסירופ שרשם לה האא"ג לייבוש הנוזלים שחזרו לאוזניה), וגם מתבאסת שמאכלים כאלה יסתובבו בקביעות ליד שאר האחים, וגם צריכה לראות אם זה בכלל יתממש. חשבתי לנסות ללמד אותה לאפות את הלחם בחופשת חנוכה, אלא שהיא משדרת חוסר אמון בכישוריה הקולינריים וגם אמרה שהיא לא בטוחה שיהיה לה זמן.
הדיאטנית הציעה גם לפנות לחברות שמייצרות מולטי ויטמינים ולראות אם יסכימו לשלוח לנו דוגמיות, כי מוגזם עבורי לקנות שלל סוגים לטעימה, לאחר שהסוג שיש בבית לא טעים לה והיא לא מוכנה ליטול אותו. (גם הסירופ מהרופא לא היה לה טעים, ובכל זאת בלעה בלי שאלות. אני תוהה אם אפשר למנף את זה איכשהו, אבל לא יודעת איך.)
-
פלוני_אלמונית_ותיקה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59
תשוקה למתוק אצל ילדים
נמאס לי לדוש בנושא, אבל מרגישה שלא יכולה ושאסור לי לזנוח אותו.
זה באמת נשמע מאד קשה, תפילה, אבל כשאני קוראת את פרטי הפרטים שאת כותבת כאן, זה נשמע כמו מאבקי כוחות שאצלכן הוא בא לידי ביטוי במזון.
כשאת מכינה מזון במיוחד בשבילה - היא לא רוצה. כשאת מכינה מזון לשאר המשפחה/לשבת - היא גומרת את זה (בתחומי המזונות המקובלים עליה).
לתרופות מרופא היא מתייחסת ברצינות. ל"תרופות" אלטרנטיביות לא.
את אישה עסוקה מאד ואולי היא זקוקה למשהו אחר ממך שאינו קשור למזון. למשל, בילוי בשתיים בלי אף אחד אחר אבל בילוי כיפי, לא פגישה אצל מטפלת כזאת או אחרת. אני באמת חושבת ששווה לעשות ניסוי ולהפסיק לדבר ולהתעסק עם מזון לאיזה חודש או חודשיים ולראות אם יש השפעה לטובה גם לגביה וגם לגבי אחיותיה (ונדמה לי שדיברת על עוד ילד שמתחיל עם הפרעות באכילה, לא?).
זה באמת נשמע מאד קשה, תפילה, אבל כשאני קוראת את פרטי הפרטים שאת כותבת כאן, זה נשמע כמו מאבקי כוחות שאצלכן הוא בא לידי ביטוי במזון.
כשאת מכינה מזון במיוחד בשבילה - היא לא רוצה. כשאת מכינה מזון לשאר המשפחה/לשבת - היא גומרת את זה (בתחומי המזונות המקובלים עליה).
לתרופות מרופא היא מתייחסת ברצינות. ל"תרופות" אלטרנטיביות לא.
את אישה עסוקה מאד ואולי היא זקוקה למשהו אחר ממך שאינו קשור למזון. למשל, בילוי בשתיים בלי אף אחד אחר אבל בילוי כיפי, לא פגישה אצל מטפלת כזאת או אחרת. אני באמת חושבת ששווה לעשות ניסוי ולהפסיק לדבר ולהתעסק עם מזון לאיזה חודש או חודשיים ולראות אם יש השפעה לטובה גם לגביה וגם לגבי אחיותיה (ונדמה לי שדיברת על עוד ילד שמתחיל עם הפרעות באכילה, לא?).
תשוקה למתוק אצל ילדים
זה נשמע כמו מאבקי כוחות
האמת היא שלי זה לא נשמע ככה. הניחוש שלי הוא שאנסטסיה הייתה אוכלת בשמחה לחם ביתי שנאפה רק בשבילה. כלומר, השאלה היא לא למי המזון הזה הוכן, אלא איזה סוג מזון זה. הגברת משוגעת על הלחם של אמא שלה
להפסיק לדבר ולהתעסק עם מזון לאיזה חודש או חודשיים
אני תוהה (בשם תפילה) איך בעצם אפשר לעשות את זה. מזון זה משהו שצריך להתעסק בו לעיתים די קרובות, מדרך הטבע. ובמטבח שמשרת כמה וכמה סועדים, צריך גם לתאם ולהיערך.
האמת היא שלי זה לא נשמע ככה. הניחוש שלי הוא שאנסטסיה הייתה אוכלת בשמחה לחם ביתי שנאפה רק בשבילה. כלומר, השאלה היא לא למי המזון הזה הוכן, אלא איזה סוג מזון זה. הגברת משוגעת על הלחם של אמא שלה
להפסיק לדבר ולהתעסק עם מזון לאיזה חודש או חודשיים
אני תוהה (בשם תפילה) איך בעצם אפשר לעשות את זה. מזון זה משהו שצריך להתעסק בו לעיתים די קרובות, מדרך הטבע. ובמטבח שמשרת כמה וכמה סועדים, צריך גם לתאם ולהיערך.
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
תשוקה למתוק אצל ילדים
אין ספק שגם אנסטסיה וגם שאר הילדים וגם בעלי וגם אני-עצמי צריכים יותר זמן אתי, יחד ולחוד.
בשנה הנוכחית זה לא יקרה מספיק, אבל בכל זאת יהיו לנו פה ושם זמני יחד אינטנסיביים יותר - הנה, חנוכה מגיע!
בעז"ה אבנה את השנה הבאה, כך שאפגש יותר עם בני המשפחה.
בשנתיים שעברו יצאנו בעלי ואני עם כל ילד בנפרד לכבוד יום הולדתו, והיה קשה מאוד לשבץ את זה בלו"ז. השנה עוד לא החלטנו מה ואיך, אבל המילים שלך, ותיקה, הן תזכורות עבורי לדבר על הנושא עם בעלי.
ונכון שנוצרה דינמיקה שלילית סביב האוכל, אבל דפנה היטיבה ממני לנסח - הילדה רוצה את הסוכרים שלה. זה לא שהיא מעדיפה את הלחמניות כיוון שהן מיועדות לסעודת שבת, או את הלחם כיוון שהוא מיועד גם לאחים, אלא כיוון שהיא (שוב) שוכחת/ מתעצלת להפשיר שניצל לטיגון. (כן, גם הבוקר... ומן הסתם, השכחה הזאת נובעת מכך שפחות בא לה על השניצל, אם כי אם הייתי מטגנת ומגישה לה, היו סיכויים גבוהים יותר שהיא הייתה אוכלת.)
ואם המאפים שאני אופה בתדירות מסוימת, שגם ככה מעמיסה על הלו"ז שלי, נעלמים לפני מועד האפייה הבא, אני צריכה להתעסק בהכנת אוכל חדש, והטִרחה שזה גורם לי, מביאה אותי גם לדבר על זה, כי נראה לי שבת 14 אמורה להתחשב בעוד כמה שיקולים מעבר ל"בא-לי" הרגעי.
בשנה הנוכחית זה לא יקרה מספיק, אבל בכל זאת יהיו לנו פה ושם זמני יחד אינטנסיביים יותר - הנה, חנוכה מגיע!
בעז"ה אבנה את השנה הבאה, כך שאפגש יותר עם בני המשפחה.
בשנתיים שעברו יצאנו בעלי ואני עם כל ילד בנפרד לכבוד יום הולדתו, והיה קשה מאוד לשבץ את זה בלו"ז. השנה עוד לא החלטנו מה ואיך, אבל המילים שלך, ותיקה, הן תזכורות עבורי לדבר על הנושא עם בעלי.
ונכון שנוצרה דינמיקה שלילית סביב האוכל, אבל דפנה היטיבה ממני לנסח - הילדה רוצה את הסוכרים שלה. זה לא שהיא מעדיפה את הלחמניות כיוון שהן מיועדות לסעודת שבת, או את הלחם כיוון שהוא מיועד גם לאחים, אלא כיוון שהיא (שוב) שוכחת/ מתעצלת להפשיר שניצל לטיגון. (כן, גם הבוקר... ומן הסתם, השכחה הזאת נובעת מכך שפחות בא לה על השניצל, אם כי אם הייתי מטגנת ומגישה לה, היו סיכויים גבוהים יותר שהיא הייתה אוכלת.)
ואם המאפים שאני אופה בתדירות מסוימת, שגם ככה מעמיסה על הלו"ז שלי, נעלמים לפני מועד האפייה הבא, אני צריכה להתעסק בהכנת אוכל חדש, והטִרחה שזה גורם לי, מביאה אותי גם לדבר על זה, כי נראה לי שבת 14 אמורה להתחשב בעוד כמה שיקולים מעבר ל"בא-לי" הרגעי.
-
פלוני_אלמונית_ותיקה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59
תשוקה למתוק אצל ילדים
בשנתיים שעברו יצאנו בעלי ואני עם כל ילד בנפרד לכבוד יום הולדתו
איזה יופי! אנחנו גם עשינו את זה כשהילדים היו קטנים (עד סוף היסודי). מהניסיון האישי שלי, באיזשהו שלב בהתבגרות הם כבר לא רוצים את זה.
הילדה רוצה את הסוכרים שלה.
כן, שמתי לב לזה
אבל אני חושבת שיש עוד שכבות מתחת (רק את יכולה לדעת, אני רק קוראת אותך). את מתארת לעיתים קרובות שתיכננת והכנת מזון בשבילה ואז היא בוחרת משהו אחר לגמרי שגורם לך לעוד עבודה או עוד שברון לב. אם זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אולי זה פחות "בא-לי" (אגב, היא לא בהכרח מודעת למה שמניע אותה). תזכרי שאני רק מציעה אפשרויות נוספות לבדיקה, ניסוי ותעיה.
איזה יופי! אנחנו גם עשינו את זה כשהילדים היו קטנים (עד סוף היסודי). מהניסיון האישי שלי, באיזשהו שלב בהתבגרות הם כבר לא רוצים את זה.
הילדה רוצה את הסוכרים שלה.
כן, שמתי לב לזה
אבל אני חושבת שיש עוד שכבות מתחת (רק את יכולה לדעת, אני רק קוראת אותך). את מתארת לעיתים קרובות שתיכננת והכנת מזון בשבילה ואז היא בוחרת משהו אחר לגמרי שגורם לך לעוד עבודה או עוד שברון לב. אם זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אולי זה פחות "בא-לי" (אגב, היא לא בהכרח מודעת למה שמניע אותה). תזכרי שאני רק מציעה אפשרויות נוספות לבדיקה, ניסוי ותעיה.
תשוקה למתוק אצל ילדים
תפילה, קודם כל רגשי אהדתי, כי נשמע שאת עובדת סופר קשה 
לא יודעת אם יעזור לך, אבל מכיוון שמאחורי עבר כילדה ונערה שבקושי אוכלת כלום, רציתי לחלוק משהו מניסיוני.
אני ממש זוכרת את הגיל הזה שבו אפשר לבלוע כיכר לחם כמו כלום. למה דווקא כיכר לחם? לא יודעת. ככה. עוגות לא רציתי לאכול בכמויות האלה. לחם כן.
חוץ מזה, שאף פעם לא רציתי לדאוג לאוכל לעצמי. גם לא חביתה. הגישה שלי היא הייתה: או שמגישים לי ארוחה מוכנה לגמרי וחמה בצלחת, או שאני אוכלת לחם וחטיפים. או שלא אוכלת כלום. אמא שלי הייתה עקרת בית עם שליטה מלאה במטבח ולא היה מצב לחסל כיכר בלי שתרגיש אבל היא הכינה והגישה לי שלוש ארוחות ביום עד שנות העשרים שלי! ועל אף שהיה בזה אלמנט של פינוק, בדיעבד אני מבינה שהייתי חלשה ומדולדלת מידי (אנמיה קשה וכו') מכדי שיהיה לי חשק לטרוח עם אוכל. אני רואה על עצמי גם היום איך בזמני חולשה לא בא לי לאכול כלום ולא להכין כלום, ומה שמציל אותי הוא שבעלי פשוט לא שואל אלא מעמיד סיר בשרי מלא כל טוב ומגיש לי צלחת חמה וניחוחית ואז - ורק אז - אני מסוגלת לחשוב על לאכול. אם הוא מתייעץ מה לבשל אני תמיד פוסלת את כל האופציות שהוא מעלה בזמנים כאלה...
אני, אגב, בכל ההגינות, לא מרגישה שיכולה לדאוג לארוחות סביב השעון לילדים שלי כמו אמא שלי, ולכן השיטה שלי הפוכה לגמרי: מרגילה אותם מגיל גן לחתוך לעצמם ירקות ופירות, להכין טוסטים, וכו'. מערבת אותם מאד בבישול, ובן השמונה כבר מסוגל להכין לעצמו ארוחות צהרים קלות כשאני רק מוזעקת להדליק את הגז. אבל אני די בטוחה שחייבים להתחיל עם זה בגיל צעיר. אם הילדה לא הייתה ממש במטבח מגיל קטן, בגיל 14 אני מבינה לגמרי את ההתנהלות שלה: תגישו לי את האוכל מוכן וחם או שאני אוכל לחם או פחמימות פשוטות וזמינות אחרות. מעצבן נורא, אבל כנראה שיש לזה בסיס פיזי אמיתי של חולשה כלשהי, כך לפחות בתחושתי.
אגב, שאלה: האם את אומרת לה הוראות מפורשות: 'אני לא מרשה לך בשום אופן לקחת מהלחם הטרי בעצמך/מהלחמניות במקפיא' והיא מפרה אותן, או שאת מצפה שתבין את המסר גם בלי ישירות כזו?
בכל מקרה, חיבוקים וברכות הצלחה. כזו התמודדות מתסכלת...
לא יודעת אם יעזור לך, אבל מכיוון שמאחורי עבר כילדה ונערה שבקושי אוכלת כלום, רציתי לחלוק משהו מניסיוני.
אני ממש זוכרת את הגיל הזה שבו אפשר לבלוע כיכר לחם כמו כלום. למה דווקא כיכר לחם? לא יודעת. ככה. עוגות לא רציתי לאכול בכמויות האלה. לחם כן.
חוץ מזה, שאף פעם לא רציתי לדאוג לאוכל לעצמי. גם לא חביתה. הגישה שלי היא הייתה: או שמגישים לי ארוחה מוכנה לגמרי וחמה בצלחת, או שאני אוכלת לחם וחטיפים. או שלא אוכלת כלום. אמא שלי הייתה עקרת בית עם שליטה מלאה במטבח ולא היה מצב לחסל כיכר בלי שתרגיש אבל היא הכינה והגישה לי שלוש ארוחות ביום עד שנות העשרים שלי! ועל אף שהיה בזה אלמנט של פינוק, בדיעבד אני מבינה שהייתי חלשה ומדולדלת מידי (אנמיה קשה וכו') מכדי שיהיה לי חשק לטרוח עם אוכל. אני רואה על עצמי גם היום איך בזמני חולשה לא בא לי לאכול כלום ולא להכין כלום, ומה שמציל אותי הוא שבעלי פשוט לא שואל אלא מעמיד סיר בשרי מלא כל טוב ומגיש לי צלחת חמה וניחוחית ואז - ורק אז - אני מסוגלת לחשוב על לאכול. אם הוא מתייעץ מה לבשל אני תמיד פוסלת את כל האופציות שהוא מעלה בזמנים כאלה...
אני, אגב, בכל ההגינות, לא מרגישה שיכולה לדאוג לארוחות סביב השעון לילדים שלי כמו אמא שלי, ולכן השיטה שלי הפוכה לגמרי: מרגילה אותם מגיל גן לחתוך לעצמם ירקות ופירות, להכין טוסטים, וכו'. מערבת אותם מאד בבישול, ובן השמונה כבר מסוגל להכין לעצמו ארוחות צהרים קלות כשאני רק מוזעקת להדליק את הגז. אבל אני די בטוחה שחייבים להתחיל עם זה בגיל צעיר. אם הילדה לא הייתה ממש במטבח מגיל קטן, בגיל 14 אני מבינה לגמרי את ההתנהלות שלה: תגישו לי את האוכל מוכן וחם או שאני אוכל לחם או פחמימות פשוטות וזמינות אחרות. מעצבן נורא, אבל כנראה שיש לזה בסיס פיזי אמיתי של חולשה כלשהי, כך לפחות בתחושתי.
אגב, שאלה: האם את אומרת לה הוראות מפורשות: 'אני לא מרשה לך בשום אופן לקחת מהלחם הטרי בעצמך/מהלחמניות במקפיא' והיא מפרה אותן, או שאת מצפה שתבין את המסר גם בלי ישירות כזו?
בכל מקרה, חיבוקים וברכות הצלחה. כזו התמודדות מתסכלת...
תשוקה למתוק אצל ילדים
תפילה,
אני עוקבת בענין אחרי הדברים שלך, כי גם לי כאמור ילדה בררנית מאוד וילדים בגיל הזה של הנעורים. וכן, אוכל זה ענין לא פשוט כשיש ילדים בררניים והורים שרוצים להקפיד על תזונה בריאה.
אבל דבר אחד תפס את עיני במיוחד: כתבת לה בפתק שאת מעדיפה שהיא תאכל קודם חביתה. ווהאו, זה קטע. כי הילדה שלך גדולה. אני מדמיינת את עצמי מקבלת פתק כזה ומרגישה כמה הייתי מתבאסת. או צוחקת. זה היה לי ממש משונה לשמוע שמישהו כותב לי מה לאכול.
גם אני משאירה פתקים לילדים עם מסרים בענייני אוכל. ברור: השארתי תפוחי אדמה במקרר ובישלתי תירסים, ויש גם קוסקוס עם מרק שאפשר לחמם. ואז הם לפעמים אוכלים את מה שהכנתי, ולפעמים מכינים להם פסטה, או סתם אוכלים סנדוויץ או מגדילים ראש ומכינים סלט. אבל זה לא משהו שאני יכולה להורות אותו בגילאים הללו.
כמובן שעדיין אנחנו ההורים קובעים הרבה: מה קונים, מה מבשלים, אילו מצרכים יש בבית. אבל ממש לכתוב לילד שיאכל את הדבר המסויים הזה? לי זה נשמע ממש משונה. נראה לי שזו מעורבות לא בריאה. ומיותרת (כי היא הרי לא אוכלת מה שאת אומרת לה).
במקום זה הייתי כותבת: בבקשה אל תגמרו את כיכרות הלחם שאפיתי, אני מבקשת להקפיא 2 כיכרות.
הייתי דורשת שיתוף פעולה במקומות הללו, ומעבר לזה עוזבת כל דיבור על מה היא בחרה לאכול.
אני עוקבת בענין אחרי הדברים שלך, כי גם לי כאמור ילדה בררנית מאוד וילדים בגיל הזה של הנעורים. וכן, אוכל זה ענין לא פשוט כשיש ילדים בררניים והורים שרוצים להקפיד על תזונה בריאה.
אבל דבר אחד תפס את עיני במיוחד: כתבת לה בפתק שאת מעדיפה שהיא תאכל קודם חביתה. ווהאו, זה קטע. כי הילדה שלך גדולה. אני מדמיינת את עצמי מקבלת פתק כזה ומרגישה כמה הייתי מתבאסת. או צוחקת. זה היה לי ממש משונה לשמוע שמישהו כותב לי מה לאכול.
גם אני משאירה פתקים לילדים עם מסרים בענייני אוכל. ברור: השארתי תפוחי אדמה במקרר ובישלתי תירסים, ויש גם קוסקוס עם מרק שאפשר לחמם. ואז הם לפעמים אוכלים את מה שהכנתי, ולפעמים מכינים להם פסטה, או סתם אוכלים סנדוויץ או מגדילים ראש ומכינים סלט. אבל זה לא משהו שאני יכולה להורות אותו בגילאים הללו.
כמובן שעדיין אנחנו ההורים קובעים הרבה: מה קונים, מה מבשלים, אילו מצרכים יש בבית. אבל ממש לכתוב לילד שיאכל את הדבר המסויים הזה? לי זה נשמע ממש משונה. נראה לי שזו מעורבות לא בריאה. ומיותרת (כי היא הרי לא אוכלת מה שאת אומרת לה).
במקום זה הייתי כותבת: בבקשה אל תגמרו את כיכרות הלחם שאפיתי, אני מבקשת להקפיא 2 כיכרות.
הייתי דורשת שיתוף פעולה במקומות הללו, ומעבר לזה עוזבת כל דיבור על מה היא בחרה לאכול.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
תשוקה למתוק אצל ילדים
תודה לכולכן על ההתייחסות ועל האמפתיה.
בליל שבת שתינו כולנו מים שהושרה בהם הל, ושהספקתי לסנן מראש. רק הקטנה שמה לב להבדל בטעם, ולמרבה המזל העירה על זה בקול שקט, כך שאנסטסיה לא שמעה...
מאי,
העלית נקודה מעניינת. זה לא שהילדה לא נהגה להכין שום דבר במטבח עד היום. נכון שבשונה משתי הגדולות האחרות היא פעילה במטבח פחות, וגם גיבשה דעה שלילית על כישוריה בשדה הזה, אבל מזה שנים שהיא מנוסה בטיגון חביתות או שניצלים ואף בציפוי שניצלים, ויצא לה לאפות כמה עוגות ועוד כמה קשקושים. דרך אגב, אם אציע לה לעבוד במטבח בהכנת כדורי שוקולד או הקצפת קצפת, נראה לי שלא תתעורר התנגדות...
אבל, כן, ברור לי שהכוחות שלנו משתנים כתלות במשימה או הפעילות העומדת בפנינו, ואקח את דברייך כנקודה למחשבה.
בקשר להוראות בנוגע לאי חיסול הלחמניות המיועדות ללחם משנה וכו' - אני לא אומרת בכל הזדמנות, אבל אמרתי כבר כמה וכמה פעמים שהן מיועדות לשבת בלבד וכו'. בדיעבד היא אומרת שהיא יודעת אבל... (הייתה רעבה ולא היה לה מה לאכול).
דנה,
כשכתבתי כאן את נוסח הפתק זה כבר בלט לי שמשהו בנוסח יכול להיראות מוזר.
העניין הוא שיצאנו באותו היום מהפגישה השנייה אצל ההדיאטנית, שהיא הדגישה בה באוזני אנסטסיה כמה חשוב שתאכל חלבונים, וכמה ראוי שתתחיל להיות פעילה יותר בהכנת אוכל לעצמה. וכיוון ששום דבר ממה שהשארתי לארוחת הערב עבור הצעירים (תבשיל כרוב עם חמוציות, אורז מלא עם גזר גמדי, ירקות חתוכים, שארית דג משבת) לא הייתה בעלת פוטנציאל להיאכל על ידה רציתי להזכיר ולהמליץ על מאכל, שאולי לא הייתה חושבת עליו, אבל שהיא -לפחות במוצהר- אוהבת ושעונה על הקריטריונים של עושר בחלבון ושל אפשרות להכנה עצמית.
לא עלה בדעתי לכתוב לא לגמור כיכר לחם שלמה, כי הנחתי את הכיכרות במקום צדדי וכיסיתי במגבת כדי שלא תמשוכנה תשומת לב, ובכל מקרה לא הייתי חושבת שתאכל כיכר שלמה ועוד כשעומד לרשותה המאכל האהוב - תפו"א עם שמנת מתוקה.
דרך אגב, לשבת בצהריים הכנתי מנה גדולה של תפו"א בשמנת והוספתי טימין בהתאם לעצת הסינית, אבל היא לא הייתה מוכנה לאכול, כי לא הייתה שלולית שמנת משמעותית דיה...
השבוע יש לנו תור שני למטפלת הסינית.
<תפילה>
בליל שבת שתינו כולנו מים שהושרה בהם הל, ושהספקתי לסנן מראש. רק הקטנה שמה לב להבדל בטעם, ולמרבה המזל העירה על זה בקול שקט, כך שאנסטסיה לא שמעה...
מאי,
העלית נקודה מעניינת. זה לא שהילדה לא נהגה להכין שום דבר במטבח עד היום. נכון שבשונה משתי הגדולות האחרות היא פעילה במטבח פחות, וגם גיבשה דעה שלילית על כישוריה בשדה הזה, אבל מזה שנים שהיא מנוסה בטיגון חביתות או שניצלים ואף בציפוי שניצלים, ויצא לה לאפות כמה עוגות ועוד כמה קשקושים. דרך אגב, אם אציע לה לעבוד במטבח בהכנת כדורי שוקולד או הקצפת קצפת, נראה לי שלא תתעורר התנגדות...
אבל, כן, ברור לי שהכוחות שלנו משתנים כתלות במשימה או הפעילות העומדת בפנינו, ואקח את דברייך כנקודה למחשבה.
בקשר להוראות בנוגע לאי חיסול הלחמניות המיועדות ללחם משנה וכו' - אני לא אומרת בכל הזדמנות, אבל אמרתי כבר כמה וכמה פעמים שהן מיועדות לשבת בלבד וכו'. בדיעבד היא אומרת שהיא יודעת אבל... (הייתה רעבה ולא היה לה מה לאכול).
דנה,
כשכתבתי כאן את נוסח הפתק זה כבר בלט לי שמשהו בנוסח יכול להיראות מוזר.
העניין הוא שיצאנו באותו היום מהפגישה השנייה אצל ההדיאטנית, שהיא הדגישה בה באוזני אנסטסיה כמה חשוב שתאכל חלבונים, וכמה ראוי שתתחיל להיות פעילה יותר בהכנת אוכל לעצמה. וכיוון ששום דבר ממה שהשארתי לארוחת הערב עבור הצעירים (תבשיל כרוב עם חמוציות, אורז מלא עם גזר גמדי, ירקות חתוכים, שארית דג משבת) לא הייתה בעלת פוטנציאל להיאכל על ידה רציתי להזכיר ולהמליץ על מאכל, שאולי לא הייתה חושבת עליו, אבל שהיא -לפחות במוצהר- אוהבת ושעונה על הקריטריונים של עושר בחלבון ושל אפשרות להכנה עצמית.
לא עלה בדעתי לכתוב לא לגמור כיכר לחם שלמה, כי הנחתי את הכיכרות במקום צדדי וכיסיתי במגבת כדי שלא תמשוכנה תשומת לב, ובכל מקרה לא הייתי חושבת שתאכל כיכר שלמה ועוד כשעומד לרשותה המאכל האהוב - תפו"א עם שמנת מתוקה.
דרך אגב, לשבת בצהריים הכנתי מנה גדולה של תפו"א בשמנת והוספתי טימין בהתאם לעצת הסינית, אבל היא לא הייתה מוכנה לאכול, כי לא הייתה שלולית שמנת משמעותית דיה...
השבוע יש לנו תור שני למטפלת הסינית.
<תפילה>
תשוקה למתוק אצל ילדים
אם אציע לה לעבוד במטבח בהכנת כדורי שוקולד או הקצפת קצפת, נראה לי שלא תתעורר התנגדות...
אני ממש מציעה לך בחום לעשות בדיוק את זה. זה מהלך בונה אמון ולדעתי זה ממה צורך דחוף.
אחרי שתצליחי לבסס אמון מחדש תוכלי להשתמש בזירה המטבחית כדי לקדם עוד דברים, אבל אם היא בכלל מוכנה להיכנס איתך למטבח אז הייתי לוקחת את זה בשתי ידיים. להכין דברים לא ממש מזינים זו דרך מעולה להגדיל את כישורי המטבח, להיות ביחד במשהו שנעים לה והוא אוכל ולתקשר בלי הלחץ של התזונה.
יש מצב שהיא תרצה להכין איתך את הלחם הזה שהיא כה אוהבת?
היא הדגישה בה באוזני אנסטסיה כמה חשוב שתאכל חלבונים, וכמה ראוי שתתחיל להיות פעילה יותר בהכנת אוכל לעצמה
יכול להיות שהייתי חושבת אחרת לו הייתי שם בעצמי, אבל התיאור הזה שלך מדליק לי נורות אדומות. עם ילדים לא מדברים על "חשיבות" ובטח שלא על מה "ראוי". אם זה תיאור אמין של מה שקרה בפגישה אני מציעה לך לקחת בעירבון מוגבל מאוד את מה שנאמר שם.
בתך מתנהגת עם אוכל כאילו היא בת 6 בערך. הדיבור הזה הוא לחלוטין מעל הראש שלה ולא כדאי לחזור עליו.
עם ילדים בני 6 מתנהגים אחרת באוכל. מלמדים אותם לקחת אחריות לאט לאט וממאטים במילים. מתגברים מעשים.
נסי להיכנס למוד שלא משאיר לה פתקים, לא אומר לה מה לאכול, לא ממליץ לה, לא מניח את האתגר הזה במילים בכלל. זה ממש מסלול מועד לפורענות. כל פעם שאת חושבת לפנות אליה במילים בעניין הזה, בדיבור או כתיבה, עצרי לרגע. שאלי את עצמך איך אפשר לתקשר את המסר בעשייה. ואם אי אפשר, שקלי אם בכלל זה מסר שכדאי לתקשר אותו הלאה. להערכתי במרבית המקרים התשובה תהיה שלא כדאי וזה יהיה בשבילך יופי של תמרור.
למשל - אי אפשר להגיד לילדה כזו לא לחסל משהו. המוח שלה לא קולט את המסר הזה כמו שאת מתכוונת אליו. הפעולה היא - או שלא יהיה מהדבר שאסור לחסל. או שהדבר הזה יהיה מוחבא וסוג של "נעול" (למשל במקפיא מאחורה איפה שאת יודעת שהיא לא תחפש כי לא נעים לה). או - שיהיה רק מה שמותר לחסל.
כל תקשורת מילולית סביב זה לא עובדת לך. ניסית וזה לא עובד. אין טעם לחזור על זה אפילו פעם אחת נוספת.
כשאת שמה משהו בצד ומכסה במגבת זה חסר משמעות עבורה. היא נכנסת למטבח כשאת לא נמצאת והיא כמו ג'נקי. היא תחפש כל דבר שהיא תוכל למצוא שיספק אותה. לחם טרי מכוסה במגבת זה כמו לשים לאדם מכור את מה שהוא מאוד אוהב מתחת לאף. אין לה שום הגנה נגד זה.
הלחם נהיה מן משהו כזה שאת מאשרת אותו תזונתית והיא נהנית ממנו. אז היא תמשיך לחפש אותו כל הזמן ותאכל ממנו עד שהיא תהיה מסופקת. יש בזה משהו מתסכל עבורך, כמובן, אבל מאוד מאוד הגיוני מהצד שלה.
לא הייתה מוכנה לאכול, כי לא הייתה שלולית שמנת משמעותית דיה...
זו התנהלות שדורשת רגע של תשומת לב לדעתי. קודם כל, כי הילדה מטרטרת אותך ומסובבת אותך. זה לא בהכרח דבר רע אבל זה דבר שדורש מחשבה כי זה סוג של דיאלוג שמתבטא באוכל אבל הוא לא על אוכל באמת. בכל דבר שאת מגישה לה כי היא אמרה שהיא אוהבת אותו היא מוצאת פגם וסיבה לא לאכול אותו. בעולם שלי המשמעות היא שהילדה משוחחת איתך דרך האוכל על היחסים ביניכם. האוכל הוא רק המכשיר שדרכו היא מדברת איתך.
אני לא אתיימר בתקשורת הזו האינטרנטית אפילו לנחש מה היא רוצה להגיד לך אבל מתנהל ביניכן שיח חרשים שהאוכל הוא הערוץ שלו אבל הוא לא העניין בכלל. כל עוד את ממשיכה לעסוק באוכל עצמו את בעצם לא מקשיבה. אם את מכירה את המושג "אקינג אאוט", אז זה בערך זה. כשמישהו עושה אקטינג אאוט אין אף פעם שום טעם לעסוק ברצינות בדבר שדרכו מתקשר וצריך לעבור לדבר על התקשורת עצמה. מה הילדה הזו צריכה? מה חסר? מה נדרש? כלומר, בלי שום קשר לאוכל עצמו. ואם גם את לא יודעת, אז אל תדעי, אבל בינתיים בעודך לא יודעת גם אל תעסקי באוכל עצמו כי את מבינה שהוא בכלל לא הנושא וחבל להשחית עליו זמן.
הגשת מאכל שהיא לרוב אוהבת? היא לא אכלה אותו? אין בעיה, שומרים למחר או זורקים לפח. בכלל לא מנהלים על זה שיחה. בזמן שבו שאלת אותה למה היא לא אוכלת - נסי לשאול אותה סתם מה העניינים ואיך היום שלה. או לשתוק. אבל לא להמשיך לדבר על אוכל.
תפילה, אני חושבת שאם תקחי מכאן רק עצה אחת שחוזרת על עצמה מכותבות שונות ומגוונות שיש להן פוקוסים שונים ומגוונים זו צריכה להיות העצה הזו - כמה שפחות תקשורת מילולית סביב אוכל. אפילו אפס תקשורת מילולית סביב אוכל. רבות כתבו לך את זה בדרכים שונות, לא רק אני. אם תתחילי רק מלעשות את זה ולראות מה נפתח, מה קורה, מה משתנה, ייטב לכולכם. בתוך המרחב שייווצר בהיעדר מילוליות יוכלו להיכנס דברים חדשים.
אני ממש מציעה לך בחום לעשות בדיוק את זה. זה מהלך בונה אמון ולדעתי זה ממה צורך דחוף.
אחרי שתצליחי לבסס אמון מחדש תוכלי להשתמש בזירה המטבחית כדי לקדם עוד דברים, אבל אם היא בכלל מוכנה להיכנס איתך למטבח אז הייתי לוקחת את זה בשתי ידיים. להכין דברים לא ממש מזינים זו דרך מעולה להגדיל את כישורי המטבח, להיות ביחד במשהו שנעים לה והוא אוכל ולתקשר בלי הלחץ של התזונה.
יש מצב שהיא תרצה להכין איתך את הלחם הזה שהיא כה אוהבת?
היא הדגישה בה באוזני אנסטסיה כמה חשוב שתאכל חלבונים, וכמה ראוי שתתחיל להיות פעילה יותר בהכנת אוכל לעצמה
יכול להיות שהייתי חושבת אחרת לו הייתי שם בעצמי, אבל התיאור הזה שלך מדליק לי נורות אדומות. עם ילדים לא מדברים על "חשיבות" ובטח שלא על מה "ראוי". אם זה תיאור אמין של מה שקרה בפגישה אני מציעה לך לקחת בעירבון מוגבל מאוד את מה שנאמר שם.
בתך מתנהגת עם אוכל כאילו היא בת 6 בערך. הדיבור הזה הוא לחלוטין מעל הראש שלה ולא כדאי לחזור עליו.
עם ילדים בני 6 מתנהגים אחרת באוכל. מלמדים אותם לקחת אחריות לאט לאט וממאטים במילים. מתגברים מעשים.
נסי להיכנס למוד שלא משאיר לה פתקים, לא אומר לה מה לאכול, לא ממליץ לה, לא מניח את האתגר הזה במילים בכלל. זה ממש מסלול מועד לפורענות. כל פעם שאת חושבת לפנות אליה במילים בעניין הזה, בדיבור או כתיבה, עצרי לרגע. שאלי את עצמך איך אפשר לתקשר את המסר בעשייה. ואם אי אפשר, שקלי אם בכלל זה מסר שכדאי לתקשר אותו הלאה. להערכתי במרבית המקרים התשובה תהיה שלא כדאי וזה יהיה בשבילך יופי של תמרור.
למשל - אי אפשר להגיד לילדה כזו לא לחסל משהו. המוח שלה לא קולט את המסר הזה כמו שאת מתכוונת אליו. הפעולה היא - או שלא יהיה מהדבר שאסור לחסל. או שהדבר הזה יהיה מוחבא וסוג של "נעול" (למשל במקפיא מאחורה איפה שאת יודעת שהיא לא תחפש כי לא נעים לה). או - שיהיה רק מה שמותר לחסל.
כל תקשורת מילולית סביב זה לא עובדת לך. ניסית וזה לא עובד. אין טעם לחזור על זה אפילו פעם אחת נוספת.
כשאת שמה משהו בצד ומכסה במגבת זה חסר משמעות עבורה. היא נכנסת למטבח כשאת לא נמצאת והיא כמו ג'נקי. היא תחפש כל דבר שהיא תוכל למצוא שיספק אותה. לחם טרי מכוסה במגבת זה כמו לשים לאדם מכור את מה שהוא מאוד אוהב מתחת לאף. אין לה שום הגנה נגד זה.
הלחם נהיה מן משהו כזה שאת מאשרת אותו תזונתית והיא נהנית ממנו. אז היא תמשיך לחפש אותו כל הזמן ותאכל ממנו עד שהיא תהיה מסופקת. יש בזה משהו מתסכל עבורך, כמובן, אבל מאוד מאוד הגיוני מהצד שלה.
לא הייתה מוכנה לאכול, כי לא הייתה שלולית שמנת משמעותית דיה...
זו התנהלות שדורשת רגע של תשומת לב לדעתי. קודם כל, כי הילדה מטרטרת אותך ומסובבת אותך. זה לא בהכרח דבר רע אבל זה דבר שדורש מחשבה כי זה סוג של דיאלוג שמתבטא באוכל אבל הוא לא על אוכל באמת. בכל דבר שאת מגישה לה כי היא אמרה שהיא אוהבת אותו היא מוצאת פגם וסיבה לא לאכול אותו. בעולם שלי המשמעות היא שהילדה משוחחת איתך דרך האוכל על היחסים ביניכם. האוכל הוא רק המכשיר שדרכו היא מדברת איתך.
אני לא אתיימר בתקשורת הזו האינטרנטית אפילו לנחש מה היא רוצה להגיד לך אבל מתנהל ביניכן שיח חרשים שהאוכל הוא הערוץ שלו אבל הוא לא העניין בכלל. כל עוד את ממשיכה לעסוק באוכל עצמו את בעצם לא מקשיבה. אם את מכירה את המושג "אקינג אאוט", אז זה בערך זה. כשמישהו עושה אקטינג אאוט אין אף פעם שום טעם לעסוק ברצינות בדבר שדרכו מתקשר וצריך לעבור לדבר על התקשורת עצמה. מה הילדה הזו צריכה? מה חסר? מה נדרש? כלומר, בלי שום קשר לאוכל עצמו. ואם גם את לא יודעת, אז אל תדעי, אבל בינתיים בעודך לא יודעת גם אל תעסקי באוכל עצמו כי את מבינה שהוא בכלל לא הנושא וחבל להשחית עליו זמן.
הגשת מאכל שהיא לרוב אוהבת? היא לא אכלה אותו? אין בעיה, שומרים למחר או זורקים לפח. בכלל לא מנהלים על זה שיחה. בזמן שבו שאלת אותה למה היא לא אוכלת - נסי לשאול אותה סתם מה העניינים ואיך היום שלה. או לשתוק. אבל לא להמשיך לדבר על אוכל.
תפילה, אני חושבת שאם תקחי מכאן רק עצה אחת שחוזרת על עצמה מכותבות שונות ומגוונות שיש להן פוקוסים שונים ומגוונים זו צריכה להיות העצה הזו - כמה שפחות תקשורת מילולית סביב אוכל. אפילו אפס תקשורת מילולית סביב אוכל. רבות כתבו לך את זה בדרכים שונות, לא רק אני. אם תתחילי רק מלעשות את זה ולראות מה נפתח, מה קורה, מה משתנה, ייטב לכולכם. בתוך המרחב שייווצר בהיעדר מילוליות יוכלו להיכנס דברים חדשים.
תשוקה למתוק אצל ילדים
_האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?
לא מספיק ברור לי איך זה מתנהל. אולי תוכלי לתת כמה דוגמות.
ככלל קשה לי להתנהל מול אכילה על פי ביקוש דינמי ומשתנה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הבכורה, שאוכלת מגוון יותר ואוהבת כמה מיני בשר: היא לוקחת ארוחות צהריים מבושלות לביה"ס. אבל לפעמים כן ולפעמים לא. בשני בערב חזרתי מקניות והעמדתי סיר גולש, כדי שיהיה כבר לצהרי יום המחרת. בצהריים התברר שהבן הצעיר "הפסיק לאהוב גולש" (אמירה שישר מדליקה אצלי את האורות הצהובים המהבהבים אם לא האדומים, אבל זה כבר תת-נושא בפני עצמו). בכל אופן, חשבתי שהגדולה תיקח מהסיר ליום הבא, אבל כששאלתי אותה בבוקר למה לא לקחה - ענתה איזה משהו שאני לא זוכרת (שלא ידעה מה לקחת/ שלא היה לה כוח לארגן) ושהכינה לה כריך. והגולש נשאר במקרר. אבל בהזדמנויות אחרות, כשאני לא דואגת שיהיה משהו בשבילה, פתאום היא באה ושואלת מה יש ומתלוננת באוזני אביה שאין לה מה לקחת.
אני לא חזקה בסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שהמונח "סטיית תקן גדולה" שייך לכאן. אני צריכה לדעת פחות או יותר מה ייאכל כדי לדעת מה לקנות ומה להכין, אחרת או שאנחנו עומדים מול מקרר ריק מתבשילים או שמאכלים ממתינים בעצב שבוע ויותר. כלומר, אם יש שמונה נפשות שכל אחת מהן יכולה כן או לא לרצות את המאכל המסוים, טווח האפשרויות גדול לי מדיי._
הי תפילה, לקח לי קצת זמן (-: אבל רציתי להרחיב על הפיסקה הזו.
סטיית תקן גדולה אכן מקשה על התנהלות יותר ספונטנית.
הצעתי לערוך ניסוי, כי באמת קשה לתכנן מראש איך זה יראה. וזה בעצם הרעיון הרי.
אבל סתם לדוגמה לגבי הגולש - נניח שלא אכלו כפי שציפית, ועכשיו יש לך במקרר סיר גולש די מלא שמתחיל להזדקן - אפשר נניח להגיש אותו לארוחת ערב במקום מה שאת בדרך כלל מכינה בערב או להקפיא אותו. באופן כללי המקפיא הוא מה שעוזר לאזן את סטיית התקן, אבל ברור שיש פה מגבלת מקום. אם זה ה-דבר שעומד בינך לבין יותר קלילות ושלווה - אולי באמת שווה להוסיף מקפיא. אבל הייתי מחכה עם זה כדי לראות קודם מה קורה בלי.
וגם, חלק מהעניין הוא שאכילה שלא לוקחת בחשבון בכלל את העתיד מובילה לפעמים באמת לעתיד פחות אידיאלי, וזה בסדר.
כלומר, אם אוכלים בחשק של רגע כיכר לחם שלמה, אז מתישהו ייגמר המלאי של הלחם הביתי (לפני מועד ההכנה הבא). ואז את יכולה לבחור - אם במקרה יש לך זמן, תוכלי לאפות עוד (ולבדוק מה קורה - האם אחרי שבועיים שלושה עדיין גומרים לך כיכר שלמה בבת אחת או שההתלהבות פוחתת ויש איזון כלשהו שאפשר להיערך אליו?). אם לא - הילדים יוכלו לבחור - לאפות בעצמם או להסתפק בתחליף כלשהו לאותו לחם.
כאן זה ממש ממש חשוב לדעת מראש מהם התנאים שבהם חוסר שביעות הרצון שלהם לא תפעיל אותך רגשית יותר מדי, כך שגם יתלוננו בפני אביהם (למה בפניו, אגב? שווה רגע לחשוב על הדינמיקה הזו, כי נשמע שהם משתמשים בו כדי לנזוף בך, באופן שלא היית למעשה מאפשרת אילו זה היה ישיר?) או בפנייך, תוכלי להיות שלמה עם עצמך.
למשל - שתמיד יהיה תבשיל מוכן להפשרה? שתמיד יהיו מצרכים לאילתור מהיר אם חייבים? שיהיה אפשר לשלוח ילד למכולת?
כל זה דורש קצת יותר אנרגיה של אילתור, אבל פחות אנרגיה של תכנון. היתרון של האילתור הוא שהוא נעשה באותו רגע (כלומר, את נוכחת בהווה ולא עסוקה בדאגות לעתיד) וגם שאת לא ניצבת מול הילדים בתפקיד ממשטר כל כך.
וחוץ מזה, בינתיים קראתי את צילי ואני ממש מסכימה שהפוקוס צריך להיות לא רק על התזונה, אלא גם על מערכת היחסים ביניכן ועל השאלה מה היא בעצם מבקשת ממך...
לא מספיק ברור לי איך זה מתנהל. אולי תוכלי לתת כמה דוגמות.
ככלל קשה לי להתנהל מול אכילה על פי ביקוש דינמי ומשתנה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הבכורה, שאוכלת מגוון יותר ואוהבת כמה מיני בשר: היא לוקחת ארוחות צהריים מבושלות לביה"ס. אבל לפעמים כן ולפעמים לא. בשני בערב חזרתי מקניות והעמדתי סיר גולש, כדי שיהיה כבר לצהרי יום המחרת. בצהריים התברר שהבן הצעיר "הפסיק לאהוב גולש" (אמירה שישר מדליקה אצלי את האורות הצהובים המהבהבים אם לא האדומים, אבל זה כבר תת-נושא בפני עצמו). בכל אופן, חשבתי שהגדולה תיקח מהסיר ליום הבא, אבל כששאלתי אותה בבוקר למה לא לקחה - ענתה איזה משהו שאני לא זוכרת (שלא ידעה מה לקחת/ שלא היה לה כוח לארגן) ושהכינה לה כריך. והגולש נשאר במקרר. אבל בהזדמנויות אחרות, כשאני לא דואגת שיהיה משהו בשבילה, פתאום היא באה ושואלת מה יש ומתלוננת באוזני אביה שאין לה מה לקחת.
אני לא חזקה בסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שהמונח "סטיית תקן גדולה" שייך לכאן. אני צריכה לדעת פחות או יותר מה ייאכל כדי לדעת מה לקנות ומה להכין, אחרת או שאנחנו עומדים מול מקרר ריק מתבשילים או שמאכלים ממתינים בעצב שבוע ויותר. כלומר, אם יש שמונה נפשות שכל אחת מהן יכולה כן או לא לרצות את המאכל המסוים, טווח האפשרויות גדול לי מדיי._
הי תפילה, לקח לי קצת זמן (-: אבל רציתי להרחיב על הפיסקה הזו.
סטיית תקן גדולה אכן מקשה על התנהלות יותר ספונטנית.
הצעתי לערוך ניסוי, כי באמת קשה לתכנן מראש איך זה יראה. וזה בעצם הרעיון הרי.
אבל סתם לדוגמה לגבי הגולש - נניח שלא אכלו כפי שציפית, ועכשיו יש לך במקרר סיר גולש די מלא שמתחיל להזדקן - אפשר נניח להגיש אותו לארוחת ערב במקום מה שאת בדרך כלל מכינה בערב או להקפיא אותו. באופן כללי המקפיא הוא מה שעוזר לאזן את סטיית התקן, אבל ברור שיש פה מגבלת מקום. אם זה ה-דבר שעומד בינך לבין יותר קלילות ושלווה - אולי באמת שווה להוסיף מקפיא. אבל הייתי מחכה עם זה כדי לראות קודם מה קורה בלי.
וגם, חלק מהעניין הוא שאכילה שלא לוקחת בחשבון בכלל את העתיד מובילה לפעמים באמת לעתיד פחות אידיאלי, וזה בסדר.
כלומר, אם אוכלים בחשק של רגע כיכר לחם שלמה, אז מתישהו ייגמר המלאי של הלחם הביתי (לפני מועד ההכנה הבא). ואז את יכולה לבחור - אם במקרה יש לך זמן, תוכלי לאפות עוד (ולבדוק מה קורה - האם אחרי שבועיים שלושה עדיין גומרים לך כיכר שלמה בבת אחת או שההתלהבות פוחתת ויש איזון כלשהו שאפשר להיערך אליו?). אם לא - הילדים יוכלו לבחור - לאפות בעצמם או להסתפק בתחליף כלשהו לאותו לחם.
כאן זה ממש ממש חשוב לדעת מראש מהם התנאים שבהם חוסר שביעות הרצון שלהם לא תפעיל אותך רגשית יותר מדי, כך שגם יתלוננו בפני אביהם (למה בפניו, אגב? שווה רגע לחשוב על הדינמיקה הזו, כי נשמע שהם משתמשים בו כדי לנזוף בך, באופן שלא היית למעשה מאפשרת אילו זה היה ישיר?) או בפנייך, תוכלי להיות שלמה עם עצמך.
למשל - שתמיד יהיה תבשיל מוכן להפשרה? שתמיד יהיו מצרכים לאילתור מהיר אם חייבים? שיהיה אפשר לשלוח ילד למכולת?
כל זה דורש קצת יותר אנרגיה של אילתור, אבל פחות אנרגיה של תכנון. היתרון של האילתור הוא שהוא נעשה באותו רגע (כלומר, את נוכחת בהווה ולא עסוקה בדאגות לעתיד) וגם שאת לא ניצבת מול הילדים בתפקיד ממשטר כל כך.
וחוץ מזה, בינתיים קראתי את צילי ואני ממש מסכימה שהפוקוס צריך להיות לא רק על התזונה, אלא גם על מערכת היחסים ביניכן ועל השאלה מה היא בעצם מבקשת ממך...
תשוקה למתוק אצל ילדים
היי לכן,
שבוע טוב, חודש טוב וחג שמח!
קשה לי לקבל את הטענה בנוגע לאקטינג אאוט.
יש לילדה שפע של התנהגויות "מתקבעות" שמבוססות על היגיון אישי ביותר.
אם להדגים:
בשבוע החולף הראתה לי באחד הבקרים שהחלק הקדמי של כריכת הסידור שלה התחיל להתרופף. מסקנה: הסידור לא בסדר. מסקנה: אי אפשר להתפלל. לא עזרה האמירה שהסידור במצב תפקודי פלוס. לא עזרה האמירה שיש בבית עוד סידורים.
עניינים דומים היו סביב שני זוגות נעלי התעמלות, עד כדי הימנעות מהליכה לביה"ס ביום של שיעור ספורט.
גם בערב שבת האחרון כשהדלקנו נרות חנוכה, הילדים הדליקו בלא ברכה, כי הנרות שלהם לא ידלקו עד המועד הנצרך, אבל היא התעקשה לברך.
בשבוע שעבר שיתפתי אותה בהכנת הלחם. היא הכניסה את הכיכרות לתנור בחום גבוה מדי, כך שהן יצאו חרוכות מלמעלה, והיא גרסה שכך מוצלח יותר, ושצריך לעשות זאת תמיד. (אם לא מפריע לשאר הילדים - אין לי בעיה, אבל בכל זאת מוזר לי...) ועוד אמרה - לאחר שהתקשתה בלישה (מה שבשמת אולי הייתה אומרת שמעיד על חולשה פיזית), שצריך להוסיף את הרכיבים לקערה בסדר שונה שיקל על הלישה ויפיק בצק טוב יותר, כל זאת, ללא הנמקה, בעוד אני מנסה לשווא להסביר שהשמרים לא יאהבו לדור בכפיפה אחת עם מלח ושמן.
ועוד ועוד.
אני מסכימה שיש לה צורך לקבל ממני יותר ממה שהיא מקבלת, כנראה יותר ממה שאני מסוגלת כרגע לתת (לא רק לה), אבל אני לא חושבת שההתנהגויות העקשניות האלה מבקשות לבטא את הצורך הזה. אני חושבת שזאת איזושהי פרשנות שלה את המציאות, איזושהי יכולת התמודדות שלה עם המציאות, שאינן נובעות מהצורך שלה ממני.
ואני מסכימה גם שהדרך של הדיאטנית לא הוכיחה את עצמה בינתיים, אם כי כמה טיפים וכיווני מחשבה שהגיעו ממנה היו מוצלחים. וכהמשך לזה, מסכימה שאני צריכה לצאת מהלופ המזיק של דבֶּרֶת לא מועילה. כמשל, עלה לי המעשה של הנחת החולצה שבעלי או הבנים ילבשו ביום מסוים בראש ערמת החולצות בארון במקום לדבר על זה. מה שבדרך כלל עובד אחרת אל מול הבנות.
אבל אין לי ממש פתרונות חלופיים.
או שלא יהיה מהדבר שאסור לחסל. או שהדבר הזה יהיה מוחבא וסוג של "נעול" (למשל במקפיא מאחורה איפה שאת יודעת שהיא לא תחפש כי לא נעים לה). או - שיהיה רק מה שמותר לחסל.
מתברר שאף שאת השניצלים קשה לה להוציא מהפריזר מעבר לשקיות הפֵּרות, את הלחם הרבה פחות קשה לה להוציא מאותו מקום... (וביום שישי היא כבר השאירה את הכיכר במגרת הלחם למקרה שתהיה רעבה בשבת, מה שהתברר לי בשבת אחר הצהריים.) אין לי ממש מקומות מסתור או כספות להקפאת לחם, לחמניות ומאפינס. S-:
ולדאוג שיהיו בבית רק דברים שמותר לחסל ולא יהיו דברים שאסור לחסל, אומר לאפות את המאפינס על בסיס יומי וכן את הלחם. אפילו בתדירות הנוכחית אני מרגישה שעמוס לי מדיי. איכשהו כל הזמן נוספות משימות - כמו למשל להוסיף גרגרי הל למים שנשתה בליל שבת ולסנן אותם כעבור כמה וכמה שעות, רק בשביל לגלות שאחרי ניסיון אחד מוצלח בפעם הבאה הטעם הורגש מדיי...
שבוע טוב, חודש טוב וחג שמח!
קשה לי לקבל את הטענה בנוגע לאקטינג אאוט.
יש לילדה שפע של התנהגויות "מתקבעות" שמבוססות על היגיון אישי ביותר.
אם להדגים:
בשבוע החולף הראתה לי באחד הבקרים שהחלק הקדמי של כריכת הסידור שלה התחיל להתרופף. מסקנה: הסידור לא בסדר. מסקנה: אי אפשר להתפלל. לא עזרה האמירה שהסידור במצב תפקודי פלוס. לא עזרה האמירה שיש בבית עוד סידורים.
עניינים דומים היו סביב שני זוגות נעלי התעמלות, עד כדי הימנעות מהליכה לביה"ס ביום של שיעור ספורט.
גם בערב שבת האחרון כשהדלקנו נרות חנוכה, הילדים הדליקו בלא ברכה, כי הנרות שלהם לא ידלקו עד המועד הנצרך, אבל היא התעקשה לברך.
בשבוע שעבר שיתפתי אותה בהכנת הלחם. היא הכניסה את הכיכרות לתנור בחום גבוה מדי, כך שהן יצאו חרוכות מלמעלה, והיא גרסה שכך מוצלח יותר, ושצריך לעשות זאת תמיד. (אם לא מפריע לשאר הילדים - אין לי בעיה, אבל בכל זאת מוזר לי...) ועוד אמרה - לאחר שהתקשתה בלישה (מה שבשמת אולי הייתה אומרת שמעיד על חולשה פיזית), שצריך להוסיף את הרכיבים לקערה בסדר שונה שיקל על הלישה ויפיק בצק טוב יותר, כל זאת, ללא הנמקה, בעוד אני מנסה לשווא להסביר שהשמרים לא יאהבו לדור בכפיפה אחת עם מלח ושמן.
ועוד ועוד.
אני מסכימה שיש לה צורך לקבל ממני יותר ממה שהיא מקבלת, כנראה יותר ממה שאני מסוגלת כרגע לתת (לא רק לה), אבל אני לא חושבת שההתנהגויות העקשניות האלה מבקשות לבטא את הצורך הזה. אני חושבת שזאת איזושהי פרשנות שלה את המציאות, איזושהי יכולת התמודדות שלה עם המציאות, שאינן נובעות מהצורך שלה ממני.
ואני מסכימה גם שהדרך של הדיאטנית לא הוכיחה את עצמה בינתיים, אם כי כמה טיפים וכיווני מחשבה שהגיעו ממנה היו מוצלחים. וכהמשך לזה, מסכימה שאני צריכה לצאת מהלופ המזיק של דבֶּרֶת לא מועילה. כמשל, עלה לי המעשה של הנחת החולצה שבעלי או הבנים ילבשו ביום מסוים בראש ערמת החולצות בארון במקום לדבר על זה.
מה שבדרך כלל עובד אחרת אל מול הבנות. אבל אין לי ממש פתרונות חלופיים.
או שלא יהיה מהדבר שאסור לחסל. או שהדבר הזה יהיה מוחבא וסוג של "נעול" (למשל במקפיא מאחורה איפה שאת יודעת שהיא לא תחפש כי לא נעים לה). או - שיהיה רק מה שמותר לחסל.
מתברר שאף שאת השניצלים קשה לה להוציא מהפריזר מעבר לשקיות הפֵּרות, את הלחם הרבה פחות קשה לה להוציא מאותו מקום... (וביום שישי היא כבר השאירה את הכיכר במגרת הלחם למקרה שתהיה רעבה בשבת, מה שהתברר לי בשבת אחר הצהריים.) אין לי ממש מקומות מסתור או כספות להקפאת לחם, לחמניות ומאפינס. S-:
ולדאוג שיהיו בבית רק דברים שמותר לחסל ולא יהיו דברים שאסור לחסל, אומר לאפות את המאפינס על בסיס יומי וכן את הלחם. אפילו בתדירות הנוכחית אני מרגישה שעמוס לי מדיי. איכשהו כל הזמן נוספות משימות - כמו למשל להוסיף גרגרי הל למים שנשתה בליל שבת ולסנן אותם כעבור כמה וכמה שעות, רק בשביל לגלות שאחרי ניסיון אחד מוצלח בפעם הבאה הטעם הורגש מדיי...
תשוקה למתוק אצל ילדים
אני מרגישה מבולבלת מאוד מהכיוונים השונים להתייחסות למה שקורה בבית.
למשל, פסטה - כן או לא?
הפסקתי לקנות, אבל אם להתייחס להצעה שלך, געש, וגם להצעות של הדיאטנית, נראה שזה פתרון סביר: שפסטה בשמנת מתוקה תהיה מאכל שאנסטסיה יכולה להכין לעצמה ו/ או שיוכן עבור כולם.
אם לא יהיו בבית, מאכלים שלא כדאי שתאכל (ולמעשה, שלא כדאי שכולנו נאכל) - יהיו בעיקר מאכלים שמצריכים התעסקות, וזה מקשה על אלתור. אין ממש תבשילים שאנסטסיה אוהבת ואפשר להקפיא ולשלוף, כי היא אוהבת תפוחי אדמה בשמנת מתוקה.
ורשימת המאכלים האלה היא תולדה של קריאה שוטפת ב{{}}החיוניות שלי ואני לא בטוחה שההבנה שלי נכונה. בעיקר משום שאחת התבנות העיקריות שדליתי מהדפים האלה הייתה שאין המלצה תזונתית ספציפית גורפת לכלל האוכלוסייה.
למשל, פסטה - כן או לא?
הפסקתי לקנות, אבל אם להתייחס להצעה שלך, געש, וגם להצעות של הדיאטנית, נראה שזה פתרון סביר: שפסטה בשמנת מתוקה תהיה מאכל שאנסטסיה יכולה להכין לעצמה ו/ או שיוכן עבור כולם.
אם לא יהיו בבית, מאכלים שלא כדאי שתאכל (ולמעשה, שלא כדאי שכולנו נאכל) - יהיו בעיקר מאכלים שמצריכים התעסקות, וזה מקשה על אלתור. אין ממש תבשילים שאנסטסיה אוהבת ואפשר להקפיא ולשלוף, כי היא אוהבת תפוחי אדמה בשמנת מתוקה.
ורשימת המאכלים האלה היא תולדה של קריאה שוטפת ב{{}}החיוניות שלי ואני לא בטוחה שההבנה שלי נכונה. בעיקר משום שאחת התבנות העיקריות שדליתי מהדפים האלה הייתה שאין המלצה תזונתית ספציפית גורפת לכלל האוכלוסייה.
תשוקה למתוק אצל ילדים
יש לילדה שפע של התנהגויות "מתקבעות" שמבוססות על היגיון אישי ביותר
והיא מפגינה את ההתנהגויות האלה גם בנושאים שלא כרוכים בתקשורת איתך?
למשל, מגיעים אלייך הדים כאלה גם מהקומונרית בסניף?
והיא מפגינה את ההתנהגויות האלה גם בנושאים שלא כרוכים בתקשורת איתך?
למשל, מגיעים אלייך הדים כאלה גם מהקומונרית בסניף?
תשוקה למתוק אצל ילדים
הקטע עם כריכת הסידור, למשל - ממש הזדהיתי. אני לגמרי יכולה לדמיין פרשנות-מציאות כזאת גם אצל המתבגר שלי. אבל בהחלט גם ראיתי שזה בא לידי ביטוי מולי, ולא מול כל העולם. אז הפרשנות של אקטינג אאוט (מושג חדש לי) מסתדרת.
תשוקה למתוק אצל ילדים
תפילה, ההתנהגויות ה"עקשניות" האלה שאת רואה כפרשנות אחרת של המציאות - הן מתרחשות בצורה דומה מול מבוגרים אחרים? מה למשל בנוגע למורים או סבא וסבתא או דמויות סמכותיות בחוגים שהיא הולכת אליהם או פעילות אחרת? מה לגבי הורים של ילדות אחרות?
בעיקרון אני בעד האינטואיציה שלך. אם את מרגישה שזה לא זה אז אין טעם ללכת בכיוון הזה. אני מציעה לך בדיקה אחרונה שמאוד עוזרת להבחין בין משהו שהוא בילד עצמו ושלו (ואז סביר שיבוא לידי ביטוי דומה מול אחרים) לבין דברים שנעוצים במערכת היחסים (או מערכות היחסים - אולי זה עניין מולך ומול אביה, או גם מול בני משפחה קרובים אחרים) ואז באים לידי ביטוי ספציפי רק או בעיקר שם.
לדעתי כל ההתנהגויות שציינת הן מאותה משפחה באמת - ניסיון ללכת בדרך משלה, להיות אחרת, להתבדל. זו יכולה להיות דרך שלה מול עצמה או דרך שלה מולך או מול בני משפחה קרובים אחרים. בכל מקרה, הפואנטה היתה לבדוק האם יש פה משהו שמתנהל דרך האוכל אבל האוכל הוא לא העניין בו, ודווקא מה שכתבת מקרב למסקנה הזו, שהאוכל הוא רק ביטוי למשהו לא תזונתי בכלל שאפילו לא בהכרח קשור ל"בררנות" קשה שכזו אלא לרצון להיות שונה, חריגה, אחרת משאר החבורה או החבורות.
המשמעות של זה, אם זה הדבר הנכון שקורה (אני לחלוטין מנחשת פה, בחיי שאין לי מושג וזו רק הצעה שנראית לי רלבנטית, ואני ממשיכה כי דברייך חיזקו בי את התחושה הזו. היא עדיין רק ניחוש) זה שאם היא תקבל מבוקשה והצורך העמוק יותר יתממש (להיות מיוחדת, לקבל הכרה בייחודיות שלה) יכול להיות שמה שנראה כמו בררנות מאוד קשה באוכל שגם הולכת ומעמיקה תפחת. אולי לא תיעלם, ואולי זה יושב על משהו פיזי שתמיד היה או יהיה שם, אבל היא עשויה לפחות ולהשתנות.
אפילו בתדירות הנוכחית אני מרגישה שעמוס לי מדיי
אז לא! תוותרי בקלות. אבל באותה הזדמנות וותרי גם על הדרישה שדברים שטעימים לה לא ייאכלו. אני חוששת שהיא ממש לא בשלה כרגע להתאפק או להתחשב בך בנקודות האלה. אם נגמר, קני לכם לחם שמקובל עליך. לא טעים לה? זה מה יש בהינתן שהיא חיסלה את כל השאר. ולצד זה מאוד מאוד כדאי להמשיך וללמד אותה להכין בעצמה את הלחם והמאפינס ולעודד אותה דרך שלא תכיני בעצמך להכין אותם בעצמה. להשאיר חומרים במטבח במקום גלוי ולעודד שוב ושוב.
יכולה להסביר שוב את הבלבול שלך לגבי האוכל בבית?
המצב אצלכם מבלבל מטבעו כי אנשים שונים אוכלים דברים מאוד שונים, ובתוך זה יש לך גם רצון שדברים ישתנו. בוודאי שזה מבלבל...
אם בתך אוכלת כל כך הרבה לחם ומאפינס (קמח) אני לא רואה למה שלא תאכל פסטה. אפשר לנסות פסטת כוסמין, שבמצבה הלא מלא נראית לגמרי לבנה.
אכן, אין המלצה גורפת לגבי כלל האוכלוסייה בנוגע לרכיבי המזון, אבל יש בהחלט המלצות גורפות לגבי האיכות שלו (טרי, מקומי, מבושל בבית ולא מעובד וכו'). אם את לא יכולה לעמוד בזה - זרקי את ההמלצות לפח. אני לא בטוחה שהן הגיוניות לאשה ואמא במצב שלך שגם רוצה להישאר שפויה. ובכל מקרה הכיוון שלך צריך להיות - איך אני יכולה לעשות היום דבר פצפון אחד יותר טוב מאתמול, שלא מוסיף לי עבודה וטירחה. אז פסטה, כאשר ממילא היא אוכלת מלא קמח, זה כיוון טוב. אפשר לקנות פסטה טובה, מקמח טוב שהיא אולי עוד לא אוכלת, ואולי אפילו לשים מתישהו באיזה עתיד וורוד משהו נוסף בתוך השמנת.
בעיקרון אני בעד האינטואיציה שלך. אם את מרגישה שזה לא זה אז אין טעם ללכת בכיוון הזה. אני מציעה לך בדיקה אחרונה שמאוד עוזרת להבחין בין משהו שהוא בילד עצמו ושלו (ואז סביר שיבוא לידי ביטוי דומה מול אחרים) לבין דברים שנעוצים במערכת היחסים (או מערכות היחסים - אולי זה עניין מולך ומול אביה, או גם מול בני משפחה קרובים אחרים) ואז באים לידי ביטוי ספציפי רק או בעיקר שם.
לדעתי כל ההתנהגויות שציינת הן מאותה משפחה באמת - ניסיון ללכת בדרך משלה, להיות אחרת, להתבדל. זו יכולה להיות דרך שלה מול עצמה או דרך שלה מולך או מול בני משפחה קרובים אחרים. בכל מקרה, הפואנטה היתה לבדוק האם יש פה משהו שמתנהל דרך האוכל אבל האוכל הוא לא העניין בו, ודווקא מה שכתבת מקרב למסקנה הזו, שהאוכל הוא רק ביטוי למשהו לא תזונתי בכלל שאפילו לא בהכרח קשור ל"בררנות" קשה שכזו אלא לרצון להיות שונה, חריגה, אחרת משאר החבורה או החבורות.
המשמעות של זה, אם זה הדבר הנכון שקורה (אני לחלוטין מנחשת פה, בחיי שאין לי מושג וזו רק הצעה שנראית לי רלבנטית, ואני ממשיכה כי דברייך חיזקו בי את התחושה הזו. היא עדיין רק ניחוש) זה שאם היא תקבל מבוקשה והצורך העמוק יותר יתממש (להיות מיוחדת, לקבל הכרה בייחודיות שלה) יכול להיות שמה שנראה כמו בררנות מאוד קשה באוכל שגם הולכת ומעמיקה תפחת. אולי לא תיעלם, ואולי זה יושב על משהו פיזי שתמיד היה או יהיה שם, אבל היא עשויה לפחות ולהשתנות.
אפילו בתדירות הנוכחית אני מרגישה שעמוס לי מדיי
אז לא! תוותרי בקלות. אבל באותה הזדמנות וותרי גם על הדרישה שדברים שטעימים לה לא ייאכלו. אני חוששת שהיא ממש לא בשלה כרגע להתאפק או להתחשב בך בנקודות האלה. אם נגמר, קני לכם לחם שמקובל עליך. לא טעים לה? זה מה יש בהינתן שהיא חיסלה את כל השאר. ולצד זה מאוד מאוד כדאי להמשיך וללמד אותה להכין בעצמה את הלחם והמאפינס ולעודד אותה דרך שלא תכיני בעצמך להכין אותם בעצמה. להשאיר חומרים במטבח במקום גלוי ולעודד שוב ושוב.
יכולה להסביר שוב את הבלבול שלך לגבי האוכל בבית?
המצב אצלכם מבלבל מטבעו כי אנשים שונים אוכלים דברים מאוד שונים, ובתוך זה יש לך גם רצון שדברים ישתנו. בוודאי שזה מבלבל...
אם בתך אוכלת כל כך הרבה לחם ומאפינס (קמח) אני לא רואה למה שלא תאכל פסטה. אפשר לנסות פסטת כוסמין, שבמצבה הלא מלא נראית לגמרי לבנה.
אכן, אין המלצה גורפת לגבי כלל האוכלוסייה בנוגע לרכיבי המזון, אבל יש בהחלט המלצות גורפות לגבי האיכות שלו (טרי, מקומי, מבושל בבית ולא מעובד וכו'). אם את לא יכולה לעמוד בזה - זרקי את ההמלצות לפח. אני לא בטוחה שהן הגיוניות לאשה ואמא במצב שלך שגם רוצה להישאר שפויה. ובכל מקרה הכיוון שלך צריך להיות - איך אני יכולה לעשות היום דבר פצפון אחד יותר טוב מאתמול, שלא מוסיף לי עבודה וטירחה. אז פסטה, כאשר ממילא היא אוכלת מלא קמח, זה כיוון טוב. אפשר לקנות פסטה טובה, מקמח טוב שהיא אולי עוד לא אוכלת, ואולי אפילו לשים מתישהו באיזה עתיד וורוד משהו נוסף בתוך השמנת.
תשוקה למתוק אצל ילדים
אה, דפנה כבר כתבה למעלה, ובשמינית המילים שלי, כמובן 
תשוקה למתוק אצל ילדים
אני מסכימה שיש לה צורך לקבל ממני יותר ממה שהיא מקבלת, כנראה יותר ממה שאני מסוגלת כרגע לתת (לא רק לה){{}}
כתבת בדומה גם במעלה הדף, ואני שוב מבינה ומזדהה, אבל אם תרשי לי להציע --- נשמע לי שאולי יש כאן טוטליות יתר בתפיסה. כאילו אם אין מצב מבחינתך ליום כיף בנות פעם בחודש אז יש חסר ויהיה חסר וזהו. אבוד בגזרה הזאת.
אני באתר הזה למדתי עד כמה הקלילות עוזרת בחיים. קלילות שמתבטאת בכך שאם ברגע מסוים הילדה עושה פרצוף או נראית לך זנוחה בכל דרך שהיא, ונתקע לך חץ בלב - אהה, אבוי, הילדה שלי בחסך אימהי --- התשובה המתבקשת לא חייבת להיות "טוב, עוד חצי שנה צפוי לי יום חופש ביום רביעי אחד, אז אשתדל להקדיש לה תשומת לב". לא חייבים באמת יום בשביל זה. אפשר חצי דקה. בו-במקום להרים את הראש אליה, לחייך, להגיד כמה יפה לה הקוקו בצד. או לשאול אם גם היום המורה לאזרחות משכה אחרי הצלצול.
כתבת בדומה גם במעלה הדף, ואני שוב מבינה ומזדהה, אבל אם תרשי לי להציע --- נשמע לי שאולי יש כאן טוטליות יתר בתפיסה. כאילו אם אין מצב מבחינתך ליום כיף בנות פעם בחודש אז יש חסר ויהיה חסר וזהו. אבוד בגזרה הזאת.
אני באתר הזה למדתי עד כמה הקלילות עוזרת בחיים. קלילות שמתבטאת בכך שאם ברגע מסוים הילדה עושה פרצוף או נראית לך זנוחה בכל דרך שהיא, ונתקע לך חץ בלב - אהה, אבוי, הילדה שלי בחסך אימהי --- התשובה המתבקשת לא חייבת להיות "טוב, עוד חצי שנה צפוי לי יום חופש ביום רביעי אחד, אז אשתדל להקדיש לה תשומת לב". לא חייבים באמת יום בשביל זה. אפשר חצי דקה. בו-במקום להרים את הראש אליה, לחייך, להגיד כמה יפה לה הקוקו בצד. או לשאול אם גם היום המורה לאזרחות משכה אחרי הצלצול.
תשוקה למתוק אצל ילדים
והיא מפגינה את ההתנהגויות האלה גם בנושאים שלא כרוכים בתקשורת איתך?
לא מוכנה לצאת למחנות או לפעילויות שישנים בהן ללא מיטות (אפילו על רצפה של בית ספר).
בזמן פעילות לילית כמו צפייה משותפת בסרט עם חברות (אצלנו) או לינה משותפת (לא בבית) מנסה להשתיק את כולן, כי היא עייפה או כי היא חושבת שהרעש לא מתאים לשעה.
אני פחות חשופה למקרים האלה, ולא זוכרת כרגע עוד דוגמות, אבל די ברור לי שהם קיימים. כאילו, שהעולם צריך להתיישר מול מה שנראה לה באותו רגע.
שהאוכל הוא רק ביטוי למשהו לא תזונתי בכלל שאפילו לא בהכרח קשור ל"בררנות" קשה שכזו אלא לרצון להיות שונה, חריגה, אחרת משאר החבורה
דווקא הכיוון שהעלתה בשמת בתחילת התכתובת (שהתארכה למעלה מהצפוי) התחבר לי: הכיוון שהיא נעה בין שני הקטבים של היגעלות ושל חשק. היא שונה דיה גם ככה מגיל צעיר מאוד... וגם אם נאמר שהשוני הזה נתפס חברתית כשלילי, ושהיא מעדיפה להתייחד באופן אחר, הרי שגם החריגויות בתחום האוכל ובשאר ההתעקשויות לא נראות מבחוץ כאיזו אינדיבידואליות מגניבה. ועוד נקודה היא שלפחות הבררנות באוכל החלה בגיל רך ביותר. אולי עניינים אחרים תפסו עליה טרמפ ברבות השנים, אבל בבסיסהּ ברור לי שלא היה מעורב שם רצון להיות מיוחדת, גם לא רצון בלתי מודע.
ואולי הכיוון הזה משך אותי, סתם כי הוא מוריד ממני משהו מהאחריות או מהצורך לברר יותר לעומק...
יכולה להסביר שוב את הבלבול שלך לגבי האוכל בבית?
הבלבול נוגע לא רק לאוכל, אם כי הצעתך לקנות פסטת כוסמין אכן עוזרת לי. (ותודה לאל על המצאת הלשוניות במקביל נכנסת לבדוק אם אפשר לצרף אריזה כזאת להזמנתי הקרובה מאתר שופרסל אונליין. D-:)
מבולבלת בנוגע לְמה כדאי להכניס ואיך לארגן את התפריט, אבל גם בנוגע לאיך לארגן את החיים בכלל, ואם בכל זאת להתמקד בענייננו - איך להתייחס לסוגיית הבררנות: המטפלת הסינית דיברה אתי בתום המפגש האחרון על צורך להגביר תחושת ביטחון וקרקוע, על פתיחת שערי הלב. בשמת העלתה את הכיוון של חיזוק אוכלוסיית החיידקים הטובים. לדיאטנית היו הצעות משלה שכללו בין השאר הגברת צריכת מוצרי חלב. כאן עולים כיוונים של ברור צורך פנימי שאינו מבוטא ישירות.
כשאני כותבת הכול כך במרוכז, נראה שחוץ מהדיאטנית הדברים אינם סותרים, אבל אני חייבת להתמקד במשהו, ולא יודעת במה לבחור.
לא חייבים באמת יום בשביל זה. אפשר חצי דקה. בו-במקום להרים את הראש אליה, לחייך, להגיד כמה יפה לה הקוקו בצד. או לשאול אם גם היום המורה לאזרחות משכה אחרי הצלצול.
דפנה, את מקסימה. בדיוק ביום שישי האחרון פתחנו שנת דייטיי-יום-הולדת חדשה עם הילדים, ויצאנו בעלי ואני עם אנסטסיה ל"ארומה" (שם היא התלוננה שאין לה מה להזמין לארוחה, ונאלצה להסתפק בשני קרואסונים גדולים, מאפה דניש וניל עם פצפוצי שוקולד וכוס שוקו-שוקולד חם עם מרשמלו... אבל לא זאת הנקודה כרגע).
אבל העניין הוא - ואני לא בטוחה עד כמה נכון לי להרחיב פה - שיותר מדיי פעמים קשה לי למצוא בתוכי יכולת (או סבלנות? או רצון? לא מספיק ברור לי מה חוסם אותי) להפיק את האמירה הטובה הקטנה הזאת, שברור לי שהיא משמעותית ויקרה פי כמה מאיזה דייט שתלוש מהמציאות היומיומית.
בשבוע שעבר אנסטסיה בילתה יום עם אמא שלי, והן יצאו לשופינג. הודיתי לה' שלוש פעמים - על המשפט שאנסטסיה אמרה לאמא שלי, על כך שאמא שלי בחרה לשתף אותי בו, ועל ששמתי לב למשמעות שלו עבורי: כשהן בחרו חצאית ירוקה, אמרה אנסטסיה לאמא שלי שבטח אומַר על החצאית שהיא מתאימה לה לעיניים. וכשאמא שלי סיפרה לי על כך בטלפון, כשהתקשרה לעדכן שאנסטסיה עלתה על אוטובוס הביתה, חשבתי לעצמי שאיזה יופי להיווכח שלילדה יש בראש דימוי של אמא שלה גם כמישהי שמחמיאה לה, ולא רק כזאת שנוזפת בה למה אכלה את המאפין שמיועד למישהו אחר או שמסרבת לקנות לה נעלי התעמלות חדשות.
לא מוכנה לצאת למחנות או לפעילויות שישנים בהן ללא מיטות (אפילו על רצפה של בית ספר).
בזמן פעילות לילית כמו צפייה משותפת בסרט עם חברות (אצלנו) או לינה משותפת (לא בבית) מנסה להשתיק את כולן, כי היא עייפה או כי היא חושבת שהרעש לא מתאים לשעה.
אני פחות חשופה למקרים האלה, ולא זוכרת כרגע עוד דוגמות, אבל די ברור לי שהם קיימים. כאילו, שהעולם צריך להתיישר מול מה שנראה לה באותו רגע.
שהאוכל הוא רק ביטוי למשהו לא תזונתי בכלל שאפילו לא בהכרח קשור ל"בררנות" קשה שכזו אלא לרצון להיות שונה, חריגה, אחרת משאר החבורה
דווקא הכיוון שהעלתה בשמת בתחילת התכתובת (שהתארכה למעלה מהצפוי) התחבר לי: הכיוון שהיא נעה בין שני הקטבים של היגעלות ושל חשק. היא שונה דיה גם ככה מגיל צעיר מאוד... וגם אם נאמר שהשוני הזה נתפס חברתית כשלילי, ושהיא מעדיפה להתייחד באופן אחר, הרי שגם החריגויות בתחום האוכל ובשאר ההתעקשויות לא נראות מבחוץ כאיזו אינדיבידואליות מגניבה. ועוד נקודה היא שלפחות הבררנות באוכל החלה בגיל רך ביותר. אולי עניינים אחרים תפסו עליה טרמפ ברבות השנים, אבל בבסיסהּ ברור לי שלא היה מעורב שם רצון להיות מיוחדת, גם לא רצון בלתי מודע.
ואולי הכיוון הזה משך אותי, סתם כי הוא מוריד ממני משהו מהאחריות או מהצורך לברר יותר לעומק...
יכולה להסביר שוב את הבלבול שלך לגבי האוכל בבית?
הבלבול נוגע לא רק לאוכל, אם כי הצעתך לקנות פסטת כוסמין אכן עוזרת לי. (ותודה לאל על המצאת הלשוניות
במקביל נכנסת לבדוק אם אפשר לצרף אריזה כזאת להזמנתי הקרובה מאתר שופרסל אונליין. D-:)מבולבלת בנוגע לְמה כדאי להכניס ואיך לארגן את התפריט, אבל גם בנוגע לאיך לארגן את החיים בכלל, ואם בכל זאת להתמקד בענייננו - איך להתייחס לסוגיית הבררנות: המטפלת הסינית דיברה אתי בתום המפגש האחרון על צורך להגביר תחושת ביטחון וקרקוע, על פתיחת שערי הלב. בשמת העלתה את הכיוון של חיזוק אוכלוסיית החיידקים הטובים. לדיאטנית היו הצעות משלה שכללו בין השאר הגברת צריכת מוצרי חלב. כאן עולים כיוונים של ברור צורך פנימי שאינו מבוטא ישירות.
כשאני כותבת הכול כך במרוכז, נראה שחוץ מהדיאטנית הדברים אינם סותרים, אבל אני חייבת להתמקד במשהו, ולא יודעת במה לבחור.
לא חייבים באמת יום בשביל זה. אפשר חצי דקה. בו-במקום להרים את הראש אליה, לחייך, להגיד כמה יפה לה הקוקו בצד. או לשאול אם גם היום המורה לאזרחות משכה אחרי הצלצול.
דפנה, את מקסימה. בדיוק ביום שישי האחרון פתחנו שנת דייטיי-יום-הולדת חדשה עם הילדים, ויצאנו בעלי ואני עם אנסטסיה ל"ארומה" (שם היא התלוננה שאין לה מה להזמין לארוחה, ונאלצה להסתפק בשני קרואסונים גדולים, מאפה דניש וניל עם פצפוצי שוקולד וכוס שוקו-שוקולד חם עם מרשמלו... אבל לא זאת הנקודה כרגע).
אבל העניין הוא - ואני לא בטוחה עד כמה נכון לי להרחיב פה - שיותר מדיי פעמים קשה לי למצוא בתוכי יכולת (או סבלנות? או רצון? לא מספיק ברור לי מה חוסם אותי) להפיק את האמירה הטובה הקטנה הזאת, שברור לי שהיא משמעותית ויקרה פי כמה מאיזה דייט שתלוש מהמציאות היומיומית.
בשבוע שעבר אנסטסיה בילתה יום עם אמא שלי, והן יצאו לשופינג. הודיתי לה' שלוש פעמים - על המשפט שאנסטסיה אמרה לאמא שלי, על כך שאמא שלי בחרה לשתף אותי בו, ועל ששמתי לב למשמעות שלו עבורי: כשהן בחרו חצאית ירוקה, אמרה אנסטסיה לאמא שלי שבטח אומַר על החצאית שהיא מתאימה לה לעיניים. וכשאמא שלי סיפרה לי על כך בטלפון, כשהתקשרה לעדכן שאנסטסיה עלתה על אוטובוס הביתה, חשבתי לעצמי שאיזה יופי להיווכח שלילדה יש בראש דימוי של אמא שלה גם כמישהי שמחמיאה לה, ולא רק כזאת שנוזפת בה למה אכלה את המאפין שמיועד למישהו אחר או שמסרבת לקנות לה נעלי התעמלות חדשות.
תשוקה למתוק אצל ילדים
איי, איי.
350 גר' פטוצ'יני כוסמין מלא אורגני בעשרים שקל?!
טוב, הנה יש איזה מבצע 2+1 על חברה אחרת.
350 גר' פטוצ'יני כוסמין מלא אורגני בעשרים שקל?!
טוב, הנה יש איזה מבצע 2+1 על חברה אחרת.
תשוקה למתוק אצל ילדים
הי תפילה.
קודם כל, אני חושבת שהסיכום הזה:
איך להתייחס לסוגיית הבררנות: המטפלת הסינית דיברה אתי בתום המפגש האחרון על צורך להגביר תחושת ביטחון וקרקוע, על פתיחת שערי הלב. בשמת העלתה את הכיוון של חיזוק אוכלוסיית החיידקים הטובים. לדיאטנית היו הצעות משלה שכללו בין השאר הגברת צריכת מוצרי חלב. כאן עולים כיוונים של ברור צורך פנימי שאינו מבוטא ישירות.
כבר עושה קצת סדר, לא? ואם אפשר לבנות עליו, אני מרשה לעצמי להציע שאת כל ההצעות אפשר לאפיין לכאלו שמתמקדות בצד הפיזי, של הגוף, ולכאלה שמתמקדות בצד הרגשי.
בצד הפיזי - קיבלת הצעות של שיפור אוכלוסיית החיידקים הטובים ושל הוספת מוצרי חלב.
בצד הרגשי - קיבלת הצעות לחזק את תחושת הביטחון והקרקע היציבה, לפתוח את שערי הלב, ולברר אם יש צורך פנימי שמבוטא באמצעות האוכל.
אכן יש היגיון לטפל בשני הצדדים (-: והם לא סותרים.
לגבי במה להתמקד - נראה לי שאפשר לעשות צעדים קטנים בשני המישורים גם יחד, ולחילופין - להשקיע את כל האנרגיה כרגע במישור אחד ובתקווה לעשות בו צעדים גדולים יותר.
מה האינטואיציה שלך אומרת לגבי זה? איפה מתחשק לך להתמקד?
כשאין קריטריון רציונלי אחר לבחירה, אלו מדדים חשובים, גם בפני עצמם, וגם כי תתבזבז לך פחות אנרגיה על עשייה בלי חשק.
ועכשיו לעניין אחר (כותבת כרגע על המישור הרגשי, אז אם לא מתאים לך להתמקד בו, תדלגי) -
נדמה לי שאפשר לבנות שני נרטיבים לגבי ההתנהגויות שאת מתארת. לפי נרטיב אחד, יש לה באופן מובנה נטייה (קוגניטיבית? אופי?) להתנהגות "מתקבעת" (משתמשת במילה הזו ככותרת לכל מה שתיארת). זו מי שהיא. ואז, כאמא, הייתי מנסה לראות את זה כ"צורך מיוחד" שמצריך התאמות וטיפול שמטרתו למקסם את יכולת התפקוד ושביעות הרצון שלה בעולם, בהינתן הנטייה הזו.
לפי נרטיב אחר, זו התנהגות שמאותתת על צורך לא ממולא כלשהו, או האסטרטגיה הכי טובה שהיא מצאה למילוי הצורך או לדרישה ממך למלא אותו.
ואז יש מקום להרהר בשאלה מה היא בעצם צריכה ומה חסר לה. לפני שאת חושבת אם יש לך אפשרות למלא את הצורך הזה או לא, קודם לברר מהו. כאן עלו שתי הצעות - אחת היא תחושת קרקע, יציבות וביטחון, ונוספת היא תחושת ייחודיות. אבל כמובן שיכול להיות שזה משהו אחר בכלל.
(בסוגריים אומר לגבי תחושת הייחודיות, שזה לא בהכרח מול החברה. זה יכול להיות גם מולך, במובן של הצורך לבטא את מי שהיא. למשל - אם היא לא רוצה להתפלל מהסידור, האם היא יכולה פשוט להגיד - אני לא רוצה? בלי קשר לתשובה שלך על השאלה, האם השאלה בפני עצמה לגיטימית מבחינתך? ואם לא, אז יכול להיות שהיא מתנקזת לאיזשהו "תירוץ" לא בהכרח מודע, כמו מצב הכריכה...).
ועניין שלישי ואחרון שעלה לדעתי ממה שכתבת, הוא שאת במצב שבו הלב שלך קצת נסגר כלפיה... בתור מי שהייתה שם גם (וזה די נפוץ, אם כי מעטים האנשים שירצו להודות בכך), רק אומר כרגע שזה לא בלתי הפיך. אבל נדמה לי שפתיחה מסוימת של הלב כלפיה היא תנאי הכרחי להתקדמות במישור הרגשי, וגורם ממריץ רציני במישור הפיזי, ולכן גם זו אופציה להרהר בה (כלומר, בשלב ראשון לא לעשות כמעט כלום, ולא להחליט כלום, ורק להתמקד בפתיחת הלב).
קודם כל, אני חושבת שהסיכום הזה:
איך להתייחס לסוגיית הבררנות: המטפלת הסינית דיברה אתי בתום המפגש האחרון על צורך להגביר תחושת ביטחון וקרקוע, על פתיחת שערי הלב. בשמת העלתה את הכיוון של חיזוק אוכלוסיית החיידקים הטובים. לדיאטנית היו הצעות משלה שכללו בין השאר הגברת צריכת מוצרי חלב. כאן עולים כיוונים של ברור צורך פנימי שאינו מבוטא ישירות.
כבר עושה קצת סדר, לא? ואם אפשר לבנות עליו, אני מרשה לעצמי להציע שאת כל ההצעות אפשר לאפיין לכאלו שמתמקדות בצד הפיזי, של הגוף, ולכאלה שמתמקדות בצד הרגשי.
בצד הפיזי - קיבלת הצעות של שיפור אוכלוסיית החיידקים הטובים ושל הוספת מוצרי חלב.
בצד הרגשי - קיבלת הצעות לחזק את תחושת הביטחון והקרקע היציבה, לפתוח את שערי הלב, ולברר אם יש צורך פנימי שמבוטא באמצעות האוכל.
אכן יש היגיון לטפל בשני הצדדים (-: והם לא סותרים.
לגבי במה להתמקד - נראה לי שאפשר לעשות צעדים קטנים בשני המישורים גם יחד, ולחילופין - להשקיע את כל האנרגיה כרגע במישור אחד ובתקווה לעשות בו צעדים גדולים יותר.
מה האינטואיציה שלך אומרת לגבי זה? איפה מתחשק לך להתמקד?
כשאין קריטריון רציונלי אחר לבחירה, אלו מדדים חשובים, גם בפני עצמם, וגם כי תתבזבז לך פחות אנרגיה על עשייה בלי חשק.
ועכשיו לעניין אחר (כותבת כרגע על המישור הרגשי, אז אם לא מתאים לך להתמקד בו, תדלגי) -
נדמה לי שאפשר לבנות שני נרטיבים לגבי ההתנהגויות שאת מתארת. לפי נרטיב אחד, יש לה באופן מובנה נטייה (קוגניטיבית? אופי?) להתנהגות "מתקבעת" (משתמשת במילה הזו ככותרת לכל מה שתיארת). זו מי שהיא. ואז, כאמא, הייתי מנסה לראות את זה כ"צורך מיוחד" שמצריך התאמות וטיפול שמטרתו למקסם את יכולת התפקוד ושביעות הרצון שלה בעולם, בהינתן הנטייה הזו.
לפי נרטיב אחר, זו התנהגות שמאותתת על צורך לא ממולא כלשהו, או האסטרטגיה הכי טובה שהיא מצאה למילוי הצורך או לדרישה ממך למלא אותו.
ואז יש מקום להרהר בשאלה מה היא בעצם צריכה ומה חסר לה. לפני שאת חושבת אם יש לך אפשרות למלא את הצורך הזה או לא, קודם לברר מהו. כאן עלו שתי הצעות - אחת היא תחושת קרקע, יציבות וביטחון, ונוספת היא תחושת ייחודיות. אבל כמובן שיכול להיות שזה משהו אחר בכלל.
(בסוגריים אומר לגבי תחושת הייחודיות, שזה לא בהכרח מול החברה. זה יכול להיות גם מולך, במובן של הצורך לבטא את מי שהיא. למשל - אם היא לא רוצה להתפלל מהסידור, האם היא יכולה פשוט להגיד - אני לא רוצה? בלי קשר לתשובה שלך על השאלה, האם השאלה בפני עצמה לגיטימית מבחינתך? ואם לא, אז יכול להיות שהיא מתנקזת לאיזשהו "תירוץ" לא בהכרח מודע, כמו מצב הכריכה...).
ועניין שלישי ואחרון שעלה לדעתי ממה שכתבת, הוא שאת במצב שבו הלב שלך קצת נסגר כלפיה... בתור מי שהייתה שם גם (וזה די נפוץ, אם כי מעטים האנשים שירצו להודות בכך), רק אומר כרגע שזה לא בלתי הפיך. אבל נדמה לי שפתיחה מסוימת של הלב כלפיה היא תנאי הכרחי להתקדמות במישור הרגשי, וגורם ממריץ רציני במישור הפיזי, ולכן גם זו אופציה להרהר בה (כלומר, בשלב ראשון לא לעשות כמעט כלום, ולא להחליט כלום, ורק להתמקד בפתיחת הלב).
תשוקה למתוק אצל ילדים
געש, תודה. @}
בעז"ה אחזור. בינתיים מניחה אצלי אצבע על שער הלב שבסמוך לשורש כף היד, כפי שהוכר לי על ידי הסינית.
בעז"ה אחזור. בינתיים מניחה אצלי אצבע על שער הלב שבסמוך לשורש כף היד, כפי שהוכר לי על ידי הסינית.
תשוקה למתוק אצל ילדים
חזרתי.
בצד הפיזי - קיבלת הצעות של שיפור אוכלוסיית החיידקים הטובים ושל הוספת מוצרי חלב.
שתי ההצעות האלה, לענ"ד, אינן מתיישבות זו עם זו. אבל, לא נורא, אני פשוט מתעלמת מהשנייה.
מה האינטואיציה שלך אומרת לגבי זה? איפה מתחשק לך להתמקד?
בעיקרון פשוט לי יותר לעשות מעשים פיזיים מאשר לברר ברורים פנימיים. וכפי שנרמז לי כאן היום בדף אחר מעט חברה חכמה, וכפי שכבר התחלתי לחשוב בעצמי - אני נוטה לשקוע בברורים הפנימיים ולדלות משם תבנות מעטות מדיי ביחס למידת ההשקעה/ השקיעה. שימו לב, שזה מתחבר יפה להמלצה של צילי להמעיט במלל. אפשר לכוון אותה גם כלפיי.
אבל - וזה מתחבר לנקודה החשובה והנכונה שהעלית בסיום דברייך - הרבה פעמים לעשייה הפיזית יש השפעה על התחושות והתבנות הפנימיות.
והיום אחה"צ הצלחנו להתגלגל לעיסויים הדדיים, בזמן שבאורח פלא היינו בבית רק שתינו, והיה לי ברור ששני ההיבטים הוארו בו זמנית.
לא ממשיכה להגיב כרגע גם כדי לא להיגרר ולפתוח נושאים שעדיף להצניע וגם כי כאמור אני מבינה שאני צריכה לדלל קצת את מסת המלל.
תודה רבה!
בצד הפיזי - קיבלת הצעות של שיפור אוכלוסיית החיידקים הטובים ושל הוספת מוצרי חלב.
שתי ההצעות האלה, לענ"ד, אינן מתיישבות זו עם זו. אבל, לא נורא, אני פשוט מתעלמת מהשנייה.
מה האינטואיציה שלך אומרת לגבי זה? איפה מתחשק לך להתמקד?
בעיקרון פשוט לי יותר לעשות מעשים פיזיים מאשר לברר ברורים פנימיים. וכפי שנרמז לי כאן היום בדף אחר מעט חברה חכמה, וכפי שכבר התחלתי לחשוב בעצמי - אני נוטה לשקוע בברורים הפנימיים ולדלות משם תבנות מעטות מדיי ביחס למידת ההשקעה/ השקיעה. שימו לב, שזה מתחבר יפה להמלצה של צילי להמעיט במלל. אפשר לכוון אותה גם כלפיי.
אבל - וזה מתחבר לנקודה החשובה והנכונה שהעלית בסיום דברייך - הרבה פעמים לעשייה הפיזית יש השפעה על התחושות והתבנות הפנימיות.
והיום אחה"צ הצלחנו להתגלגל לעיסויים הדדיים, בזמן שבאורח פלא היינו בבית רק שתינו, והיה לי ברור ששני ההיבטים הוארו בו זמנית.
לא ממשיכה להגיב כרגע גם כדי לא להיגרר ולפתוח נושאים שעדיף להצניע וגם כי כאמור אני מבינה שאני צריכה לדלל קצת את מסת המלל.
תודה רבה!
תשוקה למתוק אצל ילדים
בשבוע שעבר אנסטסיה בילתה יום עם אמא שלי, והן יצאו לשופינג. הודיתי לה' שלוש פעמים - על המשפט שאנסטסיה אמרה לאמא שלי, על כך שאמא שלי בחרה לשתף אותי בו, ועל ששמתי לב למשמעות שלו עבורי: כשהן בחרו חצאית ירוקה, אמרה אנסטסיה לאמא שלי שבטח אומַר על החצאית שהיא מתאימה לה לעיניים. וכשאמא שלי סיפרה לי על כך בטלפון, כשהתקשרה לעדכן שאנסטסיה עלתה על אוטובוס הביתה, חשבתי לעצמי שאיזה יופי להיווכח שלילדה יש בראש דימוי של אמא שלה גם כמישהי שמחמיאה לה, ולא רק כזאת שנוזפת בה למה אכלה את המאפין שמיועד למישהו אחר או שמסרבת לקנות לה נעלי התעמלות חדשות
אבל העניין הוא - ואני לא בטוחה עד כמה נכון לי להרחיב פה - שיותר מדיי פעמים קשה לי למצוא בתוכי יכולת (או סבלנות? או רצון? לא מספיק ברור לי מה חוסם אותי) להפיק את האמירה הטובה הקטנה הזאת, שברור לי שהיא משמעותית ויקרה פי כמה מאיזה דייט שתלוש מהמציאות היומיומית
כן. מכירה. יודעת.
לדעתי זאת נקודה סופר-חשובה. נקודה שבה האמא של הילדה שלך צריכה אוזן קשבת וליטוף אוהד. גם לזה לא צריך להקדיש יום עוד חצי שעה, וגם לא חייבים טיפול או אימון. רק לתת לעצמך במתנה את אותו רגע, כשעוברת בך הסרבנות הפנימית הזאת, הידוק השפתיים הזה, הידיעה הפנימית הזאת שאת לא רוצה להיות שם בשביל הילדה כרגע --- לעצור רגע, לנשום עמוק, ולדעת שזה לא סתם. משהו שם כואב, והוא מבקש הקשבה. מותר לו לכאוב, מותר לו לדבר אלייך, לא צריך לדחוק אותו לאחור בבהלה. תהיי שם רגע בשביל עצמך, ותני לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה @}
אבל העניין הוא - ואני לא בטוחה עד כמה נכון לי להרחיב פה - שיותר מדיי פעמים קשה לי למצוא בתוכי יכולת (או סבלנות? או רצון? לא מספיק ברור לי מה חוסם אותי) להפיק את האמירה הטובה הקטנה הזאת, שברור לי שהיא משמעותית ויקרה פי כמה מאיזה דייט שתלוש מהמציאות היומיומית
כן. מכירה. יודעת.
לדעתי זאת נקודה סופר-חשובה. נקודה שבה האמא של הילדה שלך צריכה אוזן קשבת וליטוף אוהד. גם לזה לא צריך להקדיש יום עוד חצי שעה, וגם לא חייבים טיפול או אימון. רק לתת לעצמך במתנה את אותו רגע, כשעוברת בך הסרבנות הפנימית הזאת, הידוק השפתיים הזה, הידיעה הפנימית הזאת שאת לא רוצה להיות שם בשביל הילדה כרגע --- לעצור רגע, לנשום עמוק, ולדעת שזה לא סתם. משהו שם כואב, והוא מבקש הקשבה. מותר לו לכאוב, מותר לו לדבר אלייך, לא צריך לדחוק אותו לאחור בבהלה. תהיי שם רגע בשביל עצמך, ותני לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה @}
תשוקה למתוק אצל ילדים
אני נוטה לשקוע בברורים הפנימיים ולדלות משם תבנות מעטות מדיי ביחס למידת ההשקעה/ השקיעה.
רק לומר, שאת לא נקראת לי ככה (גם מחוץ לדף הזה), אלא יותר כמי שאולי שוקעת בבירורים לגבי מידע ושיקולים שנוגעים לשאלה מהי העשייה הפיזית הרצויה.
הכוונה שלי בבירור פנימי היא יותר להיבטים, שנקרא להם לשם הקיצור - פסיכולוגיים.
לא כותבת יותר כדי לא למשוך לעוד מלל (-:
בהצלחה רבה!
רק לומר, שאת לא נקראת לי ככה (גם מחוץ לדף הזה), אלא יותר כמי שאולי שוקעת בבירורים לגבי מידע ושיקולים שנוגעים לשאלה מהי העשייה הפיזית הרצויה.
הכוונה שלי בבירור פנימי היא יותר להיבטים, שנקרא להם לשם הקיצור - פסיכולוגיים.
לא כותבת יותר כדי לא למשוך לעוד מלל (-:
בהצלחה רבה!
תשוקה למתוק אצל ילדים
פשוט לי יותר לעשות מעשים פיזיים מאשר לברר ברורים פנימיים
מצוין שאת יודעת את זה על עצמך! נהדר. אם כך, הנה הצעתי לאיך להתקדם בפועל ולצאת מהסבך של הניסיון לקבל החלטות.
קודם כל, להחליט שאת מקבלת רק החלטה אחת ולא החלטות ברבים. אחת, ודבקה בה למשך זמן שנראה לך מתאים וסביר.
ואיזו החלטה לקבל? זה קל!
קחי את כל מה שהציעו לך ואיכשהו נראה לך סביר ותעשי ממנו רשימה מהקל אל הקשה. אחר כך קחי את אותם הדברים בדיוק ועשי מהם רשימה מה"הכי מתחבר לי בבטן" עד ל"הכי לא מתחבר לי בבטן".
הדבר האחד שמופיע גבוה בשתי הרשימות - איתו תתחילי. וזהו. רק אחד, קל, שנראה לך בבטן האימהית שלך שיש לו סיכוי להניב תוצאה, גם אם קטנה.
את כל השאר שימי ב"המתן".
ולצד זה - שחררי לגמרי את הציפייה לתוצאות גדולות ומרהיבות כי לא תהיינה כאלה. שחררי את הילדה מהצורך שלך שהיא תשתנה כי זה לא יקרה כרגע במידה ובאיכות שאת רוצה. ושחררי את עצמך מלנסות להניע שינוי גדול אקטיבי.
ממחקריי לאורך השנים על הדרך שבה דברים משתנים הבנתי מזמן שדברים משתנים בעצמם, כי הנסיבות משתנות וכי הזמן עובר. הנקודה הזו עובדת לטובתך וחשוב לזכור אותה. שגם אם לא תעשי כלום (כלומר... לא תדברי אליה אוכל ולא תכתבי אליה אוכל ולא תשאלי אותה אוכל) דברים ישתנו כי החיים הם נהר וכי הזמן עובר. זאת אומרת שאם תעשי פחות, שזו משאת נפשך המוצדקת ביותר, עדיין יכול להיות בסיכוי גבוה שדברים ישתנו. הנוסף, דברים לפעמים משתנים בתגובה למאמץ אקטיבי. לך יש מעט מאוד זמן ואנרגיה למאמץ אקטיבי ולכן אני מעודדת אותך להשקיע בזה כמה שפחות ובצורה מדויקת (=קלה ואינטואיטיבית לך).
והערת אגב אחרונה - השיחה שפתחתי על אקטינג אאוט לא צריכה להירשם אצלך תחת "צריך לעשות". מעבר לכך שזה לא נראה לך וזו סיבה מספיק טובה לא לדעת בזה כרגע, זה שילד מתנהג החוצה את הרגשות שלו לא בהכרח אומר שכאמא את צריכה לפעול. זה פשוט אומר שיש אולי ביניכן ערוץ לא מדובר וככה הילדה מדברת אותו.
אני יכולה לומר לך מניסיון שלו בחרתי להקשיב לעומק לכל דבר שהילדים שלי מדברים או "מדברים" לא היה לי זמן לכלום.
אני המון פעמים בוחרת בחירה מודעת לתת להם להתמודד עם דברים בדרכם ולא להתערבב בזה. כאשר עולה מצוקה אני נוכחת במצוקה (שזה משהו שכרגע קשה לך, מותר לך לגמרי!) אבל הפואנטה היא שלא כל דבר שאנחנו מזהות כאמהות מחייב מצדנו תגובה. אפשר גם לראות דברים, להבין שאין לנו כרגע משאבים להתערבב שם, ולבחור לא להתערבב. ורק את תדעי מתי נכון לנהוג ככה ומתי לא. מתי משהו מחייב שתצאי מהשבלול שלך וכן תתערבבי ומתי אפשר להניח. אני שמה כאן את האפשרות שזה בסדר לראות, ולהניח.
גם אני אשחרר פה ובינתיים אשלח לך חיבוק חם ואוהב. אני אוהבת אותך ואני אוהבת מאוד מאוד את ילדייך. מאחר שפגשתי אותם כמה וכמה פעמים, גם אם מזמן, אני משקפת לך שלפי מבחן התוצאה את אמא נפלאה ואתם הורים נהדרים. ילדים כאלה לא נוצרים יש מאין והם ממש זהב. חכמים וחריפים, חברותיים, מצחיקים, סקרנים ונעימים ומאוד לא "מאולפים" (זו מחמאה!!!). אלה יצירי כפייך, לגמרי!
מצוין שאת יודעת את זה על עצמך! נהדר. אם כך, הנה הצעתי לאיך להתקדם בפועל ולצאת מהסבך של הניסיון לקבל החלטות.
קודם כל, להחליט שאת מקבלת רק החלטה אחת ולא החלטות ברבים. אחת, ודבקה בה למשך זמן שנראה לך מתאים וסביר.
ואיזו החלטה לקבל? זה קל!
קחי את כל מה שהציעו לך ואיכשהו נראה לך סביר ותעשי ממנו רשימה מהקל אל הקשה. אחר כך קחי את אותם הדברים בדיוק ועשי מהם רשימה מה"הכי מתחבר לי בבטן" עד ל"הכי לא מתחבר לי בבטן".
הדבר האחד שמופיע גבוה בשתי הרשימות - איתו תתחילי. וזהו. רק אחד, קל, שנראה לך בבטן האימהית שלך שיש לו סיכוי להניב תוצאה, גם אם קטנה.
את כל השאר שימי ב"המתן".
ולצד זה - שחררי לגמרי את הציפייה לתוצאות גדולות ומרהיבות כי לא תהיינה כאלה. שחררי את הילדה מהצורך שלך שהיא תשתנה כי זה לא יקרה כרגע במידה ובאיכות שאת רוצה. ושחררי את עצמך מלנסות להניע שינוי גדול אקטיבי.
ממחקריי לאורך השנים על הדרך שבה דברים משתנים הבנתי מזמן שדברים משתנים בעצמם, כי הנסיבות משתנות וכי הזמן עובר. הנקודה הזו עובדת לטובתך וחשוב לזכור אותה. שגם אם לא תעשי כלום (כלומר... לא תדברי אליה אוכל ולא תכתבי אליה אוכל ולא תשאלי אותה אוכל) דברים ישתנו כי החיים הם נהר וכי הזמן עובר. זאת אומרת שאם תעשי פחות, שזו משאת נפשך המוצדקת ביותר, עדיין יכול להיות בסיכוי גבוה שדברים ישתנו. הנוסף, דברים לפעמים משתנים בתגובה למאמץ אקטיבי. לך יש מעט מאוד זמן ואנרגיה למאמץ אקטיבי ולכן אני מעודדת אותך להשקיע בזה כמה שפחות ובצורה מדויקת (=קלה ואינטואיטיבית לך).
והערת אגב אחרונה - השיחה שפתחתי על אקטינג אאוט לא צריכה להירשם אצלך תחת "צריך לעשות". מעבר לכך שזה לא נראה לך וזו סיבה מספיק טובה לא לדעת בזה כרגע, זה שילד מתנהג החוצה את הרגשות שלו לא בהכרח אומר שכאמא את צריכה לפעול. זה פשוט אומר שיש אולי ביניכן ערוץ לא מדובר וככה הילדה מדברת אותו.
אני יכולה לומר לך מניסיון שלו בחרתי להקשיב לעומק לכל דבר שהילדים שלי מדברים או "מדברים" לא היה לי זמן לכלום.
אני המון פעמים בוחרת בחירה מודעת לתת להם להתמודד עם דברים בדרכם ולא להתערבב בזה. כאשר עולה מצוקה אני נוכחת במצוקה (שזה משהו שכרגע קשה לך, מותר לך לגמרי!) אבל הפואנטה היא שלא כל דבר שאנחנו מזהות כאמהות מחייב מצדנו תגובה. אפשר גם לראות דברים, להבין שאין לנו כרגע משאבים להתערבב שם, ולבחור לא להתערבב. ורק את תדעי מתי נכון לנהוג ככה ומתי לא. מתי משהו מחייב שתצאי מהשבלול שלך וכן תתערבבי ומתי אפשר להניח. אני שמה כאן את האפשרות שזה בסדר לראות, ולהניח.
גם אני אשחרר פה ובינתיים אשלח לך חיבוק חם ואוהב. אני אוהבת אותך ואני אוהבת מאוד מאוד את ילדייך. מאחר שפגשתי אותם כמה וכמה פעמים, גם אם מזמן, אני משקפת לך שלפי מבחן התוצאה את אמא נפלאה ואתם הורים נהדרים. ילדים כאלה לא נוצרים יש מאין והם ממש זהב. חכמים וחריפים, חברותיים, מצחיקים, סקרנים ונעימים ומאוד לא "מאולפים" (זו מחמאה!!!). אלה יצירי כפייך, לגמרי!
תשוקה למתוק אצל ילדים
דפנה, תודה רבה!
(בעיקר על
משהו שם כואב, והוא מבקש הקשבה. )
אם כי מרגישה שהדרך הזאת אולי מקדמת אותי לאטטט-לאטטטט, אבל גם אם כן - זה לאט מדיי עבור הנוגעים בדבר. ממשיכה להתפלל...
געש, תודה רבה!
(בעיקר על
רק לומר, שאת לא נקראת לי ככה (גם מחוץ לדף הזה) )
אני כן מרגישה שאני עסוקה המון בהתפלספויות פנימיות, ובדרך כלל בגלל זה תקועה בערך באותו שלב גם בתחומים שבחרתי להניע, כמו הגברת שיתוף הילדים באחזקת הבית. ב"ה לא לגמרי תקועה באותו שלב בכל תחום...
צילי, תודה רבה!
(בעיקר על
ומאוד לא "מאולפים"
זאת אכן מחמאה גם בעיניי. זוכרת בעיקר את הפעם שנפרטיטי שאלה אותך בישירות מופגנת על הסיבה לבחירת השם של בתך. D-:)
פשוט לי יותר לעשות מעשים פיזיים מאשר לברר ברורים פנימיים
בעצם נכון יותר לומר שכשאני נכנסת לברור פנימי, אני נשאבת להגיגים שפעמים רבות לא מניבים מסקנה, או לפחות לא כזאת שאני מצליחה ליישם.
עדיין לא הגעתי ללקט את כל ההצעות מכאן ולבדוק מה אני ממקמת בראש הרשימה, אבל כן התחלתי לייסד לי איזו מדיניות שאולי אפילו אתמיד בה.
בעלי המסכן לא הבין מה נחת עליו, כשבאחד הבקרים השבוע הילדה החליטה לקחת לה לחם כוסמין לארוחת 10 ולחם כוסמין לארוחת הצהריים בביה"ס, והוא העיר לה על כמות הלחם, כי לא יצא לי לשוחח אתו על כל הגיגיי ושינויי המדיניות שלי, ואני אמרתי במופגן שתיקח כמה שהיא רוצה.
שחררי את הילדה מהצורך שלך שהיא תשתנה
כל התכתובת הארוכה הזאת התחילה בשל תחושה שלי שאני מגדלת ילדה במצוקה: גם רעבה וגם מרגישה שהבית לא מנסה להתאים את המצאי לצרכיה.
כמובן שהיה הפשוט ביותר, לו הייתה מתעוררת בבוקר ומבקשת לקחת שייק ירוק לארוחת 10 והודו וברוקולי לארוחת הצהריים, אבל אני מקווה שהפנמתי שזה לא הולך לקרות מחר וכנראה שגם לא בשנים הקרובות (והרחוקות?). (שוב: נקודה לברור פנימי
לא נכנסת לבור הזה.)
מה שכן ניסיתי לעשות הוא להבין מה לשנות בהתנהלות כדי לשפר את המצב לתחושתה, כשברקע אני ממשיכה לצעוד לפי קווים מנחים של תזונה סבירה לפחות. ועל זה הוספתי לאחר הדיון כאן את חידוד התבנה שתזונה קלוקלת, כפי שהיא הייתה רוצה למלא בה את ימיה, ממשיכה מין לופ של ביצה ותרנגולת.
ממחקריי לאורך השנים על הדרך שבה דברים משתנים הבנתי מזמן שדברים משתנים בעצמם, כי הנסיבות משתנות וכי הזמן עובר.
על זה אני רוצה להגיב מזווית אחרת של היותי "אשת טיפול": לקח לי זמן לפענח ביני לביני את המחשבה הזאת שאת מנסחת בכזאת בהירות, אבל אני באמת מרגישה שרוב השינויים ההתפתחותיים בילדים בעלי "צרכים מיוחדים" מתרחשים הודות להבשלה. והמחשבה הזאת מבלבלת אותי מאוד, כי אני עומדת מול גילדה שברורה לה תרומתה המשמעותית. אז אולי זאת רק אני שלא יודעת איך לעבוד כמו שצריך?
בכל אופן, איך נראה היומיום התזונתי עכשיו?
אני מנסה להפחית דיונים סביב אוכל ונוטה לאשר מה שהיא רוצה, אם אני בכלל נשאלת (להכין לעצמה פופקורן, להכין לעצמה נודלס - מאיזו חבילה ששוכבת בארון כבר הרבה זמן, לקחת כמה לחם כוסמין שרוצה כל עוד יש). ועוד אני מנסה שיהיה בבית לפחות חלק מהזמן מגוון מאכלים מזינים יותר, שאולי היא תרצה לאכול.
נראה לי שבסך הכול יש הפחתה ניכרת של אמירות "אני רעבה" וניסיונות היענות להן שנדחים עד תסכול הדדי. אבל עדיין יש קטעים שהיא "לא מוצאת" מה לאכול ולוקחת משהו שמיועד לזמן ספציפי (לחמניות לשבת מהפריזר), שזה מפריע לי, או קונה לעצמה חטיף צ'יפס, שזה - נגיד - לא מפריע לי.
וחוץ מזה, קבעתי תור להמשך טיפול אצל המטפלת ברפואה הסינית, וארצה לשמוע ממנה על יעדי הטיפול.
(בעיקר על
משהו שם כואב, והוא מבקש הקשבה. )
אם כי מרגישה שהדרך הזאת אולי מקדמת אותי לאטטט-לאטטטט, אבל גם אם כן - זה לאט מדיי עבור הנוגעים בדבר. ממשיכה להתפלל...
געש, תודה רבה!
(בעיקר על
רק לומר, שאת לא נקראת לי ככה (גם מחוץ לדף הזה) )
אני כן מרגישה שאני עסוקה המון בהתפלספויות פנימיות, ובדרך כלל בגלל זה תקועה בערך באותו שלב גם בתחומים שבחרתי להניע, כמו הגברת שיתוף הילדים באחזקת הבית. ב"ה לא לגמרי תקועה באותו שלב בכל תחום...
צילי, תודה רבה!
(בעיקר על
ומאוד לא "מאולפים"
זאת אכן מחמאה גם בעיניי. זוכרת בעיקר את הפעם שנפרטיטי שאלה אותך בישירות מופגנת על הסיבה לבחירת השם של בתך. D-:)
פשוט לי יותר לעשות מעשים פיזיים מאשר לברר ברורים פנימיים
בעצם נכון יותר לומר שכשאני נכנסת לברור פנימי, אני נשאבת להגיגים שפעמים רבות לא מניבים מסקנה, או לפחות לא כזאת שאני מצליחה ליישם.
עדיין לא הגעתי ללקט את כל ההצעות מכאן ולבדוק מה אני ממקמת בראש הרשימה, אבל כן התחלתי לייסד לי איזו מדיניות שאולי אפילו אתמיד בה.
בעלי המסכן לא הבין מה נחת עליו, כשבאחד הבקרים השבוע הילדה החליטה לקחת לה לחם כוסמין לארוחת 10 ולחם כוסמין לארוחת הצהריים בביה"ס, והוא העיר לה על כמות הלחם, כי לא יצא לי לשוחח אתו על כל הגיגיי ושינויי המדיניות שלי, ואני אמרתי במופגן שתיקח כמה שהיא רוצה.
שחררי את הילדה מהצורך שלך שהיא תשתנה
כל התכתובת הארוכה הזאת התחילה בשל תחושה שלי שאני מגדלת ילדה במצוקה: גם רעבה וגם מרגישה שהבית לא מנסה להתאים את המצאי לצרכיה.
כמובן שהיה הפשוט ביותר, לו הייתה מתעוררת בבוקר ומבקשת לקחת שייק ירוק לארוחת 10 והודו וברוקולי לארוחת הצהריים, אבל אני מקווה שהפנמתי שזה לא הולך לקרות מחר וכנראה שגם לא בשנים הקרובות (והרחוקות?). (שוב: נקודה לברור פנימי
לא נכנסת לבור הזה.)מה שכן ניסיתי לעשות הוא להבין מה לשנות בהתנהלות כדי לשפר את המצב לתחושתה, כשברקע אני ממשיכה לצעוד לפי קווים מנחים של תזונה סבירה לפחות. ועל זה הוספתי לאחר הדיון כאן את חידוד התבנה שתזונה קלוקלת, כפי שהיא הייתה רוצה למלא בה את ימיה, ממשיכה מין לופ של ביצה ותרנגולת.
ממחקריי לאורך השנים על הדרך שבה דברים משתנים הבנתי מזמן שדברים משתנים בעצמם, כי הנסיבות משתנות וכי הזמן עובר.
על זה אני רוצה להגיב מזווית אחרת של היותי "אשת טיפול": לקח לי זמן לפענח ביני לביני את המחשבה הזאת שאת מנסחת בכזאת בהירות, אבל אני באמת מרגישה שרוב השינויים ההתפתחותיים בילדים בעלי "צרכים מיוחדים" מתרחשים הודות להבשלה. והמחשבה הזאת מבלבלת אותי מאוד, כי אני עומדת מול גילדה שברורה לה תרומתה המשמעותית. אז אולי זאת רק אני שלא יודעת איך לעבוד כמו שצריך?
בכל אופן, איך נראה היומיום התזונתי עכשיו?
אני מנסה להפחית דיונים סביב אוכל ונוטה לאשר מה שהיא רוצה, אם אני בכלל נשאלת (להכין לעצמה פופקורן, להכין לעצמה נודלס - מאיזו חבילה ששוכבת בארון כבר הרבה זמן, לקחת כמה לחם כוסמין שרוצה כל עוד יש). ועוד אני מנסה שיהיה בבית לפחות חלק מהזמן מגוון מאכלים מזינים יותר, שאולי היא תרצה לאכול.
נראה לי שבסך הכול יש הפחתה ניכרת של אמירות "אני רעבה" וניסיונות היענות להן שנדחים עד תסכול הדדי. אבל עדיין יש קטעים שהיא "לא מוצאת" מה לאכול ולוקחת משהו שמיועד לזמן ספציפי (לחמניות לשבת מהפריזר), שזה מפריע לי, או קונה לעצמה חטיף צ'יפס, שזה - נגיד - לא מפריע לי.
וחוץ מזה, קבעתי תור להמשך טיפול אצל המטפלת ברפואה הסינית, וארצה לשמוע ממנה על יעדי הטיפול.
תשוקה למתוק אצל ילדים
כל התכתובת הארוכה הזאת התחילה בשל תחושה שלי שאני מגדלת ילדה במצוקה: גם רעבה וגם מרגישה שהבית לא מנסה להתאים את המצאי לצרכיה.
היא כנראה אכן במצוקה. אבל כמו אצל רובנו, המצוקה שלה נגרמת מההבלבול שלה בין צרכים ורצונות. הבית לא רק מנסה, אלא גם מצליח, להתאים את המצאי לצרכים שלה. הרצונות שלה זה כבר סיפור אחר...
מצוקה שנגרמת מרצונות לא מסופקים היא מאוד שניונית (לדעתי, יש מי שחולקים על כך בכל תוקף) יחסית למצוקת צרכים. והצרכים שלה שאולי לא מסופקים, ושעל טיבם קשה לעמוד כרגע ואולי גם לא צריך, לא קשורים בכלל לאוכל כמו שהיא מבינה אוכל.
רוב השינויים ההתפתחותיים בילדים בעלי "צרכים מיוחדים" מתרחשים הודות להבשלה
לא רק בילדים בעלי צרכים מיוחדים. בכולנו. בכולנו מבשילים דברים בקצב שונה והמון פעמים דחיפה חזקה לשינוי מבחוץ, לשינוי אקטיבי, ממש מחרבת את הקצב הטבעי הזה וגורמת לתחושה של כישלון ותסכול שאין בהם שום תועלת, רק נזק.
המון דברים שאנחנו מתעסקים בהם ודוחקים אותם שווה פשוט להניח, לשחרר, לאוורר.
אני עומדת מול גילדה שברורה לה תרומתה המשמעותית.
הגילדה הזו הגיחה לאוויר העולם רק כאשר התחלנו למדוד ילדים באובססיביות ולנסות להתאים אותם לתוך קופסאות ומסגרות שלא רלבנטיות להם. התרומה המשמעותית של הגילדה שאת מתייחסת אליה היא ביכולת שלה לדחוס ילדים בזמן נתון (שנת הלימודים?) לתוך הקופסאות האלה. לו נפטרנו מהקופסאות לא היה לנו צורך בגילדה. כל עוד הקופסאות קיימות ואנחנו יוצקים בהן תוכן של חשיבות אנחנו נזקקים לגילדה. ואני בטוחה לגמרי שבתוך הקווים המנחים של הגילדה את עושה עבודתך נאמנה. אבל כמו כל בעלת מקצוע תמיד שווה להבחין גם בכלוב שבתוכו אנחנו פועלות, לראות את המגבלות שלו ואת האופן המיוחד שבו הסורגים שלו עוצבו.
נראה לי שבסך הכול יש הפחתה ניכרת של אמירות "אני רעבה" וניסיונות היענות להן שנדחים עד תסכול הדדי
מופלא ביותר! שחררת קצת, ותראי מה קיבלת בתמורה???
מה עוד תוכלי לשחרר ולקצור פירות?
היא כנראה אכן במצוקה. אבל כמו אצל רובנו, המצוקה שלה נגרמת מההבלבול שלה בין צרכים ורצונות. הבית לא רק מנסה, אלא גם מצליח, להתאים את המצאי לצרכים שלה. הרצונות שלה זה כבר סיפור אחר...
מצוקה שנגרמת מרצונות לא מסופקים היא מאוד שניונית (לדעתי, יש מי שחולקים על כך בכל תוקף) יחסית למצוקת צרכים. והצרכים שלה שאולי לא מסופקים, ושעל טיבם קשה לעמוד כרגע ואולי גם לא צריך, לא קשורים בכלל לאוכל כמו שהיא מבינה אוכל.
רוב השינויים ההתפתחותיים בילדים בעלי "צרכים מיוחדים" מתרחשים הודות להבשלה
לא רק בילדים בעלי צרכים מיוחדים. בכולנו. בכולנו מבשילים דברים בקצב שונה והמון פעמים דחיפה חזקה לשינוי מבחוץ, לשינוי אקטיבי, ממש מחרבת את הקצב הטבעי הזה וגורמת לתחושה של כישלון ותסכול שאין בהם שום תועלת, רק נזק.
המון דברים שאנחנו מתעסקים בהם ודוחקים אותם שווה פשוט להניח, לשחרר, לאוורר.
אני עומדת מול גילדה שברורה לה תרומתה המשמעותית.
הגילדה הזו הגיחה לאוויר העולם רק כאשר התחלנו למדוד ילדים באובססיביות ולנסות להתאים אותם לתוך קופסאות ומסגרות שלא רלבנטיות להם. התרומה המשמעותית של הגילדה שאת מתייחסת אליה היא ביכולת שלה לדחוס ילדים בזמן נתון (שנת הלימודים?) לתוך הקופסאות האלה. לו נפטרנו מהקופסאות לא היה לנו צורך בגילדה. כל עוד הקופסאות קיימות ואנחנו יוצקים בהן תוכן של חשיבות אנחנו נזקקים לגילדה. ואני בטוחה לגמרי שבתוך הקווים המנחים של הגילדה את עושה עבודתך נאמנה. אבל כמו כל בעלת מקצוע תמיד שווה להבחין גם בכלוב שבתוכו אנחנו פועלות, לראות את המגבלות שלו ואת האופן המיוחד שבו הסורגים שלו עוצבו.
נראה לי שבסך הכול יש הפחתה ניכרת של אמירות "אני רעבה" וניסיונות היענות להן שנדחים עד תסכול הדדי
מופלא ביותר! שחררת קצת, ותראי מה קיבלת בתמורה???
מה עוד תוכלי לשחרר ולקצור פירות?
תשוקה למתוק אצל ילדים
מה עוד תוכלי לשחרר ולקצור פירות?
ימים יגידו.
ימים יגידו.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
תשוקה למתוק אצל ילדים
_שיפור אוכלוסיית החיידקים הטובים ושל הוספת מוצרי חלב.
שתי ההצעות האלה, לענ"ד, אינן מתיישבות זו עם זו._
אם את מכינה לבנה בבית, נראה לי שהן כן מתיישבות.
(תולה יוגורט בחיתול בד מעל לקערה, שוכחת ממנו שלושה ימים, והלבנה מוכן. עם אוכלוסיה חיידקית מפותחת)
אבל מה אני מבינה בתזונה
שתי ההצעות האלה, לענ"ד, אינן מתיישבות זו עם זו._
אם את מכינה לבנה בבית, נראה לי שהן כן מתיישבות.
(תולה יוגורט בחיתול בד מעל לקערה, שוכחת ממנו שלושה ימים, והלבנה מוכן. עם אוכלוסיה חיידקית מפותחת)
אבל מה אני מבינה בתזונה