ועל זה שאני מרשה לעצמי לכעוס על ההורים שעשו כל כך הרבה בשבילי.
אחרי הרבה זמן של קריאה באתר, במיוחד בדפים כמו דברים שאמא אמרה לי וכו', אני מתחילה לחשוב שאולי
אני לא כזאת גרועה כמו שהם אומרים שאני.
המצב כל כך מסובך כבר והתחיל לפני כל כך הרבה זמן, עוד בגיל ההתבגרות (עכשיו אני בת 21)
- שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. לא רוצה להלאות פה אף אחד.
פעמים רבות אני מנסה לשתף בחיים שלי, אפילו שקשה לי עם זה, לספר, להתעניין בחיים שלהם, אבל זה פשוט לא זה.
יש לי איזה מחסום מוזר. ממש מוזר. למשל, אני פשוט לא מסוגלת לשיר מולם. זה נשמע ממש פרט פעוט ולא קשור אבל זה מעין ביטוי של המחסום הזה.
אני לא ממש מסוגלת לצחוק לידם. זה התחיל מזה שהייתי כנראה די חמוצה בגיל ההתבגרות ולא ממש צחקתי הרבה (בבית). ואז איכשהו, נהיה מצב שכל פעם שאני צוחקת ממשהו או מחייכת, הם שמו לב לזה. ואמרו דברים כמו "וואו, אפילו היא מחייכת". זה גרם לי ממש לא להרגיש בנוח להביע רגשות לידם. כל סוג של רגשות. במיוחד רגשות עזים של שמחה או עצב. כמובן שאני גם לא יכולה לבכות לידם. מתחלחלת רק מלחשוב על זה.
עם האיש שלי אני חופשיה לגמרי, וגם עם חברות חופשיה כמעט לגמרי, ממש בן אדם אחר. ההורים שלי לא מכירים את הבנאדם האחר הזה.
הדעה שלהם עליי כבר די סגורה ומקובעת. "חמוצה, חסרת חוש הומור, אגואיסטית, קרה, חכמה, לא חברותית, ביישנית". לפני כמה זמן חשבתי על זה, ובאמת חוץ מ"חכמה" (שזהו ערך עליון אצלם), אין משהו טוב שהם יוכלו לומר עליי. אני רואה שהם מקובעים, והם גם לא כל כך מבינים אותי. חלק מהבעיה היא שאני מדברת איתם ברוסית, שהיא בעיקרון שפת האם שלי. אבל לא באמת. קשה לי מאוד מאוד לבטא את עצמי בע''פ ברוסית. וכשזה עם ההורים זה קשה כפליים. זה חלק מהסיבה שאני מדברת איתם מעט מאוד. אני מנסה לתקן את זה, ואפילו חשבתי לעבור לדבר איתם בעברית כדי שיהיה לי באמת הרבה יותר קל, אבל זה שינוי מוזר ואני לא ממש מצליחה.
אני מאשימה את עצמי מאוד על זה שאני לא אוהבת אותם ולא מסוגלת לחוש קרבה אליהם. הם הורים טובים מאוד, ולפני שקראתי את האתר הזה חשבתי שאני פשוט דפוקה איכשהו, כי הם הורים כמעט מושלמים. הם השקיעו בי המון, חוגים, כסף, בגדים. מבחינה לא חומרית, הם תמיד תמכו והעבירו "ביקורת בונה" וגם דברי שבח (למרות שדברי השבח הזכורים לי הם בעיקר מתחום הלימודים שהייתי טובה בו מאוד).
כרגע עזבתי את הבית, כדי ללמוד באוניברסיטה, רחוק. 3 שעות נסיעה. חשבתי שזה יעזור, אבל בינתיים יש תהליך מעבר שבו אני נופלת בין הכיסאות, לא יודעת איפה הבית שלי, לא יודעת איך להתנהג עם ההורים. הם משלמים את שכר הלימוד ותומכים כספית, אבל הם נפגעים מאוד מכך שאני לא משתפת אותם מספיק בחיים שלי (אחת הסיבות היא שנמאס לי לקבל עצות וביקורות, ו"ללמוד מהטעויות שלהם, כי רק טפשים מעדיפים ללמוד על בשרם"). אני מרגישה כפויית טובה וממש לא רוצה לקבל מהם כסף כשהיחסים בינינו הם כאלו. מצד שני הכסף די נחוץ... והם נעלבים כשאני מסרבת לקבל כסף (בינתיים יש לי חסכונות) כי "את זורקת אותנו ולא צריכה מאיתנו כלום, לא כסף ולא אותנו, את לא צריכה אף אחד, עכשיו כשיש לך את אהובך את זרקת את כל החברות שלך".
<בקשר לחברות, עקיצה אכזרית של אמא שלי, כי באמת הקשר עם רובן קצת רופף כי כולן התפזרו ברחבי הארץ וזה קשה לי מאוד. נכון שאני מקדישה את רב הזמן לאהובי, ידיד הנפש שלי, אבל לא זרקתי אף אחד. אני חושבת. כבר לא יודעת. אולי הם אלו שצודקים? אני תמיד מנסה לראות את הצד שלהם>
הביקורת שלהם תמיד מוצגת כ"באה מכוונות טובות, כי מי חוץ מאיתנו יאמר לך את האמת? ". בתקופת התיכון, אמא שלי הייתה אומרת לי שאני לא נראית טוב בשמלה הזאת/עם התסרוקת הזאת "והחברות שלך בחיים לא יגידו לך, כי הן רוצות להיראות יותר טוב, עם כל הכבוד לחברות ביניכן".
אני מרגישה שהדברים כל כך מסובכים שאני צריכה פסיכולוג על מנת לפתור אותם, זה היה על קצה הכפית. אבל אודה אם תגיבו בכל זאת, אפילו קצת.
סלחי לי שאני צוחקת... תגידי, גם אצלכם יש דיונים ממושכים על מי התקשר למי לפני החג, למי צריך להתקשר לאחל יום הולדת שמח ואיך מגיבים לבת דודה מדרגה שלישית שלא התקשרה להגיד שלום לפני שטסה לחו"ל?
גם על איך שאני מסתכלת על אנשים בעצמי, בסופו של דבר.
אומרת ש(א) היא לא פוחדת ממני (ב) יש בינינו קירבה שאין בינה לבין המורות שלה או האמהות של החברות ו(ג) היא גדלה בהרגשה שיש לה שליטה מסוימת בעולם שסביבה. כמובן כמובן שאני לא מרשה שום צורה של אלימות פיזית או מילולית כלפינו או כלפי כל אחד אחר, ואני לא נחמדה במיוחד כשהיא מדברת אלי ביבבות או מנדנדת/תובענית, אבל אלו הגבולות הפנימיים שלי - משהו שאני לא מאפשרת כי עלי זה לא מקובל, לא כי היא לא עומדת בכללי הפרוטוקול של "איך מדברים בנימוס לאבא ולאמא".