איך להתחבר לרגשות

[אנונימי]

דיון שהחל בדף החיים עם 3 ילדים בלוג תוך כדי הדיון על איך להשלים עם הבחירות שלי (שגם הוא עבר לדף משלו).

[בשמת_א*]

תנסי להיות נוכחת, ברמת החוויה (ולא רק "בשכל") למחירים הללו
אני הייתי רוצה לשמוע יותר איך עושים את זה.
פשוט איך עושים את זה.
שוב ושוב אני מגלה ש"בשכל" אני מבינה הרבה דברים. אבל ממש לא מזמן הסבירו לי ש"נכון שעכשיו את סוף סוף חשה את התחושות בגוף, באמת התקדמת מאוד, אבל גם זה לא 'הרגשות שלך'".
אז איך מרגישים? איך נוכחים ברמת החוויה ולא רק בשכל? איך עושים את זה? איך זה נראה? בעצם, "נראה" זה "בשכל". איך זה מרגיש? חוץ מכמו חור בבטן, כי זה, אני מבינה, ברמת ה"תחושה הפיזית" ועדיין לא ברמה הרגשית.
בקיצור, איך מלמדים פיל להיות חתול, או משהו כזה.

(אני, רק שאלה... P-: )
(במלים אחרות, שאלת מיליון הדולר, אבל אני חייבת לשאול אותה גם אם אין תשובה. ואם יש לך תשובה, אז פשוט לא נשארו לי עוד כובעים להוריד בפנייך).

[חני_בונה*]

בקיצור, איך מלמדים פיל להיות חתול, או משהו כזה.
מלמדים אותו שפיל זה מצויין. פיל שיודע ונוכח בכאן ועכשיו את כל עוצמת הפיליות שלו יכול להתמיר את עצמו לכל בעל חיים שהוא רוצה.
בהקשר הזה מאד מומלץ הספר : כוחו של הרגע הזה

[בשמת_א*]

מלמדים אותו שפיל זה מצויין
אולי לא הבהרתי את עצמי. המטפורה היתה כנראה מוטעית.
אתרגם:
איך מלמדים מישהו שיודע להיות נוכח רק "בשכל" - להיות נוכח ב"חוויה"?
האם מלמדים אותו שלחיות רק בשכל זה מצויין? נו, את זה כבר למדתי. זה הוביל אותי רק לניתוק מעצמי במשך כמעט שלושים שנה, עם כל המחירים של זה.
נוכחתי בכאן ועכשיו בכל עוצמת השכל שלי. יופי. זה הביא אותי לגלות שיש גם רגשות, ושאני לא מרגישה אותם.
השכל עוזר לי ללמוד את כל זה.
אבל לא יכול ללמד אותי להיות אדם שמרגיש. להיות נוכחת ברגשות.
זה מה שאני שואלת.

[חני_בונה*]

ממה שכתבת למעלה
אבל ממש לא מזמן הסבירו לי ש"נכון שעכשיו את סוף סוף חשה את התחושות בגוף, באמת התקדמת מאוד, אבל גם זה לא 'הרגשות שלך'". ניכר שאת חשה הרבה יותר מבעבר.וזאת בדיוק הדרך הנכונה. וזה היה הקצב הנכון לך. כעת את מביעה כוונה להיות אדם מרגיש .לזה נחוצים התכווננות יחד עם סבלנות. ז"א הבעת הכוונה שלך להרגיש יחד עם הסבלנות שלך לתהליך הזה .
מה שעוד עושה את העבודה הוא "קרקוע" שזה אומר: הליכה ברגליים יחפות, ושהות בסביבה של טבע: עצים, אדמה וכו'. "הירידה לקרקע" מאפשרת ראיה והתמודדות עם מה שקורה וזה בעצם ה"להרגיש" שאת מדברת עליו.

[עירית_לוי]

הו, כמה שאני מזדהה איתך .
הראש עובד אצלי שעות נוספות. אמנם אני יודעת להרגיש באופן ספונטני (אני בוכה מאוד בקלות למשל), אבל כשאני רוצה לעשות שינוי כלשהו בעצמי, הרבה פעמים אני נתקעת בשלב בו אני מבינה מצויין, אבל לא יודעת להעביר את זה באופן מכוון אל הרגש, החוויה. ברגעים כאלה הרציונל, שכנראה התרגל כל כך לשמור עלי, יוצא להגנתי ושומר עלי מפני השינוי מהלא-ידוע המאיים.

יחד עם זאת, שמתי לב עם השנים שהעבודה הרציונלית שאני עושה (ואני עושה הרבה מאוד) כן מחלחלת בשלב מסויים, מבלי שכיוונתי לכך ישירות, אל מי שאני, אל רמת ההוויה/החוויה/הרגש.
אני מסתכלת על זה מהכיוון הזה: בגלל שהרציונל אצלי חזק, הכלים הרציונליים מאוד יעילים עבורי ולכן אני מצליחה לעשות שינויים משמעותיות באמצעותם.

שתי דוגמאות:

1. דוגמא אחת לכלי רציונלי כזה זה הנושא של עבודה של מסמוס פרדיגמות שאני מניחה שאין צורך להרחיב עליו. כלי שהוא מתנה מבחינה הזאת לאנשים שהרציונל שלהם חזק. בגלל הרציונל החזק אני מצליחה לרכוש בו מיומנות טובה, ואת השאר הוא כבר עושה בעצמו. כלומר, גם אם אני לא יודעת ללחוץ באופן ישיר על הכפתור של הרגשות, אני כן יודעת ללחוץ על הכפתור של ההתייחסות/של התפיסה וזה מחלחל ומשפיע על ההתנהלות שלי בכלל ועל הרגשות שלי בפרט.

1. דוגמא שנייה לכלי רציונלי שעבד טוב בשבילי בעבר זה העבודה על השלת מסיכות. מסיכות אוטומטיות ולא מודעות. את העבודה של השלת המסכה עושים דרך "השכל", אז גם כאן יש יתרון לבעלי הרציונל החזק. עם השנים, ככל שהשלתי מעצמי יותר מסיכות (למשל של "אני בסדר", "אני נחמדה") גיליתי שאני יותר ויותר מסוגלת להתרגש. היום כשאנשים מספרים לי משהו מרגש, אני מצטמררת או דומעת. פעם התרגשתי כמעט רק "בשכל". זיוף באמצעות מסכות דורש ניתוק רגשי כי אנחנו נדרשים לא להיות מי שאנחנו. הרבה מאוד אנרגיות הולכות על הסתרה, וברגע שהן מתפנות, קל יותר להיות נוכחים, להרגיש.

ספציפית לגבי התרגיל שהצעתי של להיות נוכחת למחירים:

• בשלב הראשון את שואלת את עצמך מה המחיר ועולה לך תשובה רציונלית.
• אחר כך את מנסה לדמיין את הסיטואציה בה זה קורה לך במציאות. נניח סיטואציה בה את יודעת להגיד ("בשכל") שהיית מתוסכלת. את מנסה להזכר מה בדיוק קרה, מה היו התגובות שלך, מה חשבת, מה אמרת לעצמך, מה הרגשת בגוף (אני מציינת את זה בגלל שהזכרת שזה כלי שאת כבר יודעת להשתמש בו). בקיצור – את מנסה להכנס לאווירה של להיות מתוסכלת, גם אם את האווירה את חווה יחסית הרבה דרך הראש. בעיני – זה נותן מענה מצויין של להיות נוכחת למחיר. לפחות בשלב זה. תראי אם זה מענה מסַפק בשבילך.

[ג'ירפה_פולנית_אלמונית*]

לכל הרציונליות- אני רוצה להתמיר את עצמי מג'ירפה לזבוב על הקיר כשאתן צופות בסרט הדוקומנטרי "דמעות של גמל" . אתן תגירו דמעות כנהרות בבל. ואתן לא מרגישות??!- אתן שכותבות (זה גם לבשמת) פה באתר כ"כ הרבה כ"כ מפורט מרגישות המון.
פשוט המוח שלכן מייד מתרגם את הרגשות למחשבות (כמו בימים שהיה מחיקון לצבע בטלוויזיה) ובאמת פרח צודקת- פשוט צריך להתקין אנטי-מחיקון בשביל להחזיר את הצבע....
רעיון נוסף (מנסיון)- להשתטות. אבל ממש. כמו ילדות קטנות. מהשחרור יוצאים הרבה דברים, ביניהם צחוק, וכך מתחברים ספונטאנית לרגש.

[בשמת_א*]

אתן תגירו דמעות כנהרות בבל. ואתן לא מרגישות??!-
טוב, ברור. אבל לא מול סרט או ספר, כשעובר עלי משהו, אני לא מחוברת בזמן אמת לרגש שלי בתוך סיטואציה.

עם השנים, ככל שהשלתי מעצמי יותר מסיכות (למשל של "אני בסדר", "אני נחמדה") גיליתי שאני יותר ויותר מסוגלת להתרגש. היום כשאנשים מספרים לי משהו מרגש, אני מצטמררת או דומעת.
אה! הפלת לי אסימון. זה נכון. אני באמת שמה לב שבחודשים האחרונים, כשאני מתרגשת, עולות דמעות. פעם הייתי חוסמת את זה רחוק רחוק. היום אני לא חוסמת יותר. זה ערוץ פתוח, ואמיתי. המממ. סימן שלמרות כל התלונות, אני בכל זאת מתקדמת (-:

[מתוודה_לרגע*]

אולי תוכלו לעזור לי בעניין דומה בדף מאוכזבת מהלידה.
אני מרגישה שהבעיה שלי היא ספקטרום צר מאוד של רגשות סביב הממוצע ואני רוצה יותר (זה בקצרה).
תודה!

[עירית_לוי]

ג'ירפה פולנית,
קודם כל - מה שבשמת אמרה.
הקושי שלי הוא ביכולת להתחבר לרגשות באופן מכוון, כשאני מחליטה, ובמציאת ערוץ התקשורת הישיר אליהם (למשל כשאני רוצה לעשות תרגיל של להיות נוכחת למחיר וכו'). כפי שתיארתי, מצאתי דרכים עוקפות, אבל זה עוד לא הדבר עצמו.

[עירית_לוי]

מתוודה לרגע, טוב, קראתי את הדף ההוא (לקח לי זמן לקלוט שאת היא לא מי שפתחה את הדף ).
לא ידעתי איפה לענות לך, אז עונה לך כאן. מקסימום נעביר אחר כך.

הכיוון ש-ההולכת בדרכים הציעה שם נראה לי נכון. התהליך שהיא תיארה שם הוא תהליך שאפשר לעשות בטיפולים פיזיים, טיפולי גוף-נפש למינהם.

אני חושבת שאם הייתי במקום כזה הייתי נעזרת בטיפול פיזי או בטיפול אנרגטי. נראה לי שכאשר ההגנות הרציונלית כאלה חזקות, שווה להעזר במשהו פיזי/אנרגטי כדי ללכת "דוך" ולמוסס אותן. לפחות כצעד ראשון. אם זה מדבר אלייך ותרצי המלצות ספציפיות - תגידי.

[מתוודה_לרגע*]

כן אשמח להמלצות ספציפיות. מה הכוונה ב
להעזר במשהו פיזי/אנרגטי ?
תודה!!

[עירית_לוי]

_כן אשמח להמלצות ספציפיות. מה הכוונה ב
להעזר במשהו פיזי/אנרגטי ?_
יש אינסוף שיטות "עוקפות רציונל". אני מציעה אותן בגלל שאין לך גישה לרגשות שלך. הטיפול הפיזי יכול בקלות יחסית לעקוף את המחסום לרגשות.
אני פגשתי מישהי שמטפלת באייפק ומשלבת עם זה עבודת תקשור והילינג. אישית אלי זה מאוד מדבר וגם מאוד יעיל. אני מעמק חפר. אם את מהסביבה תשלחי לי מייל ואתן לך את הפרטים שלה.

עוד דברים שיכולים לעזור: שיטת גרינברג (ההולכת בדרכים), דיקור סיני, נשימה מעגלית (טל טיבי), EMF (חני בונה), שיטת ipec לבדה, כלומר בלי השילוב עם תקשור שעושה המטפלת שלי, שיאצו, טאו-שיאצו. מי שקוראת פה בדף בטח תוכל להוסיף עוד.

[סיפורי_פוגית*]

מי שקוראת פה בדף בטח תוכל להוסיף עוד.
רייקי
פרחי באך

[תמי_גלילי*]

איך עושים את זה.

בשמת, ההתנסות שלי הייתה שזה משהו שלומדים לא לעשות, לא פחות ואף יותר ממשהו שלומדים כן לעשות. הרגשות שם. אני מנסה לתפוס את שבריר השנייה שבו אני בורחת מהם, ואז מנסה להפסיק לברוח. יש יותר כישלונות מהצלחות, אבל כמו הרבה דברים אחרים, זו מיומנות נרכשת.

ג'ירפה ניסחה את זה מצויין לדעתי:
המוח שלכן מייד מתרגם את הרגשות למחשבות (כמו בימים שהיה מחיקון לצבע בטלוויזיה) ובאמת פרח צודקת- פשוט צריך להתקין אנטי-מחיקון בשביל להחזיר את הצבע....

ואיך מזהים את הרגעים האלה? אלו טכניקות עוזרות להישאר איתם?
אני אישית ממליצה שוב על הגישה של ג'ין ג'נסן שנותנת מפתחות פשוטים וברורים (לא קלים) לעבודה הזו, ושלפחות לי עזרה מאוד להישאר עם הרגשות שלי ולהגיע למקורם, במקום לברוח מהם. נראה לי שיש סיכוי שזה ידבר אלייך, בזכות הרציונליות, היושר והאומץ.
תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות

[לי_אורה*]

מי שקוראת פה בדף בטח תוכל להוסיף עוד
מדיטציה
הילינג
טאי צ'י
רפךקסולוגיה
דמיון מודרך

ובכלל, כשאפשר, לשבת בשקט ולבד, ולא לעשות כלום. לעצום עיניים ולתת למחשבות לחלוף, לא להתרכז באף אחת מהן, לתת להן לבוא וללכת כמו עננים בשמים. הנה אחת באה והנה היא הולכת ובאה אחרת. להקשיב קצת לנשימה. לשקטע פנימה. להזות. לחלום בהקיץ. לזרום.

דרך נוספת, כשקורה משהו וזה אפשרי - לעצום עיניים ולהרפות קצת את השרירים ולשקוע פנימה ולשאול בעדינות: מה אני מרגישה? איפה זה בגוף? איך זה מרגיש? מה הצבע של זה? מה הטעם של זה? או: פשוט לשבת בשקט ולתת לרגש לצוף למעלה.

[לי_אורה*]

חשבתי לעצמי שאולי אני לא האדם המתאים לייעץ בנושא, משום שאני לא מכירה את זה מבפנים. אני אישה מאוד רגשנית והרגשות שלי מאווווד חזקים וכשהם מתרחשים אין שום דרך שלא ארגיש אותם ולא אחווה אותם כאן ועכשיו.

וחשבתי לעצמי: אולי העניין של חוסר חיבור רגשי נובע מפחדים כלשהם. למשל, פחד לאבד שליטה. אולי זה קשור גם לפחד מכעס, פחד מלבטא כעס ומתוצאות הכעס? אז אולי עבודה בנושא זה תעזור לשחרור רגשי, לביטוי רגשי וגם להתחבר לרגשות? וזה מתקשר לי למה שכתוב כאן:
ככל שהשלתי מעצמי יותר מסיכות (למשל של "אני בסדר", "אני נחמדה") גיליתי שאני יותר ויותר מסוגלת להתרגש

[אילה_א*]

עוד דרך היא פסיכודרמה כך נראה לי מאנשים בקבוצה שלי.
אצלי הבעיה הפוכה הכל מציף אותי ברגשות .

[ענת_ב_פ*]

עוד דרך היא פסיכודרמה כך נראה לי מאנשים בקבוצה שלי.
אהלן, יש לך המלצות על פסיכודרמטיסט/ית??
@}

[בשמת_א*]

ההתנסות שלי הייתה שזה משהו שלומדים לא לעשות, לא פחות ואף יותר ממשהו שלומדים כן לעשות

לתפוס את שבריר השנייה שבו אני בורחת מהם, ואז מנסה להפסיק לברוח
את צודקת לגמרי. היפלת לי אסימון.
באמת, זה התהליך שבו אני לומדת: לזהות את המצוקה שעולה בבטן כמו מין סערה כזאת, ולהישאר איתה במקום לברוח. להתבונן בה, להסכים להרגיש אותה, במקום לעשות תיכף אחד מהדברים האוטומטיים שלי (למשל, לדבר, כלומר "להוציא מהר מהר משהו החוצה ממני" והמשהו הכי זמין לי הוא מלים) ולברוח מזה.

אולי העניין של חוסר חיבור רגשי נובע מפחדים כלשהם
כמובן. אני חושבת, סוג של דיכוי רגשות בילדות, פחד מהמצוקה שהרגשות שלי עוררו באחרים.


ככל שהשלתי מעצמי יותר מסיכות (למשל של "אני בסדר", "אני נחמדה") גיליתי שאני יותר ויותר מסוגלת להתרגש
זהה אצלי.
מסיכה שחשבתי עליה בהקשר הזה: "אני תמיד חזקה". קשה קשה להרשות לעצמי להיות חלשה, להיות חסרת אונים, וגם שמישהו אחר יראה את זה.
ועוד מסיכה: "אני תמיד צודקת".
וכלל: "אסור לעשות טעויות. אסור להיכשל".
בדוגמא שלי, כשאני אומרת על עצמי "איזו מטומטמת אני!" ואז מייד מתקנת "לא, אני לא מטומטמת. רק עשיתי טעות גדולה" - זה משפט שאפשר להגיד רק אחרי שמתמודדים עם תחושות כישלון, ומוכנים להרגיש את התחושה הקשה של "עשיתי טעות".
וכמובן, ברגע שמסכימים פשוט לקבל את זה ולהרגיש את זה - זה הולך וקטן!
זה כמו מפלצות החושך. כשמסכימים להסתכל בהן במקום לצרוח ולברוח, רואים שהן בכלל לא מפחידות.
כי מה שמפחיד הוא הפחד. לא הרגש.

[ענת_קדם*]

להתחבר לרגשות. בתור מנותקת אולטימטיבית של 26 שנה (אני עדיין מאמינה שעד גיל שנתיים וחצי הייתי מחוברת)
התחברתי רק לאחרונה לרגשות שלי. מנסה לתת איזו עצה ועולים לי דברים מרגשים שקשורים בילדות. מאוד מתחברת למה שענת סליחה הג'ירפה האלמונית כתבה
רעיון נוסף (מנסיון)- להשתטות. אבל ממש. כמו ילדות קטנות. מהשחרור יוצאים הרבה דברים, ביניהם צחוק, וכך מתחברים ספונטאנית לרגש.

ריח של ים מלוח ועוגה בתנור, עלים יבשים שדורכים עליהם, להכניס יד לתוך ערמת עדשים\אורז וכדומה כמו בסרט אמלי מי שראתה, לעצום עיניים ולגעת. העיניים לדעתי הן איבר כל כך חזק כשקצת מורידים אותו נחשפים לחושים האחרים ומחושים הדרך לרגשות מהירה.
לדמיין זכרון נעים ממך כילדה. לשים רגליים במים ולהשפריץ,לגעת במרקמים שונים להצמיד צדף לאוזן ולדמיין ששומעים ים בקיצור כשיש ילדים הדרך לפעילות משותפת או אפילו התבוננות בהם מלמדת על איך להתחבר לרגשות בעיני.

חשוב לצרף פה את הכתובת הבאה שקשורה לאדם בשם אבנר שילה שהוא מלמד איך להרפא בעזרת רגשות אבל לדעתי לא חייבים להיות חולים כדי לקרוא את המאמר
http://www.healcancer.co.il/profesor/regashot/1.html

הוא גם מציין במאמר רשימת רגשות שחשוב לדעת כדי למצוא את מגוון הרגשות המדוייקים לארוע מסויים.

רגשות
מאת: אבנר שילה
משפחות של רגשות

משפחה כועסת

ראש משפחה: כעס ושינאה

קינאה
אכזבה
בגידה (בגדו בי)
זעם
חרון
טינה
טרוניה
מירמור
נקם (נקמה)
עלבון
התלהמות
התנשאות
רחמים
רוגז
רוע
תוקפנות
דחייה
תיסכול
תעוב
משפחה עצובה

ראשי משפחה: עצב וייאוש

צער
שיעמום
עייפות
בדידות
געגועים
דיכאון (דיכי)
כאב
לאות
סבל
עצבות
ערגה
צמא
רעב
קטנות
אין מוצא
קיפאון
שיתוק
אפסות
בינוניות
דחק
החמצה
השפלה
זעקה
חוסר אונים
מועקה
מחנק
נחיתות
שפיפות
תבוסה
תיסכול
ריקנות
משפחה רוחנית ומאמינה

ראש משפחה: אמונה

אמון
תקווה
ביטחון
השלמה
רוחניות
יראה
אומץ
אונים (כוח)
היטהרות
התעלות
התרחבות
טוב
ציפייה
שותפות
משפחה מאושרת

ראשי משפחה: אושר ושימחה

הנאה
הצלחה
מלאות
נועם
סיפוק
עונג
רוויה
שובע
התרחבות
תקווה
אופטימיות
שביעות רצון
חדווה
להיטות
התלהבות
התרגשות
הצלחה
הוקרה
התפעמות
משובה
סקרנות
פליאה
צחוק
משפחה אוהבת

ראש משפחה: אהבה

אהדה
אחווה
אכפתיות
אמפתיה
געגוע
הוקרה
הודייה
הזדהות
חיבה
חמלה
רחמים
סליחה
כמיהה
משיכה
תשוקה
תאווה
מיניות
הנאה
נדיבות
נתינה
ערגה
קירבה
רוך
טוב
ענווה
טוהר
נקיות

משפחה גאה

ראש משפחה: גאווה

גדלות
יוהרה
שחצנות
שותפות
שליטה
תוחלת
תעוזה
אומץ
כוח
משפחה שלווה

ראש משפחה: שלווה

אושר
שקט
נועם
אחדות
שייכות
שלימות
מלאות
רוחב
אהבה
קבלה
שובע
שביעות- רצון
משפחה אשמה

ראש משפחה: אשמה

בגידה (אני בוגד)
בושה
כלימה
חרפה
חרטה
עלבון
משפחה מפוחדת

ראש משפחה: פחד

אימה
בהלה
בלהה
בעתה
בריחה
דאגה
חרדה
יראה
פלצות
משפחה נבוכה

ראשי משפחה: מבוכה ובילבול

סערה
הפתעה
טירדה
לחץ
דחק
מתח
פיקפוק
תמיהה
תימהון
קוצר רוח

אם משהו יודע איך להציג את הרשימה בטורים אני אודה לעורך\ת שיעזרו פה.

[ענת_קדם*]

אה הצליח, הטורים באו לבד.

[ענת_קדם*]

אה לגבי הרגשות- מ-ו-ת-ר להרגיש ה-כ-ו-ל. כל רגש הוא לגיטימי למרות שלימדו אותנו אחרת.
למשל אני מתאמנת על לכעוס בקול רם...איזה בלגאן בבית:-) אז מה, מותר לכעוס. אם בעלי אומר "אני כועס" אני פשוט מתמוגגת מהיכולת שלו להבחין ברגש.

[תמי_גלילי*]

כי מה שמפחיד הוא הפחד. לא הרגש.
כן!
כתבתי בדף ההוא:
כשמגיעים לכאב, רואים שלא הייתה סיבה לפחד ממנו, כי אפשר לעמוד בו. הכאב לא מפחיד, הוא רק כואב.
וגם:
_אפשר לומר, על פי ג'נסן, שבעצם אנחנו כבר סובלים. שאנחנו כבר מרגישים את הרגשות הכואבים האלה כל הזמן, אבל מוסיפים לסבל את המאבק ברגש ובמציאות, את הפחד, את שיבוש ראיית המציאות, את החווייה החלקית והמפולטרת של החיים שלנו, וההעברה של הסבל לדורות הבאים. ושבדרך כלל, אנחנו מרגישים אותו רגש שוב ושוב ושוב. לא עדיף כבר להרגיש את הכאב בצורה שתקדם אותנו...?
(והניסיון שלי היה שהמאבק בכאב כואב יותר מהכניעה לו)_

[ענת_ב_פ*]

וואוו מרתק מה שקורה פה
<וכן, אני הג'ירפה... >

העיניים לדעתי הן איבר כל כך חזק כשקצת מורידים אותו נחשפים לחושים האחרים ומחושים הדרך לרגשות מהירה.
שימו לב, באנגלית כשרוצים לומר "אני מבין/ה" = I see
חוש הראייה בהחלט חוש שתלטן
מעניינת האבחנה "שימו עין" = להשגיח, לעומת "שימו |לב| " =להתייחס
<וואללה, לא בטוחה אם זה קשור>
<חוזרת לג'ונגליה שלי. הכי בטוח ללחך עלים>

[ההולכת_בדרכים*]

אתמול בלילה נכנסתי לדף הזה וראיתי ש עירית לוי הזכירה אותי, מה שבהחלט מחייב אותי להגיב .
ראיתי שקשה לי להתייחס לנושא בצורה תיאורטית, ושאני זקוקה לסיפור מקרה שיעורר בי הדים.
והנה הבוקר הזדמן לי מין מקרה שכזה, שדרכו התחדדה לי ההבנה האישית לגבי מה זה אומר "להתחבר לרגשות".

הביטוי הזה נשמע מאוד זורם, מין איזה משהו שבוודאי כולם היו רוצים לעשות... אבל זה לא מדויק.
למעשה, היכולת להתחבר לרגשות יכולה גם להחוות כדבר מאוד לא נעים, או אפילו מסוכן, ומי שרגיל להתנתק מהם ולהרגיש מוגן לא יוותר על זה בקלות.
הבחירה להיות אדם שמחובר לרגשות שלו היא בחירה שצריכה להעשות מתוך מודעות, מתוך קבלה של חוסר המושלמות וחוסר הנוחות שבכך.

לכל אדם קיימת האפשרות להתחבר לרגש בסיטואציה נתונה, הרגש נמצא שם וקיים בכולנו באופן טבעי.
אבל צריך להסכים לוותר על ההגנות, וזה לא מובן מאליו.
להסכים לוותר על השליטה שנדמה לי שיש לי באיך אני נראית, במה אני מבטאת, במה יחשבו עלי, במה יקרה לי כתוצאה מזה.
החופש מפתה, אבל גם מפחיד. אי אפשר להתעלם מזה...
מנסיוני, אם מוכנים להסתכל על הפחד הזה מקרוב, יכול להווצר שינוי במשקל שנותנים לו בניהול חיינו.

תמיד טוב לזכור שרגש הוא דבר משתנה במהותו. אין בו התחבטות בשאלות של נכונות וצדק, הוא פשוט עולה בנו וזהו, ואחר כך יורד לנו וזהו.
אדם שרוצה להתחבר לרגשות צריך לוותר על השאיפה לעשות תמיד את הדבר הנכון, להיות מוכן לטעות לפעמים, וכמובן לתקן טעויות אם יש צורך.

אחרי כל זה אני חייבת להוסיף, אפשר בהחלט להגיע למצב שבו אני מחוברת לרגש מאוד עוצמתי אך לא בהכרח מבטאת אותו החוצה אם לא מתאים לי.
אבל זה דורש איזה שהוא אימון, איזה שהוא מעבר דרך כל מה שכתבתי קודם, וגם לדעת ולהסכים לכך שאין תעודת ביטוח שתמיד תהיה לי שליטה בביטוי הרגש שלי.
זה אומר שיתכנו מצבים שבהם ההחלטה שלי להשאר פתוחה ולהיות מוכנה להתרגש, תחשוף אותי באופן מאוד פיזי שלא נתון לשליטתי
כמו הסמקה, הזעה, שינויים בנשימה, שינויים בקול, צורך ללכת לשירותים, שינוי טמפרטורה בגוף, דמעות, נזלת, התעטשות, שיעול ושאר סימנים בולטים לעין...
ואם זה נשמע עכשיו כמו עסקה לא טובה, תנסו לזכור שמרוויחים גם המון תחושות נפלאות בדרך, וחוסכים המון אנרגיה

[מ_י*]

דרך מצויינת ללמוד איך להתחבר לרגשות ואיך לעזור לאחרים להתחבר לרגשות שלהם (וגם מה לעשות עם הרגשות אחרי שכבר התחברנו...) היא בייעוץ הדדי או בעמותת דרור (שהיא ייעוץ הדדי במהותו אבל באופנים קצת פחות נוקשים).

ממליצה על האתר החדש של אבי בוטביה - במיוחד למי שרוצה להרהר קצת שכלתנית בחיבור לרגשות...

www.avibutavia.co.il

[בועז_חן*]

ההולכת - האם זה באמת דיכוטומי וטוטאלי כל כך שאתה או מחובר תמיד לרגשות או לעולם לא? האם לא ניתן לפעמים להתחבר לרגשות ולפעמים להדחיק אותם או להתנתק מהם?

אני חושב שבסביבות השונות שאנחנו חיים בהם, ובכובעים השונים שאנחנו לובשים, מידת החיבור לרגשות יכולה להיות מאוד שונה. הדוגמה הבוטה היא כמובן איש הצוות בחדר מיון שצריך להתנתק מהרגשות כדי לטפל בפצויים ולחזור להתחבר אליהם בסביבה נורמלית.

נארה לי שניתן להגיע להתחברות "מנטרת" שמאפשרת לנו להרגיש את הרגשות צפים בהתהבותם, ואז להפעיל מנגנון שכלתני של החלטה האם אני מרשה לעצמי "לזרום" איתם ולהתחבר, או לא לענות.

[יתרון_האור*]

רוצה להוסיף משהו קטן -

בשמת, אם בתור ילדה לא לימדו אותך לקרוא בשמות לרגשות שלך - איך תדעי להתחבר אליהם, להגדיר אותם?
בד"כ כשגדלים בבית בו הרגשות הטבעיים אינם לגיטימיים, הם מודחקים. הם הופכים למערבולת הזו בבטן שאין לה שם ופנים.

וגם - "התנתקות" (מעצמך, מרגשותייך) היא מנגנון הגנה. אולי רגשות כואבים מדי שלא עברו עיבוד, אולי דברים שלא התמודדת איתם וכואב לך "להכנס פנימה" אל תוך הלב, לדלות משם את הכאב הזה?

מצטערת מראש אם אמרתי משהו לא לעניין, מדברת לגמרי ממקום של התנסות אישית (כואבת)

ענת קדם
אהבתי מאוד את הרשימה של הרגשות, בשבילי זה מאיר עיניים לדעת שיש כל כך הרבה רגשות בעולם! ושאפשר לקרוא לכל רגש בשמו. עכשיו אולי לעבור מילה מילה ולהתחבר לתחושות שעולות... טוב, עכשיו בעצם עדיף שאלך לישון...

[ההולכת_בדרכים*]

דיכוטומי וטוטאלי? לא, מה פתאום... ברור שכולנו נמצאים איפשהו באמצע על הסקאלה, ומתחברים לרגשות בעוצמות שונות בהתאם לתנאים, כפי שתיארו בשמת א, עירית לוי ואחרות.
אני בהחלט מסכימה עם מה שאמרת גם בהמשך, כפי שכתבתי בזמנו בדף מאוכזבת מהלידה-
יש מצב בו ניתן ללמוד לשלוט במינון ובטיימינג בהם אנו מתחברים לרגש, או לצורה ולעוצמה בו אנו מבטאים אותו כלפי חוץ.
זה פשוט דורש המון אימון לאורך זמן, והשליטה היא לא מוחלטת אלא יחסית... למרבה המזל גם המתרגל המתקדם ביותר נשאר אנושי

בדרך כלל אין התלבטות במצבים בהם ברור לנו שכדאי להסתיר ולשמור על עצמנו, למשל כשאנו בסביבה עוינת או בסכנת חיים, ממש כמו בדוגמה של חדר מיון.
גם עם אנשים מאוד קרובים, או דווקא זרים גמורים, או כל סיטואציה אחרת שאנו תופסים כבטוחה עבורנו, ייתכן שנרשה לעצמנו להיות רגשיים ללא היסוס.
סימני השאלה מתעוררים לגבי מצבי הביניים שבהם אנחנו מאוד רוצים, ומאוד כדאי לנו לבחור בפתיחות וביטוי חופשי, אך עדיין אנו חוששים מהתוצאות הבלתי צפויות.
מצבים בהם ברור לנו שרק במצב של לב פתוח וחיבור מלא לרגשות יהיה ערך טוב יותר למערכת יחסים מסוימת, אך עדיין יש חשש מנזק לתדמית שלנו.
האם עניתי לך על שאלתך?

בקשר למה שכתבת יתרון האור, רשימת הרגשות מזכירה לי את השיטה של תקשורת מקרבת.
שם גם למדתי בצורה מאוד מחודדת את העובדה שאנו מתחברים לרגש בקלות רק מתי שאנו מפסיקים להצמד לסיפורים ופירושים שפיתחנו לסיטואציות שונות.
הנוסחה היא כזו- בכל פעם שאני אומרת אני מרגישה ש... ואז ממשיכה לדבר על זה, סימן שהתנתקתי מהרגש האמיתי ועברתי לעולם הפרשנויות.
אם אני אומרת פשוט אני מרגישה X <אחד מהרגשות ברשימה הארוכה שלעיל>, אני מתחברת ישירות לעולם הרגשי בלי תוספות מיותרות.
לעיתים לוקח קצת זמן וכמה נשימות עד שנופל האסימון מהו הרגש המדויק, אבל זה בדיוק העניין-
לא להגיב בחפזון, לא להבין הכל ומייד, אלא לתת לרגש זמן להיות ולעצמנו זמן להכיל אותו.

[יתרון_האור*]

ההולכת בדרכים -
נראה לי שאני מבינה למה את מתכוונת, לא לתת פרשנויות אלא פשוט להרגיש - נשמע לי מאוד נכון.

אני מדברת ממקום קצת שונה, בשבילי הרשימה הזו (שנתקלתי במשהו דומה לה לא מזמן) - היא חידוש עצום כי מעולם לא ידעתי שיש כזה מגוון של רגשות. במקום בו גדלתי היו רק "שמח" - לכל קשת הרגשות החיוביים. ו"עצוב" לכל הקשים. בלי אבחנה כלל, ובלי לדבר עליהם או לפרוק אותם. לגלות בגיל 30 שיש מאות רגשות זה מדהים, איך מתחברים לכל הרגשות האלה? איפה הם בכלל נמצאים בפנים?

הלוואי שיכולתי פשוט להרגיש... בפשטות. עובדת על זה (לכן הדף משך את תשומת לבי).

[סיפורי_פוגית*]

במקום בו גדלתי היו רק "שמח" - לכל קשת הרגשות החיוביים. ו"עצוב" לכל הקשים. בלי אבחנה כלל
גם אצלנו זה היה בערך ככה, אבל היתה אבחנה של מידת השמחה או העצב. (שמח מאוד או רק קצת עצוב)
אולי עוד כמה מילים לכל "משפחה" וזהו.
היו גם - מתוסכל, מאוכזב, נרגש וזהו בערך.
אני לא מכירה רגש כזה - טוהר. זה לא רגש זה תאור של מצב שבו מישהו יכול להיות.
גם נדיבות זה לא רגש, אולי תכונה אישיותית.
הרשימה הזאת לטעמי קצת מנופחת (וקצת פלצנית)

[אדם_דם_דם*]

זאת ההודעה הראשונה שלי כאן, ואני ממש שמח לכתוב פה. אני רוצה להתייעץ לגבי בעיה מאוד מהותית, שאני מרגיש אותה בחיי היום יום שלי - מתוך היכרות היתרונות והמגרעות שלי.
עברתי בחיים הדי קצרים שלי עד עכשיו מספר חוויות שליליות. הן השאירו צלקת מאוד גדולה, שמונעת ממני להתחבר באופן רגשי לדברים, ואנשים - מאוד קשה לי לחיות עם המחסום הרגשי הזה שנוצר לי, כי הוא מנוגד לכל מה שאני מאמין וחושב לגבי איך צריך לחיות את החיים.. לאיך אני רוצה לחיות את החיים שלי. אני חווה את הצלקות האלה במיוחד בחצי שנה האחרונה, כשעזבתי את הבית המגונן של המשפחה ועברתי לבית לבד - רק אני, עצמי, והחומה הגדולה. אני לא מאמין בשיטות קונבציונליות למיניהן כגון פסיכולוג, פשוט מתוך חוסר אמונה מוחלטת ביכולת של שיטות טיפול קונבנציונליות. אני מחפש המלצה או עצה מאנשים כאן עם נסיון כלשהו, שיכולים להמליץ לי על דרך טיפול מסוימת שתתרום לי במאמצים לשבור את החומה.
המון תודה וone love,
אדם

[פשוט_אלון*]

היי אדם, לי יש כמה המלצות:
חוויות מתקנות לאותו העניין בדיוק דרכים להיפתח: טיולים, חופש, חברים, חברות, כל הדרכים לחייך ולהיפתח
וגם אם זה דורש לשתות אלכוהול לפעמים אז זה גם בסדר גמור כל עוד זה בשליטה.

שים לב לעצמך, האם אתה הולך שפוף/מכופף/ללא חיוך/לבוש הרבה באפור או שחור/....
הכל לדאוג לההפך חולצות צהובות נעליים אדומות עמידה זקופה וחיוך !

אולי אתה מחובר לרגשות 90% מהזמן וב-10% מהזמן אתה לא, ואתה סופר רק את ה-10% ? זה מדהים כמה שזה קורה.

המון בהצלחה ! יש לי עוד אם זה בכיוון

[אדם_דם_דם*]

בדידות וחברים זה לא מה שחסר... לפעמים אפילו יש יותר מדי חברים מסביב. יש את המחסום הזה עדיין.
מה שאני יותר מתמקד בו הוא המלצה לסוג של טרפיה הומואפטית מסוימת, שיכולה לעבוד גם על מגע..

[יער_ה*]

בשבילי נשימה מעגלית מאוד עזרה להתחבר לרגשות וגם להכיר אותם.
הנשימה מחייבת אותך להיות בו ברגע, מבלי לברוח למחשבות וניתוחים ושאר התנהגויות.

[עדן*]

שיטה בדוקה לחוש סטלה טבעית לגמרי-
להיות לבד יומיים רצוף עם עצמך בבית בשקט,
ביום השלישי החושים נהיים חדים וללכת ברחוב נהיית חויה מופלאה, שלא לדבר על סתם שיחת חולין עם המוכר במכולת, או כל אינטרקציה אחרת, מחוייכת, אוהבת, נותנת תשומת לב לכל עיוושת רוח בעלים , ממש הזכיר לי את תקופת העישונים, פלוס בונוס- ללא ריגשי אשמה על שזה בגלל העישון.
והכל התחיל בגלל שעשיתי את עצמי חולה (-:

[עדן*]

למה נמחק מה שכתבתי?.)-:

[יער_ה*]

הנה החזרתי, לא יודעת למה נמחק.
יש משהו במה שאת כותבת. זה קצת כמו לעשות מדיטציה ארוכה ארוכה.. אבל צריך מאוד להיזהר שהשהייה הזו לבד תהיה ממקום טוב ולא בגלל דיכאון או משהו, לא?

[עדן*]

(-: תודה יער ה
אבל צריך מאוד להיזהר שהשהייה הזו לבד תהיה ממקום טוב ולא בגלל דיכאון או משהו, לא?
לא יודעת, גם צריך להגדיר מה זה דיכאון כי יכול להיות שרציתי להיות בבית בגלל 'דיכאון' מסויים, ובסוף התברר שהדיכאון הזה- היה החוסר בלהיות לבד, ומילאתי את מחסורי וככה הפכתי להיות מאושרת. בסופו של דבר
לא תמיד צריך 'להלחם' בדיכאון, לפעמים צריך להקשיב לו ולתת לו מה שהוא רוצה, לתת לו להיות, ובסוף הוא יבין את הפרנציפ וילך לבד באופן טבעי, ואז האושר יתפוס את מקומו.