שיקום מבוגרים

אבי מאושפז בשיקום אחרי אירוע מוחי קל.
הוא עייף ושפוף ולא יכול להתנייד מדי. פתאום דברים מקבלים פרופורצייה ואנחנו נדרשים לטפל בכמה בעיות שנובעות מהאשפוז או שנתגלו בעקבותו:

יש לו פצעים רבים בגוף עם קילופים, לקחו תרביות וכדומה אבל בינתיים התשובות מתעכבות והטלתי וטו על אנטיביוטיקה (לאחר שקיבל במילא כמותר בה בגלל סיפור אחר).

ניסיתי טראומיל או איך שקוראים למשחה ההומואופטית לטיפול, לא נראה שזה משתפר, אשמח להמלצה על משחת פלאים שתוכל לטפל בפצעים הללו כשהיא בטוחה לשימוש.

המלצה לנעליים לגבר, סנדלים סגורים מאחור ומחזיקים היטב את הרגל
יש לו המעין התחלה של אצבעות סכרתיות, מעין התנמקות אבל לא ממש בכפות הרגליים. למשל האצבעות הגדולות הופכות אדומות מאוד לעיתים ובעמידה כל האצבעות מקבלות מראה סגול הוא אינו סכרתי ולרופאים אין תשובה מה זה. נשללה בעייה בכלי דם אבל זה נראה כמו אצבע סכרתית לפי כל הדעות שלה רופאים והוא.. אינו סכרתי! פתרונים מישהו? קצה חוט? המלצה למשהט
אני חוששת מהשלכות ארוע מוחי ומארוע נוסף, מי שמכיר את הנושא ויכול לספק המלצות של עשה ואל תעשה, אודה מאוד..

והכי חשוב - הוא שפוף וכאוב ולא מתנייד כל כך כרגע - הוא שמח על התמיכה ועל המשפחה אבל האשפוז הממושך עושה את שלו ויש עוד דרך. אם יש למישהו רעיונות כיצד להעביר את זמננו בנושאים וחוויות מחזקות ומשמחות וכל טיפ לתקופה הלא פשוטה הזו נשמח! happy

בברכת בריאות שלמה לכולנו ושבת שלום happy

ועוד דבר, מכביד וכאוב .

איך איך איך מתמודדים עם צוות כח עזר שברובו (מלבד שתיים) מרושע ממש, שגוער בו, מחמיץ פנים, זורק הערות כמו, למה אתה קורא לי בלילה? תשים טיטול וזהו! (אבי לא נדרש לכך, למה שיתחיל בגלל שישמנטרה שם שלא ברור אם היא נורמה או נוהל שניתן לדחוף חיתולים לכולם כי לא תמיד יש זמן להוריד, ובזמן הזה, בעיקר בלילות הצוות ישן שעות לילה אחר לילה בלובי) הם נכנסים לחדר בזעף "נו! מה אתה צריך?! תעמוד כבר!" "הורדנו אותך לפני חמש שעות תתאפק עד למשמרת הבאה!" הוא אומר לאחות שנכנסת "בוקר טוב!" והיא אומרת לו "כבר לא בוקר, עכשיו לילה ואתה מפריע לי!!!! מה אתה רוצה?" מזעזע מזעזע מזעזע,אנחנו פשוט נמצאים שם 16 שעות ביממה בשביל לא להזדקק לשירותיהם של אלה אבל כמה אפשר? והוא כבר לא מבקש מהם דבר ונמצא במתח ממש כשהוא לבד כי לא סומך עליהם. וכבתו הדברים שאני יכולה לעושת מוגבלים. מדובר על מחלקה משקמת,יש אנשים במצב קשה נזקקים לזונדות, טיטולים, חמצן, ומשכחים כל הזמן. אבי לא נדרש לכל אלה וגם מה שכן - את הרוב אנחנו והוא עושים (אוכל מיוחד והאכלה מיוחדת, ביגוד, סידור מיטות, לוקחים אותו לבד לבדיקות, מריחת משחות, 90% ממה שהצוות אמור לעשות אנחנו עושים, שירותים ומקלחת זה משהו שמוסרית בלתי אפשרי לבנות לעשות לאביהן וגם מסוכן,אנחנו מסתכנות בלנייד אותו לא נכון).

להעיר הערתי נקודתית, לשנות את המערכת אי אפשר אני יודעת את זה ואני לא רוצה לעורר אנטיגוניזם אני למעשה מתה מפחד מאנטיגוניזם, ההשלכות של זה איומות מכל מה שתיארתי כאן. להתלונן בפני מנהלים למיניהם מנסיוני מעורר אנטיגוניזם, כי המנהל זורק מילה ועדיין כל מי שהאופי שלו שחוק או אנטיפת לא משנה כלום, החולה מתוייג כחולה מכביד והמשפחה כקוטרית וזהו. בדר"כ מנהלים אפילו מגיבים גוננות על הצוות והאשמה של המשפחה שלא מבינה את העומס (לא ביקשנו לבוא מיד ולא ביקשנו שתעשו הרבה, גם לא שתהיו נחמדים, אבל שלא תבזו אדם שתלוי בכם, ולא תגידו לבן אדם לחכות למשמרת הבאה ע"מ לעשות צרכים כי הורדתם אותו לפני חמש שעות!!! ובכלל, מה קורה פה?!?!)

לפני השיקום שהינו במחלקה רגילה, שם היו עסוקים פי כמה, מחלקה פנימית עמוסה ב-150% תפוסה (בשיקום לא עוברים תפוסה), האחיות לא נחו רגע, ועדיין תמיד הופיעו עם חיוך, הציגו עצמן, עשו מה שצריך, גם בעיכוב, לפעמיםן הגיעו רק בשביל לומר שזה ייקח זמן או לברר כמה זה דחוף וחזרו מאוחר יותר גם שם עשינו את הרוב. הבנו את זה מאוד. המחלקות עמוסות. אבל היתה כוונה ואף אחד לא השפיל או הבהיר לנו בכל דרך שהבקשה שלנו מטרידה אותו מאוד ובאופן סיסטמטי יש תחושה שבשיקום הגריאטרי יש נורמה של דיקטטורה מתעללת כמעט כנגד המוגבלים. משהו בפנימיות קיים במידה מסויימת אבל לא ככה, כי שם אנשים מתניידים ויש צעירים כך שיש הרבה יותר "כח" לקהל המטופלים והצוות לא עובר כאלה גבולות בלי הכרה. הצוות לא עושה אבו עלי על המסכנים והחלשים ביותר. אז... מה עושים? איך מטפלים בזה באופן הכי נכון ומהיר?

אז... מה עושים? איך מטפלים בזה באופן הכי נכון ומהיר?
אולי אפשר להוציא אותו משם ולקחת עובדת זרה?

אני,
מזעזע! עצוב שזה ככה.
לצערי אין לי עצות.

אני.לחפש בית חולים שיקומי אחר!!
לא בכל המקומות היחס כזה.

לפלוני אלמונית קשה מאוד למצוא מקום פנוי בשיקום. אנשים מחכים שבועות בבמחלקות מזוהמות כשהם במצב ירוד - ובזמן הזה בלי עבודה אינטנסיבית של פיזיוטרפיה ומעקב הם הופכים סיעודיים קבוע (לא מתהלכים, מפתחים סיבוכים, מתנוונים).
וגם, אין הרבה מקומות כאלה ומהמעט, יש כאלה שעובדים רק עם קופות חולים מסויימות.

בקיצור, אנחנו די תקועים שם, ומתנחמים בזה שמבחינה מקצועית המקום די טוב, יש שם מומחים בתחום שעוקבים מקרוב ועלו מהר על הבעיה וזה חשוב מאוד.

לגבי ההצעה להביא עובדת זרה - הוא צריך שיקום, כלומר ריפוי בעיסוק, פיזיוטרפיה, ברמה יומיומית כולל מעקב רפואי והתאמת תרופות לפחות חודש על מנת לחזור לתפקוד. זה לא משהו שעושים בבית.

אני יקרה.אני יודעת מנסיון כמה זה קשה.גם אבא שאינו כתמול שלשום וגם הכל מסביב.אני באופן אישי חושבת שמאחר והשיקום איננו עניין של יום יומיים
,אלא תהליך ארוך ומייגע כדאי להמשיך ולחפש אופציה חילופית בבית חולים שיקומי אחר.להעביר רק אחרי שיש תשובה שיש מקום.
על איזה איזור בארץ מדובר?

פלוני אלמונית - אזור תל אביב, המרכז.

אני יקרה- במובן מסויים מזדהה- אבי מבלה הרבה בשנה האחרונה בבתי חולים, לא שיקומי אלא במחלקה רגילה. היחס שם טוב, אבל למדנו שברגע שמשהו לא נראה לנו צריך לדבר! לפעמים הדברים מסריחים מהראש, ולפעמים הראש לא מודע למה שקורה במחלקה שלו...כדאי להתחיל מההנהלה הזוטרה ולעלות כלפי מעלה אם אין שינוי. בכל אופן זה מה שאנחנו עשינו, אבא שלי מקבל יחס הרבה יותר טוב, ומי שסופג את הפרצופים זה אנחנו, המנהל קרא לנו אגרסיביים....זה די הצחיק אותנו כי אנחנו די חנונים, אבל רק ככה אבא שלי קיבל את המענה. אל תפסיקו להילחם, ובו בזמן תחפשו מקום חלופי.
באופן אישי- מאמינה בכוחה של התקשורת, אין כמו יחסי ציבור טובים...

שכחתי- המון בריאות והצלחה ,תהיו חזקים

אין לי עצות אבל עצוב לשמוע שזה מצב הרפואה הציבורית בארץ (לא שזה מפתיע בכלל)
המון בריאות והצלחה ,תהיו חזקים

אני יקרה,
לבי אתכם. שתהיה רפואה שלמה לאביך ושלא תזדקקו למוסדות שכאלה...
בינתיים, מצטרפת לזו שכתבה על התקשורת, בצורה אסרטיבית אך מאוד נעימה "אנחנו רואות כמה קשה לצוות. זו עבודה קשה ולא מוערכת וכו' אבל.."
וטיפ שנראה חנפני אך עובד (לצערי)-יחס אישי לצוות: מדי פעם להביא להם פרחים, כיבוד קטן, פרי, מילה טובה וכך, בהפוכה, יוצרים יחס אישי ויותר מחויבות כלפי אבא.
כמובן בלי לוותר על לעמוד על שלכן /שלו. בהצלחה. תעדכני אם חל שינוי כלשהו..

וטיפ שנראה חנפני אך עובד (לצערי)-יחס אישי לצוות: מדי פעם להביא להם פרחים, כיבוד קטן, פרי, מילה טובה וכך, בהפוכה, יוצרים יחס אישי ויותר מחויבות כלפי אבא.

מילים טובות אנחנו מעניקים לרוב ותודה רבה וחיוכים וכאלה. אבל ממתקים תמיד נראים לי כמו שוחד כמו משהו שיגרום למי שמקבל אותו תחושה שקונים אותו, שמצפים ממנו למשהו. לא כשר. גם היו מחקרים על כך שרופאים שקיבלו מתנות התנהלו בנימוס אבל בריחוק בגלל מה שציינתי.

אבל הממ, בתכל'ס זה עובד? מנסיון? אם כן אני אדאג לנסות זאת בכיף!
והעניינים מסתבכים.. סיפור עם הרופאה שלו שם. אוף. והוא כל כך מקסים וסבלני שבא לי לבכות.

ונראה לי שהנושא כבר לא שייך לדף הזה. אם מישהו יודע להעביר אני אודה.

תודה על המילים החמות שלכן, זה עוזר

לא החלטנו עדיין מה עושים. אולי נדבר עם ראש המחלקה לפני הישיבה שלהם השבוע שזה יהיה בסמוך לדיון בעניינו.
כבר יצרנו אנטיגוניזם בזה שאנחנו נמצאים שם הרבה, שואלים פרטים על הטיפול ומעורבים מאוד.

אני בכלל שרופה... רבתי עם האחות האחראית בלית ברירה אחרי שהכניסה אותו לחדר של מאושפז בבידוד בגלל זיהום שמועבר במגע (!) בלי הסבר ( תשובתה לבקשתי לדעת למה היתה "אם לא מתאים לך תשחררי את אבא שלך מפה", אמרתי לה שאני אשחרר אותו לא לפני שאני אעבור אצל מנהל בית החולים.
רק אחרי דין ודברים ופנייה למעלה הוא הועבר לחדר רגיל.

ואולי במקומות אחרים היחס טוב יותר אבל כאן זכינו במפעל הפיס בדמות הפיזיוטרפיסטית שלו וזה הכי חשוב בכל תהליך השיקום, כל השאר זו תפאורה.
היא מאוד בכירה ועובדת איתו כל כך נכון ומדוייק שזה מה שאני מקווה שיחזיר אותו לתפקוד וזה הכי חשוב.
ומה במקומות אחרים? גם שם יש בעיות אבל מטפל איכותי ומצויין זה יותר נדיר ולזה אין תחליף.
חשבנו להביא עזרה בתשלום ללילות שתכלול השגחה ורחצה לקראת הבוקר.
ובמהלך היום יהיה לנו קל יותר להתחלק במינימום דרישות מהצוות.
העלויות גבוהות ואנחנו צריכים לראות איך עומדים בזה.

אם יש למישהי המלצה על אישה חמה מנוסה בטיפול, בעלת יכולת פיזית לתמוך במבוגר (למעבר בין מיטה לכיסא שירותים) שפנויה לעבודה בלילות אני אשמח לפרטים.

אני, אני קוראת את מה שכתבת וליבי נחמץ. נחמץ בשל המצב הנוכחי של אביך וההתמודדות עמה אתם צרכים להתמודד בנוסף לאירוע והשלכותיו. נחמץ בשל המצב ברפואה הציבורית. אביה של חברה מאוד טובה, נמצא כבר שנים רבות בשיקום, בתל- השומר. הייחס אותו את מתארת זהה מאוד לייחס אותו הם ספגו שנים רבות. אחד הדברים שאביה החל לסבול ממנו היה עצירות במתן השתן, ייתכן מאוד שבדבר נבע לא רק בשל המצב הרפואי אלא גם מהמתח הרב אליו היה נכנס כל פעם שנזקק לצוות. כיוון שלא מדבר לא התלונן על הכאב, אך כן היה עם חום וסימפטומים נוספים, אך פעמים רבות לולאי התערבות הבנות וההתעקשות שלהן שיקראו לרופא, אף-אחד לא היה מטפל בזה. לפני כשנה כלו כל הקיצים והם נלחמו על העברה למחלקה אחרת. אומנם עדיין ישנן בעיות מסוימות אך כלל לא באותה רמה ואופי של מה שהיה במחלקה הקודמת.

עצוב לשמוע את זה, גם סבתא שלי בשיקום, אני לא ידעתי שהמצב כל כך גרוע.
תודה על המידע ומקוה בשבילכם ובשביל כולנו שיש דרכים לשנות את זה
ולקבל יחס הולם. מחשבה לא יישימה, אבל כותבת אותה בכל זאת, הייתי רוצה לשאול אותם מה הם היו עושים
אם היו יודעים שמטפלים בילדים שלהם / הורים שלהם בצורה לא מכבדת?
הרי כולנו בני אדם בסופו של דבר. נראה לי נכון לגייס את רגש ההזדהות שלהם אבל כמובן שלא בדרך שכתבתי
אלא בדרך יותר מתוחכמת.. בהצלחה!

הי
כואב לי לקרוא את מה שכתבת. זו באמת המציאות המקומות הציבוריים, כמובן שכל מקום שונה אבל יש הרבה מקומות כאלו. אולי תנסו לפנות למקום פרטי? כמו מעונות מכבי וכו- הרי קופח מסבסדת, אפשר אולי לבדוק דרך הקופה שלכם/עוס מה מגיע לכם. אתם יכולים לעשות סיור במקום לפני שמחליטים. שיקום אחרי ארוע מוחי הוא ארוך וצריך הרבה תמיכה.

רפואה שלמה, בבריאות ובהצלחה.

שלום
אנחנו מתמודדים עם בעיה דומה בשנים האחרונות.
המלצותיי:
להיות כל הזמן, יום ולילה, עם החולה; לישון איתו בלילה על כיסא/ כורסא ליד מיטתו, במישמרות. לא להשאירו לבד בבית החולים. בדרך כלל הצוות שמח על העזרה וכך החולה זוכה לטיפול מתאים ולא נאלץ לחכות למים/ עשיית צרכים. להסתדר עם הצוות הרפואי במקום זה סוג של פוליטיקה הכרחית, שימי את טובת החולה לפנייך. הצוותים הרפואיים עובדים קשה בעבודה שלא תמיד נעימה ויש להעריכם על כך, גם אם לפעמים איננו מסכימים עימם, תמיד להודות להם, קצת "להתחנף"...
בנוסף- אפשר "לחטוף" אותו לבית חולים אחר. אם זה המצב - להפעיל קשרים ככל יכולתכם על מנת שיגיע למקום אחר. אנחנו עברנו 3 בתי חולים בשנים האחרונות והמצב לא היה גרוע כפי שתיארת אך שמעתי על מיקרים שהמשפחה הבריחה את החולה למקום אחר עקב טיפול לקוי. וכן - הוא שם בשביל הפיזיוטרפיה, הריפוי בעיסוק והשיקום. במקרה שלנו לאחר החזרה הביתה חלה הדרדרות איטית במצב. כמה שיותר בשיקום יותר טוב. גם בבית לא להפסיק עם התרגילים ולבקש "המשך טיפול".
למשפחה תפקיד חשוב בעידוד, תמיכה ובהעלאת המוטיבציה לשיקום. זה לא קל אך יש אנשים שמשתקמים יפה מאוד- תלוי כמובן במצב ובמחלות נילוות.
מאחלת שיקום מוצלח והרבה בריאות. הרבה אורח רוח...
בנוסף- יש אתר של תמיכה בחולי שבץ מוחי ובני משפחותיהם ושם מידע רב.

אולי אפשר להתחלק ששתי משפחות של חולים בשיקום ישכרו עובד\ת למשך הלילה
שתעזור לשני מטופלים, כמה עבודה כבר יש בלילה.
יש לכם קשר עם משפחות של עוד חולים?

לצערי אבא שלי במצב דומה. חזר כעת לשיקום אחרי ניתוח לאיחוי פצע לחץ (שנגרם בגלל רשלנות של עובד זר). בבית החולים הוא היה במצב רוח מעולה. הצוות עשה ככל יכולתו וכולנו היינו אופטימיים. ברגע שהגיע לשיקום באחד המרכזים הגדולים בארץ מצבו הנפשי הדרדר. היחס נוזף. כבר בקליטה דאגו ליידע אותו ש"אין מה להיות אופטימיים")-: הוא לא יכול לזוז כעת והוא עצוב ומוטרד ומנסה להיות גיבור. לא מבינה את הגישה שלהם. מצד שני הם יודעים את העבודה. אמרתי לו שזה כמו טירונות. צריך לעבור את זה ואח"כ נהייה יותר טוב.. פשוט להחזיק מעמד ולהעסיק את הראש כמה שאפשר (ספרים, תשבצים ועיתונים).
אגב, אנחנו מאד נזהרים לא לשתף את הצוות בדברים אישיים מדי. בפעם שעברה שאושפז מיד לאחר התאונה פנינו לפסיכולוגית של המחלקה והבענו חשש שאבא בדיכאון. "הפסיכולוגית" נגשה אליו ובלי להתבלבל שאלה אותו "למה המשפחה שלך חושבת שאתה בדיכאון?" הוא נפגע מאד וכעס עלינו וכמובן שסירב לדבר איתה מאותו רגע. זו לא הפעם הראשונה שניתקלנו במצב כזה..

אוי, כמה הצטערתי וכאבתי לקרוא את מה שנכתב כאן.

אשמח להמלצה על משחת פלאים שתוכל לטפל בפצעים הללו כשהיא בטוחה לשימוש.

לי עזר מאוד כמה פעמים עם פצעים לא נעימים שמן אובליפיחה ושמן לבנדר.
כיוון שלרוב שמתי אותם יחד, אני לא יכולה לומר בוודאות איזה מהם עזר במיוחד.
נדמה לי שהאובליפיחה מאוד טוב.

וחוצמזה, יש גם הדף טיפול בפצעים פתוחים וחתכים, אולי תמצאי שם עוד טיפים.

רפואה שלמה לאבא

שליחה על ידי טל* » 07 פברואר 2012, 14:58

גם אני מוסיפה מנסיוננו המבאס...
לפני כשנה וחצי אמי הועברה למחלקת שיקום לאחר ניתוח. וזה היה פשוט נורא! היא כ"כ סבלה שם, למרות שהיא יודעת "להתחנף" למטפלים ולנסות לקבל כך יחס טוב יותר, ובכל זאת היחס היה פשוט תלוי בצוות הספציפי - אם היתה מישהי/מישהו אנושי ונחמד אז סבבה, אבל היו בצוות הרבה חסרי סבלנות ומזעיפי פנים. גם לה אמרו שהיא חייבת להיות בשיקום לצורך טיפול פיזיותרפי, אבל מצבה הנפשי היה נורא. בסופו של דבר, מכיוון שהיא לא ויתרה שחררנו אותה הביתה, והיא קיבלה עזרה צמודה ונפלאה, עם יחס אישי ותומך. אבל - העלות היתה מטורפת!!!! מטורפת לגמרי! הורי שברו חסכונות כדי לעמוד בעלות הזו. בסופו של דבר הורי הצליחו להשיג מהביטוח הלאומי אישור לעובדת זרה לתקופת השיקום, ואז המחיר ירד מאוד.
אין ספק שהמצב בבתי החולים השיקומיים הוא נורא. עצם השהיה שם מדכאת נורא, וגם אני מסכימה ששם הרבה יותר גרוע מבבית החולים (בבית החולים דווקא טיפלו בה מעולה!).
כנראה זה לא מקום שמשקיעים בו כספים (בניגוד למחלקות היולדות וחדרי הלידה). וחבל, כי לאנשים שצריכים להשתקם חשוב כל כך להיות בסביבה תומכת ומעודדת הבראה, ושם מה שקורה הוא הפוך לחלוטין.
עצוב...

אני יקרה
בתור אשת מקצוע, אני חייבת להוסיף, אחת מהתופעות הנלוות לאירועים מוחיים ואפילו קלים ביותר, הוא ירידה בכושר גופני, זה מתבטא בתחושת עייפות וחוסר יכולת לבצע מאמצים באופן רציף. דכאון: כמובן! הרי מדובר בתהליך אבדן. לאחר זמן מה כשהוא מרגיש שלא יחזור ליכולותיו הראשונות, הוא "נפרד" מהיכולות שלו (בין אם ישוקמו או לא, מדובר בתחושתו הסובייקטיבית)
עצתי לך, מכיוון של צוות משקם: לשאול את אנשי המקצוע: מה ניתן לעשות איתו מעבר לשעות הטיפול: הפזיו אולי יתנו תרגילים, או פונקציות שניתן לבצע יחד איתו, ידריכו כיצד להעמיד או להוליך אותו, לפי צרכיו ויכטולותיו. המרפאות בעיסוק אולי ימליצו על משחקי חשיבה, או תרגול מוטוריקה עדינה (לדוגמא לתת לו להתלבש לבד, בקצב שלו, דבר שלאחיות אין זמן, אך אם תורידו זאת מהאחיות, והוא יעשה זאת בעצמו, תרויחו עוד זמן שיקום של התפקודים הלקויין. זאת רק דוגמא, אינני יודעת מה מצבו התפקודי ומה הליקויים שלו)
ודבר אחרון: מתי הוא יכול לצאת לביקור בבית, בקשו מהצוות הדרכה מקסימלית למה צריך כדי לבקר בבית. זה מאוד יועיל למצב רוחוץ
(פזיותרפיסטית במרכז שיקום יום במרכז הארץ)

תודה על העצות שום היקרה, ניישם אותם בהקדם.

קראתי כאן תגובות נוספות, מעניין לקרוא מנסיונם של אחרים ומעורר מחשבה והאמת הרבה כאב.

מאז שעדכנתי לאחרונה קרו שני מקרים מטורפים:

אח אחד הלביש לו חיתול בכח וצרח עליו באמצע הלילה למה מי אתה וסירב לטפל בו לאחר שעשה צרכים במיטה.

פאוזה לנשום אוויר. הרבה אוויר.

במקרה השני, אחות אחרת שעצבן אותה שאני צמודה אליו, נכנסה בבוקר אחד שואגת כולה, למה הוא במיטה ולא בחדר אוכל, הסברתי לה שיש שביתה ואחרי לילה של כאבי בטן ללא שינה חשבתי שיישן קצת ואחר כך נלך, היא שאגה כשהוא ישן שפה זה שיקום ולא ישנים, ולא שאני לא מבינה את זה, אבל מדובר בפעם חריגה ועם כל הכבוד הבן אדם תשוש (ואכן בהמשך היום טופל אינטנסיבית בשל כך), היא רצה לחפש את הרופאה ולהתלונן שהבת לא מורידה אותו לחדר אוכל (כשהחדר אוכל פתוח שעות, אין טיפולים מתוכננים כי יש שביתה, ובכלל זה לא מלון, כבר הבנו), רצה לבדוק בתיק שלו אם לא ישן בלילה בעקבות יציאות... בקיצור מחול שדים. תוך שהיא צועקת מעל האוזנים שלו למה את אומרת לי שששש! כשאני מבקשת לפתור את הויכוח מחוץ לחדר.

לאחר מכן ביקשה לברר מה זו הדייסה שנמצאת על השולחן, מה יש בה, בתובענות ותוכחה, דייסה שהכנתי, צרחה שהיא לא סומכת עליי שאני בעייתית, ביקשתי שתנמיך את הקול ואם יש לה משהו להגיד לי שתגיד בחוץ לא ליד החולה ההמום והמיותר לציין אחרי ארוע מוחי. היא הגבירה את הצעקות ושלפה כדורים, ביקשתי לתת לו אותם לאחר האוכל, היא אמרה שהיא אחות והיא תיתן, דחפה לו אותם בכח כשהוא שכוב לגמרי במיטה בליווי ג'ל,. לאחר מכן יצאה החוצה, וחזרה עם כלים לפעולה פולשנית שהרופאה הורתה לעשות תוך שהיא צועקת עליי לצאת מהחדר, אמרתי לה שאני אצא כמובן אבל שאני מבקשת בלי עצבים, בבת אחת היא נכנסה להתקף זעם לא נורמלי כשהיא צועקת שאם עוד פעם אגיד לה שהיא אגרסיבית היא תעזוב אותו ולא תטפל בו ושאר צעקות, תוך שהיא צורחת לסגור את הדלת, אני המומה רצתי לכיוון הדלפק להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו כשאני מתקשרת במהירות לאחות אחראית של בית החולים (היה לי את הטלפון מהסיפור הקודם שם) אבי שם איתה בחדר תוך שאני שומעת את הצעקות שלו, נכנסתי וראיתי שעם כל הזעם שיש עליה היא מכינה את החומרים לפעולה הפולשנית כשאב יצועק לה שהוא לא מוכן שתיגע בו. נכנסתי לחדר וראיתיש היא אדישה לצעקות שלו ומתכוננת לבצע את זה, ביקשיממנה לעזוב מיד את הטיפול בו ולצאת מהחדר, הצטרכתי לחזור על זה כמה פעמים עד שהיא עזבה.

אבי ההמום אמר לי שהוא לא מוכן שמישהי כזו תטפל בו, צורחת על הבת שלו שהיא יד ימינו, תוקפנית ובלי קשר בעצבים כאלה לטפל בחולה?! הוא היה המום.

יש שביתות ביומיים האלה, האחות האחראית לא היתה, כך גם מנהלת המחלקה. מה עושים לנוכח מצב כזה מטורף, הזוי, כשהאבא שלך נמצא בשיקום ואין לך שום יכולת לקחת אותו משם הבתה או למחלקה אחרת או לשיקום אחר, אין אפשרות, המצב מורכב. לא מדובר בתינוק, בגבר מבוגר שסובל מבעיות תפקודיות שנדרשות לטיפול ומעקב צמוד. אפילו ביקור בית שהוזכר כאן לא אפשרי כרגע.

פניתי למזכירה של מנהללת המחלקה מאחר וכאמור שום גורם ניהולי לא נמצא שם. שהיא אמפטית וחמה וסיפרתי לה, ביקשתי בתוקף שלפחות עד סוף המשמרת האחות הזו לא תתקרב אל אבי, פניתי לאחראית במשמרת הזו והיא אמרה שהם השתדלו.
נשארתי לידו עד הערב כשאני מוודאת שההיא לא מתקרבת אליו, היא אגב צרחה לעומתי בכל פעם שראתה אותי במסדרון.

אם יש גיהנום ברור לי שהוא שוכן במחלקה הזו.

חולה קשיש, לאחר ארוע מוחי שצריך להיות רגוע חווה מתח, עצבים, השפלות, כוחניות, נזיפות בלי סוף.

בשורה התחתונה מה שקרה זה שרוב הצוות הפך בסדר בימים האחרונים, כלומר בסדר - לא מכריחים אותו לשים חיתול, מורידים אותו לשירותים ומשתדלים לא להיות מגעילים. זה לא מנע מאח אחד לצרוח על אחיינית שלי לצאת החוצה מהחדר כשהיא העירה לו על הברקסים של כיסא הגלגלים, וזה לא מונע מהרופאה להימנע מכל דיבור עם המשפחה כבר כמה ימים (בלי סיבה ממשית). על הצוות הסיעודי כבר הרחבתי. הנקודה הוא שהאחות הזו שהגיעה אחרי חופםשת מחלה לא נכחה בשיוניים שם, ביחס של הצוות ובבקשה האישית של מנהלת המחלק הלהתנהל בצורה מכבדת ולהוריד לשירותים כשצריך. היא באה מלאת לאגרים בעיקר עליי.

דיברתי היום עם האחות האחראית בהכירה, ביקשתי בכל לשון של בקשה שאבי יהיה מחוץ לתמונה בכלמה שנוגע לויכוחים וצעקות. הגעתילמסקנה שלבקש או להסביר יותר מזה אי אפשר, גם האחות האחראית מחזיקה באטיטיוד של "אני לא הייתי שם ואני לא יודעת מה קרה, האחותה זו עובדת כבר 20 שנה ובחיים לא פגעה בחולה.. היא תמשיך לעבוד כרגיל והיא גם אחראית משמרת ושום דבר לא ישתנה בעקבות זה" היא קיצרה אותי בדיבור, אמרה שהאחות אמרה שאני צעקתי עליה (מזכירת המחלקה אמרה מטעמה שהאחותה זו רגישה לכל פיפס ונפגעת מכולם בכל רגע וגם על המזכירה היא צעקה) וכהנא תגובותש הבהירו לי שברור למה ההתנהלות במחלקה הזו נראית כך, הטרוף מוזן ומוגבה, אין שום הבנה בסיסית בזכויות חולה ובהבדל בין משפחה, חולה וצוות רפואי. בלי להיכנס לתחושות של אחות כזו או אחרת אני המומה מזה שאחות אחראית של המחלקה לא מסוגלת הלבטיח לי שמקרה כזה לא יישנה (בתנאי, היא אמרה שאת לא "תחפשי" לצערי אני לא מחפשת! אני מנסה לקבור את הראש אבל אי אפשר
!) כשאמרתי לה שאני מבינה שאין התיחסות לתלונה הזו ברמה של בירור, היא אמרה שאני זו שמתלוננת וצועקת על הצוות ויש לה עדויות... (מה שנכון ביומיים האחרונים בעקבות הטרוף הזה, אבל לא באופן משפיל מישהו ולא ליד אבי, אלא בבקשה לעזוב אותו או להפסיק להתנהל כך) ושהיא מבקשת שאני אפסיק. שאלתי אותה מה היא הולכת לעשות עם האחות הזו, היא אמרה שהיא תדבר איתה (לאחר שכבר דיברה איתה ואימצה את גירסתה) וביקשה שאני אפסיק לחפש...
בסוף השיחה ניסיתי גישה אחרת, מתוך הבנה שזו ההזדמנות האחרונה לכולנו למעשה. ההבנה שלי שאין מקומות פנויים ב שיקומים אחרים מעכשיו לעכשיו, ההבנה שגם במקומות אחרים המצב חרא, כך אמר שכנו לחדר של אבי, שעבר 4 אירועים מוחיים, ואמר שהשיקום שם הוא עוד הטוב ביותר שהיה בו... וגם ההבנה שאם גם כבר הגענו עד הלום והצעקות והפניות למנהליםה שונים בימיםה אחרונים הזיזו משהו אצל 90% מהצוות ושינו את היחס למשהו סביר ונסבל, שוה לי לנסות להגיע איתה להבנה למרות שאין לי ספק שאני מתנהלת בתוך קן קוקייה הזוי, מזעזע, משפיל, מטורף.

אז ניסיתי גישה ארת, אמרתי לה שגם הם צריכים להבין שהמשפחות בעצמן במצוקה, עד לפני שבועיים הכל היה בסדר ופתאום שיקום, ארוע מוחי, כאב גדול, התגייסות מחודשת, שצריך להבין גם אותנו, ושאין לנו רצון או כח להילחם בצוות, מניתי כמה שמות של אחים ואחיות נחמדים והחמאתי להם, ואני מבקשת שהיא תהיה אחראית לדאוג שאבי לא ניזוק מהסיפורים האלה, שלא מתחילים לשאוג לידו, או להתווכח על טיפול בסיסי. שהבנתי שמנהלת המחלק ההבעבירה כבר את המסר בהעדר האחות האחראית, ושאני מבקשת לחזק אותו (החשש שלי הוא שעם גיבוי כזה עצום מבחינתה דברים יתמסמסו) היא אמרה שהיא מקווה שיהיה שקט, היא לא יכולה להבטיח הישנות של משהו כזה אבל היא תדבר עם האחות ההיא שתוריד פרופיל, ותעשה מה שהיא יכולה ונזפה בי לא לצעוק מצידי או משהו כזה.

לא יודעת מה לחשוב. ההבנה שיש צוות סיעודי שאבי תלוי בו ושרובו חרא, ושחלקו אין בכלל בסיס של דיבור הגיוני, כמו שאמרתי לאחות האחראית של בית החולים " אני חוששת שישאגו בפניו או יתעללו בו" והיא אמרה לי, השתגעת?לא עושים דברים כאלה . והנה, זה קרה, ולא רק קרה, אלא שהאחות הזו בכל הסיטואציה לרגע לא עצרה גם כשביקשתי להסביר שזה לא במקום לשאוג ככה ועוד חזרה עם ערכת טיפול, כאילו שאפש רלצרוח ולהשתלול ולגדף משפחה של חולה ולטפל בו במקביל כאילו הוא אוויר.
גם המחשבה להביא מטפלת לשם, מעבר לעלותה כלכלית שללא סיוע ביטוחי שכרגע מטפלים בו לא נוכל לעמוד בה, גם זה לא באמת יכול לעזור. אחות עדיין מביא התרופות, מודדת לחץ דם, איך אפשר להימנע מאינטראקציה איתה.
.

הבנתי שבסדר מאז אתמול, יחס סביר, מגיעים, מטפלים, אין עניינים, חלק שלא היו אדיבים יותר אדיבים עכשיו, אחרים פשוט לא משפילים או נוזפים. אבל האח ההוא מהסיפור הראשון והאחות ההיא עדיין לא חזרולמשמרת נוספת מאז ואני לא רוצה שאבי יפגוש אותם בחשש. כמובן שהמחשבה שיתנצלו או שתבועצ שיחה שבה מישהומצטער על הדברים - לא קיימת. לא בלבל של המערך הסיעודי.

לפנות שוב למנהלת המחלקה בשביל זה, ובכן, יותר מדי פניות בנושא אחד בכמה ימים ממרקרים אותך כטראבל מייקר, זה שהמקום גיהנום זה משהו אחד אבל הם מנהלים אותו והם כנראה לא חושבים כך, נושמת עמוק, חולה בעצמי בעקבות וירוס שחטפתי.

הוא מקבל מעקב רפואי די טוב. הפיזיוטרפיה מעולה, הריפוי בעיסוק ככה. הקלינאית מקסימה, העוסית עוזרת.
המיקום מרכזי ואני והאחים מגיעים מהר, תוך דקות מביתנו וזה מאוד חשוב. שיקומים אחרים שזמינים לכללית רחוקים מאוד רובינו לא ניידים ברכב פרטי, ונוכחות המשפחה חשובה.
אבי נראה טוב יותר וכל יום שם - מבחינה תוכנית, זו מתנה. נשמע הזוי, כי איך מתנה אם יש כזה יחס מתעלל, אבל התפקוד, המעקב, ההשקעה הכוללת של צוותים מומחים בו, קריטית בתקופה הזו. אני צריכה שהוא יעמוד על הרגליים ויהיה עצמאי, שכל הדבר הזה יהיה אפיזודה חולפת ואנילא יכולה להתפשר על מקום שיש בו פחות ממערך כולל ואינטנסיבי של מטפלים טובים.
יחד עם זאת כל יום שם, כל מחשב ה לפנות לצוות, כל פרוצדורה שמחייבת אותם, מלווה בלחץ, האירועים המשפילים יוצרים מתח, טראומה,. אם יש אחות או עובד כח עזר נחמד - נושמים לרווחה וגם זה בערבון מוגבל.
אם לא - לחץ.

וכבר אי אפשר להישאר שם כבעבר. יש אילוצים, עבודה, והדרך עוד ממושכת.
ואבא שלי, היקר האהוב, העדין, הסובל, שזה לו אשפוז ראשון ממושך בחייו (להוציא ניתוח קטן שלא צרך יותר מ-3 ימי אשפוז).
הוא אמר לי, התלוננת ועכשיו עושים עלייך עליהום.

ואני רק אומרת לו, אבא אתה תהיה רגוע, זה קורה לכולם, אני אטפל בזה, אל תיקח את זה אישית, יש כאלה שלא יודעים לדבר בעד עצמם, לפחות אנחנו דואגים, ואנחנו איתך וכל בעיה תיפתר. הווא אומר לי שהוא רגוע אבל שיש אנשים נשמה, והוא מחלק להם שקים של תודות כמוש הוא אומר, ומברך ומחמיא בלי הפסקה, ויש שהוא נסער מזהשיטפלו בו.
ואני רותחת על זה שהפיגורות האלה עוד יחזרו לקחת לחץ דם או לתת תרופות בלי התנצלות בלי כלום. והאחות האחראית לא מעניין אותה לדבר איתי כמו בן אדם. האג'נדה שם היא שאם משהו מפריע מרחיקים אותו, שואגים עליו, ממדרים מפעילים כח. זו הכרוניקה. לא אצליח לשנות אבל אולי הלרחיק את הכרוניקה הזו לעוד כמה ימים או שבועיים, זמן מוערך לשיקום.

חשבתי שאם הייתי מקושרת למישהו בכיר שמקושר לאחד מהבכירים במקום מספיק שהיה אומר משהו ובמילה אחת פותר הכל. אם רק הייתי מכירה אחד כזה, וכן דברים כאלה קורים. תורם שמדבר עם מנהל בכיר, סוגר את הסיפור. מתייחסים למאושפז בכפפות משי. כבר ראיתי זאת בעבר.
רק שאני לא מכירה אחד כזה.
להתלונן בתפוצה רחבה בזמן שאבי בידיהם זו התאבדות ותלונות כאלה מטפלות בתלונה, לא בטיפול המתמשך בזמן אמת.
לייצר מודעות, הבנה, התערבות של מנהלים בנושא כבר יצרתי, האימפקט טוב, אבל לא הרמטי, אני מרגישה שהוא נמצא בגוב אריות ואני מפחדת. פשוט כךך
אין אנשים עדינים כמוהו, ורגישים וצנועים והלב נשבר.
האחים שלי לא נוקפים אצבע בנושא. הם הודיעו מההתחלה שאין סיכוי לשנות משהו במערכת למרות שהיא רקובה, שהם לא מתכוונים להתלונן, להתווכח או לדרוש משהו, שצריך לעבור את הכל כמו שזה וזהו. גם עכשיו בשיא הבלגן, אני לבד. הם ממש מתעקשים לא להתערב.
עוד לא יודעת מה לעשות כרגע, כל תובנה, הצעה תעזור.

רק מעודדת אותך שבקרוב תצאו משם.
הוא ישתקם ויחזור הביתה.
אח"כ תשתקמו כולכם נפשית.

אולי אוכל לסייע לך בשיחה בטלפון, עבדתי בתחום הזה כמה שנים כאחות.
אם את רוצה , את מוזמנת להתקשר ,גם בשבת:0544887573

אני יקרה.
נשמע מזעזע.
ולא תקין בשום צורה.

והאחים שלך טועים לגבי היכולת לשנות - ראיתי יותר מפעם ויותר מפעמיים דברים משתנים כי התלוננו.

עד כמה שאני זוכרת, חלק מהמימון של שיקום נעשה דרך קופת החולים, וזה הופך אותה לאחראית על מה שקורה שם.
לכן, אני מציעה לך לפנות לפניות הציבור בקופת חולים.

באופן יותר מידי: במחלקות שיקומיות יש הרבה פעמים עובדת סוציאלית, לרוב מדובר בנשים שיש מה לדבר איתן, וזה חלק מתפקידן לעסוק בעניין היחס.

טוב, המצב שם הגיע לשיא של השפלות ומשם זה נרגע בבת אחת. כמובן שאף אחד שם לא לקח אחריות, האחות הראשית אמרה שזה הכל סיפורים שלי וקטעה אותי פעמיים כשניסיתי לדבר איתה במשהו כמו:" יאללה יאללה השיחה איתך מיותרת וכל ההתעסקותב זה מיותרת תפסיקי לחפש את הצוות את הבעיה לא הם" טמטום, טרוף, זעזוע. וככל שאני נמצאת שם אני מבינה כמה הרקבון עמוק, מדובר במנטליות בעבודה, ואגב אין קשר לעומס. המחלקה הזו היא אחת ה מחלקות הרגועות ביותר, להרבה מטופלים יש מטפל צמוד מהבית ולכן הצוות עסוק באופן אירוני רק במתן תרופות. החולים שם מאושפזים לזמן ממושך כך שאין קבלות שוטפות שמכבידות על התארגנות וטיפול בחולים חדשים, פעמים רבות הצוות מעשן בחוץ יוצא להפסקות ונח כמו שראוי שיקבל, אבל לעומת מחלקות האשפוז הרגילות ששם למרות שהאחיות והצוות קורסים היחס סביר, כאן מתנהלים כמו בבית כלא, המטופלים נדרשים לסור למרות הצוות, לספוג עלבונות, מצבי רוח ובעיקר השפטה, בחיי שהחולים נראים כבויים, ועם המעט שדיברתי נמסר שכשהיו במחלקת האשפוז לפני השיקום הרגישו טוב ובשיקום הכל התפוצץ בפנים.

מדובר בחולה לאחר ארוע מוחי בסיכון מוגבר, הוא צריך סביבה רגועה בהגדרה. לא להיות מתוח, ולהתחזק. ובמקום זה - גיהנום, כבר אמרתי.

בשורה התחתונה כנראה שהצעקות, הפניות למנהלת המחלקה והעיקשות עשו משהו, כי טאצ ווד כמה ימים שהיחס סביר, מגיעים אליו כשהוא צריך, לא מכריחים לשים חיתול, ויש שקט. אני רק מתפללת שזה יישאר כך למרות שאת החותם אבי והמשפחה נושאים איתם כאילו הכל קורה כל הזמן.

כרגע אנחנו גם צריכים לחשוב על היום שאחרי, מוקדם להגיד מה יהיה מצבו ביום השחרור וגם החודשים לאחריו קריטיים, כי הבנתי שכל התקופה לאחרי השחרור עדיין משתקמים - בבית.

הבנתי משיחה עם העוסית שיש אפשרות לטפל בבית עם עובדת זרה, או רק עם עזרת ביטוח לאומי תלוי במצבו ויש גם אפשרות להיכנס לבית אבות.
בית אבות לא אופציה כרגע, הוא סובל ממוגבלות שאמורה להיות מטופלת עם שיקום טוב ולחזור לתפקוד מלא, ובית אבות זה סיוט מבחינתו.

קיבלנו הסבר טכני אבל נסיונם של אחרים שווה זהב, אשמח לדעת אם מישהו יודע -

כמה עלויות העסקה בפועל? כולל הכל?
מה קורה אם אנחנו לא מצליחים לעמוד בעלויות, האם יש מוסד שעוזר (חוץ מביטוח לאומי)?
מה נדרש בבית שחוזר אליו מוגבל בניידות, ראייה, מבחינה בטיחותית?
והאם יש אופציה חלופית ואינה יקרה לטיפול בבית לאורך שעות היממה? אלטרנטיבה לעובד זר למישהו שצריך עזרה כנראה סבירה אבל יותר מזה השגחה?

וגם... אני נקרעת בין המחלקה שהכל שם על ביצים מבחינת יחס לבין הטיפול באבי, במידה ותהיה אפשרות לשחרר, האם כדאי להתעקש על תקופה נוספת (זה אפשרי בייחוד כשלא מתארגנים מספיק בבית) או לא. לגבי מעבר למקום אחר - כל המקומות בתפוסה מלאה עם רשימת ממתינים ארוכה כאורך הגלות. ולא רק זה - הבנתי שקשישים מתחרפנים כשמשנים להם שיגרה, אתמול העבירו לו את הטלויזיה מצד אחד לצד שני והוא התחרפן ואני לא יודעת אם לעוף משם ברגע שהם מאשרים יהיה הכי נכון או להתעקש להישאר כמה שאפשר.

אגב ההצעות לפנות למשררד הבריאות ותלונות רבותתפוצה מפתות אבל צריך לזכור שאבי נמצא בידיהם.
התלוננתי מספיק בתוך המחלקה, למנהלת, להנהלת הסיעוד ועוד.

כל אקט שייצור איום ממשי, כמו תלונה חיצונית על הצוות או על שמה של המחלקה עלול לגרום לשחרורו. הוא לא שם בגלל מצב רפואי שמחייב טיפול רפואי, הוא נמצא בשיקום ושחרור נקבע בגלל פרמטרים מאוד גמישים, עם המלצה על המשך שיקום בבית. ועלולים פשוט להחליט שיש כאן "משפחה בעייתית" ולהעיף אותו מוקדם מהצפוי. לא מדובר ברופא משפחה שאפשר להחליף ולהתלונן.

לכן הההתנהלות בין הטיפות שלי.

לא מאחלת לאך אחד להיות במצבנו. משום בחינה אבל עצוב שמשפחות ובעיקר חולה שזקוק בשעה הקשה ביותר שלו לתמיכה סבירה צריך להתמודד עם סרט כזה

עלויות העסקה: פני לאחת מחברות ההשמה - כמו א.ש סיעוד ותשאלי

עמידה בעלויות: האם לאבא שלך יש ביטוח סיעודי פרטי? מנסיוני, להרבה אנשים יש כזה ביטוח, והם אינם מודעים לכך ואינם מפעילים אותו. אם את רוצה להיות בטוחה, פני לעובדת הסוציאלית בקופת חולים שלך. באיזה קופת חולים את?

הפכת הבית למסוגל לקלוט אותו: את צריכה למרפא בעיסוק יגיע ויבדוק את זה. מרפא בעיסוק אמורים לקבל דרך הקופה. אגב, אינני יודעת לגבי מצבך הכלכלי, אבל בתנאים מסויימים משרד הבריאות עוזר במימון. שוב, צריך לפנות בשביל זה לעובדת סוציאלית שתסביר לך את ההליך, זה מסובך ככה בכתב.

אופציה חלופית: אני לא מכירה שהיום בישראל יש אופציה חלופית, כאשר מדובר על טיפול לאורך כל שעות היום.

כל זה תהליך שלוקח זמן. מה את מתכוונת לעשות עד אז, שהוא נמצא בשיקום? האם דיברת עם העוס על יחס הצוות?

דיברתי איתה והיא אמרה שמנסיונה אי אפשר לשנות דבר, יש שם אנשים שעובדים במקום עשרות שנים היא הציעה אולי להביא ממתקים וקישקושים להתחנף.
פשוט כך.

האמת שרציתי לעשות זאת אבל בדיוק אז קרו שני המקרים שהאחים צרחו על אבא שלי ועוד שאני פניתי מיד למנהלת המחלקה ומכאן להביא בונבוניירות ייראה רע מאוד. אולי בעוד תקופה.

לגבי כל שאר הדברים שציינת, ביררנו ואין ביטוח סיעודי שמכסה משהו במצבו.
לגבי ההפניות שהפנית אותי לדבר עם גורמים רשמיים, אני מדברת איתם אבל כמו שאמרתי, אני מבקשת לשמוע מנסיונם של אנשים פרטיים.

ממני

, זה מצב קשה , סוחט ומתיש. גם את צריכה למצוא דברים קטנים שיחזקו אותך. סך הכל את מנסה לעזור לאבא שלך. מצוה גדולה!! חבל שיש כל כך הרבה קשיים בדרך.

אני יקרה,
זה נשמע מאוד מאוד קשה, ועושה רושם שאת עושה את המקסימום להתנהל במצב מאוד לא פשוט. אני שולחת לך המון איחולי חוזק ולאביך איחולי החלמה.

אין לי הרבה מה לתרום לצערי, רק נקודה אחת:
_הוא מקבל מעקב רפואי די טוב. הפיזיוטרפיה מעולה, הקלינאית מקסימה, העוסית עוזרת.
המיקום מרכזי ואני והאחים מגיעים מהר, תוך דקות מביתנו וזה מאוד חשוב. שיקומים אחרים שזמינים לכללית רחוקים מאוד רובינו לא ניידים ברכב פרטי, ונוכחות המשפחה חשובה.
אבי נראה טוב יותר וכל יום שם - מבחינה תוכנית, זו מתנה. נשמע הזוי, כי איך מתנה אם יש כזה יחס מתעלל, אבל התפקוד, המעקב, ההשקעה הכוללת של צוותים מומחים בו, קריטית בתקופה הזו. אני צריכה שהוא יעמוד על הרגליים ויהיה עצמאי, ואנילא יכולה להתפשר על מקום שיש בו פחות ממערך כולל ואינטנסיבי של מטפלים טובים.
יחד עם זאת האירועים המשפילים יוצרים מתח, טראומה_

מה שכתבת פה הוא מופת של שיקול דעת, הראית יפה את כל היתרונות של המקום, שמכוונים אותך להעדיף אותו ומצד שני הראית את המחיר.
הדבר היחיד שחסר לי בתמונה זה הדעה של אבא שלך. מה הוא חושב על הבעד והנגד? האם גם לדעתו עדיף להישאר שם בזכות השיקום המעולה והקרבה אליכם? האם הידיעה של הדברים הטובים עוזרת לו להגיד "נעבור את זה, שווה את זה" או שמבחינו המחיר גבוה מדי?
(לפעמים קורה שמרוב שאנחנו חושבים באינטנסיביות על משהו או מרוב שאנחנו יודעים בבירור מה אנחנו מרגישים לגביו אנחנו שוכחים להגיד את זה בקול רם לאנשים הכי קרובים לנו. מין הנחה בלתי מודעת שהם מעצמם יודעים מה אנחנו חושבים...)

אני בטוחה שאת עושה את זה כבר, ובכל זאת היה חשוב לי להזכיר, שככל שאת מערבת אותו בתהליכי ההתלבטות וקבלת ההחלטות שלך, כך הוא מרגיש יותר חזק, מוערך ובריא. וזה מפצה על היחס הפטרנליסטי של הצוות.

ותודה לכן על המילים המחזקות. זה עוזר באמת, שתדעו

תמרוש זו שאלה טובה.

מאוד קשה לקבל מאבא שלי תשובות ישירות, הוא לא אוהב להתלונן ולקטר וזה תמיד מדאיג אותי. אפילו כשהפיזיוטרפיסטית שואלת אם יש לו סחרחורת או אם הוא עייף הוא עונה "מה זה משנה, חייבים להתאמץ" היא צריכה להיות לוליינית בשביל להבין אם הוא מסוגל עוד לעמוד או לא.

אז שאלתי אותו אם טוב לו שם, אמרתי לו שאפשר לצאת משם במידה ולא טוב. בתחילה הוא חשב שהשאלה מה עדיף, בית או שם, והוא אמר שכשרק הגענו לבית החולים הוא חשב שיבדקו במיון וישחררו והנה נשארנו לכמה שבועות והוא כל הזמן חושב שאם נשתחרר איך נצליח להעלות אותו במדרגות, לכן עדיף להישאר עד שהוא יכול לעלות במדרגות. מקסים בעיניי שהוא לא תופס את עצמו כחולה או מוגבל, הוא אומר לעצמו שבבית בטוח יסתדר, ואמרנו כבר שתהיה לו עזרה, לא ברור עדיין באיזה היקף, כך שמבחינתו היכולת לעלות את המדרגות היא המדד למעבר לבית, כמה פשוט וכמה נכון.

כשאמרתי לו שעוד לפני הבית כנראה שנישאר שם לפחות עוד שבועיים ויש אפשרות לעבור למקום אחר במידה ויתפנה, ולא חסרים מקומות, כלומר אם הוא יכל לבחור לעבור למקום דומה באיכות שלו עם יחס שונה שנבדוק מראש, מה הוא היה עושה, הוא אמר קודם כל שהמקום הזה קרוב מאוד אלינו הילדים וזה חשוב לו שיהיה לנו קל להגיע (מבחינתנו יותר מאשר לו), ומשהו כמו "עזבי, מה נעבור עכשיו" לא הבנתי אם זו אופציה מבחינתו.

אני גם מכירה אותו, הוא אבא שלי אבל קודם גבר, אין לו רשימה מפותלת של נימוקים וסיבוכים כמונו...

ובכלל, כמוני, הוא טיפוס שמעדיף להישאר במקום אחד ולהתמודד מאשר לעבור תהליכים מחדש עם הסיכוי והסיכון המחודשים. מימבטיח שבמקום אחר רוב האנשים בסדר? והשירותים הרפואיים?

אני יכולה לומר שאני רואה אצלו מצד אחד סוג של שמחה על היחס שהתשנה ורוגע ומצד שני התשה, הוא אומר להם להכל כן, מבקש שלא נתווכח על כלום. לא חושבת שזה מפחד אבל בגלל שלא הייתי שם כמה ימים אחרי שנשברתי וגם חליתי במקביל (אחים שלי היו אבל לא בהיקף שלי וגם אני הכי קרובה ומעורבת) נראה לי שהוא נאלץ להסתדר "לבד" מולם, בגיבוי של יחס שהשתנה כאמור לטובה. מכאיב לי שהוא בכלל נאלץ לעבור את זה ומכאיב לי שהוא אומר כן להכל במין מותשות כזו שכוללת את הכל מהכל.

מצד שני, צריך להודות על כל רגע שהוא מתחזק ולנשום עמוק, ולהבין שזה הכי טוב שיש כרגע, ולקוות שההמשך יהווה דווקא חוויה מתקנת. מנסיוני חוויות קשות ללא תיקון, הופכות מאיימות יותר עם הזמן.
כשיוכל בעזרת השם, להתהלך במחלקה הזו, זו שהיה כל כך תלוי באנשים בה וזו שעוררה הרבה בלגן בהתחלה, ויוכל ללכת לבד לחדר האוכל ולקבל מחמאות מכולם, ולהנות מהיחס היותר טוב כרגע (טאצ' ווד טאצ' ווד חמסה חמסה חמסה) זה יעשה לו קלוז'ר טו ואולי בחוויה הכללית המקום ייזכר כמקום טוב וכחוויה מורכבת אבל טובה בעיקרה.

ובינתיים הוא עצבני שאין דברים כאלה בימים האחרונים בלי קשר לצוות, מתעצבן שמציקים לו בענייני אוכל ובכלל, ותכלס צודק. התרגל לחיות לבד ולהיות עצמאי ופתאום כולם דוחפים את האף לכל תנועה, נשימה, צעד וצלחת שלו.

אני מתחילה לנשום עמוק ויותר מתמיד אוהבת ומאמינה בו המון.

והופיע לי רגיעון - "יותר קל להתנהג כהלכה בתנאי לחץ מאשר ללא רבב ב.. " לחצתי אנטר ולא הספקתי לקרוא. >

טוב עכשיו רוצים לשחרר אותו למרותש עוד לא עבר חודש והוא עוד לא מתהלך (ויש שיפור מתמיד כך שיש עלמה לעבוד).
מישהו יודע מה עושים במקרה כזה?
רציתי להתייעץ עם רופא גריאטר לבדוק המלצה שלו להמשך שיקום, מכירים אחד טוב כזה במרכז?

אני יקרה - מצטער לשמוע על החוויות הקשות בבית החולים. מנסיוני העבודה בבית חולים שיקומי קשה מאוד גם לצוות המטפל (בלי להצדיק את ההתנהגויות שתארת). הקמתי אתר עם מידע רב על התהליך השיקומי לאחר אירוע מוחי, אולי תמצאי שם מידע שיהיה שימושי עבורכם. בריאות שלמה לאביך, זאב ([url=http://www.neuro.co.il)]neuro.co.il[/url]

האריכו את השהות שלו בשבועיים על מנת שנתארגן בבית. שוב, מכירים דרך להאריך את השהות בשיקום, לינראה שזה מאוד מוקדם ופוליטי בעיקר.

וגם - אני רוצה לתת מתנות קטנות לכמה מלאכים ומלאכיות בצוות. כבר השבוע. שוקולדים לכל אחד? מתנות שונות? חשבתי על פרפומריה שונה, לאחת קרמים, לאחרת צלליות, לא רוצה לכולן אותו הדבר. אני נותנת לכמה מיוחדות ורוצה שידעו זאת. אולי שוקולד לבחורים. עצות? לא יודעת איך עושים את זה אבל מגיע להם. מתנה לכל הצוות? נראה לי פחות אישי ובמילאלצוותחשבתי להביא עוגיות טובות וממתקים ולשים בחדר שלהם.

שליחה על ידי אני* » 06 מרץ 2012, 01:23

מישהו מכיר את המרכז לשיקום יום, "בן יאיר" ביפו? ויכול לחוות מדעתו?

וחשוב גם, מי שיודע - מה ההבדל בין שאשפוז יום שיקומי לקבלת פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק בבית?