דף תמיכה
זה מה שיצא כשישבתי לכתוב את סיפור הלידה שלנו.
לפני הלידה חשבתי שחשוב לכתוב סיפור לידה, מכיוון שמי שאינו שייך לצוות רפואי לא רואה היום לידות וזאת אחת הדרכים היחידות ללמוד על לידות של אחרים. אני למדתי מהם המון.
אבל כשזה נגע למה שיצא כאן, פתאום לא הצלחתי לנסח לעצמי סיבה טובה מספיק לשאלה: "למה להציג את מה שכתבתי ברשת?"
התשובה לכך עוד לא לגמרי מגובשת, נראה איך הדברים יתגלגלו. פתיחת מעגל על "כאב בלידה" ביום-העיון מעלה בי את התחושה שבכל-זאת יש טעם להתחלק בדברים.
בסיפור – א'-אבא (בן-זוגי), מ' - מיילדת
(ועוד משהו - בינתים, אני מבקשת להימנע מלכתוב כאן בשמי, אנא המנעו מאאוטינג)
דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית
בהמשך יש גם דף סיפור לידה בבית חולים
- נו, אז איך היתה הלידה?
- קשה.
- ...
- כן, נו – מאוד כואב.
- אה, כן, זה מאוד כואב. אבל שווה את זה, תראי מה יוצא.
- כן, בסדר. אבל למה אף-אחד לא סיפר לי כמה זה כואב?
אולי כי היא התחילה ונגמרה בבית והיתה נטולת התערבויות לחלוטין...?
אולי אני לא אמורה להגיד את זה...?
ההריון היה קל. מה קל? קלי-קלות, כיף!
חוץ מזה – אני תרגלתי יוגה, אני קראתי ספרים, אני שמעתי סיפורים, אני נשמתי נשימות.
אני קניתי את הסיפור הזה שאפשר להתמודד עם כאבי הלידה. ברור שקניתי אותו – הרי התמודדתי עם כאבים קשים מאוד בחיי.
אני למודת כאבים, מה יותר כואב מההתקפים שחוויתי?
כאבים כאלה שבהתקף הראשון גרמו לי לחשוב שמדובר בהתקף לב, בפעם אחרת גרמו לי לקרוס על מדרכה באמצע הרחוב. למדתי להתמודד עם כאבים כאלה בלי משככי כאבים, אז מי יכול עלי?
למה לעזאזל אף-אחת לא סיפרה לי?
אני זוכרת שרוב הילדוּת, הנערוּת והבגרוּת שלי בכלל לא רציתי ללדת, בגלל הכאב.
כששאלתי על הכאב ענו לי תמיד – כן, אבל זה שווה את מה שיוצא ועוד כל מיני כאלה.
אבל אני לא שאלתי על התמורה, שאלתי על הכאב.
למה לפני לא קיבלתי את התשובות שקיבלתי אחרי?
- "כן זה נכון, זה כל-כך כואב שרוב הנשים מודדות לפי זה את כל שאר הכאבים בחיים. כאבי הלידה הם ה-10 שאף כאב אחר לא מתקרב אליו"
- "כן, את צודקת, נשים רבות זקוקות לכל זמן ההריון השני שלהן כדי לעבד את הפחד מהכאב הנורא הזה שהן יודעות שיבוא"
הלידה בעיקר הותירה אותי בתחושה שרימו אותי.
נשימות היוגה לא הועילו, אני לא זוכרת שהצלחתי בכלל לזכור מהן משהו כדי לנסות. בכל מקרה כשהמיילדת הנחתה אותי לנשום לבטן התחתונה לא הצלחתי ומה שהצלחתי לא הצליח להרגיע אותי.
גם הבקבוק חם לא עזר.
גם לא הקולות הנמוכים לתחתית הגב שלי.
הכאבים לא פחתו כשכיוונתי את זרם המים החמים לתחתית הבטן במקלחת.
המשפטים המעודדים שקבעתי עם בעלי – הוא אומר שהוא אמר הכל, כל מה שאני זוכרת זה שהוא אמר "אני אוהב אותך" המוון פעמים. אני לא זוכרת שהוא אמר לי שאני יכולה להתמודד עם מה שעובר עלי ואני לא זוכרת שהרגשתי שאני יכולה להתמודד עם מה שעובר עלי. אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא אמר הכל, המון, כמו שרציתי. אני יודעת שפשוט לא יכולתי לקלוט.
רימו אותי. רימיתם אותי.
רימו אותי כי ההפסקות בין ציר לציר לא עזרו לי לנוח ולאגור כוחות – הן הותירו אותי פגועה מעוצמת הציר הקודם ומפוחדת עד אימה מכמה שזה עוד יכול להתחזק בפעם הבאה.
רימו אותי כי אמרו לי שאפשר להתמודד עם כאבי הלידה אם מתמסרים להם ממקום של כוח, מתוך התודעה ואני – שבאתי ממקום של בטחון ושלווה – הושלכתי לתוך מערבולת של כאב שנגשה בי ורכבה עלי ואני נסחפתי בלי לדעת לאן ובלי להתמודד עם דבר, מתוך פחד איום.
רימו אותי כי אמרו לי שאפשר להשתמש בקול כדי להרגיע ולעודד. כשצעקתי – וצעקתי וצרחתי וזעקתי – לא היתה בכך תחושת שחרור אלא תחושה קשה של קריאה לעזרה מתוך מקום עמוק של חוסר-אונים.
לא התמודדתי עם הכאב – מצאתי את עצמי מפחדת ממנו, מוכה מן העוצמה האיומה שבה הוא תפס אותי פתאום ובעיקר הייתי מופתעת ומאוכזבת מעצמי.
חשבתי שאני יודעת מה זה כאב והאמנתי למי שאמרו לי שאפשר לרכב עליו, לשמוח בו. שיש כאב טוב.
חשתי מאוכזבת ומרומה.
אז אסור להגיד את זה, הא?
כי מה הבת שלי תחשוב? שהיא לא שווה את מה שעבר עלי?
עכשו אני צריכה לתקן הכל ולכתוב – 'כן, היה מאוד קשה, אבל מה שיוצא אחרי זה, זה שווה הכל'...
טוב.
אז איך היתה הלידה?
קלה.
לא, באמת – לידה ספונטאנית, בלי התערבויות, שהתחילה ונגמרה בבית, כמו שרציתי- רק אני ובעלי והמיילדת, שבע שעות של צירים שכאבו לי, מתוכם שעה של צירי לחץ, לידה שהסתיימה בקרע קטנטן שלא מצריך תפירה וכאבים שנמשכו פחות משבוע אחריה. יכול להיות קל יותר, אבל לא רע בשביל לידה ראשונה.
למה רק לגברים מותר להאמין לזה שאומרים ש"כאב הוא סימן אזהרה שמראה שמשהו לא בסדר ושצריך לתקן אותו"?
למה נשים צריכות לחיות בידיעה שיש דברים שנקנים רק בכאב, בה-מ-ו-ן כאב??
אז איך מתחילים סיפור לידה בכלל?
הלידה התחילה ב...
לא ממש, מי יודע מתי מתחילה הלידה?
בצירים? מתי מופיעים הצירים?
את מעקב ההריון שלי עשיתי רק עם המיילדת.
הלכתי גם למרפאה במושב לצרכי שקילה ובדיקות-דם, אבל לא ראיתי רופא ונפגשתי פעם בחודש, אולי יותר, עם המיילדת. נכון יותר – נפגשנו, תמיד אני וזוגי.
כחודש לפני הלידה (ש"איחרה" בשבוע וחצי) היא שאלה אותי אם אני מרגישה צירים, אמרתי לה שאני מרגישה כל מיני דברים אבל אני לא יכולה לדעת מה הם צירים מכיוון שטרם חוויתי צירים. אחרי שאני אדע בברור, אמרתי לה, אני אגיד לך אם היו לי צירים בזמן הזה או לא.
היו.
אני לא יודעת להגיד כמה זמן לפני, שבועיים לפחות.
אז הלידה לא מתחילה בצירים.
הפקק הרירי?
הופיע כמה ימים לפני הלידה, צהבהב בלי סימני-דם.
רשמתי לעצמי שבשבועיים הקרובים תהיה לידה. חכמה קטנה מאוד – הייתי בסוף השבוע ה-40, ידעתי שבשבועיים הקרובים תהיה לידה.
הפקק הרירי לא אמר שום-דבר והמשיך להשאיר עקבות בתחתונים גם בימים הבאים כשהוא מקבל יותר ויותר גוון אדום.
ירידת מים?
קראנו למיילדת ביום שבת אחרי-הצהריים. אחרי שהיא היתה פה כשעתיים-שלוש היא עיסתה לי את הגב התחתון בשמנים ארומתיים. עיסוי מופלא שהעלים את הצירים (שלא היו כואבים כשהם הלכו וחזרו בנחשולי כאב אדירים שהציפו אותי, אבל רגע...) למשך כעשרים דקות ואיפשר לי לנוח ולישון. התעוררתי לכאב קל והרגשתי משהו פוקע בין הרגליים, קמתי מיד כדי לא להכתים את המיטה וטיפטפתי מים באופן בלתי נשלט על התחתונים והרצפה.
ירידת המים היתה, בדיעבד, האות לצירים האיומים. כל מה שהיה לפניה היה כואב, אך נסבל ומשמח.
ומתי זה נגמר? מתי נגמרת לידה?
כשיצא הראש והגיעה הקלה גדולה? (2:30, לאחר צאת השבת)
כשניסיתי להוציא את השיליה?
לקח לי 20 דקות לנסות אבל לא יכולתי להבין יותר איך ללחוץ. אז ניתקנו את חבל הטבור כדי שהבת תוכל לשכון לבטח בזרועות אביה ואז, בלעדיה, לחצתי את שלייתה החוצה.
כשסוף-סוף שכבנו במיטה, אני שרועה על גבי, בתי עלי, האיש לצידנו ונרדמנו עוד לפני שהמיילדת נפרדה מאיתנו לשלום?
אולי הלידה נגמרה למחרת בבוקר?
כשנסענו לבית-החולים במה שהסתבר כטעות שקטעה את ההחלטה הנכונה ביותר שעשינו – ללדת בבית.
או שהלידה נגמרה כשעזבנו את בית-החולים, אחרי שבדקו אותה, דקרו אותה, רשמו אותנו וכתבו שסירבנו לכל מה שסירבנו?
מתי נגמרים החיים שלפני ומתחילה הלידה?
מתי נגמרת הלידה ומתחילים החיים שאחרי?
אחרי הלידה, כשהבת בכתה ולא ידעתי למה, עדיין ניסיתי לנשום בתוך הקושי.
עדיין ניסיתי לנוח בין ציר לציר.
כאבי כבר לא כאבו לי, כאבו לי כאביה.
ואולי תמיד היו אלה כאביה.
תגידו לי איזה סיפור לספר ואני אספר לכם אותו.
ילדתי בבית.
בשבוע 41.5, יומיים לפני פורים וכשלושה לפני הזמן שבו התחייבתי למ’ שאלך לבי"ח לעשות מוניטור ולבדוק את כמות מי השפיר. כל ההריון לא ביקרתי אצל רופא נשים, פרט לסקירה אחת, "מאוחרת".
ילדתי ברווח שבין יום שבת ליום ראשון.
במשך השבת לשתי בצק ללחם וא’ בישל המון (אני רציתי שיהיה אוכל להציע למ’, למי שתבוא לשבת בחוץ בזמן צירי הלחץ ולמי שיבוא אח"כ), למרות שלא היה לי ברור שזה זה ולא משהו שעוד ימשך כמה ימים. כבר כמה פעמים הכנתי סלט פירות ענקי במהלך הלילה, שיהיה, ובסוף אכלתי את כולו לבדי (בהנאה, בהנאה רבה) כי הצירים לא התקרבו ולא הסתדרו.
א’ תיזמן את הצירים וכשעברו שעה שעתיים של צירים במרווח של שלוש דקות לערך הוא אמר למ’ והיא באה.
העברתי את רוב הצירים בשלב הזה בחיוך, כשאני נתלית ממוט מתכתי שעובר לרוחב המטבח שלנו (מחזיק את התקרה המקושתת) או מא’. למרבה הפלא לא היה לי נוח על האסלה כי חשתי שהכל שם משתחרר יותר מידי. במהלך הלידה התחושה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי אני עוצרת את הלידה, מה שיכול היה להיות, אלא שמסתבר שככל שזה נוגע ללידות זו דווקא התקדמה ממש לפי הספר.
אני זוכרת אותי בעיקר יושבת על כסא הלידה במטבח, עם הפנים לכיוון הכיור והדלת, בפינה שמולם. יושבת ברגלים פסוקות, עם גופיה שחורה ומעליה חולצה סגולה וגדולה של אמא שלי. למרות שאמא שלי רזה ממני בהרבה החלפתי את הבגדים שלי, שהיו קטנים עלי בשלושת חודשי ההריון האחרונים, בבגדים שלה שיכלו עוד להוסיף ולהכיל הריון של תאומים.
אני זוכרת את א’ בעיקר יושב על כיסא מולי, אגרופי בחזהו, מעודד אותי להעביר אליו חלק מהכאב. אני זוכרת שצעקתי, לא חשבתי שאצעק בלידה, אבל צעקתי, כל פעם יותר. לפני שמ’ הגיעה אחה"צ נהמתי, אבל כשהיא הגיעה לא הרגשתי בנוח לעשות את זה. עם הצעקות לקח זמן עד שהן עלו ולבסוף כבר לא יכולתי להימנע. מאוד רציתי להיות חיובית, לחייך אולי, אבל רוב הזמן לא זכרתי את זה או שלא יכולתי לעשות את זה. צעקתי מנטרות נפלאות בשליליותן– "לא, לא, לא, לא", "די, די, די" ו"אני לא יכולה יותר".
א’ זוכר את מ’ בעיקר שוכבת על הספה בסלון, קוראת עיתון למיילדות.
אני זוכרת תמונה כזו, אבל לא כעיקר. אני בעיקר זוכרת את מ’ יושבת על שתי המדרגות שבין הסלון למטבח ולוטשת בנו עיניים, מציעה לי לנסות לא לצעוק ולא לדחוף את א’, לנסות לשים משהו חם בתחתית הבטן, לעסות לי את תחתית הגב או שואלת אם אפשר לבדוק דופק בדופלר. אני זוכרת שזה מאוד מפריע לי, רציתי ללדת רק עם א’.
אבל מ’ ידעה שזה הדבר שהכי חשוב לי, האינטימיות, אז אני מאמינה שמה שא’ זוכר נאמן יותר למציאות מהזיכרון שלי.
רשומון.
מה היה שם באמת? מה הסיפור של הלידה הזאת?
אם הייתי יודעת, היתי כותבת אותו.
בשלב מסוים עשיתי את הלא-ייאמן וביקשתי שמ’ תבדוק את הפתיחה.
אני זוכרת שלא רציתי שזה ישמע כאילו שביקשתי, לא רציתי שזה יבוא ממני. ערכתי על זה מין דיון עם מ’ – אני מרגישה שלא מתקדם שום דבר, אם זה יאכזב אותי? לא הצלחתי להיות תלויה רק בהרגשות שלי, רק בתחושות שלי. בתחושה שלי הכל כאב ולא התקדם, בעוד שבמציאות הלידה התקדמה והתפתחה כפי שהיתה צריכה. אז הדיון על הבדיקה – לא רציתי שיבדקו אותי, בכל זאת כבר שנים שלא עברתי בדיקה וגינלית וזה לא ענין שחביב עלי במיוחד, מצד שני למה אני לא מרגישה שום-דבר קורה? וחוץ מזה – מה אם הבדיקה תראה שהפתיחה קטנה? איך אני אסבול עוד שעות של כל זה? ואיך אני אעמוד בשכיבה על הגב? אומרים שהצירים כואבים יותר על הגב וכואב יותר מזה זה כבר בלתי אפשרי.
אני אמרתי- מה אם זה מעט? מ’ אמרה מה אם זה פתיחה של 4? אמרתי- מה זה 4, כלום, אם זה 4 זה נורא. אז היא אמרה – מה אם 6? ואני חשבתי – 6 זה מייאש, אם כל הייאוש והכאב הזה הוא לפני שלב המעבר אז מה אמור להיות מה שיגרום לי להגיד שאני מחשבת למות?
אני לא זוכרת שמישהו עזר לי להגיע להחלטה, אני זוכרת שאני היתי צריכה להכריע. החלטתי שתבדוק. פתיחה של 8. מ’ חייכה, אני חושבת, או בכל מקרה היתה מרוצה, אח"כ היא אמרה שזה מה שהיא חשבה שזה. אני היתי מאוכזבת מאוד. 8 זה לא 10.
מה שאני זוכרת אחר-כך זה מקלחת שבה התחיל לחץ, אני זוכרת שחשבתי שאני רק בפתיחה של 8 ושאני לא יכולה להיענות עדין ללחץ, המחשבה הבאה שלי היתה – לא נורא עדיף להיקרע ולגמור עם זה, העיקר שזה יגמר כבר. המקלחת קטנה, בזמן הצירים דחפתי בכוח את הקירות וצעקתי, אני חושבת שצעקתי. אחריה בטח חזרתי לכיסא במטבח כי אני זוכרת שישבתי שם כשמ’ הציעה שאעבור לשכב במיטה, על הצד, שזה יעזור לכאבים ואולי יעזור לה לרדת למטה. לא הבנתי בדיוק איך אקבל צירים בשכיבה, אבל מ’ אמרה שעל הצד זה בסדר. עברנו לחדר השינה.
אני שכבתי על הצד, עם הגב אל מ’ ואל א’. את החלק הזה אני זוכרת ככואב מכל. אני זוכרת את עצמי נרדמת, מותשת, בין הצירים. מתעוררת מבוהלת בכל ציר וצועקת את נשמתי: "תעזרו לי, תצילו אותי" (פחדתי לצעוק את זה, כי ידעתי שזה הדבר שהכי קשה לא’, אבל כשכבר לא יכולתי יותר, כשכל מה שרציתי זה שמישהו יעשה קסם ויוציא אותי מזה – צעקתי אל מה שרציתי באמת – הצלה), וגם "צאי כבר צאי, למה את לא יוצאת?". אני זוכרת שמ’ שאלה אותי משהו על מה אני מוכנה להבטיח לה כדי שתצא או האם אני רוצה להבטיח לה משהו, אני זוכרת את עצמי חושבת שבאמת לא רציתי להיות כל-כך שלילית אבל מי התכונן למצב כל-כך קשה?
בשלב מסוים מ’ הציעה שאני אחזור לכיסא הלידה. הם סידרו אותו מאחורי בחדר-השינה, שמעתי גם שא’ התקשר לגיבוי, הסביר לה איך להגיע והלך להכניס אותה לבית. היא ישבה במטבח ואני מקווה שהצליחה לטעום מהאוכל שהוא הכין.
כל פעם שמ’ הציעה מעבר אני לא הצלחתי להבין איך עושים את זה בכלל ונשענתי על שניהם כדי לעבור ממקום למקום. בדיעבד אני לא מבינה את הענין של תנועתיות בלידה, אני לא מרגישה שהצלחתי לזוז על הכיסא, שלא לדבר על להתרומם ולהתנועע.
בשלבים האלה, אבל גם לפני-כן, כל מה שיש או אין בתוך הרקטום (לא הפרשות, האנטומיה בעצמה) הרגיש כאילו הוא יוצא החוצה בהתחלה חששתי וניסיתי להימנע ומאוחר יותר פשוט דחפתי ודחפתי, העיקר שיצא.
על כיסא הלידה נזכרתי שצריך לנשום "נשימות כלב", אבל נזכרתי בזה בשלב היחיד שיכולתי להיזכר במשהו – בין הצירים. אז מ’ שאלה אותי למה אני נושמת ככה אם אין לי ציר. אני לא זוכרת שהייתי במצב לענות לה.
טוב, בסוף היא ירדה ויצאה. בשלב ההכתרה מ’ שאלה אם אני רוצה לגעת בראש ואני זוכרת את המחשבה שזה טיפשי, שאין בזה שום דבר מרגש ושהעיקר הוא שהיא תצא כבר.
היא יצאה עם חבל הטבור כרוך פעם אחת, לי לא היה אכפת כי היה לי ברור שזאת לא בעיה, א’ קצת חשש. היא נשמה קצת מים וקצת חרחרה אז מ’ קראה לגיבוי שתשאב את המים עם צינור מהפה והאף.
מ’ ביקשה שאנסה ללחוץ את השיליה החוצה, אני לא הבנתי מה זה אומר בדיוק ללחוץ איך לוחצים שם? בסוף לא היה מנוס וניתקנו את חבל הטבור כדי שאבא יוכל להחזיק ואני אוכל ללחוץ. אז לחצתי, מהתחת דווקא, והיא יצאה, לתוך קערה שמ’ הוציאה מהחדר כדי לבדוק.
אני הבנתי שהכל נגמר, מ’ עוד רצתה לבדוק את השיליה ולראות שאין קרעים בפירינאום, לא כל-כך הבנתי למה כל זה נחוץ, היה לי ברור שהכל בסדר, אבל הסכמתי.
היה קרע קטן שלא מצריך תפירה. מ’ שמה עליו איזה פד עם משהו (קלנדולה?)
ניסינו לינוק, לא זוכרת מה היה עם זה אבל זוכרת שהינו די מרוצים.
הלכנו לישון, עירומות ומאושרות. נדמה לי.
בבוקר קמתי עם כאבים ופיפי. היתי רטובה לגמרי, כולי, כולל שלוליות על הסדין מסביבי ולא היה ברור אם זו זיעה או שתן של הבת שישנה עלי. זכרתי שמ’ אמרה לי לסגור את הרגליים אבל לא הבנתי איך הולכים ככה לשירותים ונורא רציתי להתקלח. שמתי את הבת על אביה ואמרתי לו שאני הולכת. השלפוחית שלי לא ידעה על השינוי ביכולות ההליכה שלי והודיעה לי, כרגיל, שניה לפני שאני כבר חייבת-חייבת אז קמתי מהר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי אלא ללכת לאט-לאט ועקב בצד אגודל הגעתי למקלחת. במקלחת הרגשתי לראשונה בחיי את התחושה שחשים כשעומדים להתעלף, זה לא מסוג הדברים שקורים לי אבל ליתר ביטחון צעקתי לא’ והוא בא עם הקטנה. מעכשו ולזמן-מה הוא הפך אב לשתי תינוקות – השארתי את השירותים מוכתמים בדם, מלוכלכים ורטובים והוא, עם תינוקת קטנה על הידים, אמר לי ללכת למיטה ושהוא יטפל בזה. אחר-כך הוא פתח אימיילים וקרא שמ’ לא הספיקה להגיד לו בלילה (נרדמנו לפני שהיא נפרדה מאיתנו) שלא יתן לי ללכת לבד למקלחת בבוקר מחשש להתעלפות.
אחרי התעוררות איטית ועוד ניסיונות הנקה נסענו לבית החולים, להירשם ולקבל כסף. עבורנו, למרות דלפונותינו, זה לא היה שווה את הכסף. אנשי בית-החולים היו נחמדים מאוד, אבל הטרטור, הניכור, הבדיקות, העיצות, הקשיים בהנקה, השינה בלי אבא בלילה, הצורך בכלל להישאר ללילה, הרעש, הניאון, אי-הנגישות אל כל מה ששלנו, הצורך לבקש כל דבר שרוצים ממישהו אחר, השירותים הציבוריים, המציצים מעבר לוילון, חוסר הנוחות והמבוכה בניסיון התמידי לשמור עליה עלי (עור לעור, בלי בגדים), המקום הצר, החום, הקור, חוסר השינה, ההמתנה הארוכה למשהו שיקרה (שירשמו, שיבדקו, שישחררו)...
לא שווה 1300 ש"ח.
חזרנו הביתה, אבא הכין אוכל, הזמנו יועצת הנקה וניסינו להירגע.
דברים שלמדתי מאז -
- שלנשים רבות זה כואב מאוד ורבות לא עומדות בכאב.
- שלו היתה לי לידה זהה בבית-חולים היתי חשה מועצמת על ההצלחה ולא מאוכזבת מחוסר היכולת שלי לקחת את הכאב למחוזות אחרים.(דווקא בגלל הדברים שהיה עלי להיאבק בהם שם רק כדי לעשות את מה שבבית הוא טריוויאלי)
- שהיתה לי ציפיה שהלידה תחבר אותי למחוזות חדשים של נשיות. שזו אינה רק ציפיה שלי ושלא רק אצלי היא נתאכזבה.
- שבלהט ההכנות ללידה שוכחים להגיד להריונית-לראשונה שמדובר בכאב-אין-שני-לו, שהאמת היא שאין איך להתמודד איתו באמת וחבל לצפות מעצמך לעמוד בו באיזושהי דרך ולהתאכזב.
- שהבחירה ללדת שוב מכילה בתוכה מראש את ידיעת-הכאב ומתוך שהיא בחירה אז היא מכילה מראש גם סוג של התמודדות. יש לקוות.