תמיכה לקראת לידה בודדה

אני מתנצלת שאני כל כך כועסת.
אבל אני כועסת.
על בן זוגך.
על מה שהוא עשה לך.
אני מאוד מציעה לך לא לכעוס עלייך על ששתקת מול פקידת הסעד ולא אמרת לה את האמת. (הוא אובדני, לא את)
יש סיבה למה זה קרה.
יש סיבה ממש ממש טובה.
אני מציעה לך, מזמינה אותך, להסתכל ולהתבונן ולקלוט את המשוואה: בזוגיות שלכם, יש מערכת חוקים מאוד נוקשה. חוקי הזוגיות שלכם קובעים, שהוא בעל הכוח, ולו מותר, אם הוא מרגיש שאת נהיית פחות תלוייה בו רגשית, לומר עלייך דברים רעים חמורים שהם שקריים לחלוטין, לאדם שהוא בעל סמכות על החיים של כל מי שהוא החליט להתערב לו בחיים (פקידת סעד). לעומת זאת, לפי אותה מערכת חוקים, לך אסור להגיד דברים שהם אמת, והם קורים ומתרחשים ופוגעים בך, דברים שאת רוצה להגיד לא כדי לפגוע בו אלא כדי לקבל תמיכה והבנה ואמפתיה בשביל עצמך, ואסור לך לספר גם לחברה, שהיא בוודאי לא בעלת סמכות, כי אם תעשי כזה דבר, תרגישי שפגעת בזוגיות ביניכם.

את יודעת, קראתי פעם סיפור על אישה שחזרה לכפר, אחרי שברחה משם, לבעל אלים (בעיקר המשפחה המורחבת שלו היתה אלימה כלפיה, האבא שלו, שלא היה שבע רצון מרמת השירות שלה כשהיא היתה מגישה לו אוכל או כוס תה). אחרי שהיא חזרה, האלימות הפיזית, שקודם היתה מתונה יחסית, הפכה לקשה ביותר. הוא הפריד אותה משני ילדיה (קטנטנים עדיין) וכלא אותה בדירה שבה חיו פועלים לא חוקיים, בודד אותה מכל נפש חיה עלי אדמות, בלי טלפון, בלי כלום, כשהיא היתה צריכה לחיות שם ולכבס ולנקות ולבשל לפועלים. לעתים רחוקות הוא היה מגיע לבקר אותה, עם הבטחה שכאשר "תשתפר" ותלמד לנקות כמו שצריך, תוכל לחזור לכפר, לילדיה, אליו. בביקורים הללו היא היתה נצמדת אליו ומתחננת.
ככה זה מרגיש לי.

יש סיבה למה לא היית מסוגלת להציג את עצמך מול פקידת הסעד.
ואת לא אשמה בסיבה הזאת. כי לא את יצרת אותה.
ואפשר לטפל בסיבה הפנימית.
ואפשר לתקן את ההשלכות החיצוניות (להוציא לך אותה מהוורידים, או לפחות להכניס אותה לתוך הוורידים שלו, או לפחות חצי-חצי).

ואני יכולה לכתוב לך כל מיני רעיונות.
כמו למשל להעלות את זה אצל המטפל, ולהודיע שאת לא יכולה להמשיך בתהליך כל עוד את תחת איום וחרדה על בסיס שקרי. סך הכל המטפל כן קלט תוך מספר פגישות קצר שאת הצד היותר מסוגל בנישואים, רק שהוא שימר את המערכת המתעללת והפיל את זה עלייך, שאם כל חובתך להעניק. המטפל יכול ללחוץ על בעלך לפנות לפקידת הסעד ולהסביר שזה לא היה נכון. הוא יכול גם לעשות את זה בעצמו. הוא יכול להפנות אותך לאישה מטפלת שתעזור לך לעשות את זה בעצמך.
אני יכולה גם לכתוב לך מידע על איך נקבע נושא המשמורת בתהליך גרושין, אם זה ירגיע אותך.

אבל קודם כל, בואי תגידי:
את צריכה עוד קצת זמן לנוח בכלא?
את רוצה?

כל מה שלב שומע כתבה.

רק מוסיפה, ברמה הפרקטית, שאם צפוי לך מאבק על המשמורת עדיף לעשות אותו כשהילדים כמה שיותר קטנים.
היתרון שלך כאמא (בעיני המערכת) הוא גדול יותר בגילאים הקטנים.

ואת אשה אמיצה מאוד! אני בטוחה שאם תתכוני היטב, תתייעצי ותפעלי לפי תוכנית, תצליחי להשיג את כל מה שאת רוצה.
שולחת לך הרבה חיזוקים, מגיע לך יותר.

עכשיו אני רואה שלא מופיע סימן שאלה ליד הכינוי - אני לא בעלת הכינוי המקורית, יצא ככה בטעות.

אוי, גודל הזוועה מתגלה טפח אחר טפח.
אני גם בתוך סיפור לא פשוט, אם כי רחוק משלך. אבל מספיק בשביל להבין היטב מה את עוברת. וגם אני בבידוד חברתי. אולי אנחנו מאותו איזור ונוכל להיות בקשר? בא לך לנסות לברר את זה?

לב שומע, כל מילה. פשוט כל מילה.
רוצה לחדד משהו שכתבת:

בזוגיות שלכם, יש מערכת חוקים מאוד נוקשה:

לו מותר לומר עלייך דברים רעים חמורים ושקריים, לבעלי סמכות שיכולים להחליט על החיים שלך.

לעומת זאת, לך אסור להגיד את האמת, לאנשים אוהבים שרוצים לעזור לך.*

בודדה, את חיה בגיהנום

פשוט נורא מה שעובר עלייך.
ואת עדיין, חזקה וחכמה, מדהימה ונבונה.

_פשוט לפנות, ולספר את כל מה שכתבת כאן.
לקחת כסף, וללכת לטיפול בשביל עצמך שיעזור לך להתארגן לקראת שיחה כזאת.
זה לא באמת קשה.
זה רק דורש הכנה מאוד טובה שלך. יכולת להסביר את עצמך. מה שכאן בדף את עושה מצויין._

=========

בקשר לדינמיקה בינך לבין בעלך: האם יעזור לך להתייחס אליו ולחשוב עליו כעל, נניח, אוטו מקולקל?
הרי אין מה להתווכח עם אוטו מקולקל, כשהמים נוזלים מהרדיאטור והמנוע מתחמם לנקודת רתיחה. אי אפשר לשכנע אותו שיפסיק להתחמם. את גם לא יכולה לתקן אותו תוך כדי נסיעה (=נישואין), בין היתר כי את לא מכונאית.

וכך, כל פעם שהוא מתחיל _את הטיפול השקט (פנים נפולות, הליכה אטית, מבטים עוינים מאד לעברי
וכמובן שתיקה שאחריה בוודאות תגיע ההתפרצות. ואז אני ממש מבוהלת ומנסה לחלוב ממנו, איך אוכל לתקן את מה שעשיתי, מה בדיוק הפריע לו._
תזכירי לעצמך: זה אוטו מקולקל. יש לו דליפה רגשית מאסיבית ממערכת הקירור והבקרה, משהו נורא, כל שני סנטימטר יש שם חור, וזה לא משהו שאת יכולה לתקן. זה גם לא משהו שאת עשית, הדליפה היא אצלו, ושום דבר שאת עשית או היית יכולה לעשות לא יכול ליצור שבר-כלי כזה.
באמת.
ומה את כן יכולה לעשות? כשהטמפרטורה מתקרבת לנקודת רתיחה, להתרחק. להתנתק. להזכיר לעצמך שאת לא רוצה להיות ליד מנוע רותח כזה. להזכיר לעצמך שהדליפה היא all over the place, שהיא התחילה הרבה לפני שהכרת אותו, שאת לא מכונאית. לקום וללכת מהבית, מהחדר, או לעטות עלייך את הילת ההגנה שלך ולהתייחס אליו כאל חור מצער ברצפת הבית. כזה שעדיף לא להתקרב אליו, כי ממש לא בא לך ליפול

אני אוהבת אותך.
כל כך.

גילוי נאות: בשבוע שעבר האוטו שלי התקלקל

עשה לי טוב לקרוא את התגובות, באופן בלתי צפוי בשבילי.
באמת הייתי חייבת להוציא את זה כנראה.
גדול עלי כרגע לפנות לפקידת הסעד ולשכנע אותה שאני לא כמו שבן זוגי תיאר.
הסיפור הזה התפוצץ אצל המטפל, הוא פוצץ את זה כי פקידת הסעד פנתה אליו (לברר כנראה עד כמה אני שפויה)
והיה נראה לו לא שייך שהיא תהיה בסיפור. מאד נפגעתי מהפגישה ההיא כי לא היה לי מושג
שבן זוגי מקיים אתה קשר מאחורי גבי, בו הוא מתאר כמה אני בעייתית וכמה הוא "דואג לי" והפסיכולוג
פשוט ללא שום הכנה די הטיח את זה בשנינו. לבן זוגי זה גם כן היה לא נעים,
אבל הוא לפחות ידע במה מדובר.
הפסיכולוג חושב ששנינו שווים מבחינת פגיעה אחד בשנייה, מצד שני הוא באמת לא שמע ממני דברים שקשים לי באמת,
כי גם כשאמרתי לו דברים לא הכי קשים זה לא ריגש אותו בכלל ותמיד הוביל למסקנה שבכל מצב בשביל שלום בית
אני חייבת לוותר.
עוזר לי לחשוב על בן זוגי כאוטו מקולקל, זה עוזר לתפוס מרחק מהסיטואציה. הלוואי שאזכור את זה בזמן אמת,
הזדמנויות להתאמן בזה לא חסרות בכלל.
בפני המטפל בן זוגי ממש לאחרונה הודה בנטיות האובדניות שלו, הבעיה היא שהוא חושב שזה לגמרי נורמלי
וגם ברור לו שבביקורת האינסופית שלי אני גורמת לו לעשות את זה. הוא לא מוכן, אגב לפרט מה הביקורת
ומה התדירות, הוא לא מוכן להסביר או לתת דוגמא כדי שאוכל להשתפר, הוא נאנח ואומר שאם אני לא מבינה מעצמי, אז ....
(כמו שמאיר אריאל אומר, שלפעמים משלימים את המשפט בכוריאוגרפיה ללא מילים)
אני כל כך מיואשת שזה אפילו קצת עושה לי טוב, התקווה לפעמים יכולה להיות ממש כבדה.
תודה על התמיכה, זה נותן לי כוח.
היום לא נכנעתי להתגרויות מצדו, אפילו שהוא ממש התאמץ, ניסה וכו' לכן אני במצב רוח טוב יחסית לעצמי.
_לו מותר לומר עלייך דברים רעים חמורים ושקריים, לבעלי סמכות שיכולים להחליט על החיים שלך.
לעומת זאת, לך אסור להגיד את האמת, לאנשים אוהבים שרוצים לעזור לך._
זה דבר שהוא בחיים לא יודה בו, הוא כמעט ולא אומר במפורש את המילה "אסור", אבל יודע לתמרן אותי בדיוק
למקומות הכי חלשים, בהם אני בעצמי לא אצליח להגן על עצמי. ואז הוא אומר "טוב, מה לעשות, זו בחירה שלך!"
קשה לחיות בהישרדות תמידית.

אז הוא אומר "טוב, מה לעשות, זו בחירה שלך!"
איזה חרא.
"בחירה", באמת.
זה כמו להגיד שאנשים בחרו לחיות תחת המשטר של סטאלין.

האיש הזה הוא הסוהר שלך, והוא יודע את זה ומנסה לשמר את העמדה הזאת בכל כוחו. לא להודות בזה זה פשוט עוד טכניקת כליאה, זה הכל.
כנ"ל התמרון, כנ"ל השימוש הנבזי במילה "בחירה".

(())(())(())(())(())(())(())

גדול עלי כרגע לפנות לפקידת הסעד ולשכנע אותה שאני לא כמו שבן זוגי תיאר.
אני מאוד מבינה.
ברור שזה קשה מאוד, בייחוד רגשית, לנסות לשנות את דעתה עלייך, אחרי כל השקרים שהיא אכלה מבעלך.
אבל שימי לב - זה לא מה שהצענו לך
מה ש לב שומע הציעה לך זה ללכת לפקידת סעד אחרת, או למנהלת המחוז, ולהתחיל מחדש, עם אדם חדש, שיראה אותך כמו שאת, ולא דרך המשקפיים של הסוהר והמתעלל בך.

מה שאני ובשמת הצענו לך זה לפנות למרכז הסיוע והמניעה של נעמ"ת, שם תדברי עם אנשים שמומחים בדינמיקות כאלה ושיש סיכוי ענק שיבינו אותך (בניגוד לפסיכולוג). טלפון: 03-6492469/70,. הנה הלינק שלהם:
http://naamat.org.il/violence.php?cat=32
שימי לב שהם גם נותנים סיוע משפטי, על ידי עורכת דין שמתמחה בתחום הזה, ויודעת איך לעבוד עם נשים שחוו דברים דומים לשלך, ושצריכות להתמודד עם בעלים כאלה.

עכשיו אני רוצה לכתוב משהו, ואני בכלל לא בטוחה שאני צודקת. אנא קראי את זה בראש פחות, ואם אני טועה, תגידי לעצמך ולי שאני טועה.
אני חשבת שבגלל הגיהנום שבו את חיה, בגלל האופן שבו בעלך מתמרן אותך לנקודות חולשה, יש לך עכשיו נטייה מסוימת לראות את האופנים שבהם לא תצליחי לעשות משהו, וקושי לראות ולזהות את האופנים שבהם כן אפשר לעשות את זה.

((-))
למשל כאן, כשלב-שומע הציעה לך לפנות למישהו אחר, ואת אולי לא ראית או לא שמת לב או משהו, ולקחת את זה למקום של "לדבר עם הפקידה ההיא" - מה שכמובן קשה יותר, ואז הודעת (בצדק גמור) שזה גדול עלייך, והאופציה כמעט ירדה מסדר היום.

את מבינה למה אני מתכוונת? זה לא ביקורת כלפייך!!!! בוודאי שלא האשמה. בדיוק להיפך!
זה להאיר לך מצב שבו, אני חושבת, הנטייה שלך היא לראות את המבוי הסתום.
והצעה זהירה, אם את חושבת שזה נשמע נכון, לעצור בנקודות האלה, שבהן את אומרת לעצמך "אני לא יכולה", להגיד לעצמך "אופס, הדפוס הזה שובפעם. רגע אחד. עצור".
ואז להגיד לעצמך משהו כזה:
אילפו אותי להגיד שאני לא יכולה.
מתמרנים אותי לחשוב שאני לא מסוגלת, שאני חלשה מדי.
אבל האם זה באמת באמת נכון, כאן ועכשיו?
אולי כרגע יש עוד אופציה שבה אני יכולה?
אולי אני יכולה.
בואי נסתכל על המצב עוד פעם. אולי מזווית אחרת.
מה דעתך?

אני נורא נורא נורא נורא אוהבת אותך

שולחת לך כרגע רק חיבוק ענקי כי אין לי כרגע יותר

_זה להאיר לך מצב שבו, אני חושבת, הנטייה שלך היא לראות את המבוי הסתום.
והצעה זהירה, אם את חושבת שזה נשמע נכון, לעצור בנקודות האלה, שבהן את אומרת לעצמך "אני לא יכולה", להגיד לעצמך "אופס, הדפוס הזה שובפעם. רגע אחד. עצור"._
אני ממש מסכימה שכרגע יש לי הרבה מאד רגעים שבהם אני רואה רק את המבוי הסתום ולא מצליחה לחשוב על מה כן אפשר לעשות.
אני מפחדת לומר לעצמי שאולי אני יכולה כי אני מפחדת שאכשל, כי כרגע ההרגשה של כישלון משתלטת עלי,
אז באיזשהו מקום אני בוחרת להסיר אחריות ולדבוק ב"לא יכולה". אני מרגישה לא חזקה מספיק בשביל להיות מסוגלת ונכונה לנסות ואולי לא להצליח ובכל זאת לקום
ולנסות שוב ושוב. ההתמודדות היום יומית שלי מתישה, אז בשבילי כרגע להגיד את ה"לא יכולה" ולא להרגיש אשמה זה כבר טוב,
כי יש לי נטייה לבקר את עצמי הרבה.
זה כן מאיר לי שאני יכולה להגיד "לא יכולה כרגע" וכן לחשוב על אופציות, איך בעתיד אני כן אוכל.
תודה על החיבוקים, זה ממש מחזק ומשמח. (-:
השבוע היו לנו כמה שיחות טובות, לא מתחנפות מצדי ולא תוקפניות מצדו. יש לי הרגשה שזה לא יחזיק מעמד הרבה,
אבל היה מעודד לראות שיש לנו רגעים, בודדים אמנם, של תקשורת אמיתית, שהוא יכול לראות אותי ולהבין ולא להתגונן ולתקוף
או להתנצל ולהכות על חטא בצורה שהורסת. אפילו אם לא נהיה יחד, אנחנו חייבים לתקשר.

שולחת לך כרגע רק חיבוק ענקי
קוראת אותך, את מדהימה.

אני מרגישה לא חזקה מספיק בשביל להיות מסוגלת ונכונה לנסות ואולי לא להצליח ובכל זאת לקום
מציעה לך לבדוק איך את יכולה להתחזק. לא בשביל לנסות מולו אלא בשביל עצמך

שליחה על ידי בודדה* » 26 מרץ 2014, 11:04

הייתי בתקופה שאני נואשת ל"שקט". אבל לא שקט אמיתי, כי אין אפשרות כזאת במצב שבו אני חיה,
אלא שקט מדומה ויעזור לי לא להתפרק לזמן קצר מאד, שבו בן הזוג שלי יצבור הרבה כוח להתנגח מולי.
יש לי נטייה כזאת, לוותר ולהודות בדברים שלא עשיתי, לא להגיב למעשים נוראיים שנעשים כלפי ועוד
להגדיל לעשות ולהתנהג בצורה אוהבת מאד ועוד תוך כדי לשכנע את עצמי שכל הרע היה רק זמני ולא אמיתי
והנה מעכשיו יהיה טוב. ולמרות שאני מכירה את הנטייה הזאת, אני ממכישה לעשות את זה
הייתה לי פגישה טובה עם הפסיכולוג: התחלתי לספר לו את מה שקורה בבית באמת (עדיין לא מעזה לספר את הדברים הקשים ממש),
סיפרתי לו על איזו מריבה ממש מינורית, שהייתי חולה מאד ועבדתי קשה מאד מאד כי לא הייתה ברירה ולא הייתה אפשרות לעזרה
וכשבן זוגי חזר מהעבודה אז ביקשתי ממנו, כשאני מאד עסוקה בטיפול בילד אחד, שלא יכול להיפסק, להתייחס לילדה אחרת, התייחסות שלא דורשת מאמץ גופני,
אלא רק מעט תשומת לב. ביקשתי את זה אחרי שהוא השאיר אותי להמשיך לעבוד לבד, כשאני סובלת מכאב די חמור והוא משחק בפלאפון.
הוא נהם עלי בעצבים ואז נהם גם על הילדה שהייתה צריכה עזרה ואז אמרתי לו שלא נעים לי שהוא מדבר אלי כך ואז הוא (בקול מאד מאד עצבני) אמר שהוא בכלל
מדבר ברוגע, אני מדמיינת והנה עכשיו הוא כבר עצבני, אבל רק כי אני עצבנתי אותו. כל זה מול הילדים. ואז הגדיל לעשות ואמר ולמה את מקללת אותי וצורחת אלי?
כשהסתכלתי עליו נדהמת ועשיתי סימן על הילד ששומע הוא אמר: נכון לא קיללת, רק רציתי שתרגישי איך זה כשמאשימים סתם.
בסוף אני נאלצת להתנצל, לוקח לי כמה שעות טובות להגיע איתו לאיזו הבנה וסיום הריב.
המטפל אמר שזה נשמע ממש ממש דפוק וזה עשה לי כל כך טוב, שהוא "מאשר " את מה שאני אומרת. וזה עוד מריבה קלה.
בכל מקרה הוא חושב שאני צריכה לוותר על כל הציפיות שלי מבן זוגי בעניין עזרה בבית או עם הילדים כי הוא כבר שנים במעשיו אומר לי שהוא לא מוכן לעזור
וגם לא מוכן להודות בזה, כי עצם ההודאה היא סוג של שותפות והוא לא מוכן לשותפות. אז אם אני בוחרת לחיות אתו ולא להתגרש ולא רוצה לריב מול הילדים,
אין לי ברירה אלא לקבל אותו כפי שהוא ולהסתדר לבד במה שקשור לטיפול בילדים ועבודות הבית.
זה מאד קשה, כי אני נשארת אתו בעצם בגלל האשליה, שהוא כן עוזר ותומך לפעמים, שהוא כן אוהב את המשפחה, שאכפת לו ממני ומהילדים, שהוא רוצה להשתנות.
אחרת זה לחיות עם אדם שמנותק ממני לגמרי הן מבחינת תמיכה רגשית, תקשורת וכו והן מבחינת הנשיאה בעול המשפחה (חוץ מפרנסה, שזה אמנם חשוב, באמת חשוב,
אבל לגמרי לא מספיק) וגם מתקיף כל פעם שהשלווה שלו מופרת וגם מתעקש שיגידו לו כמה הוא עוזר ותומך ומצהיר על עצמו כ"פמיניסט". בקיצור, כמו שאמרתי לו פעם,
הוא רוצה גם לאכול הרבה מאד בשר וגם להיחשב לצימחוני ושנאמין בזה באמת ונגיד לו שהוא צימחוני וזה כל כך מקסים מצדו.
קשה לי כשהוא ככה בבית, עדיף לי שלא יהיה כאן פיזית.
אני שוקלת לעזור לו להפוך לחבר כנסת, או משהו כזה...

שליחה על ידי בודדה* » 26 מרץ 2014, 11:07

כל כך עצוב לי שהזמן עובר ואני כל כך משתדלת וכלום לא עוזר וכלום לא משתנה.
בעצם, אני כן משתנה, אבל לאט מדי. זה לא מספיק טוב בשביל הילדים.
בא לי לנער את עצמי, כדי שאמצא דרך יעילה להתמודד עם המצב.

בודדה. לבי נשבר לקרוא את דבריך. מה היה קורה לו יכולת להאמין בזה שהוא כבר לא ישתנה? זה הוא וזה מה שיש לו לתת! וכמו שאמר הפסיכולוג, שעליך לוותר על כל הציפיות שלך ממנו. האם את יכולה לנסות לדמיין איך זה? כמובן, זה מציף שאלות ותהיות רבות אחרות להישאר לחיות _עם אדם שמנותק ממני לגמרי בגלל אשליה זה להתאבן לאט לאט עם השנים. ואת לא רוצה את זה! יש לך ילדים. מה הם לומדים מחיים כאלה? איזה חותם זה משאיר אצלם? שאלה כואבת אבל הכרחית.

בודדה, אני כל כך שמחה שחזרת. את מספרת מה איתך.

את יודעת, קראתי אותך, ואני חושבת לי:
את כן משתנה. אבל לאט מידי.
אבל זה לא בדיוק ככה.
כי בתוך הלאט שלך, אני שומעת הליכה של כברת דרך רצינית. מאוד.
כברת דרך שהלכת בשקט בשקט, בסתר בסתר, בסתר גם מעצמך, שלא תיבהלי. שלא תגלי שהלכת ואז אולי גם הוא יגלה. שאיש לא ידע, אפילו לא ליבך.

אני שומעת כבר דרך סופר-משמעותית, כי התחלת לספר לפסיכולוג את מה שקורה באמת בבית.
אפילו שאת לא מעזה לספר לו את הדברים הקשים באמת, התחלת.
ואני יודעת שהיית אמיתית, סופסוף, וכנה, סופסוף, כי אפילו הפסיכולוג האנטיפת שלך הפנים.
הוא אמר שזה נשמע ממש דפוק, והאישור שלו לתחושה שלך עשה לך טוב.
את יודעת, זה מזכיר לי, מושג מתוך המילון הפרטי שלי, יש אזורים שאני קוראת להם בלקסיקון הפרטי שלי "מרחב ריפוי חלקי".
"מרחב ריפוי חלקי" - אצלי, זה אומר, אנשים שמשהו בהם לא מסוגל להעניק מענה שלם לצורך שמתעורר בי מולם, משהו מושך אותי אליהם לבקש מהם משהו שאני יודעת שאין להם בבנק המשאבים הרגשי לתת בצורה שלמה, משהו בהם עלול לעשות שחזור של חוויות חיים קודמות של חוסר היענות לצרכים שלי, משהו בהם מזכיר לי ולא סתם בכלל דמויות הוריות, שאני נמשכת לבקש דווקא מהם את מה שלהורי לא היה לתת, ועם זאת - משהו בהם שונה מהותית מההורים שלי, משהו בהם, אם אני הולכת עד הסוף, כן נותן לי מענה כואב בחלקיותו ומהמם במה שכן יש בו, ולפעמים דווקא שם, במרחב הריפוי החלקי, משהו מתרפא.

זה נדמה לי כאילו משהו במערכת הפנימית לא יודע לזהות טוב שלם ומשוחרר, לכן לפעמים כאילו ה"גוף" הנפשי מגיב טוב יותר לאנשים שדווקא כן קצת דומים לדפוסים שהוא מכיר מהבית אבל גם שונים מהותית, יש דפוס דומה אבל גם שונה. לפעמים דווקא שם משהו מחלים.

מה שאני רוצה לומר, זה שאני לא יודעת מה גרם לך להמשיך דווקא עם הפסיכולוג האנטיפת הנוכחי, אבל עכשיו הוא מתחיל להיות בעל ברית. ולפעמים משהו בתוכנו זקוק לאישור דווקא מהאנטיפת, מההוא שמאמין שזוגיות שתמיד זה בשניים, שאם רק תתני לו את מה שהוא מבקש אז הוא ייפתח אלייך ואז בטוח תוכלו לחיות בהרמוניה...
לפעמים משהו בתוכנו יאמין רק כשהאישור יבוא מאדם כזה.
אז הנה, קיבלת.

שימי לב לרטוריקה של הפסיכולוג הזה: מצד אחד, הוא עדיין זורק עלייך את האחריות - את צריכה להשלים עם זה שלעולם לא תקבלי ממנו עזרה בבית, כי במעשיו הוא כבר הבהיר שלעולם לא ייתן עזרה, כל עוד את בוחרת לחיות איתו ולא להתגרש.
מצד שני, הנה - גם הפסיכולוג הזה מתחיל (רק מתחיל...) לקלוט איפה את חיה. הרטוריקה - צורת הצגת הדברים - "את צריכה... כל עוד את בוחרת... לא להתגרש" כבר מניחה את האפשרות של גרושין. כבר מניחה שלא בטוח כל כך שאת הולכת לעד לחיות איתו. שאולי פעם תבחרי אחרת, ושהבחירה הזו צפוייה, בעצם, מתבקשת, אולי, רק שהוא לא יואיל ברוב חסדו להציע אותה, כי הוא מטפל זוגי...

טוב.
לדעתי יש לך בעל ברית התחלתי.
עם כל חוסר הסימפטיה שלי אליו, אני חושבת שבמקום מאוד חשוך קנית לך בעל ברית.
וזה טוב.
זה הרבה הרבה טוב.

טוב גם שהתחלת מלספר את החלק הכאילו-קל. (שרק מלקרוא אותו נהיה לי רע בעוצמות שאת לא מדמיינת...).
חשיפה של התעללות לפעמים גוררת הכחשה של השומע, נוסח זה-לא-יכול-להיות. האמת, המציאות, כל כך קשה, שזה לא נקלט. משהו במנגנון הפנימי שלך משחרר בהדרגה, בודק בזהירות את השטח. בעיני זה טוב, דווקא.

את נשמעת לי הרבה יותר בהירה עם עצמך. התיאורים הקשים היו גם קודם.
אבל משהו בראייה שלך אותם נשמע לי הרבה יותר שאת ברורה לעצמך.
הרבה פחות סימני שאלה וספקות והתייסרויות עצמיות ויותר וודאויות שקטות וכואבות ומפרקות מכאב כי הן מובילות למסקנה שכרגע את עוד לא מרגישה שיש בך את הכוח ליישם אותה.
הכל בשקט בשקט, בסתר בסתר, שאף אחד לא ישים לב בטעות, כולל את.

שליחה על ידי בודדה* » 26 מרץ 2014, 20:48

אני מנסה להשלים, אבל גם זה לא הולך בקלות, כי הוא רוצה שאני אעמיד פנים שהוא נורא עוזר ותומך וכו'
נגיד, אם אני רוצה עזרה בתשלום, הוא תמיד שואל, למה? אני עוזר לך בבית. אם אני מראה שאני לא מסתדרת לבד,
אז הוא טוען שאני מגזימה וצריכה לוותר על חלק מהעבודות, כי לא אכפת לו מקצת בלגן. הוא לא יודה לעולם,
שאם אתחיל לוותר על חלק מהעבודות זה לא יהיה קצת אלא הרבה מאד בלגן וזה לא ימצא חן גם בעיניו.
הוא פשוט סומך על זה שאני אעשה בכל מקרה ואז הוא יגלגל עיניים ויגיד שאני מטורפת וחולת ניקיון (הוא יכול להגיד את זה גם
אם אני עושה טיפול כינים לילדים, למשל) והעומס שיש עלי הוא בחירה שלי.
הוא לא אוהב לראות אותי שמחה, מסתדרת, נעזרת באחרים.
זה פוגע בו, הוא מרגיש לא מספיק חשוב ומוערך ואז פותח במסע של פרובוקציות שקטות ואם מצליח לו ואני אפילו קצת כועסת,
הוא כבר יהפוך את זה בשניות למריבה לתפארת.
דפוק לחיות ככה, אני יודעת, אבל לעזוב כרגע לגמרי לא מעשי. אני באמצע לימודים, ההורים לא יתמכו בי, אלא אם כן אני גוססת
וגם אז יגבו ריבית שלא אוכל להתמודד אתה. קשרים חברתיים אני לא מטפחת, כי עסוקה בזוגיות הדפוקה וגם עמוסה וגם מפחדת.
צריכה לפחות עוד שנה וחצי עד שאוכל לצאת לעבוד ואז מקווה שיהיו גם קשרים.
גם עכשיו אני מנסה לטפח, אבל זה לוקח זמן.
וגם ההתמודדות עם הילדים במקרה של גירושין מאד מפחידה, אני מפחדת להפוך סופית ל"רעה", מפחדת לאבד אותם.
הוא גם ככה מסית אותם בשקט ומה יהיה אם אעזוב? הם קטנים, קשה להם להבין אותי. ברב המקרים הוא מענה בשקט
והם רואים אותי בוכה ונסערת ושומעים אותו קורה לי מטורפת.
אז הפתרון היחיד זה באמת להישאר פיזית כאן ולהתאמן כמה שיותר להתנתק, כי זה הדבר היחיד שעוזר.
לא לצפות אפילו בסתר ליבי לשינוי לטובה, ליחס חברי והוגן, לזכור שאם הצלחתי למנוע מריבה, יש מצב שהוא ינסה עוד פעם
כי הוא לא מרוצה כשיש שקט, הוא צריך אותי "רעה" כדי להרגיש שהוא "טוב". קשה לו לצאת מהשיח של טובים ורעים ולא לראות בי אויב.
ואני באמת לא חושבת שהוא רשע, אבל מתוך תקיעות שלו הוא מאד פוגע בי והוא לא מוכן להודות שיש לו תקיעות,
זאת רק אני הבעייתית.
לאחרונה, כשאני ממש משתדלת על דיבור נעים, מכבד ולא פוגעני (גם אם הוא ממש פוגע בי), הוא פשוט משקר, למשל אומר לי
שאני צורחת ומקללת כשאין משהו קרוב לזה אפילו ואז בסוף מוכן להודות שלא קיללתי אמנם, אבל הטון שלי היה תוקפני והוא חש מקולל,
ממש במילים אלה.
בית משוגעים.

עכשיו, תגידי, היית רוצה שמישהו מבחוץ ינער אותך?
כי אני מוכנה, בכייף, לנסות...

ליתר דיוק: לא, לא כדאי שאני אנסה.
כי בשקט בשקט, כאילו לאט מידי אבל זה ממש ממש לא לאט, את עושה את הדרך שלך.
ובלי שינערו אותך. ובלי שאת תנערי את עצמך. זה פשוט קורה.

אני כן אגיד בכל זאת משהו, ואני מקווה שזה לא יהיה מטלטל יותר מידי:
כי חבל לי להפריע לתהליך שאת עושה כל כך נכון, באומץ ובשקט מוחלט, נסתר גם מהעין שלך:
בעיני, יש התעללות רגשית, שזה סוג של אלימות, מהסוג שאת חווה בכמויות עצמות מהסוג אולי הכי גרוע שיש. לא צריך להסביר לך מה זה. את כבר יודעת.
יש אלימות גופנית, שמשאירה סימנים כחולים על הגוף. על זה אנחנו לא מדברות כרגע. (נכון?).
למרות שאת מרגישה לבד שאלימות מילולית פשוט הורגת יותר לאט. בערך כמו ההבדל בין סרטן להתקף לב.
עכשיו תראי, בעיני יש עוד סוג של אלימות ביחסים, הייתי קוראת לה אלימות מציאותית: (אשמח אם מישהי כאן תמצא שם יותר טוב): תחשבי נגיד שבן הזוג מרוקן את כל הכסף המשותף מחשבון הבנק ומותיר אותך חסרת כל, ומודיע על פתיחת תיק גרושין. זה אלים, נכון? הוא לקח בכוח משהו ששייך לשניכם, שחציו שייך לך, גם אם הוא לא נגע לך בגוף. הוא שדד אותך, גנב ממך, כפשוטו.
תחשבי על מישהו שמסבך אותך בחובות שהוא יצר. הוא לא הרים עלייך יד. אבל הוא יכול לפגוע בכל מרקם החיים שלך אנושות. זה בסדר? זה מותר?
עכשיו תראי, ברגע שהמישהו הזה שאת חיה איתו בתוך אותו בית, פנה לפקידת סעד, שהוא יודע בדיוק מיהי ומה תפקידה, ואמר עלייך מה שאמר, הוא פגע בך פגיעה מציאותית. אני מתכוונת לומר, פגיעה ממשית, קונקרטית. לא פחות מלגנוב ממך כסף.
את יודעת, פעם, בעבר, (היום תודה לא-ל כבר לא!!!) על בסיס חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי אפשר היה להוציא אישפוז כפוי לאדם. הפסיכיאטר המחוזי בדרך כלל לא ראה את האיש. מספיק היה שבני משפחה הגיעו אליו ואמרו שהאדם הזה מסוכן לעצמו ולסביבה, ואחים בחלוקים לבנים עם מזרקים ביד וכתונת כפייה היו יכולים להיכנס לבית. הפסיקו עם זה, אין יותר דבר כזה בעולם, כי ראו את הנזקים שזה גורם, מכל מיני היבטים. גם כי לפעמים זה שימש ככלי ל"סגירת חשבונות" בתוך המשפחה. וגם כי אשפוז בכפייה גורם נזקים מאוד חמורים. היום אין יותר דברים כאלה. אבל מה היית חושבת על אדם שבזדון ובחוסר תום לב עושה כזה דבר לבן הזוג שלו??? מה שנעשה לך על ידי האויב שאת חיה איתו בתוך אותו בית - בעיני הוא לא פחות חמור. אבל בשונה מאשפוז בכפייה, יש לך הרבה הרבה יותר מרחב התגוננות לשמור על עצמך. ועל ילדייך.

טוב. בא לי לסתום לעצמי את הפה - היא הלכה כזאת דרך, מה את מפחידה אותה עכשיו!!!! הלאט שלה מהיר, מה את מתחילה להכניס לה עוד פחדים לראש.......
בכל זאת, אני רוצה להגיד:
מתוך כל מה שסיפרת, אני חושבת, שכמו בעלים אלימים גופנית, שכשהם מפחדים שהאישה תקום ותלך, הם לפעמים קושרים אותה פיזית, נועלים אותה, כל מיני סיפורי זוועה, כשהאיש שאת חיה איתו חושש שאת מתחזקת והולכת להיעלם לו, הוא דואג להעניש אותך ככה שיצא לך כל החשק ללכת. זה חלק מהדינמיקה של המתעלל. הוא אוסר עלייך לעזוב אותו. אם לא יעזור צו המצפון הרגיש גם ככה שלך שהוא משחק לו על כל הכפתורים, הוא יעשה את זה דרך עונשים. לכן, לא סתם, את בוחרת ללכת את הדרך שלך בשקט בשקט, הכי בשקט שאפשר, נסתרת אפילו מעצמך. אולי בטעות יראו עלייך סימן הכי קטן של התחזקות פנימית, ואז הוא יגביר את השמירה עלייך ולא יאפשר לך לברוח.
מה שהוא עשה עם פקידת הסעד זה חלק מזה. וזה בר תיקון. זה הפיך. פעם, את תתקני את הדבר הנוראי שהתרחש שם. פעם, כי עכשיו כנראה אין לך כוח ובאמת שאת לא מסוגלת.
על כל פנים, הפגיעה שהתרחשה שם, אצל פקידת הסעד, בשונה מפגיעות אחרות, היא לא רק אלימות נפשית אלא מציאותית מאוד. לא סתם את מפחדת.

יש לך בעל ברית חדש ומפתיע (אותי) מאוד - הפסיכולוג.
את בונה את הברית איתו לאט, בזהירות. וזה טוב.

אם תרצי אי פעם מישהו מבחוץ שינער אותך ויגיד לך לזוז יותר מהר לטובת עצמך כי את חיה בתוך אזור סכנה - תבקשי, זה לא קשה.
אבל יש לי תחושת בטן חזקה ביותר שיש הרבה מאוד היגיון פנימי בהתחזקות האיטית שלך, הנסתרת מהעין של עצמך שלך, הלא משאירה סימנים. יש בה הרבה מאוד היגיון פנימי בתוך מה שנראה מבחוץ כמו סתם התנהלות איטית. תכבדי אותה. זה המון!!!

לא ראיתי שכתבת עוד בינתיים. כתבנו במקביל. אני עכשיו אקרא.

באמת בית משוגעים.
היית רוצה לנסות לדמיין כאן, אילו היית מרגישה שאפשרי כלכלית, האם היית מעיזה להתגרש?
האם היה נכון לך עכשיו להתגבר על כל המחסומים האחרים, שגם הם מבהילים לא מעט?

שליחה על ידי קוראת* » 27 מרץ 2014, 13:41

_אחרונה, כשאני ממש משתדלת על דיבור נעים, מכבד ולא פוגעני (גם אם הוא ממש פוגע בי), הוא פשוט משקר, למשל אומר לי
שאני צורחת ומקללת כשאין משהו קרוב לזה אפילו ואז בסוף מוכן להודות שלא קיללתי אמנם, אבל הטון שלי היה תוקפני והוא חש מקולל,
ממש במילים אלה.
בית משוגעים._

בודדה יקרה,
את חייבת, חייבת, חייבת לעזוב את בעלך. חייבת.
הוא אכזרי ומתוחכם וחולה בנפשו.
אני מבינה שרק עוד שנה וחצי את גומרת ללמוד וכו'. אבל, ואני נותנת לך פה ניסוי מחשבה, נגיד שהיו אומרים לך שאת חייבת לעזוב עכשיו ולהסתדר, אחרת, נגיד, אחד הילדים יחלה במחלה ממארת. ושאת חייבת גם ללמוד תוך כדי ולגמור את הלימודים. היית מוצאת דרך להסתדר. נכון? היית מתגברת על הכול. או שנגיד שפתאום היה נודע לך שהוא מתעלל מינית באחד הילדים. היית עוזבת הכול וגם גומרת את הלימודים ומוצאת דרך לגמור את החודש, אפילו בשיא הצניעות.

לפעמים נופלות עלינו צרות צרורות שגוזלות המון כסף ואנרגיה, ואנחנו חייבים אבל להמשיך לתפקד ולפרנס ולגמור את הלימודים. אז עושים את זה.

אז מה שהוא עושה עכשיו זה מחריד.
את חייבת לעזוב אותו. עכשיו. כשתהיי עם הילדים מחוץ לבית, תסתדרי.
הוא מטורף ורשע, וכל דקה איתו מסוכנת לנפש שלך ולנפשות של הילדים שלך. אני אומרת לך שהוא יוצר אצלך ואצל הילדים (וגם ליחסים שלך עם הילדים) נזקים שעוד רגע יהיו בלתי הפיכים. הם חיים עם מישהו אלים וחולה נפש. זה עלול לעבור אליהם, כי הם חושבים שזה נורמלי, שככה זה החיים. גם אם נדמה לך שהם לא קולטים. הם הכי קולטים בעולם.

קומי ולכי. אחר כך תסתדרי. לא עוד שנתיים. עכשיו.
זאת גם האחריות שלך.

שליחה על ידי אורי* » 27 מרץ 2014, 13:53

קומי ולכי. אחר כך תסתדרי. לא עוד שנתיים. עכשיו.
אני כן הייתי זהירה ומציעה לה להעזר בארגון כלשהו נגד אלימות. היא מפחדת שיקחו לה את הילדים, זה לא פשוט. יש פקידת סעד מעורבת.
ולבודדה
נורא קשה לחיות עם אדם שמשקר לך בפרצוף לגבי סיטואציה שגם את נכחת בה,כי זה מערער גם אותך,כי את רגילה להתייחס לאמת כבסיס לויכוח ואז את מתחילה לחשוב שאולי את טועה ואת צריכה לשנות ולהשתנות,בגלל שאת טובה כל כך.
בית משוגעים
ממש

שליחה על ידי קוראת* » 27 מרץ 2014, 14:04

אני כן הייתי זהירה ומציעה לה להעזר בארגון כלשהו נגד אלימות. היא מפחדת שיקחו לה את הילדים, זה לא פשוט. יש פקידת סעד מעורבת.
ברור. זה לא סותר. להיפך. צריך לשכור דירה, אפילו קטנטונת, לעבור אליה עם הילדים. להודיע בנעמ"ת שהוא הגיע לדרגות התעללות בלתי נסבלות. ועוד ועוד.

בודדה יקרה ומקסימה, את יכולה לפרוש פה את כל מה שאת צריכה לעשות כדי לעזוב ונחשוב יחד איך לעשות את זה.

שליחה על ידי דואגת* » 27 מרץ 2014, 14:42

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, כל כך מעריכה את הפתיחות והשיתוף וגם מעריצה, לגמרי, את התיפקוד, עם הכל, וילדים והכל.

דבר אחד גרם לי לפתוח עיניים ולרצות להגיד רגע:

אז הפתרון היחיד זה באמת להישאר פיזית כאן ולהתאמן כמה שיותר להתנתק, כי זה הדבר היחיד שעוזר.

זה ממש מסוכן. עבורך. עבור הנפש שלך.

שליחה על ידי בודדה* » 27 מרץ 2014, 14:46

אני קוראת את התגובות וזה עוזר לי, תודה.
אין לי זמן להגיב כרגע.

_אז הפתרון היחיד זה באמת להישאר פיזית כאן ולהתאמן כמה שיותר להתנתק, כי זה הדבר היחיד שעוזר.

זה ממש מסוכן. עבורך. עבור הנפש שלך._

שליחה על ידי בודדה* » 30 מרץ 2014, 01:31

להתנתק זה קשה מאד, אם מצליחים לעשות את זה באמת למה זה מסוכן?
זה בטוח לא טוב, זו מציאות חולה, את זה אני מבינה, אבל לא מוצאת דרך אחרת לא להידבק בחולי.
קשה לי מאד לחשוב על פנייה לארגון כלשהו, יהיה לי קשה להסתיר את זה ממנו
ואם הוא ידע לאיפה פניתי, הוא ידאג להציג אותי כלא נורמלית, יש לו המון כריזמה וכוח שכנוע חזק על אנשים.
אין לו גם שום בעיה לשקר בצורה מאד בוטה. לי יש בעיה לסתור את השקרים שלו מול אחרים,
כי זה מילה שלי מול שלו ואני חוששת שלא יאמינו לי. הוא באמת אדם כריזמתי מאד וחביב על אנשים.
אני באמת פוחדת על הילדים.
מצד שני להמשיך ככה, גם בלתי אפשרי. אז אני במבוי סתום.
חשבתי לבקש ממנו לעזוב לקצת זמן (אבל אז זה יהיה נורא קשה לילדים, המצב הלא ברור), או לצאת ליותר שעות מהבית, אבל לא בטוח שהוא יסכים.
אני משתדלת לא ליפול, כי מדכא מאד לחשוב כל הזמן על המצב הלא בריא שיש לנו בבית.
חשוב גם להיות שמחה בשביל הילדים, להמשיך לתפקד.
אז מדי פעם אני לוקחת "חופשה" מהמצב, מתנהגת כאילו הכל טוב ולא חושבת על הנפילה שתבוא.

קשה לי מאד לחשוב על פנייה לארגון כלשהו, יהיה לי קשה להסתיר את זה ממנו
למה?
אם את פונה למרכז למניעת אלימות במשפחה של נעמ"ת, איך הוא יידע על זה?

שליחה על ידי בודדה* » 30 מרץ 2014, 18:10

הוא עוקב אחרי הטלפונים שאני עושה, אם אי מדברת עם מישהו, הוא מתעניין.
אם מישהו יחזור אלי, הוא עונה גם לפלאפון שלי וגם מסתכל בשיחות נכנסות. יש לו זיכרון פנומנלי למספרים,
הוא אוהב לזהות מספרים.
אני יכולה להסתיר, אבל זה מאמץ. כשחיים ביחד, לא קשה להרגיש אם מישהו מסתיר ממך דברים,
אני לא אוהבת להסתיר כי זה גוזל ממני את מעט האנרגיות שיש לי.
זה לא מאד הגיוני, כשאני חושבת על זה בפשטות, אבל יש לי ממש מחסום רגשי חזק בעניין,
אני כל כך מבוהלת שפוחדת לעשות צעד לא זהיר שרק יחמיר את המצב.

וואו זה נראה כי אין לך בכלל חופש לעשות כרצונך, תחת מעקב כל הזמן? אולי תבקשי ממישהי אחרת (חברה?) להתקשר במקומך ולקבוע.

שליחה על ידי אורי* » 30 מרץ 2014, 18:35

אפשר למחוק שיחות אחרונות. אפשר לבקש שלא יחזרו אלייך לפלאפון (אני בטוחה שהם יבינו) אפשר לפתוח תיבת מייל עם סיסמא שהוא לא ידע בכלל שפתחת.
אני בטוחה שבמרכזים כאלה מבינים עניין ומכירים אנשים דומים לבעלך ,את לא הראשונה שחווה מן מעקב וחדירה לפרטיות כזו. זה חלק מדפוס של אנשים אלימים.

אני לא אוהבת להסתיר כי זה גוזל ממני את מעט האנרגיות שיש לי.
אני חושבת שלפנות החוצה יכול לתת לך כוח בתוכך,ותחושת נתיב/תקווה, את גם יכולה לנסות ולפנות ולנתק קשר כשתרצי בכך, אף אחד לא כופה עלייך.

אני אכתוב הפעם קצר:
להתנתק זה קשה מאד, אם מצליחים לעשות את זה באמת למה זה מסוכן?
זה עדיין מסוכן, כי:

אי אפשר להתנתק באמת מאדם כזה כשגרים איתו באותו בית.

תסתכלי מה כתבת
_הוא עוקב אחרי הטלפונים שאני עושה, אם אי מדברת עם מישהו, הוא מתעניין.
אם מישהו יחזור אלי, הוא עונה גם לפלאפון שלי וגם מסתכל בשיחות נכנסות. יש לו זיכרון פנומנלי למספרים,
הוא אוהב לזהות מספרים._
את מסוגלת לדמיין את עצמך מתנתקת מהפחד מפני התגובה שלו אם הוא ידע לאן התקשרת או יזהה מספר חוזר, או מתנתקת מההימנעות שלך, מהבחירה שלך לעשות או לא לעשות משהו מסויים, כי ממילא הוא ידע, ואז זה ייקח ממך יותר אנרגיות משיעניק, במהלך השנתיים הקרובות?
נכון שהוא לא נועל אותך בבית כדי שלא תברחי לו, אבל הדרכים שהוא כן משתמש בהן לא פחות יעילות.
גם לגבי הדברים האחרים שכנראה אליהם התכוונת במילה להתנתק - הדרך שלו לגרום לך להיכנס למריבה, להאשים אותך במשהו שמעולם לא עשית - כאילו אפשר להתנתק, אבל באמת - גם כששמים קיר רגשי - זה לא שזה לא מחלחל. אנחנו לא באמת עד כדי כך לא חדירים.
להתנתק זה טוב בשביל:
א. אבחון ביתי - לבדוק מה קורה כאשר את מגיבה אחרת
ב. לזמן קצר - עד שאת מתארגנת על עצמך, רגשית וטכנית, ויודעת מה את רוצה לעשות עם החיים שלך
ג. אימונים - כי תהליך הגרושין לא קל ונכון להיכנס אליו עם המיומנות הזאת
ד. לאיזשהו שלב מעבר של עיבוד רגשי, שבו את מנסה לדעת ש"ניסיתי הכל ובכל זאת זה לא עזר...", סוג של מנוחה לפני ניתוח קשה, הבנה יותר מעמיקה לפני שמשנים את המציאות החיצונית.
אבל לאורך זמן, זה פשוט לא מחזיק. הדברים, גם ה"קלים" יותר לכאורה ממה שאת מתארת, שהם מזעזעים וקשים ושוברים (זה אחד הדפים הכי עצובים לי אישית) כן מחלחלים, גם כשלכאורה קיבלת 10 בניתוק.
אם את רוצה דוגמאות מחיי האישיים לאיפה ניתוק עוזר לכאורה אבל לא באמת עוזר אני מוכנה לספר.

כי... (אני יודעת שזו איכות חיים יותר גבוהה ממה שאת כרגע מתכננת שאפשר לחלום עליה) כי ניתוק זה לא מצב בריא. באופן זמני, הוא שומר עלינו ועל שפיותנו. לאורך זמן, לניתוק יש מחירים. ניתוק מכאב הוא גם ניתוק מהחלקים השמחים, מהיכולת להנות, לחוות. אחד המאפיינים של פוסט-טראומה הוא נתקים. בעיני (לפחות על עצמי...) זה גם אחד הנזקים של נפגעי התעללות, לפעמים. זו אחת הסיבות (ולא היחידה) למה לחלק מנפגעי התעללות כל כך קשה לספר כך שהאחר יבין מה הם עברו. כי המתעלל אומר שזה היה "סתם" ו"מה את עושה עניין", והרגש בנתק, אז אין שום אינדיקציה פנימית שמשהו לא בסדר. ואין ברירה אלא להישען על תחושה פנימית עמומה ועל אינדיקציות חיצוניות מהסוג שכותבים לך כאן, אנשים שמסכימים לראות בשבילך.
כי תחשבי מה המסר שאת מעבירה לעצמך: מהם הדברים ה"אמיתיים", שבלעדיהם אי אפשר להסתדר בחיים, (מקור פרנסה יציב) ומהם הדברים המאוד-מאוד חשובים בעינייך, אבל באיזשהו מקום בגדר "מותרות", דברים שאולי את לא בטוחה עד הסוף שהם לא "קצת פינוק", מול עניין רציני וכבד כמו פרנסה: השפיות שלך, הזכות שלך לחיים בכבוד, היכולת הבסיסית לחיות חיים שאינם חיי שבי (עוקב אחרי הטלפונים שאני עושה, אם אי מדברת עם מישהו, הוא מתעניין. אם מישהו יחזור אלי, הוא עונה גם לפלאפון שלי וגם מסתכל בשיחות נכנסות). מה שנתפס בעינינו כגבול של "זה אי אפשר" ומה שנתפס כרע אבל אין ברירה והוא פחות "אי אפשר", זה חלק מאיתנו.
זה להציב לעצמך משימה שאי אפשר להצליח בה. ברמת החודרנות שלו לכל פרט בחייך וחוסר הנחת שלו להכיל כל רגע בו יש לך נחת, אפשר להצליח לעשות ניתוק (שכאמור, גם בניתוק זה לא אומר שלא מחלחל חלק מהמסר ההרסני, והניתוק בעצמו יש לו מחירים כבדים) לאפיזודות, לסצינה מסויימת, ליחידת זמן. אבל לא לנצח.

תראי, אני לא יודעת מה נכון לך לעשות עכשיו.
אני לא יודעת אם את יותר זקוקה שיהיו איתך בתוך הגיהינום הבלתי נסבל ויתנו לך תמיכה משם או יותר זקוקה שיראו לך את הדרך החוצה ממנו. אני לא יודעת למה את יותר זקוקה, כי אני לא בתוכך, אני לא יודעת איפה הרצון שלך, איפה הכוחות שלך, האם מתאים לך להתחיל לפרוס כאן מפה של כל הקשיים האובייקטיביים כמו שהציעה קוראת (כלכליים, מסרים שהוא מעביר לילדים, ועוד ועוד...) או שאת רוצה הבנה בתוך המקום בו את נמצאת כרגע.

אני יכולה רק להתבונן בדפוסים של נשים שמגיבות כאן, בכאלה שברור להן - שמיידית - לקום וללכת - ולסמן לעצמי בראש: אלה תבניות כל כך שונות ממה שקיים אצלי בתוך הראש. אני כל כך לא גדלתי ככה. כל כך כל כך לא היה לי ממי ללמוד. כל כך בשקט, בתוך הכלא, הייתי צריכה לעצב את עצמי ולאגור כוח עד שיצאתי משם.
לכן קשה לי, לא נכון לי, לעמוד מול אישה אחרת ולחשוב בשבילה מהו הקצב שנכון לה.

אבל אני כן יכולה להגיד לך למה גם במצב של ניתוק את לא יכולה לנטרל את המסוכנות שלו לנפש שלך.
וזה לא יצא קצר.

נעמ"ת לא מתקשרים אלייך אף פעם.
את לא צריכה בכלל להתקשר אליהם. רק לברר את הכתובת למרכז הקרוב אלייך ולהגיע לשם.
את כן יכולה לבקש מחברה שתתקשר בשבילך לברר (לפעמים הם פותחים רק אם תיאמת איתם מראש, כדי למנוע הגעה פתאומית של בעלים אלימים כמו שלך).

הוא פשוט כל כך מסוכן 0-: את חייבת לדבר עם מישהו מקצועי.

_בודדה יקרה,
את חייבת, חייבת, חייבת לעזוב את בעלך. חייבת.
הוא אכזרי ומתוחכם וחולה בנפשו._
מסכימה עם כל מילה. חבל על נפש שלך ושל הילדים שנהרסת מכל שניה נוספת במחיצתו.
את חייבת להיות אחראית על חיי הילדים שלך ועל חייך שלך וכרגע נשמע שחייכם נרצחים מידי יום ביומו.
אני בטוחה שתסתדרי בלעדיו וכל קושי שיהיה יהיה יותר בריא וקל מעכשיו.
תפני לנעמ"ת או מרכז סיוע אחר, תשכרי דירה, תפני לעובדת סוציאלית ותעדכני שהוא אלים, תעזרי בעו"ד של נעמ"ת איך להתנהל מולו עם העזיבה ותעזבי.
תחשבי איזה יופי יהיה אחרי תקופת הסתגלות.
מגיע לך לחיות. כרגע את שורדת, לא חיה.
בהצלחה

התנדבתי לפני שנים במעון לנשים מוכות (טיפלתי בנשים שרצו במגע ידי בשיאצו ורפלקסולוגיה).
הרבה מהסיפורים ששמעתי היו פחות 'מרשימים' משלך (אני לא מזלזלת חלילה בסבל של האחרים, אבל את מגוללת סיפור חיים מאוד כואב).
האשה שהכי נזקקה לעזרה לא הוכתה פיזית, אלא נמחקה נפשית.
הצוות היה נפלא ותומך. כל אחד עזר וקידם ותמך בניקוי, צמיחה, חיזוק, ומציאת הדרך לחיים בריאים ועצמאיים של האשה וילדיה.
התהליך בתוך המעון לא קל, אבל שווה. הוא מלווה בעזרה מקצועית ועם כל הלב.

שלום בודדה,

אם את עדיין עוברת כאן ורואה שהדף קפץ ל מה חדש , אולי תוכלי ותרצי לעדכן מה שלומך היום ואיך התפתחו העניינים אצלך? אני חושבת שיש באתר כמה וכמה נשים שזוכרות את הסיפור שלך וישמחו לדעת מה קורה איתך היום. רק אם מתאים לך כמובן.

@}

מצטרפת.

מצטרפת

מצטרפת.

מצטרפת. אני זוכרת את הדף הזה גם כשהוא לא מופיע מה חדש .

מצטרפת. אני זוכרת את הדף הזה גם כשהוא לא מופיע מה חדש .

מצטרפת.

גם אני אשמח לשמוע מה שלומך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בודדה אהובה, שנים כל כך רבות אחרי, וקראתי הכל. לבי כל כך יוצא אלייך ואל הסיפור שלך.
אני רוצה להאמין שבמציאות המודעת יותר של היום, אף אחת לא נאלצת לסבול כמו שאת סבלת.
הלוואי שאת במקום טוב היום, שהאיש האיום ההוא יצא מחייך, ושאת מקבלת את האהבה והתמיכה שכל כך מגיעות לאישה מדהימה וחזקה שכמותך ♥