שוות נפש

היום היה לי חופש מהעבודה.. כולנו בבית. בלי יותר מידי תוכניות ,כמו שאנחנו אוהבים. רק תיכננתי מה לבשל היום ומה לאפות ועוד נשאר לי (אחרי התיכנון) הרבה אנרגיה ברזרבה. נעלתי נעלי התעמלות הרכבתי משקפי שמש ויצאתי להליכה בשדות... הייתה רוח חזקה היום. נהדרת . כזאת שמשחקת איתך ,מלטפת בעוז, וכל מה שאת רוצה זה להתמכר לתחושה הזאת. כל כך נהניתי ממנה מהרוח, שכל כך הצטערתי שאי אפשר היה לי לפשוט את כל הבגדים ולהיות עירומה וחשופה לגמרי לליטופים והסטירות הנעימות שלה.. להרגיש אותה בכל נקב של העור ...

אח איזה תיאור כיפי של הרוח....

אהבתי מה שכתבת בדף של הנידוי @}

שלום כולם, חזרתי ממסע שיטוט באתר היקר הזה.... קבלו חוויה שעצבנה אותי..
ישנם אנשים שקוראים דף של מישהו/י ,
הם לא מסכימים עם הכותב - זה בסדר.
ש להם ביקורת - גם זה בסדר..
הם חושבים שזה נורא ואיום לעשות/ להרגיש/ לפעול כמו הכותב - ניחא
הם כלל וכלל לא מבינים בשביל מה הדף , ובכלל נורא מעצבן אותם לקרוא את הכתוב - מילא....
הםממשיכים להיכנס לאותם דפים ועדיין להציק... זה לא בסדר
מה הם רוצים האנשים האלו ? ?
אם לא נעים לכם..תדירו את רגליכם /אצבעותיכם מהדף ההוא וזהו.. מה דוחף אתכם להיכנס שוב ולזרוע מילים לא נעימות...
הייתכן שזה נוגע בנקודה מאד רגישה אצלכם? ששם אולי אתם חייבים תשובות לעצמכם? זאת השערה.
תופעה מוזרה ומטרידה..קורה ביותר מידי דפים..

קרה לי דבר מוזר כאן.. השתפנתי. כשהתחלתי לכתוב כאן הכוונה היתה לכתוב על דברים שאני מ ר ג י ש ה .. כי זאת הבעיה שלי .. בעיה שלי לספר על מצבים שבהם קשה לי. אני ה"נחמדה" תמיד מסדרת את התפאורה בחיים שלי כך שהיא תהיה לכולם.
אפילו לכם כאן באתר ..אתם לא רואים אותי, אתם לא יודעים מי אני, ועדיין קשה לי לדבר על דברים אישיים שמרגיזים אותי, שמעציבים אותי...
אם שמתם לב , למי שקרא כאן..כשכן פתחתי משהו קשה, מיד אחריו סיפרתי על משהו נעים.. כמו כדי לתקן את הרושם.. אבל יותר אני חושבת כדי לא להכביד עליכם.
הרגשה כזאת שזה לא בסדר לעשות לכם את זה...
זה מזכיר לי לפני שנים כשהייתי בטיפול פסיכולוגי..לא היה נעים לי מהפסיכולוגית.. לא היה לי נעים להכביד עליה

אמרתי לה את זה.. שאלתי אותה איך היא עומדת בזה כל היום וכל יום... חייכה.
בגלל שאני לא פותחת את ליבי בגלל זה יוצא שכשאני כותבת זה קצר ותמציתי..... כותבת בכותרות... זה כתיבה שיכולה להתאים בעמודים של מגזינים ..הגיגים כאלה נחמדים קצרים וקולעים..לא ברמה הריגשית , רק ברמה השיכלית.
אוו...אוויר..

יש אנשים שכותבים הרבה.. מצליחים לכתוב ולכתוב ,הם בשטף כזה ופרץ כזה שלרוב כנראה מגיע ישירות מהלב.. זה נפלא. לפעמים עמוס מידי לקורא.. אבל היכולת הזאת מלמדת הרבה.
היא מלמדת שאותו כותב או כותבת.. (לא, מה פתאום כותב..הם מקצרים) זה מלמד שלאותה כותבת יש והיתה לגיטימציה להביע רגשות בילדותה וכנראה גם בבגרותה.. זה מה שלי לא היה..
בחיים האלה (בסיבוב הזה שלהם) הכל מתחיל ומסתיים בכמה ואם בכלל הכילו אותך ואת מורכבותך..

זה מלמד שלאותה כותבת יש והיתה לגיטימציה להביע רגשות בילדותה
ואני תמיד חשבתי שאני משתפכת בלי סוף דווקא בגלל שלא היה לי את הלגיטימציה לזה.
(כמו שאני בוכה בלי סוף, דווקא בגלל שאסור היה לבכות...)

נראה שכל אחד מתמודד אחרת.

יחד עם זה, מאוד מכירה את הפחד להעמיס על הקוראים, ותחושת הצורך 'לתקן' עם משהו נעים.

קוראת אותך באמפתיה.

יש אנשים שכותבים הרבה.. מצליחים לכתוב ולכתוב ,הם בשטף כזה ופרץ כזה שלרוב כנראה מגיע ישירות מהלב.. זה נפלא. לפעמים עמוס מידי לקורא.. אבל היכולת הזאת מלמדת הרבה.
אני חושבת שזה גם קשור לרמת המחוייבות של הכותב.
ממה שסיפרת כאן בפוסטים האחרונים, נראה שאת אדם שלוקח המון אחראיות על עצמו. לא רק את מה שבאחריותך את לוקחת לעצמך אלא גם את משאו ומסעו של האחר את מנסה לקחת. את לוקחת אחריות על תחושתו של הקורא, על העומס הרגשי של הפסיכולוגית. אני מזהה את זה כאן, לא בגלל שאני מכירה אותך, אלא בגלל שגם אני כזאת.
פעם מישהי חכמה אמרה לי: יש אנשים שלוקחים על עצמם את נטל האחר ומשתמשים בזה כתרוץ לא להתעסק בעניינם, כאומרים "אני כ"כ מתעסק באחר וכ"כ אכפת לי ממנו שלא נשאר לי זמן לעצמי" וזה בעצם מן כיסוי על בריחה מעצמך וממה שבאמת נחוץ לטפל בו - היא כמובן אמרה את זה בגללי וזה כמובן לא מצב גורף שמתאימה תמיד לכולם, אבל אני צרבתי את זה במוח.
ובקשר לכתיבה כאן, בניגוד לאופן שבו אני נוהגת בחיים, כאן, אני ממש לא מחוייבת לכתיבה שלי (למעט כמובן אם אני עונה על שאלה של מישהו בעניין מקצועי. אז אני יכולה לפתוח את כל הספרות המקצועית שלי עד שאמצא תשובה מדוייקת (-:), אני כותבת איך שבא לי וכמה שיוצא, בהנחה שמי שרוצה לקרוא יקרא ומי שלא ישתעמם וילך. לא מטריד אותי להכביד על הקוראים. שכל אחד יקח אחריות על עצמו ועל הקריאה שלו. לפחות פה אני עושה תיקון (-:

נראה שכל אחד מתמודד אחרת.
מסכימה, ונראה לי שאני מתמודדת כמוך, שוות נפש. לפחות בתחושה, לא יודעת אם באיך שזה נקרא. במיוחד, אני מאוד מכירה את הפחד להעמיס על הקוראים, ותחושת הצורך 'לתקן' עם משהו נעים.

מה שכן, קורה לתהליך הזה משהו עם הזמן, דברים משתחררים, נפתחים.

תודה רבה @}
משמח לשמוע שדברים שכתבתי לפני כמה ימים (והספקתי לשכוח (-:) נגעו והשפיעו.
אני חושבת שאני כותבת כאן בעיקר כי זה מזכיר לי דברים שנראים לי חשובים ומכניס בי עצמי כוחות חדשים.
ובקשר לאתר, איזה כיף. זה באמת מרגש אותי כל פעם מחדש היכולת לתקשר בלי מילים. להגיד משהו שנושא מטען מסויים ולשחרר אותו לחלל ואז לשמוע על מישהו שנתקל בו ונטען ממנו, או השתעשע בו או החליף איתו אנרגיות.
אגב, לא מצליחה לקשר, מי זאת הגבירה היפה עם צווארון מהמאה ה- 18?

אם את מתכוונת, לזו הלבושה בשמלה של פרינסס ליאה מסטאר וואר בשיער שחור ואוחזת אקדח מים ומסתתרת מאחורי בלוני גז, אז זו חברה שלנו - והיא אכן בחורה יפה מאוד (-:

כשהייתי ילדה אז לא הייתי ילדה בכלל. הייתי כבר אדם מבוגר מלא צער ופחדים. זוכרת שהיינו משחקים בחצר מאחורי הבית והייתי חצי במשחק וחצי עם העיניים כלפי מעלה לחלון של הבית, "לראות" אם הכל בסדר שם.. היו התפרצויות של אבא שלי (על אמא שלי)..אבא שלי היה איש טוב אבל לא יכול היה לעמוד במצב שאימי היתה נתונה בו.
אמא שלי חלתה בסרטן בגיל מאד צעיר,היא בסדר היום.שתהיה בריאה עוד הרבה הרבה שנים.
היה לה גידול בלסת. כל עצם הלסת הוסרה והיא נשארה עם פנים, או בעצם חצי פנים. הייתה אישה יפה אמא שלי. יפה מאד מאד. עד היום נשאר לה מהיופי. היא נקראה אז יפיפיית הכפר.
אחרי הניתוח שהציל את חייה למעשה,היא עברה משבר גדול מאד. נכנסה לדיכאון קשה ובעקבותיו פאראנויה.. אנחנו היינו קטנים, שמונה, ארבע, ושנה..הסבתות טיפלו בנו כי היו הרבה ניתוחים והיא היתה רבה בבית חולים.

כמו שאמרתי היא היתה בדיכאון עם פארנוייה, לא יצאה מהבית. לא יכלה להשלים עם השחתת הפנים שלה. אנחנו גדלנו, איך היא אומרת לי היום "גדלתם בנס"..

הייתי ילדה מאד מבולבלת כי אמא שלי בגלל המחלה הנפשית אמרה לי ,לנו נכון יותר ,דברים שקשה לילדה לשמוע מאמא שלה.. היא אמרה לנו שאבא שלה חי, הוא בכלל לא מת..סתם עובדים עליה כולם.
היא אמרה שאמא שלה וכולם בעצם משקרים לה. הוא חי והם משקרים. (היא נפטר כשהיתה היא ילדה בת 8) האבידה היתה בלתי נסבלת בשבילה..
עוד הרבה דברים קשים ומתעתעים שמעתי ממנה כילדה, דברים שגרמו לי בלבול וצורך לעמוד על המשמר, כי בהרגשה שלי לא היה על מי לסמוך..

אמא שלי היא תופעת טבע.. חזקה מאין כמוהה.. היום היא כבר הרבה יותר מאוזנת. אישה טובה ומקסימה, אבל החיים לא וויתרו לה בכלום, היום היא מתמודדת וגרה אחי ,בן הזקונים שלה שהוא סכיזופרן
ויש לה כח מדהים.. צריך רק יום יומים,שבוע שבועיים טובים מאוזנים והיא שואבת מהם כח להמשיך הלאה...

שבוע טוב

לא רק את מה שבאחריותך את לוקחת לעצמך אלא גם את משאו ומסעו של האחר את מנסה לקחת. את לוקחת אחריות על תחושתו של הקורא, על העומס הרגשי של הפסיכולוגית.

בניגוד לפרשנות של הגבירה בחום או בנוסף לה -
כשאני מרגישה שאני לוקחת אחריות על רגשות של מישהו אחר - אם אני אמיתית עם עצמי אני מבינה שזה לא בגלל שכלכך אכפת לי ממה שהוא מרגיש - אלא כי אני חוששת מההשלכות של זה עליי.

אם למשל הקורא יחוש עומס - הוא יחשוב אולי 'איזו פטפטנית היא' או 'כמה היא מרחמת על עצמה' או 'איזו שקועה בעצמה' - ואולי אפילו לא ירצה לקרוא אותי יותר, או יפתח איזו טינה סמויה.
או אם מישהו עוזר לי במשהו, אז למרות שזה רצון שלו, אני לפעמים חוששת שהוא ירגיש שזה קשה לו מדי, והוא יתחרט שהציע לעזור - למרות שלא יהיה לו נעים לומר, ואז לאט לאט יפתח בתוכו כעס - שפתאום יתפרץ עליי.

אז למרות שאני יודעת שמה שהאחר מרגיש זו אחריות שלו - במיוחד אם הוא בחר לקרוא אותי או בחר לעזור לי - אני חוששת מכך שיתעוררו אצלו רגשות או מחשבות לא טובים כלפיי - ופתאום זה יבוא לידי ביטוי.

ולכן זה ממש לא מתאים כאן לומר: 'את לא צריכה לקחת אחריות על הרגשות של האחר'.
כי לא באמת עליו אני חוששת אלא על עצמי.

(שוות נפש, אני מספרת את זה, כי אני תוהה אם תזדהי עם מה שכתבתי...)

כשהייתי ילדה אז לא הייתי ילדה בכלל. הייתי כבר אדם מבוגר מלא צער ופחדים.
כמה עצוב. איזה מטען לגדול איתו... ובכל זאת את נקראת לי חזקה, לא יודעת למה. או שאולי בעצם בגלל....

_ולכן זה ממש לא מתאים כאן לומר: 'את לא צריכה לקחת אחריות על הרגשות של האחר'.
כי לא באמת עליו אני חוששת אלא על עצמי._
התלבטתי אם להגיב כאן או אצל אהבת עולם. החלטתי שכאן בשביל הרצף, ומקסימום נעביר או נמחוק את זה:
אז מה בעצם המסקנה כאן? זה שקיימים גם מצבים כאלה שבהם לקיחת אחריות על מחשבותיו של האחר נעשית מתוך שיקולים אנטרסנטיים או חשש לעצמי - זה עושה את הפעולה הזו לנכונה עבור מי שמרגיש אותה? האם החשש שאם נעשה X במינון גבוה מידי או נמוך מידי אז יעזבו אותי/ יכעסו עלי/ יחשבו עלי רעות - הוא מחשבה שבונה ומחזקת אותי? מובילה אותי לצמיחה?
לדעתי לא. כך או כך זה מנהג (שאני נגועה בו בעצמי) המצביע על אי תקינות בעיני. תהיה הסיבה הגורמת לו, אשר תהיה. לא חשוב אם הסיבה היא התחמקות מלקיחת אחריות על עצמי ועל מחשבותי ופעולותי או שהסיבה היא שאני לא מרגישה מספיק חזקה, אהובה וראויה כדי שיאהבו אותי בכל מקרה - כך או כך יש בלקיחת האחריות העודפת הזו כדי להוות "מסך עשן" ובכך להסתיר ולהסיט אותי מהמקום שבו אני צריכה באמת להתבונן...
שוות נפש
זה ברור עכשיו מאיפה באה לקיחת האחריות האוטומטית הזו. נראה שנסיבות ילדותך לא אפשרו לך כלל לגדול אחרת
ובכל זאת את נקראת לי חזקה, לא יודעת למה. או שאולי בעצם בגלל.... - והייתי רוצה אפילו להוסיף שאלה נסיבות החיים שמובילות אותך עכשיו להתבוננות מחודשת ולרצון לגדול (לכל אחד כמובן הנסיבות שהובילו אותו לגדילה)

תודה על החיבוקים והמילים מלאכיות.. אתן לא מאמינות (אתן כן) איזה תחושה של שחרור זה לספר את הדברים האלה לא רק לעצמי...
המקום הזה הוא

.
קבלו ממני

לילה טוב

היום אני באואט קאסט... שוב אחי יהודה באחד מהמצבים שלו.. התהפכך לגמרי, עכשו אני אוייב.. בשבוע שעבר הייתי אהובה, היום אני ובן זוגי , בן זוגי בעיקר מנודה..ןהוא איש עם לב רחב שמחבב את אחי.. זה לא משנה,
אי אפשר לדעת מה עובר לו בראש שגורם לו לחשוד אלוהים יודע.. החיים עם סכיזופרן כמו אחי אפשר לראות אותם כמו גרף, קו ישר לתקופה של שבועיים ככה ואז צניחה פתאומית והקו שם למטה גם ממשיך ככה שבועיים... שבועיים קשים.. ואז לאט עליה מדודה כלפי מעלה.... ואז שוב קו ישר...
יוצא בעצם שהצניחה מטה נעשית בפתאומיות אבל החזרה מעלה בהדרגתיות.. עכשו שאני מנתחת את זה ,בעצם ככה החיים של כולנו פחות או יותר

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מרץ 2009, 21:46

החיים עם מחלת נפש הם כל כך קשים. כמו שכתבתי פעם תמיד נלוות להם אורחות הקבע - דריכות ומועקה. קבלי חיבוק גדול של השתתפות.

אתמול קניתי בשטיטותי..( לא זה לא בשיטוטי.. זה על משקל שטויות.).. אז קניתי כרית חימום ששמים במיקרוגל ואז אפשר לשים את כפות הרגליים הקפואות עליה ולהתחמם..סופר-פארם 30 ש"ח.. אז תתרחקו.. הגעתי הביתה שמחה וטובת לב ונתתי לעצמי טפיחה על השכם כי ככה אפסיק לבזבז מים ואנרגיה על החלופה של בקבוק מים חמים שעשוי מגומי...
אז אחרי שסיימתי את כל עיסוקי הבית והילדים ,התקלחתי.. הכנסתי את הכרית החדשה למיקרו ל 2 וחצי דקות לפי הוראות היצרן ונכנסתי למיטה... שמתי את כפות רגלי על הכרית וקראתי.. אחרי בערך 10 דקות התחלתי להתגרד..קודם בזרועות, אחר כך בצוואר ואז בפנים וזהו התחילה מלחמה.. שותפי למיטה (בעלי) שאל אותי "מה עובר עליך?", "לא יודעת אין לי מושג".. קמתי בדקתי מה יש במיטה ואז ראיתי שיש איזה חומר כמ טלק דק מאד ועם ריח נעים אני מוכרחה להודות.. הטלק הזה נמצא בתוך המילוי של הכרית הזאת... אלוהים יודע איזה טלק זה ומה עוד יש שם.. מיד הוצאתי את הכרית ,החלפתי את המצעים..נכנסתי שוב להתלקח..לא ממש עזר.. הגירוי נשאר עוד בבוקר... עבר כבר.
קבלו אזהרה !

כי ככה אפסיק לבזבז מים ואנרגיה על החלופה של בקבוק מים חמים שעשוי מגומי...
אני מזמן משקה עם זה עציצים וצמחים צמאים אחרים. ראי, הוזהרתי

קוראת אותך במיטה עם בקבוק מים חמים בין כפות הרגליים שלי. בקבוק שנקנה בהרבה כסף בחו"ל ומחזיק כבר 13 שנים.
המצאת המאה- אין לו תחליף. כל החורף אצלי בשימוש.

לא הגיע לך לגמור כך את היום שהתחיל בקניה מבטיחה...
חיבוק וחיזוק על כל מה שאת עוברת. מרגישה מאוד קרובה אליך.

עפרה עדין

תודה רבה. גם אני איתך ככה.. מעניין מה מצליח לעבור ומה לא.. איך הרגשת קירבה נוצרת במדיה כזאת.. זה לא כל כך השורות הכתובות , זה מה שבין השורות..

שמחה למצוא שיש עוד משתמשת בבקבוק מים חמים... כשאני מספרת לחברים שלי ובעבודה הם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח... אצלנו בבית בכל מיטה יש אחד.. אי אפשר חורף בלעדיו..
הבת שלי מחבקת אותו.. אני לרוב אוהבת אותו כמוך בין כפות הרגליים.. .. וואיי איך זה נשמע...

תיראי זה כמו כשבהיר אז לא צריך להבהיר....
נכון. (-:
תודה @}

תישלחי לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

קראתי דף באתר של אישה גיבורה שסיפרה על הלידה שלה.. תוך כדי קריאת הסיפור נפתחו אצלי חריצים, חריצים בחומה האיתנה של ההדחקה, ההדחקה של הלידה שלי את ילדתי.. הלידה שאני כל כך נבוכה ממנה ולא יודעת איך להתייחס למה שקרה איתה.
זה היה לפני 15 שנה, הריתי סוף סוף אחרי 8 שנים של ציפייה דרוכה להריון. לא הריתי כל הזמן הזה בגלל בעיה אצל בן-זוגי. בעייה עם הזרע.
היינו בטיפולים , הוא עם סטרואידים להשבחת הזרע ואני עם כדורים פרגונל ודומיהם להגברת הביוץ בכדי לאזן את הזרע החלש.
התוצאה בכל חודש היתה אני עם ביוץ מסיבי וכאבי ביוץ מטרידים ובטן נפוחה ובסוף התהליך הגיעה הווסת המאיימת.. שנים קשות ומסתכלות..
לי כבר היה הריון טבעי בגיל 18 ,לפני הצבא, שאותו בסודיות גמורה (מלבד אחותי) הבאתי לסיומו המלאכותי.
כמו שכתבתי הריתי סוף סוף בגיל 30, השימחה היתה גדולה, אבל השימחה היתה מלווה בחרדות איומות ואובססיביות שמא יקרה משהו לעובר וההריון לא יחזיק...
כל ההריון היה מלווה בחרדות שבגללן הייתי מבקרת אצל גניקולוגים וחוזרת כפייתית על אולטרסאנדים לוודא שהכל בסדר.. גם את טיפת חלב הטרדתי יתר על המידה..
בהריון הזה עליתי במשקל, התחלתי עם 50 ק"ג וסיימתי עם 74 ק"ג. כמה חוסר מודעות. חשבתי שנכון לאכול הרבה כדי לשמור על העובר.
הייתי מערבבת ושותה חלב שקדים "שקדיה".. עם מים , זה כמו הטחינה הגולמית רק משקדים... ככה העלתי במשקל חסר פרופורציה..
ההריון נמשך עד סוף שבוע 42.. כבר הייתי כל -כך כבדה עם כפות רגליים נפוחות מבצקות.. באמצע אוגוסט..

אבל לא כתבת על הלידה, רק על ההריון. אז מה קרה בלידה?

ואז בסוף שבוע 42 באמצע הלילה היתה לי ירידת מים ,הערתי את בן-זוגי ונסענו לבית החולים... (מי חשב על אופציה אחרת)
בבית חולים אחרי ההליך הפרוצדוראלי של בדיקה אופשזתי ונתבקשתי לטייל קצת עד שיופיעו צירים סדירים...כך היה כל אותו לילה והיום למחרת והלילה אחריו..צירים מידי פעם,לא סדירים..אבל לחץ נורא.
הייתי כבר 40 שעות ככה ,תשושה אבל מאד מתרגשת לקראת הבאות ועם חשש נורא שמשהו ישתבש.. עוד לא היה לי ברור נאיבית שכמותי (בורה נכון יותר) שמשהו כאן לא בסדר.. אז התחיל מעין דימום , כל-כך נבהלתי קראתי לאחות והיא אמרה שזה לא דימום וזה בסדר..זה נוזלים מהרחם..
הכניסו אותי לחדר לידה הצירים גברו מאד, אבל בלי פתיחה.. איזו מצב מוזר ומפחיד..אני רוצה ללדת אבל הגוף הוא לא משתף פעולה... יש עוברית בתוכי שרוצה לצאת והיא לא מורשית לצאת? כלואה בתוכי..
הרגשתי עוד בבית את הראסייה שהיא נתנה על ריצפת הבטן שלי כדי לצאת..בום כזה שהבהיר שהיא עושה את דרכה החוצה... מסכנה שלי..
כמובן שמי שקראה עד כאן לא תתפלא שהסכמתי לכל מה שהצוות הורה לעשות.. קיבלתי פיטוצין כדי לזרז את הפתיחה .. קיבלתי אפידוראל לעמוד השידרה כדי להקל על הכאבים... כל אותו זמן בן זוגי היה איתי והיה הולך הביתה לכמה שעות לישון.. ככה במשך שעות אני בחדר לידה עם צירים איומים ואין פתיחה... עוד לא נשברתי ושיתפתי פעולה.. עד שהגיע רופא צעיר עם סטאז'רית ונתן לה סקירה והסברים על הלידה הספציפית הזאת וה'בעיתיות'...:"את רואה" כך אמר לה במלומדות וכלאחר יד " כאן אנו עדים למצוקה עוברית עקב חוסר חמצן"... מה?? "מה אמרת" צעקתי, פעם ראשונה בכל ה40 ומשהו שעות האלה.. "מה אמרת?", "מה זאת אומרת מצוקה עוברית?"

הוא ניסה להרגיע אותי ותוך כדי כך יצא מהחדר וקרא לפרופסור .. בן זוגי הלחוץ שאל את הפרופסור מה הם מתכוונים לעשות.. ולמה לא עושים יותר מזה... הפרופסור אמר..תיראה יש לה אגן טוב, חבל שננתח , היא יכולה לעבור לידה ... "אבל אין פתיחה (רק שלוש אצבעות) ויש מצוקה עוברית"...... הפרוספר והצוות התייעצו ואני שומעת שהם אומרים שאין חדר ניתוח מוכן.. צריך להכין ולקרוא למנתח..מסתבר שזה מישהו אחר.. לא הוא בעצמו... דרשתי שעכשו ומיד ינתחו אותי..המחשבה על התינוקת במצוקה הטריפה אותי...

כך היה, למורת רוחם אני מוכרחה לציין שככה הרגשנו...ככה הובהלתי לחדר ניתוח שנמצא בבנין אחר לגמרי באמצע הלילה ... אחרי 46 שעות של צירים ובלבול נוראי...
ואם עד לשלב הזה הכל היה לי מבולבל אז מכאן זה הלך והמשיך להיות מבולבל עוד יותר.... לא זוכרת הרבה.. הפשטה, הוצאה של בן -זוגי מהחדר.. קשירה למיטה ברצועות... ואלוהים אדירים אני נזכרת בזה עכשו הסכין... הסכין שמפלחת את הבטן לרוחבה.. אפילו את הרחש של העור הנקרע אני שומעת... אווהה צעקתי.. אוי את מרגישה את זה עדיין.. שימו לה עוד חומר אני שומעת אותם אומרים, ואז שוב... עוד חתך וכאב מפלח... אז לדעתי איבדתי את ההכרה והתעוררתי לשמע בכי מקסים ואחות שאומרת "איזו תינוקת יפיפיה"... עוד לא ראיתי אותה ,כי היה סדין חוצץ מעל הרגליים... האחות החזיקה אותה מעל גופי והביאה אותה ליד פני... היא התינוקת עדיין באוויר ... בוכה מההלם... ואני באותה שנייה שוב מאבדת הכרה או נרדמת...
אני כותבת ועיניי דומעות... זה היה כל כך מעט לראות אותה , דווקא ברגע יציאתה לעולם..

כל זה היה באמצע הלילה ואני התעוררתי בבוקר למחרת כבר במיטה במחלקה... ובן זוגי לצידי.. פקחתי עיניים הוא חייך.. שאלתי איך התינוקת, הוא אמר מקסימה, היא בסדר.. שוב נרדמתי... כשהתעוררתי הביאו לי את התינוקת לבקשתי... וזה מה שאני זוכרת הכי טוב וזה מה שהחזיר אותי לחיים העיניים שלה... היא הסתכלה עלי בעיניים שחורות גדולות ,הסתכלה עלי ממש לתוך העיניים.. אני כל כך הופתעתי , מהאינטימיות החזקה הזאת ביננו... היא אמרה לי בצורה עמוקה בלי מילים... אהה אני מכירה אותך.... והיא מדהימה
אנהאטה א תודה

בדיוק קודם חשבתי שכבר מזמן לא כתבת. והנה באת.
טוב שאת סוף סוף מספרת את הסיפור....

אהבת עולם כבר מזמן אני חושבת שאת נהדרת .

תודה, מתוקה !

ואוו, איזה סיפור. המרגיעון שלי: מותר לכעוס. זה טוב שהוצאת את זה אחרי כל השנים הללו.

היא אמרה לי בצורה עמוקה בלי מילים... אהה אני מכירה אותך.... מקסים ומוכר.

קוראת ומתפעלת גם

קוראת ומתפעלת גם
כיף שביקרת אצלי. תודה.

שליחה על ידי אני* » 17 אפריל 2009, 21:39

היא אמרה לי בצורה עמוקה בלי מילים... אהה אני מכירה אותך.... מקסים ומוכר.
חיבוק ענק

היום במנוחת צהריים (קודש) כשאני שוכבת על צידי ,הוצאתי רגל אחת מהשמיכה היה לי חם, ותוך כדי עצימת עיניים הרגשתי שכפות הרגליים שלי בעצם באוויר והשמיכה בין רגלי היא בעצם חבל ואני כמו לוליינית בקרקס מחזיקה את עצמי כך שרגלי מלפפות את החבל.. על אף ששכבתי במיטה שהיא בעצם מאד נוחה עדיין לא היתה לי הרגשה של אי -מנוחה אלא של מעין תרגיל קשה בקרקס..

Thank you lovley{@

גם אני קוראת.
ושולחת

וחיזוק

הגבירה בחום תודה מלאכית

אני מרגישה יותר חזקה מאתמול.

הי שווה
אני עדיין קוראת אותך.
בנוגע למכתב לרופאים - כרגיל כאן באתר, כשאני ממש בתוך משהו בחיי ה"חוצניים" - הד לכך מופיע גם בוירטואליים...
לא יאומן.

אז בבקשה לך...
ץ

הערב כשחזרתי מאימי ראיתי מחזה מקסים בשעת דימדומים...בשדה. זוג חוגלות, חוגל וחוגלה, היא דוגרת והוא עומד לידה.. פשוט עומד. כמו שומר סף..היא בעיניים עצומות והוא מגונדר מדי פעם צועד כמה צעדים,מנקר משהו וחוזר... ישבתי כך באוטו והבטתי בהם זמן מה..השמש שקעה כל-כך יפה, היתה רוח נעימה ושני אלה לא ממהרים לשום מקום.. לא לקניות ולא לשום ריאליטי בטלוויזיה.. רק קיימים ונוכחים את הרגע במלואו. והיתה שם אהבה ודאגה, הרבה.

הי שוות נפש
לא... לא ראיתי שוב דבר שכתבת לי..
אולי באמת כתבת למישהו אחר (-:
אני יודעת שלאחרונה מסתובב כאן ניק בשם פיה בחום, יכול להיות שהתבלבלת וכתבת שם?
בכל מקרה מוזמנת לכתוב לי שוב
@}

הי.
תודה שכתבת לי שוב.
התייחסתי אצלי
@}

היי שווה, קראתי מה שכתבת לגבירה בחום.
מההכרות שלי איתך... יש לך רגישות חושית ורגישות אנרגטית.. שניהם ביחד וכל אחד לחוד זה חתיכת תיק.. אני יודעת כי אני כזאת. הרגישות האנרגטית גורמת לך להרגיש ולספוג את האנשים סביבך לטוב ולרע.. מצבי רוח. מחשבות לא נעימות..ואפילו חוליים חס וחלילה... אז הצניחות האלה שאת מתארת מאד מאד מזכירות לי את עצמי.. אחרי כל מפגש עם אנשים, אם זה בעבודה, אירוע או לא חשוב מה.. אני במצב של נבילה... אני חייבת להיכנס למיטה כדי להיטען מחדש..
כל כך אני.
הבעיה שאני לא כל כך שמה לב לזה בזמן אמת. כאילו זה רגיל ונורמלי שאני "מרגישה" אנשים ויודעת מה הם מרגישים וחושבים.
ואתמול היו לי המון תוכניות למשך היום (אני לא עובדת מחוץ לבית כרגע), אבל אחרי ששלחתי את הילדות לבית הספר נכנסתי למיטה ולא יכולתי לקום. רק אחר כך נזכרתי בפגישה שלי עם בני. הוא היה אצלי שלוש שעות. ו"הרגשתי" אותו, כמובן.
אני מספרת את כל זה רק בכדי לשאול: אז מה עושים? יש מקומות שאני מראש לא נכנסת אליהם כי לא מרגישה שם טוב, או אם אני מרגישה אוירה או אנרגיה לא טובה - אני עוזבת. אבל איך אפשר להפסיק להרגיש ולדעת אחרים? כי זה משפיע על התפקוד שלי. יש פעמים שאני ממש צריכה לנוח יום שלם כדי להיטען מחדש. לא תמיד אפשר ולא תמיד מבינים את זה מהסביבה. לפעמים אני גם מקיאה אחרי אפיזודות כאלה. מרגישה שאני חייבת "להוציא" את כל האיכסה שיש בתוכי. ואז כמובן אני מרגישה הקלה
ולאחרים אני מספרת ש"זה כנראה וירוס"

כל שבועיים וירוס?

אני חושבת שאני יראה אותך אני יבין שאת לא שוות נפש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

האם יש כאן מישהי שלא נאלצת לחלק את עצמה לכמה ישויות באתר? מתכוונת , האם יש כאן משהי שיכולה לדבר על ה כ ל בחיים שלה? לא חושבת.
הייתי רוצה. לחשוף הכל. מבלי להצטרך להראות רק פן אחד. זאת אומרת , הנה כאן אני שוות נפש. מכירים ?!
אשה עם שני ילדים מתבגרים וכלבה מתבגרת.. בעצם מבוגרת לא מתבגרת, הכלבה.
נשואה כבר 24 שנים לאותו איש. יש לי ג'וב נחמד ודי מספק. כן, יש לי אח חולה בספריזופרניה.. יש לי אמא יקרה לי שאני שפוטה שלה.
אני טובת מראה.. וטובת אופי , מתכוונת לאמר סבלנית , רחמנית, אכפתית..
התחלתי את הבלוג כמשימה שלקחתי על עצמי, ללמד את עצמי ביטוי אישי. כי אני תמיד מקמצת מאד בביטוי רגשותיי. לא היה להם מקום באופן בו גדלתי.
אמא קיבלה את כל הבמה בגלל נסיבות חייה. ואני גדלתי כילדה מאד מופנמת וביישנית, ויותר עצוב מכך גדלתי בחוויה שאני לא ראוייה.
לא ראויה למקום הזה שבו אוכל לבטא את רגשותיי, את עצמי, את ייחודי.
עד כאן כבר ידעתם.. את זה כבר סיפרתי למעלה.. ולא שהיה קל לעשות את זה, בכלל לא. אבל הצלחתי. כי בכל זאת למדתי 3 שנים טיפול בתנועה ומגע שבמהלכן הרמתי הרבה אבנים ובדקתי את תחתיתן מעקרבים .. הרבה אבנים הרמתי.

אבל בכל זאת, יש לי תחושה שכל כך מעט כיסוי הסרתי מעל עצמי בבלוג הזה.. תחושה כזאת של רמאות.. אסביר, הערב מאד רציתי לדבר על תחושה מסויימת בעקבות חוויה מסויימת , אבל..או או.. זה פאן אחר לגמרי שלי.. לא אוכל להרשות לעצמי מהסיבה שאילו זהותי תחשף, המבוכה תהיה גדולה מידי!!!
אז למרות החופש הניתן כאן לעשות איוורור ולשתף... החופש הוא לא מושלם ולא שלם..
מכירות?

בטח! החסרונות הם היתרונות נכתב לי ברגיעון למעלה..

לגמרי מכירה.
@}

שליחה על ידי אני* » 27 אפריל 2009, 00:04

מכירה לגמרי

מאד מזדהה, בעיקר עם הדברים האחרונים שכתבת.
@}

כי אני תמיד מקמצת מאד בביטוי רגשותיי. לא היה להם מקום באופן בו גדלתי.

_ואני גדלתי כילדה מאד מופנמת וביישנית, ויותר עצוב מכך גדלתי בחוויה שאני לא ראוייה.
לא ראויה למקום הזה שבו אוכל לבטא את רגשותיי, את עצמי, את ייחודי._
למשל את הדברים האלה יכולתי לומר בעצמי.

אבל בכל זאת, יש לי תחושה שכל כך מעט כיסוי הסרתי מעל עצמי בבלוג הזה.. תחושה כזאת של רמאות.. אסביר, הערב מאד רציתי לדבר על תחושה מסויימת בעקבות חוויה מסויימת , אבל..או או.. זה פאן אחר לגמרי שלי.. לא אוכל להרשות לעצמי מהסיבה שאילו זהותי תחשף, המבוכה תהיה גדולה מידי!!!
גם זה.

יכול להיות שלא חייבים לחשוף הכל לפני אותו קהל. יש בזה כוח- לחשוף דברים לפי רצונך. אולי יותר חשוב לדעת שאת מסוגלת לעשות את זה (לא לקמצן בביטוי רגשות, לבטא את עצמך) כשיהיה לך צורך וזה יכול להיות בפורום אחר- זכותך לבחור מה לחשוף באיזה פורום שתבחרי. הרי כל אחד מאתנו הוא עולם שלם ואין לנו יכולת לבטא את עצמנו עד הסוף באמת בכל מקרה.
כשיש איזה מעצור שמונע ממני לספר משהו למרות ש"בא לי" מאד לעשות את זה אני מנסה לעצור ולהתבונן ובדרך כלל אני מגלה שאני מתביישת בעצמי (לפעמים זה משהו אחר גם) ואז אני מנסה לשכנע את עצמי שאני כן ראויה וכן טובה ושלמה גם עם החסרונות האלה שלי. לפעמים זה עוזר (-: .לאו דווקא להיחשף אבל כן לאהוב את עצמי יותר ולהתבייש פחות.

כשאני כתבתי הרבה בבלוג, גם לי היו דברים שלא יכולתי לספר לכולם.
אז היו לי כמה חברות מהאתר שהייתי כותבת להן באימייל את 'מאחורי הקלעים'.

אולי תמצאי לך גם את כאלו שאת יכולה לספר להן את החלקים החסרים.
אם בא לך, את מוזמנת לכתוב לי מייל (מופיע בדף בית שלי).

אהבת עולם את מדהימה אותי כל פעם מחדש.. איזה נשמה גדולה את... תודה רבה רבה על ההצעה... זה בסדר את עושה מספיק באתר הזה.. מרימה אנשים אנרגטית..
אם אהיה חייבת לדבר על משהו ולא אצליח תחת שוות נפש אדבר בשם אחר. אוהבת אותך מ א ד ומאחלת לך הרבה סיפוק ושמחה

מכירות?
מכירה לגמרי.
אצלי זאת ההימנעות המוחלטת מלכתוב על אנשים אחרים.... דווקא בגלל שאפשר בלי בעיה לזהות אותי (מי שמכיר אותי ויתגלגל לכאן לא יהיה לו ספק שזאת אני) אז אני ממש מקפידה לא לכתוב שום דבר שהוא על אנשים אחרים (טוב, חוץ מאמריקאים אולי

) כדי לא לפגוע או לחשוף. ולפעמים זה ממש מבאס, כי בא לי לכתוב או לשתף כאן.

קראתי גם את מה שכתבת על הלידה אבל לא הספקתי להגיב על זה. והיתה לי שאלה (רק אם בא לך כמובן) - איך זה מרגיש להסתכל על הסיפור הזה ולספר אותו אחרי כל כך הרבה שנים?

הי שוות נפש
אני מבינה על מה את מדברת, כיוון שבמהלך כתיבת הבלוג כאילו נרקם עליי מן אופי מסויים שהקוראים מציירים לעצמם ופתאום לשבור את המסכה הזו ולהראות שאני בעצם גם כזאת וגם כזאת, ומה אם יגלו את האובססיות שלי או הצדדים הפחות יפים?
אני אישית לא באמת מסתתרת, הפרטים שלי נמצאים במעלה הדף, ואנשים יודעים מי אני, לפעמים גם מכירים אותי אישית. ובכל זאת ואולי דווקא בגלל שכך החלטתי לנווט את כתיבתי כאן, אני לא כותבת על ה-כל. אני לא חושבת שנכון לכתוב על הכל. או נכון לחשוף את הכל.
ויש נושאים מסויימים, או עוצמות מסויימות שאני בוחרת לבטא בפורמטים אחרים. במחברת שלי, במחשבות שלי עם עצמי, עם חברי הקרובים או בנזוגי.
אני מבינה את ההתעסקות שלך בזה, כי בעצם רצית להשתמש בבלוג כדי לבטא ואת מרגישה שאין לך חופש מלא. ואני חושבת שאין אף פעם חופש מלא, בשום המקום, גם החופשי ביותר שיכול להיות וטוב שכך.
נראה לי שכך החיים שלנו בנויים (אצל כל אחד במינונים אחרים כמובן) רבדים רבדים, חלקם מוארים ונראים יותר בקלות ע"י רוב האנשים, חלקם מוצלים רוב הזמן ונגלים לפעמים אל אנשים קרובים וחלקם כ"כ עמוקים ומבצבצים במחשבות... וזה בסדר.
הביטוי שאת מוצאת לנכון לשחרר כאן, הוא זה שמתאים לשחרר כאן עבורך. לספר משהו על עצמך לקהל בלתי נודע ובלתי נראה, הוא דבר שצריך להעשות במינון הנכון לך, אחרת במקום תחושת שחרור וחופש, תגיע תחושה אחרת....
ואולי זה קשור למה שדיברנו עליו פעם, על המחוייבות לקורא. ופה אנחנו מדברות על המחוייבות לכותב, ומסתבר שגם היא נושא לא פשוט (-:

קוראת אותך בהשתאות.
מתה על תיאורי הפינוקים שלך וההתמזגות עם הטבע, החופשות שאת עושה לעצמך מהחיים כדי להתבונן בבריאה.
ככה אני מדמיינת את עצמי כשהילדים יגדלו.
את סוחבת מזוודה כבדה כבדה. מאחלת לך הרבה כוחות.
הרבה מזה אני מכירה. הרבה.
בריאות ושמחה תמיד.

כל הכבוד גם לך

- על הסחיבות ועל היכולת שלך לשתף ובכ"ז לשמוח בחלק המלא של הכוס.

הבוקר לקחנו את הכלבה ויצאנו לשמש קצת, לקחנו שמיכה ומים ונסענו לפארק לא רחוק מהבית. שישי בבוקר אין הורים וזאטוטים בפארק הגדול שנמצא על גבעה.
הפשלתי מכנסיים עד למעלה , הרמתי את החולצה עד לציצי וכיסיתי את הפנים מהשמש... ככה התמסרתי לשמש המנחמת . הכלבה הקשישה שלנו כל כך נהנתה מהמתנה הזאת באמצע הבוקר. מצאה מחסה מתחת לסככה ונהנתה מהשינוי של לא לישון בשעות האלה בדרך כלל על הריצפה הקרה בבית.
בן זוגי כמו כל גבר טיפוסי שצריך להיות בשליטה כזאת או אחרת רק ישב לידי על השמיכה והביט נוכחו על בנאים בעבודה בבניין לא רחוק.
אחרי חצי שעה כזאת קמתי לשתות קצת מים וצעדתי לכיוון הנדנדות .. אוי זה היה טוב, ישבתי על נדנדה והתחלתי להתנדנד.. חטפתי קצת סחרחורת .. לא יודעת למה אולי ווסטיבולרית אולי בגלל שזה לקח אותי בבת אחת כל כך הרבה שנים אחורה.. אחרי זה עליתי על מגלשה כזאת גבוהה עם צינור מפותל... כשנכסתי לתוכה, במטר או שניים הראשונים הרגשתי אכזבה.. מה לא קורה כלום? אני צריכה להניע את עצמי קדימה... ואז בלי שום הכנה התחלתי לגלוש מטה בכזאת מהירות שצרחתי מעונג ופחד... אין צורך להגיד שחזרתי על פעם ועוד פעם ועוד פעם..
הכלבה הקשישה שלה קמה ורצה אלי לראות מה קורה.. כשהיא הבינה שזה משחק התחילה לנבוח ולקפוץ בשיתוף כזה.. כאילו ישששש איזה כיף .... בן זוגי התחיל להסתכל לצדדים לראות שאין אף מבוגר בסביבה... הוא אוהב שאני משתטה אבל קצת נבוך... גברים...

חמודה !

חחח..חשבתי לתומי שאלה הנשים שתמיד צריכות להיות בשליטה....כמה טוב ללמוד...

תודה
חמור

שליחה על ידי מי_מה* » 02 מאי 2009, 22:05

איזו מעולה את!

את יודעת, עוד אתמול בלילה ראיתי את הפוסט הזה ורציתי להגיב, אבל כבר לא נותרו בי כוחות וגמלתי בליבי החלטה לכתוב לך על הבוקר, כי נגעת כאן בנקודה רגישה שלי.
מאז ילדותי המוקדמת ועד היום, יש לי קטע עם נדנדות. סיפור רציני, לא סתם סטוץ. אני לא יכולה לעבור על פני נדנדה בלי להתנדנד עליה. זה פשוט משהו שאני חייבת לעשות. לאורך חיי יש חוויות וסיטואציות שבדיעבד נראות כ"כ הזויות ובכל זאת כשקרו היו בלתי נמנעות.
למשל כמו כשגרתי באוסטרליה, ובמשך כמה חודשים מצאתי עצמי חוצה את היבשת לאורכה, עם עוד כמה אנשים שאני לא ממש מכירה ונוסעת איתם קילומטרים על קילומטרים ובכל פעם שנראתה נדנדה או משהו שמזכיר נדנדה (צמיג תלוי על עץ...) הכרחתי אותם לעצור כדי שאוכל להתנדנד. זכורים לי רגעים בדרך משומקום אחד לשומקום אחר, לפעמים באמצע סוג של שממה, אני מתנדנדת לצד הכביש השומם על משהו וחבורה של אנשים שלא ממש מכירים אותי מחכים לי בצד כדי להמשיך לנסוע...
או לילות בלי שינה בקיבוצים שעבדתי בהם שהייתי מעבירה על הנדנדה מול חדר האוכל עם כובע צמר וחרמונית (-:
או ערבי קיץ חמים עם ריח חזק של פריחה, במושב שאני גרה בו, בגן השעשועים המקומי, אחרי שכל ילדי המושב גמרו להתנדנד, אחרי שכל בני הנוער, כבר עישנו את עצמם לדעת על כל מתקן בגן, אני יושבת ומתנדנת ומתמלאת תחושה שאם אני עוד מתמלאת סיפוק מנדנדה, אז הכל בסדר. זה שומר עלי ילדה, מבטיח לי חלק שהאדם המבוגר שבי לא יכול לכבוש.
וגם אני כמובן חושבת איזו מעולה את! (-:

היי חמודה, ראיתי בדף על היוםעיון שאת מתכוונת להגיע.
אם בא לך לדעת מי אני פנים אל פנים, אז אולי נוכל לתאם מראש. (אחרת ייתכן מאוד שלא נזהה זו את זו).

רק אם בא לך ומתאים לך כמובן.

חוצמזה, היה משהו שמאוד רציתי לכתוב לך על הפוסט שכתבת כאן על חשיפה אבל עדיין לא הגעתי לזה. מקווה שבקרוב.

היי אהבת עולם, כן , מאד בא לי לראות אותך פנים אל פנים. זה יהיה מקסים. נתאם מראש, בשמחה!
אני מכירה את זה שרוצים להגיב על משהו שכתוב..אבל לא מגיעים לזה... אמתין בסבלנות

טיפול בתנועה ומגע
מה זה?
ובקשר לנדנדות: אם תמשיכי להתנדנד, נניח מדיי יום או כמה ימים, את תתרגלי ולא תחושי סחרחורת. הייתה תקופה כזאת בחיים שלי שהתנדנדתי המון וגלשתי במגלשות ועשיתי המון שטויות ילדותיות (הכוונה- בשנים האחרונות, לא בילדותי). תהני

היי אהבת עולם, כן , מאד בא לי לראות אותך פנים אל פנים. זה יהיה מקסים. נתאם מראש, בשמחה!
יופי !

אם בא לך, תכתבי לי למייל שמופיע בדף הבית שלי את מספר הטלפון שלך, וככה נוכל לתאם.

כן, הא? אם זה לא היה עצוב - אז זה באמת היה ממש ממש מצחיק (-:

מרגיש שנולדת כאישה בוגרת עם אחריות גדולה מאד, וחוסר הסיפוק היומי היא התשוקה להרגיש את הנעורים שחסרו.
לכן כשסדר העדיפות שלך עדיין קרובי הבשר מדרגה ראשונה, שוב נשכחו נעורייך ואהבתך לבעלך ולעצמך. מבושתך ובישנותך- כמזל גדי כנראה

חמודה... תודה.. מזל דלי מאד

לא הגיע אליי המייל.
תנסי שוב?

קיבלתי את המייל. אבל נראה לי שבסוף גם אני לא אגיע.

נשיקות.

שמחה שאהבת את מה שכתבתי ב"איפה אהיה בעוד חמש שנים".
ותודה

ומשהו משובח לרבע האחרון של היום ...

http://www.deezer.com/track/7120 \מאחלת לכולנו

_ירח מלא הערב,..נשגב.
מעניין אם גם הגברים מושפעים ממחזוריות הירח כמונו? אני מניחה שגם עליהם הוא משפיע איך שהוא...לא רואים סימנים ניכרים כמו אצלנו_

היום פחות, אבל בעבר הייתי ממש מהופנט בלילות ירח מלא...יכול לשבת שעות ולהסתכל עליו...קשור אןלי גם למזל האסטרולוגי...
חיבוק

לא זוכר אם עניתי לך בעניין דיזר....היו לי אין ספור בעיות כאלה...לא יודע למה....בחושדים האחרונים נעלמו...לא יודע מה עשיתי..החלפתי סיסמה..אנא עארף...גם לחבר היו הרבה בעיות ועכשיו הסתדר...שווה להתעקש..
ספרי לי אם השתפר..

היי

הרבה זמן לא נכנסתי בשביל לכתוב לכאן. פתאום הדף שלי מרגיש לי זר לי. כאילו שהדברים שכתבתי כבר לא ממש משקפים את מי שאני היום.. מוזר ,הלוא מדובר על תקופה של שבועות ספורים.
מה פירושו של זה אני תוהה.. זה משקף את ההתייחסות שלי לחיים. לא לחיים הפרטיים שלי, , אלא לחיים בכלל.
הכל משתנה כל הזמן.. אנחנו משתנים כל הזמן.
פעם כתבתי לעצמי ,( לאחר שקיבלתי חיזוקים מכמה חברות שהכתיבה עושה סדר בראש), היתה לי מחברת כזאת, שאגב מצאתי אותה לתדהמתי מתחת למיטה של הבת שלי יום אחד... אבל זה לא העניין כאן.. העניין הוא שהרבה פעמים בקריאה לאחור , הייתי נדהמת ואומרת.. מה אני כתבתי את זה? מה אני השתמשתי בביטוי הזה?
אתם מכירים את מה שאני מתארת , או שאני מוזרה?
אגב אני אשמח להשאיל/לברטר ספר שאני רוצה לקרוא "עצם הכתיבה" נטלי גולדברג.. אולי יפול האסימון תוך כדי הקריאה.. יפול האסימון ויצור את הקישור הזה לכתיבה.

העניין הוא שהרבה פעמים בקריאה לאחור , הייתי נדהמת ואומרת.. מה אני כתבתי את זה? מה אני השתמשתי בביטוי הזה? אתם מכירים את מה שאני מתארת , או שאני מוזרה?

קראתי לפני כמה שנים משהו שכתבתי לעצמי איזה שנתיים קודם לכן בתקופה של חזרה בתשובה - ופשוט לא האמנתי שזאת אני אותה אחת. כל מילה שנייה 'בעזרת השם' ו'ברוך השם', ובכלל - כל הסגנון היה של איזו מישהי דתייה, צנועה וחסודה, ממש לא אני

. (לפחות לא אני של היום)

יש גם דברים שכתבתי בבלוג רק לפני כמה חודשים, שנראים לי עכשיו מוזרים, או שאני ממש חושבת הפוך. (למשל, הצהרות מסוימות)
ולפעמים אני חושבת אם לא הייתי צריכה לפתוח בלוג אחר - כי נראה לי שום קשר בין דברים שכתבתי בתחילת הבלוג לדברים שכתבתי בסופו.
(אבל אי אפשר הרי להמשיך לפתוח בלוגים בלי סוף, רק בגלל שכל יומיים אני בן אדם אחר, נכון? גם ככה היו לי כבר איזה 50 אלף.

)

כן, בהחלט, אנחנו משתנים.
נדמה לי שהיותר מודעים לעצמם משתנים יותר. (אנחנו למשל

).

(ועל הברטר - את יכולה כמובן לכתוב ב-ככר השוק או ב-קח תן ספרים)

תודה רבה אהבת עולם. שמחה לקרוא שחוויתך דומה

ואני דוקא אשמח אם תחזרי לכתוב כאן.