תוגת האם החד הורית

תוגת האם החד-הורית, בערב יושבת על הספה עם כוס תה ושותקת.
תוגת האם ללא אב שילדה לא מפסיק לאהוב אותה לדקה.
תוגה של אם ללא אהוב, ביום - אמא ללא הפוגה ובלילה - מבכה בדידותה.
תוגתה של זו שלא יכולה להפסיק ללכת, שבכל מקרה מרגישה לא שייכת, זוקפת את גבה אך גם צריכה לדעת לקבל עזרה.
תוגתה של זו שלא יכולה לשבור את הכלים/ לעבור התמוטטות עצבים/ לברוח או סתם שלא יהיה לה כוח.

אוי, חמודהההה!!!!!
כל כך מבינה אותך. גמני אם חד הורית ולא פעם הרגשתי בדיוק מה שאת מתארת או לפחות דומה מאוד.
חיבוק.

תודה, שירי.

פפפפ. מוכר אך מבאס. מאד לא רוצה להזדהות ולא נמצאת שם כרגע , אבל כן מבינה וכן זוכרת רגעים כאלה, לא מעט.

אני שמחה בשבילך, רוקדת

מבאס איך לפעמים הבית שלנו הופך לכלא.

שליחה על ידי shir_y* » 16 ינואר 2009, 22:11

אני כל כך מבינה אותך. כל כך הרבה פעמים הרגשתי ככה, בעיקר בשנים הראשונות אחרי הגירושין.
חיבוק חזק

יכולה לאמר לך שמאוד מאוד מזדהה.
אני באותו מצב רק עם שני ילדים.
אם לדייק- אז דווקא יש הרבה ערבים שאני מברכת על זה שאני לבד ויש בזה תחושה נעימה ושקטה. ביננו- כמה כוח יש לך עוד לאנשים אחרי יום שלם עם ילדים?
(אני בינתיים בבית עם ילדיי) אבל-
יש הרבה הרבה רגעים ביום שתחושת ההחמצה של לגדל לבד, שאין את התחושה הכה טבעית של לבהות/לצחקק/לתהות/לחשוב/להתבדח/להתבונן/לחוות את הילדים יחד עם השותף להבאתם.
התחושה שאין עם מי להתרפק ולהסתכל אחורה על כל הדרך שעברנו ולהסתכל קדימה על כל מה שנשאר...
ולחשוב על הזיקנה- שם בוודאי יהיה חסר אותו אחד שיאהב אותי גם כששיאי מאחורי וכשכל חיינו ואהבתנו איתנו..
אוי.
אבל יש תקווה- אולי יום אחד נמצא את בן הזוג המתאים ונחיה איתו גם אם לא יהיה אב ילדיי. לי אין תוכניות להביא עוד ילדים (אולי לך יש עוד זמן ורצון?)
בכל אופן צריך לזכור שיש עוד המון הפתעות שאין לנו שמץ של מושג עליהן.
החיים מאוד נפתלים ומפתיעים.
יש לי סיכוי להנצל, אני יודע...

השאלה היא למה אנחנו לבד. זה מאוד משנה את ההרגשה של ה"לבד".
אני הגעתי לשקט ולשלווה אחרי תקופה רעה מאוד עם בן זוגי אבי ילדי. לילות וימים ייחלתי לרגע שיצא מהבית.
בהתחלה היו לי סיוטים שהוא חוזר. והיום אני נהנית מכל רגע של "לבד". יש לי שקט. יש לי שלווה. רק אני ואהובי המתוק בן השלוש.
ברור שרוצה להמשיך הלאה לאהבה חדשה. אבל בהחלט נהנית גם מהלבד שלי.
השם שבחרת לדף נשמע כל כך עצוב. מקווה שתוכלי לשנות את ההרגשה הזו עם הזמן.

תודה לכן @}

יש לי שקט. יש לי שלווה.
נכון. ולתקופות טוב לי בדיוק ככה. אבל הכמיהה לבן-זוג... שותף. אהוב. אוזן קשבת, כתף תומכת. מישהו שיחבק ויאהב. מישהו שיהיה מחויב מתוך תוכו אלי/ אלינו.
והחוסר הזה שלי, בתוך החיים המשפחתיים שלנו הוא לא פשוט.
אני לא נערה. אני חיה חיים של עבודה-גן-גינה-בית. לא מתכון טבעי להכרויות, לרומנטיקה, להתאהבות סוחפת..

_נכון. ולתקופות טוב לי בדיוק ככה. אבל הכמיהה לבן-זוג... שותף. אהוב. אוזן קשבת, כתף תומכת. מישהו שיחבק ויאהב. מישהו שיהיה מחויב מתוך תוכו אלי/ אלינו.
והחוסר הזה שלי, בתוך החיים המשפחתיים שלנו הוא לא פשוט.
אני לא נערה. אני חיה חיים של עבודה-גן-גינה-בית. לא מתכון טבעי להכרויות, לרומנטיקה, להתאהבות סוחפת.._

ממש ככה.
כל מילה

מזדהה כ"כ ומברכת על הדף הזה. צריך מקום שבו אפשר לתת פשוט ביטוי לצער, לכאב ולקושי. לא כל הזמן חייבים להתמודד ולהתגבר...

תודה לכן

אני רוצה לומר עוד משהו. זה באמת מסוג המחשבות שקורות דווקא כשהכל לא-רע-בכלל. יש איזו שיגרה מבורכת שרק בה, כשבאמת יש לי זמן לשבת על הספה ולשתוק, אני מגלה שבא לי לדבר. לדבר מלב-אל-לב. לא לקשקש עם בני משפחה ולא לפטפט עם חברות. אז פתאום כל העיר הזו מדומיינת לי כמו תיבת נח ענקית שמסודרת זוגות-זוגות. אז אני מרגישה לא שייכת. לא שם ולא שם.

אז פתאום כל העיר הזו מדומיינת לי כמו תיבת נח ענקית שמסודרת זוגות-זוגות. אז אני מרגישה לא שייכת. לא שם ולא שם.
אני לא אם חד הורית
למעשה אני אפילו עוד לא אם.
והאמת, אני אפילו בזוגיות מוצלחת (רחמנא לצלן (-:)
אבל אני ממש מזדהה עם המשפט הזה. מקווה שמותר לי.
שבת יפה @}

אפילו שעכשיו אני לא מצליחה לחשוב על משהו שיוסיף או יקל ומתמלאת רצון עז לשלוח לך בקסם את אותו שותף. אהוב. אוזן קשבת, כתף תומכת. מישהו שיחבק ויאהב. מישהו שיהיה מחויב מתוך תוכו אלי/ אלינו. ועד שזה יצליח לי, לפחות חיבוק גדול.

אז אני מרגישה לא שייכת. לא שם ולא שם.
יש הרבה סוגים של להיות לבד, כמו שאמרת ואני חושבת שלהיות הורה לבד זה סוג מאתגר במיוחד אבל יש גם הרבה סוגים של להיות שייכת. ואפילו שזה בכלל לא בא 'במקום', בהרבה דרכים את שייכת.
@}

תגידו לי,
התוגה הזו,
היא שונה מהותית מהתוגה (מזן זה) של רווקות שאינן חדוריות?

תודה לכן, בנות יקרות.

התוגה הזו, היא שונה מהותית מהתוגה (מזן זה) של רווקות שאינן חדוריות?
מצד אחד - לא.
מצד שני - יותר קשה לטפל בה. אי אפשר להתרסק מעצב , קשה להיות אימפולסיבים. אני חושבת שהחד-הוריות שלי שומרת עלי מהתקפי המניה והדיפרסיה (מטאפורית, כן?) אבל לפעמים פשוט בא לי להתרסק. לפעמים ההתרסקות הזו גם מועילה ומשחררת איזו תקיעות. בקיצור - היא דורשת ממני הרבה יותר שיקול דעת.
נראה לי שבגלל זה היא לרוב נשארת תוגה ולא משהו קיצוני יותר.
אני צריכה עוד לחשוב על זה.

תוגתה של זו שלא יכולה לשבור את הכלים/ לעבור התמוטטות עצבים/ לברוח או סתם שלא יהיה לה כוח.
@}

מה שקרוטונית אמרה.
כמה פעמים פינטזתי על זה, אבל אין, אי אפשר.

תוגתה של זו שלא יכולה לשבור את הכלים/ לעבור התמוטטות עצבים/ לברוח או סתם שלא יהיה לה כוח.
אני הייתי על סף. אבל לא מצאתי ביביסיטר אז ויתרתי.

אבל לא מצאתי ביביסיטר אז ויתרתי

בדיוק!

תודה על התשובה.

תוגת האם ללא אב שילדה לא מפסיק לאהוב אותה לדקה.
ושלי איך שהוא על הבוקר דווקא קורא "אבא" ובצהריים הוא מספר לחברים מהגן שאבא יבוא לשחק איתו. ובבית כשהאוטו שלו נשבר הוא מספר שאבא יתקן לו וכשאני לא מרשה לו לעשות משהו הואו מדיע לי נחרצות ש"אבא מרשה לי"
ובכלל לא אכפת לו שאבא שלו ניתק קשר לחלוטין !

ובכלל לא אכפת לו שאבא שלו ניתק קשר לחלוטין !
)-:
אצלנו אין אבא וזה רק אמא ואמא ואמא (אותה אחת

)

מרוב תוגה התחלתי לעורר מהומות.
עכשיו במקום תוגה יש לי: מערבולת של תהיות כבדות משקל, טעויות בהתהוות, פחדים, חששות וסיוטים וגם כמה חלומות כמוסים ומתוקים...

שלום לכן חד-הוריות ,
משום מה נכנסתי אל הדף הזה, על אף שאינני חד הורית ומעולם לא הייתי
ואני אפילו לא מכירה מקרוב מישהי כזאת.

והקריאה כאן הביאה לי מחשבות כאלה:
יש משהו בפנטזיה על זוגיות שלא לוקח בחשבון את תוגתה... תוגת הזוגיות!
שלפעמים נשבר להתחשב ולהתגמש ולספוג ביקורת ולהיות במחויבות אינסופית
ויש עוד אלף טענות וקשיים לסיטואציה הזוגית.
אני חיה בזוגיות טובה, בדרך כלל.
ויחד עם זה מוצאת את עצמי לפעמים מפנטזת על הלבד.
להיות אדון לעצמי.
לא לקחת בחשבון דעתו של אף אחד.

חשתי צורך להגיד את זה מבלי להפחית בלגיטימיות של רגשותיכן שמתוארות פה בכנות כה יפה.

דרך צלחה לכולנו...(-:

לכל היקרות שתוגה התגנבה אל ליבן ביום מן הימים..
אני מצטרפת לחצרנית שהביעה את תוגתן של הנשים הנשואות,
או בכלל אלה שנמצאות בזוגיות כלשהיא.
לעתים, מדובר במקום לא פחות מצער,
שיש בו בדידות וכמיהה ועצב
שנובעים בעיקר מן הציפיות, כלומר,
מאיך שנדמה לך שזוגיות צריכה להיות
ואיך שציירת לעצמך את תמונת הביחד.
(מבלי לגרוע מצערכן)
אז תדעו שגם אנחנו לפעמים..אולי לא פחות מכן...
@}

אני הייתי על סף. אבל לא מצאתי ביביסיטר אז ויתרתי.
אוי, מעולה, ומדוייק!
תוגת האם החד הורית{{}}, תראי כמה נשים נמצאות במצב דומה ומוצאות נחמה במילים שלך. את כן שייכת, ואפילו לא ידעת את זה. @}
יש משהו בפנטזיה על זוגיות שלא לוקח בחשבון את תוגתה... תוגת הזוגיות! נכון. כמה עצוב!

תראי כמה נשים נמצאות במצב דומה ומוצאות נחמה במילים שלך. את כן שייכת, ואפילו לא ידעת את זה.

אתן נהדרות

בס"ד
_תוגתה של זו שלא יכולה לשבור את הכלים/ לעבור התמוטטות עצבים/ לברוח או סתם שלא יהיה לה כוח.
אני הייתי על סף. אבל לא מצאתי ביביסיטר אז ויתרתי_
לכל המתמוטטים באופן טיבעי, למה נוותר כל כך מהר ?
עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות.. אופס, דרוש המשך אחר.
ודרושה בייביסיטר עים בטריה דוראסל פורטה. עדיפות לחברי "באופן."
איך שמגיעה הבייביסיטר אני מה-שלא-יהיה.. העיקר שתגיע.
במחשבה שניה, נראה לי שהיא תשבור את הכלים/ תעבור התמוטטות עצבים/ או תברח הרבה יותר מהר.
הרי הכי כייף זה לשגע את אמא..
באופן טיבעי, כניראה.

איך היטבת לנסח בן עמי
הלא הדבר שקשה יותר מכל הוא שרק אותי משגעים, רק לי עושים דברים מסויימים שאחרים לא יסבלו בשום אופן או שאין אומץ לעשותם אצל אחרים. אי אפשר ככה לשגע גם אחרים, שאני ארגיש שזה מתחלק קצת?
אז אני יודעת שגם אצל זוגיות הרבה פעמים משגעים את אמא כמו שלא מעיזים את אבא, אבל לא תמיד ובכל זאת יש מקום לשגע גם את אבא קצת יותר, איכשהו.

ודווקא אצלנו מ שגעים את אבא הרבה יותר, אולי בגלל שהוא המון עם אמא - אז אצל אמא אין כל כך הרבה פריבילגיות, ומשום מה יש לאמא יותר סבלנות. (סבלנות? אני?)

אז אצלנו הכל מתחלק עלי: לפעמים אני סבלנית ומכילה ולפעמים מתחרפנת, לפעמים משגעת בחזרה ולפעמים בורחת לחדר להשתגע בשקט.

<...ואני מבקשת פה מכל הזוגיות, פה זה קיטורים של חד-הוריות

>

<...ואני מבקשת פה מכל הזוגיות, פה זה קיטורים של חד-הוריות
למה למה?? תני להן שתקטרנה.. אולי זה יעודד אותנו?

_<...ואני מבקשת פה מכל הזוגיות, פה זה קיטורים של חד-הוריות
למה למה?? תני להן שתקטרנה.. אולי זה יעודד אותנו?_
כן. יצא לי לקרוא כמה דפים של "קיטורי זוגיות", ונזכרתי כמה זה יכול להיות נורא. זה אפילו עודד אותי קצת. תוגה, אבל רק שלי!

גם אני נגועה בתוגה (חד הורית) לפעמים...

תוגה, אבל רק שלי!

לא זוכרת שמישהי כאן הגיבה בדף של קיטורי זוגיות ב"לא נורא, אצלי הרבה יותר טוב, אין לי בכלל בעל, אין מי שישגע את הילדים מולי" כפי שנעשה כאן, או בעברית לזרות מלח על הפצעים הפתוחים.

אכן.
דף תמיכה

אכן
אף פעם לא הבנתי את הצורך של נשים נשואות, גם חברות, לבחור לבטא את תוגתן דווקא כשאני מרשה לעצמי לקטר קצת.
ברור שזוגיות היא מסובכת וקשה. אני אפילו מהמרת שכל אחת מהחד-הוריות כאן חוותה את קשיי הזוגיות בעצמה.
בכל אופן, לדעתי זו לא הדרך להביע אמפתיה.
זה בקשר לזה. ובקשר לשאר - אחרי שבוע של שפעת מגעילה שלי ושל הילד, מזדהה מאד עם תוגתה של זו שלא יכולה לשבור את הכלים/ לעבור התמוטטות עצבים/ לברוח או סתם שלא יהיה לה כוח.

ערב טוב "תוגנית" גם אני "טוגנית" חד הורית וגם סקרנית...כשבוע האחרון תוגתי התחלפה לה די בזכותכם בדמעות שיתוף, צחוקים,והרבה השתתפות ברגש. שמי סגלית ואני אם יחידנית (יש אבא ,אבל אין בכלל אבא, )
לילדה בת 4.5 מדהימה.
עברתי כרגע (כתבתי ומחקתי) שכחתי..עדין צריך מסכות הגנה..יש ילדה..לאזור בת חפר.
מתענינת בחינוך הביתי.מתענינת זו ממש הגדרה פוגעת..זקוקה הרבה יותר ריאלי למצבי. חזרתי לאחר שהות של מספר שנים בארה"ב ולימודי חינוך לפי שיטת וולדורף ,מונטסורי והחינוך הרגיל..ואני מספר שנים בארץ.
כבילבי בנשמתי יש לי השגות לגבי רב שיטות החינוך הממוסגרות וכל נושא החינוך הביתי ממש חדש לי. את האמת..
בתי כמעט חודש ימים בגן עיריה.נראה לי שהיא בסדר זו אני שמשתנקת ונחנקת .אני נבלעת בכניסה..
כבר נזפו בי בשבוע הראשון לא לנחם ילדה בוכה.. לא בתי..זו היתה הילדה שחייכה אלנו ביום הראשון שהגענו לגן מפוחדות מאוימות וחוששות והיא חייכה וציירה לנו ציור של הבית שלה והבית שלנו והלכה למפגש .באחד הבקרים היא שכבה על הספה ובכתה בשקט . נתתי לה נשיקה וחייכתי והבת שלי אמרה לה.."חיוך עושה קסם.."
ואז..קולו של המגדל עם הראש הרעים.."זו ילדה ללא גבולות.אל תתערבי לנו בעבודתנו"..אחר כך התנצלו אבל הילדה התאדתה...
באחר הבקרים בשבוע בעבר..
הבת שלי ביקשה להשאר עימי."לא רוצה לגן...רוצה איתך".בכיתי לידה ושלחתי אותה לבדה לגן.
ילדה עצמאית עם אמא תוגנית ולא החלטית.. הבטחתי לה למצוא דרך אחרת לחיות ואז מצאתי את אתר באופן טבעי.
לא יצרתי קשר..חששתי..בכל זאת ..היום היא קמה עם עקיצה בעין..אין גן...אמא ..אם ההורים יראו הם יחשבו שזה מדבק..
הגננת תיבהל"
אוקי ילדתי
אמרתי בליבי..ונסענו לים המבריא..לא שידענו את הכיוון..אבל נסענו בעקבות ריח המלח. גילינו..
ו מקום מקסים עם המון נוף לציור על צוק מלא סוסים בחבצלת השרון.
בבקשה..ידע..אינפורמציה
ואם יש ואני די לבד כאן אשמח לחברת נפש מ"סוגי". את האמת אני חושבת שפעם ראשונה מזה 4.5 שנים אני מוכנה להודות בעובדה שאני רוצה חברה טובה שהיא אם חד הורית.
יכולה להיות טוגנית .מעדיפה אחת שלאהמלחמה עם האין או יש אבא

היי סיגלית
אולי הגן הזה יעניין אותך

בלוג קהילת גן קטן

סגלית ,
בת כמה את ? תוכלי לתת טווח לא מדוייק של גילך ?

אף פעם לא הבנתי את הצורך של נשים נשואות, גם חברות, לבחור לבטא את תוגתן דווקא כשאני מרשה לעצמי לקטר קצת
כשהבת שלי היתה בת שנתיים בערך, בת הדודה שלי, שגם לה היה ילד אחד אז, סיפרה לי בתוגה רבה שבנזוגה יוצא לשבועיים מילואים והיא לא יודעת איך היא תסתדר שבועיים בלעדיו עם הילד.
חייכתי. מה יכולתי להגיד?
שאני מסתדרת ככה כבר שנתיים....

תוגת הזוגיות היא שונה לגמרי בשבילי. היא לא נושאת בחובה את האחריות הבלעדית והמוחלטת, את המצוקה הטפשית של להשתין תמיד עם ילדה על הרגליים, את עול הפרנסה וגידול הילדה גם יחד, את הפחד כשהחום עולה ואין מי שעוזר לקבל החלטות....
זו תוגתה של זו שלא יכולה לשבור את הכלים/ לעבור התמוטטות עצבים/ לברוח או סתם שלא יהיה לה כוח.

<ליאת מנסה להיזכר מתי היא קיטרה באזני עינת בחוסר התחשבות נוראי...>

ואין מי שעוזר לקבל החלטות....
אני חושבת שזה המקום שמהתחלה היה הכי קשה לי, יותר מהכל. זה נעשה יותר קל עם הזמן, מתרגלים. אבל בהתחלה, אפילו בזמן ההריון, זה הדבר שהעמיס עלי יותר מהכל. ועדיין יש רגעים של החלטות משמעותיות שזה שם, הקושי הזה.

ואין מי שעוזר לקבל החלטות....
למרות תוגתי, אני דווקא אוהבת לקבל החלטות לבד. אני גם בדר"כ בתחושה שאני סגורה על עצמי (כל פעם מחדש,אפילו שאני משנה את דעתי לא פעם..

).
חסר לי יותר אהוב, בן זוג, שותף לחיים. מישהו לדבר איתו, לספר לו, לשמוע אותו, לשמוע לפעמים דיעה הפוכה לגמרי משלי (טוב, את זה יש לי פה

)

גם אני מהאוהבות לקבל החלטות לבד אבל לפעמים בכל זאת הייתי רוצה להתייעץ.
אבל באמת המקום הכי מבאס זה שאין הורה שותף להתמוגג יחד איתו ולחות יחד דברים כיפיים בהורות. אני יכולה פה ושם לחלוק עם אבא שלה, שאוהב אותה מאד, אבל זה בכל זאת לא אותו דבר כמו מישהו שהוא לגמרי שותף מלא.

אור לי . תודה וסליחה. את יכולה למחוק. מתנצלת.יש לי אורחים מחו"ל..אז לא ממש התפנתי.רשמתי את מספרך. אתקשר בערב יותר מאוחר. תבורכי..

אין בעיה. הכל טוב.

אור-לי

הכי מבאס זה שאין הורה שותף להתמוגג יחד איתו ולחות יחד דברים כיפיים בהורות.
כל כך נכון. בהתלבטויות איך שהוא מסתדרים עם חברה בטלפון. וגם אני עושה הרבה יותר טוב את הדברים לבד. מה שמזכיר לי כשעוד גר כאן אבא כשלילד היה חום רבנו על איך מחזיקים את המדחום.. ואיך נותנים אקמולי כשאחד מחזיק את העולל והשני מנסה למצוא פה פתוח. ותמיד זה לווה באיזה כעס שאני עושה משהו לא כמו שצריך..
היו אני עושה הכל בדיוק. אבל בדיוק כמו שצריך. מסתבר שכל כך הרבה דברים שהייתי בטוחה שאי אפשר לעשות לבד אני עושה לבד ובלי שום קושי. (מחליפה מנורות. עושה שיפוצים... )
הקושי הוא באמת לצחוק יחד על משהו שהוא אומר או עושה.
לשמוע את המחמאות של הגננת. לשחק איתו .
באמת חסר שותף לשמחות.
וכמובן אחרי שהוא נרדם. חסר שותף לסגור איתו את היום.

חסר שותף לסגור איתו את היום.
מבחינתי זה בדיוק זה.

@} @} @}

יש משהו בפנטזיה על זוגיות שלא לוקח בחשבון את תוגתה... תוגת הזוגיות!

אני מוכרחה להגיד שמאז שאני חד הורית הרבה פחות דחוף לי למצוא בן זוג... יש המון יתרונות בבנזוג מוצלח, אבל גם המון חסרונות כשזה לא מתאים. בכל מקרה - הילדה שלי הופכת אותי ליותר מאושרת ממה שהייתי, כשחייתי שנים רבות עם בני הזוג שלי... (למרות שכולם היו מקסימים, יאמר לזכותם).

בהתחלה מאד הפריע לי שאין שותף לשמחות ולגאווה בילדה המדהימה שלי. היום כבר התרגלתי. התרגלתי גם לצורך לעבוד בשתי משרות ולהביא הביתה לבד שתי משכורות. אני קצת עייפה וזה בא על חשבון הזמן עם הבת שלי, אבל לפחות לא חייבת כלום לאף אחד. ותמיד כשהבעלים של החברות יוצאים לחו"ל או למילואים אני עוזרת להן עם הילדים ומזמינה אותן לארוחות, כי אני נזכרת כמה היה לי קשה בשנים שבהן חייתי בזוגיות, כשפתאום הבנזוג היה נעלם לאיזה חודש מילואים. ועכשו אני כבר שנים ככה וממש לא קשה לי...

אם יבוא נסיך - הוא יתקבל בברכה. אם לא - אני אבנה את הממלכה שלי עם הילדה והחברים והמשפחה שלי. גברים זה בונוס. ילדים זאת המהות.

גברים זה בונוס. ילדים זאת המהות.
אולי יש לי עודף הורמונים אבל קשה לי לחתום על משפט כזה. אולי פעם, בהריון, אחרי הלידה - ברגעים הראשונים של האמהות..

דוקא בגלל שמאז ומתמיד הינו משפחה חד-הורית, אני מפרידה לגמרי בין הצורך שלי בזוגיות ובאהבה רומנטית לבין האהבה האין סופית שיש לי לילד שלי. וזה לא מקהה את זה.

גברים זה בונוס. ילדים זאת המהות.

קודם כל מה יותר יפה ממשפחה מלאה: אבא אמא (אוהבים) וילדים?
זה נכון שהקשר ילד- הורה הרבה יותר חזק ומחייב מהקשר איש ואישה. אני אומר אפילו יותר מזה: הבאת ילד לעולם זה אחד המהלכים היחידים שלא ניתן לחזור ממנו.
ובכל זאת גם גידול ילד לוקח 20 שנה והוא ממשיך הלאה ואת צריכה שוב למצוא מהות פנימית , שבעצם צריכה להיות קיימת ולהתפתח בד בבד עם הילדים.
מסכימה שאפשר לחיות חיים שלמים בלי גברים אבל...כמה טוב זה אם מוצאים את האחד.

כמה טוב זה אם מוצאים את האחד.
או לפחות את האחד להיות איתו כרגע.
סלחו לי כן, בכל זאת אני מבינה שאין שום קשר ביננו לבין נצחיות. זה שמכרו לנו את סינדרלה בתור אידיליה זה יפה, אבל לעניות דעתי זה גם המקום שתוקע את חלקנו.

או, כל מילה פה זהב. אני מבינה שכולנו באותו מצב...
זה שמכרו לנו את סינדרלה בתור אידיליה זה יפה זה כל כך נכון. ממש קשה לי עם האידיליות האלו.

אפשר לחיות חיים שלמים בלי גברים אבל...כמה טוב זה אם מוצאים את האחד. ולמרות שאני חותמת על המשפט הזה, אני מתחילה להבין שחייבים לחיות את החיים השלמים בהנאה רבה גם אם אין את האחד - הנצחי או העכשווי, כי אי אפשר לחיות כל החיים בהמתנה.

ולמרות שאני חותמת על המשפט הזה, אני מתחילה להבין שחייבים לחיות את החיים השלמים בהנאה רבה גם אם אין את האחד - הנצחי או העכשווי, כי אי אפשר לחיות כל החיים בהמתנה.

קודם כל מה יותר יפה ממשפחה מלאה: אבא אמא (אוהבים) וילדים?

הרבה שנים שהתווכחתי עם המשפט הזה.

איכשהו זה נראה כל כך נכון ומצד שני: התמונה הזו מעולם לא התגשמה בסיפור החיים שלי...
איך מגשרים בין זה וזה (כלומר בין תמונה יפה ובין המציאות)
ואת זה כמובן שאלתי אחרי ניסיונות רבים כן למצוא בן זוג, כן להסתדר לפי התמונה היפה... וזה לא קרה. אף פעם.
ניסיתי לעבוד על עצמי (על החלקים שבי שמונעים זוגיות) ניסיתי כמובן למצוא מישהו, את "המישהו"ואיך אומרת חברה יקרה: אין אבן שלא הפכתי....
ו...נאדה.

היום, ממרחק שנים זה נראה אחרת. ומה שנשאר זה רק התחושה החמוצה שלעולם לא אהיה כלה...
לעולם לא אעמוד תחת חופה עם בן זוג שאהבתו אלי תשתקף בעיניו ויאמר לי : הרי את....

וואלה...

אבל אני מאושרת עם האמהות (היו שנים שגם זה חשבתי שלא יקרה וילדתי בגיל 41 ) וזהו.

וכשאני מקטרת לחברותי הנשואות שאין עם מי להתחלק בסוף היום, אין מי שבאמת מעניין אותו הציור החדש או השן הכואבת... אז הן מחזירות לי : "לך, לפחות, אין גם את הבעל על הראש...."

זה שטחי אבל איכשהו הזמן שבו באמת טוב לי הוא הזמן שבו כל מה שקורה בחיי נראה לי טוב.
ולא קשור למי איתי, מי לא או אם יורד גשם (או לא).

תראי ב עילום
אני לא ממש מכירה את פרטי חייך כך שיכולה לענות רק באופן כללי.
נראה לי כמובן שכל האפשרויות גלומות פה בעולם ואנחנו מיישמים את האפשרויות המגוונות הללו.
אז ביניהן יש את כל הדוגמאות ולא אמנה את כולן, אבל כמה ככה בשביל ההבהרה:
יש את אלה שזכו ויחיו חיי זוגיות מופלאים עד הקץ
ויש שיחיו חיי זוגיות נוראיים עד הקץ
ויש את אלה שיחיו ללא בן זוג ויהיו מאושרים עד הקץ וכולי וכולי.

כך גם רואים אצל החיות: יש חיות בודדות, יש חיות זוגיות, יש חיות של קבוצה.

אני עדיין הייתי שמחה מאוד לשותף מלא ומשמח בחיי , כאמור ,מסכימה איתך לחלוטין שאם לא יימצא כזה, מוטב שעדע למצות את חיי גם בלעדיו.

קודם כל מה יותר יפה ממשפחה מלאה: אבא אמא (אוהבים) וילדים?
יש לי מלא דוגמאות...

שקדיה פורחת וילדה רוקדת ושרה לה ביום חורף אביבי.
תינוק שלומד לעמוד בלי ידיים ומרים פרצוף נרגש, מחייך עם שש שיניים ומוחא כפיים לעצמו בשמחה גדולה.
זוג שאוהב ועוצר באמצע היום רק כדי להיצמד ולהתנשק לשניה ולהזכיר שהאהבה עדין שם.
כל אלה ועוד רבים אחרים יותר מרגשים אותי מ"משפחה מלאה" של אבא, אמא, ילדות/ים, חתול, כלב...
משפחה מלאה יכולה להיות כל מיני דברים.
גם חיים מלאים יכולים להיות כל מיני דברים.
עם בנזוג או בלעדיו. אם ילדים או בלעדיהם.
(בלי ילדות נשמע לי לא הגיוני, אבל בטח יש כאלו שזה עובד להם גם כן...)

ובכל זאת, אני חושבת שגברים זה לא בונוס.
ובכל זאת, יש רגעים, שלמרות שיש גבר אהוב ואוהב, הילדים הם מקור הנחמה הגדול.

מסכימה איתך לחלוטין שאם לא יימצא כזה, מוטב שאדע למצות את חיי גם בלעדיו.

חוץ מזה:
הרבה סבל השתחרר לי כשהפסקתי לראות מה אין בחיי והתחלתי לחגוג את מה שיש.

מסביבי אין ספור זוגות עם זוגיות חזקה שמרגישים כל הזמן שחסר להם..... כל מה שעולה על הדעת
לאלו חסר בית יותר גדול, לאלו חסר ילדים ממושמעים ומנומסים... לאלו חסרים חברים ואלו היו עוזבים עבודה מתישה ושוחקת אם לא היו מאמינים שאין דרך אחרת לשלם משכנתא.
האנשים היחידים מסביבי שנראים לי מבסוטים, הם אלו שפשוט שלמים מאד עם מה שיש להם.

אני מכירה אשה מדהימה בת 65+ שמעולם לא התחתנה ולא גידלה ילדים והיא עסוקה בהמון פרוייקטים מעניינים ומביאה המון עושר ( לא חומרי) לקהילה שהיא חיה בה. ונהנית מאד.

לקח לי באמת הרבה שנים לקלוט שאין שום בעיה עם איך שהחיים שלי הסתדרו להם אלא בעיה עם התמונה שהייתה לי על מה אמור להיות.

(בלי ילדות נשמע לי לא הגיוני, אבל בטח יש כאלו שזה עובד להם גם כן...)

ב עילום
מסכימה איתך לגמרי לגמרי.
אמרת דברים יפים @}

האנשים היחידים מסביבי שנראים לי מבסוטים, הם אלו שפשוט שלמים מאד עם מה שיש להם.
איזה משפט נכון. תודה. ב עילום . חידדת לי באופן אישי משהו לחיים.

אפרופו תוגה..
ישבתי לי היום עם חברות. ושמעתי איך הן מקטרות כי הבעל שלהן הערב לא יהיה בבית.... איך יצתרכו להאכיל לבד את התינוק. לעשות לו לבד אמבטיה.. להשכיב אותו לישון.. ואוף.. להיות לבד כל הערב....
כששמעתי לא הגבתי. בליבי חייכתי. חשבתי שהן מפונקות. הרגשתי כמה אני חזקה שעושה את זה לבד ערב ערב. יום אחרי יום.
אחר כך הלכתי הביתה עם עוללי המתוק. האכלתי. קילחתי השכבתי לישון. וישבתי לי לבד לבכות על מר גורלי
ואני כותבת את זה ולמעלה כתבתי: והיום אני נהנית מכל רגע של "לבד"
ופתאום יש ימים אחרים. פעם כאלו ופעם כאלו והיום זה אחד מאלו העצובים יותר.

שמעתי היום את השיר הזה וחשבתי עלי ועליכן. באהבה.

הכל בסדר / לאה שבת

לפעמים אני נורא לבד
לא קרה כלום והערב כבר ירד
נו אז מה אני אומרת לעצמי
אני כאן וזה מספיק טוב בשבילי

רק לא להפסיק את התנועה
כי אחרי נמוך יש עליה
נו אז מה אני אומרת לעצמי
אני חיה וזה מספיק טוב בשבילי

אז הכל בסדר
הכל בסדר
הכל בסדר

עומדת מסתכלת מסביב
הכל פורח זה אביב
נו עכשיו אני אומרת לעצמי
יש הרבה וזה הכל כאן בשבילי

אז הכל בסדר
הכל בסדר
הכל בסדר

כשהעננים זזים
השמש יוצאת
שום דבר לא נעצר
כדור נהדר

פעם כאלו ופעם כאלו והיום זה אחד מאלו העצובים יותר

אני בהריון. היום הייתי בסקירת מערכות ופתאום הלבד הזה. כשהגעתי בדיוק יצא זוג נרגש אחד, וכשיצאתי חיכה זוג נרגש אחר, ואני לבד. אבל נרגשת ושמחה וגם קצת גאה - הנה, אני שוב עושה את זה לבד. אפילו את עצמי אני מפתיעה.
וכמו בשיר, אני מרגישה שבאמת הכל בסדר. באיזשהו סדר שאני לא לגמרי מבינה אבל הוא קיים והוא הסדר שלי ומתישהו בטח תופיע בו גם זוגיות.

גם אני הייתי השבוע לבד בסקירה ,ובהתחלה התבאסתי מאוד ללכת לבד ,ואחרי כן הרגשתי שזה חלק מהבחירות שלי ,וכשיצאתי עמדה להיכנס מישהי לבד(שלפני כן דיברתי איתה והבנתי שיש לה בן זוג הוא פשוט לא בא )
ונזכרתי עדיף לבד עם עצמי מרוצה מאשר ביחד (במקרה שלי עם חמור)ולא מרוצה כל הזמן .

דיברתי אתמול עם חברה שרבה עם הבן זוג, וכל היום שלה היה מוצף דמעות ותסכול, ואחר כך עוד מישהי יקרה שעוברת תקופה קשה עם בן הזוג, וכמהה לקצת שקט. לכל מצב יש את החסרונות שלו. גם בזוגיות טובה, יש רגעים קשים, ואין יותר מדי מזה - "זוגיות טובה". על אחת כמה וכמה בזוגיות לא טובה, יש המון קושי. אז אני חושבת לעצמי שבאמת הכל בסדר. באיזשהו סדר שאני לא לגמרי מבינה אבל הוא קיים והוא הסדר שלי וטוב לי בסך הכל, ועל זה צריך לחשוב כשמגיע הערב ה"זה" או התור לסקירה הזו (אני לא בהריון אבל זה בטח יגיע) ובעיקר להבין שזה רק רגע, ואחר כך זה משתפר.
ועוד משהו -- ה"זה משתפר" תלוי רק בי, ולא בתקשורת כלשהי, או באדם אחר על גחמותיו, רצונותיו וכו'.
זוגיות טובה, אהבה, היא הדבר הכי מדהים שיש , אבל כל עוד היא לא הפציעה, ככה אני רואה את זה.

תוגת - אחלה שיר. לגזור ולשמור על המקרר. (חוץ מה"נו" הפולני שהיא מפזרת שם לכל עבר)

בכוונה קראתי כך לעצמי. אני מותגת-מותשת.
לא התכוונתי להיות חד הורית, ונהייתי... כמעט מייד לאחר הלידה. אני כזאת לא "ג'דה", שבחיים לא הייתי בוחרת באופציה הזאת.
רציתי לשאול אתכן כבר שבועות... אבל לא הספקתי לכתוב

אז הנה:
קרה לכן שאתן מתעוררות לצד התינוק שלכן כשכולו מתבוסס בקקי שברח מהחיתול

למרות שעושה רושם שהוא מנסה להעיר אתכן כבר שעה!!!
אבל הייתן כל כך עייפות/מותשות/מותגות שפשוט ניסיתן לדחוף לו ציצי ולהתעלם.
או שזה קורה רק לי (קרה כבר כחמש פעמים במהלך מספר חודשים)
וזאת למרות שזה כל כך חשוב לי שלא יקרה ואני מחתלת מס' דו ספרתי ביום, של פעמים כבר למעלה מחצי שנה, שרק לא יהיה רטוב ויהיה לו נוח וכו' (בחיתולי בד ) ומשתדלת בכל הכוח להיות כל מה שאפשר.
תגידו לי כמה זה נורא? כי אין לי כל כך את מי לשאול בעולם ה"אמיתי"

מותגת-מותשת,

אמנם הילד שלי לא היה עושה כל-כך קקי בלילה, אבל בכל מקרה זה לא נראה לי סוף העולם. נראה לי שאם היה לו נורא ואיום הוא היה מעיר אותך בצרחות. אל תשכחי שאותו לא מגעיל להיות מרוח בקקי, ככה שכבר ניטרלת חצי מהעניין... אין ספק שהעייפות מכריעה אותנו לפעמים (או אולי מחריאה??)

לא התכוונתי להיות חד הורית, ונהייתי... כמעט מייד לאחר הלידה. אני כזאת לא "ג'דה", שבחיים לא הייתי בוחרת באופציה הזאת
מילה במילה מה שחברה שלי אמרה לי לפני כמה שנים. היום, אפילו היא, נדמה לי, כבר יודעת שהיא דוקא כן ג'דה. אני בטוחה שגם את מגלה את זה- לאט, לאט.

היום, אפילו היא, נדמה לי, כבר יודעת שהיא דוקא כן ג'דה. אני בטוחה שגם את מגלה את זה- לאט, לאט.
נכון

אמנם הילד שלי לא היה עושה כל-כך קקי בלילה
אני בעצם מתכוונת לבוקר, שאז יש מנה נאה. לכן אני יודעת שזה היה בסביבות שעה ולא יותר. גם שלי לא עושה בלילה

<אמא רעה>

ותודה רבה על התשובה
ואשמח לעוד תגובות

שליחה על ידי א* » 16 פברואר 2009, 22:55

מותגת-אל תתישי את עצמך גם ברגשות אשמה כי אין לזה סוף
אני בטוחה שאת קשובה לתינוק שלך עד כמה שאת יכולה-ויש גבול לכמה אפשר-
ביחוד בלפנות בוקר-זה הזמן הכי מתיש שיש
ולא את לא היחידה שדברים כאלה קורים לה- גם אני בהתחלה חשבתי שרק לי קורים דברים מוזרים- אולי כי יש פחות עם מי לדבר על זה ולאוורר את מה שקרה
זה המקום לשתף ולהרגיש שיש עוד שמבינות בדיוק איך את מרגישה

רציתי ליידע את מותגת שזה קורה גם לאמהות מותשות עם בן זוג בבית , ...
אני מצטרפת לביטחון שאת עושה את הכי טוב שאת יכולה , ומשקיעה ומשקיעה , והעייפות בשנה-שנתיים הראשונות היא בלתי נסבלת !
באמת חבל שתתישי את עצמך באשמה , תסתכלי כמה את משקיעה ונותנת , ותסתכלי כמה הילד שלך בטח חמוד, וצחקן ומרוצה ! סימן שהשקעתך נושאת פרי !

תודה בנות

זה מחמם את הלב אפילו רק לחלוק. נראה לי שהקושי המרכזי הוא זה שאין עם מי. כל כך הרבה פעמים אני רוצה להגיד פשוט: "תראה איזה מתוק הוא!" "הוא התעורר הבוקר ככה וככה...." ואין למי. במקרה שלי אין מכל מיני סיבות גם משפחה מורחבת בעניין. כך שזה רק אני ועצמי. וחברים שלי, אם הם קופצים לבקר.

הילד שלי מדהים (:-)...כמובן)
אבל האשמה אוכלת בי.

<כתבתי את המשך תחושות האשמה שלי, אבל נשמעתי לעצמי נוקדנית ומגזימה, אז מחקתי>

אני הייתי טבועה ברגשות אשם ימים ארוכים ורבים עם הבת הראשונה (אז גם הייתי חדורית).
אני מבית פולני, כך שזה התקבל באהדה ובשמחה על ידי המשפחה

זה לא קל לשחרר אותם, אבל זה מאוד מרווח ומאוורר את המרחב הפנימי.

אם הטוסיק שלו לא מאוד אדום וכואב אחרי שהוא היה עם קקי בחיתול, אז לא קרה שום דבר נורא.
אפשר לתת לו לישון על מגבת (רכה ונעימה) ואז צריך פחות לנקות מסביב את מה שנמרח וגם פחות ריח נספג במצעים ובמזרון.

תודה

שליחה על ידי א* » 17 פברואר 2009, 20:42

אני מוצאת את עצמי נמשכת לדף הזה ומברכת את מי שפתחה אותו
אין יום שאני לא מפנטזת על הקן הבריא שאבנה לי עם בן הזוג הבא
יש לי תחושה שאני היום גירסה משודרגת של עצמי-ההורות לבד היא קטליזטור מטורף להתפכחות והתעוררות ולעוד המון איכויות שתמיד בזוגיות נטו להתמוסס ולהתכהות-כאן אין מאחורי מי להתחבא-זה כמו מיץ פטל- מה אני אתחבא מאחורי ילדה בת שנה??:-)
וכן לפעמים יש מחנק נוראי-(לפחות בתדירות של אותה פנטזיה מלמעלה...)
ובסוף היום-הנה עכשיו- בלי לדפוק חשבון לאף אחד יכולה לעשות מה בראש שלי-נראה לי שאראה סרט הערב-איזה כיף!

כאן אין מאחורי מי להתחבא-זה כמו מיץ פטל- מה אני אתחבא מאחורי ילדה בת שנה??

לכולן

יש לי תחושה שאני היום גירסה משודרגת של עצמי-ההורות לבד היא קטליזטור מטורף להתפכחות והתעוררות ולעוד המון איכויות שתמיד בזוגיות נטו להתמוסס ולהתכהות-כאן אין מאחורי מי להתחבא-זה כמו מיץ פטל- מה אני אתחבא מאחורי ילדה בת שנה??
D-:

כל מילה ומילה. אבל ממש.
תודה שאתן כאן!

כאן אין מאחורי מי להתחבא-זה כמו מיץ פטל- מה אני אתחבא מאחורי ילדה בת שנה??
גדול!
גם אני הייתי חייבת לצטט.

גם אני מאד מזדהה - עם א ועם מותגת
עם רגעי התשישות הבלתי אפשרית
ובעיקר עם הקושי שאין עם מי לחלוק את האושר והקושי
אבל גם עם החסד והחוטים הנרקמים והגילוי העמוק של עצמי בסיטואציה

_גם אני מאד מזדהה - עם א ועם מותגת
עם רגעי התשישות הבלתי אפשרית
ובעיקר עם הקושי שאין עם מי לחלוק את האושר והקושי
אבל גם עם החסד והחוטים הנרקמים והגילוי העמוק של עצמי בסיטואציה_
כן כן.

שליחה על ידי א* » 20 פברואר 2009, 13:05

בנות יקרות,הגיע סוף השבוע- אני מניחה שלא רק אני נדרכת לקראתו
שחלילה לא נצלול לביצה טובענית של בדידות-מכינה סוללות של חברים שיזמינו אותנו אליהם-היא שומעת קולות של גברים,(יש לי כמה חברים עם קולות בס עבים במיוחד כדי ליצור חוויה מעצימה...) ומונפת אל על בידיהם האבהיות-בקיצור אינפוזיית טסטוסטרון לשתינו. גם קצת עצוב לנו שם כי האקשן והדינמיות (גם אם לפעמים צעקות) - מעוררות קינאה...יש משהו בבית השקט שלנו-שאני היחידה שמדברת בו -שמגדיל את הבדידות. כן מוזיקה- אבל זה לא מספיק.
בכל מקרה התארגנות מראש לסופ"ש -פישלתי הפעם אבל ננסה לבנות משהו חפוז
שתהיה לכולנו אחלה שבת עוטפת וחמימה ומקוה לפגוש אתכן כאן-זה מחמם את הלב

בנות יקרות,הגיע סוף השבוע- אני מניחה שלא רק אני נדרכת לקראתו
לא רק את. ולא רק בגלל הבדידות. איך שהוא בשבתות הכי קשה. כאילו הזמן עומד לו מלכת. מוצאת את עצמי מחכה רק שיעבור לו היום. לא רוצה ללכת להפריע למשפחות אחרות. לא כל כך יודעת איך לבלות. איך שהוא השבתות הם ריבים בלתי נלאים. התבכינות. ועיפות בלתי נגמרת..
יש למישהו פיתרון איך מעבירים שבת שלמה עם בן שלוש שבתקופה האחרונה זקוק למאה אחוז של תשומת לב? (ולא ישן צהריים.. ) (וקם רק בשבת בשש בבוקר.. ) אני מוצאת את עצמי בסוף כל שבת גמורה מעיפות של עוד שבת לא מנוצלת. אשמח לרעיונות.

בנות, בנות, מה קורה לכן? מה התבוסתנות הזו?

כללי שבת:
בשבת מוציאים את הטלפונים של חברותיכן החד-הוריות והיחידניות בלבד. אם התמזל מזלכן, תצליחו לייסד איתן "דייט קבוע" - קבלת שבת יחד (שישי בערב) או שבת בבוקר בגינה וכולי, וזה ישרת צורך הדדי בלי לשבור את הראש כל שבוע מחדש על תכנון תוכניות.

plan B - לאוורר את הקשרים עם החברות הרווקות משכבר הימים. כמובן לא להעז להתקשר לפני 11-12 בבוקר שבת, אבל אז יש סיכוי שתצליחו להגיע אליהן לביקור אחר הצהריים. עבורן זה יהיה הקפה הראשון ועבורכן תה מנחה לפני ארוחת הערב

אופציה אחרת ונחמדה לא פחות - לקחת את הילד/ה למקום נחמד שגם לכן יהיה נחמד בו (גינת המוזיאון, טיילת על הים וכולי), לקנות גלידה ולהיזכר בטיולי שבת שלכן עם ההורים @}

יש למישהו פיתרון איך מעבירים שבת שלמה עם בן שלוש שבתקופה האחרונה זקוק למאה אחוז של תשומת לב?
מתחבקים על הספה, נראה לי

ומלמדים אותו לשחק "ים יבשה" - מסמנים עיגול על הרצפה, את נמרחת על הספה וקוראת "ים! יבשה! יבשה! ים!" והוא זה שצריך לקפוץ מהעיגול החוצה ופנימה

אחר כך את נותנת לו לעשות מגזרות נייר מעיתוני סוף השבוע, ומצליחה לקרוא כל דף לפני שהוא גוזר אותו.
כדאי להחליט מראש שיוצאים החוצה בשעה X - לאוורר את הילד. לא משנה לאן, אפילו לפינת הרחוב וחזרה וללטף חתולים בדרך.

לקנות גלידה ולהיזכר בטיולי שבת שלכן עם ההורים
לא!! לא לחשוב בשבת על ההורים, או על שום דבר שהולך בזוגות, אפילו נעליים!
(וחוץ מההסתייגות הקלה הזו שהקפיצה אותי ככה... עצות מצויינות!

{{}})

תודה קרוטונית. אהבתי.

Plan D - לוקחים את הילד למסעדה ידידותית לילדים (ספגטים וכאלה). מתעלמים בהפגנתיות מהרכבי האבא-אמא-סבתא-שני דודים-ותאומים שיש שם לרוב.
למרות שכבר יצא לי לפגוש מלצר מטומטם שאחרי שהילד כבר הזמין עוגה, שאל אותי "את מחכה למישהו?".