שיטת התוצאות הטבעיות

אנונימי

מה יותר טוב באתר באופן טבעי מאשר שיטת התוצאות הטבעיות

[. . .] ". . . דבר מרכזי בבית-הספר הוא הרעיון שילדים יכולים ללמוד שיפוט רק על ידי כך שהם מתמודדים עם הבעיות של עולם המציאות. אנחנו מרגישים שהדרך היחידה בה הילדים יכולים להפוך לאנשים אחראים היא להיות אחראים לרווחתם, לחינוכם, ולגורלם הם." [. . .]

[מתוך: פרק 23, סכנות, סוף-סוף חופשי -- בית-הספר סדברי-ואלי, דניאל גרינברג]

אנחנו פתרנו את הבעיה ב-שיטת התוצאות הטבעיות (ראו: שיהיה פה שקט):
נתנו לילדים לפתוח לשכן את דלת ביתינו כאשר הוא בא להלין. ככה הם שמעו את תלונותיו מיד ראשונה, ללא תיווך הורים-מגוננים, וככה הם הפעילו שיקול דעת עצמי -- אחת התכונות שאנחנו משתוקקים לפתח אצל ילדינו.

כן, רק לא תמיד אלה הן תוצאות טבעיות. הרי יכול להיות שהשכן, שהוא במקרה מאמין גדול ב"חוסך שבטו שונא בנו", ובמקרה חש רגשות אבהיים במיוחד לילדיך, יפליא את מכותיו בהם כשיפתחו לו את הדלת. האם תניחו לו לעשות כן? הרי זה טבעי בדיוק באותה מידה שטבעי שרק יתלונן בדיבור. ומה אם הוא לא יכה אותם אלא רק יאמר להם "אני אכה אתכם אם עוד פעם תרעישו"? ומה אם הוא זקן בן מאה שבקושי עלה אליכם במדרגות, והילד שלך בן ה-15 אומר לו "יאלה יאלה תחפף מפה"? כל אלה תוצאות "טבעיות" אפשריות. והן טבעיות בדיוק באותה המידה שטבעי להורים להתערב, לתווך ולגונן על ילדיהם. טבעי בדיוק כמו לדבר עם הילדים על הבעיה ולנסות לפתור אותה.

הבעיה הגדולה בשיטת התוצאות הטבעיות היא שלכל מצב נתון אין תוצאה טבעית אחת ברורה. יש הרבה תוצאות אפשריות, שתלויות בהתנהגות שלנו ושל המשתתפים האחרים בסיטואציה. אינני רואה סיבה לקרוא לתוצאה אחת "טבעית" ולתוצאה אחרת "לא טבעית". אם אתה חושב שרצוי לתת לילד להתמודד עם העולם לבדו, אז קרא לזה "שיטת ההתמודדות לבד" או "שיטת העצמאות". אבל אין שום דבר טבעי בהתמודדות לבד או בעצמאות בגיל צעיר. להפך.

_[. . .] הסכנה האמיתית טמונה בטוויית רשת מגבלות מסביב לאנשים. מגבלות אלו הופכות בעצמן לאתגרים, ולשבור אותן הופך להיות בעדיפות כל כך גבוהה שאפשר אפילו להתעלם מהבטיחות העצמית. (בעיית האלכוהול, הסמים, האלימות, רולטת הכביש, רולטת הרשת, הקטל בדרכים, ועוד ועוד.- ד.ר.)
[. . .]

[. . .] לכן אנחנו נותנים לדברים ללכת במסלולם. קיבלנו את החלק שלנו בחתכים ובמכות. אחדים מהם נשטפים ומתכסים בתחבושות, והילדים חוזרים הישר מניין שבאו, להתנסות נוספת. רובם אינם מקבלים טיפול כלל. אלה הן הצלקות הגופניות השגרתיות של חיי היום-יום, ובדרך כלל הילדים עסוקים מדי מכדי להקדיש להן תשומת לב. התאונה הרצינית ביותר שהייתה לנו קרתה כאשר ילדה בת שמונה ירדה מהמגלשה בצד הלא נכון ונגרמה לה חבורה קשה בכתף.

מה שכן אנחנו מותחים קו אחד, קו בלתי נראה, במקום בו הקהילה והחוק גם כן מתחו קו: על שפת האגם. גופי מים נחשבים לסכנות לציבור בעיני כולם. הסכנות אשר טמונות שם הן בדרך כלל סמויות, זה נדיר שיש הזדמנות שניה ללמוד מהטעויות. כעניין מעשי, לא ההגיון הצרוף ולא הביטוח שלנו היו סובלים כניסה חופשית לאגם. [. . .]

[. . .] להתמודד עם הסכנות היומיומיות הוא חלק חשוב ממה שהילדים לומדים כאן. בסדברי-ואלי, הם חיים בעולם המציאות, לא כלואים._

[מקור: כנ"ל]

ואני שב ואומר ש:

אתה מדבר על שיטה של עצמאות או התמודדות לבד
אין שום דבר טבעי בהתמודדות לבד בגילים צעירים

ואגב, שלא תבין לא נכון, גם אני מחנך ככה את הילד שלי, אבל אין בזה שום דבר טבעי. זה פשוט סוג האדם שאני מעוניין לגדל.

שים לב,
התוצאות הן טבעיות -- הן נובעות מהמציאות. וממנה אנחנו לומדים.

הכל טבעי בהתמודדות "לבד" בגילים צעירים -- כל גיל וההתמודדות המתאימה לו: לא תיתן לפעוט לעבור את הכביש לבדו ! !

התהליך הוא הדרגתי. התינוק גדל ומבשיל וככל שהתינוק/הילד/הנער/המבוגר גדל ומבשיל כך הוא מקבל/לוקח אחריות.

מאידך, שמעת על overprotection? האם יש משהו טבעי ב-overprotection?

השאלה היא כיצד אנחנו נוהגים בתור הורים כלפי ילדינו.
אנחנו בתור הורים -- כביכול -- בני חורין (פסח -- זה מזכיר לך משהו?) לחנך את ילדינו לפי ראות עינינו (במידה והממשלה המגושמת לא מתערבת!@%&) -- וכך נוכל לצפות בתוצאות שמחות בזקנתנו!!

בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה; הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה -- אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

כולם למעט סדברי-ואלי. זה מה שמבדיל את סדברי-ואלי מהאחרים.

מעניין, הייתי בטוחה שזה דווקא יהיה דף מאד פורה. מה דעתכם על פתיחת הדיון מחדש?
אני מאד מאמינה בשיטת התוצאות הטבעיות, אבל לא בדיוק בתור "לתת לדברים לזרום", או משהו כזה, כפי שאני מבינה שאתה, רועי, רואה את זה. אני רואה את זה כשיטה חינוכית, שאני אשתמש בה בעיקר (או רק) כאשר התוצאות ידועות וצפויות לי מראש, ואני יודעת מה אני רוצה שהילד ילמד מהן. כרגע הוא עוד קטן מאד כך שאין לי הרבה דוגמאות, אבל נראה לי שהדוגמא הכי קלאסית היא לתת לו להיכוות קלות מהתנור, כדי שלא יתקרב אליו יותר.

העניין הוא שהורים הם חלק מהסביבה הטבעית של ילדיהם, וזה כולל סיוע והכוונה לפעמים. בדוגמא של התינוק והתנור, אפשר גם לעזור לו להתקרב לאט לאט אל התנור, לתת להרגיש את החום בלי להכוות, ולהגיד לו "חם" כדי שהוא ילמד את משמעות המלה. כך הוא יוכל להבין את הסכנה בלי להפגע ממש. זה לא אומר שהוא אף פעם לא יקבל כוויה; קורה לפעמים שנכווים. אבל כוויות הן לא הכרחיות בשביל ללמוד להזהר מדברים חמים.

התעלמות מילדים היא לא תוצאה טבעית בהורות.

מוקדש לבניהם של מהנדסי החשמל באשר הם:
אביו של איש אחד שאני מכירה, בהיות האיש ילד קטן והאבא מהנדס חשמל מגודל, נתן לפעוט להחזיק סליל אלקטרו מגנטי (נדמה לי שככה קוראים לזה) וסובב את הידית עד שנוצר זרם חשמלי, "כדי שהילד יבין מה זה חשמל ולא ידחוף ידיים וחפצים לשקעים".
אפקטיבי זה היה, זה בטוח. והאיש הזה זוכר את הארוע באופן חי גם היום.
אני אישית התפלצתי לשמוע את הסיפור, שמעתיו בטרם היו לי ילדים.
היום (כשיש לי ילדים ואני יודעת מה רב המאמץ להשגיח עליהם, ומה רבות יכולות להיות החרדות סביב הדאגה לשלומם)
אני פחות מתפלצת אך עדיין לא מצדיקה.
(הזצים של החשמל הסטטי במגלשות הפיברגלאס המגעילות שהושמו בכל הגינות הציבוריות מדן ועד אילת מספק את הסחורה מספיק, לטעמי)