שיר חדש

[אשה_שמחה*]

"שירו לה' שיר חדש"

רוצה להתחדש. נמאס לי מהגוף השלישי. (וגם פוחדת להתפזר בלי המסגרת המגבילה שנתן לי השימוש בו).

בקיצור, הנה אני כאן. שרה לה' שיר חדש. @}

דף בלוג

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[מתחדשת*]

אתך גם פה.
@}

[מי_מה*]

אם את שרה - אני מקשיבה!
@} @}

[סגו_לה*]

את הניגון הזה אני רוצה לשמוע !
מחכה...

[אשה_שמחה*]

הלילה אחותי ילדה בת. קודם דיברנו בטלפון והיא סיפרה לי שהייתה לידה טובה, מהירה וקלה. בזמן שדיברנו הרגשתי שחוץ מהשמחה וההתרגשות יש בי גם צביטה קטנה של קינאה. למרות שאני לא מתגעגעת לשלב הזה באמהוּת, הרגע הזה שבו אחותי נמצאת עכשיו זכור לי כרגע קסום. שעות החסד האלו, של אחרי הלידה, של אחרי נס.
תקופה ארוכה שהייתי מבולבלת בקשר לעניין הזה של ילד רביעי. כשנכנסתי להריון הרביעי, לפני יותר משנתיים, הייתי מאוד שמחה. ידעתי שאם זה לא היה קורה ככה, "במקרה", זה אולי לא היה קורה בכלל, כי שנינו (ובמיוחד אורי) לא רצינו עוד הריון בשלב ההוא. ואז הפלתי, באמצע ההריון. הדבר הראשון שאמרתי לאורי אחרי שסיפרתי לו היה-"אני רוצה עוד הריון!". כמו שסיפרתי ב הפלה שמחה , זו הייתה חוויה מעצימה, ודי מהר קיבלתי את מה שקרה ושמחתי בזה. הבנתי שניתנה לי הזדמנות למנוחה, להמשיך לגדל את הילדות שכבר יש לי בשלווה, בפחות אינטנסיביות מזו שהייתה בתקופה מאז ששירה נולדה. וכל הזמן חשבתי, קיוויתי, שמתישהוא יהיה עוד הריון, איזה בן זקונים.
והזמן עבר, ורוב הזמן הייתי מאוד שלמה עם זה, אבל מדי פעם עלתה כמיהה- כמיהת הגוף להתמלא, כמיהת הלב להתרחב. והיה בלבול, ולבטים, ומדי פעם, למשך כמה ימים, הייתי נכנסת למערבולת של טיעונים, וויכוחים פנימיים חסרי מוצא, ואורי הבהיר שהוא לא רוצה עוד ילד, שהוא מיצה את השלב האינטנסיבי, שהוא רוצה לעבור הלאה, גם הטיעון האקולוגי התווסף בשלב מסויים.
מצחיק שדווקא אחותי סידרה לי את הראש בקשר לזה. היא אמרה לי שאם אורי לא רוצה אז אין מה להתלבט. שאני יכולה להתפלל ולבקש מה', שאם זה רצונו אז שיעשה מה שצריך, וזהו, להרפות. זה בכלל לא תלוי בי.
מאז אני באמת יותר רגועה, לא חושבת על זה. לומדת להנות מהעכשיו- מהגדילה של הילדות, מהפנאי שלי והשקט.
אני נזכרת בעצמי, ובאורי, ביחד ולחוד- מי אנחנו? מה אנחנו רוצים? מה אנחנו צריכים?

[אשה_שמחה*]

תודה לכולכן.
לא יודעת אם הדף הזה ישרוד . זה מאוד מוזר. אני אבקש הכוונה מלמעלה ונראה כבר.

[מתחדשת*]

שאני יכולה להתפלל ולבקש מה', שאם זה רצונו אז שיעשה מה שצריך, וזהו, להרפות. זה בכלל לא תלוי בי.

תודה.

[עדינה_ניפו*]

מעניין, ראיתי את שם הדף וישר ידעתי שזאת את!
אז אני פה כמובן, איתך באשר תלכי

[אשה_שמחה*]

היום נסענו, אני, זהרה ותמר, לספריה. בדרך כלל אני הולכת לבד. כראוי לאמא חולת שליטה אני אוהבת לבחור את הספרים שלהן בעצמי. אבל היום, בזמן שאני בחרתי ספרים לשירה, הן בחרו ספרים לעצמן. כשגמרתי לבחור כבר מיהרתי הביתה, ולכן הספקתי רק להעיף מבט חטוף בספרים שהן בחרו. תמר בחרה משהו על איזה נמרון, שנראה מהספרים המשעממים האלו שנשארים זנוחים על המדף אחרי קריאה אחת, וזהרה בחרה ספר ששמעתי עליו, לא לטובה -"אריה בלילות" של מאיר שלו. "אמא!" זהרה אמרה לי בהתרגשות, "זה ספר ממש אכזרי! ההורים של הילד הזה מתחפשים לאריה ומפחידים אותו!". ולמרות זאת, כששאלתי אם היא בטוחה שהיא רוצה אותו היא אמרה שכן.
כשהגענו הביתה הקראתי להן את הספרים. הספר שתמר בחרה עוסק בנמרון קטן שלא רוצה להיפרד מאמא ואבא שלו כשהם הולכים לעבודה, עד שבסוף, בעזרת איזה פיתול עלילה מניפולטיבי, הוא הופך לנמרון "בוגר וגיבור" ומשחרר את הוריו בקלות. הספר השני...טוב, לא ברור מה בדיוק עבר על מאיר שלו כשכתב אותו. למי שלא קרא, מדובר בזוג הורים מופרעים, שמתחפשים בלילות לאריה ומפחידים את בנם, ובבוקר שותים קפה בשלווה מספל אחד על הספסל בגינה, אדישים לסבלו.
מעניין, חשבתי לעצמי, שאלו הספרים שהילדות שלי בחרו, בדיוק בשבוע הזה, שבסופו אני ואורי נוסעים לראשונה מזה תשע שנים לסופשבוע בצימר רומנטי. אני אוהבת את הבדיחות הקטנות האלו של אלוהים.

[עדינה_ניפו*]

לא ברור מה בדיוק עבר על מאיר שלו כשכתב אותו
קראתי אותו ממזמן ואני לא זוכרת בבירור את העלילה אבל אני זוכרת שאחרי שקראתי את הספר ממש רציתי לשאול אותו בעצמי מה העניין, ספר מופרע!

שבסופו אני ואורי נוסעים לראשונה מזה תשע שנים לסופשבוע בצימר רומנטי
וואו, 9 שנים,
רציתי לאחל לכם המון טוב בחופשה, אני ובעלי עשינו את זה לראשונה בשנה שעברה אחרי 6 שנים גם כן, היה מקסים!!
מקווה שהפעם הבאה לא תהיה בעוד 6 שנים

אני אוהבת את הבדיחות הקטנות האלו של אלוהים

[אשה_שמחה*]

תודה עדינה

מקווה שהפעם הבאה לא תהיה בעוד 6 שנים
גם אני מקווה (בשביל שתינו )

[אפרת*]

אריה בלילות

[מי_מה*]

טוב, הקישור של אפרת שם את הכל באור אחר ומסביר למה צריכים סוף סוף לצאת לצימר....
תבלו ותהנו ותשאגו בכייף כמו אריות גדולים!

[הגבירה_בחום*]

ואללה... ראיתי את שם הדף, ולא קישרתי (-:
יפה, עברנו לכאן @}

[אשה_שמחה*]

תודה אפרת, על הקישור, אין לי זמן עכשיו להיכנס אבל אני סקרנית
ותודה מימה יקירתי על האיחול אמן ואמן!

ועכשיו אני מתחילה לקיים את ההבטחה שלי לעדינה, לספר את הסיפור על איך כמעט חזרתי בתשובה. או בעצם, על איך אני חוזרת בתשובה כל הזמן, תשובה שמשתנה בכל רגע ובכל יום. (שזה ציטוט לא מדויק של משהו שאחותי אמרה לפני עשר שנים, הרבה לפני שחזרה בתשובה. היא התחילה אז לצאת עם בחור שהתקרב לדת, ואני שאלתי אותה, מעמקי פחדי החילוניים-"אז מה, את חוזרת בתשובה?" והיא ענתה לי בחיוך מתריס- "ברור! מה זאת אומרת? כולנו חוזרים בתשובה! מה זה לחזור בתשובה? זה לחזור כל פעם עם תשובה אחרת לשאלות שהחיים שואלים אותנו").

זה סיפור ארוך, ולכן הוא ייכתב בהמשכים (מקווה לא לייבש אתכן כמו מתחדשת עם סיפור המסע סתם...)

תמיד כשאני מספרת סיפור אני מתלבטת איפה להתחיל. במקרה הזה החלטתי להתחיל בהתחלה. בילדות.
גדלתי בבית ללא דת וללא אלוהים.
ללא דת- טוב, זה די שכיח בימינו, אם כי אצלנו זה היה די קיצוני. ההורים שלי, מרקסיסטים גאים, לא רצו להכניס שום סממן של מסורת אל חיינו. בפסח, כשהחברות היו מספרות על ליל הסדר, איך הדוד צביקה השתכר מארבע הכוסות ושר בקולי קולות את חד גדיא, אני הייתי שותקת במבוכה, מתביישת לספר שאצלנו אין הגדה, סתם ארוחה חגיגית עם פיתות על השולחן. בחנוכה (שהיה החג האהוב עלי), הייתי מדליקה כל ערב נרות בהתרגשות. כל כך רציתי שהורי יחלקו אתי את ההתרגשות, אבל הם הבהירו לי שזה לא מעניין אותם. אמי ניסתה לעשות את חלקה בכך שטיגנה סופגניות לבּן עם צורות מצחיקות, אבל אני שנאתי אותן, (אהבתי את אלו מהקונדיטוריה), וראיתי בהן את כל עליבות החג בביתנו.
אבל העדרו של אלוהים היה משמעותי יותר, כואב הרבה יותר. כשהגעתי לגיל בו קיימתי עם אמי את שיחת- "מה קורה אחרי שמתים?", היא הבהירה ביובש- "שום דבר. פשוט מתים וזהו".

[מתחדשת*]

ווה לא לייבש אתכן כמו מתחדשת


מקשיבה בסקרנות

וגם

[חוחית*]

גם אני פה @}

[אשה_שמחה*]

לכל המצטרפות. שמחה שאתן פה.
(נכנסתי לקישור, היה מעניין לקרוא. הניח קצת את דעתי בקשר לספר, אם כי עדיין זה קצת הזוי )

[רסיסים_של_אור*]

(תודה לאל שאת כותבת ... )

[עדינה_ניפו*]

איזה כיף שהתחלת!

[אשה_שמחה*]

הפגישה הראשונה שלי עם אלוהים הייתה בגיל שתים עשרה. זו הייתה גם פגישתי הראשונה עם המסורת היהודית שלא מתוך המבט הביקורתי והעויין שהנחילו לי הורי.
בכתה ז' התחברתי לילדה אחת, נקרא לה הדר צנעני. הפכנו לחברות הכי טובות. ביליתי הרבה בביתה, ישנתי אצלה כמעט כל שבת שנייה. אצלה בבית נכחתי לראשונה בחיי בקידוש. אהבתי את זה מאוד (ואין ספק שגם למרק התימני עם החילבה היה מקום נכבד באהבה הגדולה שפיתחתי לאותן ארוחות יום שישי אצל הדר). בפעם הראשונה (והאחרונה למשך שנים רבות מאוד) צמתי ביום כיפור. מתישהוא הדר סיפרה לי שבכל לילה היא אומרת לפני השינה "שמע ישראל" ומבקשת מאלוהים מה שהיא רוצה, אז התחלתי גם.
זה מצחיק, כי תקופת חטיבת הביניים הייתה תקופה מאוד חשוכה בחיי (סיפרתי עליה קצת ב סיפורים מעכשיו , בהקשר של היוגה). ומוזר לחשוב עכשיו על זה שבעצם כל ערב הייתי אומרת שמע ישראל ומדברת עם אלוהים. הייתי מבקשת ממנו דברים כמו- "אלוהים, תעשה שאני אדע לרקוד יפה", או- "תעשה שדודי וייצמן יאהב אותי", או- "תעשה שכולם ישנאו את רקפת ויחרימו אותה", או "שדפנה וענת יריבו כדי שענת תפסיק לחשוב את עצמה". דברים כאלה
רוב הבקשות לא התמלאו. לא היה מי שיסביר לי שאי אפשר לבקש לפגוע באדם אחר, ושלפעמים נדמה שאלוהים לא מגשים את הרצון שלך אבל בעצם הוא מגשים אותו בצורה אחרת, נסתרת, ושלפעמים הרצונות שלנו לא נכונים ואלוהים מכוון אותנו למקום הנכון לנו, ושמה שחשוב זה להמשיך לדבר אתו, וגם להודות כל כל הטוב שכבר יש. אבל אני לא ידעתי את כל זה, והתאכזבתי מאוד מאלוהים.

[אשה_שמחה*]

עדינה ורסיסים היקרות, איזה כיף שאתן פה, תודה

[ניצה_פורחת*]

איזה כיף איזה כיף!! בלוג חדש וכל כך מבטיח!!!!
זהו! אני יוצאת לפנסיה

[ניצה_פורחת*]

רוב הבקשות לא התמלאו. לא היה מי שיסביר לי שאי אפשר לבקש לפגוע באדם אחר, ושלפעמים נדמה שאלוהים לא מגשים את הרצון שלך אבל בעצם הוא מגשים אותו בצורה אחרת, נסתרת, ושלפעמים הרצונות שלנו לא נכונים ואלוהים מכוון אותנו למקום הנכון לנו, ושמה שחשוב זה להמשיך לדבר אתו, וגם להודות כל כל הטוב שכבר יש. אבל אני לא ידעתי את כל זה, והתאכזבתי מאוד מאלוהים.
את מקסימה! כיף לקרוא אותך! תודה כל כך על כל מה שאת כותבת. כל כך נכון ויפה ונותן השראה! תמשיכי!!!

[לילה*]

גם אני פה.
הרבה יותר קל לי בגוף ראשון משום מה.
כל כך אוהבת סופגניות לבן עם צורות מצחיקות.
מזל שאמא שלי החילונית, כל כך אוהבת טקסים וחגים וגם אני מתרגשת מאוד עד היום מהדלקת נרות. זה כל כך מקסים.
אהבתי גם את ההגדרה לחזרה בתשובה.
ובעניין ילד רביעי כן או לא אני בדיוק בתוך זה בעצמי, וחושבת שבדיוק עליתי על זה שבאמת הכי טוב לעזוב. יש לי מגילות לכתוב על זה אבל לא כאן..
תודה שאת כותבת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום.
תתחדשי על הבית החדש. הוא יותר מתאים לך. המעבר לגוף ראשון גם לי יותר קל ובוודאי שדברים שברומו של עולם...זה נהדר!!
אני עוד מתבשלת עם תגובותיי ואשתדל לרסן את עצמי כדי לא למלא לך פה דפים.
אוהבת
(כמעט כתבתי את השם שלי (-:

[דיצה*]

_מצחיק שדווקא אחותי סידרה לי את הראש בקשר לזה. היא אמרה לי שאם אורי לא רוצה אז אין מה להתלבט. שאני יכולה להתפלל ולבקש מה', שאם זה רצונו אז שיעשה מה שצריך, וזהו, להרפות. זה בכלל לא תלוי בי.
מאז אני באמת יותר רגועה, לא חושבת על זה. לומדת להנות מהעכשיו- מהגדילה של הילדות, מהפנאי שלי והשקט.
אני נזכרת בעצמי, ובאורי, ביחד ולחוד- מי אנחנו? מה אנחנו רוצים? מה אנחנו צריכים?_

וואו. תודה. (דמעות)

[עדינה_ניפו*]

מחכה ומצפה להמשך...
אני בתור ילדה הייתי דתייה (עד גיל 12) ואלוהים היה נגיש לי כמו החבר הכי טוב, איזו אמונה ואיזו קלילות!
ואהבתי כל כך את כל הטקסים, הדלקת נרות היה השיא של כל שבוע, סדר פסח (היה אהוב עלי!) והתפילות, שחרית ושמע...
ואז עם המעבר לקיבוץ של השומר הצעיר...טוב, כמו שאפשר לתאר הכל נהייה ב-ל-ג-ן היסטרי!!
בכל מקרה הלוואי שאוכל להנחיל לילדים שלי את האמונה הפשוטה והבטוחה הזאת באלוהים.
קודם כל צריכה למצוא אותה בתוך עצמי.

לגבי הכתיבה בגוף שלישי, אני כל כך אהבתי את זה,
חיכיתי לפוסטים שלך כל בוקר כמו שאני מחכה לכוס הקפה החמים (או צ'יקו בימים אילו!)המפנק והמרגיע
מצטרפת למה שרסיסים כתבה
תודה לאל שאת כותבת ...

[אשה_שמחה*]

תודה לכן על התגובות והפרגון, זה מאוד משמח אותי @}

[אשה_שמחה*]

עברו הרבה מאוד שנים עד שפגשתי שוב את אלוהים.
בטיול ההבטחה של הצופים בכתה ח' הדר לא הייתה, ואני הכרתי חברים חדשים, חבורה של בנים ובנות מבית ספר אחר. הם שרו באוטובוס שירים ישנים של דייויד בואי, את "לוקח ת'זמן"של צליל מכוון, שלום חנוך ואריק איינשטיין (אני שמעתי עד אז בעיקר את מה שהיה במצעד השבועי). היו להם ליווייס משופשפים של אחים גדולים. הם היו חכמים ושנונים, בהליכות הארוכות בטיול היו לנו שיחות מעניינות ועמוקות, וגם צחקנו המון. הם כל הזמן נגעו אחד בשני- מתחבקים, עושים מסז'ים, שוכבים ראש על ירך על בטן סטייל ערימה של חבר'ה על הדשא בכל פעם שיש איזו רבע שעה מנוחה.
אחרי שחזרתי מהטיול אני והדר עדיין היינו חברות, אבל כמה שבועות אחר כך כבר לא. גיליתי עולם חדש. לא עוד קידוש בליל שישי, לא עוד שיחות עם אלוהים בלילה.
כמובן שבשנים שבאו אחר כך היו לי מפגשים עם אלוהים, אבל לא ידעתי שזה מה שהם היו.
הוא התגלה לי בטיולים במדבר, במיוחד ברגעי השקט, כשהייתי מתרחקת מכולם כדי לעשות פיפי. (משום מה זה היה הכי מורגש במקומות שבהם אין מאחורי מה להתחבא, אז צריך ללכת רחוק רחוק מכולם, עד שההמולה שוככת וכולם נראים קטנים).
הוא התגלה ברגעים הראשונים של טבילה במי נחל או בים.
בצירופי מקרים שאפילו אז דימיתי לראות בהם יד מכוונת.
בלילה של הנשיקה הראשונה עם הנער שאהבתי.

ולא רק ברגעי החסד.
גם, ואולי במיוחד, ברגעי השפל. באפלה הגדולה של תקופת הצבא, למשל, בתוך השממון של נעלי ב' ואקליפטוסים מאובקים.
כמו בשמירה ההיא שהתארכה. הבוקר כמעט עלה, ושותפתי לשמירה הלכה לבדוק למה לא באים להחליף אותנו, ולא חזרה. אני הייתי עייפה מאוד, אחרי שמירה שהתחילה באמצע הלילה, ובזמן שחיכיתי התחלתי להסתכל בנמלים שהלכו ממש ליד הכסא שעליו ישבתי. בהתחלה בהיסח דעת, רק כדי להעביר את הזמן, אבל מתישהוא הזמן חדל מלהתקיים, העולם נעלם, היו רק הנמלים. בלי שידעתי זו הייתה המדיטציה העמוקה ביותר שחוויתי אי פעם.
כשהרמתי את העיניים אחרי הרבה מאוד זמן (או ככה לפחות זה הרגיש), ראיתי במרחק של כמה מטרים ממני, מעבר לגדר של הבסיס, חתולה חוזרת אל הגורים שלה עם ציפור מתה בפה. התבוננתי בה בזמן שטרפה את הציפור תוך כדי שהיא הודפת ללא רחמים את הגורים שלה שניסו להצטרף לארוחה. לרגע לא הייתי בטוחה איפה אני נמצאת, כאילו שהבסיס (בית ליד שבשרון) עבר פתאום למימד מקביל או משהו.
והייתה הפעם ההיא בקורס מדני"ם, כשישבתי בחוץ עם חבורת בנות מהקורס, והרגשת הבדידות והזרות הפכה פתאום כל כך בלתי נסבלת, שעצמתי עיניים ואמרתי בלב- "כשאפקח את העיניים אהיה בחדר שלי בבית. בבקשה, בבקשה, אני רוצה להיות בבית". ובאמת האמנתי, לרגע, שזה מה שיקרה (ויחד עם זאת, כמובן, ידעתי שלא).
פתחתי את העיניים לאט, לאט, כל כך לאט שזכיתי לעוד כמה שניות של תקווה, אבל בסוף העיניים נפקחו-
נעלי ב', אקליפטוסים מאובקים, שלט דהוי- הבסיס הוא ביתך, שמור עליו.
ולמרות שבאמת לא ציפיתי, בכל זאת זו הייתה עוד אכזבה, קטנה וסודית, מאלוהים.

[הגבירה_בחום*]

_נעלי ב', אקליפטוסים מאובקים, שלט דהוי- הבסיס הוא ביתך, שמור עליו.
ולמרות שבאמת לא ציפיתי, בכל זאת זו הייתה עוד אכזבה, קטנה וסודית, מאלוהים._
עקצוצי הזדהות.(-:

[חוחית*]

את מרגשת, לא משנה באיזה גוף, פשוט מרגשת @}

[מי_מה*]

אכן מרגשת ונוגעת, בכל פעם מחדש, במקומות האלו , המתרגשים.

[מתחדשת*]

את מרגשת, לא משנה באיזה גוף, פשוט מרגשת
ומספרת כל כך יפה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מצחיק מה שאני מרגישה כלפי הדף הזה. נכון לכרגע כל שאני יכולה להגיד זה שבכל פעם נאסף לי רוק בפה כאילו הנה עכשיו הולכת לצאת פה יציאה...והופ אני בולעת את כל הרוק (מקווה שהתיאורים שלי מספיק ברורים).
טוב בינתיים זה מאוד מפעיל לי את התאים האפורים בוחנת את עצמי לעומתך וזה מעניין
שבוע טוב יקרה.@}

[עדינה_ניפו*]

אני דווקא נהנית מזה שאת מספרת לאט (כמו מתחדשת),
לא רוצה שזה יגמר...

[אשה_שמחה*]

מקווה שהתיאורים שלי מספיק ברורים כן, נראה לי שכן.
תודה לכולכן, ושיהיה באמת שבוע טוב @}

[אהבת_עולם*]

כבר מזמן ידעתי שאני צריכה לקרוא אותך, אבל היו לי כ"כ הרבה בלוגים להשלים, שלא הגעתי לזה.

ועכשיו, בזכות זה שפתחת דף חדש, קיבלתי הזדמנות לעקוב 'מהתחלה'.
ובאמת, מקסים ומרגש.

<מקווה שמתישהו אצליח להשלים אחורה>

[אשה_שמחה*]

תודה אהבת עולם @} שימחת אותי בביקורך

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לקום מחר בבוקר
עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכוח,
לשיר אותו בכאב.
לשמוע חלילית ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.

אוהבת את השם של הדף @}

[אשה_שמחה*]

שיר מקסים. תודה.
( אבל אין מצב שזה חלילית. בטח חלילים, לא? אם הייתי שומעת חלילית על הבוקר הייתי חוזרת למיטה. חלילים, לעומת זאת... ).

[הגבירה_בחום*]

( אבל אין מצב שזה חלילית. בטח חלילים, לא? אם הייתי שומעת חלילית על הבוקר הייתי חוזרת למיטה. חלילים, לעומת זאת... ).
(-:
זה חלילים בטוח.
אבל חלילית זה כ"כ חמוד... וכ"כ מתאים לנקודית (-:

[כוכב_נגה*]

את כותבת כלכך מרגש שכל הגוף שלי מצטמרר.
מרגישה כאילו הייתי שם איתך(())
מעלה בי תחושת אחדות כזאת - כולנו נשמה אחת
כשקוראת את התיאורים שלך, ממש מרגישה כאילו את מספרת את הסיפור שלי (בשינויים קלים)
תודה
מחכה להמשך@}

[אשה_שמחה*]

עשר בבוקר. עדיין בטרנינג, בניגוד לכל חוקי פלייליידי, משתרכת לי בבית, בוהה קצת פה, מנגבת טוסיק שם, עונה על שאלות ("אמא, מה זה יסורי מצפון?"), אוכלת תפוז ואגוזים.
איפה אני, מה אני עושה, לאן הולכים, המדריך?
לא יודעת. לא יודעת כלום. לא נורא. אז לא יודעת. אשתרך לי עוד קצת ואמשיך לא לדעת.

שלוש שעות אחר כך, כבר לא בטרנינג, אחרי טיול ארוך, רק אני והבנות.
לפעמים צריך להתרחק מהבית כדי שאפשר יהיה לחזור הביתה (לבית הפנימי).
אני מבינה למה בבית הספר כל כך מקפידים על כל הקטע של הטיולים. טיול זה מגבש. הופך אותנו לחבורה אחת, שקרו לה דברים- מצאנו חיפושית, שיחררנו אותה. זהרה עשתה קקי ובינתיים אני ותמר ליקטנו עלים ירוקים ואכלנו. טיפסנו על גבעה וראינו את הנוף, שמענו ציפורים. עלינו ביחד את כל הדרך חזרה והגענו עייפות וכמהות לדברים פשוטים, כמיהות שקל למלא- מים, אוכל, מנוחה.

[אשה_שמחה*]

אבל חלילית זה כ"כ חמוד... וכ"כ מתאים לנקודית
כן
כוכב נוגה, תודה. כיף שאת כאן @}

[הגבירה_בחום*]

כל משפט שקראתי, בא לי לצטט ולכתוב עליו "בדיוק גמאני"
עד שקלטתי שבא לי לצטט כל משפט בקטע הזה ולכתוב עליו "בדיוק גמאני"
את כל הקטע אני רוצה לצטט ולכתוב עליו "בדיוק בדיוק ככה!"
במיוחד את זה: איפה אני, מה אני עושה, לאן הולכים, המדריך? - שזו אולי אחת התחושות המבעיתות לאנשים מסוגי, כשאני לא רואה מראש, כשאני לא מוכנה לקבל שיש דברים שאני (עדיין) לא מבינה, ואולי גם לא אבין.
אז קבלי: גמאני גמאני גמאני!! וגם
מה עם השיחה שלנו? ננסה בקרוב, טוב?

[חוחית*]

קסום @}

[עדינה_ניפו*]

אויש, איזו הנאה!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני מבינה למה בבית הספר כל כך מקפידים על כל הקטע של הטיולים.
ממתי משרד החינוך או בתי הספר כל כך חושבים ויודעים למה הם עושים דברים??
הלוואי שהיו לזה סיבות טובות ומוצקות כפי שכתבת

[לילה_טוב*]

כל כך יפה. @}

[אשה_שמחה*]

תודה, כמה נעים לקרוא את התגובות שלכן .

[אהבת_עולם*]

גם אני התענגתי .

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כן, כשאני חושבת על זה, אז אולי כשמקשיבים לרוח זה באמת נשמע כמו הרבה חלילים.
זה לוקח אותי לאיזו חוויה שלא אוכל לכתוב פה מפאת אריכותה. לא רוצה להשתלט פה על השיר החדש.
ומה באמת עם איזה כמה צלילים? מילים? משהו?
פעם היו שורקים באולם כשהסרט היה מתעכב..

[ענת*]

מעניין, חשבתי לעצמי, שאלו הספרים שהילדות שלי בחרו, בדיוק בשבוע הזה, שבסופו אני ואורי נוסעים לראשונה מזה תשע שנים לסופשבוע בצימר רומנטי. אני אוהבת את הבדיחות הקטנות האלו של אלוהים.
גם אני, (אוהבת את הבדיחות האלה של אלוהים), ואוהבת שאת כותבת (בגוף ראשוןןןןן!!! איזה כיף!) ואוהבת אותך, מאד.

[אשה_שמחה*]

תודה @}
פעם היו שורקים באולם כשהסרט היה מתעכב.. D-: (וואו, העלת לי זכרון מוחשי של אולם קולנוע בשנות השבעים... כבר ביקרת ב געגועים לשנות השבעים ? נראה לי תפור עליך).
ענת היקרה, איזה כיף שאת פה

[אשה_שמחה*]

המשך הסיפור:
וככה התרחקתי והתרחקתי. עד לערבות השוממות של חיים מקטלוג.
בגיל עשרים ושתיים הייתי סטודנטית שנה ראשונה לתקשורת וניהול (תחום שחשבתי שאוכל לפתח בו קריירה).
עבדתי כפקידה בחברת מחשבים (באותה שנה עזבתי את המלצרות, חשבתי שככה זה בחיים, צריך "להתקדם", שזה אומר לעבוד בעבודה ממש משעממת שאני גרועה בה, אבל לפחות להתלבש יפה לעבודה ולשבת רוב הזמן).
גרתי עם החבר שלי בדירה יפה ברמת אביב, ובזמן הפנוי שלנו ראינו טלוויזיה, יצאנו למסעדות, לבתי קפה, למסיבות. ראיתי את החיים שלי משתרעים לפני, ברורים ואפורים. לא שלא היו לי שאלות, כולי הייתי שאלה אחת גדולה, (אני חושבת שאפשר לתמצת אותה ל-"מה, אז זה הכל? אלו החיים?"), והשאלה הזו נפרטה להמון שאלות קטנות, אבל את השאלה הגדולה השתדלתי לא לשאול, כי פחדתי מהתשובה, ויותר מהכל פחדתי שאין תשובה, ולגבי כל השאלות הקטנות חשבתי שהתשובות יגיעו בהמשך, שאני פשוט אמשיך לעשות מה שכולם עושים, כי זה הכי בטוח.

[אשה_שמחה*]

כל פעם מחדש זה קורה, וכל פעם מחדש זה מדהים כשזה קורה.

יש לנו ארגז עץ גדול עם כל הבובות הרכות של הילדות- בובות סמרטוטים, חיות פרווה, כאלה.
בארגז הזה יש את הצעצועים הכי וותיקים בחדר המשחקים. באופן כללי יש תחלופה מאוד גדולה של דברים- חלק נשברים, חלק הולכים לאיבוד, חלק הילדות נותנות במתנה או עושות החלפות. אבל איכשהוא הבובות בארגז הזה נשארות (אולי כי הן לא כאלה שוות).
כל כמה זמן אני חושבת-"טוב, יאללה, אולי אני אעיף כמה בובות. אולי אפילו אחסל את הארגז הזה. די, הן לא משחקות כבר בבובות האלו. שירה בכלל כבר כמעט לא משחקת, אפילו תמר בעיקר עם הברביות והקטנות מהפלסטיק".
וכל פעם אני עוברת התלבטויות, כי הבובות האלו כבר נושאות עליהן מטען, יש להן עבר. אלו הבובות ששירה וזהרה שיחקו בהן לפני שהן בכלל ידעו מה זה ברבי. מדובר בבובות עם אישיות. איך אני יכולה לזרוק את גילי, את זהבה, את שלגיה ואת ליטא?!
ואיך שאני ככה, מתלבטת אם לעשות מעשה דרמטי, להתבגר סוף סוף, להבין שאין מה לעשות, הזמן חולף, הילדות גדלות,
מה קורה היום בערב?
אנחנו חוזרות מביקור אצל חברים, ואיך שאנחנו מגיעות הביתה שירה (בת התשע!) מוציאה את כולן מהארגז, את גילי וזהבה ושלגיה ועוד כמה ששכחתי את שמן, ופוצחת במשחק דמיון סוער עם אחיותיה.

[הגבירה_בחום*]

מעולה!
ויותר מהכל פחדתי שאין תשובה, ולגבי כל השאלות הקטנות חשבתי שהתשובות יגיעו בהמשך
והנה התשובות לשאלות "הקטנות" מגיעות כל הזמן @}
נ.ב.- חיפשתיך היום בצהריים

[עדינה_ניפו*]

וככה התרחקתי והתרחקתי. עד לערבות השוממות של חיים מקטלוג
יכולה להזדהות עם המשפט הזה לעומקה,
רק שאני הייתי בערבות השוממות של מדבר אריזונה יחד עם עיירה שלמה של ברביות בלונדיניות עם ניתוחי חזה...
אויש, איזה גילגולי חיים!!!!
אבל את השאלה הגדולה השתדלתי לא לשאול, כי פחדתי מהתשובה
כן כן... גם זה מוכר כמובן.

[אהבת_עולם*]

את מתארת את הכל כל-כך יפה...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מקסימום הארגז הזה יהיה ארגז ההפתעות של...הנכדים (-:

[מתחדשת*]

אויש, איזה גילגולי חיים!!!!

לגמרי.
נורא מצחיק לחשוב על זה בדיעבד...


את מתארת את הכל כל-כך יפה...

שבת שלום

[אשה_שמחה*]

תודה יקירותיי, ושתהיה שבת נעימה, חורפית, מלאה חסדים. @}

[מי_מה*]

שבת שלום.
@}
וגם

[אשה_שמחה*]

מהתקופה ההיא, תקופת התרדמה הכי עמוקה שהייתה לי בחיים, אני זוכרת שני ארועים שנראים לי משמעותיים.
האחד קרה יום אחד כשבאתי לבקר את ההורים שלי, שעדיין גרו אז בעיר שבה גדלתי (עיר קטנה בשפלה ).
הגעתי באוטובוס מתל אביב, וירדתי בתחנה הכי צפונית של העיר, שלידה הייתה החנות שלהם, כדי להגיד להם שלום. אחרי שדיברנו קצת לקחתי את האוטו שלהם כדי לנסוע אליהם הביתה, בשכונה דרומית ומרוחקת של העיר.
הוצאתי את האוטו מהחניה והתחלתי לנסוע, ופתאום, כשעברתי ליד תחנת האוטובוס משהו כאילו כיוון אותי לסטות הצידה, לעצור, ולשאול את הנשים שעמדו שם, עמוסות סלים, אם מישהי צריכה טרמפ לשכונה שבה גרו הורי.
המעשה הזה היה מאוד לא אופייני לי באותה תקופה, שבה הלב שלי היה סגור בתוך קופסת זכוכית.
הנשים הביטו בי בחשדנות, ובסוף אחת מהן אמרה-"כן, תודה נשמה", ונכנסה לאוטו.
"מה פתאום עשית את זה?" שאלתי את עצמי בזמן שהשתלבתי בחזרה ברחוב הראשי, אבל לא יכולתי ממש להתעמק בזה כי האשה התחילה לדבר אלי-
"איזה לב טוב יש לך, השם יברך אותך", ואני אמרתי לה "זה בסדר, זה בסדר, בסך הכל זה בכיוון שלי, נראה לי חבל לנסוע עם אוטו ריק, אני יודעת כמה הדרך הזאת ארוכה באוטובוס", ובלב חשבתי כמה שהיא טועה, ושהיא בטח חושבת שזה מסוג הדברים שאני עושה כל יום.
"כל הכבוד לך", היא התעקשה, "באמת, רואים, רואים שיש לך לב טוב", ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה -"תדעי לך שאני יודעת, אני רואה דברים כאלה. זה ככה מאז שאני ילדה קטנה ".
והיא סיפרה לי שיש לה כשרון, לקלוט אנשים ולראות כל מיני דברים, גם את העתיד, ושעד עכשיו היא לא טעתה. לא אמרתי את מה שעבר לי בראש, שזו כנראה הפעם הראשונה שהיא דווקא כן טועה.
"אם אני רואה, חס וחלילה, משהו לא טוב, אני לא אומרת" היא הסבירה בלי ששאלתי כלום, "אבל דברים טובים, למה לא, בכיף. ואצלך אני רואה הרבה טוב. הרבה, הרבה טוב. את תסבלי הרבה, אבל אל תדאגי, זה יעבור. את תראי, כל מה שאת רוצה תקבלי, בעזרת השם".
חייכתי בנימוס ואמרתי תודה, מגחכת לעצמי בפנים, היה לי ברור שהיא סתם אומרת את זה, כדי לעשות לי טוב, להודות לי שחסכתי לה את האוטובוס.
כשהיא ירדה מהאוטו, לא לפני שנסתה לשכנע אותי שאבוא לכוס קפה, ואחרי שסרבתי בתוקף, אני זוכרת שבכל זאת נפתח לי הלב ואמרתי-
"תודה, באמת, והלוואי שזה באמת יהיה ככה, כמו שאמרת", והיא חייכה אלי חיוך חם ואמרה-
"הכל, הכל, את תראי".

[הגבירה_בחום*]

_"תודה, באמת, והלוואי שזה באמת יהיה ככה, כמו שאמרת", והיא חייכה אלי חיוך חם ואמרה-
"הכל, הכל, את תראי"._
כמה קטנות אמונה אנחנו יכולות להיות לפעמים, זה מדהים אותי כל פעם מחדש.
ואיזה כיף שהיא צדקה (-: וגם

[ענת*]

ואיזה כיף שהיא צדקה
וואללה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

והנה סיפור שמראה שבאמונה יש משהו מסוכן/לא נכון/טפל בדיוק כמו באי אמונה.
ואני ממשיכה להרהר בכל סיפורי האמונה שלך שמעלים בי מחשבות מבולבלות ומבלבלות. בטח יום אחד אקרא פה ברצף את דברייך ואולי אצליח לגבש תגובה שלאו דווקא תהיה מגובשת בגלל שגיבשתי אותה (-:

תמיד זה בינתיים..

[חוחית*]

בדיוק יצא לי כמה פעמים לאחרונה לא לעצור טרמפ לאנשים שאני דווקא מכירה ויודעת שנוסעת ליעדם /-:
ובכל פעם שזה קורה, יש לי מן שניה של התלבטות וכשהשניה הזו נגמרת אני כבר אחרי התחנה.
מצטערת על זה כל פעם מחדש ויודעת כמה בקלות הייתי פותחת את צ'אקרת הלב אם רק היה לי קל יותר להציע את עזרתי.
סיפור מקסים @}

[מתחדשת*]

איזה סיפור מקסים וכמה יפה את מספרת (אוף, אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, אבל מ'נייעשה...)



אה, וגם -
כמה קטנות אמונה אנחנו יכולות להיות לפעמים, זה מדהים אותי כל פעם מחדש.

[עדינה_ניפו*]

[הגבירה_בחום*]

והנה סיפור שמראה שבאמונה יש משהו מסוכן/לא נכון/טפל בדיוק כמו באי אמונה.
לא רוצה להשתלט על הבלוג, אבל רוצה להגיב לזה (אפשר כמובן למחוק מכאן)
אני לא חושבת שהאמונה עצמה בצורתה הטהורה יכולה להיות מסוכנת/ לא נכונה/ טפלה. השימוש שאנשים עושי בה לפעמים,כן. פנאטיות (עוד מושג בעייתי), כן.
האמונה עצמה במהותה היא כוח פנימי אדיר שאינה חייבת (בעיניי) לגרור אחריה מילת יחס (אמונה טפלה, אמונה באיסלם, אמונה בשם, אמונה בגלגול נשמות, אמונה ב....) אלא יכולה להיות פשוט אמונה. כשאומרים על אדם, שהוא אדם מאמין, זה ממש לא חשוב מאיזה דת הוא. הוא מאמין. מאמין בקיום, ביקום, במערכת היחסים ההזויה, המוזרה הנסתרת על פי רוב שיש לו (לאדם) עם העולם שסובב אותו, אמונה בחוקיות כאוטית שכזו שפועלת על הכלל ועל הפרט, אמונה ביכולת שלנו להתנהל באופן נכון לנו בתוכה.
אמונה שנובעת ממקום עמוק, ברבדים מעודנים ופנימיים של הקיום שלנו, היא אמונה שנקיה ממילים ומגינונים והתבטאויות חבוטות.
סליחה, שככה התפרצתי עם התגובה הזו. מוזמנת אהובתי השמחה למחוק ללא היסוס @}
וחיבוק דרך פה גם לאהובתי המנוקדת הורודה (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

טוב , אז אם ככה כל העולם כולו מאמין. אשרינו.
(אפשר לעבור לדף שלי אם רוצים)

[אשה_שמחה*]

תודה על תגובותיכן @}

והנה סיפור שמראה שבאמונה יש משהו מסוכן/לא נכון/טפל בדיוק כמו באי אמונה.
וואלה? לא הבנתי איך הסיפור מראה את זה.

איזה סיפור מקסים וכמה יפה את מספרת (אוף, אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, אבל מ'נייעשה...)
זה בסדר, תחזרי על עצמך חופשי, יש כאן אגו רעב שהוא בור ללא תחתית

אמונה שנובעת ממקום עמוק, ברבדים מעודנים ופנימיים של הקיום שלנו, היא אמונה שנקיה ממילים ומגינונים והתבטאויות חבוטות.
מסכימה, למרות שהיום יכולה גם לפעמים להזדהות עם המשמעות העמוקה והפנימית שיש באותן
התבטאויות חבוטות ואפילו להגיד אותן בעצמי.

מצטערת על זה כל פעם מחדש ויודעת כמה בקלות הייתי פותחת את צ'אקרת הלב אם רק היה לי קל יותר להציע את עזרתי
מזדהה מאוד, בהמון מצבים זה קורה לי. לאחרונה עוזר לי לבקש מאלוהים שיפתח את לבי לנתינה ושגם יכוון אותי אל הנתינה האפשרית לי, שיזמן מצבים בהם אוכל לתת בשימחה. חלק מהנתינה לעצמנו היא לקבל את זה שלא כל סוג נתינה מתאים לנו (למשל, אני ממש אוהבת לנסוע בסבבה, לחשוב, לשמוע מוזיקה, וכשנכנס מישהו לאוטו ישר זה שם אותי בעמדה של מודעות יתר, אני כבר לא מרגישה חופשיה, ולכן לא כל כך לוקחת טרמפיסטים).

[הגבירה_בחום*]

_מסכימה, למרות שהיום יכולה גם לפעמים להזדהות עם המשמעות העמוקה והפנימית שיש באותן
התבטאויות חבוטות ואפילו להגיד אותן בעצמי._
כן. מה שהתכוונתי הוא, שלומר את האמירות האלה בלי להתכוונן אליהן פשוט כי אומרים אותן זה לא מספיק כדי לחוות משהו עמוק, אם כי מאחורי רוב אותן אמירות קיימת אמת. להרגיש את האמת הזו במעמקי ליבנו נפשנו וגופנו זו אמונה (לדעתי)

[אשה_שמחה*]

הארוע המשמעותי השני מאותה תקופה קרה ממש בסופה. (על הארוע שסיים את התקופה הזו אספר בקרוב, אני מקווה ). היה לי סכום כסף שחסכתי מעבודה במלצרות בתקופת הצבא. לא סכום גדול מאוד אבל בהחלט גדול (משהו כמו עשרת אלפים שקל, אולי קצת פחות). היה חורף, והיו אז כל מיני דילים מפתים של טיסה לשבוע באירופה כולל מלון וארוחת בוקר, בסכום שיכולתי לשלם עם הכסף שהיה לי. התחלתי לפנטז ברצינות על נסיעה ללונדון בחופשת הסמסטר, ואז, כמו עם הטרמפ, כאילו מישהו הכניס לי לראש מחשבה חדשה, זרה לחלוטין למי שהייתי אז- "אולי אתן את הכסף הזה להורים שלי, שהם יסעו ללונדון?".
זה המקום להסביר קצת על הרקע שלי- ההורים שלי גורשו מארגנטינה בנסיבות שאספר עליהן בהזדמנות אחרת. הם הגיעו לישראל בגיל יחסית מבוגר, בלי רכוש, בלי שפה, בלי מקצועות שאפשר להסתדר איתם בארץ חדשה. בנוסף לנתוני הפתיחה הלא מזהירים האלו הם גם עשו לאורך השנים הרבה טעויות (שנבעו משילוב של אידאלים, חוסר מזל וחוסר התמצאות). כתוצאה מכך לא היו לנו הרבה כסף. בהחלט לא רעבנו, אבל כסף לחו"ל לא היה, וכשכבר היה הוא נוצל לביקורים נדירים בארגנטינה, שם יש לאבי שתי בנות מנישואים קודמים ונכדים.
באותו חורף, כשתכננתי את הנסיעה ללונדון, עלה בדעתי פתאום שאני, בגילי הצעיר, כבר הספקתי לנסוע לחו"ל שלוש פעמים, האחרונה בהן הייתה כשנה לפני כן, ואילו ההורים שלי לא נסעו מעולם ביחד לחופשה בחו"ל.
אז הצעתי להם את הכסף, אמרתי שזו תהיה הלוואה למרות שהיה ברור שלא יהיה להם מאיפה להחזיר, והם בהתחלה כמובן סירבו אבל בסוף השתכנעו.
שמחתי מאוד, והייתי די גאה בעצמי, אבל לא העלתי בדעתי איזו השפעה תהיה לזה.

[אשה_שמחה*]

מדי פעם כשאני הולכת בערבים יוצא לי לראות כוכב נופל. מתוך הרגל אני מבקשת משאלה, למרות שזה מצחיק כי בעצם כל היום אני מבקשת משאלות, במיוחד בהליכה, ועדיין כשכוכב נופל זה כאילו יותר "שווה".
זה גרם לי לחשוב על זה שבילדות היו את הארועים המיוחדים האלו שבהם מותר היה לבקש משאלה- כשנופל כוכב, כשנופל ריס, כשמכבים את הנרות על עוגת יום הולדת. ועל התפיסה שעומדת מאחורי זה, שכדי שנוכל לבקש משאלה צריך שיקרה משהו מיוחד, משהו שלא קורה הרבה. כאילו לא יכול להיות שזה יהיה דבר יומיומי ופשוט.
ואני כל כך שמחה שיותר ויותר אני מתרגלת לבקש כל דבר שאני רוצה, בכל רגע שהוא, מסוודר כתום ועד בריאות ושלום.

[עדינה_ניפו*]

אבל לא העלתי בדעתי איזו השפעה תהיה לזה
באמת מעשה מקסים!
מה הם עשו עם זה? לאן הם נסעו? איך היה להם? השפעה על מי? עליך, עליהם, על כולם...?
נו....
אני יודעת שאמרתי שזה דווקא נחמד שאת כותבת כל פעם קצת, אבל לא צריך להגזים !!
טוב, אלך לי למיטה להמשיך לקרוא את הספר שלי, שם לפחות אני יכולה לדפדף לסוף אם אני לא יכולה לחכות

[עדינה_ניפו*]

ואני כל כך שמחה שיותר ויותר אני מתרגלת לבקש כל דבר שאני רוצה, בכל רגע שהוא, מסוודר כתום ועד בריאות ושלום
כן, כן, כן.

[סגו_לה*]

ואני כל כך שמחה שיותר ויותר אני מתרגלת לבקש כל דבר שאני רוצה, בכל רגע שהוא, מסוודר כתום ועד בריאות ושלום.
גם אני אוהבת את הידיעה הזאת שאפשר לבקש הכל ולהודות כל יום על הכל.

[מי_מה*]

גם אני אוהבת את הידיעה הזאת שאפשר לבקש הכל ולהודות כל יום על הכל.
ממש כך.

[אשה_שמחה*]

ולהודות כל יום על הכל כן, זה באמת חלק בלתי נפרד מהעניין. ההודייה היא זו שמאפשרת להכיר בכך שהמשאלות אכן מתגשמות.

מה הם עשו עם זה? לאן הם נסעו? הם נסעו לשבוע בלונדון. מצטערת, חשבתי שזה ברור .

לגבי זה- איך היה להם? השפעה על מי? עליך, עליהם, על כולם...? אני מצטערת, באמת, פשוט לא יכולתי לספר את זה עכשיו כי זה דרש ממני לספר עוד משהו ארוך שקרה מאוחר יותר. הרגשתי שזה קצת טיזינג מדי אבל ככה יצא.
מקווה שאת נהנית מהספר .

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שכדי שנוכל לבקש משאלה צריך שיקרה משהו מיוחד

תובנה יפה.


וואלה? לא הבנתי איך הסיפור מראה את זה.

תראי אני לא טוענת בשום אופן שמשתמע מסיפורך שהיית רעה, אך את בכל זאת מספרת עד כמה זה היה מקרה או גחמה של טוב לב.
עדיין סביר להניח שהיה בך הרבה טוב, שאולי לא התממש בחלקו.
אבל כל ה-
באמת, רואים, רואים שיש לך לב טוב", ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה -"תדעי לך שאני יודעת, אני רואה דברים כאלה. זה ככה מאז שאני ילדה קטנה ".
אולי היא רואה...אבל את יודעת, אני ממש לא מתמסרת בקלות לאמירות כאלה...והרבה פעמים זה לוקח אותי דווקא לתחושה של איזו פרימטיביות, הליכה אחרי אמונות טפלות, קמעות, איזו אפלה שגורמת לי לאי נוחות.
ולגמרי ברור לי שיש אנשים שיש להם אינטואיציה חזקה מאוד ובוודאי רואים דברים ואני מאמינה שיש שם נסתר לא מועט.
(וזה ככל הנראה אחד ממשפטי המפתח שאצטרך לחזור אליהם כשאנסה לפרק את המושג אמונה)
יש לי תוכנית כזו...רק שהשעה מאוחרת והמוח כבר לא בשיאו.
נשיקות אהובה

[אשה_שמחה*]

אני ממש לא מתמסרת בקלות לאמירות כאלה...והרבה פעמים זה לוקח אותי דווקא לתחושה של איזו פרימטיביות, הליכה אחרי אמונות טפלות, קמעות, איזו אפלה שגורמת לי לאי נוחות.
אני מבינה אותך, ובאותו זמן ברור שזה מה שהרגשתי. בדיעבד אני חושבת שהיא בהחלט צדקה.

[אשה_שמחה*]

המשך הסיפור-
ואז, קצת אחרי יום הולדתי העשרים ושתיים, אלוהים התחיל להעיר אותי ולקרוא לי. את הדרך אליו הוא ריצף במתנות, כמובן שלא כולן נראו כמו מתנות בזמנו, אבל כל אחת בדרכה קירבה אותי אליו, צעד אחרי צעד.
הראשונה בהן הייתה שהחבר שלי, זה שחשבתי שאתו אתחתן ואחיה את שארית חיי, עזב אותי. לא רק שהוא עזב אותי, התברר שהוא גם בגד בי עם האקסית המיתולוגית שלו.
כל החיים שלי התפרקו. עזבתי את הדירה המצוידת ושכרתי דירה עם שותפים. עזבתי את העבודה בחברת המחשבים וחזרתי למלצר. בהתחלה הייתי באבל, אבל די מהר הבנתי שאני שמחה. זה היה קצת כמו להיוולד מחדש, להבין שעכשיו אני יכולה לעשות כל מה שארצה.
התקופה שעליה אני מספרת נמשכה עד שהתחלתי להיות עם אורי, שנה וחצי מאוחר יותר. זה מוזר, כי רק לפני כמה שבועות, כשחשבתי על התקופה ההיא, חישבתי וגיליתי שמדובר בעצם רק בשנה וחצי. מבחינת התחושה זה היה הרבה יותר, אולי כי קרה כל כך הרבה, אולי בגלל השינוי שעברתי.
הנה רק חלק מהדברים שקרו אז, אפשר גם לקרוא לזה רשימת המתנות שקיבלתי מאלוהים-

1. כאמור, החבר שלי עזב אותי, והבנתי שאני יכולה לעשות כל מה שארצה. מה שבחרתי לעשות היה לנסוע ליפן, לעבוד שם שלושה חודשים.
2. הכרתי מישהו אחר, התאהבתי. היו לנו רק שלושה שבועות לבלות יחד לפני הנסיעה שלי ליפן, מה שהפך את הכל לדרמטי ואינטנסיבי מאוד. רגשות ומחשבות שהיו רדומים בי מאז התיכון חזרו להתעורר. (כמובן שחשבתי בטעות שהוא גרם לזה, מה שגרם להרבה כאב לב בהמשך, אבל זה היה חלק מהמתנה).
3. זה קשור לזה ההורים שלי גורשו מארגנטינה בנסיבות שאספר עליהן בהזדמנות אחרת

ההורים שלי הוגלו מארגנטינה קצת לפני שהתחילה הדיקטטורה, אבל כבר הופעלו שם תקנות לשעת חירום, שאפשרו לעצור אותם ללא משפט למשך אחד עשר חודשים. קצת אחרי שהחבר שלי עזב אותי הסתבר שממשלת ארגנטינה חוקקה חוק חדש שמחייב תשלום פיצויים לכל מי שנפגע בתקופה ההיא. ההורים שלי היו זכאים לתשלום של הרבה מאוד כסף (לא זוכרת כרגע את הסכום, רק שזה היה 17 דולר לכל יום של פגיעה. במקרה של הורי זה היה מהיום שעצרו אותם בשנת 75' עד שנגמרה הדיקטטורה בשנת 83'. תעשו את החישוב).
קשה לי לתאר את ההשפעה שהייתה לזה עלי. עד אז כל מה שראיתי וחוויתי (ככה לפחות הרגשתי, ברור שאפשר להתווכח עם זה) היה אי צדק. תמיד הרגשתי נדפקת. והנה פתאום נעשה צדק. ההורים שלי יקבלו פיצוי על מה שקרה להם, פיצוי כספי שיסדר אתם כלכלית. וחוץ מזה, הם החזירו לי את הכסף שנתתי להם כמה חודשים קודם לכן, וזה היה הכסף שאתו יכולתי לטוס ליפן ולהסתדר עד שאקבל את המשכורת הראשונה.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שקרה נס, ממש נס, אמיתי.

1. חומרים משני תודעה. אני לא מעוניינת להרחיב בנושא הזה .

רק אציין שבתקופה ההיא התנסיתי בהם לראשונה וזה היה...נו, משנה תודעה . זה שהמציאות – עצים, קירות, גוף, תחושות, מחשבות, תמונה משעממת של נוף שתלויה על קיר, טעמים, מוזיקה, מגע, תיאבון- יכולה להשתנות- להתרחב, לבעבע, להעמיק, להתרבד, להתעשר, לגדול- זה בהחלט שינה את תפיסת המציאות שלי . פתח אותי לאפשרות שיש דברים שאנחנו לא רואים, לא מבינים, לא יכולים לחוות דרך החושים הרגילים.

המשך יבוא

[מי_מה*]

חומרים משני תודעה כנראה שינו לך את התודעה כי עשית מזה סעיף 3 במקום 4
מחכה בסבלנות להמשך שיבוא ובינתיים מאחלת שבוע טוב @}

[אשה_שמחה*]

חומרים משני תודעה כנראה שינו לך את התודעה כי עשית מזה סעיף 3 במקום 4

שבוע טוב גם לך

[נקודות_ורודות_רעבות*]

שבןע טוב@}@}@}@}@}

[נקודות_ורודות_ורודות*]

זה..מדף אחר /-: