האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
אני לבד עכשיו. הביוץ עושה לי חגיגה בלב ובגוף, וחגיגה בלי אף אחד זה עצוב, או שככה לפחות זה נתפס בדרך כלל. החגיגה שבי מחפשת אנשים- לדבר אתם, לחגוג אתם את האני שלי העולה על גדותיו.
ולמען האמת, די קשה לי לחגוג באמת עם אנשים אחרים. רק לפעמים, ורק עם אנשים מסוימים, אני מצליחה להישאר בטוב הזה, לחגוג באמת- לא את שִפעת האני, שזו הרי חגיגה שנועדה להיגמר בבכי, בנבּוּט על הראש, אלא את הקיום עצמו, את החיים על כל הטוב שבהם, חגיגה של הודייה ושימחה על נשימה, על יופי ואהבה וחברוּת וכל שאר הטוב שזכינו לו.
אז עכשיו, ברגע הזה, כשאני יושבת כאן בלב מפרפר, בעיניים מחפשות, ברצון הבוער הזה- לדבר, לצחוק, לגעת, כשאני מדברת על הרצון הזה אתך אלוהים, מחזירה אותו אליך, אז אני יכולה לקבל אותו חזרה אלי- מזוכך, נכון יותר. וגם מתוחם, פחות מבריק ונוצץ. להישאר ולא לרוץ עם הרצון למקומות רחוקים, אחרים ממה שכאן ועכשיו.
להישאר, בגופי ובנפשי. נשימה, ועוד אחת. אני עוצמת עיניים לרגע והנה אני כאן.
עכשיו אני מבינה שהחגיגה ההיא שחיפשתי היא בריחה, עוד נסיון לא להרגיש, לא באמת להיות. גם ההתרגשות והשימחה הן משהו שהתרגלתי לדכא.
אני נזכרת איך כשעדיין עישנתי, אחרי דברים טובים במיוחד, כמו טבילה במים, או כתיבה או סקס, תמיד הייתי חייבת את הסיגריה שאחרי, שתשכך, תוריד, תרגיע.
אני הולכת לשים מוזיקה, ולשטוף כלים ולרקוד ולשיר, לחגוג לי עם עצמי את פריחתי, את הגוף החי והלב הפועם, את זה שאני חיה, שאני אני, כאן ועכשיו.
אני לבד עכשיו. הביוץ עושה לי חגיגה בלב ובגוף, וחגיגה בלי אף אחד זה עצוב, או שככה לפחות זה נתפס בדרך כלל. החגיגה שבי מחפשת אנשים- לדבר אתם, לחגוג אתם את האני שלי העולה על גדותיו.
ולמען האמת, די קשה לי לחגוג באמת עם אנשים אחרים. רק לפעמים, ורק עם אנשים מסוימים, אני מצליחה להישאר בטוב הזה, לחגוג באמת- לא את שִפעת האני, שזו הרי חגיגה שנועדה להיגמר בבכי, בנבּוּט על הראש, אלא את הקיום עצמו, את החיים על כל הטוב שבהם, חגיגה של הודייה ושימחה על נשימה, על יופי ואהבה וחברוּת וכל שאר הטוב שזכינו לו.
אז עכשיו, ברגע הזה, כשאני יושבת כאן בלב מפרפר, בעיניים מחפשות, ברצון הבוער הזה- לדבר, לצחוק, לגעת, כשאני מדברת על הרצון הזה אתך אלוהים, מחזירה אותו אליך, אז אני יכולה לקבל אותו חזרה אלי- מזוכך, נכון יותר. וגם מתוחם, פחות מבריק ונוצץ. להישאר ולא לרוץ עם הרצון למקומות רחוקים, אחרים ממה שכאן ועכשיו.
להישאר, בגופי ובנפשי. נשימה, ועוד אחת. אני עוצמת עיניים לרגע והנה אני כאן.
עכשיו אני מבינה שהחגיגה ההיא שחיפשתי היא בריחה, עוד נסיון לא להרגיש, לא באמת להיות. גם ההתרגשות והשימחה הן משהו שהתרגלתי לדכא.
אני נזכרת איך כשעדיין עישנתי, אחרי דברים טובים במיוחד, כמו טבילה במים, או כתיבה או סקס, תמיד הייתי חייבת את הסיגריה שאחרי, שתשכך, תוריד, תרגיע.
אני הולכת לשים מוזיקה, ולשטוף כלים ולרקוד ולשיר, לחגוג לי עם עצמי את פריחתי, את הגוף החי והלב הפועם, את זה שאני חיה, שאני אני, כאן ועכשיו.
אני הולכת לשים מוזיקה, ולשטוף כלים ולרקוד ולשיר
בדרך לעשות בדיוק את אותו הדבר.
הבטחתי לעצמי שהלילה אנקה את הבית יסודי אחרי שעשיתי את הבדיקה והרופא אמר שהכל בסדר! לחגוג לי עם עצמי את פריחתי, את הגוף החי והלב הפועם, את זה שאני חיה, שאני אני, כאן ועכשיו.
אז כמובן שאני מזדהה לגמרי עם המשפט הזה!
אני הולכת לשים מוזיקה, ולשטוף כלים ולרקוד ולשיר
בדרך לעשות בדיוק את אותו הדבר.
הבטחתי לעצמי שהלילה אנקה את הבית יסודי אחרי שעשיתי את הבדיקה והרופא אמר שהכל בסדר! לחגוג לי עם עצמי את פריחתי, את הגוף החי והלב הפועם, את זה שאני חיה, שאני אני, כאן ועכשיו.
אז כמובן שאני מזדהה לגמרי עם המשפט הזה!
_מרגיש לי לפעמים מין בזבוז כזה שכל היופי שאני וכל היופי שאני חווה הוא רק לעצמי. כואב לי שאין עם מי לחלוק אותו.
זה כמו מתפוצץ בתוכי._
כן, מכירה את זה היטב. במהלך השנים עשיתי הרבה טעויות עם בנים בגלל זה
_מרגיש לי לפעמים מין בזבוז כזה שכל היופי שאני וכל היופי שאני חווה הוא רק לעצמי. כואב לי שאין עם מי לחלוק אותו.
זה כמו מתפוצץ בתוכי._
כן, מכירה את זה היטב. במהלך השנים עשיתי הרבה טעויות עם בנים בגלל זה
לחגוג באמת- לא את שִפעת האני
ב- לחגוג את שפעת האני- אני מתכוונת לחגיגה שנובעת מהאגו, מתוך הרצון לקבל הערכה ואהבה, להתמלא מבחוץ (כשהייתי נערה ואישה צעירה למשל זה בא לידי ביטוי בצורך עז לצאת - לבלות, לפגוש אנשים, אפילו סתם להסתובב ברחוב, העיקר לראות ובעיקר להיראות).
שזו הרי חגיגה שנועדה להיגמר בבכי, בנבּוּט על הראש,
זה, קודם כל ובפשטות- מנסיון. כל אותם חיפושים להתמלא מבחוץ נגמרו אצלי כמעט תמיד ברע. עד היום. אולי כי כשאני במצב הזה אני מאוד פתוחה, הכל יכול להיכנס, דברים טובים וגם פחות טובים.
אולי כי לחגוג את שִפעת האני זה לחגוג משהו אשלייתי, זמני, שברירי.
זה קצת כמו אצל ילדים- את מכירה בטח את המצבים האלו, שהם נורא מרוגשים ומשתוללים וצוחקים צחוק פרוע עד שבסוף תמיד מישהו חוטף מכה בראש.
לחגוג באמת- לא את שִפעת האני
ב- לחגוג את שפעת האני- אני מתכוונת לחגיגה שנובעת מהאגו, מתוך הרצון לקבל הערכה ואהבה, להתמלא מבחוץ (כשהייתי נערה ואישה צעירה למשל זה בא לידי ביטוי בצורך עז לצאת - לבלות, לפגוש אנשים, אפילו סתם להסתובב ברחוב, העיקר לראות ובעיקר להיראות).
שזו הרי חגיגה שנועדה להיגמר בבכי, בנבּוּט על הראש,
זה, קודם כל ובפשטות- מנסיון. כל אותם חיפושים להתמלא מבחוץ נגמרו אצלי כמעט תמיד ברע. עד היום. אולי כי כשאני במצב הזה אני מאוד פתוחה, הכל יכול להיכנס, דברים טובים וגם פחות טובים.
אולי כי לחגוג את שִפעת האני זה לחגוג משהו אשלייתי, זמני, שברירי.
זה קצת כמו אצל ילדים- את מכירה בטח את המצבים האלו, שהם נורא מרוגשים ומשתוללים וצוחקים צחוק פרוע עד שבסוף תמיד מישהו חוטף מכה בראש.
(כשהייתי נערה ואישה צעירה למשל זה בא לידי ביטוי בצורך עז לצאת - לבלות, לפגוש אנשים, אפילו סתם להסתובב ברחוב, העיקר לראות ובעיקר להיראות).
בדיוק בדיוק (-;
(כשהייתי נערה ואישה צעירה למשל זה בא לידי ביטוי בצורך עז לצאת - לבלות, לפגוש אנשים, אפילו סתם להסתובב ברחוב, העיקר לראות ובעיקר להיראות).
בדיוק בדיוק (-;
בשבוע שעבר נסענו לירושלים, לכותל, לכבוד בר המצווה של האח הקטן של אורי (מנישואים שניים של אביו). שנים שלא הייתי שם.
נדמה לי שהפעם האחרונה הייתה לפני 16 שנה, בקיץ שבו הכרתי את אורי (נסעתי לסינמטק, לפסטיבל הסרטים עם שתי חברות, וראינו את יצורים שמיימיים).
בכותל בכלל אני לא זוכרת מתי הייתי בפעם האחרונה. אולי כשהייתי חיילת.
בכל אופן, לפני הנסיעה התייחסתי לכל העניין כאל סוג של תיק שצריך לעבור, בעיקר חששתי מהלוגיסטיקה- הנסיעה במיניבוס עם כל המשפחה, היום הארוך של הסתובבות עם הילדות, החום.
ואז יום לפני הנסיעה דיברתי עם דפנה, סיפרתי לה שאנחנו נוסעים לכותל והיא אמרה "וואו". ואני אמרתי-"כן...אז זהו, אני לא יודעת אם זה כזה וואו". והיא ישר קלטה אותי ואמרה-"את יודעת, עם כל הכבוד, זה כּוּלה קיר. זה לא שאלוהים נמצא שם יותר מבמקומות אחרים".
היא קלטה אותי כי גם לה יש את הצורה הזו של הפחד מלהתאכזב. מלֹא לחוות את מה ש"אמורים" לחוות.
זה פחד ישן שאני כבר מכירה די טוב אבל בכל פעם הוא בא בלבוש חדש ומתוחכם ואני אפילו לא מבחינה שזה הוא. גם הפעם, לא הודיתי בפני עצמי שיש לי בכלל ציפיות, וכביכול בכלל לא התרגשתי. ורק כשדפנה אמרה את מה שאמרה הבנתי שהייתה לי ציפיה סמויה לחוות משהו ופחד שלא אחווה שום דבר.
ומה שהיא אמרה איפשר לי קודם כל להכיר בזה, ומיד אחר כך- להרפות מהכל, מהציפיות ומהפחדים, ולהיות מוכנה לקבל את כל מה שיהיה כפי שיהיה- טיול משפחתי לכבוד בר מצווה. בלי משמעויות נסתרות שצריך למצוא, בלי ההוד וההדר המתבקשים כביכול.
כשהתחלנו לנסוע בכבישים העולים לירושלים התחלתי קודם כל להיזכר. הרי נסעתי בכביש הזה לא מעט, בעיקר בין גיל 16 לגיל 20 ומשהו. פתאום נזכרתי שירושלים הייתה עיר הבילויים שלי לא פחות ואולי אפילו יותר מתל אביב, למרות שגרתי ברחובות, והמרחק משתיהן היה די זהה. אבל באנרגיה הייתי הרבה יותר ירושלים מתל אביב.
והנה מוצא, אני נזכרת בפונדק מוצא, שאכלתי בו כמה פעמים עם החבר שהיה לי בתקופת הצבא. בית זית, שחשבתי שהוא המקום הכי יפה בעולם וחלמתי לגור בו כשאהיה גדולה. התחנה המרכזית, הכרתי אותה טוב כי כמעט תמיד הגעתי באוטובוס. בריכת הסולטן, איפה שראיתי את ההופעה של כוורת. ופתאום זה הציף אותי מכל הכיוונים, מעבר למקומות ספציפיים- האווירה, הרחובות, בתי האבן, הערבוב המוזר של תחושת חוצלארץ חזקה יחד עם תחושה כל כך שורשית, ישראלית ויהודית.
ישבתי שם במיניבוס, בתוך כל צהלות וצווחות הילדים, ונתתי לעצמי להתרגש.
מהמראות ומהאווירה ואולי יותר מכל מהמפגש של עצמי העכשווית עם הנערה שהייתי, שמאפשר להסתכל על עצמי מבחוץ ולקלוט מי אני, מה הפכתי להיות, ולשמוח על השינוי.
ואז הגענו לכותל. נכנסנו לעזרת נשים, ומעבר למחיצה היו הגברים של המשפחה, עם הרב, שם התקיים טקס הנחת התפילין. יכולנו לטפס על כסא ולהסתכל אבל אני נמשכתי אל הכותל, ועמדתי קצת מרחוק והסתכלתי.
נשים בכל הגילאים, דתיות וחילוניות, ישראליות ותיירות מסין, עומדות ליד האבנים, מניחות עליהן יד, או שתי ידיים, או גם את הראש, מתפללות, מדברות.
ולא התקרבתי.
זה כּוּלה קיר. כולה קיר.
לא מתחברת לזה. אני לא חייבת להתחבר. וחוץ מזה אני יכולה להתחבר מכאן, לא חייבת להתקרב.
אוקיי, זה כולה קיר, אבל בכל זאת, אם אני כבר כאן, אז למה שלא אעשה את מה שעושים כאן? מה אכפת לי?
(וידעתי גם שה-"כּוּלה קיר" זה גם קצת תירוץ, שאני קצת מתפדחת מגיסתי הצינית שלא מתחברת בכלל לדברים האלו, שאולי תלעג לי בלבה או אפילו תגיד משהו).
התקרבתי. חיכיתי רגע שיתפנה לי מקום. בדיוק כשהתפנה תמר קראה לי ומישהי אחרת תפסה. שוב חיכיתי, וכשהתפנה התקרבתי. הנחתי יד אחת, ואז שתיים, ואז את הראש. הרגשתי את האבנים. נשמתי. נתתי לעצמי להיות קצת חלק מזה- ממסורת, מעם. ממעשה שנעשה כבר שנים רבות, על ידי יהודים רבים. והתפללתי בשבילי ובשביל אחרים לרפואה ולפרנסה ולשלום בית ועוד דברים טובים.
ופתאום הרגשתי-
הקיר רוטט תחת ידיי.
האבנים העתיקות האלו נושמות אתי.
מתנה גדולה.
כי כל החיים אני מחפשת התרגשויות כאלה- לשמוע שירת מלאכים, לעוף בשמים, לראות אורות וצבעים.
וכמעט אף פעם זה לא קורה. וכמו בעניינים אחרים, ברגע ששחררתי זה פשוט קרה.
וגם כי אחרי הכל, ועם כל הכיף שבזה, זה באמת כולה קיר, וזה לא העיקר. ואחרי שנהניתי והתרגשתי אני חייבת הרי לחזור אל המלאכה היומיומית של למצוא את אלוהים בכל.
בפיתה עם חומוס על הדשא בבריכה, בשיחה המיליון על הארי פוטר ובתפוחי אדמה שצריך להכניס לתנור, במזרון היוגה הנפרש על השטיח ללא חשק ובעקיצה שגירדתי יותר מדי.
ומתנות מהסוג הזה, של קיר עתיק נושם, נותנות לי כוח להרבה יומיומיות. בדיוק כמו שזוגיות היא לא רק ארוחה רומנטית לאור נרות, אבל זה בכל זאת כיף.
בשבוע שעבר נסענו לירושלים, לכותל, לכבוד בר המצווה של האח הקטן של אורי (מנישואים שניים של אביו). שנים שלא הייתי שם.
נדמה לי שהפעם האחרונה הייתה לפני 16 שנה, בקיץ שבו הכרתי את אורי (נסעתי לסינמטק, לפסטיבל הסרטים עם שתי חברות, וראינו את יצורים שמיימיים).
בכותל בכלל אני לא זוכרת מתי הייתי בפעם האחרונה. אולי כשהייתי חיילת.
בכל אופן, לפני הנסיעה התייחסתי לכל העניין כאל סוג של תיק שצריך לעבור, בעיקר חששתי מהלוגיסטיקה- הנסיעה במיניבוס עם כל המשפחה, היום הארוך של הסתובבות עם הילדות, החום.
ואז יום לפני הנסיעה דיברתי עם דפנה, סיפרתי לה שאנחנו נוסעים לכותל והיא אמרה "וואו". ואני אמרתי-"כן...אז זהו, אני לא יודעת אם זה כזה וואו". והיא ישר קלטה אותי ואמרה-"את יודעת, עם כל הכבוד, זה כּוּלה קיר. זה לא שאלוהים נמצא שם יותר מבמקומות אחרים".
היא קלטה אותי כי גם לה יש את הצורה הזו של הפחד מלהתאכזב. מלֹא לחוות את מה ש"אמורים" לחוות.
זה פחד ישן שאני כבר מכירה די טוב אבל בכל פעם הוא בא בלבוש חדש ומתוחכם ואני אפילו לא מבחינה שזה הוא. גם הפעם, לא הודיתי בפני עצמי שיש לי בכלל ציפיות, וכביכול בכלל לא התרגשתי. ורק כשדפנה אמרה את מה שאמרה הבנתי שהייתה לי ציפיה סמויה לחוות משהו ופחד שלא אחווה שום דבר.
ומה שהיא אמרה איפשר לי קודם כל להכיר בזה, ומיד אחר כך- להרפות מהכל, מהציפיות ומהפחדים, ולהיות מוכנה לקבל את כל מה שיהיה כפי שיהיה- טיול משפחתי לכבוד בר מצווה. בלי משמעויות נסתרות שצריך למצוא, בלי ההוד וההדר המתבקשים כביכול.
כשהתחלנו לנסוע בכבישים העולים לירושלים התחלתי קודם כל להיזכר. הרי נסעתי בכביש הזה לא מעט, בעיקר בין גיל 16 לגיל 20 ומשהו. פתאום נזכרתי שירושלים הייתה עיר הבילויים שלי לא פחות ואולי אפילו יותר מתל אביב, למרות שגרתי ברחובות, והמרחק משתיהן היה די זהה. אבל באנרגיה הייתי הרבה יותר ירושלים מתל אביב.
והנה מוצא, אני נזכרת בפונדק מוצא, שאכלתי בו כמה פעמים עם החבר שהיה לי בתקופת הצבא. בית זית, שחשבתי שהוא המקום הכי יפה בעולם וחלמתי לגור בו כשאהיה גדולה. התחנה המרכזית, הכרתי אותה טוב כי כמעט תמיד הגעתי באוטובוס. בריכת הסולטן, איפה שראיתי את ההופעה של כוורת. ופתאום זה הציף אותי מכל הכיוונים, מעבר למקומות ספציפיים- האווירה, הרחובות, בתי האבן, הערבוב המוזר של תחושת חוצלארץ חזקה יחד עם תחושה כל כך שורשית, ישראלית ויהודית.
ישבתי שם במיניבוס, בתוך כל צהלות וצווחות הילדים, ונתתי לעצמי להתרגש.
מהמראות ומהאווירה ואולי יותר מכל מהמפגש של עצמי העכשווית עם הנערה שהייתי, שמאפשר להסתכל על עצמי מבחוץ ולקלוט מי אני, מה הפכתי להיות, ולשמוח על השינוי.
ואז הגענו לכותל. נכנסנו לעזרת נשים, ומעבר למחיצה היו הגברים של המשפחה, עם הרב, שם התקיים טקס הנחת התפילין. יכולנו לטפס על כסא ולהסתכל אבל אני נמשכתי אל הכותל, ועמדתי קצת מרחוק והסתכלתי.
נשים בכל הגילאים, דתיות וחילוניות, ישראליות ותיירות מסין, עומדות ליד האבנים, מניחות עליהן יד, או שתי ידיים, או גם את הראש, מתפללות, מדברות.
ולא התקרבתי.
זה כּוּלה קיר. כולה קיר.
לא מתחברת לזה. אני לא חייבת להתחבר. וחוץ מזה אני יכולה להתחבר מכאן, לא חייבת להתקרב.
אוקיי, זה כולה קיר, אבל בכל זאת, אם אני כבר כאן, אז למה שלא אעשה את מה שעושים כאן? מה אכפת לי?
(וידעתי גם שה-"כּוּלה קיר" זה גם קצת תירוץ, שאני קצת מתפדחת מגיסתי הצינית שלא מתחברת בכלל לדברים האלו, שאולי תלעג לי בלבה או אפילו תגיד משהו).
התקרבתי. חיכיתי רגע שיתפנה לי מקום. בדיוק כשהתפנה תמר קראה לי ומישהי אחרת תפסה. שוב חיכיתי, וכשהתפנה התקרבתי. הנחתי יד אחת, ואז שתיים, ואז את הראש. הרגשתי את האבנים. נשמתי. נתתי לעצמי להיות קצת חלק מזה- ממסורת, מעם. ממעשה שנעשה כבר שנים רבות, על ידי יהודים רבים. והתפללתי בשבילי ובשביל אחרים לרפואה ולפרנסה ולשלום בית ועוד דברים טובים.
ופתאום הרגשתי-
הקיר רוטט תחת ידיי.
האבנים העתיקות האלו נושמות אתי.
מתנה גדולה.
כי כל החיים אני מחפשת התרגשויות כאלה- לשמוע שירת מלאכים, לעוף בשמים, לראות אורות וצבעים.
וכמעט אף פעם זה לא קורה. וכמו בעניינים אחרים, ברגע ששחררתי זה פשוט קרה.
וגם כי אחרי הכל, ועם כל הכיף שבזה, זה באמת כולה קיר, וזה לא העיקר. ואחרי שנהניתי והתרגשתי אני חייבת הרי לחזור אל המלאכה היומיומית של למצוא את אלוהים בכל.
בפיתה עם חומוס על הדשא בבריכה, בשיחה המיליון על הארי פוטר ובתפוחי אדמה שצריך להכניס לתנור, במזרון היוגה הנפרש על השטיח ללא חשק ובעקיצה שגירדתי יותר מדי.
ומתנות מהסוג הזה, של קיר עתיק נושם, נותנות לי כוח להרבה יומיומיות. בדיוק כמו שזוגיות היא לא רק ארוחה רומנטית לאור נרות, אבל זה בכל זאת כיף.
ומתנות מהסוג הזה, של קיר עתיק נושם, נותנות לי כוח להרבה יומיומיות. בדיוק כמו שזוגיות היא לא רק ארוחה רומנטית לאור נרות, אבל זה בכל זאת כיף.
גם לי יש ההתרגשות הזו מירושליים, שקיימת בי בלי סיבות נראות לעין. משהו עמוק.
מעולם לא היה לי קשר לירושליים, לא גרתי בקירבתה, לא ביקרתי בה מי יודע מה בילדותי, אין לי שום עניין במוקדי דת בעיר, ובכל זאת, אני נמשכת אליה כל פעם מחדש... וגם אני לא הייתי שנים רבות רבות בכותל, ממש מאז היותי ילדה קטנה (10? 11?)
וכמה את צודקת לגבי הכוח של מתנות כאלה ביכולת לדבוק באימון היומיומי @}
ומתנות מהסוג הזה, של קיר עתיק נושם, נותנות לי כוח להרבה יומיומיות. בדיוק כמו שזוגיות היא לא רק ארוחה רומנטית לאור נרות, אבל זה בכל זאת כיף.
גם לי יש ההתרגשות הזו מירושליים, שקיימת בי בלי סיבות נראות לעין. משהו עמוק.
מעולם לא היה לי קשר לירושליים, לא גרתי בקירבתה, לא ביקרתי בה מי יודע מה בילדותי, אין לי שום עניין במוקדי דת בעיר, ובכל זאת, אני נמשכת אליה כל פעם מחדש... וגם אני לא הייתי שנים רבות רבות בכותל, ממש מאז היותי ילדה קטנה (10? 11?)
וכמה את צודקת לגבי הכוח של מתנות כאלה ביכולת לדבוק באימון היומיומי @}
מקסים כתבת.
אני מחר טסה לאומן,ומידי פעם עולה בי מחשבה:"רגע,את לא יכולה להתפלל כאן?ר' נחמן לא שם הוא בכל נשימה שלך"
וכל פעם שאני מגיעה אני מופתעת מעוצמת הרגשות שעולה שם,מהזיכוך,דווקא כשאין ציפיות לראות מלאכים...פתאום הם באים אלי.
מקסים כתבת.
אני מחר טסה לאומן,ומידי פעם עולה בי מחשבה:"רגע,את לא יכולה להתפלל כאן?ר' נחמן לא שם הוא בכל נשימה שלך"
וכל פעם שאני מגיעה אני מופתעת מעוצמת הרגשות שעולה שם,מהזיכוך,דווקא כשאין ציפיות לראות מלאכים...פתאום הם באים אלי.
נו את רואה מה זה? כמה שאת נזהרת מנצנצים בסוף קיבלת טיל שלם של קונפטי , מהאלה שפופולרים עכשיו בחתונות.
<מימה אוהבת נצנצים. לא אוהבת את ירושלים. אבל מתרגשת תמיד מסיפורי ירושליים של אחרות>
נו את רואה מה זה? כמה שאת נזהרת מנצנצים בסוף קיבלת טיל שלם של קונפטי , מהאלה שפופולרים עכשיו בחתונות.
<מימה אוהבת נצנצים. לא אוהבת את ירושלים. אבל מתרגשת תמיד מסיפורי ירושליים של אחרות>
אני יכולה לגלות לך, שנקוו להם דמעות מתחת למשקפי השמש.
נכון זה קיר, דווקא קיר מאוד מיוחד. האבנים הענקיות וההיסטוריה שניבטת ממנו...אי אפשר להתעלם.
זה כמו לעמוד מול אדם זקן חרוש קמטים, כשאת יודעת שבכל קמט יש סיפור חיים שלם.
אבל הדמעות הן לא רק בגלל הקיר, זה יכל להיות גם תחת עץ או מול הים או בכל מקום אחר, בו אנשים מחליטים להתכנס ולבקש ולהתפלל ולדמוע ולהתחנן.
כי יש כל כך הרבה דברים שאפשר וצריך לבכות עליהם...
מספיק לראות את מסת האנשים במצב כל כך רגיש ומוקטן ומבקש כדי להתחיל....לבכות בקול הכי חזק. (רק שזה קצת מביש..)
@}
אני יכולה לגלות לך, שנקוו להם דמעות מתחת למשקפי השמש.
נכון זה קיר, דווקא קיר מאוד מיוחד. האבנים הענקיות וההיסטוריה שניבטת ממנו...אי אפשר להתעלם.
זה כמו לעמוד מול אדם זקן חרוש קמטים, כשאת יודעת שבכל קמט יש סיפור חיים שלם.
אבל הדמעות הן לא רק בגלל הקיר, זה יכל להיות גם תחת עץ או מול הים או בכל מקום אחר, בו אנשים מחליטים להתכנס ולבקש ולהתפלל ולדמוע ולהתחנן.
כי יש כל כך הרבה דברים שאפשר וצריך לבכות עליהם...
מספיק לראות את מסת האנשים במצב כל כך רגיש ומוקטן ומבקש כדי להתחיל....לבכות בקול הכי חזק. (רק שזה קצת מביש..)
@}
אשה שמחה, גם אני קוראת אותך. ומתרגשת איתך.
לי זה קורה בעיר העתיקה של ירושלים. במחשבה שנייה, בעיר העתיקה של כמעט כל עיר, בעולם.
בדיוק ביום שבת הייתי שם. מתרגשת. גם בכנסיית הקבר.
ובעיקר, לראות את העיר העתיקה מחוץ לחומות. שם ההתרגשות שלי עולה על גדותיה.
ואז אני מודה, כל כך מודה, לזה שירושלים היא החצר האחורית שלי
אשה שמחה, גם אני קוראת אותך. ומתרגשת איתך.
לי זה קורה בעיר העתיקה של ירושלים. במחשבה שנייה, בעיר העתיקה של כמעט כל עיר, בעולם.
בדיוק ביום שבת הייתי שם. מתרגשת. גם בכנסיית הקבר.
ובעיקר, לראות את העיר העתיקה מחוץ לחומות. שם ההתרגשות שלי עולה על גדותיה.
ואז אני מודה, כל כך מודה, לזה שירושלים היא החצר האחורית שלי
מאוד מתחברת לזה: זה יכל להיות גם תחת עץ או מול הים או בכל מקום אחר, בו אנשים מחליטים להתכנס ולבקש ולהתפלל ולדמוע ולהתחנן מספיק לראות את מסת האנשים במצב כל כך רגיש ומוקטן ומבקש כדי להתחיל....לבכות בקול הכי חזק
וחוץ מזה, את יודעת שאומרים ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי"...?
מאוד מתחברת לזה: זה יכל להיות גם תחת עץ או מול הים או בכל מקום אחר, בו אנשים מחליטים להתכנס ולבקש ולהתפלל ולדמוע ולהתחנן מספיק לראות את מסת האנשים במצב כל כך רגיש ומוקטן ומבקש כדי להתחיל....לבכות בקול הכי חזק
וחוץ מזה, את יודעת שאומרים ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי"...?
ומה שהיא אמרה איפשר לי קודם כל להכיר בזה, ומיד אחר כך- להרפות מהכל, מהציפיות ומהפחדים, ולהיות מוכנה לקבל את כל מה שיהיה כפי שיהיה- טיול משפחתי לכבוד בר מצווה. בלי משמעויות נסתרות שצריך למצוא, בלי ההוד וההדר המתבקשים כביכול.
מוכרת לי כל כך הציפייה הזאת ל"סימנים", למשהו מיוחד שיקרה....
בית זית, שחשבתי שהוא המקום הכי יפה בעולם וחלמתי לגור בו כשאהיה גדולה.
גם אני
ומה שהיא אמרה איפשר לי קודם כל להכיר בזה, ומיד אחר כך- להרפות מהכל, מהציפיות ומהפחדים, ולהיות מוכנה לקבל את כל מה שיהיה כפי שיהיה- טיול משפחתי לכבוד בר מצווה. בלי משמעויות נסתרות שצריך למצוא, בלי ההוד וההדר המתבקשים כביכול.
מוכרת לי כל כך הציפייה הזאת ל"סימנים", למשהו מיוחד שיקרה....
בית זית, שחשבתי שהוא המקום הכי יפה בעולם וחלמתי לגור בו כשאהיה גדולה.
גם אני
לפני השינה, במיטה, זהרה אומרת- אמא, הלילה בטוח יהיה לי חלום רע.
למה?
כי היינו בנחל, ותמיד אחרי שאנחנו בנחל יש לי חלום רע. בגלל הדגים. כבר עכשיו כל הראש שלי מלא בדגים.
בואי נבקש מאלוהים שייתן לך חלומות טובים.
אנחנו מנסחות תפילה מורכבת שמכסה את כל האפשרויות.
אבל זה לא רק החלומות, אמרתי לך, אני כל הזמן חושבת על דגים, איך אני אירדם ככה?
אז בואי נגיד תודה על עשרה דברים טובים, משמחים שקרו לך היום. אחד, תודה ש..
והיא אומרת- שאכלנו פנקייק בבוקר.
שתיים, תודה ש..
ששיחקתי עם ליה.
וככה אנחנו ממשיכות, בשלב מסויים אני רואה שבאמת היא נהיית מזה שמחה ושכחה מהדגים, ואני גם שמחה וחשה את אותו סיפוק של אמא ש(סוף סוף, הגיע הזמן באמת) עשתה את המעשה הנכון...
ואז תמר אומרת שגם היא רוצה להגיד תודה על עשרה דברים משמחים שקרו היום.
בסדר, יופי.
אחד, תודה שהיינו בנחל, שתיים, תודה שהתגברתי על הפחד מהדגים הקטנים, שלוש, תודה התגברתי על הפחד מהדגים הגדולים, ארבע, תודה שהלכתי עם אמא במים והתגברתי על הפחד מהדגים...
תמר, עכשיו כדאי שתגידי תודה על דברים אחרים
בסדר.
היא מסיימת את התודות שלה, ואני מציעה לשיר להן שיר ערש עד שיירדמו.
אני מתחילה עם שיר ליקינטון, ובסוף הבית הראשון תמר עוצרת אותי, רגע אמא, נזכרתי בעוד משהו!
תודה שליטפתי את הדג המת החמוד הזה, הוא היה כזה נעים...
פה אני כבר מתרגזת. "תמר, את יודעת, זה קצת לא נעים שאחרי ששמעת שזהרה מפחדת מהדגים את לא מפסיקה לדבר על דגים! די כבר! ואל תפריעי לי באמצע השיר!".
אני ממשיכה את השיר, בית שני-
"ואומרת הלבנה לעננים
תנו טיפה ועוד טיפונת לד....לגנים"
(בחיי שכמעט שרתי "לדגים". איזה אינסטינקט קדום למניעת פאדיחות עצר אותי ממש ברגע האחרון ).
לפני השינה, במיטה, זהרה אומרת- אמא, הלילה בטוח יהיה לי חלום רע.
למה?
כי היינו בנחל, ותמיד אחרי שאנחנו בנחל יש לי חלום רע. בגלל הדגים. כבר עכשיו כל הראש שלי מלא בדגים.
בואי נבקש מאלוהים שייתן לך חלומות טובים.
אנחנו מנסחות תפילה מורכבת שמכסה את כל האפשרויות.
אבל זה לא רק החלומות, אמרתי לך, אני כל הזמן חושבת על דגים, איך אני אירדם ככה?
אז בואי נגיד תודה על עשרה דברים טובים, משמחים שקרו לך היום. אחד, תודה ש..
והיא אומרת- שאכלנו פנקייק בבוקר.
שתיים, תודה ש..
ששיחקתי עם ליה.
וככה אנחנו ממשיכות, בשלב מסויים אני רואה שבאמת היא נהיית מזה שמחה ושכחה מהדגים, ואני גם שמחה וחשה את אותו סיפוק של אמא ש(סוף סוף, הגיע הזמן באמת) עשתה את המעשה הנכון...
ואז תמר אומרת שגם היא רוצה להגיד תודה על עשרה דברים משמחים שקרו היום.
בסדר, יופי.
אחד, תודה שהיינו בנחל, שתיים, תודה שהתגברתי על הפחד מהדגים הקטנים, שלוש, תודה התגברתי על הפחד מהדגים הגדולים, ארבע, תודה שהלכתי עם אמא במים והתגברתי על הפחד מהדגים...
תמר, עכשיו כדאי שתגידי תודה על דברים אחרים
בסדר.
היא מסיימת את התודות שלה, ואני מציעה לשיר להן שיר ערש עד שיירדמו.
אני מתחילה עם שיר ליקינטון, ובסוף הבית הראשון תמר עוצרת אותי, רגע אמא, נזכרתי בעוד משהו!
תודה שליטפתי את הדג המת החמוד הזה, הוא היה כזה נעים...
פה אני כבר מתרגזת. "תמר, את יודעת, זה קצת לא נעים שאחרי ששמעת שזהרה מפחדת מהדגים את לא מפסיקה לדבר על דגים! די כבר! ואל תפריעי לי באמצע השיר!".
אני ממשיכה את השיר, בית שני-
"ואומרת הלבנה לעננים
תנו טיפה ועוד טיפונת לד....לגנים"
(בחיי שכמעט שרתי "לדגים". איזה אינסטינקט קדום למניעת פאדיחות עצר אותי ממש ברגע האחרון ).
D-:
צ'מעי, דעי לך שאם ילדיי יתעוררו זה יהיה בגללך!!
צחקתי פה כמו מטורפת, יש לי דמעות בעיניים וממש ממש תודה על זה,
עבר עלי יום לא קל (לא עם הילדים, דווקא עם דברים אחרים) והייתי צריכה את הצחוק הזה.
אני חותמת על כל יום פוסט כזה!
כשאת רוצה -...את ממש מצחיקה! (-:
D-:
צ'מעי, דעי לך שאם ילדיי יתעוררו זה יהיה בגללך!!
צחקתי פה כמו מטורפת, יש לי דמעות בעיניים וממש ממש תודה על זה,
עבר עלי יום לא קל (לא עם הילדים, דווקא עם דברים אחרים) והייתי צריכה את הצחוק הזה.
אני חותמת על כל יום פוסט כזה!
כשאת רוצה -...את ממש מצחיקה! (-: