ארכיון וכו'
ששה כיוונים (2005-02-07T09:46:30):
שלום לכל מי שעוד יגיע לכאן. אני מתעניינת בכל מה שקשור להתפתחות בכל תחומי החיים, מתוך מחשבה שרק אם ההתפתחות תקרה עם מבט על הכל היא תהיה הרמונית. אשמח להתכתב עם מי שעוסק או מתעניין בכך.
סיגל ב (2005-02-07T09:52:01):
האם זה דף בית אישי?
ברוכה הבאה @}
ששה כיוונים (2005-02-07T12:31:25):
שלום לכולכם,
שמתי לב שכמעט כולם מגדירים את עצמם: אז אני בת 42, נשואה זה 4 שנים (לקח לי זמן להחליט שאני "בשלה למחויבות", ועוסקת באופן מלא בהתפתחותו של האדם (מה שכולל גם אותי, כמובן). זה לא היה תמיד כך: גרתי 15 שנה באיטליה, שם למדתי פרסום ועבדתי בבימוי והפקת סרטי תדמית ומוצר ובטלוויזיה האיטלקית. אני גרה במושב ב"טוסקנה הישראלית" (שפלת יהודה) ומנסה בעקשנות לפתח עוד ועוד פוטנציאלים שלי ושל אחרים.
ששה כיוונים (2005-02-07T12:32:08):
תודה. ברוכה הנמצאת.
ששה כיוונים (2005-02-07T16:45:21):
3 כוחות יוצרים 3 צירים אשר נפגשים ביניהם ויוצרים ששה כיוונים: כוח - חמלה, עבר - עתיד, שאיפה - שורשים. נקודת המפגש היא המרכז, וזה הפנימה. המבנה הוא תלת מימדי ומייצג בעצם כדור. מה שמאפיין את הכדור (פיזיקה טהורה) זה שכל הנקודות על גביו מרוחקות באותה מידה מהמרכז וגם שכל לחץ שמופעל עליו מתפזר כך שהוא תמיד שומר על צורתו. במקרה הזה - ואני מקווה שזה לא נשמע פלצני, כי זה ממש קונקרטי - אם נצליח לפתח את עצמנו באיזון ככדור, החיים שלנו ייראו טוב יותר.
שכנה של זורבה (2005-02-07T17:38:21):
נחתת עלי כמו כדור טניס,
אני מרימה להנחתה את המילים שלך.
זה בדיוק מה אני מרגישה, אני חייבת לאזן,
חובה עלי לאזן כדי להיות שפויה כאן ועכשיו.
(חולה על טוסקנה, וכמובן אוכל איטלקי.)
גם אני מגיעה ממחוזות פירסום עיצוב. וממשיכה להתפתח........................מקווה לתוך עצמי פנימה, לתוך הבית,
יש לי המון תהיות שאלות, אני מאוד ב"מסע", בוחנת את חיי.
אשמח לשמוע לאן את מתפתחת ואיך את מתאזנת.
אחלה ערב.
ששה כיוונים (2005-02-07T17:55:08):
שלום לשכנה של זורבה. הנה לך פורהנד חברי. כמו שאת בטח יודעת מדרכך המקצועית, האימון, התרגול, החזרה היא זו שיוצרת בנו את השיפור האמיתי. היום יש לי חיים שונים לגמרי מאשר בתחילת הדרך, אבל עדיין רחוקים ממה שאני מרגישה שיכולים להיות. אז אני מתאמנת כבר 12 שנה וידי עוד נטויה - זה פשוט הפך לאט לאט מעיסוק צדדי למסע אמיתי. הדרך שלי בנויה מתהיות, מלהטיל ספק, מלחקור ולחפש - אין שם הרבה אמיתות מוחלטות שצריך להאמין בהן. אבל כל מסע קטן מתחיל מצעד, לא? (או בעיטה אוהבת בישבן כשצריך). הרעיון הוא לעבור מלהגיד או לחשוב על זה ללעשות את זה, לעבוד על זה, להבין גם שלבד אתה יכול להגיע עד נקודה מסוימת ולא יותר ולמצוא חברים לדרך. אשמח להמליץ לך על ספרים, על סמינרים, על דרך - מה שתרצי.
שכנה של זורבה (2005-02-08T10:29:02):
סחטיין עלייך, יש ידע בטניס.
אם יש ביסנס שאני מתמידה בו זה בטח "מחפשים", הייתי רוצה להגיע "למוצאים" לחתום על חוזה +שנת שבתון.
למצוא לי שקט, איזון, בית מלבנים (אם אין בחוזה בתים יפים אסתפק בקראוון), אח מבוערת ברושים ושביל ארוך עד הכביש.
ובעצם אני שואלת למה בכלל להטיל ספק בכל חזית?
החזרה וההתמדה שלי זה בעצם בחיפוש.................
איך מבינים שאפשר לאהוב את מה שיש? לחבב את המציאות, אני חוששת שלקיתי באסקפיזם קל.
ביקשתי לפני יומיים בדף שלי "המראות נחיתות יומן מעקב" עזרה מהיקום בנושאי איזון, שקט.
לפעמים כולם נראים כל כך שלמים בעולמם בלי קונפליקטים בלי שאלות.
והנה את לא מסתירה את החיפוש, מגיעה למסך שלי עם שם מסקרן (ששוב מעלה שאלות).
אני מרגישה כמו במעבדה, כל הזמן בניסויים. חוקרת את טבע האדם.
באחד מהסיבובים ב"מחפשים" התעסקתי בלימודי עיצוב אופנה. ועיני ואוזני נתפסו על ראיון עם ג'ליאנו.
איך הוא מקבל השראה לבגדים שלו הוא עובר את כל התהליך בעצמו. יענו קם בבוקר שם רטייה חולצה של אופרה, טייץ
ונהפך לשודד ים. וככה הוא זורם עד שכל הקולקציה עומדת על הרגליים. ולעומתו ולנטינו או ארמני שמים חולצה+עניבה
וברור להם מה אישה צריכה כדי להראות טוב.
אני מרגישה יותר קרובה לאסכולה של ג'ליאנו עוברת כמו חיית מעבדה בכל קונפליקט, חייה בועטת, מתעלפת, בוכה,
נרגעת ושוב לובשת עלי קונפליקט חדש.
ולכן אני מרגישה שיש לי קונפליקט למה בכלל להיות בקונפליקט. יש אנשים שברור להם איך לחיות, ממה להתפרנס,
כמה ילדים, "מה להיות כשאהיה גדול", הם לא רוצים כל הזמן. הם פשוט פועלים בתוך חייהם.
בטח יצא לי נורא ארוך...........
אחלה יום חם.
ששה כיוונים (2005-02-08T19:17:34):
ושוב שלום לך. חזרתי אחרי יום של התרוצצויות ברחבי הארץ. בין השאר אני גם בעליה של חברה.
נראה לי שאנו צריכות להסכים ביננו על השפה המשותפת: למילה ספק אצלי אין סימן מינוס. למען האמת, אותי מפחידים מאד האנשים שכל כך בטוחים בכל דבר עד שאין סיכוי להזיזם ממקומם, כל הפנאטים למיניהם, כל אלה שאומרים לך "ככה זה". הספק אצלי היא היכולת לשאול את עצמך למה את עושה את הדברים, לשם מה כל זה, האם זו הדרך היחידה לעשות אותם. המטרה שלי היא להרחיב כל הזמן יותר ויותר את הראייה שלי, כשאני נשארת כל הזמן קשורה למרכז של הכדור. פעם גם אני הייתי מקנאה ב"כל האנשים האלה" שאין להם שאלות. אבל מצד שני, לא הייתי יכולה לחיות את החיים של אף אחד מהם. לא בחרתי שיהיו לי שאלות. מאז שאני מכירה את עצמי יש לי שאלות. מאז שהייתי קטנה רציתי תמיד להבין למה הדברים קורים. ואז הבנתי, שאם אתה אחד מ"חסרי המזל" שהחיים שלהם מלאים בסימני שאלה, אז לא יעזור לך, לא תוכל ממילא לישון בשקט ולהיות אחד מאלה שמסתפקים בבית + אוטו + גינה + 3 ילדים + קריירה מניחה את הדעת. אז כבר עדיף שתמצא מקום שיתחיל לספק לך גם תשובות על המשמעות של כל זה. יש בי חלק שתמיד צרח בפנים שחייבת להיות לחיים משמעות מעבר לזה, שהחיים הם יפים, דינמים, מלאים - אז איך עושים את זה?! זה החיפוש שלי.
ונעבור לחברינו מעולם האופנה שהכרתי מקרוב: גליאנו יכול לפנטז, כי העולם הפנימי שלו הוא עשיר, העולם המיתוסי שלו מלא בדמויות של פיראטים ועוד יצירי דמיון. בגלל זה הוא יכול להרשות לעצמו להמציא דברים כה יפים ועשירים. את יודעת, כשעבדתי בטלוויזיה ועשיתי פרומואים באנימציה גרפית, הייתי תמיד מלווה את ההסברים שלי לטכנאי של הדברים שאני רוצה שיקרו על המסך בכל מיני קולות, מעין פס קול. זה היה תמיד מצחיק את כולם ויצר יחסים חבריים מאד. כשהייתי קטנה ראיתי המון סרטים מצוירים. אני בעצם חיה בקומיקס אחד גדול. מצד שני, אחת כמוני יכולה לחשוב ללבוש את ארמני אבל לא את גליאנו - ארמני מצליח להלביש גם נשים לא מושלמות כמוני... (כמה קילו מיותרים). כשלמדתי פרסום אמרו לי: פרסומת מצליחה לא אם אומרים שהיא יפה, אלא אם היא מוכרת. אם היא גם יפה וגם מוכרת - אתה הופך למיתוס.
אז זהו, גם לי יצא קצת ארוך, אבל אני מודה שאני נהנית.
ערב טוב בינתיים.
נעמה (2005-02-08T21:53:45):
נשמע מאוד מעניין מה שסיפרת.
אשמח להמליץ לך על ספרים, על סמינרים, על דרך - מה שתרצי.
אני אשמח לקבל המלצות!
ששה כיוונים (2005-02-09T12:03:52):
הי נעמה, אשמח להבין ממך יותר מה את מחפשת, על מנת שאוכל להמליץ לך על הספר, סמינר או אפילו דרך מתאימים. את בטח יכולה לתאר לעצמך שב-12 שנים אספתי הרבה... כדי להסביר את עצמי: את מחפשת משהו שכולל עבודה לטווח ארוך ויורד לעומק, או פתרונות ספציפיים (כמו איך להציב מטרות או טכניקות לשיפור הדיבור הפנימי וכו'), או מחקרים על המוח. בקיצור, אשמח לכוונן טוב יותר את התשובה.
שכנה של זורבה (2005-02-09T15:00:58):
הי ששה
לא הבנתי את נושא הכדור, כל פעם את נשארת נאמנה לכדור?
(אם אפשר עוד פעם, כבר הסברת למעלה, יש לך משהו קונקרטי,נגיד דוגמא של לבטים, או כל התחבטות אחרת איך לעגל לכדורצ'יק.
מצא חן בעיני להגדיר מחדש את המילה ספק.
אני אנסה לחדד, הספקות עוזרים לי להגדיר ולדייק! תודה על "ההסתכלות האחרת", כנראה שהייתי זקוקה לה.
ואני חושבת בקול רם, כמו הפולניות, אני אנוח/אתאזן בקבר.סתתתתתתתתתתתאם.
למה הסקפטיות, שלא נדבר על אסקפיזם........מלפני יומיים.
אני מרגישה שהדרך שלי כל הזמן משתנה, מה שרציתי לפני 15 שנה לא תקף היום. ואני קצת פולניה/הרפתקנית אההה.
גם כדור שלג שמוסיף לעצמו כלכך הרבה שכבות, נעצר איפשהו, בום נוחת.
למשל היום אני ובעלי חיים בבית שכבר לא מתאים לנו,
יש לנו סטודיו לגרפיקה, שמעלה סימני שאלה, מה עד הפנסיה נמשיך למצוא חן!
יש לנו שתי נסיכות לאהוב ולשרת.....
ואנחנו לא רוצים להיות חבר של קבע בבנק לאומי למשכנתאות, רוצים טבע, עצים לחבק, בית עם גינה
אני אישית מתעננינת בכל מה שקשור ללימודי חקלאות אקולוגית, זאת הרוח החדשה שמנשבת אצלי.
פתאום אני מבינה שאני לא רוצה למכור ולמצוא חן, אני רוצה לגדל ירקות לסלט, לאהוב, לשתול בגינה שתהיה לי?
ויש דברים שאין עליהם ספקות? אני מאוד אוהבת להכנס למטבח, זה מרגיע אותי, נותן לי מקום ליצירה יומיומית.
אני מרגישה שיש לי כמיהה לשנות השישים, לפשט, לרדת מנכסים, לתפעל יותר נשמות ופחות מכונות.
(מחשבים, מכוניות, מייבשים וכו'.) וגם פחות לערב את המדינה בתחתונים שלי, מיסים, ארנונות, רשויות.............
ואיפה אני עכשיו: שקועה עד צוואר במשכנתא, בתוך בית גדול מדי, בלי טבע, בלי ירקות לגינה, שכנים אחלה.
אולי אני מקטרת, אבל זאת המציאות שלי כרגע.
עוד תחום שלמדתי עליו זה הגוף שלי. אני תמיד משמינה, אפילו ממנת גלידה.
דיאטות לא עוזרות לי ממש. אני כבר שנה לוקחת את עצמי לחדר כושר, מנסה ללמוד מה מתאים לגוף שלי,
מכירה את היכולות שלי, נלחמת לפעמים ומנצחת. הנה תחום שאני כבר לא בספק איתו. גם שומר עלי מלהשמין
וגם מיטיב עם הבריאות, יש שאומרים מאריך חיים. אולי זה יתן לך השראה לבעלות על גופך.
ושוב זה ארוך.................אבל זה זורם ופתוח, אז לא מטילה ספק באריכות המילים.
מילים יכולות להדהד ולהביא לשינוי.
יום טוב.
נועה בר (2005-02-09T17:29:42):
ברוכה הבאה @}
איזה יופי של דף מתפתח פה!
מעניין לעקוב אחריכם
תודה על הפתיחות. בהצלחה בדרך.
ששה כיוונים (2005-02-09T19:11:43):
הי שכנה,
בסוף יוצאת לנו פה התכתבות אישית מאד. אני מודה שמידי פעם יש לי היסוסים לגבי העובדה שההתכתבות הזאת חשופה לעולם כולו (או לפחות לדוברי העברית בעולם), אבל נקווה שאנו עושות פה גם שרות.
הייתי יכולה לכתוב לך עכשיו ספר שלם. אבל ננסה לגעת בכמה נושאים לפחות. מוכנה להנחתה?
זה שמה שמצא חן בעינייך לפני 15 שנה כבר לא ממלא אותך היום זו תופעה בריאה: הרי גדלת, השתנית, קיבלת פרספקטיבה אחרת לחיים, כבר אין את הלהט של "אין יותר מחר" של גיל עשרים. אבל אם נסתכל קצת יותר לעומק: האם היה שם פרויקט אמיתי, חזון? מטרה שהיא כמו שמש בשבילך שיום אחר יום היא מאירה, מחממת ומחייה אותך? שבשבילה את קמה בבוקר? שבשבילה את מוכנה לשלם כל מחיר, לוותר על המון דברים אחרים? כי הרי בזה בדיוק מדובר! למשל כשאנו מאוהבים, כל הדברים האחרים עוברים לרקע של התמונה: לא רעבים, לא עייפים, למי אכפת מהבית, למי אכפת מערוגת הירקות (אלא אם כן זהו ענין משותף גם לך וגם לנאהב ואז יש לך את ערוגת הירקות המדהימה ביותר בעולם!!!)? נכון? איש חכם אמר לי שהמטרה שלנו צריכה להיות בדיוק זה: שמש, משהו שאנו כה מאוהבים בו שכל השאר עובר לרקע ומשרת את אותה המטרה. שימי לב, לא אמרתי שהשאר מתבטל לו, שאנחנו מפסיקים לתת לו תשומת לב: הרי לא מתת ברעב כשהיית מאוהבת, נכון? אנחנו בכל מקרה מדברים על איזון, אבל על איזון עם כיוון. לפני כמה ימים קראתי מאמר על האיש שהמציא את מחשב הפאלם. מסכימה אתי שהוא עשה קצת כסף? מספיק בשביל לבנות בית עם גינה וכו', לא? ובכן, האיש היקר בעצם רצה מכון לחקר המוח. אבל אף אחד לא הסכים לתת לו כסף בשביל להקים את המכון. אז הוא אמר לעצמו: אוקי, צריך להמציא משהו בשביל להשיג את הכסף. וכך הוא המציא את הפאלם. זה בטח לקח לו קצת זמן, משאבים, כסף, סבלנות, עמידה בתסכולים וכו'. אבל האיש לא שכח מה הייתה מטרתו ואחרי שייצר כסף פתח את המכון למחקר על המווח. סיפור נחמד, לא? אם אנחנו ממקמים את עצמנו מולו, אפשר לראות בברור את העצלנות שלנו, את ההתבייכנות שלינו, את ההתקרבנות שלנו, איך כולם אשמים, איך אפילו אלוהים לא בסדר אתנו. על מה ויתר האיש הנחמד בדרך למטרה שלו? טוב, האמת, אני ממש לא יודעת אם הוא גם אושיה גדולה בממדים האחרים של החיים (צעד קדימה בששת הכיוונים: שלושה צירים יוצרים 6 כיוונים שיוצרים 8 טריטוריות: גוף - רוח, קהילה - חברויות, משפחה - מערכות יחסים, כספים - קריירה).
מבינה לאן אני חותרת? המבט חייב להיות רחב וכן.
באשר לגוף, אבוי גם אני במחזמר הזה. אבל אני, למשל, יודעת שלא אגרור את עצמי לחדר כושר. מזה 12 שנה אני לומדת את נקודות החולשה שלי ואת היתרונות, לומדת איך אפשר לפתות אותי. אנו טיפוסים פסיכולוגיים שונים (לפחות 12), וצריך להבין איך לדבר עם כל אחד. אני, למשל, יודעת שכרגע, כשנדרשות ממני המון אנרגיות לכיוון הכספים והקריירה וגם הקהילה (הקמתי עמותה לפני שבוע), אין לי אנרגיות לגוף. ז"א, אפשר להשקיע אותן, אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר: למשל שאהפוך להיות עצבנית ובלתי נסבלת. אז זה לא הרגע. בקיצור, את מבינה עכשיו למה אמרתי שאפשר לכתוב ספר? כי גם אם זה נראה סתמי, בכל מה שכתבתי לך טמון נסיון של 12 שנות מחקר על האדם.
ובאשר ל"למצוא חן" - מבינה אותך. למדתי פרסום ועברתי לסרטים. אבל האם אנו לא מוכרים את עצמנו בכל רגע ורגע? לכל אחד שאנו פוגשים? לבעל? לחברים? לעצמנו? לו הייתה מטרה, גם זה היה הופך להיות בהחלט נסבל, אבל כשזה המטרה, אז זה משאיר אותנו ריקים. לו לא הייתה לי המטרה של הגדילה האישית שלי, ההתפתחות, ההבנה של איך עובד העולם הזה לעזעזל, למה הכל קורה כפי שהוא קורה, אז גם בשבילי הרבה מהדברים שאני עושה (למשל החלק האדמיניסטרטיבי של ניהול החברה שלי) היו הופכים ממש בלתי נסבלים. אבל אני מנצלת כל רגע וכל דבר שקורה לי לאסוף עוד מידע, לעלות עוד מדרגה.
לקחתי נשימה עמוקה. מקווה שלא שעממתי אותך.
שכנה של זורבה (2005-02-09T19:54:12):
לאסוף עוד מידע עוד מדרגה לאן?
הרי אנחנו לא מחפשות את דרגתו של הדלאי לאמה?
המטרות משתנות, כמו הרבה דברים בחיים.
עוד לא יצא לי לסמן מטרה שתבער בי ותהיה הנר שמוביל אותי בפיתולים הקשים.
פעם זה קשור להגדרה עצמית ע"י מקצוע, פעם אחרת חיי משפחה, היום אני מחפשת את הטבע,
רוצה להתקרב אליו כדרך חיים. ועדיין לא בטוחה שלכשאמצא את עץ התאנה, השמש תזרח.
האם את מתכוונת למטרה סופית? אני לא מרגישה שאני מסוגלת לסמן כזאת.
אני תמיד בתנועה, חווה חלקים אחרים באישיותי, מתרגלת אותם בתוך החיים בתוך המסע.
אולי עוד כמה שנים אגיע לחזרה בתשובה כבר ראיתי מקרים כאלו.
יש בי קבעון, לאו דווקא עצלות וקיטורים כי ככה ראיתי שעושים, לא לימדו אותי אחרת,
לא גדלתי להורים פריקים עם ראש פתוח. אולי גם בגלל זה יש ראקציה ואנרכיה, בדיקה של כל החזיתות.............
ואולי הכל תרוצים, ובלי לשים לב אני דוהרת או זוחלת להגשמה שלי. יענו הכל מכתוב, רק סבלנות.
לילה טוב, ותודה על הפתיחות.
סאן שיין (2005-02-10T10:57:25):
ברוכה הבאה..מעניין הדף הזה
ששה כיוונים (2005-02-10T13:39:41):
תודה, שכנה. הבוקר חשבתי עלייך תוך כדי השתעשעות בפריהנד (כן, גם אני חוטאת... שלא לדבר על בעלי שהוא גרפיקאי...) ונסיון לתת צורה לתווית עבור הפרויקט הסוציאלי שאנו מקימים כרגע. הימים האלה הם ימים שבהם הצלחתי סוף סוף להתכייל על זרם של עשייה ברוכה, אחרי תקופה של עשייה מאד מאולצת ומעיין דכדוך שאורב מאחורי הפינה. עבדתי קשות להוביל בתוכי את השינוי הכימי שמאפשר לי סוף סוף להיות שמחה בחלקי - המון נשימות עמוקות, חיוכים באוטנים (החיוכים האלה שרואים תמיד על הפנים של הדלאי למה) ועוד כהנה וכהנה מארגז הכלים.
חשבתי על השאלה שכתבת לי : "לאסוף עוד מידע עוד מדרגה לאן? הרי אנחנו לא מחפשות את דרגתו של הדלאי לאמה?". עוד מדרגה לאן? לאני הטובה יותר, זו שלא זזה ממקומה בגלל משב רוח נגדי פתאומי, זו שתמיד שמחה בחלקה ויודעת להעריך את יופים של החיים בכל רגע, זו שפתוחה לשמוע ביקורת ודעות שונות משלה, זו שיודעת לזהות מה צריך מי שפונה אלי. כל יום עבורי זה צעד נוסף. לפעמים זה נראה דווקא כמו ריקוד צ'ה-צ'ה-צ'ה: צעד קדימה וצעד אחורה. יש שיר יפה ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" שאני מאד אוהבת ושאומר:
- אני הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד... אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה.
- אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.
- אני הולך באותו הרחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני. זוהי אשמי. אני יוצא מיד.
- אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו.
- אני הולך ברחוב אחר.
שיהיה יום נפלא
שכנה של זורבה (2005-02-10T15:38:20):
בעניין אותו הצעד קדימה ה"חברה" מ"nike כבר המציאו את, just do it
מתה על הסיסמא שלהם.
ולגבי המטרות הן משתנות, אני נורא מתחברת למטרות ללא מטרות אוgatless gate
כי כל פעם שהנפתי דגל הגעתי לדגל אחר.
אצלי זה קשור ללמידה, אני כל הזמן בתהליך של לימודים.
וכל פעם בוחרת ללמוד משהו שיש לי משיכה אליו, המוח מבקש כל הזמן גירויים.
כנראה שזאת הדרך שלי, לומדת את אומנות החיים.
מה בעניין ספרים, מה את ממליצה?
אני ראיתי ספר שנחטף לפני, בסטימצקי "לאהוב את מה שיש" מאוד עניין אותי.
שתהיה שבת טרנקילה.
ששה כיוונים (2005-02-10T16:25:07):
כן, גם אני במסע לימוד ארוך אחד שאני מקווה שלא ייגמר אף פעם. היום, אבל, אני כבר לא מאבדת את הכיוון הכללי (אלא רק את הסבלנות מידי פעם)
ונגיע אל הספרים שאני ממליצה:
ה"תגלית" האחרונה שלי היא "לצאת מדעתי" של ריצ'רד בך (זה של השחף. מוכרים את זה עכשיו ב-30 ש"ח).
אני גם אוהבת את הספרים של דיפאק צ'ופרה, בעיקר "דרכו של קוסם".
יותר לכיוון הכבד (אבל משמעותי) כל הספרים של יידו קרישנמורטי (כל אחד תקף, לבחור לפי הנטייה)
אהבתי את הספר האחרון של הדלאי למה "התמרת התודעה", אבל זה ממש בודהיזם וכמובן את "ספר המתים והחיים הטיבטי" של סוגיאל רימפוצ'ה
ואינני יכולה להימנע מלהמליץ על "חיפוש אחר המופלא" של פ.ד. אוספנסקי ועל "פגישות עם אנשים מיוחדים" של ג.א. גורדייף. אין עליו.
מר שמש (2005-02-10T22:11:23):
אין אין אין על ג.
ששה כיוונים (2005-02-12T12:39:43):
לשכנה של זורבה בעניין ספרים.
שכחתי לציין ספר שמאד חשוב לי: סידהרתא של הרמן הסה, ורציתי להעניק לך קטע ממנו אודות מטרות. מקווה שתאהבי.
"סידהארתא נכנס אל החדר בו ישב אביו על גבי מחצלת קלועה. הוא התקרב מאחורי גבו ונשאר עומד שם, עד שאביו שם לב לכך שמישהו נמצא מאחוריו. אמר הברהמין: "האם זה אתה, סידהארתא? אזי אמור לי את מה שבאת להגיד".
דיבר סידהארתא: "ברשותך, אבי. באתי להודיע לך שברצוני לעזוב את הבית מחר בבוקר ולהצטרף לסגפנים. ברצוני להפוך להיות סמאנה, זהו חפצי. ולואי ובעזרת השמיים אבי לא יתנגד לכך."
שתק הברהמין: הוא שתק זמן כה ארוך עד שדרך החלון הקטן נראו הכוכבים שבשמיים בתנועתם, ולא נשבר השקט הרועם שבחדר לפני שהשתנה מיקומם בשמיים . ישב לו הבן ללא תנועה ולא הוציא הגה מפיו, כשזרועותיו משוכלות. ישב לו האב ללא תנועה על גבי המחצלת ולא הוציא אף הוא הגה מפיו. והכוכבים נעו בשמיים. לבסוף דיבר האב: "לא מתאים לברהמין להגות מילים אלימות ומלאות בכעס. אך ליבי רוגז ורועש. אין אני רוצה לשמוע את תחינתך זו פעם נוספת נובעת מפיך."
הברהמין התרומם לאיטו. סידהארתא נותר עומד על רגליו, שותק וזרועותיו משוכלות.
"למה אתה מחכה?" שאל האב.
אמר סידהארתא: "אתה יודע לֽמה".
רוגז יצא האב מן החדר, ברוגז מצא את מקום משכבו והשתרע עליו.
לאחר שעה, היות ולא הצליח להירדם, הברהמין קם ממשכבו, שוטט מעלה ומטה, יצא מן הבית. הוא התבונן דרך החלון הקטן של החדר וראה שם את סידהארתא עדיין עומד על רגליו וזרועותיו משוכלות: הוא לא זז משם. כמעין זוהר חיוור קרן מגלימתו הלבנה. כשליבו מלא באי שקט, האב חזר למשכבו.
והוא חזר לשם שוב לאחר שעה, וחזר לשם אחרי שעתיים, התבונן דרך החלון הקטן, ראה את סידהארתא עומד על רגליו תחת זוהר הירח, תחת זוהר הכוכבים, במחשכים. והוא חזר כל שעה, בשקט, התבונן בחדר וראה את הבחור עומד על רגליו ללא תנועה, וליבו התמלא בכעס, וליבו התמלא באי נוחות, וליבו התמלא בספק, וליבו התמלא בחמלה. הוא חזר בשעת הלילה האחרונה, רגע לפני שעלה השחר, נכנס לחדר וראה את הצעיר עומד על רגליו, והוא היה נראה לו גדול, כמעט זר.
"סידהארתא" – אמר – "לֽמה אתה מחכה?"
"אתה יודע לֽמה"
"האם תישאר כך להמתין עד שיבוא הבוקר, הצהרים, הערב?"
"אני אשאר להמתין"
"אתה תתעייף, סידהארתא"
"אני אתעייף"
"אתה תירדם, סידהארתא"
"לא אירדם"
"אתה תמות, סידהארתא"
"אמות"
"ואתה מעדיף למות מאשר לציית לאביך?"
" סידהארתא תמיד ציית לאביו"
"אז האם אתה מוותר על כוונתך?"
" סידהארתא יעשה את מה שאביו יאמר לו לעשות".
קרני השמש הראשונות נכנסו לחדר. הברהמין ראה שסידהארתא רעד קלות בברכיו. על פניו של סידהארתא, לעומת זאת, לא נראה כל רעד: עיניו התבוננו למרחק. ואז האב נוכח בכך שסידהארתא כבר אינו גר יותר יחד עמו באותו הבית: סידהארתא כבר בעצם עזב את הבית.
האב הניח את ידו על כתפו של סידהארתא. "אתה תלך ליער" – אמר – "ותהפוך לסאמאנה. אם ביער תמצא את שלוות הנפש, חזור אלי ולמד אותי את שלוות הנפש. אם תמצא את האכזבה, חזור – נתחיל מחדש להקריב קורבנות לאלים. כעת לך ונשק את אמך, אמור לה לאן מועדות פניך. אך עבורי הגיע הזמן לרדת לנהר ולבצע את טבילת הטהרה הראשונה".
סידהארתא התנודד קלות כאשר ניסה לזוז. אך הוא אסף את כוחו, קד מלפני האב והלך לאימו, בכדי לעשות כפי שאביו ציווה לו.
כאשר עם אור בוקר ראשון, לאט, לאט, כשרגליו דואבות, עזב את העיר השרויה עדיין בתרדמה, דמות מתוך החשכה, אשר שכבה שם מכורבלת לצד הצריף האחרון התרוממה והצטרפה לעולה הרגל: גובינדא.
"באת" – אמר סידהארתא וחייך.
"באתי" – אמר גובינדא. "
מאי (2005-02-12T16:58:41):
שלום
הרעיון הוא לעבור מלהגיד או לחשוב על זה ללעשות את זה, לעבוד על זה
איך אני יכולה כשאני לא יודעת מה בעצם אני רוצה?
אפילו "סתם" לחיות קשה לי.
כלומר - לקום בבוקר, לארגן ילדים, בית, עבודה, קניות, ילדים, בית....
אולי אני רוצה שכל הדברים הארציים יהיו יותר קלים
שתשאר לי אנרגיה לרצות (ואז אולי לעשות) עוד דברים.
מאד אוהכת את איטליה.
אוהבת את דרך כתיבתך
אשמח, מאד, לשמוע ממך. תודה.
שכנה של זורבה (2005-02-12T19:22:31):
הי ששה
זה בדיוק העניין, המטרה סופית
ניסראגטה מאהר'ג יש לו ספר the ultimate medicine
הבנתי בגדול שאנחנו בחקירה מתמדת בדרך לאמת,
ומהי האמת?, know who you are
זאת חתיכת חקירה, עם הרבה מטרות קטנות בדרך. אולי חלקן שיקריות, מאכזבות
בכל מקרה במסלול של משפחה וילדים, החיפוש עובר דרך יומיומ רגיל, בלי בריחות להרים להתבודדויות.
מה שהופך את המסלול לארוך ומתפתל לא?
כן אני מחכה גם לגובינדא שיבוא בדרך שלי, מעניין כמה אבנים ומטרות אהפוך.........................כמה שינויים....
שבוע טוב, ותודה.
מאי (2005-02-12T19:22:38):
עוד משהו, אני כבר לא יודעת מה גורם לי להרגשה טובה.
קשה לי להרגיש מה אני רוצה. אני לא נהנית ממש משום דבר שהייתי עושה
לא ציור, לא כתיבה, לא לקרוא ספרים, לא לצפות בסרטים.
אין לי חשק לטייל. בקיצור - הכי אני נהנית לישון.
ששה כיוונים (2005-02-12T21:53:09):
הי, מאי, רק לא לישון! את זה אני דווקא מכירה היטב מעברי הדכאוני - אתה ישן והעולם עם כל תעוקותיו נעלם. רק שהוא לא נעלם, נכון? כשקמים הוא עדיין שם. את יודעת מה היה הכלי שלי לזוז משם כל פעם כשמצאתי את עצמי בדרך לשם, ואחרי שהבנתי שזה לא מביא אותי לשום מקום? בשבילי זאת הייתה אלה פיצג'רלד. הקול שלה פשוט לא אפשר לי להיות עצובה. זה הפטנט: קודם כל לזוז לטריטוריה יותר חיובית שם ניתן לחשוב - להרוויח 5 דקות. זה באמת כל הסוד: דיברתי קודם על החיוך האווילי או על נשימה עמוקה. אנחנו הרי כימיה וכל מצב נפשי שלנו תואם כימיה מסוימת שיכולה להיווצר רק בתנאים מסוימים. לפעמים מספיק לשנות את תנוחת הגוף. לכל אחד יש את מה שעובד בשבילו: סיבוב ריצה, קריאה של ספר טוב, סרט טוב, שיחה עם חבר, להתבונן בגלי הים, מוזיקה טובה - תמצאי את מה שמתאים לך, רק זוזי! והי - שכנה של זורבה יקרה - לא צריך לברוח להרים להתבודד: זה אותו הדבר כמו לישון: כשאת יורדת מראש ההר את מוצאת את כל ההתמודדויות, את כל מה שעוד לא פתרת ואז ההבדל הוא כל כך גדול שאי אפשר לעמוד בזה.
אז מה כן עושים? את הרי כאן כבר, לא? אז כדאי למצוא את הדרך להעביר את השנים האלה בצורה הכי טובה שיש וליהנות מזה. יש בטח משהו שאת אוהבת. משהו קטן שלרגעים נותן לך סיפוק, נכון? לכל אחד יש! רק שלפעמים, המרחק בין מה שהיינו רוצים שיהיה ומה שיש לנו הוא כה גדול, המטרה נראית כל כך גדולה ולא מוחשית, עד שאנחנו מוותרים מראש כי זה גדול עלינו. אז מהנסיון שלי, זה עובד כספירלה: עושים דבר קטן אחד וחסר משמעות ועומדים בו, המשהו הכי קטן שאת רוצה: לא יודעת, לא לשתות קפה היום (סתם דוגמה), ואז מנסים, מצליחים ואז יש כזה קול בפנים שאומר: "וואללה, זה עובד! אז ננסה עוד". ואז מנסים משהו טיפ טיפה יותר גדול. ומצליחים, כי זה מוחשי, כי זה מדיד, כי זה בר השגה, כי ככה עובד המוח שלנו. ובפנים שוב: "וואללה..." וכו' וכו' וכ'ו. ככה זה עובד, צריך רק להתחיל את הספירלה. אז בואי תמצאי משהו קטן שכיף לך לעשות - קטן - וכשתמצאי עצמך עושה אותו תצייני את זה לעצמך: "הנה, עשיתי". את תראי, זה כמו נס!
ולשכנה של זורבה - אמר סידהרתא, הוא גוטמה, הוא בודהא: האושר הוא בדרך! (אני לא בודהיסטית, אגב). זה לא תמיד עובד, אבל עובדים על זה....
לילה טוב ומבורך.
מאי (2005-02-13T08:29:31):
בוקר טוב שישה! תודה. נתת לי כיוון. אולי באמת אני מנסה לקפוץ גבוה מידי ואז מתאכזבת ועוזבת לגמרי.
אני כ"כ שמחה שאת כאן. איפה גרת באיטליה?
אורי (2005-02-13T12:09:19):
כל הספרים שהמלצת הם ספרי דרך נכון? האם קראת את "תעביר את זה הלאה" של קתרין ראיין הייד? אמנם התרגום לטעמי לא טוב, אבל הפן הספרותי והרוחני כן. ספר נוסף "קיי - פקס" של ג'ין ברואר. דרך אגב, על פי שני הספרים הוסרטו סרטים. קיי - פאקס היה מצויין. תעביר את זה הלאה - ממש לא טוב.
ששה כיוונים (2005-02-13T14:55:07):
ראיתי את הסרט "תעביר את זה הלאה". יש פה רעיון יפה, למרות שמוצג באופן קצת אמריקאי סוחט דמעות. סרט שאני מאד אוהבת זה "חומות של תקווה". סגנון לגמרי אחר. טמונים בו הרבה רעיונות.
שכנה של זורבה (2005-02-13T20:11:16):
שבוע טוב, מלא, ומגשים.
מאי (2005-02-14T20:07:56):
אני רוצה להודות לך. כתבת לי מכל הלב, הזכרת לי דברים שידעתי.
אבל כשאני מרגישה מדוכאת, הדרך לצאת מזה נעלמת.
במילים הלכאורה פשוטות, הושטת לי חבל.
וכשנמצאים במערבולת - מוכרחים שמישהו יתחיל למשוך.
נעים לי לקרוא אותך ולדבר איתך.
ששה כיוונים (2005-02-15T10:50:19):
ושוב תודה על הכנות, הפתיחות והנכונות. אהבתי מאד את מה שכתבת על איך שאת קוראת מחדש את מה שקודם הרגיז אותך ושמה לב שקודם קראת רק מילות מפתח! אני מוצאת את זה התבוננות מדהימה ונועזת. אני לפעמים מוצאת עצמי קוראת משהו שמתחיל עם טון פחות נעים ואז אני קוראת אותו ממש בלי לנשום, במאין עצירת נשימה כמו של מי שצולל במים. ואז ראיתי שכל מילה שאני קוראת מקבלת תשובה בתוכי עוד לפני שכתבתי אותה, והיא כמעט תמיד מתנצחת - כתוצאה מן המכניות של תוואי ההתנהגות שלי.יש איזה קול בתוכי שכבר מדבר, כבר עונה. אחר כך אני מוצאת עצמי עונה למי שכתב כשאני מקישה בעוז על המקשים במהירות סטרטוספרית ושוב מבלי לנשום... אז כשכתבתי את העצה הזאת, כתבתי אותה כי ככה תפסתי את עצמי מגיבה. צדקת, - אספתי אלי.
את צודקת, גם אני מאמינה שבסיס כל העימותים יש אי הבנה. גם אני התנסיתי כמוך אלף פעמים בכך שכשניגשתי בגישה שונה לאותם אנשים עמם התעמתתי רגע לפני, אפשר היה למצוא את נקודת הדיאלוג. לפעמים, אבל, יש גם חוסר רצון להבנה - אנו נדבקים מאד לעמדה שלנו ולא מוכנים להטיל אותה בספק. בדיוק אתמול היהי אירוע שגרם לי לחשוב על זה. לכאורה, אירוע לא משמעותי, אבל שממש מייצג את הדרך בה אנו נוטים לחשוב:
הייתי בסופרמרקט לקניות. בעוד אני פורקת את תכולת העגלה אל המכונית בחניה, האזעקה של מכונית חונה שעמדה בשורה מאחורי התחילה לצפצף. אני לא נגעתי במכונית הזאת, אך עמדתי די קרוב אליה (והרעש הציק מאד לאזניים...). הגיע זוג במכונית אחרת וחנה. הם יצאו מהמכונית והאשה אומרת: "מה זה הצפצוף הזה" ואני, בפשטות, עונה להם: "כנראה התקלקלה האזעקה של המכונית הזאת". הגבר מסתכל על המכונית, מסתכל עלי ואומר: "טוב, בטח נגעת בה עם העגלה והפעלת את האזעקה". האמירה הייתה מלווה במבט מאשים מאד. נדהמתי מהמהירות בה הוא הסיק את המסקנות. הוא הרי הרגע הגיע לשם ולא ראה מתי המכונית התחילה לצפצף, ובכל זאת היה מוכן להאשים מיד. אני פוגשת את המבטים האלה בהרבה מקומות, למען האמת גם אצלי לפעמים ואז אני מרגישה עם עצמי רע: כמה מהר אני שופטת, כמה מהר כולנו שופטים אחד את השני וכמה כל זה מצמצם את חיינו.
אז, זהו. תודה על הדיאלוג המפרה.
סאן שיין (2005-02-15T21:03:31):
הרבה אהבה ואור
ששה כיוונים (2005-02-22T22:34:10):
איזה יופי! מצאתי את עצמי.... תודה, עשית לי את הערב!
קראתי מחדש את כל הדיאלוגים ומה אגיד לכם, באמת נאמרו שם דברים עמוקים ומשמעותיים. שמחתי שהתינוק נשאר בחיים.
אשמח להמשיך מכאן.
