תקפות עקרון הרצף

אותו כנ"ל בדיוק, למזלי היינו במעקב מגיל מוקדם יחסית כי בני נולד פג ועל כן תיקנו אותי והנחו אותי להשכיב כל פעם לכיוון אחר במנשא.

אינסטינקטים מוחרשים ע"י התרבות.
זו בדיוק הטענה של לידלוף ואני מסכים איתה.

אינסטינקטים מוחרשים ע"י הביולוגיה
ניתוח קיסרי אינו ביולוגיה. אולי יש דוגמאות אחרות למה שאתה מתכוון, אבל עד כמה שאני מבין את זה: אינסטינקטים = ביולוגיה.

אינסטינקטים אינם בהכרח דברים שהיית רוצה לנהוג לאורם.
למה לא? כנראה בגלל התרבות. מה שאתה קורא אלימות, ושכיבה עם בנות זוג מזדמנות, יכול להיות שמתפרש אצלך כמשהו שלילי בגלל התרבות, אבל למעשה הוא משהו נייטרלי. ויותר מזה - בספר היא טוענת שחלק ניכר מהתופעות השליליות בעולם המערבי הן תוצאה של התהליך שעבר על העולם המערבי. למשל האלימות הפושה בעולמנו - היא תוצאה ולא סיבה. תוצאה של מה? של כל מה שקורה "לא נכון" בעולמנו, בין השאר בגלל שלא מקשיבים לאינסטינקטים.
אז אולי הטענה הזה קצת מוגזמת, אבל אני חושב שיש בה הרבה מן האמת.

בכל מקרה, אני מסכים איתך שבזמננו קשה להקשיב לאינסטינקטים האמיתיים, המקוריים, הביולוגיים. אבל זו רק סיבה שצריך לתת לכך יותר תשומת לב, ואם נתמיד בתהליך (וזה בטח לא עניין של דור אחד בלבד) אז אולי נוכל להגיע לשם בחזרה.

בביולוגיה אני מתכוון לצד היותר פיזיולוגי של הקיום האנושי. כלומר בסופו של דבר האינסטינקטים הם שיקוף של תופעה ביולוגית שיש לה טריגר כלשהוא.
מה שאתה קורא אלימות, ... יכול להיות שמתפרש אצלך כמשהו שלילי בגלל התרבות
קודם כל זה מתפרש אצלי כשלילי, כי אני לא אוהב לקבל מכות.
בין אינסטינקטים ומוסר יש באמת ניגוד. למרות זאת נראה לי ששווה להשאיר את מושג המוסר על כנו.
היא טוענת שחלק ניכר מהתופעות השליליות בעולם המערבי הן תוצאה של התהליך שעבר על העולם המערבי
טוענת,(אם זה מה שהיא טוענת, סוג של רומנטיזציית פרא אציל).
אני חושב אחרת.
אני אצטרף לאיתי שרון בהמלצתו:
אני ממליץ שוב על "רובים חיידקים ופלדה" שמאיר חלק מהדברים שדניאל קווין כותב עליהם מזווית קצת שונה מ סדרת ישמעאל
וגם על "מוצא המידות הטובות" של מאט רידלי שמתמקד בשאלה הזאת - מידות טובות מאיפה הן נובעות.
(המאט רידלי הוא סופר קריא)
בברכת קיום לא אלים לכולנו.

ולעניין הגורילות...להן יש פרווה שאפשר להיאחז ולנו לא.....
כן ולא. כי העובדה היא שגורי הגורילה אינם מסוגלים להיאחז בעצמם בפרוות האם, והאם הגורילה נושאת את הגורים שלה "על הידיים" בחודשים הראשונים, עד שהם מתחזקים. ההבדל בינה לבין נקבת האדם, במובן זה, הוא שהגורילה יותר מנוטרלת כי היא איננה משתמשת במנשא P-: .

בשמת, לאן נעלמת בזמן האחרון? את חסרה כאן

זהבית, היה לי חשוב שהפיזיו' תדע שאני נושאת את התינוק במנשא, כי אולי באמת זה מפריע לזחילה שלו. ואם היא הייתה אומרת שזאת אכן הסיבה - אין בעיה. אבל היא בכלל לא התייחסה. היא אפילו אמרה שזה לא משנה. ואז היא אמרה, עקרון הרצף...
אותי זה מאוד הצחיק, אבל זה לא בסדר שהיא אמרה את זה כאשת מקצוע. יש לבני אדם נטייה לתפוס כאמת מוחלטת כל מה שאומר איש מקצוע, גם לא במקצוע שלו. חברה נסעה פעם באוטובוס והיה שם ויכוח. דני רופ (מגיש מזג האוויר למי שאין לו טלוויזיה) היה בין הנוסעים, ומיד פנו אליו ושאלו מה דעתו

והויכוח לא היה בנושא מזג האוויר

אז לי זה לא שינה את הדעה, להיפך - אמירות כאלה רק מחזקות אצלי את הרצון לעשות דווקא. אבל על מישהו אחר שפחות מגובש בדעתו, דבריה עלולים היו להשפיע לרעה.

<שמעתי שאותה אישה היום הרבה יותר מתונה בדעותיה מאשר בעבר. דמיינו לעצמכם...>

לאן נעלמת בזמן האחרון?
קוראת.
לפעמים יש דברים שבאמת אני לא יודעת מאיפה להתחיל להגיב אליהם.
הפיזיותרפיסטית - מקרה כזה שאין לי מלים מאיפה להתחיל לפתוח עליה פה. לא מקצועית, לא יודעת על מה היא מדברת, מרשה לעצמה להגיד דברים שבהקשר של המקצוע שלה הם חסרי אחריות ושרלטנים. היא לא מבינה לא בבני אדם, לא בתינוקות ולא בגורילות. אני מקווה שבפיזיותרפיה היא מבינה.
ודרך אגב, נדמה לי שבתור פיזיותרפיסטית היא אמורה להבין גם באורתופדיה, לא? אז היא כן צריכה להתעניין אצלך איזה מנשאים יש לך ובאיזה תנוחות את נושאת אותו במנשא, ובאיזה תנוחות את נושאת אותו לא במנשא, כי כן יש לזה משמעות (אורתופדית).

lauren]הנה lindsey porter[/po].html מאמר מעניין וקצר על החשיבות של צמידות התינוק לאם ושל יחסים קרובים וקשובים בין התינוק לאם (attachment בעברית: התקשרות).

יש לי שאלה, וחשוב לי להבהיר מראש שהיא לא קנטרנית, אלא לגמרי סקרנית ורצינית.

ועוד הבהרה - קראתי את "עקרון הרצף", נהניתי ממנו ושאבתי ממנו הרבה, ואין לי כח לאנשים שאומרים "אבל בכלל אין לה ילדים".

אבל

ראיתי שאת מתייחסת ל"עקרון הרצף" כאל בסיס מחקרי (אנתרופולוגי, אני משערת), שניתן להסתמך על העובדות המתוארות בו כדי לפתח היפותזות בכל מיני נושאים. ראיתי שאת עושה את זה לא רק בשיחות "באופן", אלא גם בעולם האקדמי. זה הפתיע אותי, כי כבר כשקראתי את הספר הפריע לי שלידלוף (כפי שהיא מתארת את עצמה) היתה צעירה חסרת השכלה כשהגיעה אל היקואנה, ובעצם אין לה שום הכשרה מדעית (אנתרופולוגית או אחרת) שמאפשרת לי לייחס לה אמות מידה מחקריות מינימליות. יתרה מזו, חלק מהדברים שהיא כותבת עליהם נשמעים קצת מופרכים (אנשי הכפר פנו אליה, כך נראה, עם כל בעיה רפואית, והיא אכן טיפלה בהם - על סמך איזה ידע שלה?).

אז אוקיי, זה ספר נפלא כבסיס להעלאת רעיונות ושאיבת השראה, אבל למה את מסכימה לראות בו בסיס מדעי/מחקרי לעבודה אקדמית? איך הוא יכול לעמוד בשורה אחת עם מרדית סמול, ג'ון בולבי או עדה למפרט?

(ושוב, למען הסר ספק, לא שהוא "פחות" או משהו, אבל יש הבדל בין מחקר מדעי, גם במירעו, לבין הגיגים, נבונים ככל שיהיו)

ראיתי שאת מתייחסת ל"עקרון הרצף" כאל בסיס מחקרי (אנתרופולוגי, אני משערת)
מה פתאום, לא אנתרופולוגי. ולא מחקרי. אני מתייחסת אליו כאל חיבור של מישהי שהעלתה היפותיזות מסוימות. ממש לא מדעי בשום צורה.
למה את חושבת שאני מתייחסת אליו כאל "בסיס מחקרי"?

איך הוא יכול לעמוד בשורה אחת עם מרדית סמול, ג'ון בולבי או עדה למפרט?
מי אמר שהוא "עומד בשורה אחת"?
וגם, מי אמר שכל הספרים שאני שולחת לקרוא "עומדים בשורה אחת" (תהיה אשר תהיה), או בעלי ערך שווה, או דומים, או מאירים נקודה אחת, או שייכים לדיסציפלינה אחת, או משהו?
זה שאני שולחת לקרוא משהו, לא אומר שהוא אורים ותומים, או שהוא מחקר מדעי, או כלום.
זה רק אומר שאני רוצה להתייחס אליו.
לפעמים אנחנו מתייחסים למשהו גם כדי לבקר אותו, או למרות שיש לנו ביקורת עליו, או כל מיני.
לרוב אני מעוניינת שהסטודנטים יעשו השוואה, וממנה יגיעו למסקנות.

עוד שני דברים:
אחד, יש קשר הדוק בין לידלוף לבולבי: היא העתיקה ממנו... (מהכרך הראשון של attachment and loss).
שתיים, אין שום קשר בין העובדה שלידלוף כתבה ספר לא מדעי, לא מחקרי ולא מקצועי בעליל לבין השאלה, אם מה שהיא כותבת נכון או לא נכון לגבי המין האנושי. האם לדעתך "מדעי"

"נכון" או "מאושש", ו"לא מדעי"

"בהכרח מוטעה"?

סליחה שאני נדחפת, באתי לומר לך משהו, בשמת, ואני אכתוב אותו בהודעה הבאה, אבל אני רוצה להתייחס להודעת, עוברת אורח ולומר, שהגדולה של הספר היא באי-מדעיותו, ולשם הוא מכוון-
בדיוק למקום שאנחנו חוזרים ל ידע על פני ה מדע ידע עמוק, פנימי, אינסטנקטיוי.
בדיוק מחבר למקום בתרבותינו שיוצא מההנחות שמישהו אחר- רופא, מורה- יודע יותר טוב בשבילך מה נכון (זה בולט במיוחד בקשר שלנו עם רופאים, ההנחה שהם יודעים הכל ועלינו להקשיב להם ולא לגופנו) עד כדי כך ש"מומחים" מתערבים בגידול ילדים בעוד שהאם נושאת עימה את כל הידע הדרוש.
אם נקרא את לידלוף כפסיכולוגית- תואר שאולי היה עליה לנפנף בו כדי שמישהו בתרבות תלותית כשלנו יתייחס אליה- נישאר במקום הלא יודע, התלותי, הנשען על מומחים. אחד הדברים החשובים שהיא אומרת, הוא להפסיק לקרוא ספרי הדרכה להורים, בידיעה שיש כאן סתירה פנימית.
ואם לא הובנתי עד כה,
האם לדעתך "מדעי"

"נכון" או "מאושש", ו"לא מדעי"

"בהכרח מוטעה"?[/u] -לדעתי לא. ואפילו ההפך.

טוב, נתחיל מהמובן מאליו:
אין שום קשר בין העובדה שלידלוף כתבה ספר לא מדעי, לא מחקרי ולא מקצועי בעליל לבין השאלה, אם מה שהיא כותבת נכון או לא נכון לגבי המין האנושי.
ברור שזה נכון, רק שיותר קשה לנו לדעת אם זה כך. רק לשם ההקצנה, בואי נניח שלידלוף המציאה את כל הספר, ובחיים שלה לא היתה אצל היקואנה. גם אז יתכן שכל מה שהיא אומרת נכון לגבי המין האנושי, ובכל זאת נראה לי שתתיחסי אל הספר אחרת.

לגבי
מה פתאום, לא אנתרופולוגי. ולא מחקרי. אני מתייחסת אליו כאל חיבור של מישהי שהעלתה היפותיזות מסוימות. ממש לא מדעי בשום צורה.
טוב, יש לי תחושה לא נוחה לצטט מתוך תיאור הקורס (משום מה יש לי הרגשה שהיית מעדיפה שלא אעשה זאת), אבל קיבלתי רושם אחר.

ול יערת דבש אני יכולה לומר רק שמהקריאה שלי כאן (לא אצל בשמת, כמובן, אלא בכלל דפי "באופן") לידלוף בהחלט מקבלת יחס של "יודעת", שנשענים על דבריה כעובדות נחרצות, ושממנה עלינו ללמוד. למעשה, היא מתפקדת כד"ר ספוק של האתר, ואני אכן מקבלת את התפיסה לפיה יחס כזה לכל גורם חיצוני (כלומר לכל מי שאינו האם עצמה) הוא מוטעה.
ולגבי המשפט האחרון שלך, אני האחרונה שתטען שמדעי=אמת ו"לא מדעי"=מוטעה, אבל מוזר בעיני לומר "ואפילו ההיפך".

אני מסכים מאוד עם יערת. אחד הדברים החשובים בספר (לטעמי) הוא מה שהיא אומרת על היחס בין האינטואיציה למדע. אני מצטט:

הרבה מכושר השיפוט שלנו נתערער רק לאחרונה, שעה שהמדע עוקר מתוכנו את השרידים האחרונים של היכולת האינסטינקטיבית שלנו, וחוקר אותן ללא הבנה מרובה. כיוון שהאינטלקט, שמעולם לא ידע רבות על הצרכים האמיתיים שלנו, הוא המחליט כיום מה לעשות, החשדנות משבשבת יותר מאי פעם את התחושה הפנימית שלנו של מה הכי טוב בשבילנו.

אני חושב שהאמירה הזו למעשה מוציאה את התוקף מנסיון כלשהו לתת תוקף "מדעי" לספר שלה. שהרי היא בעצמה אומרת שהתוקף המדעי משובש ומשבש.

ועוד - בראיון איתה שפורסם בעלון האחרון, היא בעצמה מתייחסת לעצמה לא כאל מישהי שיודעת אלא פשוט כאל מישהי שמדווחת את מה שהיא ראתה.

היא בעצמה מתייחסת לעצמה לא כאל מישהי שיודעת אלא פשוט כאל מישהי שמדווחת את מה שהיא ראתה.

באותה מידה כמו מי שאומרת: אני גידלתי את כל ילדי על פורמולה ושיטת חמש הדקות והם יצאו בסדר גמור.
למה זה אותו דבר?
גם בגלל הקישור הלאו דווקא מבוסס בין מה שראתה לבין המסקנות שלה
וגם בגלל שלא בדיוק ברור מה היא ראתה

תראה, אל תבין אותי לא נכון, אם אתה קורא את הספר שלה וזה מתחבר לאינטואיציה שלך (כמו שזה, אגב, עשה לי) - מצוין. אבל המון אנשים אומרים: "לידלוף אומרת ש..." או "אנחנו יודעים שהיקואנה..." וזה נראה לי קצת לא מבוסס. בניגוד למרדית' סמול, שכל מה שהיא אומרת נשמע מגובה ורציני, לידלוף בעצם עשתה כתבה עיתונאית קצת ארוכה ומלאה בהתרשמויות (בניגוד לעובדות). ככזו, היא יכולה להיות מקור השראה, אבל לא טקסט שמסתמכים עליו כדי להוכיח משהו (לדעתי).

היא יכולה להיות מקור השראה, אבל לא טקסט שמסתמכים עליו כדי להוכיח משהו (לדעתי).
בזה אני מסכים איתך לגמרי. אפשר גם להוסיף "לצערי" כי זה כן מתחבר לאינטואיציה שלי, והייתי שמח אם היה לזה גיבוי "מדעי" עבור כל אותם אלה שהגיבוי המדעי דרוש להם.

לגבי תיאור הקורס, וואללה את צודקת.
לא שמתי לב שכתבתי "מדעיות" ופירטתי את הגישות של למפרט, בולבי, סמול (פסיכולוגיות, רפואיות, אנתרופולוגיות, ביולוגיות) ולבסוף רשמתי את לידלוף (שלא שייכת ל"מדעיות" עם כל הפירוט הזה, אבל שכחתי לרשום שהיא נפרדת).
טוב, אני אתקן בקורסים הבאים, אבל בכל אופן במהלך הקורס אין בזה שום ספק.

אני גידלתי את כל ילדי על פורמולה ושיטת חמש הדקות והם יצאו בסדר גמור
היא לא מדברת על הילדים שלה וזה משמעותי - היא זרה, שמספרת על חברה שלמה אחרת.
וגם זה לא משנה.
הם גרמו לה להגיע לתובנות. זה לא חייב היה להיות מהיקואנה.

והייתי שמח אם היה לזה גיבוי "מדעי" עבור כל אותם אלה שהגיבוי המדעי דרוש להם.
כפי שאמרתי (ברמז קודם ובהרבה מקומות באתר), לידלוף אמנם ראתה דברים אצל היקואנה, ואמנם הגיעה לתובנות, אבל בפועל היא כתבה את הספר כשהיתה סטודנטית לפסיכולוגיה (הלימודים שמהם היא יצאה פסיכותרפיסטית), וללא ספק אחרי שקראה את הכרך הראשון (רק הוא יצא אז) של John Bowlby, הספר המדעי המוקפד, המדוייק והמרשים Attachment and Loss .

איך אני יודעת?
כי יש קטעים בספר עקרון הרצף שאני יכולה להראות מאיפה היא העתיקה אותם אצל בולבי.

ולא רק זה, לדעתי הרעיון לשם הספר בא מבולבי, וגם את העמוד שממנו היא קיבלה את הרעיון אני יכולה להראות, וגם את הפרקים השלמים.
כל התפיסה של - להסתכל על בני האדם של היום, ובשביל להבין אותם ואת הצרכים הבסיסיים שלהם לחזור אחורה ולהבין קודם כל איך הם היו אמורים לחיות (כי בבסיס יש הבנה ביולוגית-גנטית, שהאדם של היום בעיקרון זהה גנטית להומו סאפיינס סאפיינס, ולא השתנה מאז ועד היום, כך שלמעשה כל מה שהוא נולד איתו, כל צרכיו, מבנהו, תגובותיו, האינסטינקטים והרפלקסים שלו הם כאלה של "האדם הקדמון"). בולבי הוא שטען, שבלי להבין איך חי אותו אדם קדמון, לא נוכל להבין את הקשר בין האם לילד. בולבי הוא שאמר, בזהירות המדעית האופיינית לו, שאמנם אין באפשרותנו לדעת בדיוק כיצד התקיים אותו אדם, אך בכל זאת יש לנו עדויות מכמה מקורות שמאפשרות לנו לשחזר במידה די גדולה של אמינות את אותם חיים:

לפי עדויות ארכיאולוגיות (איפה הם חיו, איך היה הטבע אז, אילו חיות הם צדו, מה היה מזונם, מה היה לבושם, באיזה גודל של קבוצות הם חיו, מה היו הכלים שלהם, האם היתה להם אש או לא, וכן הלאה).
לפי חברות רבות שאורח חייהן לא השתנה בהרבה מאז תקופת האבן, ויש עליהן עדויות מודרניות אנתרופולוגיות ואחרות מהימנות.

ועוד (לא זוכרת ואין לי כוח לגשת לספר כרגע, עמכם הסליחה).
בולבי הוא זה שנותן גיבוי מדעי אמין, זהיר, קפדני, מגובה באלפי מחקרים מתחומים שונים - החל מניסויים בקופים ובבני אדם, דרך מידע רב ממחקרים רפואיים, ביולוגיים ואנתרופולוגיים, דרך ניסויים פסיכולוגיים שונים, וכלה בפתולוגיות שנוצרו כתוצאה מנסיבות חיים מצערות, פתולוגיות שיכולות ללמד אותנו איפה לחפש את מה שהשתבש, כדי לזהות את הבסיס לצרכים האנושיים הבסיסיים (אלה שאם הם משתבשים, נוצרות פתולוגיות).

אז לידלוף עשתה דרך ארוכה מהתובנות הראשוניות שלה ועד הספר.
ועדיין, כוחו של הספר בזה שאנחנו קוראים אותו וזה מתחבר לנו. כי עם כל הכבוד לגיבוי המדעי, הרבה "גיבויים מדעיים" כבר הופרכו וימשיכו להיות מופרכים. עוצמתם של העקרונות האנושיים שלידלוף מציינת לא נובעת משום גיבוי מדעי.
רק לדוגמא, הרעיון שגורי אדם זקוקים למגע רציף וצמוד, ולהנקה, ממש כמו כל גורי הקופים.
העובדה שתפיסה זו כה זרה לחברתנו, שהמיינסטרים זקוק ל"גיבוי מדעי" כדי לקבל אותה, רק אומרת משהו מזעזע ועצוב על מצב האנושות (רגע לפני קריסה טוטאלית של כדור הארץ). היא לא אומרת כלום על תקפות הרעיון או על גיבויו המדעי.

למעשה, היא מתפקדת כד"ר ספוק של האתר
טוב, ולו רק כדי שיהיה רשום: היא רחוקה מלהיות הד"ר ספוק שלי.

היא מתפקדת כד"ר ספוק של האתר
פספסתי את הטענה הזאת (תודה לעדי שהבחינה בה).
אצלי אף אחד לא מתפקד כ"ד"ר ספוק", ולדעתי, זה גם לא נכון לגבי "האתר" .
אין פה גורו-אים. כל אחד פה בוחר את הבחירות שלו מתוך הספקנות, הביקורתיות והאמונות שלו. לא בגלל ש"לידלוף אמרה".
לא כדאי לשגות בטעות אופטית: שאם מדברים על מה שהיא אמרה, זה אומר שמתייחסים לדבריה כאל "כזה ראה וקדש".

קודם כל אני מתנצלת אם פגעתי במישהו בהערה הזו ("ד"ר ספוק של האתר").
אגב, ניחא אם היו אומרים "לידלוף אמרה". המשפט בדרך כלל מתחיל ב"אצל היקואנה", כלומר מניח שבעקבות "עקרון הרצף" אנחנו יודעים כיצד הם פני הדברים אצל השבט הזה, ואפילו יודעים שהתוצאה רצויה. ואנחנו לא.

אני לא מנסה לערער על דברים שמוסכמים אצל כולנו מפני שהם הגיוניים ומסתדרים לנו עם האינטואיציה (ושמקבלים גם תימוכין מדעיים, רחמנא ליצלן, אצל ג'ון בולבי ומרדית' סמול). בסך הכל תהיתי למה מקבלים את דבריה של לידלוף כעובדות.

בעניין שבגללו התחלתי את הדיון, אגב, התשובה שלך, בשמת, הניחה את דעתי כליל. ידעתי שאת בחורה רצינית מתחת לכל השאנטי הזה....

ב"אצל היקואנה", כלומר מניח שבעקבות "עקרון הרצף" אנחנו יודעים כיצד הם פני הדברים אצל השבט הזה, ואפילו יודעים שהתוצאה רצויה. ואנחנו לא.
תני לנו קצת קרדיט. (-:
יש עוד חומר, אפילו באינטרנט, על היקואנה.
כמו כן, הם לא כל כך שונים מחברות כאלה במקומות אחרים (תעזבי את הפרטים הקטנים (-; ), ועל זה כן אפשר לקרוא בספרים אחרים.
למשל, מרדית סמול (ספר מומלץ ביותר).

מתחת לכל השאנטי הזה....
אני?! שאנטי? מואה? אין צ'אנס... P-:

ועוד משהו:
לידלוף לא מסתפקת בדיבורים על הנקה ומגע צמוד. היא מתייחסת גם לדברים אחרים, שאינם בעלי אופי ביולוגי גרידא, ולכן יתכן שדווקא יש משקל לתרבות שבה אתה חי. שתי דוגמאות:
א. יצר השימור העצמי של תינוקות - אולי חל על נפילה ממקומות גבוהים (וגם זה, כפי שמישהי ציינה, לא כשהתהום מאחוריהם), אבל לא יכול לחול על שקעים חשמליים, בליעת תרופות ומכוניות בכביש.
ב. השאלה אם לשבח ילדים, לנזוף בהם, להעניש אותם וכו'. יש לכולנו דעות בעניין, גם ללידלוף, אבל אין לדעות האלה שום בסיס מלבד האינטואיציה שלנו, שכידוע לנו משתנה מדור לדור ומאדם לאדם. מובן שגם ה"גיבוי המדעי" (המרכאות צריכות להיו כפולות ומכופלות בנקודה הזו) משתנה לפי האופנה.

בנקודות דוגמת אלה היא מתרחקת מ"עקרונות אנושיים", אלא יוצרת מראית עין של עקרונות ש"הוכחו" על ידי תצפיותיה בבני היקואנה. ואז בכל מיני דפים (לתקן את הילד או את הרצף הוא הראשון שמצאתי) הויכוח הופך להיות מה בדיוק קורה אצל היקואנה (הם גם נוזפים בילדים שלהם, לא? לא, הם רק מתעלמים מהתנהגות לא נאותה. אבל מתואר שם המקרה ש... וכו') ולא מה נראה לנו טוב.

טוב, די, מוצה.

אה, רק עוד אחת קטנה:
מרדית סמול (ספר מומלץ ביותר).

א. יצר השימור העצמי של תינוקות - אולי חל על נפילה ממקומות גבוהים (וגם זה, כפי שמישהי ציינה, לא כשהתהום מאחוריהם), אבל לא יכול לחול על שקעים חשמליים, בליעת תרופות ומכוניות בכביש.
אכן, זו בדיוק המסקנה מהדיון שהיה פעם באתר על זה. אולי יונת זוכרת באיזה דף זה היה.

הויכוח הופך להיות מה בדיוק קורה אצל היקואנה (הם גם נוזפים בילדים שלהם, לא? לא, הם רק מתעלמים מהתנהגות לא נאותה. אבל מתואר שם המקרה ש... וכו') ולא מה נראה לנו טוב.
סתם, מקרי. אבל היו גם דיונים אחרים. לאן הדיון נגרר - עניין מקרי שקורה בדפים.
מה נראה לנו טוב - בעייתי. אבל לא לדף הזה.

בעיקרון אלה דברים שמניעים אותנו (בבאופן) להעלות נושא לדיון, ולתהות, ועל זה יש כל מיני תשובות מורכבות, ובסוף אנחנו בעיקר נעשים ערים ומודעים לדברים שפעם נראו לנו מובנים מאליהם. לא חייבים להסכים עם לידלוף, אבל יש דברים שאנחנו מגלים לגבי עצמנו.
למשל, את המניפולציות ואת העונש המוסווה שאפשר למצוא בשבחים. (גדול עלי להרחיב כרגע).
יש דפים, תחפשי את הדיונים.

שגרה בחיי תינוקות.

היום כל היום מקטרת. כבר כמה זמן אני בבעיה: התינוקת (חצי שנה) רוצה על הידיים אבל לא רוצה מנשא. שום מנשא. לא קדימה לא אחורה לא על הצד. כלום. היום כל היום קיטור קבוע כזה ברקע. כל הזמן. בבית לידי יושבים שבעה על סבא שלי ודוקא חשבתי שחברת אדם תיטיב עימה ונעביר שבוע מעניין לשתינו. לא נתנה לי לשבת שם בכלל. לא אכלתי ארוחת צהריים. לא עשיתי כלום. וכל הבית הפוך. אל תגידו "עוד לא ניסית מנשא זה או אחר..." די. ניסיתי הכל. יש לנו אוסף של איזה 10 מנשאים. זה פשוט מעצבן אותה הדבר הזה שמגביל אותה בצד השני של הגוף שלי. הבעיות התחילו ממש מהתחלה אבל אז היינו שנינו בבית אז התמסרנו בה. רק לישון במשך היום תמיד ישנה במנשא. כל פעם היו בעיות חדשות עם המנשא שלא מצא חן בעיניה אבל הצלחנו כל פעם למצוא משהוא שיתאים. עכשו קשה. הבנזוג בעבודה והיא רוצה כל היום על הידיים, אבל לא במנשא. מנוחות צהריים לפעמים מצליחה להרדם במנשא. לפני הלידה חשבתי שהרצון הטוב שלי לשאת אותה יספיק בשביל ששתינו נזרום בהרמוניה. לא לקחתי בחשבון אפילו את האפשרות שתרצה על הידיים אבל לא תרצה במנשא. אז אני שואלת אתכם. איזה עקרון רצף ואיזה בטיח? למה ליאקואנה זה מצליח ולי לא?

שיניים? וירוס? מחזור? כל התשובות נכונות?

בעיה פיזית מסוימת אצלה, שאפשר לפתור בקרניו סקראל או משהו כזה?

מה, בקשר לחוסר הרצון להיות במנשא? מעניין מה גרם לך לחשוב על זה. על פניו לא נראה שיש בעיה פיזית. היא מאוד תנועתית. אוהבת לשהות בכל מיני צורות מוזרות. אוהבת להיות הפוכה up side down. הבנתי שבעיות שפותרים בקרניו סקראל קשורות ללידה ושלה דוקא היתה סבבה.
<לא קשור לנושא הדף אז אפשר למחוק אחרי (אם) בשמת תענה לי>

אולי יש לה טונוס נמוך? לבת שלי היה טונוס נמוך - שרירים רפויים, היא ל א יכלה להחזיק את הגוף שלה לכן רוב המנשאים לא התאימו לה. למשל יאמו על הגב יכולתי לשים אותה רק קרוב לגיל שנה וגם מנשא צד לא היה מתאים עד שישבה בעצמה (גם קרוב לגיל הזה). מכיוון שלא היו לי עוד ילדים לפניה אני לא ראיתי שאיך שהיא מחזיקה את הגוף שלה זה דבר יוצא דופן אבל דווקא הסבתות ורופאה התפתחותית הסבו את תשומת ליבי לכך. אני כותבת את זה כי גם אני כמו בשמת מציעה לך לבדוק אם יש עניין פיסי שמפריע לה. אני יכולה למליץ על פלדנקרייז - שיטת שלהב ו/או על שיטת ורדי.

נדמה לי שגם ל-אליס מילר אין ילדים
לאליס מילר יש ילדים.

איך נראה טונוס נמוך? היינו השבוע בטיפת חלב (חצי שנה) והאחות בדקה כל מיני עיינים ולא נראה לה משהו חריג. הילדה מתהפכת בשני הכיוונים, מחזיקה את הראש היטב ומתרוממת גבוה.

_קוראת אותך בכל מיני דפים , וקפצתי לדף שלך, לומר רק שאל תדאגי שהוא רוצה להיות הרבה עלייך , ככל שתאפשרי לו הצורך שלו יפחת וככל שתמצאי הסחות דעת בצורת משחקים זה יסיח את דעתו לכמה זמן אבל הצורך הקיומי להיות עלייך יגבר ותצטרכי לפצות אותו על הזמן שלא היה עלייך .
דוקא בגלל כל העניין עם המזלות והכל , יש פה משהו שצריך לקבל , אל תדאגי הוא לא יהיה תלותי .
הבת שלי הייתה המון על הידיים ונגנבתי מזה , גם כי לי אין צורך במגע וזה העיק עלי פיסית וגם כי השוותי אותה כל הזמן לילדים אחרים שמעסיקים את עצמם , בין גיל שנה לגיל שנתיים שהיא כבר ידעה ללכת אבל רצתה על הידיים ממש נלחמתי בה וזה היה בעוכרי ,רק אחר כך הבנתי שהיא ממש מסכנה וממש צריכה את המגע התכוף שלי בשביל ביטחון , הפסקתי עם האילוף וקניתי מנשא צד כדי שלא יהיה לי כבד , והייתי לוקחת אותה עלי מתי שביקשה ואפילו יוזמת לפעמים .
(אם תרצי אתן לך את הטלפון להזמנות מנשאים כאלה)
אין צורך לומר שעכשיו בגיל ארבע היא עצמאית ומלאת ביטחון , עדיין צריכה מגע ומקבלת , ואם להשוות אותה לילדים אחרים בגן תמיד ההשואות לטובתה (בעיניין הביטחון העצמי , והעצמאות, לא תתותית כי תלות באה מחוסר ביטחון .) זה משהו שילווה אותה כל החיים , אני מתייסרת על השנה הזו שהיום נראה לי שפשוט התאכזרתי אליה .
אם מישהו היה מנסח לי את זה שיש לה רגישות טקטילית והרצפטורים שלה על העור זוקקים לחום ומגע תכופים הייתי עושה דברים אחרת ._

העתקתי לך משהו ש ארני ש כתבה לי פעם , כשהייתי בדיוק באותו מצב. אמנם צריך לבדוק את כל האפשריות אבל לפעמים זו פשוט תקופה, היום הבן שלי בן שנה ו-8 חודשים, לא מוכן להיות על הידיים, הכל לבד, לאכול לבד, ללכת לבד, לרוץ לבד, מדרגות, לטפס, הכל. זה מדהים איך מתינוק שהיה צמוד אליי כמו קופיף התפתח פעוט כל כך עצמאי... גם הבן שלי לא רצה מנשא, ולא בגלל טונוס נמוך אלא דווקא גבוה, הוא היה לחוץ , הידיים והרגליים כל הזמן היו בתזוזה ולחץ. והיו לי ימים ממש של ייאוש... אבל זה עובר.

ובעיקר בתקופות של שיניים לא רק שלא ירד מהידיים, הוא לא ירד מהידיים שלי, לא היה מוכן ללכת לאבא\סבתא\דודה.. אף אחד. וברמה שלשירותים הייתי הולכת איתו.

בהצלחה. @}

הילדה מתהפכת בשני הכיוונים, מחזיקה את הראש היטב ומתרוממת גבוה. סימן שאין לה טונוס נמוך. לילדים בעלי טונוס נמוך לוקח זמן להגיע למיומנויותה ללו כי השרירים שלהם מאוד רפויים.

אני דווקא חשבתי על טונוס גבוה.
או עוד אפשרויות שאין לי מושג בהן - אני פשוט מציעה לבדוק, כי מנסיוני, זה הרבה פעמים קשור לעניין פיזי. לפעמים אמא מנוסה יכולה לזהות מה העניין הפיזי מלראות אותך איתה במנשא, ולפעמים זה דורש מישהו יותר מבין.

עכשו ישנה לי על הגב... תמיד בסוף יש משהו שמצליח. אנחנו כבר מיונים במגוון מנשאים ותנוחות נשיאה. נראה לי שיותר מהכל זה ילדה דעתנית... לעניין הדף, אין אפשרות לא למרכז אותה, כי אין דבר כזה פשוט לשים אותה במנשא וללכת לענייני, פשוט אין. אי אפשר לעשות עבודות בבית כשהיא ערה, רק כשישנה (במנשא). אני מנסה לא למרכז אותה בדרכים אחרות: להיפגש עם אנשים. זה עוזר מאוד. הסיבה שאני מספרת את כל זה בדף הזה היא שמעניין אותי לדעת אם יש כאלה שזה כן זורם להם, לעבוד כשהילד עליהם, מתבונן בלבד ומרוצה מזה. ולמה ביקואנה זה מצליח. אולי הם פשוט שמים במנשא ולא שואלים את התינוק אם סבבה לו או לא. אגב, היא היום בת חצי שנה אבל מאוד ערנית וסקרנית מיומה הראשון.
אמא חדשה, תודה על דבריך המעודדים. חשדתי שכך הם פני הדברים אבל לא הכרתי מעולם ילדים שגודלו כך.

אנונימי

אום, גם אצלי היה ככה (כל היום על הידיים), ואת יודעת, עכשיו הוא כבר לא על הידיים...

תמיד בסוף יש משהו שמצליח

תמיד, צריך רק להיתאמץ ולחפש

,היו תקופות שהיינו מרדימים אותו תוך כדי נדנוד על כדור פיזיו במנשא, ומה לא... והיום הוא מרדים אותנו

חשדתי שכך הם פני הדברים אבל לא הכרתי מעולם ילדים שגודלו כך.

גם אני לא, בגלל זה הייתי מתוסכלת, וייסרתי את עצמי בשאלות "איך אצל אחרים..." . חוץ מזה הסביבה בטח שלא עוזרת...היום אני מביאה את הבשורה של לגדל ילדים על הידיים למי שרק מוכן להקשיב (ולפעמים גם למי שלא). היום בדיעבד אני מבינה שהתקופה הזאת עברה כל כך מהר ולא היה לי ממה להילחץ.

אבל קל להיות חכמה בדיעבד...

שוב תודה. לא מבהיל אותי לגדל אותה על הידיים, ההיפך, אני מעוניינת בזה, אלא שבלי מנשא זה מחטיא את המטרה כי אי אפשר לעשות משהו אחר ואז יוצא שאני ממרכזת אותה.

ולמה ביקואנה זה מצליח.
כי הם לא חיים אמא לבד עם ילדה בבית מודרני מערבי, כאילו דאא!

הם חיים בבקתות ומבלים את רוב זמנם בחוץ.
הם חיים בשבט ולא לבד. הנשים כל הזמן עובדות בחוץ עם הנשים האחרות, להתרחץ הולכים ביחד אל הנהר (אין מריבות אמבטיה אף פעם!!!!), מסביב ילדים בכל הגילאים עסוקים ומשחקים, הנערים והגברים חוזרים מהציד ומשחקים עם התינוקות, ועוד.
הם חיים באוויר הצח. יש לזה משמעות עצומה, שאנחנו בבתינו המחניקים (הם מחניקים אפילו שאת לא יודעת את זה, לעומת האוויר הצח בחוץ בג'ונגל) לא מבינים בכלל.
הם חיים בלי חשמל, בלי אלקטרוניקה, בלי זיהום אלקטרומגנטי, בלי אורות מלאכותיים, ולכן אין השפעה שלילית קשה על הילדים, והם ישנים לפי האור הטבעי. בלילה יורד החושך, וזהו. אור המדורות והלפידים עדיין לא מטשטש את העובדה שלילה.
הם חיים בלי טלביזיה, בלי טלפון, בלי צלצולים כל היום ובלי תמונות עצבניות זזות.
הם הולכים ברגל. אין מכוניות ואופנועים, לא מבחינת הרעש והזיהום, ולא מבחינת כסאות הבטיחות שהתינוק צריך להיקשר בהם.
הם חיים בלי בגדים. לא מלבישים בגדים או חיתולים, אין חרדת ניקיון, אין כביסות, אין ריב עם התינוק על הלבשה, הפשטה, הכתמה, מעיל וכל השאר. פשוט אין. תחום שלם של התעסקות וטירטור נחסך מהם.
הם חיים בלי קניות ובלי צרכנות. מה שיש - יש. לא צריך לקנות שום דבר.

ואלה רק חלק מההבדלים התהומיים בינינו לבין השבט הזה.
איך אפשר בכלל להתחיל לשחזר את זה?
רק בפארק הירדן כל שנה מתרחשים דברים דומים לזה.
בלילה חושך.
ביום כולם מסביב.
הילדים כל היום מתרוצצים עם החברים, ולא רואים אותם בכלל.
הבישול, הניקיון ורחיצת הכלים מתקיימים ביחד, בחברותא, בחוץ.
כל היום באוויר הצח ולא נוסעים לשום מקום.
תבואי, תראי משהו הכי דומה לחיים טבעיים בשבט שאפשר פה.

אזמרלדה, תודה על ההתייחסות המפורטת.
אני עצמי גרה בקיבוץ, בית ליד סבא וסבתא שלי, 200מ' ליד סבתא של התינוקת, ויש עוד סבתא בקיבוץ ועוד המון חברים שלי ושל בן הזוג. עד לפני שבועיים בן הזוג היה איתנו בבקרים. הילדה אכן רגועה צוהלת ושופעת חיוכים, הולכת לישון עם שקיעת החמה ומקיצה עם הנץ החמה. אנחנו מגדלים את הילדה בלי חיתולים ככל האפשר, ממציאים בשבילה בגדים שהם פרי דימיוננו הקודח ובלבד שלא תצטרך לסבול מהלבשות (אם כי לחלוטין אני מבינה אותך בכל הנושא של היתרון של חיים ללא טקסקיל) אין לנו טלויזיה ומשתדלים לחסוך מהילדה רעשים (לא כולל מוזיקה).
עדיין, המנשא - סוגיה מסובכת.
אגב החיים בחיק הטבע, ההתרשמות שלנו היא שמחוץ לבית הדבר שהכי מציק לה במנשא הוא השמש. אנחנו הולכים כמו זוג ווירדואים עם מנשא ומטריה נגד שמש. אז למה ליקואנה זה מסתדר? אה, נכון. בג'ונגל יש צל. טוב, נכנעתי.

אז למה ליקואנה זה מסתדר? אה, נכון. בג'ונגל יש צל. טוב, נכנעתי.

כמו שאוהבים להגיד כאן: ייתכן שאת לא שואלת את השאלה הנכונה.

ואולי אנחנו טועים במשהו
חינוך זה לא מתכון לעוגה

לא הבנתי. תני רמז.

התכוונתי בסך הכל לומר ש(אחרי שביררת שכל המשתנים האחרים בסדר), אין הרבה טעם לשאול למה התינוקת "לא מתאימה לעיקרון", או למה העיקרון "לא כולל את התינוקת".

שמעניין אותי לדעת אם יש כאלה שזה כן זורם להם, לעבוד כשהילד עליהם, מתבונן בלבד ומרוצה מזה
מי אמר שהילד רק מתבונן? (שלי אף פעם לא הסכים להתבונן). ברגע שהיא תוכל לשבת, על הרצפה לידך או בכיסא תינוק אם הפעילות שלך "גבוהה", היא תוכל גם להשתתף בעבודות שלך באופן אקטיבי, יהיה לה הרבה יותר מעניין.

אין הרבה טעם לשאול למה התינוקת "לא מתאימה לעיקרון", או למה העיקרון "לא כולל את התינוקת".
תראי, בגדול את צודקת. באמת היתה לי הפנטזיה שזה יהיה "כמו אצליהם", פשוט כי זה נשמע לי מאוד נכון, אבל זה לא מה שקורה לנו. מעניין אותי פשוט לדעת אם יש אמהות שזה כן מצליח להן ולהבין למה לי לא. אולי כי זו ילדה ראשונה אז יש לי באמת את היכולת להשקיע בה מה שרק תרצה וילד שני מוצא את מקומו בהקשר של הנישה שלו במשפחה ואז יותר מתרצה להיות במנשא.
ברגע שהיא תוכל לשבת, על הרצפה לידך או בכיסא תינוק אם הפעילות שלך "גבוהה", היא תוכל גם להשתתף בעבודות שלך באופן אקטיבי, יהיה לה הרבה יותר מעניין.
באמת בפעמים המעטות שהיא מסכימה לשבת אובר דה שולדר על המותן שלי אני מצילחה גם (בקטנה) לעשות דברים וגם שהיא תשלח ידיים ותצטרף, אבל לרוב המנשא מעצבן אותה, אז אותה תנוחה בלי מנשא תופסת את הידיים ואי אפשר לעשות כלום ואז גם אין לה במה להשתתף. אני מקווה באמת שכשתשב מנשא הצד יהיה מנצח. כבר הבנתי שאין סיכוי עם מנשא גב (רק להרדמה) כי אז היא מחוץ להתרחשות והיא לא מסכימה לזה (לא ניסינו מנשא גב בחודשים המאוד ראשונים אבל נראה לי שכבר אז היא לא היתה מסכימה לא לראות מה עושים וזה בסדר ומובן)

שליחה על ידי אחת* » 16 מרץ 2007, 11:27

סליחה, אום, בת כמה היא?
אם היא מספיק גדולה - האם ניסית מקדימה עם הפנים כלפי חוץ?
לנו יש בייבי-ביורן. הוא נחשב "המנשא של הבנזוג" כי אני לא כל כך אוהבת אותו,
אבל כשהיא גמורה מעייפות ולא הולכת לישון מכל מיני סיבות (עוד מעט אמבטיה, או שאני חייבת לעשות משהו דחוף, כאלה...)
אני שמה אותה ככה בביורן, עם הפנים קדימה. זה מהפנט אותה.
קצת יותר קשה לעשות דברים, אבל אם נגיד אני שוטפת כלים - זה כמו הצגה בשבילה. שווה נסיון.

אוף, יש תקלה ואני לא מצליחה לערוך:
אזמרלדה הצועניה היא בתי. בטעות כתבתי ושלחתי ולא שמתי לב שיצא בשם שלה...

שכחתי משתנה מאוד מאוד חשוב. קריטי, אפילו.
התזונה.
כולל מה שאת אוכלת ועובר אליה דרך חלב האם.
כולל כל מיני סוגים של זיהום ואלרגנים באוויר, בבית ובסביבה.
התייחסתי לזיהום אלקטרומגנטי, אבל הוא רק אחד. הוא דווקא פחות במודעות שלנו, ולכן הזכרתי אותו.

היקואנה אוכלים (או, לפחות, אכלו אז, כשג'ין לידלוף ביקרה שם. היום, למיטב ידיעתי, מצבם גרוע ביותר והמודרניזציה חדרה אליהם והורסת אצלם את כל אורח חייהם ובריאותם הפיזית והנפשית) רק את המזון המותאם להם ביולוגית מכל הבחינות. יש שם שילוב של מזון טרי, מזון מותסס (שלאחרונה מתחילים לגלות את חשיבותו הגדולה לתזונה ויש על זה כמה מאמרים מרתקים של אורי צ'יזיק בכמה עלונים אחרונים של באופן טבעי) ובשר צייד טרי (דגים וחיות אחרות) עם אפס מזון תעשייתי (פשוט אין קמח לבן, סוכר לבן, אורז לבן, ממתקים, כימיקלים, וכו' וכו' וכו').
תקצר כאן היריעה מלהסביר עד כמה נושא התזונה קריטי בקונסטיטוציה של התינוקות.
וכשמדובר בתינוקת יונקת - התזונה של האם.
רק לסיבור האוזן, הדף המפחיד והמבהיל תזונה ללידת תינוק בריא שפתחתי פעם. וגם הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף.

אזמרלדה הצועניה היא בתי. בטעות כתבתי ושלחתי ולא שמתי לב שיצא בשם שלה...

ואני קראתי וחשבתי לעצמי: "ואו, זאתי כל כך מושפעת מבשמת, שהיא כותבת ממש במילים שלה ואותם רעיונות"...

אזמרלדה הצועניה היא בתי. בטעות כתבתי ושלחתי ולא שמתי לב שיצא בשם שלה...
מאוד חיבבתי את השם. את מתכוונת שגם ביתך כותבת בבאופן?
בשמת, אני מכירה את דעותיך בנושא תזונה, קראתי את הדפים האלה מזמן מזמן והם זכורים לי היטב. אני הראשונה שאגיד שאת צודקת לחלוטין ושהתזונה הוא עמוד התווך של כל בריאתנו הנפשית והגופנית. אנחנו חלוקות רק בדבר אחד. עד כמה שזכור לי אתם בבית אוכלים בשר. אנחנו לא אוכלים בשר (אני חוטאת לצערי בדגים לעיתים רחוקות ובהריון צרכתי גם טבליות אומגה שלוש) ולעיתים נדירות צורכים מוצרי חלב (נניח בפשטדה שסבתא הכינה בערב שבת) וביצים, אבל מאוד מקפידים לאכול המון ירקות פירות וקטניות. מי שפותח את המקרר שלנו רואה רק יקרות (לא אורגנים לצערי עדיין אבל גם זה יבוא). שוב, אני לא חושבת שיש לילדה איזושהי בעיה. יש לה אופי. יש לה רצונות. לעיתים הם נפגשים עם שלי ולפעמים לא. זה משהו שלא לקחתי בחשבון לפני שהיא נולדה כי לא הכרתי תינוקות וחשבתי שזה מין בובה כזאתי שיושבת במנשא בשלווה ומבסוטה ממה שיש. במיוחד אחרי שקראתי את "עקרון הרצף". עכשו זה נראה שונה ולכן ההרהורים על תקפות עקרון הרצף .

אחת,
תודה לך, על אף שברור לי שהילדה תיהנה מבייבי ביורן ודומיו, מבחינתי כאן עובר הקו האדום של מה שאני מוכנה לעשות למען אושרה. הוא נראה לי בעייתי עוד לפני שגיליתי שצדקתי בדף אורטופדיה של מנשאים

אני מרגישה שאני מתעלקת על הדף הזה בדיון שאולי כבר סוטה מנושא הדף אז לא אכפת לי אם הדיון יועבר לדף יותר מתאים.

שליחה על ידי אחת* » 17 מרץ 2007, 10:35

_אחת,
תודה לך, על אף שברור לי שהילדה תיהנה מבייבי ביורן ודומיו, מבחינתי כאן עובר הקו האדום של מה שאני מוכנה לעשות למען אושרה._
מבינה לחלוטין. אנחנו קיבלנו במתנה
(אם כי, כאמור, הבנזוג התאהב וכו')
אבל באותה תנוחה אפשר גם במנשאים אחרים

שליחה על ידי דגיגה* » 17 מרץ 2007, 12:23

אום שלום
כאשר קראתי את עקרון הרצף הרגשתי שיש בו משהו מאוד קיצוני שהיה יכול להתאים לנו מאוד אם היינו ביאקונה- אבל אנחנו חיים בחברה מערבית ואי אפשר להתעלם מזה. החלטתי "לאזן" לעצמי את הקריאה ובו זמנית התחלתי לקרוא גם את "הלוחשת לתינוקות"- גם הוא ספר דמגוגי וקיצוני- אבל בעזרת קריאת "עקרון הרצף" הצלחתי לאזן אותו ולהפך. אנחנו צריכים גם להתאים את עצמנו לאורח החיים שלנו- וגם כשחיים בקיבוץ (גם אני קיבוצניקית) וגם כשאין טלוויזיה בבית (גם לי אין) וגם כשאוכלים נכון- זה עדיין חיים מערביים.

הלחץ שאנו נמצאים בו קיים. ג'יין לידלוף מדברת על כך שבשבט היאקונה אין להם - או לא היו להם- את כל גורמי הלחץ שיש לנו- לא הצפיות שהחברה מצפה מאיתנו, לא צריכים להרוויח כסף, וכו'- אצלנו זה קיים גם אם ננסה להתנזר מהכל.

אני הייתי ממליצה לך רגע להתרכז בעצמך- לחשוב על מה קשה לך ומה מפריע לך. הרבה פעמים הגורם הוא לא בילד/ה- הם רק צינור לקשיים שלנו כי הם קולטים הכל ויש להם יכולת הכלה מדהימה מצד אחד- אך לא מפותחת ולכן זה יוצא להם בכל מיני דרכים שלנו הן קשות.
תנסי לחפש בעצמך. את מספרת שישבתם שבעה. היו הרבה אנשים.
את באבל? זהו תהליך ארוך של התמודדות שלך- תני לעצמך מקום לעכל את הדברים ולהתמודד איתם- זה בטוח ישפיע עליה גם.
התבונני בעצמך.
תקדישי זמן לעצמך.
גם מזון הנפש משפיע על התינוקות שלנו ועובר בחלב...

הרבה פעמים מה שעוזר זה דווקא חיבוק...
בהצלחה!

אני כרגע בהריון והתחלתי לקרוא את עקרון הרצף ויש לי כמה שאלות, האם ילדים הגדלים על עקרון הרצף באמת לא בוכים או שזה רק אצל האידינים? ואם אין לי שבט גדול ואני יגדל את ילדי בבית ( אין לי כלכך חברה במקום בו אני גרה ואין כמעט הורים צעירים) לא יהיו לו כל מיני חסכים אם רוב היום נהיה רק אני והוא? נראה לי שהיו לי עוד שאלות אך אני לא זוכרת אותם כעת...

פלונית, בקשר ללהיות רק שניכם בבית, אני יודעת בוודאות שלבת שלי (10 חודשים) באופן חד משמעי חברת אנשים נוספים עושה טוב. כשרק שתינו בבית היא רק רוצה על הידיים ולא מסוגלת להעסיק את עצמה. כשיש עוד אנשים בסיטואציה פתאום טוב לה והיא הולכת לה לדרכה. אבל אולי זו רק היא ככה.

מנסיוני הדל הילדה שלי היתה בידיים וקיבלה ציצי מתי שרצתה ובהתחלה ממש לא בכתה הרבה. או יותר נכון להגיד שכשהתחילה להראות חוסר שביעות רצון זה מיד טופל ולכן לא הספיקה לבכות. אבל זה היה לפני שקראתי את עקרון הרצף פשוט נעניתי לבקשות שלה (עד כמה שהצלחתי להבין אותן).
היא נולדה בלידה טבעית והיתה איתנו כל הזמן בלי שום יוצא מהכלל. היא נישאה במנשא עד שידעה לשבת והתחילה לאהוב את העגלה.
אבל אחר כך בטח שהיא בכתה, כי אמא שלה היתה בודדה אומללה ומשועממת, ולא כל צורך שלה השכלתי להבין. אבל עדיין נראה לי שהיא בטוח בכתה פחות מתינוק שנשאר לבד במיטה שלו ולא יונק ולא נישא במנשא.

ולגבי השאלה של החסכים אם תהיו לבד בבית, לדעתי הבעיה העיקרית של לגדל ילד בבית זה להיות איתו לבד כל היום. לא בריא לא לתינוק ולא לאמא. עדיף לדאוג לחברה, מפגשים, לנסוע לבקר משפחה וכד'. אבל עדיין עדיף להיות רק אתם בבית מאשר שיהיה במעון.

הם בוכים - לגמרי בוכים. אבל לפחות אנחנו יודעים שזה לא בגלל שחסר להם מגע, או שקוצבים להם זמנים להנקה, או שאמא רחוקה מהם בשנתם וכולי.
למעשה, אחרי שמורידים את כל הסיבות האפשריות הללו ופוסלים גזים, נשארים עם תעלומה אחת גדולה באשר למסתרי הבכי התינוקי

לגבי חברה - זה עושה טוב לתינוק וגם לאמא, ולכן יש מפגשי חינוך ביתי וסתם מפגשי אמהות. הטיפ הכי חשוב הוא לצאת מהבית ו/או להיפגש עם אנשים כמה שיותר (למרות העייפות הגדולה של הפוסט פארטום).

האם ילדים הגדלים על עקרון הרצף באמת לא בוכים או שזה רק אצל האידינים?
מציעה לך להפנים בהקדם שעקרון הרצף הוא לא מתכון פלאים לילד רגוע שלא בוכה.
בגדול, ילד שנמצא תמיד צמוד לאמא, יונק לפי דרישה וכל צרכיו נענים בהקדם, יהיה בדרך כלל רגוע יחסית. אבל גם ילדים כאלה עלולים לסבול מגזים, ריפלוקס, ומליון צרות אחרות שאורבות לילדים בעולם המערבי, כמו עודף רעש, עודף רעלים, מיעוט אוויר צח, אלרגיות ומה לא.

אמא וילד לבד בבית כל יום, כל היום= מתכון בטוח לתסכולים, בכי ועצבים של שניכם.
צריך לצאת מהבית ולפגוש אנשים. כדאי להתחיל כבר עכשיו לחפש אנשים שיוכלו להיות "השבט" שלכם (למשל דרך האתר הזה).

אחרי שמורידים את כל הסיבות האפשריות הללו ופוסלים גזים, נשארים עם תעלומה אחת גדולה באשר למסתרי הבכי התינוקי
טוב, שלא יהיו אי הבנות, כמובן שזו היתה בדיחה - יש המון סיבות אפשריות אחרות לבכי, מעבר לאי-נוחות פיזית (רעב, קור, כאב וכולי). גם שיעמום יכול להיות סיבה כזו, גם לחץ ומתח בסביבה או אצל האם, ועוד.

הקטנה שלי בת חודשיים, אנחנו משתמשות במנשא מיה ווראפ סלינג, ו....חם לנו מאוד,היא נורא מזיעה במנשא,והרבה פעמים לא רוצה להיות בו, בעיני זה המנשא הכי נוח שיש, ניסיתי הרבה מנשאים, אני דואגת שאולי זה לא טוב לחמם אותה כל כך [45 מעלות בחוץ והמזגן עושה נעים בערך] למישהו יש פיתרון?
[מה שקורה זה שאני משאירה אותה הרבה בנדנדה כתחליף לנענוע של המנשא אבל אני ובעלי לא אוהבים את התחליף המכאני הזה]

האם ילדים הגדלים על עקרון הרצף באמת לא בוכים או שזה רק אצל האידינים?
לעניות דעתי (לא מצטנעת, רק מצביעה על הכרות מצומצמת עם אמהות ותינוקות...)
יש תינוקות שמגודלים בצורה, איך לומר... אטומה.
הרגילו אותם מגיל מאד צעיר - אין ידיים, אין ציצי, אין הרבה מענה לצרכיהם.
אני רואה שהרבה פעמים הם בוכים פחות מתינוקות שכן נענים לבכיים.
באופן אישי, אני חושבת שזה עצוב.
כשהילדה שלי היתה ממש תינוקת, בכי היה צורת התקשורת שלה וכשלא היה לה טוב היא צרחה עד לב השמים.
אני חשבתי שזה סממן לבריאות נפשית ותקשורת טובה איתנו:
לא טוב לך, תצעק!
לעומת זאת תינוק שהולך, למשל, לראשונה לרופא, עובר בדיקה לא נעימה, מפחידה או סתם לא מוכרת אצל אדם זר
ולא פוצה פה - זה מפחיד אותי, זה נראה לי לא טוב, כאילו האינסטינקטים הבריאים שלו סורסו,
אולי בשל טיפול לא נכון.
אני רוצה לומר, שבכי אינו אידיקציה לחייו הטובים או לבריאותו הנפשית של ילד.
לכל אדם ולכל ילד יש צורך לבטא תסכולים, מכאובים וכו' - תינוקות עושים זאת בבכי.
בראייה יותר רחבה אפשר לראות אם לתינוק טוב או לא בחייו,
ולדעתי "גידול על פי עקרון הרצף" (הגדרה כוללנית לטעמי, אבל אני חושבת שכולנו מבינים למה הכוונה)
יכול לתרום מאד לגידול ילדים מרוצים ובריאים יותר, וכתוצאה מכך גם רגועים יותר.
חוץ מזה - רצף או לא, מעולם לא נתקלתי בתינוק שלא בוכה. הכל שאלה של מינון

דניאלה, הזכרת לי -
בהרבה מקומות שקראתי על בתי יתומים מוזכרת בדיוק התופעה הזו - ילדים ותינוקות שלא בוכים בגלל חוסר בתשומת לב. קורע לב אבל הגיוני - בהתחלה הם בוכים ובוכים, ואח"כ הם מבינים שאין טעם, הם ישכבו רוב היום בעריסה במילא, והם שקטים באופן לא טבעי.
גם בעקרון הרצף לידלוף כתבה שאין הרבה תקשורת עם התינוקות, זאת אומרת, בהחלט מתייחסים לצרכיהם (אוכל,פיפי, מגע), אבל לא מדברים אליהם, לא שרים להם באופן ספציפי, לא משחקים "משחקים של תינוקות".
גם לילדים מעט יותר גדולים מדברים בעיקר בפקודות או במשפטים קצרים. עיקר התקשורת נעשית בקבוצת הגיל שלך.

לי משהו בעניין הספציפי הזה הרגיש תמיד מוזר. רוב התינוקות שאני פגשתי, ובייחוד שלי הפרטי, מגיבים באופן מאוד חיובי לתקשורת שאין בשבט היקוואנה.
רוב המחקרים שאני קראתי סביב הנושא מצביעים על כך שהמוח של התינוק מתפתח במשחק ובדיבור אליו.

גם לי בהתחלה הייתה את פנטזיית "התינוק לא יבכה כי אני מגדלת לפי עקרון הרצף". אח"כ התפכחתי.

ועוד משהו - בתוכנית בערוץ שמונה על איזה אחד שחי עם כל מיני שבטים במקומות הכי נידחים בעולם, הוא תיאר מחלה שתקפה שבט באפריקה (אני די בטוחה שזה היה הסנמה, השבט השכן ליאקוונה).
אישה אחת ותינוק אחד מתו. אם אני זוכרת נכון הוא אמר ש"ילדיה של האישה מיאנו להתנחם" (והראו אותם מקוננים ומתפלשים בבוץ וצועקים) ומותו של התינוק היה לא מורגש. לא בכו עליו, לא ערכו טקס, כלום. זה גרם לי להתפכח אפילו יותר מפנטזיית עקרון הרצף.

_אבל לא מדברים אליהם, לא שרים להם באופן ספציפי, לא משחקים "משחקים של תינוקות". גם לילדים מעט יותר גדולים מדברים בעיקר בפקודות או במשפטים קצרים. עיקר התקשורת נעשית בקבוצת הגיל שלך.
לי משהו בעניין הספציפי הזה הרגיש תמיד מוזר. רוב התינוקות שאני פגשתי, ובייחוד שלי הפרטי, מגיבים באופן מאוד חיובי לתקשורת שאין בשבט היקוואנה_

פידג'ט, את לא מדייקת. ג'ין לידלוף לא אומרת שאין תקשורת עם התינוקת אלא שאין תקשורת יותר ממה שהתינוק זקוק וזה הבדל גדול בעיני. התינוק הוא זה שיוזם את האינטראקציה וזוכה ליחס לו הוא זקוק. זה לא אותו דבר כמו לשיר ולדבר אל התינוק כל היום, שזה מעבר למה שהוא צריך וחוסם לו התנסויות לבד וגם מספק לו אשליה שהוא מרכז העולם, אשליה שעלולה להיות בעייתית כשבא אח או אחות (בזה אני לא מבינה). אני מאוד מתחברת לנושא של לא להרעיף על התינוק יותר תשומת לב ממה שנחוץ לו. וזה גם לא נכון שלא משחקים ביקוואנה עם תינוקות. הרי היא מדברת בפירוש על משחקי קוקו והעפה באויר.

רוב המחקרים שאני קראתי סביב הנושא מצביעים על כך שהמוח של התינוק מתפתח במשחק ובדיבור אליו.
זה לפי דעתי עניין מאוד תלוי תרבות ומתייחס לתופעה אחרת שג'ין לידלוף השכילה לעלות עליה: כשלא מטפחים את המוח בכיוון מסויים, הוא מתפחתח בהרבה כיוונים אחרים שאנחנו, המאוד מקובעים מחשבתית, לא מסוגלים לחשוב אפילו שאדם יכול להתפתח בכיוונים כאלה. היא מביאה כדוגמא את האחיות ההודיות אמאלה וקמאלה שגודלו ע"י זאבים והיו בעלות יכולות מדהימות כמו שמיעה וריצה על 4. כשהחוקרים במחקרים שקראת מתייחסים לפיתוח המוח הם מתכוונים לתחום מאוד מסוים של פיתוח. יכול להיות שזהו הפיתוח שאת מעוניינת בו, ולא באחר, היות ואת חייה בחברה מערבית במאה ה-21, אבל זה לא הכיוון היחיד שאליו מוח יכול להתפתח. הוא יתפתח בכל מקרה, בכיוונים מפתיעים ומגוונים.

היא מביאה כדוגמא את האחיות ההודיות אמאלה וקמאלה שגודלו ע"י זאבים והיו בעלות יכולות מדהימות כמו שמיעה וריצה על 4
טוב, זו לא ממש דוגמה להתפתחות חיובית של המוח, לא? כלומר, סבבה שהן ידעו לרוץ על ארבע כמו זאב, אבל הן לא היו מסוגלות לתפקד בכלל בחברה אנושית ומתו בגיל מאד צעיר

.
האמת היא שגם אני נותרתי עם התהיה הזאת אחרי עקרון הרצף- למה באמת הן כמעט לא מדברות אל התינוק? לא אומרת שצריך לשיר ולדבר אליהם כל היום, הרבה פעמים אני באמת עסוקה בעניני ומגיבה אליו רק כשהוא פונה אלי, אבל גם נשמע לי מוזר לא ליזום אף פעם אינטראקציה איתו אלא אם כן הוא פנה אלי.

_הקטנה שלי בת חודשיים, אנחנו משתמשות במנשא מיה ווראפ סלינג, ו....חם לנו מאוד,היא נורא מזיעה במנשא,והרבה פעמים לא רוצה להיות בו, בעיני זה המנשא הכי נוח שיש, ניסיתי הרבה מנשאים, אני דואגת שאולי זה לא טוב לחמם אותה כל כך [45 מעלות בחוץ והמזגן עושה נעים בערך] למישהו יש פיתרון?
[מה שקורה זה שאני משאירה אותה הרבה בנדנדה כתחליף לנענוע של המנשא אבל אני ובעלי לא אוהבים את התחליף המכאני הזה]_
קודם כל- לא בטוח שמה שמפריע לה זה החום- יכול להיות שהיא פשוט רוצה לשנות תנוחה (האם את עדיין מערסלת אותה? אם כן, נסי לשאת אותה בתנוחה שתאפשר לה שדה ראיה, ותראי אם יש הבדל). אפשר גם לשים אותה במנשא כשהיא ערומה, אפילו רצוי, במזג האוויר הנוכחי.
שנית- אם היא נהנית בנדנדה, ומעדיפה את הנדנדה על פני המנשא- מה רע? אני בעד להקשיב קודם כל לילד, ורק אחר כך לספרים ותיאוריות ועקרונות למיניהם. אני גם לא חושבת שילד חייב להיות בתנועה כל הזמן- רק אם הוא רוצה. אם היא רגועה כשהיא שוכבת על שמיכה על הרצפה לידך, למשל, מה רע? אני סמכתי על הילד שלי שיודיע לי כשיזדקק לתנועה או לנשיאה, כשהייתי מניחה אותו על הרצפה (והוא היה מודיע בצורה מאד ברורה...).

תיראי מה זה, בכלל גלשתי בדף אחר ומצאתי ציטוט של נוסעת סמויה מצטטת את יונת מצטטת את ז'אן פייז'ה: "בכל פעם שאנו מלמדים את הילד דבר-מה, אנו מונעים ממנו את האפשרות להמציא אותו." (ז'אן פיאז'ה , בדף של יונת).
תזמורת, זו היתה דוגמא קיצונית, העקרון הובן, לא?

התינוק הוא זה שיוזם את האינטראקציה וזוכה ליחס לו הוא זקוק. זה לא אותו דבר כמו לשיר ולדבר אל התינוק כל היום, שזה מעבר למה שהוא צריך וחוסם לו התנסויות לבד וגם מספק לו אשליה שהוא מרכז העולם,
מסכימה.
לי באופן אישי זה מרגיש מאד נכון להעניק לה תשומת לב בצורה מבוקרת,
ובעיקר על פי צרכיה. כשהיתה ממש תינוקת, הרגשתי שהיא בקושי בקושי צריכה ממני תשומת לב -
בעיקר טיפול, קירבה פיזית והרבה אהבה.
גם היום כשהיא כבר בת שנה וחודשיים (אללה איסטור איך הזמן טס),
זה מרגיש לי מאד טבעי שהיא משחקת איפשהוא בשדה הראיה שלי, ואני עסוקה בדברים אחרים.
כשאני מרגישה שיש צורך בתשומת לב ישירה - אני נענית. וגם זה הרבה פעמים תוצאה של עייפות או רעב,
או הרגשה פיזית לא טובה.
בקיצור, מה שאני מנסה לומר זה שהתיאור של לידולף נשמע לי מאד טבעי:
התינוק הוא חלק אינטגרלי מחברה הטרוגנית ורב גילית.
יש לו צורך להמצא עם וליד מבוגרים אבל לא במרכז תשומת הלב
זו נקודה חשובה מאד בעיני.
אני מרגישה שעם כל הנסיונות, עדיין הילדה שלי עומדת קצת יותר מדי במרכז תשומת הלב,
בעיקר בקרב משפחה מורחבת ובחברתם - אבל כנראה שזה בלתי נמנע.
מה לעשות, בת ראשונה, נכדה ראשונה, אחיינית ראשונה...

רוב המחקרים שאני קראתי סביב הנושא מצביעים על כך שהמוח של התינוק מתפתח במשחק ובדיבור אליו
טוב, אני לא צריכה מחקר בשביל זה, זה פשוט נשמע הגיוני.
אבל דרך טבעית להתפתחות כזאת נראית לי בדיוק מה שתיארתי: הילד נלווה לחיי היומיום.
לשבת ולעשות לו כל היום "איך עושה פרה" נראה לי קצת פחות מוצלח
(לא שאנחנו לא עושים גם את זה...
אבל כשאנחנו כבר זוכים לראות פרה, ואני אומרת "תראי, הנה פרה, בואי נשמע איך היא גועה" וכו'
זה נראה לי מוצלח הרבה יותר).
יצא קצת עקום, מקווה שהובנתי

זה לא אותו דבר כמו לשיר ולדבר אל התינוק כל היום, שזה מעבר למה שהוא צריך וחוסם לו התנסויות לבד וגם מספק לו אשליה שהוא מרכז העולם
לא רק אלה - זה גם נותן לו תמונה מעוותת על עולם המבוגרים. לשיר כל היום "רוץ בן סוסי" (ואלוהים יודע שעשיתי את זה הרבה, לצערי) פשוט נותן תמונה לא נכונה של עולמו של המבוגר, והלא אותו עולם הוא מה שהילד רוצה ללמוד יותר מכל. זה כמו מישהו מאנגליה שרוצה ללמוד צרפתית, אבל כל הצרפתים מתעקשים לדבר אליו באנגלית רצוצה.

הוא תיאר מחלה שתקפה שבט באפריקה (אני די בטוחה שזה היה הסנמה, השבט השכן ליאקוונה).
ואם כבר להיות קטנוניים אז אם מה שתיארת התרחש באפריקה, אז כמובן שלא מדובר בסנמה או ביקואנה כי אלו כזכור שבטים אינדיאנים באמריקה.

ובהזדמנות שאני קטנונית גם רציתי לחדד את הנקודה של האינטראקציה עם התינוק. לא נראה לי שהכוונה היא בחיים-אף-פעם-גם-אם-נורא-רוצים, לא לדבר עם התינוק. לדעתי הכוונה היא, היי בענייניך ותני תשומת לב ישירה באותה מידה שהיית מעניקה לכל אדם ולא באופן יוצא דופן (כמובן שבשביל שזה יתקיים צריך לפגוש ביום נתון עוד אנשים חוץ מהתינוק וזה מחזיר אותנו לנושא החברה). אני זוכרת שאחותי חזרה מקורס הכנה ללידה שבו אמרו להם שכשמניקים צריך להקדיש את כל תשומת הלב לתינוק ולא לדבר בטלפון באותו זמן ועדיף לדבר אליו ולשיר לו באותו זמן. ניסיתי לעשות את זה פעם פעמיים אחרי שנולדה ביתי וזה פשוט הרגיש לי מטומטם. ממש ממש לא היה לי מה להגיד לה בזמן ההנקה. בכלל בתקופה ההיא לא היה לי מה להגיד לה בכלל. ככל שהיא גדלה אני מרגישה יותר צורך להגיד לה מה אנחנו הולכות לעשות עכשו (מקלחת, לישון, לבקר את סבא וכו') כי אני רוצה שהיא תדע מה הולך לקרות איתה כפי שכל בנאדם היה רוצה, כי עכשו כשהיא כמעט בת שנה זה רלונטי לה. טוב, בעצם כשהיתה מאוד קטנה דברים שעושים לה אמרתי כבר אז (כמו מקלחת) אבל דברים שאליהם היא רק מתלווה (למשל אם הולכים עכשו לסבא או לשכנה מאחורה) זה לא היה חשוב לה בחודשי חייה הראשונים. אבל כשאני מדברת איתה המטרה היא לדבר אליה ולא ללמד אותה לדבר . אם המטרה בביצוע פעולה מסויימת היא לא הפעולה עצמה אלא ללמד את התינוק אז זה יוצא מזוייף ושכרו יוצא בהפסדו כי בעצם לא עשינו את הדבר עצמו והדוגמא שנתנו היא רק חיקוי לדבר האמיתי. אני מובנת?
גם אני שונאת את כל ה"איך עושה פרה". נראה לי פשוט לא נכון. למה זה כ"כ חשוב שהיא תדע איך עושה פרה? חוץ מזה, איך באמת עושה פרה? האם היא עושה "מו"? לא. כמובן שלא. "מו" הוא איזשהו תרגום לעיברית של אותו הקול הלא אנושי שעושה פרה. מה שמקטין עוד יותר את הצורך בללמד איך עושה פרה. למען האמת בעיני גם מיותר להפנות את תשומת לב התינוק לכך שהפרה משמיעה קול מסויים, שכן, בכך אני מכוונת אותו להפנות את תשומת ליבו לפאן מאוד מסויים בהוויה של הפרה שסוגר אותו, הפתוח, לקליטת של היבטים שונים ומשונים של הפרה שאני המרובעת לא יודעת לשים לב אליהם. אפשר לראות למה אני מתכוונת ביום אחד בלויית תינוק. למשל, החיבה שלהם דוקא לפיתקית שעל הצעצוע ולא לצעצוע עצמו. התינוק משוחרר מדעות קדומות ומאוד לא הייתי רוצה להלביש עליו דעות קדומות שלי, המקולקלת. נכון, יש לזה מחיר מסויים. התינוק עלול לצאת מחוץ למיין סטרים. ואגב זה, שמעתי שבמבחני טיפת חלב של גיל שנה צריך לדעת להצביע על האף, האם נכון? כי אם כן, אנחנו כבר צריכים להתחיל להתכונן (-; .

גם לי בהתחלה הייתה את פנטזיית "התינוק לא יבכה כי אני מגדלת לפי עקרון הרצף". אח"כ התפכחתי.
שמתי לב, שעקרון הרצף נתון לפרשנויות שונות (למשל בדיון הזה) ולמעשה אין דבר כזה לגדל עפ"י עקרון הרצף, אלא לגדל עפ"י הפרשנות שלי את עקרון הרצף. עקרון הרצף הוא לא שיטה לגידול ילדים.

ג'ין לידלוף לא אומרת שאין תקשורת עם התינוקת אלא שאין תקשורת יותר ממה שהתינוק זקוק וזה הבדל גדול בעיני. התינוק הוא זה שיוזם את האינטראקציה וזוכה ליחס לו הוא זקוק.
מסכימה.

מהתקשורת שסביב ה"בלי חיתולים" אני לומדת את התקשורת הבלתי מילולית. סליחה עם זה נשמע פלצני...אבל הילדים לומדים ושומעים הרבה מעבר למילים, הם קוראים ומרגישים אותנו כל הזמן. ככל שהם גדלים הם נעשים יותר ויותר תלויים בתקשורת המילולית ואצל רובנו המבוגרים כבר שכחנו שיש תקשורת לא מילולית...ואז באים התינוקות ומזכירים לנו...

חשבתי הרבה על המירכוז של הבכור בחברה המערבית...נראה לי שזה מין תהליך כזה שרובנו עוברות עם הילד הראשון ולא ממש אפשר להמנע ממנו אז אולי פשוט לקבל אותו ולהנות מזה...(-: עם ילד אחד בבית כשרובנו לראשונה לא עובדות ופתאום יש המון זמן פנוי (לא תמיד זה נראה ככה...אולי רק כשיש עוד תינוק אפשר להבין כמה הרבה זמן בעצם היה..) ומצד שני אין שבט ...אז יש בדידות. אז זה די ברור שהכל סביב התינוק. אבל אני מרגישה עם השניה (עכשיו 8 חודשים) שלמרות שיש קשיים לפחות היא לא ממרוכזת...יש משהו הרבה יותר טבעי בגידול שלה.(יש לה אח בן 4 בבית כל הזמן. שבט עדיין אין...)
אני מאמינה שהנשמה של הילד בוחרת את המקום שלה במשפחה כדי לעבור בדיוק את מה שהיא צריכה...
ואת הקשיים שרובנו עוברות עם הבכור/ה -מי שבוחרת להשאר בבית עם הילדים- נראה לי אין מנוס מלעבור...p-:
(לא דוקא קשיים אבל כל מיני התלבטויות כמו שנכתבו כאן למעלה...)

מסכימה שעקרון הרצף הוא לא שיטה לגידול ילדים.
מה לעשות שאני, בעוונותי, התלהבתי מאוד והתחלתי לבנות מגדלים באויר על האוטופיה הקטנה שתתרחש אצלי בבית. אני בטוחה שאני לא לבד.
ובגלל זה אני מרגישה שהייתי צריכה להתפכח מהאשליה שהספר מכר, כי מה לעשות, אפילו אם נחיה את חיינו הכי הכי קרוב שאפשר למה שלידלוף מתארת - זה לא זה. אנחנו כאן במערב, עם הטכנולוגיה והמכונות והאנשים השונים והחברה השונה.

ובעניין האי דיוקים - אני לא מתקטננת כי אני לא זוכרת בדיוק אם השבט היה באפריקה או באמריקה. כך או כך האנקדוטה שסיפרתי לא הייתה ממש קשורה לאיזה שבט זה היה בדיוק, אלא לחוסר ההתייחסות שלהם לתינוק המת. אני הרגשתי שזה אמר הרבה לגבי ההתייחסות שלהם לתינוקות.

ומותו של התינוק היה לא מורגש. לא בכו עליו, לא ערכו טקס, כלום. זה גרם לי להתפכח אפילו יותר מפנטזיית עקרון הרצף.
ניחוש: אני מניחה שזה פשוט מנגנון הגנה - כשתמותת התינוקות גבוהה, כשלכל יולדת מן הסתם מת לפחות תינוק אחד או יותר במהלך חייה (ועוד תינוקות סביבה מתים במשפחה המורחבת), היא לא יכולה להרשות לעצמה להיכנס לאבל עמוק של חודשים ושנים על כל תינוק. וזה לדעתי כן עניין תרבותי, שנוצר בתחילה כמנגנון פסיכולוגי אישי, אבל מקבל חיזוק חיצוני קולקטיבי כי המאורעות האלה שכיחים.

להתפכח מהאשליה שהספר מכר
הספר לא מכר שום אשליה כזאת.
אולי אנשים שקראו את הספר, לא הבינו אותו וכתבו עליו שטויות מכרו את האשלייה הזאת. אבל הספר רק בא לתת תובנות על החיים שהיו צריכים להיות לנו, ולא קיבלנו.

אלא לחוסר ההתייחסות שלהם לתינוק המת
זה גם היה סגנון תרבותי מקובל בהתייחסות למוות באירופה במשך כמה מאות שנים. זה לא בהכרח אומר משהו על מה שמרגישים בלב. זה כן עניין תרבותי, וכן יש לו קשר ישיר לכמות התמותה. תקראי למשל את הספר "הלב", אבל הפעם תנסי לשים לב כמה מוות יש שם. של הורים, של ילדים, של תינוקות, של שכנים, של בני העיר. זה ייתן לך מושג, וזה בסך הכל מסוף המאה ה-19.

פידג'ט, חס וחלילה, לא התכוונתי שאת הקטנונית אלא אני...

אני גם לא חושבת שהספר בא למכור אשליות. הוא בא לומר למה תינוקות זקוקים (לתפיסתה של לידלוף). אז אם התינוק כן בוכה למרות שבספר נרמז לנו שאם רק הוא יהיה על הידיים כל הזמן הוא לא יבכה, זה עוד לא אומר שכל נושא הנשיאה מיותר. עדיין זה מועיל מאוד גם בהווה וגם לטווח רחוק, גם לתינוק וגם לאמא . כל הדברים שאמרה, לטעמי תקפים, אפילו אם התינוק בוכה.

דרך אגב, תינוקות אכן בוכים פחות כשהם על הידיים. זו עובדה שגם כל אמא מיינסטרימית יודעת. היום רוב האמהות, גם המיינסטרימיות, חושבות שראוי לחסוך מתינוק בכי, אבל כשהספר יצא בשנות ה70 כנראה שאמרו לאימהות שזה בסדר שהתינוק בוכה, וזהו הדבר שנגדו יצאה לידלוף. הנה, חברתי המיינסטרימית, שכה נבהלתי מהאופן אליו התייחסה לתינוקה שנולד לא מזמן (וכתבתי על כך ב: חברים במיין סטרים) סיפרה לי השבוע ששמה לב שלתינוק יש בכי מסויים שכשלוקחים אותו על הידיים מתחלף בחיוך. "הוא לא היה צריך שום דבר, רק פינוק" ובעצם עשה על אמא מניפולציה. אז באה לידלוף ואומרת לאמא כזאת שהדבר שהיא קוראת לו "פינוק" הוא צורך מולד של התינוק. אז אם האמא הזאת היתה מבינה את זה לפני חודשיים, כשניסתה "לעשות בית-ספר" לתינוק, היה נחסך הרבה בכי גם לה וגם לתינוק. אבל הנה, היא הבינה בדרך הקשה את מה שלידלוף אמרה והוא אמת צרופה, שתינוקות אכן רוצים להיות על הידיים.

שמחתי להשכיל לגבי מה שחשבתי שהוא חוסר התייחסות לתינוקות... [Y]

שכתבתי "האשליה שהספר מכר" התכוונתי לאנשים כמוני, צעירים ומתלהבים, שהספר מאוד מאוד דיבר אליהם, ומיד מתחילים לפנטז על העולם המאושר שלידלוף מתארת. זה באמת קרוב לאושר מתמשך מה שהיא מתארת שם.
אבל כאן במערב, אני חושבת, קשה להגיע לרוב הדברים שהיא דיברה עליהם. יש כל כך הרבה מחסומים פסיכולוגיים (למשל לתת להם לשחק לבד עם עצמים חדים,סכינים וכו', למשל ההקשבה לנושא עשיית הצרכים), שגם אם מנסים, ואני חושבת שבהחלט צריך לנסות, זה אף פעם לא יהיה כמו אצלם, ומה לעשות - יש אנשים שזה קצת שובר אותם...
ואני לא אומרת שבגלל זה אני אפסיק לקחת את התינוק שלי במנשא, או על הידיים, או אשים לו חיתול, אלא שפשוט אני אישית, ואולי עוד אמהות כמוני, צריכה לקחת קצת פרופורציות בנוגע לספר (אם הן היו מעוותות מההתחלה).
הספר והניסיון לחיות כמה שיותר ברוחו הוציאו ממני את הפרפקציוניסטית שחשבתי שהרגעתי... טוב, חזרה לקבוצת הגמילה

לא הולך לי עם ההבעות - ה-Y הייתה אמורה להיות יד...

שגם אם מנסים, ואני חושבת שבהחלט צריך לנסות, זה אף פעם לא יהיה כמו אצלם, ומה לעשות - יש אנשים שזה קצת שובר אותם...
פססססט....
בהלך הרוח הזה, כדאי לך לבלות קצת זמן עם אמהות שהן מיינסטרים לחלוטין או לחלופין רחוקות מאוד מדרכך. יש לי הרגשה שאחרי הבילוי הזה תראי את חצי הכוס המלא ותברכי גם על "הישגים" קטנים שלך בדרך שבחרת

נו, אז לא נתת לילד לשחק עם סכין חדה כל היום, אבל כן נתת לשחק עם סכין קהה במשך רבע שעה, ולהתנסות בחיתוך ומריחה על לחם. זה כבר משהו בהשוואה לשלל האיסורים הנהוגים בתחום הזה ברוב המיינסטרימי.

מצטרפת לדברי קרוטונית. אני, למשל כולי נרעדת כשביתי בת ה-10 חודשים מתחילה לעלות בגרם מדרגות שמגיע עד השמים...אבל אז אני רואה איך מתנהלות אמהות אחרות (שלא לדבר על רמת האבטחה שאמא שלי היתה מצפה שאנהג בילדה) ומבינה שבכל זאת אני מאפשרת לה המון.

חמותי כשהיתה משגיחה על הבת שלי בערך בגילאים שנה עד שנה ו7 חודשים, תמיד היתה מספרת כשחזרנו איך היא ישבה איתה על הספה כל הזמן כדי שלא תיפול....
פעם אחת הן הלכנו לג'ימבורי בקניון וישבו על הספסל והסתכלו על הילדים איזה חצי שעה.
אני לא מבינה איך היא הצליחה בכלל להושיב אותה לכל כך הרבה זמן:-)
(עכשיו כשאני כותבת את זה זה לא כל כך מצחיק אבל אני בטוחה שלא היה שימוש בכח אז אני מניחה שהיא פשוט שיעשעה אותה כל הזמן הזה..)

עקרון הרצף הוא לא שיטה לגידול ילדים
אגב, זה גם לא "עיקרון". תרגום הולם יותר בעיני הוא "גישת הרצף". גישה, ממש כך

התרגום המילולי לגמרי הוא "קונספט הרצף".
the continum consept
אולי אני טועה, אבל לי נראה שהתרגום העברי של השם חוטא למסר של הספר עצמו...
להורים (ושאר בני האדם) בשבט היאקונה אין עקרונות, יש להם גישה לרצף, שלנו אין. הספר הוא פתח הגישה שלנו ל התבוננות ברצף שאין לנו .
יותר נכון להצצה פצפוצנת, אולי קטנה מידי, לאורח חיים שלסכם אותו ב"להניק לפי דרישה לפחות שנתיים, להחזיק על הידיים או במנשא, לישון עם התינוקות" עם קצת תיבול של "לא למרכז, ללכת למפגשים, לחנך את עצמי", זה פשוט לא זה.
לצערי, הרב מאוד, אצל הרבה אנשים המוצא הזמין ביותר הוא רגשות אשמה ואני חוששת שג'ין לידלוף לא התמודדה עם ההשלכות המלאות של קריאה מערבית. כנראה אין מנוס מהתמודדות שיש בה גם תסכול, פחד, תחושות חוסר אונים, בלבול... העניין הוא שהורים שגדלו ברצף אחר מהרצף היאקוני, קוראים את הספר ומנסים לחקות התנהגויות יאקוניות, כאילו הם מכירים אותן.
יאקוניות (נשים שנולדו ובגרו כל חייהן במסגרת חברתית וסביבתית של שבט היאקונה) נושאות תינוקות עליהן, מילדות. תנוחת הגב, היציבה, השרירים שמעורבים, מוכרים להן עוד מאז שהן עצמן נישאו על אמהותיהן והשעות הרבות של נשיאת תינוקות מילדות. כמובן הן גם זוכות לתמיכה קהילתית ברורה מאליה בהריון, בלידה ובאמהות.
הן גם צפו, שמעו, שמעו סיפורים, נכחו, בלידות רבות, יש סביבן נשים מניקות מאז שהן נוצרו ברחם אימם, שזכתה לאותו אורח חיים לפני ביתה, כמו גם אמה וכמו כמה מאות או אלפי דורות.
החוויה הראשונית שלי בקריאת הספר היתה התפעמות עצומה. מותר לי לקרוא על דברים כאלו בספר שנהיה רב מכר.
הנה, זה באמת קורה, זה באמת קרה, לא תמיד זה כמו אצלי במציאות, אפילו יש אחרת, ממש היום (?). אישה אחת ראתה בעיניים שלה דברים שקורים ביבשת רחוקה והיא מספרת לי

איזה כיף לי

הסיפורים על שבטים אינם שמועות מופרכות, זו מציאות יומיומית של לפחות כמה עשרות בני אדם בעולם.
ברור לי לחלוטין שהמציאות שלי היא אחרת בכל-כך הרבה מובנים שאני יכולה באותה מידה לקרוא את הספר כאילו המתרחש הוא על כוכב לכת אחר משלי.
ברור לי. נולדתי למציאות שלי וזה מה יש לי. "המסקנה" שלי מהספר, היא שהדבר הכי חשוב לקראת לידה וגידול תינוק (וכנראה בכלל בחיים), הוא להיות בקשר אישי עקבי רציף עם נשים מנוסות, אוהבות, תומכות עבורי . את הפרטים הטכניים בעיקרם של כל הדברים הרבים שאני כן יכולה לעשות, אפילו בקלות, בכיף, באהבה לתהליך כולו, הן כבר יעזרו לי לבסס.
הרבה ספרים ש"שמעתי" עליהם לראשונה כאן, עוזרים לי מאוד, להבין "מה לא בסדר אצלי" מתוך הבנה ש"אצלי" זה תכל'ס "במציאות ההזויה למדי שנולדתי ובגרתי עמוק בנבכיה".
המשותף הודאי למציאות שלי ולשל יאקונה אחותי, היא שאני לא יכולה לבד, גם אם יש לי טעם משובח בבחירת ספרים

דבש תודה. מאד מעניין מה שכתבת.

Yequana
יֶ-קוּ-אַ-נָה

תחילה משהו אישי. לפני כמה שנים קראתי את הספר ומאוד התרשמתי: היו מייד דברים שנראו לי מוכרים מאוד, מובנים מאליהם. היו שם דברים ששמחתי לקרוא משום שניסחו לי בצורה מפורשת רעיונות שהיו אצלי עדיין בשלב הגיבוש. ועכשיו אני לא זוכרת בדיוק, אבל קרוב לוודאי שלא כל משפט ומילה הדהדו בתוכי, וזה בסדר. לקחתי משם מה שהתאים לי, זה חיזק אצלי מה שכבר ידעתי ובוודאי למדתי גם דברים חדשים (כבר לא זוכרת בדיוק את כל התהליך, זה קרה כאמור לפני שנים). מכל מקום, אני מחשיבה את הספר כספר שהשפיע עליי לטובה, ואני בהחלט מושפעת ממנו בצורות שונות.

אצל הרבה אנשים המוצא הזמין ביותר הוא רגשות אשמה ואני חוששת שג'ין לידלוף לא התמודדה עם ההשלכות המלאות של קריאה מערבית. כנראה אין מנוס מהתמודדות שיש בה גם תסכול, פחד, תחושות חוסר אונים, בלבול.
נראה לי שלידלוף פשוט כתבה מה שהיא ראתה ומה שהיא חשבה שהיא ראתה (לידלוף, כמו כל שאר בני האדם, יכולה לראות רק דרך המשקפיים שלה). אני לא משוכנעת שאישה מהיקואנה רואה כך את חייה. מכל מקום, יש לנו את התיאורים של לידלוף, את הדעות שלה.

אני יכולה להעיד רק על עצמי: הקריאה בספר וההשפעה שלו עליי לא היתה קשורה ברגשות אשמה, בתסכול, בפחד וכו' וכו'. לקחתי מהספר מה שנראה לי, הושפעתי ממנו במה שהושפעתי, ומה שלא נראה לי - לא לקחתי. ברור לי ש
א) הרבה ממה שהיא מספרת הוא סובייקטיבי ומושפע מדרך ראייתה הסובייקטיבית (את זה אני כותבת לא כביקורת. אותו הדבר בדיוק אני יכולה לומר על כל אדם)
ב) מכאן, שמה שיש לנו הוא דיווח של סטודנטית מערבית על איך חיי היאקואנה נראו לה. אני מניחה (זו הנחה, לא עובדה), שיש עניינים שהיא לא שמה לב אליהם, או לא הבינה, או שלא סיפרו לה (למשל, אם יש להם טקסים דתיים סודיים, אני מניחה שלא סיפרו לה עליהם או לא הכל).
ג) וגם אם ניקח את כל מה שכתבה כדיווח אחד לאחד של חיי היקואנה, אז מה? אני חיה בעולם המערבי ונהנית מהיתרונות הרבים שלו, ומבינה שאי אפשר להעתיק אחד לאחד מה שמתאים לחיי שבט אינדיאני שחי חיים אחרים לגמרי משלי.

ולכן, אני לא מבינה את עניין רגשי האשמה: אני לא מצפה מעצמי לחיות כמו השבט האינדיאני, מבנה המשפחה שלי שונה משלהם, המבנה החברתי שלי שונה משלהם, ויש עוד כל כך הרבה גורמים ששונים משלהם. נראה לי שמהספר כדאי ללמוד כמה אמיתות כלליות: למשל, שתינוקות וילדים\ות זקוקים להמוווווווווווווון מגע, קשר, קרבה פיזית, נוכחות הורית וכו' וכו', שלא כדאי להפריד בין התינוקות לבין הבוגרים\ות וכל מה שנובע מכך.

זאת ועוד: לידלוף יכלה לכתוב רק מה שמעניין את לידלוף. איך היא יכלה לחזות מה שאנשים אחרים ירגישו ויחשבו? והשאלה אם זה בכלל צריך לעניין אותה מראש. השאלה הם היא לא היתה צריכה לכתוב את השקפותיה מחשש שיהיו כאלו שיקחו זאת למקום של יסורי מצפון. וגם המונח קריאה מערבית_ הוא מכליל - האם יש רק _קריאה מערבית אחת? ומה זה בכלל? אני יכולה להביא את עצמי כדוגמה: גם אני אישה מערבית, וכאמור הספר עורר בי מחשבות ושמחה, ולא ייסורי מצפון, סבל וכו'.

ויש לי עוד הרבה מה לכתוב על כל הנושא של ייסורי מצפון, אבל אולי זה חורג מנושא הדף.אסתפק בכך שאצטט את דבריה של בשמת בדף ששמו אומר הכל: ערכים אידאולוגיה ורגשי אשמה
_אני מציעה לכל אחד ואחת מאיתנו להתייצב מאחורי המעשים שלנו, מאחורי הערכים שלנו, מאחורי הבחירות שלנו.
גם כשהמעשים לא נכונים בעינינו, הם באו מאיתנו, ויש לזה סיבה. זה מעיד עלינו משהו._
ואני מוסיפה: והם היו גם נכונים בשעתם, או נראו לנו נכונים בשעתם.

אני כבר מבקשת לציין שמותר לא לחשוב כמוני אבל:

כמה שאני שומעת יותר ויותר חדשות אני מגיעה למסקנה העצובה שההתרחקות מעקרון הרצף מביאה כלייה על המין שלנו.

לדעתי, העובדה שאחוז כ"כ גבוה של בני אדם מטופלים בתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, העובדה שיש כ"כ הרבה אלימות וחוסר חמלה בעולם נובעת מההתרחקות מעקרון הרצף.

העובדה שמה שחשוב כיום לבני האדם זה מיצוי הפוטנציאל האישי שלהם על חשבון גידול הילדים שלהם בצורה בריאה היא חוסר הבנה גדול לעובדה שהזמן על כדוה"א עובר לכ"א מאיתנו מהר מאוד ואם אנחנו מביאים חוליות חדשות בשרשרת אנחנו מתחייבים ליצור חוליות חזקות - אחרת המין שלנו ישתנה ויתכלה.

וזה נראה לי כמו מדרון תלול שאי-אפשר לטפס ממנו ויש מעט מאוד שבאמת בונים חוליות חדשות חזקות ובריאות והרוב פשוט לא מבינים את גודל האחריות שחלה עליהם ובחדשות הדברים מדברים בעד עצמם.
בני אדם נהפכו להיות חומר נוסף על כדוה"א.

איך רק כ"כ מעט אנשים רואים את ההקשר????

(בסדר, יש גם התחממות והתפוצצות אוכלוסין - ובכל זאת, )

אהבתי את מה שכתבת

שליחה על ידי שרי* » 26 מרץ 2008, 13:36

חגית, מצד אחד אני מתחברת למה שכתבת, אך קשה לי עם המשפט
העובדה שמה שחשוב כיום לבני האדם זה מיצוי הפוטנציאל האישי שלהם על חשבון גידול הילדים שלהם בצורה בריאה היא חוסר הבנה גדול לעובדה שהזמן על כדוה"א עובר לכ"א מאיתנו מהר מאוד ואם אנחנו מביאים חוליות חדשות בשרשרת אנחנו מתחייבים ליצור חוליות חזקות - אחרת המין שלנו ישתנה ויתכלה.
אני לומדת באוניברסיטה 3 פעמים בשבוע ובעלי נשאר עם התינוק שלנו, בן 10 חודשים. האם אני "מזניחה" אותו, לפי מה שאת מתארת? האם האמא צריכה לוותר לחלוטין על החיים האישיים שלה בשביל המשפחה? אני חושבת שאמא מאושרת שמגשימה את עצמה יכולה לתרום הרבה יותר למשפחה מאשר אמא שמרגישה ש"וויתרה" בשביל הילדים.

אני אענה במקום חגית
את לא מזניחה אותו, בזמן שאת לא איתו הוא עם אבא שלו כך שהרצף ממשיך
עקרון הרצף לא אומר רק אמא כל הזמן עם התינוק, להפך, זה אומר שבט שלם שמגדל תינוק בצורה הכי טובה שיש שזה אומר נשיאה תמידית על הידים עד הגיל שבו התינוק מתחיל לזחול ולגלות עולם, זמינות בלתי פוסקת של כמה דמויות קבועות שמסוגלות לעסוק בענינהם אבל בו זמנית להעניק לתינוק יחס וטיפול. והכי חשוב שההורים כן ידאגו לעצמם ולחייהם אבל לא על חשבון הילד כך שהילד יכול להיות נוכח כשההורים עובדים ויהיה שותף לחייהם ולא מנותק מהם במשך רוב היום.

ואני לא חושבת שההפך מאמא קרייריסטית זה אמא שויתרה על עצמה למען הילדים, בהרבה מקרים האמא "מוותרת" על הקריירה יותר למען עצמה ואושרה מאשר למען הילדים שרק מרוויחים מההפקר.

גלית, תודה שענית במקומי

ואני לא חושבת שההפך מאמא קרייריסטית זה אמא שויתרה על עצמה למען הילדים, בהרבה מקרים האמא "מוותרת" על הקריירה יותר למען עצמה ואושרה מאשר למען הילדים שרק מרוויחים מההפקר.
נכון מאוד! והייתי מוסיפה שהזמן שהילדים רכים וזקוקים לנו קרוב הוא כמה שנים ואח"כ אפשר לפנות זמן ל"מימוש עצמי" (במרחאות כי אני כ"כ מרגישה מימוש עצמי בבית).

מסכימה איתך, אום @}

מאז שהפכתי אמא אני מרגישה עד כמה העולם שלנו מעוות ולא הגיוני. כשיש ילד קטן שהצרכים שלו ברורים והגיוניים אני מוצאת עד כמה מסובך לי למצוא לו את פתרונות הפשוטים ביותר בסביבה היומית שלו. למשל לשחק בטבע(סביבה עירונית מדי). למשל ללכת הצידה ולעשות פיפי ולחזור (יש מכנסיים) למשל להתבונן בהתנהגות של ילדים ואנשים אחרים (החיים בבתים ולא בשבט) וכן הלאה. אני ממש מתעצבת מכך שהתרחקנו כל כך מהמקום הטבעי והפשוט שאולי גם מכונה רצף. נסיונות לחזור שוב אל אותו הרצף נתקלים בקשיים רבים ובתהיות רבות לאור דרך החיים העכשוית שלי.
מצד שני- האם יש לי רצון לעבור ולגור בקבוצה שבטית שמקיימת את עצמה ולהתעלם מכל נושא הקידמה?
יש לי תחושה שאנחנו חיים בזמן מסוים מאד של התפתחות טכנולוגית שמצריכה איזו הבנה חדשה לגבי גידול ילדים. הרבה אנשים פועלים על פי עקרון הרצף אבל אצלי ההתנגשויות הרבות עם אורך החיים המודרני מעוררות מחשבה על כך שחייבת להיות דרך חדשה אחרת. אני למשל לא מרגישה שהפתרון הנכון לי הוא חינוך ביתי, יחד עם זאת החינוך בגן גם נראה לי בעייתי. לתחושתי יצירת קבוצה שבטית היא פתרון אבל זה כנראה כמעט ולא אפשרי בחברה כל כך אינדוידואלית.
אני נשמעת הזויה קצת, לא?

ממש לא. גם אני מרגישה בדיוק ככה אבל אין לי כח לכתוב... @}