תבנית נוף

שוב יש תחושה של גאות בחיי
מים רבים ממלאים את חושי
אני נסחפת
ונישטפת

חודש וחצי של מערבולות, כמעט פרידה, חזרה, התחלת טיפול, בדיקת מחויבות, כל השדונים עושים פיקניק אצלי בדשא במזג אויר חרא.
תחושה של תנועת מטוטלת, אם ברמה האישית דברים משתפרים, ברמה המקצועית הם נעצרים, כשחיי הזוגיים על סף שבר, פתאום התחום המקצועי מתעורר לחיים.
ילד חולה עם שיעול של רוטווילר הופך את הלילות שלי ללבנים ואת הימים שלי לאפורים, כולה יומיים והוא כבר מתרוצץ מאושר ואני עדיין סוחבת עיפות.
ריצפה מטונפת ומטבח מבולגן מסתכלים עלי במבט מאשים, עכשו היתי אמורה ללמד ולא להיתעסק עם מטלות ביתיות, בסוף בתבטל וגם התקווה שלי ללילה בלי ילדים התבטלה איתו.
באסה

מבינה אותך

מוסרת לך גם חיבוק מחזק...וכמו שאמרה לי פעם מישהי חכמה (עם חיוך יפה) שאחרי הסערה באה העבודה...
מקוה שהסערה תדעך ושתצליחי לנוח באמת (הצחקת אותי עם השיעול רוטוילר, הלילות הלבנים והימים האפורים)
מאחלת לך ימים בהירים ומחממים

אין כמו פרספקטיבה
היופי בכתיבה זו השארת עדות. עדות מוחשית לעצמי על מצב כזה ואחר. על רמות האפ-והדאון. בפרספקטיבה מצחיקים אותי הדברים שבזמן אמת גרמו לי להיתכבל בשמיכה הרכה של הרחמים העצמיים. אתמול אחרי שגמרתי לילל על מר גורלי העברתי ערב נחמד בחיק המשפחה הזיכרית המקיפה אותי, ניהלתי שיחת יעול ושווק עם מנטורית הווב שלי וגיבשתי אסטרטגייה לסדנאות הבאות.
לפעמים הצלילות האלו זה כמו בברכה, מגיעים לקרקעית כדי לתת תנופה עם הרגליים ולעלות.
בדרכי שלי אני מוצאת את נקודות הקונטרה האלו, נכון שלפני זה אני מעלה חזיון מרשים של דמעות ונזלת, אבל לא נהיה קטנוניים. המטרה מקדשת את האמצעים, ומדי פעם העבודה משחררת.

הגעתי אחרי שהדמעות, הנזלת והריצפה נוגבו. שמחה שהסערה חלפה ושאת בתנופה מקרקעית הבריכה גבוה למעלה

הקשבה לשיחות סביבי חשפה לפני עובדה מדאיגה. האנושות עברה שלב אבולוציוני, למה שהכרתי עד עכשו, המעבר מהליכה על ארבע להליכה על שתיים נוסף שלב חדש. תעופה.
כולם "עפים על זה"
המהדרים "עפים על זה בטרוף"
ורק אני עוד מתלבטת אם ללכת על זה

יקירתי,
גם אני קצת התבאסתי מזה שהתבטלה לך הסדנה,מקווה לפגוש אותך בקרוב.
ובקשר להריון- בדיליי, רק עכשיו קראתי. זה נוגע לי בכאבים הכי כואבים שלי ובכלל את והרבה ממה שאת כותבת עליו וגם- את מדהימה אותי לגמרי במי שאת ובדרך שלך, באמת.

_כולם "עפים על זה"
המהדרים "עפים על זה בטרוף"
ורק אני עוד מתלבטת אם ללכת על זה_
D-:

עכשיו, אחרי כשלמדת לצלול- את צריכה ללמוד לעוף...
כאמור תמיד יש עבודה (-:

מה אני נראת לך, קורמורן?

ימי חג-גדיא
בפסח הזה מסמנת וי על חוויות חג. נסיעה הזויה בלילה בפקק שלא נגמר בין צומת עמיעד לצומת גולני, נסיעה עם הילדים לגן גורו,ימים שלמים שכולנו בבית ואני משוחררת לתנומות צהריים ארוכות, שבוע של אורז מלא בלבד לאיפוס המערכת, שגרה של חג.

בחודשיים שלושה האחרונים שינויים מרחיקי לכת במישור הזוגי. אחרי לילה מסוים בו הבן זוג החליט שהוא מעדיף לישון בסדנה ולא בבית הגעתי לנקודת הקצה שלי.

נקודה של לידה מחדש שלי כאשה שניפרדת מהפחד ממצב הזוגיות. מקום של שלווה עמוקה שאומרת דבר פשוט " אני יכולה בלעדיך, מעדיפה שלא, אבל יכולה". זו גם הנקודה שבה העמדתי תנאי ברור של החלטה. או שאתה מתחיל לטפל בבעיות שלך ולקחת עליהם אחריות או שאני הולכת. לא שלי אין בעיות, לא שאני סימתי את העבודה, לא שכל מה שקורה קורה בגללך, אבל אני לא ממשיכה ככה הלאה. בתוך לילה אחד היה ברור לי לחלוטין שאני גמרתי להסכים למסחטה הריגשית שדורשת ממני להיתחשב ברגשות השני על חשבון הרגשות שלי (אני הסכמתי לה, זו אחריות שלי, והפסקת ההסכמה גם היא אחריות שלי) עברתי ממה אני רוצה שהוא לא יעשה למה אני רוצה לעשות.

מנקודה זו החלו שינויים מטאוריים.

התחלנו טיפול זוגי קצר מועד ואפקטיבי אצל מיכל צמות, השתנו הסדרי הנוכחות בבית, אין יותר ימי עבודה עד 10 בלילה (למעט כמובן מקרי חרום ולחץ) יש ארוחות ערב משותפות ומקלחות והשכבה של הילדים ע"י שנינו ובמידה ולא מתאפשר זה בסדר אבל לא זו הנורמה. העבודה שלי חשובה, זה לא שעשוע חולף של עקרת בית משועממת. אני בעלת קרירה עם ערך זהה ולכן אני לא מוכנה לשים את עצמי על הולד באופן קבוע, והכי חשוב שניינו הפסקנו לטייח. לא מחליקים דברים, לא מדחיקים דברים, לא מיפים דברים.

האמת משחררת.

לא אמת שנאמרת באופן פוגע ושהמטרה שלה היא השפלה וניסיון לשנות את האחר, אלא אמת פנימית. אמת שלא משאירה את השני בניחוש של הכוונה. זה דורש ממני לותר על דפוסים ארוכי שנים של התרחקות והתעלמות. אני אלופה בלסגור תריסים פנימיים ולנתק מגע. גם הבן זוג. זו הסיבה שאנחנו לא רבים כמו זוגות אחרים. אין צעקות, אין קריאות גנאי, אי צורך במבוגר אחראי שיפריד בנינו. אנחנו נפרדים ביוזמתינו ויכולים להמשיך הרבה זמן במצב נעים לכאורה בלי גלים על פני השטח. אני נהיית קרה ואנליטית והוא נהיה שקט ונעדר. אנחנו זוג תרבותי.

בטיפול עלו הרבה דברים שהיו נקודות מחלוקת מהתחלה, ופתאום הן נראו קטנות ולא ממש חשובות. כל זמן שהכוונון הוא האמת כל השאר מתגמד. האמת היא שאני צריכה זמן לעצמי שאני לא אפשרתי לי, האמת שאני רוצה מהחיים שלי יותר ממה שיש ושזו אחריותי. האמת שלהיות אמא ובת זוג לא ממלא אותי כמו שחשבתי וקויתי ומתפקידי הבלעדי לגרום לי אושר. האמת שאני אוהבת את בן זוגי מאוד אבל איני זקוקה לפידבק החיובי שלו כפי שהוא זקוק לשלי. האמת שהוא למעשה מעוניין בקשר הזה ברמות עמוקות יותר ממה ששיערתי וממה שהוא היה מוכן להודות,. האמת שאנחנו לעולם לא נהיה מה שכל אחד מאיתנו דמיין וזה בסדר גמור. האמת שאנחנו בסדר גמור.

באמת בסדר.

איזה כיף לראות את הבלוג שלך במה חדש.

נשמע שהגעתם (ובעיקר הגעת) למקום מאוד בריא בזוגיות.
מאחלת שימשיך לכם בכיוונים טובים.
מאוד אהבתי את המשפט-
עברתי ממה אני רוצה שהוא לא יעשה למה אני רוצה לעשות.
הוא נשמע לי כ"כ נכון, עבורי ובכלל. תודה.
^{ובכלל- קיבלתי הרבה ממה שכתבת (גמני אלופה בלסגור תריסים פנימיים ולנתק מגע. )}

יצא לי צהוב מתאים: הדבר היחידי שבאמת בשליטתך - זה מצב רוחך.

נשמע שעיתם שלב בזוגיות. כמה טוב לשמוע על המקום הזה, כל כך לא מובן מאליו.
חשבתי שרק לי יש נטיה ל
אני אלופה בלסגור תריסים פנימיים ולנתק מגע
שזו תכונה של גברים, לא של נשים.
בכל אופן אלה דפוסים שלא פשוט להיפרד מהם, אני עושה שם עבודה קשה כבר כמה זמן ורואה שיש מקומות שזה מצליח ויש מקומות שזה ממש לא פשוט.
אחד הדברים שגיליתי שבקטעים האלה אני פשוט לא תמיד יודעת מה להגיד, לא בטוחה מה אני מרגישה, נכנסת לסוג של אילמות או מדברת לא לגופו של עניין, מתחמקת, מוציאה את אשת התקשורת ומלהגת, הרבה תחפושות.
יחד עם זה נראה לי שבזוגיות ארוכת טווח, כשיש רצון ובחירה הדדית בקשר, זה מקום מעולה לתרגל את זה ולהיפטר ולפתור את הדפוס הזה.
וכמה בקלות אפילו נשים אסרטיביות מודעות ועצמאיות נופלות למקום של לוותר על הזמן שלהן והעבודה שלהן לטובת הגבר איתו הן חיות. זה מדהים אותי מחדש בכל פעם.
מאחלת לכם דרך טובה יחד לכבוד האביב ובכלל.

וואו

ברכות על הקפיצה
אהבה

הבוקר הבנתי משהו
כבר כמ החודשים שלא בא לי לבכות. אחרי שקרוב לחצי שנה הסתובבתי כמו ענן טעון וכל דבר גם השטותי ביותר גרם לי לזלוג, אני לא שם יותר.
כשאני משחזרת את אותו לילה של החלטה זו היתה הפעם האחרונה שבכיתי. אחרי הבכי ההוא נעשה שקט, שקט בלב, שקט בראש, שקט של אחרי הסערה.
ברור שמדי פעם קורה משהוא שלוחץ לי, שמעלה דמעה, אבל המועקה הזו שלוותה אותי התפוגגה. הירשתי לעצמי להזדקף שוב ולדבר בקול ברור ונשמע. לא מוכנה יותר לספוג בשקט. לא מוכנה יותר לעגל פינות. לא מוכנה יותר לבכות מתחושת חוסר אונים.

החיים שלי באחריותי, אני הולכת לאכול את הדייסה שבישלתי וזו הולכת להיות דייסה מצוינת

החיים שלי באחריותי, אני הולכת לאכול את הדייסה שבישלתי וזו הולכת להיות דייסה מצוינת
גריינתי (באמת שהמשפט הזה לא הותיר שום אפשרות אחרת (-:)

בניגוד להרגלי טקסט פוליטי
היום יום השואה. זה יום שתמיד נגע בי. מאז שאני זוכרת את עצמי מילחמת העולם השניה והשואה העסיקו אותי במידה לא מעטה. שני הורי הם ילדי מלחמה רוסיים וגדלתי על סיפורים מתקופת המלחמה. סבא אחד נהרג במלחמה, והשני נילחם, נשבה ע"י הגרמנים, הצליח לברוח ממחנה השבויים ולחזור הביתה לקייב אחרי המלחמה.
בשנות הילדות גדלתי בישוב שהוקם ע"י עולים מרוסיה ולקח על עצמו להביא למודעות ולהנציח את הרוגי באבי-ייאר. בקיצור, אני לא דור שני ולא דור שלישי, אבל המודעות נמצאת שם ברמת היום יום.
תמיד היטריד אותי והעסיק אותי דוקא הצד הגרמני. משום מה לא שפטתי אותם. מגיל צעיר מאוד היה לי קל להבין איך אדם ניסחף לאט לאט למקום שבו הוא עוצם עיניים מול מה שקורה מולו, לאנשים שהוא מכיר, איך לאט לאט העולם מתחלק לשלנו הטובים, יפי הבלורית והתואר, ושלהם, המלוכלכים, המכוערים, הרעים.
מה שתמיד עורר את סקרנותי זה דוקא אלו שבחרו אחרת. בחרו להגיד, בחרו להגיב, בחרו אפילו בחירה קטנה כמו לא להרים את היד בהצדעת הייל היטלר. יש שיר של זמר המחאה הרוסי ולדימיר ויסוצקי על החייל שעומד בכיתת היורים ובוחר שלא לירות.
אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו מתחבא נאצי. בשילוב הנסיבות הנכון הוא מתעורר וגורם לנו לפעול בצורה שאנשים שאוהבים חיות, ילדים ומוזיקה קלאסית לא אמורים לפעול. בכל אחד מאיתנו מתחבא קאפו שיכור כוח, בכל אחד מאיתנו מתחבא יודנראט שמוכן תמורת חייו לשלוח אחרים אל מותם. אני חושבת שהעיסוק בהם כנציגי הרוע וכדמויות שאליהם אפשר לנתוו את השנאה, להגיע לקטרזיס, ולהמשיך להדחיק עד השנה הבאה הוא עיסוק שמנציח את רע.
אני מחפשת את המקומות בהם האנושיות נשמרה כנגד כל הסיכויים, אנשים שסיכנו לפעמים את חרותם ולפעמים את חייהם כדי לעזור לזר מוחלט, מי שזרק לחם לרכבת עוברת, מי שנתן פרוסת לחם ליד אנונימית בצעדת המוות, מי שהחביא ילד בביתו, מי שבחר לא לירות.
פעולות של חסד אקראי, או סיסטמתי, פעולות ששינו חיים של דורות בבחירה אחת באנושיות בסיסית.
הרבה פעמים תהיתי איך אני היתי מתנהגת, אין לי תשובה ברורה, אני מקווה שלעולם לא אבוא לידי ניסיון.

עננים, כל מילה.

עננים, כל מילה.
ממליצה לקרוא בהקשר הזה את יומנה של אתי הילסום, " השמיים שבתוכי". בין השאר, היא כותבת שם גם על זה.
היא עצמה ויתרה על ההזדמנות שהייתה לה לברוח והלכה למחנה מעבר, שם עזרה לכול מי שיכלה. לבסוף הגיעה לאושוויץ ונספתה.

נו מה לעשות לחצו לי על הבלוטות...
כל הרשת מלאה בתאורי "המת שלי..." מצד אחד כמה נורא שיש מספיק מתים לכולם, שיש מבחר ושלשם שינוי אף אחד לא דוחף בתור, מצד שני... וואלה, מה זה הפסטיבל המחורבן הזה...לי אין מת שלי, זאת אומרת, לא שלא היכרתי אנשים נפלו, הלכו לעולמם, ניספו, נפלו במילוי תפקידם, לא שבו וכל דרך מכובסת שאפשר להסוות בה את העובדה שהם מתו. מתו שלא כדרך הטבע (או שכן כדרך הטבע המזרח תיכוני...)יש את זיו,רז,ניר,חגי, דורי, גיא, יואב שלא מת אבל לבנון לקחה לו את שמחת החיים שלו, ועוד הרבה בני +-46 שחלקם נתקעו ב+-20 מלחמת לבנון(הראשונה, כמה נורא זה שיש יותר מאחת) לא היתה נדיבה לבני המחזור שלי. הם לא המתים של אף אחד הם פשוט מתים. מוות מיותר, מוות מטומטם, מוות שאין לו שום הסבר הירואי. אני מסרבת להישתתף בפסטיבל המוות. זה לא שאני לא זוכרת, אני זוכרת ביני לבין עצמי, לא נידחפת לדרמה (יש מספיק לכולם, ומי שעוד לא קיבל לא צריך לדאוג, כמו שהדברים נראים עכשו גם אליו יגיעו). אני זוכרת בתור בת 16 בבית הספר האיזורי של מלח הארץ, אותנו הבנות מנהלות שיחות על "מה תגידי כשבואו לספר לך שהחבר שלך נהרג?" ו"מה לובשים להלוויה של החבר/בן כיתה/בן משק?" לקח לי שנים להבין כמה נורא זה, כמה לא נורמאלי, וכמה, כל אחת מאיתנו, בדעה צלולה (או לא),ניסתה להיות חלק מהמשהו הזה שאין עליו עוררין, משפחת השכול, המשפחה הישראלית האולטימטיבית. כשהבנתי, הפסקתי.
יש לי שני בנים, אני מתפללת לזה שלעולם, אבל לעולם, החברה של אף אחד מהם לא תצתרך לחשוב על מה היא תלבש להלוויה.

והמרגיעון טוען "שכשאת לא יכולה להכיל יותר אל תכילי" אכן כן

חזרתי אתמול מערב מנחות של השאקטי עם מגרנה. האם יש חשיפת יתר לאסרוגן?

איזה כיף, הצלחת להצחיק אותי ביום שכולו אפור- insideout. תiדה! @}

בכייף, העיקר שאת נהניית, אני אסבול פה בחושך, בשקט, עם מגרנה !!!

לסבול מיגרנה בחושך בשקט זה פתרון משובח ועתיק יומין. או שאולי תורידי איזה שוט וודקה, שעשוי להועיל במקרים של חשיפת יתר לאסטרוגן..

יש מצב

בעיקבות ערב המנחות שואלת את עצמי שאלות של נשיות. מה מפריע לי כל כך במה שהיה שם? מה מעורר בי את האי נוחות ברמה של תחושות פיזיות? מה הבעיה שלי לעבור דרך ה"וויג'נה (כך במקור) המקודשת" בעינטוזים כמו כולן?
אין לי תשובה ברורה, אני בודקת את המחשבות שלי על נשים ונשיות ומצאת שם שני קטבים מנוגדים.
יש את הנשיות העוצמתית, המיתית, הלביאה המגינה על גוריה, הוולקירות (ותודה לצוויליך) והאמזונות, שומרות האש, מקיימות החיים ואלו האמונות על רזי החיים והמוות.
מצד שני יש שם את הקורבנות הניצחיים, אלו שלא מסוגלות לדאוג לעצמן, התלותיות והמניפולטיביות, המתיילדות הפטאתיות ומושתלות הסילוקון שעוברות אין סוף יסורים רק כדי להיות רפרזנטטיביות.
ואני שואלת את עצמי איפה אני בתוך כל זה?
וואלה, אין לי תשובה.
גיבורי הילדות שלי היו טור הידראל וז'אק איב קוסטו, אמיליה איירהרט ומדאם קירי, אודיסאוס ומריה מגדלנה, לכולם משותף הרצון לחקור, לדעת , לשאול, לנסות.
אולי בהפרדה הג'נדרית יש משהו כובל, משהו ששם את האחר מחוץ לגבול העיניין, אולי אני לא מצליחה להבין מה הפואנטה, ואולי סתם נפלתי על ערב לא משהו במחזור החודשי שלי

אף פעם לא הייתי חזקה בשאלון אמריקאי, אבל נראה לי ש"כל התשובות נכונות".
תרגישי טוב.

זה מפאת הקדושה

אם הייתי צריכה להמר, הייתי מהמרת שאחוז הנשים במנחות השאקטי, ששייכות לז׳אנר המתיילדות, הפאטתיות ומושתלות הסיליקון הוא אפסי.

ובכ״ז, יצאת עם מיגרנה.

לי בלט דוקא משהו אחר-
היית צריכה לעבור דרך ״הוויג׳יינה המקודשת״?!?!!
ג׳יזס קרייסט!
תגידי תודה שיצאת רק עם מיגרנה ולא חטפת פפילומה, פטריה, מנדבוצ׳קס ושאר מרעין בישין.

_אני בודקת את המחשבות שלי על נשים ונשיות ומצאת שם שני קטבים מנוגדים.
יש את הנשיות העוצמתית, המיתית...
מצד שני יש שם את הקורבנות הניצחיים, אלו שלא מסוגלות לדאוג לעצמן, התלותיות והמניפולטיביות,_
אולי כאן הטעות. איך אפשר לרדד מיליארדי מיליארדים של נשים לאורך הדורות והתרבויות והמקומות וכו' לשני דימויים כאלה ולשניים בלבד - גיבורות מיתיות וקרבנות נצחיות? את מכירה הרבה נשים משני הסוגים? את לא מכירה נשים שלא נכנסות לאף אחת משני הדימויים האלה?

ליאורה
ברור שאני מכירה, זה המקום שבו המציאות מתנגשת עם המחשבות שלי עליה. אני מרשה למחשבות שלי להיות שם עד הסוף בלי להפריע להן כדי שאוכל לראות את הפער במלואו ורק אז לראות מה אני עושה עם הפער הזה. המחשבות שלי הן לא טעות הן פשוט שיקוף לעיתים מאוד לא נאמן של המציאות. לקרא להן טעות זו התעלמות מהן שלא מקדמת אותי לכוון הראיה המאוזנת יותר של החיים שלי

הממ... לא כולן חייבות להתחבר לטקסים שנבנו בכמה דקות של הפעלה לשבירת הקרח ברוח הומוריסטית, את יודעת...

גם אני לא ממש מרגישה בנוח ב"ערבי חברה" שכאלה, ואת בניגוד אלי אפילו לא מכירה את רוב המשתתפות עם הבדיחות הפרטיות שלהן, שזה יותר קשה מן הסתם. אני יודעת שלבוא לפסטיבל בפעם הראשונה מלחיץ אותך, אבל אני אומרת לך שבאירוע עצמו זה יהיה אחרת.

אין לי ספק שאם תהיי אמיצה ולא תבטלי ברגע האחרון את הסדנה או משהו, את תגלי שהמרחב מלא בנשים שהן בדיוק כמוך ובפעילויות ואווירה שגם את יכולה להנות מהם מבלי להתכווץ לתוך המצוקה שאת מתארת... כך אני מקווה לפחות, זה מה שקורה בדרך כלל (ופגשתי הרבה שחששו, האמיני לי)

חוצמזה, כשנולדנו... רובנו עברנו דרך השער של הוגינה המקודשת

הולכת, אין לי שום כוונה לבטל,מבחינתי זו בכלל לא אופציה, אני מגיעה לשלושה ימים וברור לי שאהנה. שלושה ימים בלי ילדים, היתי נהנית גם לעשות את הטירונות מחדש

. היו חלקים בערב שמהם נהניתי, היו כאלו שפחות, וכמו שאת יודעת אני לא זרה לעולם הזה של ווג'ינות מקודשות

. אני אולי רגילה פשוט לסגוד לאלה בפרטיות בלי אג'נדה מסביב.

אבל בכלל לא סגדנו לאלה, זה סתם היה מין משחק היכרות משעשע שבו כולן הוזמנו להמציא המצאות ולצחוק ביחד, בקלילות...
ואחת המנחות שטנטרה הוא תחום עיסוקה (תיקי) זרקה לחלל את הבדיחה האולטימטיבית על הוגינה המקודשת.
אני עשויה להלחץ מסיטואציות כאלה מתוך מבוכה או שזה נראה לי לא עמוק מספיק וכאלה... אבל לא בגלל שיש כאן אג'נדה

שלא יבהלו לי כאן ויחשבו שכל הפסטיבל אנחנו רוקדות עירומות סביב האש ומדממות על האדמה לאור הירח...
למרות שבמחשבה שניה, זה דווקא יכול היה להיות נחמד

ואני שמחה שאין לך כוונה לבטל @}

נו, אז הינה גם יצאתי לא קלילה וגם בעלת אג'נדה. ידעתי שכל העיניין הזה יגמר בבכי

אכן להיות מזן ה"לא קלילות" בהפעלה "קלילה" יכול ליצור לחץ פנימי שנגמר במיגרנה... מכירה את זה על עצמי...
המרגיעון בדיוק אומר לי במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד חחח

_אני מחפשת את המקומות בהם האנושיות נשמרה כנגד כל הסיכויים...
פעולות של חסד אקראי, או סיסטמתי...
הרבה פעמים תהיתי איך אני היתי מתנהגת, אין לי תשובה ברורה, אני מקווה שלעולם לא אבוא לידי ניסיון._
@} @} @}
תודה לך על זה, היטבת לבטא.
<מסתובבת עם התגובה מאז.>

סרט קצר

אני והגמד הולכים ביום שבת לגן טיול. זמן פרטי שלי ושלו. בתוך מהומת השבוע לא יוצא לי לבלות זמן ביחידות עם בן ה4 ומדי פעם אני מפנה זמן להיות שלו בלבד. גן טיול, למי שלא מכיר הוא מוסד זיכרוני עוד מתקופת הברון, גן ציבורי שבמרכזו בריכת מים בסיגנון מונה עם חצלות מים ורודות ודגי זהב, עצי שיקמה ענקיים שסביבם במות עץ לישיבה, שני מתחמי מיתקנים, שולחנות פיקניק, מדשאות, בקיצור טר'ה שיק.
אנחנו לוקחים איתנו את האהבה החדשה של הגמד, אופניים אפורים וחלודים מעט עליהם הוא מדווש בהיתלהבות וגאוה בלתי מוסתרים.
וכך אנחנו יוצאים, אני עם ספר ובקבוק מים והוא רכוב על גלגליו.
בגן טיול הוא מדווש מסביב, משכנע אותי לבוא איתו לנסות לדוג בעזרת כוס פלסטיק, מתכרבל איתי על אחת הבמות ומספר לי סיפורים.
פיתאום אני מרגישה אותו נידרך, מתרומם, מורה לי להישאר במקום ועולה על האופניים. אני מסתכלת מסביב ורואה בחור באמצע שנות העשרים שלו בכסא גלגלים ולכוונו שועט גמד נירגש.
מתוך החלטה אני לא מתערבת באינטראקציות החברתיות של ילדי. לשניהם יש מבחינתי חופש מלא (במגבלות ההשגחה מרחוק) לדבר עם אנשים, ליזום תיקשורת, לסרב לתיקשורת או כל צורה אחרת של למידה חברתית. למרות זאת עולה בי חשש מסוים, בכל זאת, אדם נכה, ילד קטן שאין דרך לדעת מה עלה בראשו, בקיצור צריך לשים לב.
הבחור מלווה בכמה אנשים נוספים וכל הקבוצה מתקרבת לכיוון הבמה עליה אני יושבת.
בהתחלה הגמד עושה כמה סיבובים מסביב לקבוצה ומחכה שישימו לב אליו, כשזה לא קורה הוא מעמיד את האופניים מולם ומושיט יד לסמן להם לעצור. בחיוך כל הקבוצה נעצרת. הגמד מזדקף על הדוושות של האופניים ובמחווה של אביר המזמין יריב ראוי לקרב הוא שואל "איש, רוצה להיתחרות איתי?"
את החצי שעה הבאה שניהם מבלים בתחרות ברחבי גן טיול. איש צעיר על כיסא גלגלים וילד קטן על אופניים. לשניהם בדיוק אותו חיוך של הנאה.

עננים, עשית לי את הבוקר ( אייקון של חיוך ודמעה).

מקסים! @} סרט קצר שהעלה בי חיוך ודמעה.

איזה יופי! ואיזה מותק הילד!
(ראה גלגלים וחשב תחרות. בחיי. בן!)

ובמחווה של אביר המזמין יריב ראוי לקרב הוא שואל "איש, רוצה להיתחרות איתי?"
גם בי עלו חיוך ודמעה.
ממש מרגש.
אהבתי גם את האסרטיביות.

דרך אגב, הוא יודע למה משמש כיסא גלגלים?

אהבת עולם
הוא בן ארבע ולמרות שניפגש עם חברים שלנו בעלי מוגבלויות שונות, כסא גלגלים זה מבחינתו כלי רכב מגניב ביותר ולא סימן למוגבלות. גם חבר שלנו שבמקום ידיים יש לו פרוטזות מתכת זוכה ממנו למבטי היתפעלות לא מוסתרים. אני משערת שהגישה שלנו שטוענת שהעובדה שאדם מוגבל באיזו שהיא צורה עדיין לא הופכת אותו לנכה, הוא פשוט מוגבל בדברים מסוימים, משתקפת גם אליו

מקסים! סרט קצר שהעלה בי חיוך ודמעה.

תודה על התשובה

.

נראה לי שאזכור את הסיפור הזה עוד הרבה זמן...

נראה לי שאזכור את הסיפור הזה עוד הרבה זמן...
גמני.

הוא בן ארבע

באמת? כזה צעיר?
איזה מותק רק שימשיך להיות כזה!

מי ניצח בתחרות?

מחקרים מהשטח
כמו שאולי הובן מדפים אחרים שלי, אני שקועה עמוק בחרא. לא מטפורית. מעשית. החודשים האחרונים שלי נצבעו בחום. העבודה על הבול כריעה הפגישה אותי עם עולם חדש של מושגים ותובנות. לדוגמא: הגישה הנשית לשימוש בשרותים ציבוריים. מסתבר לפי המחקרים שערכתי שיש שלושה טיפוסי נשים. המקננות,המרחפות והמעפילות.
המקננות מרפדות את שולי האסלה בשכבות על שכבות של נייר טואלט וכמו הנסיכה על העדשה לא נרגעות עד שיש כמה סנטימטרים טובים בינן לבין החידק הפוטנציאלי.
המרחפות נוקטות בשיטת הכימעט. הן כימעט מתישבות,כמעט מצליחות לשתין, כימעט מצליחות לא לפספס וכמעט להיתאפק עד הבית. היתרון הגדול בשיטה הזו הוא תירגול לשרירי הירכיים הקידמיים ששום מאמן כושר לא מסוגל להוציא מאישה בשנות השלושים וצפונה.
המעפילות הן הנועזות מכולן. ללא מורא וללא פחד הן מטפסות על האסלה, מתאזנות עליה, ואז מהגבהים האלפיניים יש להן פרספקטיבה חדשה לגמרי על החיים.
השורה התחתונה:
אין כמו בבית

ובואי אספר לך על הסוג הרביעי.
אני ל-ע-ו-ל-ם לא אשב בשירותים ציבוריים.
אם המצב חמור אחפש איזה שיח או פשוט אתאפק.

קוסמת
זה זן שדורש מחקר ניפרד

המרחפות נוקטות בשיטת הכימעט
למה כמעט? ממש לא כמעט.
צדקת לגבי זה שהן לא נוגעות בשום חלק של האסלה הציבורית, וכן צדקת לגבי שרירי הירכיים הקדמיים - אבל ממש טעית לגבי הפספוסים או חוסר ההצלחה.
אין עם זה שום בעיה חוץ מהעובדה הפיזית שבשביל השיטה הזאת צריך להיות בגובה מינימלי מסוים מעל האסלה (ולכן, כשהן ילדות הן מרפדות. אם כי, כשאני הייתי ילדה התאפקתי. בכל שנותי בבית הספר הצלחתי לעולם לא להיכנס לשירותים באף אחד מבתי הספר שלי. את הילדים החזקתי באוויר מעל האסלה עד שמשקלם עבר את ה-20 ק"ג).

אולי מי ששרירי הירכיים שלה לא מחזיקים ולא מתורגלים, מפספסת או לא מצליחה. אבל זה רק אומר שזו לא השיטה הקבועה שלה.

ואגב, זו לא בעיה של חיידקים. זו בעיה של גועל. מטונף שם. ומסריח.

_למה כמעט? ממש לא כמעט.
צדקת לגבי זה שהן לא נוגעות בשום חלק של האסלה הציבורית, וכן צדקת לגבי שרירי הירכיים הקדמיים - אבל ממש טעית לגבי הפספוסים או חוסר ההצלחה._
בדיוק!
א. אם אפשר להתאפק - עדיף בכלל לא להיכנס לשירותים ציבוריים (מגעיל, דוחה, מסריח, הרצפה רטובה ומלוכלכת במי יודע מה וכו')
ב. אם ממש ממש ממש אין ברירה: עומדים בצורה מסוימת כך שלא נוגעים בשום דבר (משתדלים גם כמה שפחות לגעת בידית הדלת ובקירות ובכלל) ועושים נמבר 1 ממש בקלילות.
ג. אם ממממממממממממממש מממממממממש אין ברירה: אפשר לעשות כך גם נמבר 2

הכל עניין של
א. זו האופציה האפשרית היחידה לנוכח הגועל של האופציות האחרות
ב אימון

ובכלל, אני לא יושבת על אסלות זרות. לא רק בשירותים ציבוריים. איכס.

מישהו יכול להסביר לי מה רע בשיטת הקינון? מרפדים מרפדים מרפדים ועוד קצת - וואלה!
גם אני בעד לא להיכנס בכלל בכלל, אבל אם אני לומדת יום שלם באוניברסיטה בשיא הקיץ ושותה מלא? אהמ... נראה לי לא בריא לא להיכנס לשירותים שם...

בנות, זו היתה רשימה הומוריסטית, לא ביקורת נוקבת, אחרי שיחות עם חברות, קריאה ברשת, שיחות עם בעלי בתי קפה ובאופן כללי היתעסקות במחקר שוק לכבוד ה"בול-כריעה".
כל השיטות טובות, לכל אחת יש את הסיפורים שלה והגישות שלה, לא ציפיתי שזה יעורר כזו המהומה.
אז למען הסר ספק

מישהו יכול להסביר לי מה רע בשיטת הקינון?
אחרי אימונים של שנים, החיידקים למדו לטפס במעלה נייר הטואלט.

מישהו יכול להסביר לי מה רע בשיטת הקינון? מרפדים מרפדים מרפדים ועוד קצת - וואלה!
לא אקולוגי במיוחד...

אוי, עכשיו הפחדתם אותי.... הולכת להתאמן על חיזוק שרירי הירכיים....

באיחור נונשלנטי הכנתי את מאפה השמרים על פי המתכון שלך שנחקק בזכרוני מאי שם למעלה.. יצא סוף

תודה ושבת שלום.

הגמד שראה אותי היום מתחילה לנקות את הבית תירגל מושג חדש "אמא, אנחנו ננקה בעבודת צוות, את תנקי ואני אשכב פה ואראה סרט"
וזה על קצה המזלג איך שניראים החיים שלי כרגע

מגלה שנכתבו פה מילים בחודשים האחרונים ואני לא ידעתי
נופלת בדיוק על קטע גברים-נשים-דיבוב-אופנועים-לחימה-השלמה-חכמה-על שום מה
נזכרת בשיחה משבוע שעבר
עדינה, השותף ואני יושבים בסטודיו
הוא מספר על סטנדאפיסט שחילק את המח הנשי והגברי חד משמעית ככה:

לנשים יש במח מיליון נושאים, מיליון חלקים, והם כולם מחוברים זה לזה כל הזמן, והן בכולם כל הזמן.
אצל גברים המח מחולק לכמות נושאים מועטה מאוד, מוגדרת מאוד, כל פעם הם בחלק אחר וזהו.
ו-
לגברים יש גם את ה- empty box. זהו חלל הכלום שלהם. שקט שאשה לא תדע לעולם.

אני מקשיבה לו, צער נסוך על פניי, הי, גם אני רוצה אמפטי בוקס אני לוחשת בהשתאות.
עדינה מסבה את תשומת לבנו לניסיון התמידי של נשים למשוך את הגבר חזרה מהאמפטי בוקס, או למלא לו אותה.
אני תוהה בקול רם אם זה אקט של קנאה או פחד שהם ישכחו לחזור משם.
השותף מחייך מרוצה.

LOL

בנות מותק, בנות.
ולראיה-
(בקשה לא לפתוח לי עין ולא לקלל)
בתי (6) אמרה לי, לחלוטין ביוזמתה:
״את תנוחי לך, ואני אנקה את הבית״.
אמרה ועשתה.
אמנם לא את כל הבית, אבל היא שאבה בחדרה.

< למחרת כבר פגה ההתלהבות וכל נסיונות השידול שלי נענו בסירוב תקיף

>

הוא מספר על סטנדאפיסט
מארק גאנגור

השבט אמר את דברו והטף התמכרו לגירסת דיסני של פיטר פן בדיבוב לערבית. שעות הצהריים שלי מלוות בוונדי הזועקת "אלחמדולאללה ביטר בן" ובפיטר פן המשסף את קפטן הוק בקריאות :מעסללמה קבטן הוק" במבטא מצרי כבד. אני בטוחה שיש דברים מגוחכים יותר בעולם, כרגע לא מצליחה לחשוב אפילו על אחד

"אלחמדולאללה ביטר בן"
D-:
מברוק קבטן הוק
תודה על הצחוקים

_אלחמדולאללה ביטר בן"

מעסללמה קבטן הוק_

תודה על הצחוקים
גם ממני. @}

תודה על הצחוקים

אני טקסט פוליטי
בכל יום,כל היום מוצף דף הפייסבוק שלי בתמונות זוועה. בכל יום,כל היום מתפרסמות עוד ועוד כתבות על מה שקורה בארץ בין אנשים. בכל יום, כל היום אני שואלת את עצמי מה קרה לי,לנו, שהדברים האלו קורים. איפה גדלים אנשים שיכולים להשאיר ארבעה פועלים סודניים (לא חוקיים אבל זה לא העיניין) בתוך בור ולשפוך עליהם מלט, מי האנשים שמרביצים כימעט למוות לנער ערבי (כן הוא ערבי אבל זה לא העיניין) מי האנשים שאתמול בחוף נחשולים השאירו אחריהם באמצע החוף ערמה של זבל בתוך שקיות (כן הם ריכזו אותו, אבל זה לא העיניין) מי האנשים שמוציאים גופה מקברה אחרי שלוש שנים כי השכנים שלה חילונים(זה אבא שלהם, אבל זה לא העיניין) איך זה שאף אחד לא זוכר מי זה לב פיסחוף? מי זו תרזה אנגלביץ'? ויותר מזה אני שואלת את עצמי מה קרה לי שחוץ מלהיכנס לדיכאון אני לא עושה כלום.
פעם, כשהייתי צעירה היתי פעילה פוליטית, פעם כשהיתי צעירה חזרתי לחיות בארץ מתוך רצון לשינוי. היום אני לא מצליחה לראות קדימה מעבר למלחמה הקרובה ולתקווה שבמקרה של פגיעה אני ובני ביתי נהיה בין אלו שלא יצתרכו להיתמודד עם שיקום ההריסות

כבר זמן מה מקנן בי החשד שהפך בימים האחרונים לודאות. אני בדיכאון. לא מז'ורי, כזה שבו את מקבלת חופשת מחלה מלאה מהעולם וקולות מהוסים שואלים מליד דלת חדר השינה "נו, איך היא?". מינורי. דיכאון במפתח SOAL. הנשמה שלי עייפה, הגוף שלי עייף, התשוקה שלי עייפה. כל דבר גורם לי לרצות לבכות, או לחילופין לבכות באמת, כל מטלה נראת גדולה מהכיל, כל נשימה מאמץ הרואי, וכל מגע עם העולם מבוא למלחמה.
ובתוך כל זה החיים ממשיכים, ילדים, בן זוג, תרנגולות, קידום העסק שלי ושל הבן זוג, כל הסריג הזה של היום יום שכרגע נימתח ונימתח ונימתח, ואני נמתחת איתו. (ובבקשה בלי מטפורות פרנאום, אני ילדתי בקיסרי ככה שאין לי שמץ)
בנימה בגינית "איני יכולה עוד"
ביום ראשון בדיקות דם ופרופיל הורמונאלי, אולי אני סתם במנפאוזה, אולי הברזל, אולי בלוטת התריס, יוקל לי לדעת שזה כימי.
קשה יותר אם זה החיים

_יוקל לי לדעת שזה כימי.
קשה יותר אם זה החיים_

יקרה, אלה החיים כמובן. תמיד. הברזל ,המנפואוזה ובלוטות כאלה או אחרות לא מרימות ראש כשהנפש מאוזנת.
אבל איפה יש בנמצא נפשות מאוזנות בישראל של היום?רום ככולם יצאו מאיזון, כל מה שקורה בחוץ משפיע על כל אחד מאיתנו פנימה.
בתקווה לימים טובים יותר,

כל יום,כל היום מוצף דף הפייסבוק שלי בתמונות זוועה

גם אצלי. מפחיתה כניסה לשם. זה עושה לי רע. ועוד יותר רע שהמקסימום שאני עושה זה share. ביבי לא יכל לאחל לעצמו יותר מזה.

בהצלחה בבדיקות! מאחלת לך שיהיה מה שאת רוצה (-:

הסנדלרית יחפה?
כימי או החיים, גוף ונפש.
כך או כך (והיינו הך?)
מקוה שמצבך ישתפר מאד ומהר.
בינתיים שולחת לך חיבוק גדול.

לא יודעת אם מותר פה באתר אבל יש לי הרגשה שממחר זה יתחיל להשתפר

אחד בספטמבר
אתמול בבוקר בדיקת דם, בצהריים תוצאות,אחרי הצהריים אני והרופא יושבים ביחד מול המסך של המחשב שלו. היתיעצות קצרה ושנינו מסכימים שהמטופלת (אני) ניכנסת לפרהמנפאוזה, חוץ מזה היא בריאה, לפחות פיזית, וכדאי לשקול תוספת אסטרוגנים ובינתיים שתיקח רמוטיב כדי שתפסיק כבר לבכות. לשמחתי הרופא שלי הוא רופא כפרי כזה שמבע שברים, עוזר בהמלטות ומזהה לב סדוק כשהוא רואה אחד. זו הסיבה שאני נוסעת שעה כדי שיבדוק אותי או את הילדים.
בבוקר הקטן נירגש כולו לובש את התיק והולך עם אבא לגן החדש, אני והגדול הולכים לגן המוכר משנה שעברה. רבע שעה אחרי הוא ניגש אלי במבט החדש שסיגל לעצמו "אמא, את יכולה ללכת, אני אהיה בסדר" חיבוק,נישוק,ביי.
חוזרת לבד הביתה. הבית שקט, אני גם.
סופי והתחלות. 250 מג' רמוטיב

לפעמים הצלחה טיפולית זה המעבר מלרצות למות ללא לרצות לחיות